האם לשכנע פעוט לסדר אחריו

מי מביניכם שהיה או הינו הורה לפעוט, בוודאי יודע כמה מהר הבית נראה כאילו חלפה בו סופת טורנדו (בני בן כמעט 3, אין לי מושג אם ילד גדול יותר=בלגן גדול יותר או להיפך. נראה לי שהראשון P-:).

אמנם יש חלל סגור שנקרא "החדר של הילדים" (יש גם קטנצ'יק בן שנה), אבל הוא משמש בעיקר חדר אחסנה לבגדים שלהם, הצעצועים והמשחקים נמצאים בסלון, ועיקר המשחקים מתרחשים בסלון, או בחללים אחרים של הבית (מטבח, מיטה משפחתית).

עכשיו, במשך תקופה ארוכה, "החינוך" לסדר התבטא בזה שהוא ראה אותנו מסדרים, הזמנו אותו לעזור לנו, והוא באמת החזיר למקום כמה חפצים. אבל מתישהו, כשאמרתי "עכשיו נסדר" הוא אמר "לא רוצה".
בהתחלה הייתי אומרת "אתה לא חייב," ומסדרת בעצמי. לפעמים הוא היה משנה את דעתו ומחליט לעזור לי. לפעמים לא.

מתישהו הוא פיתח תחביב אהוב ביותר: להפוך את כל תכולת ארגזי הצעצועים לרצפה. ואז התחלתי להנהיג "חוק" חדש: בשלב כלשהו מסדרים. לא עוברים למשחק הבא, עד שלא אוספים את מה שמפוזר בכל הבית. ואז בשלב כלשהו הוא מתרצה ואנחנו מסדרים. העניין הוא, שזה לא כל-כך נעים לו, כלומר, הוא לא רוצה לסדר ומסדר רק כי אחרת לא אתן לו לעשות את המשהו האחר הזה שהוא חושק בו באותו הרגע. כלומר, יש לזה איזה ניחוח של עונש או איום שאני לא אוהבת. מישהו יכול לחשוב על דרך נעימה יותר לעשות את זה?

יש לי חברה שהבן שלה הולך לגן ברוח מונטסורי, ושם הם מאד בעניין של לעשות CLOSURE לכל דבר. נניח, אם הוא עשה פיפי בתחתונים (התפלק), אז פושטים בגדים, לובשים חדשים, ואת המלוכלכים מכניסים לתוך שקית ואז לתיק, והוא שותף פעיל בכל התהליך. וכמובן שלא יעלה על הדעת, לא לסדר פאזל א', לפני שפותחים את קופסת פאזל ב', או ללכת לאכול ארוחת ערב לפני שכל הצעצועים במקום וכו'.

עכשיו, אין לי צורך להיות איזו נאצית שמכריחה תמיד לסדר, אין לי בעיה פעמים רבות לסדר לבד, ואני ממש לא פריקית של סדר וניקיון. אבל נעים לי שהבית יחסית מסודר, ואני מרגישה שבכורי מבוגר מספיק כדי ליטול חלק כלשהו בסידור, כדי להבין שיש לו אחריות מסוימת על הדברים שהוא מפזר. מצד שני, כפי שכבר כתבתי, אני נרתעת מלכפות עליו דברים, וכנראה שאני עוד לא שלמה לגמרי עם הרעיון שזה צריך להיות תפקיד שלו ואחריות שהוא יכול לשאת אותה, ולכן פתחתי את הדף הזה. אשמח לשמוע את דעתכם.

תודה על הדף.
הפעוטים שלי קצת יותר גדולים (3.75 ו 5.5) אבל אנחנו בדיוק באותה נקודה.
אצלנו הסלון הוא חדר המשחקים העיקרי, כי החדר שלהם מאד מאד קטן.

היתה תקופה שהשתמשתי בטיימר וכולנו סידרנו ביחד למשך 5 דקות.

היום אנחנו בשלב שבו הם מתנגדים לסדר. לאחר בקשות והתראות, הם מרימים את כל הצעצועים אל הספה, ומשם אנחנו גם ממיינים.
אני עכשיו גם מזכירה להם שלא זורקים דברים על הרצפה (תיק, פיג'מה שהורידו, ספר שנפל) במטרה למזער את הבלגן הספונטני.

גם אצלנו, הסלון יכול להראות כמו חדר מלחמה עשרים דקות אחרי שסידרנו...

אין לי תובנות. אולי מהדף הזה תצמח הישועה?

בני בן שנתיים ושלושה חודשים.
לפני שבוע כשביקשתי שיסדר את כלי העבודה שלו לפני שהוא מתחיל לשחק באוטו זבל הוא כמובן התחיל להתבכיין. מה שהיה מדהים שפתאום הוא אמר לי בכעס "אני לא אוהב אותך"! הייתי בהלם. מה עד כדי כך זה נורא לסדר? בחיים הוא לא שמע ממני משפט כזה או דומה או בוריאציה שיכולה להשתמע כמשהו בסיגנון.
אחרי המשך משא ומתן ובכי מיצידו החלטנו לסדר יחד.
מאז אנחנו מסדרים יחד, הוא באמת עוזר וזה ממש מספיק לי.

כשאני רואה שהוא זורק משהו במטרה למזער את הבלגן הספונטני. (למשל עוזב צעצוע או זורק מוצץ ולוקח כוס מים) בו ברגע אני מבקשת שירים וישים בצד. תמיד מבקשת יפה. זה עובד. גם לפעמים באה מחמאה אח"כ. וכמובן תמיד תודה.

א. כדאי להוריד סטנדרטים בנוגע לסדר. לילדים/ות זה לא מפריע ולא מובן להם/ן מדוע כל כך חשוב לסדר וכו'. לדעתי לא כדאי להיכנס למאבקים בקשר לסדר.

ב. לא עוברים למשחק הבא, עד שלא אוספים את מה שמפוזר בכל הבית.
לדעתי עדיף משהו יותר נינוח: לסדר את הבלגאן רק פעם אחת ביום, כשמסיימים לשחק. ולאור נקודה א, סידור הבלגאן אין משמעו בהכרח לשים כל דבר "במקום" ושהבית יהיה מסודר טיפ טופ, אלא פשוט להזיז את הבלגאן ככה שיהיו כמה מרצפות שאפשר לדרוך עליהן

ג. כדאי באמת לסדר ביחד עם הילדים/ות. זה יותר נעים ופחות טעון.

אני מרגישה שיש משהו לחלוטין לא הוגן בלדרוש מהם לסדר. במיוחד מפעוטות. ולשכנע פעוטות לסדר, זה אפילו גובל בהטרדה (-:
לא עוברים למשחק הבא, עד שלא אוספים את מה שמפוזר בכל הבית
זו עצירת השור בדישו.
צריך לנסות לראות למה אנחנו רוצות שהם יסדרו. כדי שיתחנכו לסדר? או כי קשה לנו לסדר? או כי אנחנו מרגישות טמבליות או קצת פראייריות לסדר אחריהם כל הזמן בלי לדרוש השתתפות של המבלגן עצמו?
בדרך כלל זה השלושה ביחד. אז אפשר לנסות לעשות הפרדה. קודם כל מה שממש קשה לנו לסדר (חרוזים גולות פאזלים של מאה חלקים חימר צבעי גואש משחקים של מליון חלקים קטנים) אז מוטב שיהיה לא נגיש. ולהציע או להרשות רק בתנאים הנוחים לנו (למשל כשיש לנו מצב רוח מתאים ללקט שעה חרוזים מהרצפה או כשהבית כל כך הפוך שזה כבר לא משנה).
בקשר לחינוך לסדר, אני מאמינה שזה עובד טוב יותר דרך חיקוי ולא דרך כפייה. הילד רואה אותנו מנקים ומסדרים ומושג השמירה על סביבת החיים שלנו מחלחל אליו בדרך הכי פשוטה וטבעית.
ובקשר לתחושת הפראייריות...לרוב זה יותר החשש להיות פראיירית מאשר הפראייריות עצמה.. החשש להיות מנוצלת לרעה. וזה כבר לא קשור לילד בכלל. אם כי באמהות זו נקודה רכה שעולה לפני השטח תדיר בלי אפשרות להדחיק, רק לעבד. למזלנו (-:

מתישהו הוא פיתח תחביב אהוב ביותר: להפוך את כל תכולת ארגזי הצעצועים לרצפה.
מיצי החתולה , לא הייתי מתרגשת. זה לא הולך להיות דפוס קבוע. עכשיו זה מרתק אותו להפוך אותם. הרעש, המהומה, הכמות, הכוח שלו, לגרום כזה שאון שמתגלגל בידיים שלו לבד. הוא ימצה את זה והבעיה הספציפית הזאת שהקפיצה אותך (הרי בד"כ היה בסדר אמרת) תעבור אז עדיף, אולי, לא להנחית עליו חוקים שמותאמים בדיוק לתקופת הפיכת הארגזים ונולדו רק לכבודה.

נדמה לי שב בלוג שלום מאוסטרליה היא מתארת איך הגננות מכוונות את הילדים לעבור מפעילות אחת לשניה בעזרת שירים, והיא מיישמת את זה בעצמה, כשמתחילה לסדר היא מזמזמת שיר נעים על קסם הסידור או משהו כזה, וזה עובד.
אני מיישמת לפעמים עם הפעוט (שנה וחצי ) כשאני רוצה שנכנס הביתה, למשל, וזה עובד. אבל אצלנו עוד לא צריך לשכנע אותו לסדר- הפדנט הקטן רץ אחרי ומטאטא את האבק, מסדר את הנעליים בשורה ומחזיר כלים לארון...
<אלוהים, עשה שזה יישאר גם מעבר לשלב התפתחותי!>

לפני שבוע כשביקשתי שיסדר את כלי העבודה שלו לפני שהוא מתחיל לשחק באוטו זבל הוא כמובן התחיל להתבכיין. מה שהיה מדהים שפתאום הוא אמר לי בכעס "אני לא אוהב אותך"!
הנה הפרשנות שלי:
לילד יש עניינים. יש לו גירוי שמוליד תכנית שמולידה גירוי חדש. היה לו רצף תכניות שכלל מעבר מהכלי עבודה לאוטו זבל עם אינספור פרטי ביניים נסתרים מעינינו. פתאם אמא באה ואומרת לו לעצור ולעשות משהו אחר כתנאי להמשך הרצף שלו. לסדר! כאילו מה??? מה הקשר? מאיפה היא צצה עם התביעה הזאת ומה אני עושה עם זה. אה. מייבב. היא תבין שזו אות מצוקה. אבל היא צפתה את זה כי היא לא מתרגשת. אפילו חשבה שאני "כמובן מתחיל להתבכיין" . ז"א שזה חלק מהתכנית שלה. היא מבקשת ממני משהו שהיא יודעת שלא נעים לי. היא מסכימה שיהיה לי לא נעים!! אמא שלי!!! אני מרגיש נורא. מה המילים הכי נוראות שאני יודע? "אני לא אוהב אותך!!!!"

אני עדיין בודקת את הנושא הזה גם אצלינו, אבל גיליתי שמלאכות שלמדתי לחבב גם הקטן מחבב(מפתיע, הא?) וזה גורם לי להיות יותר "סלחנית" כלפיו. למשל:למדתי להנות מלהכניס כביסה למכונה, או לפנות מדיח. הוא בא ועוזר כשאני עושה את זה ואני מרגישה פחות "מתחשבנת": להרים צעצועים שלו.(והוא בא ומסדר). וגם לפעמים רואה שיש כביסה ומחליט להוריד לבד. . .
ויש דברים שהם חוקי על שאין עוברים עליהם: לחלוץ נעליים בכניסה, בגדים שפושטים ישר לסל כביסה, כלים מלוכלכים ישר לכיור, לא אוכלים במקומות שונים בבית, משתדלים שצעצועים יאספו לפני השינה(והוא רואה בעצמו שהם עלולים להשבר\לאבד אם לא נעשה כן).
לעומת זאת כשאני עצבנית ואומרת לו לאסוף כבר ת'צעצועים זה לא עוזר. במקרים כאלו שכן יש לי מטרה ואני לא מוכנה לחכות שהדברים פשוט יתרחשו , עושים תחרות או אם הוא מעוניין לשחק איתי אני אומרת שלא נעים לי לשחק בבלאגן. כפי שגם לא נעים לי להכין אוכל שהשולחן מלוכלך או יש מליון כלים על השיש

ואני מרגישה שבכורי מבוגר מספיק כדי ליטול חלק כלשהו בסידור, כדי להבין שיש לו אחריות מסוימת על הדברים שהוא מפזר.
אני חושבת שבכלל לא בטוח שהוא מספיק גדול כדי ממש לסדר. ניראה לי שבשלב הזה ועוד די הרבה אחר כך אפשר בעיקר לדרוש משהו בסגנון
מרימים את כל הצעצועים אל הספה, כלומר להחזיר חפצים רק לסל או למקום מסויים אחד. הבת שלי מאוד אוהבת גם לבלגן וגם לסדר אם אני נותנת לה משימה ממוקדת כמו תאספי את כל הסיכות שלך לקערית הזאת היא תעשה את זה בדייקנות וביסודיות אבל אם אני אגיד בואי נסדר את החדר היא לא תבין בכלל מה אני רוצה ממנה. זה כללי לה מדיי (היא בת שנתיים)

אבל אם אני אגיד בואי נסדר את החדר היא לא תבין בכלל מה אני רוצה ממנה. זה כללי לה מדיי
D-: גם לי זה כללי מידי... D-:
(מזדהה)
אני מסדרת את הבית לפי רשימות, בחלקים קטנים בד"כ עם מוסיקה מפעילה ברקע (לעבור מפעילות אחת לשניה בעזרת שירים).

<רושמת לעצמי: להתחיל להינות מלסדר ולנקות לפני הלידה...>

<מא>

כדאי להוריד סטנדרטים בנוגע לסדר. ליאורה, הסטנדרטים שלי לא כאלה גבוהים מלכתחילה. אני פשוט מעדיפה לדרוך על רצפה ולא על צעצועים בזמן שאני צועדת בבית P-:. אין לי ספק שבכורי לא מבין מהי חשיבותו של הסדר ב"עולם המבוגרים", חוץ מזה שהוא יודע שזה משהו בעל משמעות לנו. אבל מתישהו אני כן אצפה ממנו לקחת אחריות לסדר אחרי עצמו, וכעת אנו בתחילתו של התהליך.

אני אתן דוגמא מתחום אחר: כשהוא היה קטן והחל להתעניין במוצקים, נתנו לו לאכול כאוות נפשו ולעשות כמה בלגן שהוא רק יעלה בדעתו עם האוכל. היום הוא בן רבע לשלוש, ומן הסתם רחוק מלאכול נקי, אבל אני בהחלט מצפה ממנו לא לזרוק אוכל בכוונה מהצלחת - הוא מבוגר מספיק כדי להבין שזו התנהגות לא מקובלת.

לדעתי עדיף משהו יותר נינוח: לסדר את הבלגאן רק פעם אחת ביום, כשמסיימים לשחק. ולאור נקודה א, סידור הבלגאן אין משמעו בהכרח לשים כל דבר "במקום" ושהבית יהיה מסודר טיפ טופ, אלא פשוט להזיז את הבלגאן ככה שיהיו כמה מרצפות שאפשר לדרוך עליהן
כאמור, מצב האין-איפה-לדרוך מגיע הרבה-הרבה לפני סוף היום, כשמסיימים לשחק. בכל מקרה הסידור אצלנו הוא בעיקר הכנסת הצעצועים לארגזים - לא סידור מופתי של כל צעצוע במקום מקודש משלו. וכמובן, שתמיד אנחנו מסדרים ביחד. אני לא מצפה ממנו לסדר הכל בעצמו.

אני מרגישה שיש משהו לחלוטין לא הוגן בלדרוש מהם לסדר. תראי, רחל, יש בי חלק שחושב ככה. אין לי ספק שלו חיינו חיי שבט סביב למדורה, הוא לא היה צריך לסדר את כל העלים והאבנים ומה-שזה-לא-יהיה שהוא היה משחק איתם

. אני מניחה שזו אחת הסיבות שפתחתי את הדף הזה. אבל אני לא משוכנעת שהמחשבה הזו נכונה.

צריך לנסות לראות למה אנחנו רוצות שהם יסדרו. כדי שיתחנכו לסדר? או כי קשה לנו לסדר? או כי אנחנו מרגישות טמבליות או קצת פראייריות לסדר אחריהם כל הזמן בלי לדרוש השתתפות של המבלגן עצמו?
זה באמת קצת מכל דבר: אני גם רוצה שהוא יתחנך לסדר, גם לא נהנית לסדר כל הזמן, וגם מרגישה איזושהי התקוממות מלעשות זאת לבדי - אבל רק כי אני חושבת שהוא מסוגל לקחת בזה חלק. כלומר, אם נחזור לדוגמת המזון שנתתי למעלה לליאורה, אני לא חשה שום התקוממות אל מול בן השנה שלי שמשליך מזון לרצפה, כי אני לא מצפה ממנו להבין ש"אסור" להשליך מזון. אני כן מצפה לזה מבן הכמעט-שלוש שלי.
על אותו העקרון, אני לא מצפה מבן השנה לסדר אחריו, ומבן הכמעט-שלוש כן, כי אני חושבת שהוא יכול להבין את הדרישה וליטול אחריות מסוימת על מעשיו. כאמור, אני לא בטוחה בכך במאת האחוזים ואני פה כדי להשתכנע יותר לכאן או לכאן.

לא הייתי מתרגשת. זה לא הולך להיות דפוס קבוע. תלוי למה את מתכוונת ב"קבוע", כי הדפוס קבוע כבר למעלה מ - 6 חודשים

. אני מאד מבינה את הכיף שבזה. ניסיתי למצוא לזה כל מיני חלופות, לא הלך.

דקל נור, בני מעולם לא היה עד כדי כך פדנט

. למרות שעד היום הוא אוהב לנקות ביחד איתי.

אני אומרת שלא נעים לי לשחק בבלאגן. כפי שגם לא נעים לי להכין אוכל שהשולחן מלוכלך או יש מליון כלים על השיש. בדיוק ככה אני מרגישה. למרות שאני רחוקה מלהיות לחוצה בענייני סדר וניקיון, לא נעים לשהות במקום כל-כך מבולגן.

אני רוצה לנסות לכוון את הדיון למקום הבא: האם נכון לחנך את הילדים לסדר, או שיש לצפות שילמדו זאת מהתבוננות וחיקוי?
בחזרה לדוגמא החביבה שלי, אני ממש לא חיכיתי שבני ילמד מהתבוננות וחיקוי לא לזרוק אוכל ומים על הרצפה. כן חיכיתי שהוא ילמד מחיקוי לומר תודה ו-בבקשה, והוא אכן יותר אומר מאשר לא אומר, למרות שמעולם לא אמרנו לו "מה אומרים?" או משהו מהמשפחה. יש פה מישהי שחיכתה שילדיה ילמדו לבד לא להשליך אוכל על הרצפה? האם בלגן בבית מקביל לאוכל על הרצפה או ללמוד לומר תודה-בבקשה?

חוה, אני דווקא בטוחה לחלוטין שבני מבין היטב ש"לסדר" משמעו "להחזיר הכל למקום". ו"המקום" הוא ארגז גדול אליו מושלכים החפצים בערבוביה, אין לנו מקום נפרד לכל צעצוע. אנחנו לא כאלה פדנטים

(האמת שדווקא נראה לי שאם היינו, והכל היה מסודר על מדפים ולא בארגזים, אולי היה פחות בלגן). ואני לא מצפה ממנו __ממש לסדר את הכל בכוחות עצמו, הכל יחד איתי ואני המסדרת העיקרית.

נראה לי שעיקר המחשבה מאחורי הרצון שיסדר איתי, הוא ההכרה בכך שיש בלגן שנעשה על-ידו, שיש לו אחריות מסוימת עליו. מספיק שהוא יחזיר 2-3 צעצועים למקום כדי שאראה בזה הכרה באחריות שלו. רוב הזמן אני מרגישה שהוא מבוגר מספיק כדי לקבל את האחריות הזו ולהבין אותה.

מיצי - פתרתי (חלקית, חלקית) את הבעיה בכך שמינמזתי בצורה דרסטית את כמות הצעצועים בסלון. העברתי הרבה צעצועים לחדר השינה שלהן, את חלקם העליתי גבוה לארון או בארגז קשה-פתיחה (פשוט כי יושבים עליו עוד כמה ארגזים...) וחלק נגישים - אבל רק בחדר, שממילא הן כמעט לא נכנסות אליו במהלך היום ומשמשים רק למשחק של לפני השינה.

פחות צעצועים -> מה שכבר ישנו הרבה יותר גלוי וברור -> אני מרגישה שקל להן יותר לשחק כך -> קל יותר גם להחזיר למקום.

כמובן שמדי פעם אני עושה רוטציה בין הצעצועים שבמחבוא לצעצועים שבסלון, והכי נחמד להן - לגלות בעצמן משחק שהן כבר שכחו מקיומו, ולהתלהב מחדש. בשבוע האחרון הן גילו משחק שכבר כמעט עמדתי לזרוק - מין מסלול פלסטיק כזה, נראה קצת כמו הרמפות בחניון רב-קומות, ששומטים אליו כדורים ל"קומה" העליונה והם כבר מתגלגלים להם למטה. איזו שמחה, איזה אושר ואיזו התלהבות - הן התעמקו במשחק הזה כפי שלא התעמקו בו בכל הזמן שהוא אצלנו

יש פה מישהי שחיכתה שילדיה ילמדו לבד לא להשליך אוכל על הרצפה?
כן. לא ניסיתי למנוע את זה והם הפסיקו לבד. מצד שני אני יכולה לדמיין קריאות מחאה או יאוש שלי כשראיתי את האוכל מתעופף אל הרצפה. אז אולי לא היה "אסור לזרוק, אל תזרוק" אבל היתה המחאה הטבעית ואולי מזה, יחד עם החיקוי שלנו הם למדו להשאיר את האוכל על השולחן ובצלחת.
אני לא מצפה מבן השנה לסדר אחריו, ומבן הכמעט-שלוש כן, כי אני חושבת שהוא יכול להבין את הדרישה וליטול אחריות מסוימת על מעשיו.
אני מאמינה שבזה טמון החלק העיקרי של התשובה שאת מחפשת. את מרגישה שהוא יכול להבין, ושהוא צריך לקחת חלק. זה נראה לי די והותר כדי להחליט שזה מה שנכון לכם, לא?
אם"נתווכח" עכשיו על מה נכון בגיל שלוש, זה יהיה דיון בין אמא שמרגישה שהבן שלה כן יכול וכן צריך לעומת אמא שמרגישה שהבן שלה לא יכול ולא צריך. כל השאר לא ממש חשוב כי רק אנחנו יודעות באמת מה נכון ביחסים עם הילד שלנו, והפתיחה של זה כאן לדיון רק מבלבלת, כי איך את יכולה להכניס שיקולים שלי למערך היחסים עם הבן שלך ?

ובכל זאת שאלת אז אני רוצה להתייחס (זה נושא מרתק בעיני.)
כתבת אני פשוט מעדיפה לדרוך על רצפה ולא על צעצועים בזמן שאני צועדת בבית
גם אני. ואני אוהבת שיהיה פחות או יותר מסודר. אבל מה זה קשור אל הילד המשחק? זה הכל הרי צרכים שלי. אלה אמנם גם צרכים של הילדים בבית. הילדים יותר רגועים כשהבית מסודר. (אולי כי אני יותר רגועה? אבל לא רק. הם מפתחים חוש אסתטי ונעים להם יותר כשמסודר.) אבל הרי, יש להם הרבה צרכים שבתקופה הזאת בחיים שלנו אנחנו ההורים בוחרים למלא אפילו שהילדים יכולים למלא אותם לבד.
בקיצור כמו בהרבה תחומים בחיים אני חושבת שגם כאן, אפשר להתחיל בגיל שלוש בחשיפה לזה, אבל לא ברור בשביל מה.

אין לי ספק שלו חיינו חיי שבט סביב למדורה, הוא לא היה צריך לסדר את כל העלים והאבנים ומה-שזה-לא-יהיה שהוא היה משחק איתם
זה לא קשור לחיי שבט. את אמא בבית לילד בן שלוש. את יכולה לסדר אחריו. אני לא אומרת לחיות בבלגן. אבל למה להכתיב לו כללים שלא אומרים לו כלום כשהוא כל כך עסוק בדברים אחרים (כמו לדהור הלאה למשחק הבא, או לבהות נכחו, או לשאול אותך שאלות...) למה להפריע לו עם מה שאת חונכת שנכון לעשות? האם זה באמת נחוץ? האם זה יעיל?

נדמה לי שלא ביקשת שיטות שכנוע אלא תהיה משותפת האם בכלל לשכנע. אולי יש מקום לגם וגם. (ואני מקווה שאני לא מעיקה עלייך עם התשובות שלי.)

אני התייאשתי מלנסות לשכנע לסדר, מעדיפה לא להוציא על זה אנרגיה אלא לשמור את האנרגיה תכלס לסידור.
אין לי דפוס קבוע, לפעמים אני מעדיפה לסדר לבד, לפעמים מבקשת שיעזרו לי.
הן רואות אותי מסדרת ומנקה ומצטרפות מעצמן, לפעמים, ובסך הכל נראה לי שרוב הימים הן די מנסות להתחשב ולא לזרוק את כל הצעצועים בכל הבית.
שיטה שעובדת לי נהדר ומונעת דריכה על צעצועים היא לאסוף הכל לערימה גדולה ולהעביר אותה מהסלון לאחד מחדרי הצעצועים.
שם זה יכול להמתין עד שיתחשק לי לסדר. או להן.
הבלאגן מפריע לי - לא להן. אז לדרוש מהן לסדר?
נו טוב, הנעליים הצהובות זוהרות של הבראצית נעלמו ולא נמצאו מאז יום שישי, וזה , בהחלט גרם להן לסדר את החדרים שלהן.
הנעליים עדיין לא נמצאו. בטח יימצאו כשנסדר את חדר השינה.
והבראצית אגב , למתעניינים בהימצאותה של זאת בצל קורתנו, אוכלת רק אורגני, ישנה (עדיין) במיטה משפחתית, חיה בקומונה וגדלה ללא חיתולים.

אם הפעוט בגן אולי תעזרי בשיטות הגננת ותהפכי את זה למשחק.
אצלינו זה הולך עם תוף.
את החיות אנו אוספים בתחרות או מיון טורפים, חווה, בר
קוביות לפי צבע

אני חייבת לציין שזה תלוי בילד - אם אבקש בשמןנה בערב שהם מעולפים אני יכולה לדבר עם הלמפה.

אגב שמתם לב שהם תמיד מציעים לעזור לסדר את מה שהם לא מתבקשים - את המטבח - חדשר השינה של ההורים וכו,
עוד פתרון לאסוף ביחד - ולאט לאט להתגנב.

רחל,
כל מילה!

אמא אינקוב טור - רעיון טוב. קצת מורכב ליישם בבית שלנו, אבל אני אנסה לחשוב על זה. מקסימום בבית החדש (מחפשים).

את מרגישה שהוא יכול להבין, ושהוא צריך לקחת חלק. זה נראה לי די והותר כדי להחליט שזה מה שנכון לכם, לא? רחל, כנראה שאת צודקת. העניין הוא שלא הייתי בטוחה במאת האחוזים שהוא יכול להבין וצריך לקחת חלק. היססתי בעניין ולכן פתחתי את הדף, כדי לראות לאן התגובות השונות ייקחו אותי. אני נוטה להמשיך במה שעשיתי עד כה, למרות שאני עדיין לא לחלוטין סגרוה על זה ובכל מקרה תמיד מוכנה להקשיב.

נדמה לי שלא ביקשת שיטות שכנוע אלא תהיה משותפת האם בכלל לשכנע. את צודקת, ואת לא מעיקה עליי אפילו קצת. למעשה, את עוזרת לי.

שיטה שעובדת לי נהדר ומונעת דריכה על צעצועים היא לאסוף הכל לערימה גדולה ולהעביר אותה מהסלון לאחד מחדרי הצעצועים. אמא לביאה, אצלנו אם כבר עושים ערימה, אין סיבה לעשות אותה באמצע החדר - אפשר ישר להשליך לארגז.

והבראצית אגב , למתעניינים בהימצאותה של זאת בצל קורתנו, אוכלת רק אורגני, ישנה (עדיין) במיטה משפחתית, חיה בקומונה וגדלה ללא חיתולים. D-:

_אם הפעוט בגן אולי תעזרי בשיטות הגננת ןתהפכי את זה למשחק.
אצלינו זה הולך עם תוף._ הוא לא הולך לגן, אבל אני אנסה בכל מקרה לחשוב על דרכים להפוך את זה למשחק. כפי שגם הציעו לי במעלה הדף.

גם אני עם אותה התלבטות כמו שלך, וכידוע בגיל ממש דומה.
בדיוק היום קראתי "לאישה" (שזה אומר שגם הסתפרתי מ-א-מ-ם), והיתה שם כתבה על הקושי של הורים לשתף מתבגרים בעבודות הבית, והציעו שאחת הסיבות היא שההורים עשו במקומם גם בגילאים יותר צעירים. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל אני מרגישה כמוך שיש מקום לתת להם אחריות, במקומות בהם הם מסוגלים לקחת אותה, ושזה משהו שהוא לא רק בשבילנו אלא גם בשבילם.

אני גם נקטתי בכמה מהדברים שאמא אינקובטור כתבה: סידרתי בקופסאות על מדפים אצלו בחדר חלק מהדברים, וחלק הרבה יותר קטן נשאר בתפזורת בארגזים שבסלון.
הכלל שאני אימצתי, ודי עובד איתו, הוא שכאשר כבר אין מקום על השטיח להוסיף עוד משחק אז צריך לאסוף חלק כדי לפנות מקום למשחק הבא. זה הגיוני בעיניו. בדר"כ כשהוא מתחיל לסדר אני מצטרפת אליו.

אני חושבת שהתשובה טמונה בלא להפוך את זה למשחק כח, אלא באמת לנסות להשאר פרגמטי.
אני, אגב, לפעמים מרגישה שהוא צריך שאני דוקא אעצור את שטף המשחקים שלו, כי לפעמים הוא מביא את עצמו לגירוי יתר בלי לשים לב.

אני חושבת שהתשובה טמונה בלא להפוך את זה למשחק כח, אלא באמת לנסות להשאר פרגמטי.
גם אני נוהגת כך, אחרת זה לא עובד.
אני לא מתווכחת, יודעת שעבורה זה אינו חשוב, ושמחה לכל שיתוף פעולה קטן ממנה.
משתדלת להמעיט בחפצים, יש משחקים עם הרבה חלקים שנמצאים גבוה ואז מורידים לשם המשחק ובד"כ אוספים יחד לפני שעוברים למשהו אחר. שאר המשחקים נמצאים ב-3 מוקדים שונים בבית והאיסוף בד"כ הוא שלי.
הרבה פעמים שאני מתחילה לאסוף ורוצה לצרף אותה אני מנסה לעשות מזה משחק, מה שייך לאן או מי יביא לי את הקוביה בצבע הסגול... כאלו.
אבל העיקר העיקר זה התיזמון של האיסוף. התזמון של הילד.
אני, אגב, לפעמים מרגישה שהוא צריך שאני דוקא אעצור את שטף המשחקים שלו, כי לפעמים הוא מביא את עצמו לגירוי יתר בלי לשים לב.
אצלי זה בדיוק ההפך. אני מאוד משתדלת שלא להפריע בזמן המשחק, וממש לא להתערב. דווקא בזמן שבו היא מסתובבת ואולי לא מוצאת תעסוקה אני יכולה "לתפוס" אותה על הדרך לעיסוק האיסוף.

את הדברים שחשובים לי, אני אוספת לבד. לא מחכה אף רגע ( למשל צבעי פנדה שמסתובבים על הרצפה/שטיח ויכולים להימרח אם דורכים עליהם, או חפצים שכואב לדרוך עליהם או הם ישברו אם דורכים עליהם.. וכו' ) והשאר - מתרגלת לעצום עיניים ופעם בכמה זמן ( לעיתים אפילו ימים ) עושה סדר יותר משמעותי.
בחדר שלה היה מדף נמוך שכמה ימים רצופים היא פשוט "ניקתה" אותו והעיפה הכל לרצפה, לא היה שיתוף פעולה פורה באיסוף המשותף ולכן הרמתי למעלה את כל המשחקים האלו - אולי זה הפריע לה בעיניים? אולי בעוד שבוע-שבועיים היא תרצה אותם ותשמח? לא יודעת. אין ספק שיש לנו יותר מידי דברים

כך שלא יחסר לה.

כתבה על הקושי של הורים לשתף מתבגרים בעבודות הבית, והציעו שאחת הסיבות היא שההורים עשו במקומם גם בגילאים יותר צעירים.
העניין בשיתוף הוא העשיה המשותפת, ככל שהילדים גדלים יש יותר ויותר צפיה שהם יעשו בעצמם ויורידו מאיתנו את הצורך לנקות או לסדר במקומם, או אחריהם.
אם הילדה שלי מחפשת משהו שלה, כמו בובה אהובה, אני לרוב אומרת לה שהדברים שלה באחריותה ושתשמור עליהם, אבל הבית הוא באחריותי, וילדים קטנים מאוד אוהבים להיות שותפים בעבודות השונות, כדאי רק לגייס לכך מעט התלהבות ושמחה מצידנו - והם כבר נדבקים..
(לרוב הם רוצים לעשות מעבר, והמבוגר עוצר אותם.)
אם מתרגלים לעשות יחד זו נשארת פעילות משותפת, נכון שכשהילד עסוק בענייניו אולי הוא לא יתעניין בסידור/ניקוי הבית, ואז, בגיל מבוגר יותר אפשר להגיע איתו להסכם שכך וכך זמן הוא מקדיש גם לכלל, אולי 10 דקות ביום שהוא עושה משהו בבית ( שהוא בוחר, כי זו עדיין לא האחריות שלו ).
< סתם רעיון, עוד לא הגעתי לגדל מתבגר >

דף על בלגן, איזה כיף!

אצלנו יש רשימה - בכל יום כל ילד אחראי לסדר חדר אחד.
בדרך כלל אני פרגמטית ולא מבקשת שיסדרו הכל, אלא חלקים מהחדר (תלוי במידת הבלגן).
לפעמים אני גם מתנה פעילות משותפת בסידור החדר לפני כן.

לגבי הקטנצ'יק - אני בדרך כלל מסדרת יחד איתו.

וכשאין לי כח - אני גם לא מצליחה בדרך כלל לשכנע אף אחד לסדר, ואז או שאני תופסת קריזה ומסדרת, או שנכנסת לחדר לישון ולא רואה את הבלגן עד הבוקר בו אני רעננה וטובת לב

הי מיצי

גם אני מאוד מתחברת לדבריה של רחל.

האם נכון לחנך את הילדים לסדר, או שיש לצפות שילמדו זאת מהתבוננות וחיקוי?
אני לא יודעת לענות בצורה שכלתנית מה "נכון" כאן, אני יכולה לומר שבבטן שלי אני מרגישה שהדרך הטובה יותר היא דרך ההתבוננות והחיקוי.
אנסה בכל זאת לנמק למה:

כי עד עכשיו זו הדרך היחידה שהוכיחה את עצמה אצלנו.
כי לעשות משהו אחר יגבה ממני אנרגיות כל כך רבות שלא ברור לי למה להשקיע אותן דווקא בכיוון הזה. כפי שכתבה אמא לביאה:

אני התייאשתי מלנסות לשכנע לסדר, מעדיפה לא להוציא על זה אנרגיה אלא לשמור את האנרגיה תכלס לסידור.

כי אם אנסה ללמד אותה באופן יזום, זה יכניס אנרגיות לא כל כך נעימות לתקשורת עם בתי.

בכלל אני מאמינה בכל לבי שילד לומד ומפנים רק כשהוא מוכן ובשל לכך.

יש פה מישהי שחיכתה שילדיה ילמדו לבד לא להשליך אוכל על הרצפה?
אני מחכה שבתי תלמד לבד. כפי שכתבה רחל (אני יכולה לדמיין קריאות מחאה או יאוש שלי כשראיתי את האוכל מתעופף אל הרצפה.), גם לי נפלטת "מחאה טבעית" כזו, ומקסימום אני אומרת (ומשתדלת לומר בטון נייטרלי - לא תמיד זה מצליח

): "אנחנו לא זורקים אוכל על הרצפה". אבל זהו. לא יותר.
ובעיקר למדתי להרפות ולתת לזה לקרות... זה הרי משחק כל כך מעניין עבורם!
אז כן, אני מחכה שהיא תלמד לבד. ואין לי ספק, שיום אחד (גיל 15, 16 ככה) זה יקרה. היא תלמד.

האם בלגן בבית מקביל לאוכל על הרצפה או ללמוד לומר תודה-בבקשה?
מבחינתי כן.
למה שלא יהיה מקביל?

נו אני כהרגלי בקודש נכנסת כסמן הימני.... מקווה שלא אעוף מהקהילה הוירטואלית...עם יהלי אותו סיפור לגבי הלסדר וגם אני מאוד מנסה להמנע משיטת האם- אז (החינוך הביהוויוריסטי שמור למצבי חירום...).
אבל כן החלטתי שיהלי הוא כבר מבין מספיק על מנת לקחת חלק בסידור מסויים של הדברים שלו, גם אם זה לא חשוב לו כי זה חשוב לי ואנחנו חיים באותו בית. אני בהחלט מתחשבת בו הרבה יותר ממה שהוא מקיף את הצרכים שלי מן הסתם, אבל אני כן מתחילה להתמודד איתו על המקום שלו כחלק ממשפחה. אני מבחינה כאן בין קטנוניות של לרדוף ולסדר כל דבר, ואם יש לי נטייה כזו (אני שונאת בלאגן) אז אני בהחלט מסדרת בעצמי.
אבל אם הוא הפך את כל הבית אני אומרת לו שלפני שנמשיך לשחק אנחנו מסדרים ביחד. או אם הוא לדוגמא מצחצח שיניים ואז מעיף את המברשת לרצפה אני מבקשת ממנו שיחזיר אותה למקום. כל זה באמירה נעימה ואם אפשר באווירה של משחק, אבל אם הוא מתעקש ולא רוצה אז אני לא מזכירה כל הזמן אבל גם לא מסדרת בעצמי ומזכירה לפרקים עד שאנחנו מסדרים ביחד. אני לא חושבת שמצב בו אני מבקשת לסדר והוא מסרב ואז אני מסדרת לבד הוא נכון.
אני מעדיפה להיות שלמה עם מי שאני בהקשר הזה, כלומר אם לא אבקש ממנו לסדר לא באמת ארגיש עם זה נוח ואת המסר הכפול הזה הוא יבין, לעומת זאת אם אני מבקשת אולי זאת טעות חינוכית ואולי לא, אבל זו מי שאני ואיתי הוא חיי באותו בית.

אמנם אפרסקית עדיין צעירה מבנך מיצי - מה שאומר שאין לי מושג איך זה יהיה כשהיא תגדל - אבל רציתי להוסיף לדברים שכתבתי איך זה בכל זאת מתנהל אצלנו בבית.
מגיל מאוד צעיר אפרסקית היא שותפה פעילה לסידור הבית ולנקיונו - כמה שהיא רוצה.
בכל פעם שאני מטאטאת אני שואלת אותה אם היא רוצה לעזור לי, והיא מיד מצטרפת אליי עם המטאטא שלה. כנ"ל בניגוב דברים.
אני הרבה פעמים מבקשת ממנה לעשות משהו ספציפי: "שימי את זה בפח" (פעילות מאוד אהובה עליה), וזה עובד נהדר.
היא גם מאוד אוהבת לשים דברים "במקום". היא אוהבת את המילה הזו. כנראה שזה משהו שנשאר מהתקופות שבהן רוב היום היא היתה במנשא, ואני מילמלתי משהו על זה שאני צריכה לשים כל מיני דברים במקום.

אני חושבת שכדאי אולי להפריד בין: איך לגרום לזה שהילדים שלנו יהיו שותפים בסידור הבית - ובפרט בסידור הדברים שלהם (וכאן קיבלת עצות נפלאות, כמו תוך כדי שירה, תחרות או משחק) - לבין הציפייה מהם שיפנימו שזה מה שמצופה מהם.
שני הדברים הללו שונים בעיניי.
כאמור, אני בהחלט משתפת את אפרסקית - כמה שהיא רוצה - בסידור הבית, אך באופן אינטואיטיבי אני לא מתחברת לציפייה ממנה לדעת משהו או להפנים אותו, בטרם זה קרה לה באופן טבעי ועצמאי.

בתור בלגניסטים מושבעים, אין לנו הרבה דוגמא אישית להעביר הלאה.
והאמת היא שאנחנו מנסים להשתפר עם הזמן ועם גדילתה של הילדונת, כי היא עושה סימנים של מפוזרת לפחות כמונו ונראה שלא אכפת לה כל כך...
אז אצלינו בינתיים לפעמים מסדרים יחד, לפעמים הבלגן מגיע למצב כזה שאי אפשר להוסיף משחק (שלא לדבר על ללכת על השטיח בלי לדרוך על כל מיני חלקי משחק שונים) ואז אני מבקשת שקודם נסגור את הקודם ורק אז נפתח את הבא. וקורה הרבה שהאיש ואני מסדרים יחד באופן יסודי יחסית, כי באים אורחים.
אנחנו עכשיו בכלל בתקופת בלגן. כל הבית מבולגן, חלק בשיפוץ והחדר החדש של הילדונת רק בתכנון (תלוי בשיפוץ, כדי שאפשר יהיה להעביר את המיטה שכרגע בחדר למקום המשופץ) ולכן כל עניין הצעצועים בסלון תקוע כי הוא מתוכנן להתפצל לחדר שלה, בתקווה שתתחיל לשחק שם קצת יותר. ובגלל השיפוץ לא נשארו הרבה מקומות אחסון בבית.
אולי עוד חודש אוכל לחזור לכאן ולשתף בשיטות חדשות של אחסון וסידור, אם תהיינה כאלה.

לגבי האם לשכנע או לא, אצלינו זו גם עבודה של שכנוע עצמי... אז תמיד מציעים לסדר יחד. היא מסרבת די הרבה (בת 3 וקצת), אבל לפעמים משתפת פעולה. מנסים לעתים להשתמש בשיטות של הגן (יש להם איזה שיר Tidy-Up) והיא עושה קצת, ובקצב האיטי שלה.

וכשהולך לה משהו לאיבוד בתוך הברדק היא אומרת "אמא תמצאי לי!"... למרות שאני מכוונת אותה למקום בו זה אמור להיות, או כשאני רואה את הצעצוע בין הרבה צעצועים אבל היא לא תמיד רואה מה שיש לה מתחת לאף (הרבה פעמים אני אומרת לאיש שהיא ממש כמו גבר טיפוסי שלא מוצא כלום גם אם זה מטר ממנו)... מקווה שזה ישתפר. שאנחנו נשתפר.

זוהר אור, קודם כל תתחדשי על התספורת, באמת מאמם לך

(למה אין אייקון של פרחה?).

אני חושבת שהתשובה טמונה בלא להפוך את זה למשחק כח, אלא באמת לנסות להשאר פרגמטי. צודקת. אני משתדלת לא לחטוא בזה. לא תמיד מצליחה.

הכלל שאני אימצתי, ודי עובד איתו, הוא שכאשר כבר אין מקום על השטיח להוסיף עוד משחק אז צריך לאסוף חלק כדי לפנות מקום למשחק הבא
גם אצלנו בד"כ אוספים תכולתו של ארגז לפני ששופכים את האחר.

דווקא בזמן שבו היא מסתובבת ואולי לא מוצאת תעסוקה אני יכולה "לתפוס" אותה על הדרך לעיסוק האיסוף. נועה, רעיון מצוין.

ליאורה נ, בני כמה הילדים? איך הם מתייחסים למטלות?

_יש פה מישהי שחיכתה שילדיה ילמדו לבד לא להשליך אוכל על הרצפה?
אני מחכה שבתי תלמד לבד. כפי שכתבה רחל (אני יכולה לדמיין קריאות מחאה או יאוש שלי כשראיתי את האוכל מתעופף אל הרצפה.), גם לי נפלטת "מחאה טבעית" כזו, ומקסימום אני אומרת (ומשתדלת לומר בטון נייטרלי - לא תמיד זה מצליח ): "אנחנו לא זורקים אוכל על הרצפה". אבל זהו. לא יותר._
סיגל ב, זו גם השיטה שגם אני נקטתי. ואני דווקא לא קראתי לה "ללמוד לבד". כלומר, הסברתי שהפעילות לא מקובלת. איך אחרת אפשר "ללמד" לא לזרוק?

_האם בלגן בבית מקביל לאוכל על הרצפה או ללמוד לומר תודה-בבקשה?
מבחינתי כן.
למה שלא יהיה מקביל?_
פיספסת כנראה שאני הפרדתי בין אוכל על הרצפה (נהגתי כמוך אך בעיני זה היה נראה אקטיבי) לבין ללמוד לומר תודה-בבקשה (אף פעם לא חייבתי להגיד, והוא אומר רוב הזמן. כן הצעת לפעמים (אתה רוצה להגיד לסבתא תודה על המתנה?), ולאחרונה, אם הוא אומר למשל "אמא תני לי X", אני לפעמים אומרת "יהיה לי יותר נעים אם תבקש", אבל נותנת גם אם הוא בוחר לא לבקש.

לילך, נראה לי שכמו שרחל כתבה, אם את מרגישה שזה מה שהכי נכון לכם, כנראה שזו התשובה הנכונה עבורכם.

ומה התשובה הנכונה עבורי? רחל אפרסקים ונועה, אין לי אלא לומר אוף אתכן

, בתחילת הדיון נטיתי לחזק את התנהגותי הנוכחית, ועכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי היא לא סתם הרגישה לי מוטלת בספק. אני צריכה עוד לחשוב על זה.

מחזקת את ידייך. כיף ששאלת. זה נושא מעניין וחשוב. כי הוא הרי לא באמת נוגע רק בארגזי בלגאן על הרצפה...אשרינו שהתברכנו במורים טובים כאלה..
בזכותך נזכרתי שהקטנה שלנו, במשך כמה חודשים, נהגה לעלות בשקט לקומה העליונה, וכעבור עשר דקות גילינו שכל תכולת ארון הבגדים שלה צנחה פריט אחר פריט לתחתית גרם המדרגות. התחלנו לעקוב אחריה כדי לראות איך זה קורה וראינו שהיא פשוט הולכת לארון, מביאה חולצה, זורקת, מתבוננת מטה בריכוז, הולכת שוב לארון, וכך הלאה, הכל בריכוז והנאה ותנועות מדוייקות עד שהמגירות היו ריקות ואז היתה הולכת לדרכה. זה היה יפהפה. התרגלנו לדלג מעל ערימה בתחתית המדרגות ולהחזיר אותה כמו שהיא לתוך הארון. זה נמשך תקופה, ועבר לבד.
איך אחרת אפשר "ללמד" לא לזרוק? הם פשוט מפסיקים לעשות את זה, כשזה מפסיק להיות להם כיף.

אני לא מתחברת לציפייה ממנה לדעת משהו או להפנים אותו, בטרם זה קרה לה באופן טבעי ועצמאי.
לא מתאפקת מלכתוב "אל תעירו ואל תעוררו את האהבה בטרם תחפץ" ....

אני חושבת שלא נכון לאמר שלפעוטות אין עניין בסדר (אין להם עניין בלסדר), הילדים שלי 2 ו- 4.5 נהנים יותר ממשחק שיוצא מסלסלתו או מקופסאתו מאשר מכזה שזרוק על השטיח, כך שהרצון שלי לסדר לא נובע רק מרצוני לא לדרוך על צעצועים קשים בחושך בדרך לביתשימוש בלילה, אלא מתוך רצון שילדי יהנו מצעצועיהם וחפציהם. לכן אני גם לא אוהבת את שיטת ארגז הצעצועים הגדול, מרוקנים את כולו על השטיח, עושים בלאגן 5 דקות ונגמר העניין בו. אני אימצתי את שיטת גן הילדים ומלאתי כוננית פשוטה בסלסלות פלאסטיק שמיועדות כל אחת לסוג מסויים של צעצועים. הכוננית נמצאת בחדר הילדים ומותר בהחלט להביא סלסלה כדי לשחק בסלון או המטבח. בסוף היום (או יומיים או שלושה...) אני עוברת עם מגב, בלי מים כמובן, בכל הבית וגורפת את כל הצעצועים לערימה במרכז חדר הילדים. כולנו מתיישבים עם הסלסלות והצעצועים וכמו משחק לוטו, אני שולפת משהו מהערימה וצריך לדעת לאן הוא שייך. לפעמים אני נותנת לכל אחד משימה, לאסוף את כל החיות או כל הקוביות (לעצמי אני לוקחת את המורכבים...).
אצלינו השיטה הזאת עובדת די בסדר. אני אמנם "כופה" עליהם את שעת הסדר אבל מרגישה עם זה נח, או כמו שאמרו לפני
אני מעדיפה להיות שלמה עם מי שאני בהקשר הזה, כלומר אם לא אבקש ממנו לסדר לא באמת ארגיש עם זה נוח ואת המסר הכפול הזה הוא יבין, לעומת זאת אם אני מבקשת אולי זאת טעות חינוכית ואולי לא, אבל זו מי שאני ואיתי הוא חיי באותו בית. ואני אפילו לא מבקשת אלא מודיעה שעכשיו מסדרים!

איך אחרת אפשר "ללמד" לא לזרוק?
אפשר לנאום...

ולחזור שוב ושוב על המסרים... <זו הגרסה הגרועה של "ללמד", כן?

>
אני מרגישה שלומר פעם אחת בצורה נייטרלית מהם כללי הבית, זה לא לימוד. כלומר לא לימוד אקטיבי. זה פשוט סוג של שלט שתלוי על הקיר: "אנחנו לא זורקים אוכל לרצפה".
(אני אגב מעדיפה נוסח כזה על פני "אסור" או "אני לא מרשה").
כשאני אומרת שזה לא לימוד, אני מתכוונת לזה שאני לא מרגישה מלמדת. ברור לי שמשהו מזה היא לומדת. אבל הלימוד הזה קורה בקצב שלה וביוזמה שלה.

פיספסת כנראה שאני הפרדתי בין אוכל על הרצפה... לבין ללמוד לומר תודה-בבקשה.
לא חושבת שפיספסתי...

ניסיתי בעצם לומר שאני חושבת שבשני המקרים יש מקום ללימוד מתוך חיקוי.

אני צריכה עוד לחשוב על זה.
@}

|משב רוח גלילי קררררר נעים|

אני יכולה לתרום מניסיוני הפרטי כילדה מבולגנת עד אימה עם אחות ואמא מסודרות ונקיות מאד.
משהו מזה מחלחל לחיי עד היום. הסדר טבוע בי כי "ינקתי" אותו, על אף שאני רחוקה מאד מלהיות מסודרת/מאורגנת/תקתקנית/domestic godess וכו' בעיני אמי ואחותי.
בעיני עצמי עשיתי כברת דרך ארוכה.
זה חשוב לי שיהיה מסודר,זה נעים לי שמסודר,זה מרגיע אותי שמסודר.
ושוב, כשהייתי ילדה,נערה,מתבגרת וגם בחלק מחיי הבוגרים הייתי ממש אבל ממש מבולגנת. הסיפורים אומרים שמאז שנולדתי החרבתי לאחותי שהיתה בת 4 אז ושמרה על הכל מכל משמר את כל הפאזלים, הקלפים והבובות.
אהבתי את הבלאגן, הוא היה המרחב המוגן שלי "לכאן לא ייכנסו לי" "זה רק שלי" היצירות הכי טובות שלי הגיעו מתוך הבלאגן, מתוך הכאוס מהעיסוק בכמה דברים במקביל כמו בטראנס כמו במדיטציה. ספרים ובגדים (מלוכלכים ונקיים) מיטה מבולגנת, אוספים של דברים, דברים שבורים שהבאתי מהרחוב-הכל אהבתי וכך רציתי שיישאר.והיא התחרפנה,צעקה,ביקשה שאסדר, הפצירה ושוב הפצירה, סידרה במקומי,התעלמה
לא ניקתה אחרי כדי שיהיה לי לא נעים והמריבות געו וגעו נוכח הבלאגן.ואני בשלי.
ובכן הנושא אומנם פעוטות אבל זה לא נגמר שם,זה רק מתחיל יש אנשים שסדר לא חשוב להם בזמן זה או אחר של חייהם ואח"כ זה משתנה.
יכול להיות לפעמים שזה לא יישתנה.
בבתים שהסדר נהוג בהם כמנהג הבית - הילדים קרוב לודאי ילמדו אותו לחייהם הלאה.
אגב אני מכירה סיפור הפוך על בית אחד שהיה מבולגן ומלוכלך עד זוועה (שטפו שם פעם בחצי שנה) והילדה שלהם שגדלה נשבעה שבביתה לעולם לא! תמיד יהיה נקי ונעים ומסודר.וכך זה
נושא הדיון הוא שיתופם של הילדיםבסידור כן או לא? אני אומרת להתנהג כרגיל. חשוב לך סדר? תסדרי! תוך כדי תציעי להצטרף, כן כן לא לא.
כממובן שהטיימינג חשוב והיצירתיות (כמו בכל דבר...)משמעותית גם היא. וכמו שאמרת את עושה גם עושה את כל אלו באופן טבעי.

יש פה מישהי שחיכתה שילדיה ילמדו לבד לא להשליך אוכל על הרצפה?
אצלי , אולי הערתי על זה פעם אחת ודי. פשוט לא קרה ולא קורה.
כן קורה שיושבים ואוכלים בסלון וכשקמים משאירים את השאריות שם על הריצפה - וגם זה הולך ומתמעט.
הבנות יושבות לאכול באופן עצמאי מגיל הליכה (עשרה חודשים ממוצע שלהן) , וכבר מההתחלה לא זרקו על הריצפה אוכל.
תמיד מפליא ואתי כשאני רואה ילדים אחרים עושים את זה.
כאילו מה - הרי הם לא רואים את אבאמא יושבים לאכול ליד השולחן ואחרי כל ביס זורקים אוכל למטה (נכון???)
לעומת זאת - כן עברנו את הקטע של לזרוק צעצועים על הריצפה ולחכות שירימו להן.

איזה דף טוב!
לגבי תפיסת הסדר אצל ילדים, נזכרצי בסיפור שסיפר לי מישהו שהתגרש ועבר לבית חדש. בתו הפעוטוה באה לשם פעם ראשונה כשהבית עוד היה ריק. כשהיא נכנסה לבית היא אמרה בשיא הרצינות:
"אבא, נורא מבולגן אצלך!!"

<|יד1|>

יש פה מישהי שחיכתה שילדיה ילמדו לבד לא להשליך אוכל על הרצפה?

היום הוא כבר גדול, אבל "בזמנים ההם" אני ממש לא זוכרת קטעים של :
לזרוק דווקא על הרצפה, עד איזה מן שלב של "ללמוד" להפסיק לעשות את זה.

נכון, לפעמים נפל לו, אבל גם ל"גדולים" לפעמים נופל בלי כוונה

.
הצעה / השערה / מחשבה : אולי ילדים שמצפים מהם ללכלך ואז מצפים מהם ללמוד להפסיק ללכלך, ממלאים אחר הציפיות הללו ? מהניסיון שלי זה תהליך ממש לא מחויב המציאות.

בקיצור - אני לא חיכיתי שילמד לא להשליך.

< ואולי זה כי יש לי שואב אבק מהלך בצורת כלבה, כך שעוד לפני שמשהו מגיע לרצפה הוא נעלם באורח פלא >

< סוף מעגל >

מגיל מאוד צעיר אפרסקית היא שותפה פעילה לסידור הבית ולנקיונו - כמה שהיא רוצה.

גם אצלי.

אני מראש משריינת כפליים זמן לשטיפת רצפות / חיתוך סלט / קיפול כביסה. למעשה, החוק של כפליים זמן הוא חוק שקבעתי מזמן וכבר חסר משמעות. במקור, קבעתי את זה כך בכדי לא להתעצבן שלוקח המון זמן. גיליתי שאם אני מחליטה על זה מראש, זה מסתדר לשביעות רצוני. היום זה לא לוקח יותר זמן מאשר לוא הייתי עושה זאת לבד, והרבה פעמים אפילו פחות.

זה משתלם לי :
קודם כל, הוא כבר מיומן, וממש עוזר (בן קרוב לארבע).
שנית, הוא מכניס בי התלהבות שלא הייתה עולה בי באופן טבעי למראה הר כביסה רגיל, או הכנת ספגטי בשמנת (חוץ מהבצל, זה התפקיד שלי

).
שלישית, הוא שם לב לדברים שקורים בבית בהעדרו ("אמא, אני רואה ששטפת היום רצפה !"). וזה דבר שאני אפילו לא שואפת שימשוך את תשומת הלב של אבא שלו

.

חשוב לי לציין שאני מאוד אוהבת לנקות ולסדר ועוד יותר מזה את ההרגשה של אחרי זה. אני מניחה שבמובן מסוים הדבקתי אותו בזה. זה קצת קשור למה שכתבתי קודם על לכלוך - אני מאוד מאמינה בלימוד תוך כדי חיקוי, ולכן קשה לי להבין איך בכלל מתרחשת תופעה של לזרוק על הרצפה.

יש דברים שממש לא ברפרטואר שלי (אפיה) ודווקא בזכותו (עוד יתרון !) אני מהרהרת בזה ממש ברצינות : הוא מצא איזה ספר אפיה ישן, עשה ממנו את הספר החביב עליו, "קורא" בו בכל הזדמנות וממש מתחנן שנכין יחד את העוגיות האלה והעוגה הזאת.

< סוף מעגל >

אני חושבת שצריך כל פעם לשתף בקצת - לפי מה שמתאים לגיל ולאחריות שהפעוט יכול לקחת על עצמו.
בהתחלה כמובן עשיתי הכל לבד, אבל לאט לאט התחלתי לשתף את הקטנה (שנתיים וחודשיים) בכל מיני סוגים של עזרה בבית - לשים בגד שלה בכביסה, לשים משהו בפח, לעזור בלתלות כביסה (היא שולפת מהסל ונותנת לי לתלות ואני מתפללת שלא יפול על העלים היבשים...), וגם לסדר את המשחקים. יש סלסלות סלסלות מסודרות בחדר שלה על מדפים וכמה משחקים מועדפים מתחת לספה בסלון (שזה פטנט עולמי - מסיימים לשחק, אוספים ודוחפים מתחת לספה והכל נראה כל כך מסודר ולא צריך לסחוב שום דבר הלוך ושוב לחדר!!!)
אני משתדלת שכל פעם שמסיימים לשחק במשחק כלשהו אוספים אותו כדי לשמור על החלקים שלו (נכון במיוחד לפאזלים ומשחקי לוטו למינהם) וגם כדי לעשות מקום למשחק הבא. כמובן שהסברתי לה למה עכשיו אנחנו אוספות (כדי לשמור ולפנות וכו') ואנחנו אוספות תמיד ביחד. כמו שכבר כתבו כאן - הרבה יותר קל כשזו משימה ברורה וספציפית מה שמתאפשר כשמדובר במשחק אחד (ולא שטיח מלא)
להפתעתי היא כבר הפנימה את הרעיון, וראיתי כמה פעמים שהיא עברה לשחק במשהו אחר ואז נעצרה, והזכירה לעצמה ולי שקודם צריך לאסוף...
זה כמובן לא חוקי ברזל, אם אני מבשלת או עסוקה והיא משחקת בעצמה אני לא מקפידה במיוחד, אבל כשאנחנו משחקות ביחד אני משתדלת לשים לב.
דרך אגב, היא מאוד נהנית לעזור במטלות של הבית, ומבקשת לנקות, לבשל וכו'. אני מצדי מקווה שזה לא ייפסק...

הם פשוט מפסיקים לעשות את זה, כשזה מפסיק להיות להם כיף. זה מפסיק מתישהו להיות להם כיף?

. בכורי בן כמעט 3, והוא עדיין נהנה מזה לפעמים.

מיצי פיצי, נדמה לי שכבר כתבתי, שאמנם נראה לי שאם נחליף את שיטת הארגזים בשיטת הכונניות-עם-סלסלות, יהיה פחות בלגן. יש בארגזים הללו משהו שמזמין ריקון והשלכה, כנראה. ככה לפחות תיפתר בעיית שפיכת הארגזים, אם לא בעיית הסידור של דברים אחרים (קוביות, פאזלים וכד'). אהבתי את צורת הסידור שלכם.

הסדר טבוע בי כי "ינקתי" אותו, על אף שאני רחוקה מאד מלהיות מסודרת ורדי תיק, גם אני גדלתי בבית עם אמא סופר נקיה ומסודרת, ואין ספק שעברתי כברת דרך ארוכה - כמוך - מהדירה השכורה הראשונה שלי בתל-אביב לביתנו היום. אבל עדיין הנקיון היסודי ביותר שאני יכולה להעניק לבית שלי, ייחשב חפיפניקי בעיני אמי

. הסטנדרטים שלנו פשוט אחרים.

בחלוף השנים והמעבר בין דירות, התחלנו בנזוגי ואני יותר ויותר לאהוב את ביתנו יחסית מסודר ונעים. אמנם הוא מלא מה שהגברת הזבובית מכנה HOT SPOTS, אבל כאשר הבית מסודר בסטנדרטים שלנו, הרבה יותר נעים לנו לשהות בו.

הבנות יושבות לאכול באופן עצמאי מגיל הליכה (עשרה חודשים ממוצע שלהן) , וכבר מההתחלה לא זרקו על הריצפה אוכל. התמזל מזלך

. אני לא הכרתי ילדים כאלה.

לזרוק דווקא על הרצפה, עד איזה מן שלב של "ללמוד" להפסיק לעשות את זה. סוף מעגל, אני ממש לא מדברת על "דווקא". תינוק בן שנה (או יותר או פחות) לא עושה דווקא. הוא עושה ניסוי מדעי: מה קורה למזון כשמשליכים אותו מהמגש לרצפה. בני הקטן בן שנה, והדבר הראשון שהוא עושה עם המזון שמונח לא במגש, הוא "לערבב" אותו ביסודיות בכף ידו, היטב-היטב, ובערך שליש מגיע לרצפה. רק אחרי שהכל מעורבב כהלכה הוא מוכן לאכול

. ואני לא מעלה בדעתי לומר לו להפסיק. אבל מדי פעם, כשהוא עורך ניסויים מדעיים בכוח המשיכה, אני כן אומרת לו "לא זורקים אוכל לרצפה", כפי שאפרסקי ם כתבה, בטון נייטרלי.

בכל מקרה, בימים האחרונים הפסקתי את מנהג ה"לחייב לסדר"

, נראה איך זה יימשך.

אבל מדי פעם, כשהוא עורך ניסויים מדעיים בכוח המשיכה, אני כן אומרת לו "לא זורקים אוכל לרצפה", כפי שאפרסקי ם? כתבה, בטון נייטרלי.

תראי מה זה,
בעקבות הדף החלטתי להפסיק לומר אפילו את זה לבתי בת השנה ושמונה....
אני אומרת לעצמי: יאללה! שתעשה חיים! ואחר כך ננקה ביחד...

<ובכך אני מתפנה להתבונן בהנאה שלה ובעניין שהיא מגלה בניסויים המדעיים הללו, וכך אני נהנית בעצמי...>

רחל, קראתי מה שכתבת למעלה היה לו רצף תכניות שכלל מעבר מהכלי עבודה לאוטו זבל ועוד כל מיני דברים. בהתחלה עיקמתי פרצוף. הרגשתי שבמילים שלך את מאשימה אותי שאני אמא רעה ומה בסה"כ ביקשתי?
קראשי עוד כמה פעמים והמילה "רצף" חזרה וחזרה להסב את תשומת ליבי. -וגם זה שהכל כך לא אהבתי את התגובה והבנתי שאם אני 'אנטי' אז יש משהו שאני יכולה ללמוד כאן.
אז כן, אני חשבתי הרבה האם להגיד לבן שלי לסדר בשלב שביקשתי או לא ולפי מה שראיתי אין ממש סיכוי שהו היה חוזר לכלי העבודה בקרוב. אבל, כמו שכתבת, מה שאני רואה זה המון פעמים לא מה ואיך שהוא רואה.
אז המילה "רצף" באמת עשתה לי משהו ומעכשיו אני משתדלת לסדר רק בסוף היום, לפני שיוצאים מהבית, ותמיד תמיד יחד.
תודה.

טוב, יש לי סיכום:
בעקבות הדיון הזה הרהרתי רבות בדינמיקה שהביאה אותי מלכתחילה "לאלץ" (ואולי לא במרכאות) את בכורי לסדר. אני חושבת שזה התחיל בתחביב המלבב לרוקן את תוכן ארזי הצעצועים לרצפה בסלון. לפעמים הייתי אוסרת עליו, הייתי אומרת לו שאני לא מסכימה שיפזר כי אין לי כוח לאסוף אחר כך, ומנסה להסיט אותו לפעילות אחרת. מתישהו, לפני חודשיים בערך, עברתי לטקטיקת ה"מחובתך לסדר יחד איתי".

למה זה קרה? הממ. אני בד"כ דוגלת בלמידה דרך חיקוי, ועד אז תמיד הצעתי לו לסדר יחד איתי אם הוא רוצה ומעולם לא חייבתי. יש כמה סיבות.
קודם כל, כפי שכתבה רחל על השאלה למה אנחנו רוצות שיסדרו:
כדי שיתחנכו לסדר? או כי קשה לנו לסדר? או כי אנחנו מרגישות טמבליות או קצת פראייריות לסדר אחריהם כל הזמן בלי לדרוש השתתפות של המבלגן עצמו? אז אולי היה לי קשה לסדר, ובאמת הרגשתי קצת פראיירית עם החיבה העמוקה שלו לריקון ארגזים בסלון. במיוחד לאור העובדה שהוא מספיק גדול כדי להבין מה זה "תחזיר הכל בחזרה לארגז".

ובנוסף, לפחות שתי אמהות קרובות אליי "מחייבות" לסדר, ולפחות אחת מהן נתנה לי נאום חוצב להבות על חשיבות סגירת המעגל ולקיחת האחריות שיש בכך שכפי שהוא בילגן עליו גם לסדר.

מצד שני, משהו כל הזמן ניקר לי במוח. התביעה שלי לסדר עוררה התנגדות אצל הגור, וההתנגדות הזו זמזמה בתוכי, ולכן פתחתי את הדף הזה, וטוב שכך. בלב שלם, החלטתי להפסיק לאלץ אותו לסדר

.

תדוה לכן על הדיון הנעים והמפרה @}.

החלטתי להפסיק לאלץ אותו לסדר.
זה נשמע לי יופי, אבל אני רוצה להדגיש משהו אחר:
אין שום דבר רע בחינוך לסדר.
להיפך, זה דווקא נראה לי מצויין: ללמד את הילד את נוהלי הבית התקינים.

ההבדל הוא בין "להכריח" לבין "לשתף",
בין "לאלץ" שהוא מתן פקודות במלים ועמידה מהצד לראות איך ההוראות מתבצעות לשביעות רצונך (-;
לבין "לסדר ביחד".
כאשר אנחנו מסדרות ביחד עם הפעוט אנחנו גם מלמדות אותו איך אנחנו רוצות שהבית יתנהל, מה טוב בעינינו, איך מתנהגים, איך משתפים פעולה, איך מסדרים (כללים של מיון, שיטה לסדר, וכו')(זה לא שיש שיטה אחת, אבל כל שיטה שלומדים כבר נותנת בסיס לתפיסה של "סדר" ו"שיטה". אחרי ששולטים בשיטה אחת, אפשר גם להראות שיש עוד שיטות, בלי עומס, וגם זה מאוד מעשיר).

בהדרגה, תוך כדי חיקוי (הרי את רוב העבודה עושה אמא (-: ) ושיתוף פעולה (הילד מרגיש שהוא חלק מהעניין, שהוא שותף, וגם שהוא לא עושה לבד, לא ממלא פקודה, אלא משחק ביחד עם אמא), הילד לומד איך מסדרים.

אבל אם הילד לא שותף בעשיית הסדר, אם כל תפקידו מתמצה בהתבוננות פאסיבית באמא שמסדרת אחריו - אז לא בהכרח יתרחש לימוד מתוך חיקוי.
אין חיקוי אם אין התנסות, או הזדמנות להתנסות. כל ילד יתנסה במידה שהוא יכול ומעוניין בה, כמובן תוך שיתוף ועידוד מצדנו (ראי הדוגמאות מלמעלה לכל הילדים שאוהבים לשים במקום את מה שנותנים להם, שאוהבים לזרוק לפח וכו'), אבל להתנסות יש חשיבות.

ואני מזכירה את מרי פופינס: אם אנחנו הופכים גם את הסדר שאחרי למשחק משותף ונחמד, גדל לנו ילד שאוהב לסדר יותר מאשר מי שפקדו עליו לסדר והוא הרגיש את זה כעונש משעמם על הנאה במשחק.

בשמת, אז את חייבת לסדר אבל ביחד? המצאת משחקים?
הבן שלי בוחן אותי

, אני חולה מאד וזה עתה הוא הפך את כל הצעצועים שלו.
<כבר מעדיפה להיות בריאה ולסדר>

אההממ.. גם אנחנו בעניינים האלה. אין לי אסטרטגיה קבועה.

לפעמים (בדרך כלל) אני מסדרת לבד. ואז כשהם (או בעיקר הגדולה, בת 3+כמה חודשים) רוצים כלמיני דברים אני אומרת שעכשיו אני לא יכולה כי אני מסדרת את הבית. אני מציעה לה לעזור לי.

לפעמים אני מכריזה - עכשיו מסדרים את הבית! בדרך כלל הקטן (שנה+8) יותר מתלהב ממנה לאסוף. (אתמול היא אמרה "עכשיו אני לא יכולה, אני צריכה לנוח...")

לפעמים אני נותנת לה מטלה בודדת (להחזיר את הבובה הזאת לחדר).

לפעמים אני אומרת שעכשיו מסדרים את זה לפני שממשיכים למשחק הבא. (בדרך כלל עם משחקים שאנחנו מנסים בצורה פתטית כמעט, בהתחשב באופי שלנו, לשמור עליהם. למשל רכבת מעץ עם הרבה חלקים)...

לפעמים אני נותנת להם מגבונים לנקות ארון או משהו (זה כמעט תמיד הולך טוב).

בקיצור - אני דואגת שהעניין הזה של סידור הבית יהיה על פני השטח, בכל פעם בצורה אחרת (ולא שהבית מסודר, זה הרי לא נגמר אף פעם). לפעמים זה ממש מקומם אותי שאני צריכה כל היום לסדר אחריהם ולאסוף (והגרוע מכולם - לרכון על ארבע ולאסוף שאריות אוכל). ולפעמים זה ממש לא מזיז לי.

אתמול חשבתי על השנים שלי כרווקה תל-אביבית. שלפעמים לא הייתי מנקה את הבית איזה חודש והייתי אומרת "וואו, איזה טינופת! אני חייבת לשטוף! אני חייבת לסדר!" ועכשיו אני חושבת על זה שאחרי חודש בימים ההם הבית היה מבולגן ומטונף פחות מאשר אחרי יום אחד עכשיו... ומה כבר היה לי אז? כלים הייתי שוטפת כל יום. בגדים - קצת מפוזרים, תוך שניה לארון או לכביסה. כביסה - פעם בשבוע... מה כבר יכול להתבלגן בבית כזה? זאת ממש תעלומה בעיניי כל מה שהיה לפני שהיו ילדים. לפעמים אני חושבת - מה הייתי עושה אז, כשהייתי חוזרת מהעבודה? הולכת ליוגה, בוהה, קוראת, מטיילים ברגל, טלוויזיה, מפטפטים, יוצאים... וואו, כמה פנאי!

רק האבק נשאר תמיד אבק, בלי קשר לכלום (יש בזה משהו מנחם ומדכא כאחד...)

אצלנו אין שולחן גבוה, יושבים על כסאות נמוכים או כריות.
אני יושבת על כסא כרית או על כסא אבא או על כסא אמא..
יש לנו שולחנות קטנים בכל מיני גבהים שנכנסים יופי אחד לשני בערמה בצד שגומרים לאכול..זה נקרא "סדר".
אני יודעת, כי לפני כמה זמן, אמא הסבירה לי מה זה "סדר בבית" ולמה היא מתכוונת שהיא אומרת סדר.
זה התחיל ככה:
היא שאלה אותי אם אני יודעת מה זה באלאגן..
בטח שידעתי!"זה איך שאת קוראת לבית כשאני מסדרת את הצעצועים איך שאני אוהבת!
כשהצעצועים (זאת אומרת "חפצים") מסודרים בכל הבית את אומרת "יו איזה באלאגן" ונאנחת."

בהתחלה אמא היתה קצת מבולבלת. אח"כ חייכה ואז התחילה לצחוק ולצחוק.
ממש המון, כבר קצת דאגתי, אבל היא נראתה מאושרת..

ואז היא הפסיקה לקצת ושוב צחקה.

ואמרה לי:
אויש, איזה מזל ששאלתי, הייתי מה זה מסתבכת פה

...

<המשך יבוא>

בדרך כלל עם משחקים שאנחנו מנסים בצורה פתטית כמעט, בהתחשב באופי שלנו, לשמור עליהם מוכר כל כך...

ועכשיו אני חושבת על זה שאחרי חודש בימים ההם הבית היה מבולגן ומטונף פחות מאשר אחרי יום אחד עכשיו. D-: כל כך נכון!

<אני מעירה את הדף הזה>
באחד מהעיתונים של באופן קראתי משהו ששיחרר אותי מלדרוש מבתי לסדר אחריה כי הרבה יותר קל לי לסדר בעצמי מאשר לחכות שהיא תסדר אחריה
אבל הילדה גדלה (בת 3 ו-4 חודשים) ואיתה גדל הבלגן ובתקופה האחרונה אני מוצאת שרוב היום אני מסדרת, וכשנגמר סידור מוקד בלגן אחד, מתגלה מוקד בלגן נוסף וכך הלאה ונשבר לי. אז התחלתי לבקש ממנה שתסדר אבל זה לא הולך בקלות וכרוך באיומים. אם לא תסדרי אז לא... ההתעסקות סביב זה מתישה אולי יותר מהסידור עצמו. הסברתי לה שאבא ואני רוצים בית מסודר ושהיא צריכה להתחשב בנו וזה לא עזר. אולי זה בכלל קשור לגיל שעושים דווקא ולא רק בעינייני סדר. אשמח לעצות בנושא.

חשבתי אולי לנקוט בגישה ההפוכה ולהגיד לה "אני יודעת שאת תמיד מסדרת אחרייך", את ילדה מסודרת, את ילדה שאוהבת לסדר וכך הלאה ואז המילים או הגישה ייצרו מציאות.

יופי של דף!
אני גיליתי עם השנים ש"סדר בעיניים של מבוגר, אמא במקרה שלי" - שונה לחלוטין מ"סדר בעיניים של ילד".
לפעמים קורה שהבנות שלי מסדרות את החדר וכשהן מסיימות, הן קוראות לי באושר, בעיניים זוהרות. אני מגיעה לחדר ומקבלת חושך בעיניים, לזה הן קוראות סדר??
לכן הגעתי למסקנה שקשה להן מאוד כשאומרים להן לסדר את החדר, במיוחד לבת הגדולה שכושר הארגון שלה הוא ממש נוראי בכל תחומי החיים, אזי המסקנה בסופו של דבר היא לומר ספציפית מה צריך לסדר.
אני אומרת למשל :
"מ' תשים את הספרים על המדף הראשון. ונ' תשים את הטושים והעפרונות בקופסא" אני הולכת לעיסוקים שלי ואז אחרי כמה דקות באה שוב לתת הוראות.
"מ' תשים את הנעליים במקום ונ' תסדר את הבובות על המדף ותחזיר את האביזרים למגרה".
"עכשיו כל אחת תסדר את המיטה שלה"

נראה לי שהרבה יותר קל לילדים עם הוראות ספיציפיות!

וגם אפשר לקבוע חוקים קטנים ולשנן אותם כל הזמן, למשל,

בחורף (כי יש שמיכת פוך וזה קל לביצוע) יש לסדר את המיטה בכל בוקר.
את הנעליים יש לשים במדף הנעליים ולא להיכנס לחדר בנעליים (לאחרונה התקנו פרקט בחדרים).

כ ב ר החדר נראה אחרת!!

מנסיון שלי - הכי טוב לא להגיע למצב של "לסדר". לא להגיע לבלגן כזה שלא יודעים מאיפה להתחיל. אם מתרגלים להחזיר למקום משחק לפני שלוקחים אחר - לא צריך לסדר. מקסימום להחזיר את המשחק האחרון.
נכון שזו תיאוריה יפה ולא תמיד עובדת אבל זה מפחית משמעותית את מספר הפעמים שבאמת צריך 'ל ס ד ר'. ואז - לסדר יחד. אפשר תוך משחק - למשל לעשות חלוקה של שתי ערימות וכל אחד מסדר את 'שלו'. או לעשות תורות בלבחור מה מסדרים עכשיו. כיד הדמיון.

אורחת, זה נראה לי לא פשוט, אני מכירה אמא כזו והיא עובדת מאוד קשה, ממש רודפת אחרי הילדים שלה, ואין לה מנוחה כלל. זה אולי מתאים לפעוטות ממש צעירים.
לא מעשי כשלשתי הבנות שלי (7, וכמעט 6) יש זוג חברים שבאים לשחק אצלנו (בני 9 ו- 6). להיכנס לחדר כל הזמן ולתת הוראות או לסדר אחריהם כל רבע שעה - לא מעשי לגבי. נראה לי מספיק בסוף כל יום פחות או יותר (בעיקר לפי הכוח שנשאר).

ל רונית דיטל
ובתקופה האחרונה אני מוצאת שרוב היום אני מסדרת... אשמח לעצות בנושא
עצות שכתבתי כבר במעלה הדף:
א. להוריד מאוד ציפיות: בית שיש בו ילדים\ות לא יכול להיות מסודר אלא אם האימא תכריז על מלחמת חורמה. ולדעתי ממש לא כדאי להיכנס למאבקי כוח בקשר לסדר.
ב. לסדר רק פעם אחת ביום, בסוף היום. ולאור נקודה א, סידור אין משמעו שלכל דבר יש מקום מקודש. אפשר לקנות סלסלות, קופסאות גדולות מפלסטיק שמיועדות בדיוק לכך וכו' ופשוט לזרוק את כל המשחקים והצעצועים לתוכם.
ג. אפשר לסדר יחד עם הילדים\ות ולעשות זאת כמשחק, כתחרות, בכיף, עם מוזיקה וכו'.

אני מעירה את הדף הזה
לפני הכל, רונית היקרה, האם קראת את כל מה שכתוב בדף הזה עד ההודעה שלך?
אם לא, אז מאוד מומלץ. קריאה נעימה (-:

אורחת, זה נראה לי לא פשוט

לא אמרתי שזה פשוט אבל ככל שמחילים בגיל יותר צעיר זה יותר קל. ממילא כשהם פעוטות אני משחקת אתם ואז, עם סיום משחק/פזל/ספר/... אני אומרת "בוא נשים במקום ונבחר משהו אחר". לא חינוך, לא לימוד, לא השלטת משמעת - פשוט דוגמה אישית תוך הדגשה מילולית שישימו לב. אח"כ הם פשוט מחקים את אמא.
כשיש חברים זה יותר קשה ולכן לרוב אני מוותרת על הסדר ומסבירה שזה אחרת. יחד עם זאת נוכחתי שגם כאשר באים ילדים בני 3-4-5 שאינם מורגלים בכך, מספיק שישבתי במשחק הראשון ובסופו נתתי את הדוגמה, כבר מצב החדר היה הרבה פחות נורא.
עם ילדים גדולים, במיוחד בני עשרה, זו ממש בעיה. (בייחוד אם האבא היקה שלהם נחרד ועוד בקולי קולות). ניסינו פעם לא להעיר במשך 3 וחצי שב' אבל שמרנו על זכותינו לא לראות ולא להריח. כשרצתה להזמין חברה - סידרה ועוד איך.
אני חושבת שפתרון ביניים הוא לקבוע יום בשבוע, נניח חמישי בערב, שבסופו החדר צריך להיות מסודר. כשהיתה עוזרת אז זה היה ה'טריגר' - "לסדר כי מחר יש עוזרת ומי שלא מסדר לא מנקים לו". כבר אין עוזרת אז אין תירוצים.

זה היה ה'טריגר' - "לסדר כי מחר יש עוזרת ומי שלא מסדר לא מנקים לו". כבר אין עוזרת אז אין תירוצים.
זה בדיוק מה שגרם ללחץ כשהיתה לי עוזרת.
אז מסיבה זו ומעוד סיבות נוספות (בעיקר לא ניקתה "כמוני") פיטרתי את העוזרת והעדפתי לנקות במקומה..

זה ידוע שיום לפני העוזרת מנקים כי "לא נעים". ככה זה בפולניה

פיטרנו אותה ותקופת מה ניקינו בעצמנו בצורה סדירה.
אחר כך עזבנו את פולניה וכעת מסדרים רק כשאין ברירה - כשבאים אורחים:-P (זה אומר שחזרנו לפולניה?).

זה ידוע שיום לפני העוזרת מנקים כי "לא נעים". ככה זה בפולניה.
לא, ממש לא ניקינו! (בשביל מה יש עוזרת)
אבל נדרש לשמור על סדר כי העוזרת אמורה לנקות! ולא לקפל את כל הבגדים שהילדים מפזרים בבית (תמיד אפשר לבקש גם את זה מהעוזרת אבל זה לוקח זמן = כסף.)
בקיצור - ז ה ל א ע ב ד! העוזרת פוטרה!

עוד בעייה עם עוזרת....
היום, כשמעסיקים עוזרת בית לטווח ארוך צריך לשלם דמי פיטורים-פיצויים/ביטוח לאומי/ביטוח/חופש...
נשמע לי בור בלי תחתית.

טוב אז ככה, הילדים שלי ממש לא פעוטים, שני הגדולים בני 9 ו 7.
עד לא מזמן לא הייתה לי בעיה עם הבלגן שהם משאירים והייתי מסדרת אחריהם בלי בעיה (אפילו כתבתי על זה איפשהו באתר).
אבל בזמן האחרון קרה אחד משני הדברים:

או שהמצב החמיר והם הפכו לפרזיטים גמורים.
או שאני איבדתי את הסבלנות שלי והרגשות שלי בעניין מתחילים להשתנות.

הם זורקים נעליים בכל מקום, עטיפות של ארטיקים מפוזרות בחצר, את הצלחת הם אומנם מרימים מהשולחן אבל הקטשופ, השתיה והכוסות נשארים עד שאני מרימה.
בקיצור כל דבר שהם נוגעים בו בסופו של דבר אני מחזירה למקום.
אני מזכירה להם להחזיר למקום, כשזה לא עוזר אני פשוט מודיעה "&^& הנעליים שלך באמצע הסלון" וכלום לא עוזר, הם יודעים רק לענות:
רגע, תכף, שניה, אני יודע/ת וכו'.
כבר משתגעת ולא יודעת מה לעשות, אני כמובן יכולה להטיל סנקציות כדי לגרום להם לסדר אחריהם אבל לא רוצה ללכת בדרך הזו.
רעיונות?

דיברת איתם על זה?
הסברת להם שזה מפריע לך?
מפריע לך שזה באזורי המגורים המשותפים או שזה מפריע לך בכלל? כלומר אם זה יהיה רק בחדריםש להם זה לא יפריע לך?

בעיני קודם כל דברי איתם.
לא תוך כדי מריבה על הענין אלא ברגע שקט. תסבירי להם מה מפריע לך וכמהז ה מפריע לך ונסו לחשוב ביחד על פתרונות שיהיו מקובלים על שלושתיכם
ויעזרו לכם לחיות ביחד טוב יותר...

_דיברת איתם על זה?
הסברת להם שזה מפריע לך?_
בוודאי שדיברתי איתם והסברתי להם שנורא קשה לי לאסוף אחריהם כל הזמן וגם שלא נעים לי לנדנד להם כל הזמן.

מפריע לך שזה באזורי המגורים המשותפים או שזה מפריע לך בכלל?
פחות מפריע לי שזה בחדר שלהם, אבל העניין הוא שרוב הבלגן שלהם קשור לאוכל ואחד החוקים (הבודדים) שיש בבית הוא, שלא אוכלים בחדרים.

לגבי הנעליים (סתם, אין לי כוח כרגע להתייחס לשאר):
יש פטנט שפעם שמעתי. אולי יעבוד, אם בא לך לנסות:
חפצים שהם משאירים מפוזרים במקומות שלא מתאימים לך - את עוברת עם שקית גדולה ומכניסה לתוכה ה-כ-ל. את כל הנעליים ושאר החפצים שלהם.
ואת השקית שמה באיזו פינה שלא מפריעה לך.
באיזשהו שלב הם יתחילו לחפש אחרי משהו מהחפצים שלהם.
אפשרות א: את לא יודעת איפה זה. הם השאירו, ואת זרקת את כל מה שלא לקחו.
אפשרות ב: כל רעיון אחר שיש לך, אחרי שהם יחפשו ויחפשו.
המהדרין מודיעים מראש: הגעתי למסקנה שלא טוב לי בבית כשיש בלגן. ממחר, כל דבר שאמצא לא במקום, אני זורקת, שיהיה לי נקי ומסודר בעיניים, וזה כולל נעליים שלא שמתם בארון הנעליים, או כל דבר אחר.

(יש עוד אפשרות: לא "לזרוק" או להודיע על "זריקה" אלא לייחד - אם יש מקום בבית - קופסת קרטון גדולה למציאות האלה, לשפוך כל מה שאת מוצאת לשם, ושיילכו לחפש את הדברים שלהם בתוך ערימה. אולי יימאס להם. בכל אופן, את לא יכולה להכריח אותם לסדר, רק לדאוג שלך יהיה נעים).
ועוד: פליי ליידי

אמא,
את כותבת: בוודאי שדיברתי איתם והסברתי להם שנורא קשה לי לאסוף אחריהם כל הזמן וגם שלא נעים לי לנדנד להם כל הזמן.

האם זאת באמת הבעיה? שקשה לך לאסוף וקשה לך לנדנד?
כי אם כן, אז תפסיקי לאסוף ותפסיקי לנדנד.

אבל לא זאת הבעיה.
אולי יהיה נכון להגדיר קודם כל לעצמך - מה בדיוק הבעיה שלך.
האם זה קשור רק לזה שאת רוצה שיהיה מסודר ונקי?
אולי זה קשור גם לאיזה תמונת עולם של סדר ונקיון שהיא לא בהכרח שלך.
אולי זה נוגע גם בפחד שלך שילדיך לעולם לא ידעו לסדר אם הם לא יתחילו לסדר כאן ועכשיו,
ואולי זה נוגע לתפיסה שלך את תפקודך כאמא....
וכו'

כמובן שאלה רק רעיונות שבאים להמחיש את העובדה שיתכן שיש מתחת לתסכול שלך עניינים שעדיין לא גלויים בפנייך.
יש לשער שאם הדברים יתבהרו לך, תוכלי לדון בהם ביתר בהירות גם עם ילדיך, ומתוך שהדברים יהיו בהירים יותר גם אפשר יהיה להגיע לפתרונות יעילים יותר בעבורך ובעבורם.

בשמת, תודה על הרעיון אבל במקרה שלי המצב מורכב יותר, ו אורנה שפרון "עלתה" על זה.

אולי יהיה נכון להגדיר קודם כל לעצמך - מה בדיוק הבעיה שלך.
אז העניין הוא ככה, אני מרגישה שאני מגדלת פרזיטים קטנים, ילדים שלא אכפת להם מאף אחד, פשוט לא מעניין אותם, הם אוכלים ארטיק וזורקים את העטיפה כי "אמא תרים" הם מוזגים לעצמם לשתות ולא מחזירים למקרר כי "אמא תחזיר", זה כבר מתחיל ממש לעצבן אותי,
לא מדובר כאן רק על סדר וניקיון מדובר כאן על הגישה שלהם על חוסר האכפתיות ואני גם מרגישה סוג של זלזול.

אה, כמה טוב שיש אורנה, כי הרגשתי שמתחת לפני השטח יש כל הדברים האלה, רק שבמקום פשוט להעלות אותם למודעות (שלי ושלך) ניסיתי לענות על כמה מהם...

אני מרגישה שאני מגדלת פרזיטים קטנים.
אוקיי.
אז מה שאת אומרת בעצם, זה ש בעבר באמת היה המצב ש"אמא הרימה" ו"אמא החזירה" ועשית את זה בלי בעייה (ככה אני מבינה את מה שכתבת למעלה).
ואילו עכשיו חל אצלך שינוי, והשינוי הוא שפתאום את מרגישה שזה לא טוב, מה שעשית בעבר, כי התוצאה היא שהילדים מזלזלים.
אז מה שאת רוצה עכשיו, זה ליצור שינוי אצלם, שיתחילו להיות איכפתיים ושיתנהגו בצורה שאת מצפה מילדים בגילם?

אחרי שתגיבי, נוכל לחשוב איתך ביחד על פתרונות.

בדיוק.
אני פשוט מרגישה שהם ממש מזלזלים בי, (לא בכוונה כמובן) אבל זה מה שאני מרגישה, פעם לא הרגשתי כך עכשיו כן ואני לא חושבת שבמקרה הזה אני צריכה לשנות את הגישה (הרגשה) שלי, אלא לגרום להם להבין את ההשלכות של המעשים שלהם.

אבל זה בדיוק מה שהתכוונתי:
_דיברת איתם על זה?
הסברת להם שזה מפריע לך?_
לא זה שהדברים זרוקים אלא מה שזה אומר בעינייך שהדברים זרוקים והם לא טורחים לאסוף..
נסי להגיד להם את זה בדיוק כמו שכתבת.. ותבדקי מה התגובה.. ואולי אז תגיעו לפתרונות שיהיו מקובלים על כולכם..

אמא,

אני ממשיכה לשאול ברשותך -
פעם לא הרגשתי כך עכשיו כן.

מה השתנה? למה עכשיו את מרגישה אחרת? זה משהו שהשתנה אצלך? אצל הילדים?

ועוד שאלה -
ואני לא חושבת שבמקרה הזה אני צריכה לשנות את הגישה (הרגשה) שלי, אלא לגרום להם להבין את ההשלכות של המעשים שלהם.

באיזה מקרים את כן צריכה לשנות את הגישה שלך? למה במקרה הזה לא?

איך ילדים מבינים את ההשלכות של המעשים? מתי ילדים צריכים להבין את ההשלכות של המעשים שלהם? מתי ילדים לא צריכים להבין את ההשלכות של מעשיהם?

ואת יכולה להמשיך ולשאול את עצמך עוד ועוד שאלות הנוגעות לעניינים אלו..... עד שאלו יתבררו, יתבהרו, ומכאן יוכלו גם לעלות תשובות.

מה השתנה? למה עכשיו את מרגישה אחרת? זה משהו שהשתנה אצלך? אצל הילדים?
לא יודעת להסביר בדיוק, אולי בגלל שעכשיו הם גדולים "ואמורים" להבין שכשאוכלים משהו צריך לזרוק את העטיפה לפח.
אולי בגלל שאני אומרת להם מההתחלה, כשתסיימו לאכול תזרקו לפח והם לא עושים את זה.
כעיקרון אני חושבת שמשהו השתנה אצלי, עברתי המון שינויים (מבורכים) מאז שגיליתי את האתר הזה, עשיתי כל כך הרבה למענם וכמובן למען עצמי.

באיזה מקרים את כן צריכה לשנות את הגישה שלך?
בהמון מקרים, וגם שיניתי דוגמה יפה יש בדף שפתחתי ילדת סנדוויץ' ויש עוד המון מקרים שבהם שיניתי את הגישה שלי, זה בדרך כלל במקרים שקשורים ברגש של הילדים, בבעיה שיש להם ופה אני צריכה לעשות את השינוי.

למה במקרה הזה לא?
כי פה לכאורה זה מקרה "פשוט" כל מה שהם צריכים לעשות זה לראות שיש עוד אנשים שחיים בבית ולהזיז את ה%^& שלהם ולאסוף אחריהם.

איך ילדים מבינים את ההשלכות של המעשים?
כשהם "מרגישים" את תוצאות המעשים שלהם.

מתי ילדים צריכים להבין את ההשלכות של המעשים שלהם? מתי ילדים לא צריכים להבין את ההשלכות של מעשיהם?
לא יודעת.

עירית_לוי

ואני לא חושבת שבמקרה הזה אני צריכה לשנות את הגישה (הרגשה) שלי, אלא לגרום להם להבין את ההשלכות של המעשים שלהם.
אני מציעה לך לשקול את הרעיון שהיאחזות בתפיסה הזאת תהיה קצת כמו ללכת עם הראש בקיר.
אני לא אומרת שאת אמורה להגיע למצב בו את מסדרת אחריהם אם זה לא מתאים לך. אבל אני חושבת ששינוי בחוץ יכול לבוא בתגובה וכתוצאה משינוי ההתייחסות שלך.

אני אתאר לך איך נראה לי שההתייחסות שלך משפיעה, ולמה אולי כן כדאי לגעת בה:

כאשר את מראש מתייחסת אליהם כמו אל "פרזיטים" - את "מחפשת" אותם. וכשמחפשים מוצאים ממש בלי בעיה. את מבקשת מהם: כשתסיימו לאכול תזרקו לפח ואז מחכה להם בפינה. ואת לא סתם מחכה אלא מתחממת מבפנים ולכן כל בלאגן קטן (וגם גדול) מקפיץ אותך ומוציא אותך מדעתך. בקיצור – מראש אי-הסבילות שלך לבלאגן גבוהה. תארי לך לרגע שמישהי עם פתיל קצר לבלאגן היתה מבקשת ממך לסדר. איך היית מגיבה?

יש סיכוי טוב שהם מגיבים אל חוסר הסבלנות הזה. כאשר קשה לך להכיל את "יצרני הבלאגן", את מתנגדת אל מי שהם ואל הדרך בה הם מתנהלים. ההתנגדות הזאת מקבעת. תחשבי, כאשר מישהו מתנגד כל כך חזק אל משהו שאת עושה או אל תכונה שלך – איך זה משפיע עלייך? מה את עושה? מה את מרגישה? כאשר מישהו אחר לא נותן לך חופש בחירה, איך את מגיבה?

כאשר את עסוקה ב לגרום להם להבין את ההשלכות של המעשים שלהם את בעצם מחכה שהשינוי יבוא מהם. מצידם. זה משאיר אותך לגמרי חסרת אונים, ומשאיר את שלוות הנפש שלך תלויה באיזה שינוי שאמור לקרות אצלם. כמה מתח זה מייצר אצלך? מה המסר שעובר אליהם בעניין?

נקודה נוספת. כאשר את עושה את הקישור בין הבלאגן שהם עושים לזלזול וחוסר הערכה כלפייך - את הופכת למאוד טוענה כלפיהם בעניין הזה. פתאום אנחנו כבר לא מדברים סתם על בלאגן אלא על זלזול. הקישור הזה מוציא לאור את כל המטענים שלך מההווה ומהעבר לגבי זלזול וחוסר כבוד כלפייך. האם באמת יש קשר בין הבלאגן לחוסר כבוד?

עכשיו, תנסי לדמיין את הדינאמיקה בבית בהקשר לבלאגן בלי כל המטען הזה (אולי קצת הגזמתי בתיאור שלו אבל אני מניחה שהוא קיים במידה זו או אחרת). כרגע אל תנסי לשנות את התפיסה וההתייחסות. אל. תנסי רק לראות מה יהיה אפשרי עבור כולכם עם התייחסות עניינית שלך בנושא הזה.

בכל פעם שאני מסיימת לקרוא אותך אני מחייכת לעצמי, נושמת עמוק, חושבת על מה שקראתי, קוראת שוב ואז מגיבה.
עכשיו אני בשלב החשיבה.

תארי לך לרגע שמישהי עם פתיל קצר לבלאגן היתה מבקשת ממך לסדר. איך היית מגיבה?
אני לא צריכה לתאר, חייתי עם מישהיא כזו במשך 24 שנה (אמא שלי

) ואחר כך התחתנתי עם אחד כזה.
בקיצור כל הזמן הייתי בלחץ, לסדר לפני שהיא מגיעה מהעבודה, להסתכל מסביב שלא שכחתי כלום וכו' יכולתי להבריק את כל הבית והיא הייתה רואה רק את הביצים שלא סידרתי במקרר. בקיצור הבנתי יפה מאוד את מה שניסית להעביר לי

.

האם באמת יש קשר בין הבלאגן לחוסר כבוד?
זה שריד מהילדות שלי, כשאמא שלי הייתה מגיעה מהעבודה והבית לא היה מסודר היא הייתה זורקת משפט בסגנון "עבדתי כל היום כמו חמור, קשה לכן לסדר קצת את הבית? אתן לא מעריכות כלום, לא אכפת לכן ממני, נמאס לי כבר" וכו' וכו' וכשהיא הייתה מדברת ככה מצד אחד הייתי מחפשת לקבור את עצמי מתחת לבלטות ומצד שני רציתי לצרוח עליה שתסתום כבר את הפה שלה, ושאני אעשה את זה אחר כך ולמה כל הזמן היא מתלוננת במקום לברר למה לא סידרתי את הבית.

כמה מתח זה מייצר אצלך.
המון.

מה המסר שעובר אליהם בעניין?
ת'אמת, אין לי מושג.

תנסי רק לראות מה יהיה אפשרי עבור כולכם עם התייחסות עניינית שלך בנושא הזה.
אני: הבקבוק שתיה נשאר בחוץ
היא/הוא: בסדר, תכף אכניס אותו למקרר.
בפועל: הוא יכול להישאר שם עד מחר בבוקר או עד שאני אכניס אותו.
וההתייחסות שלי בדוגמה הזו די עניינית לא?

עירית_לוי

_מה המסר שעובר אליהם בעניין?
ת'אמת, אין לי מושג._
אז תנסי לדמיין איזה מסר עבר אלייך כאשר אמא שלך נתנה לך להבין שהשלווה ומצב הרוח שלה בסוף יום העבודה תלויים באיך את מתנהגת/בכמה טוב סידרת.

וההתייחסות שלי בדוגמה הזו די עניינית לא?
אם היית מתארת לי את הטון שלך, את שפת הגוף, ואת המסר הלא-מילולי בין השורות הייתי יכולה לדעת

.

שתי שאלות:

עכשיו, כשאת רואה את זה מנקודת מבט כזאת, האם את יכולה לראות את החלק שלך ואת התפקיד שלך ואת המטען שאת מביאה לדינאמיקה בינך לבין הילדים? (|!| רק שימי לב לא לקחת את זה למקום של אשמה...).

תקראי עכשיו שוב את המשפט: ואני לא חושבת שבמקרה הזה אני צריכה לשנות את הגישה (הרגשה) שלי, אלא לגרום להם להבין את ההשלכות של המעשים שלהם. עד כמה הוא נכון לך כרגע?

אז תנסי לדמיין איזה מסר עבר אלייך כאשר אמא שלך נתנה לך להבין שהשלווה ומצב הרוח שלה בסוף יום העבודה תלויים באיך את מתנהגת/בכמה טוב סידרת.
דמיינתי, ואני לא חושבת שצריך להוסיף P-:

אם היית מתארת לי את הטון שלך, את שפת הגוף, ואת המסר הלא-מילולי בין השורות הייתי יכולה לדעת
מודה באשמה, טון קצת מאשים
מסר לא מילולי- נו בטח כרגיל, תשתו ולא תחזירו למקום (בטון פולני).

ואת המטען שאת מביאה לדינאמיקה בינך לבין הילדים?
אני לא מבינה, הילדים כאלה רגישים? איזה חיישנים יש להם? כלום לא יכול לעבור לידם בשקט?
נורא מוזר לי וקשה לי לקבל את זה (למרות שאני יודעת שזה נכון).

אני לא מבינה, הילדים כאלה רגישים? איזה חיישנים יש להם? כלום לא יכול לעבור לידם בשקט?
אני מודה, צחקתי בקול רם כשקראתי את זה.
אז רק שיהיה ברור: כן, הם כאלה רגישים ועוד יותר ממה שאת חושבת. החיישנים שלהם הם מהסוג שאת עכשיו עובדת קשה כדי להתחבר אליו מחדש. זה שם, רק מרוב שדרכו לך עליהם אז קשה לך לקלוט למה להקשיב. לא, כלום לא יכול לעבור לידם בשקט, והכי גרוע - תיזהרי מהמחשבות שלך! הם שומעים הכל בבטן!

תראי, הסיבה שקראתי ושתקתי היא מפני שהרגשתי, שהשתיקה שלי מעודדת תגובות אחרות שהן יותר חכמות כרגע.
למשל, אורנה!!!!!!!!!!!!!
וכמובן הגיעה עירית לוי והפילה כרגיל גשם של אסימונים. אח אח המקומות שבהם אנחנו העתק של כל מה ששנאנו אצל אמא שלנו כשהיינו ילדים ועכשיו כשאנחנו "אמא" אז אנחנו פתאום לובשות גם את התפקיד שלה...

אח אח המקומות שבהם אנחנו העתק של כל מה ששנאנו אצל אמא שלנו כשהיינו ילדים ועכשיו כשאנחנו "אמא" אז אנחנו פתאום לובשות גם את התפקיד שלה...
ואני כל הילדות שלי נשבעתי שכשיהיו לי ילדים אני בחיים אבל בחיים לא אדבר ואתנהג אליהם כמוה.

זה שם, רק מרוב שדרכו לך עליהם אז קשה לך לקלוט למה להקשיב
המשפט הזה כל כך עצוב וכל כך נכון.

_שהשתיקה שלי מעודדת תגובות אחרות שהן יותר חכמות כרגע.
למשל, אורנה!!!!!!!!!!!!!_
מסכימה איתך לגמרי.

האם באמת יש קשר בין הבלאגן לחוסר כבוד?
כבר כמה ימים שאני חושבת על המשפט הזה ומתארת לי בראש שוב ושוב את הסיטואציות שבהם הם לא סידרו אחריהם, והתשובה היא לא
אין קשר בין הבלאגן לחוסר כבוד/זלזול, זה פשוט ככה, ככה הם, הם לא מתכוונים הם פשוט חיים, ממהרים, לא תמיד מרוכזים.
איך יכולתי לחשוב שהם מזלזלים בי, הרי הם ממש אוהבים אותי ואכפת להם ממני, כבר שלושה ימים שאני סובלת מכאבי גב איומים והם עזרו לי מאוד ועשו כל מה שביקשתי (וגם מה שלא ביקשתי).

אתמול הדפים ושיעורי הבית של הגדול היו מפוזרים במטבח ובחדר שלו ביקשתי ממנו לאסוף את הדפים (ממקום נקי, בלי שיפוטיות ובלי טונים של פולניה) אומנם הייתי צריכה לבקש פעמיים שלוש אבל לבסוף הוא אסף אותם מבלי להתלונן ולהתעצבן. 0-:
לפני שביקשתי ממנו, נשמתי עמוק הזכרתי לעצמי שהוא לא עושה את זה לי, הוא פשוט כזה.

עירית_לוי

כבר כמה ימים שאני חושבת על המשפט הזה ומתארת לי בראש שוב ושוב את הסיטואציות שבהם הם לא סידרו אחריהם, והתשובה היא לא.
ברכות על פרידה מפרדיגמה שעד לפני כמה ימים נראתה לך כמו האמת המוחלטת

.

ובכלל, מרגש כל מה שכתבת.

ברכות על פרידה מפרדיגמה
היי, לא ידעתי שזה מה שעשיתי, איזה כיף.

שליחה על ידי א* » 09 דצמבר 2007, 16:29

אז מה עושים כשהקטן (בן רבע לחמש) משחק עם אחיו הגדולים ובסוף המשחק מסרב לאסוף איתם?
הם מתעצבנים וגם לא רוצים לאסוף ואני נשארת עם כל הבלאגן.

תחרות. מי אוסף הכי הרבה/הכי מהר. בעיקר כשזה בנים.

שליחה על ידי א* » 09 דצמבר 2007, 17:19

לא יעזור במקרה שלנו, הגדולים באמת גדולים (בן 10 ובת 9) וזה כבר מזמן לא עובד עליהם P-:

אולי לתת לקטן משימה מאוד ספציפית. תאסוף את המכוניות, או תשים במקום את מה שהגדולים אספו?
שמתי לב שלקטנים קשה עם הנחייה גדולה כזו- "תסדר את הצעצועים", אבל עם משימות קטנות זה יותר קל @}
שווה אולי גם להציע לגדולים לאסוף את החלק היחסי מתוך הבלגן, ואז את תאספי את מה שנשאר, יחד עם הקטן או בלעדיו.

אני פשוט הרגלתי מגיל 0 שלא מתחילים משחק חדש לפני שאוספם את הישן. ככה אני לא צריכה לבקש ממנו לאסוף, אלא הוא לבד אוסף וזה סימן שהוא רוצה משחק חדש... כמובן שלפעמים הוא בודק אותי, אני פשוט לא נותנת לו לפתוח משחק חדש. יש לזה גם סיבה- אצלנו רוב המשחקים הם פאזלים ומשחקי קופסה, ואח"כ החלקים מתערבבים ואז לא ניתן לשחק באף אחד מהם P-:
אני מסבירה לו את ההיגיון שבדבר (בן שנתיים+) ובינתיים הוא מבין את העיניין וגם משתף פעולה לרוב. אם הוא לא יאסוף אז אני אאסוף כי זה ממש מעצבן אחר כך לחפש איזה חלק שייך למה. בקטע של דוגמה אישית. לרוב הוא מצטרף לאיסוף (כי הוא רואה שגם אני אוספת, וזה לא סתם "כי ככה אמרתי").

שליחה על ידי א* » 10 דצמבר 2007, 00:24

אשה שמחה תודה על הרעיונות, אנסה אותם בהזדמנות הראשונה.

אוד ליה, כנראה שלא הסברתי את עצמי מספיק טוב, המשחקים שהגדולים משחקים עם הקטן הם לא משחקי קופסה (עם משחקי קופסה אין בעיה, כמו אצלך הם אוספים אחד לפני שמוציאים אחר) הם משחקים איתו ב"מחנה" ואז מוציאים שמיכות כריות בובות וכו' בקיצור הבלאגן חוגג, אם הם משחקים בחוץ אז יש עוד יותר בלאגן, כל הכלי רכב שלהם זזים ממקום למקום, שולחנות וכסאות משנים כיוון, הם מוציאים גם דברים מהבית ואת הכל צריך להחזיר למקום.

עכשיו כשאני חושבת על זה אז נראה לי שהקטנצ'יק פשוט מבוהל מהבלאגן שנוצר ואין לו מושג איפה ואיך להתחיל לסדר אז נראה לי שכמו ש אשה שמחה אמרה פשוט צריך לכוון אותו.

עכשיו כשאני חושבת על זה אז נראה לי שהקטנצ'יק פשוט מבוהל מהבלאגן שנוצר ואין לו מושג איפה ואיך להתחיל לסדר אז נראה לי שכמו ש אשה שמחה אמרה פשוט צריך לכוון אותו.
אני הייתי כזאת, ילדה שעומדת מול בלאגן ולא יודעת מאיפה להתחיל, וגדלתי להיות בחורה שנבהלת מבלאגן ולא יודעת לסדר. בעיקר כעסו עלי שאני לא מסדרת, לא הדריכו אותי ובטח שלא נתנו לי דוגמא אישית.
אני עם הילדה שלי (בת 3) מסדרת ביחד. את רוב העבודה עדין אני עושה אבל היא סופגת את זה והיא נהנית לסדר ולנקות איתי ביחד.

אני סוטה קצת מנושא הדף.
בתי, לפעמים ממש כועסת, ומספרת לי "היא כל הזמן משכנעת אותי!", בטון של "היא הכריחה אותי ולא היתה לי ברירה".
סתם, תזכורת לכך ששכנוע מאסיבי דומה - בעיני כמה ילדים - להכרחה.
(לא שזה אומר אף פעם לא לשכנע, רק לזכור שזה כלי כבד)

תודה על הדף

{@{@

מכיוון שכרגיל רק על עצמי לספר ידעתי -
אספר מה קורה אצלנו, מה היה ומה נשתנה
הגדולה שלי מעולם לא אספה צעצועים
לא דיבר אליה הקטע.
בהתחלה כמובן אספתי לבד,עם הזמן ניסיתי להלהיב אותה להצטרף,
אח"כ שיכנעתי, אח"כ העמדתי תנאים (עד שלא אוספים את א' לא פותחים את ב').
בסופו של דבר תמיד אספתי לבד בבאסה, כי היא ברוגז,
והרגשתי ממש מטומטמת.
עד שקלטתי שהבעיה אצלי.
שאני זו שלא אוהבת לסדר.
אף פעם לא אהבתי.
אבל הכריחו אותי.
ותמיד הרגשתי פראיירית.
גם אז וגם עכשיו.
ואיך בכלל אני יכולה ללמד את הבת שלי לאהוב לסדר,
אם אני בעצמי לא אוהבת לסדר?
אם זה שמחזיר את הדברים למקום אחרי כולם הוא מטומטם ומנוצל?
דבר ראשון למדתי לאהוב לסדר, אני בעצמי.
זה לקח זמן, אבל כשנכנסים לזה - אז ממש כיף.
אמנם שעות "באופן" שלי ירדו דראסטית,
אבל מצאתי פאן חדש P-:
מרוקנת, הופכת, מעיפה, מוסרת, מוכרת יד שניה,
יוצרת ערימות של בגדים וחפצים כל פעם במקום אחר בבית -
וקדימה!!
ממיינת, מקפלת, מוצאת מקום חדש, מסדרת...
והגדולה שלי?
אמא, אמא, אני גם רוצה לסדר!!!
אמא, אמא, אני גם רוצה לנקות!
אמא אני רוצה לעזור לך!
תראי איך אני עוזרת לך!!!
<מפרקת וסוחבת ערימה מקופלת לתוך ארון>
בתכל'ס הייתי מסדרת הרבה יותר מהר ויעיל בלי העזרה שלה -
אבל אבל אבל!!!
הכי חשוב שהיא התחילה לאהוב לסדר,
ולא פחות חשוב - שאני התחלתי לאהוב לסדר!!
שזה מה שרציתי בתכל'ס, לא להרגיש פראיירית P-:

איך כל העניין הזה השפיע על מפלס הצעצועים בסלון?
חיובית.
גם הגדולה עוזרת יותר,
גם אני מתבאסת פחות.
והקטנה שלי תמיד אהבה לסדר,
פשוט הגן הפולני הופיע אצלה מלידה באופן גלוי,
ולי ולגדולה שלי לקח קצת יותר זמן.
אבל עכשיו הגן הזה יוצא החוצה,
הפולניות מציפה אותי,
ואני מאפשרת לה...
וזה כיף, כיף (-:

אירוע מבדר שקרה תוך כדי מסע הסידורים...
מסרתי לחברה שלי את כל הבגדים של לפני ההריון,
כי התייאשתי לשמור אותם-
כבר שנים שלא עלו עליי.
ו... הקילוגרמים ברחו מעצמם תוך כדי מסע הסידורים P-:
השארתי לעצמי רק את המכנסיים הכי חגיגיים ואהובים,
ועכשיו כל הזמן שואלים אותי "מה את כזאת חגיגית"? חחח

אין כמו לשחרר (-:

יש לי מלא טיפים לסידורים אגב!
שלחו אותי לדף שמתאים בבקשה...
אכתוב שם בערב.
זזתי לסדר

אני הייתי כזאת, ילדה שעומדת מול בלאגן ולא יודעת מאיפה להתחיל, וגדלתי להיות בחורה שנבהלת מבלאגן ולא יודעת לסדר.
גמאני גמאני גמאני (אפשר למלא ככה עוד שורה או שתיים, לפי הצורך).

_ואיך בכלל אני יכולה ללמד את הבת שלי לאהוב לסדר,
אם אני בעצמי לא אוהבת לסדר?_ ואללה. תודה שעשית לי סדר בראש (הא הא).

הצעירה שלי משפיעה על סביבתה כאוס של משחקים ופולי-פוקט, חיות צעצוע, תחפושות וחלקי תחפושות, בגדים שהחליפה זו הפעם החמישית באותו יום, וכמובן את כל פיסות הניר שהיא מציירת עליהן (טוב שיש פח מחזור למשוך ממנו ניירות לפי הצורך). אני כזו, חייבת ליצור לי את הנישה של הבלגן שלי. אמא שלי מסודרת כרונית. לא "חובבת סדר", לא "נעים לה יותר כשנקי", אלא לא מסוגלת למצוא שלווה כשיש צלחת לא במקום. נסו, ילדים, לנחש איך נראו בביתנו השנים שבהם הייתי בגיל ההתבגרות.

עכשיו כשאני על תקן בעלת הבית, האחריות עלי לוודא שלא נטבע בערימות בלגן. נכון, יש בנזוג, אבל הוא שד משחת במטלות הענקיות שאני עומדת מולן כמו במבי מול סמי טריילר, כמו למשל לסדר את המרתף או לנקות את כל השטיחים בבית (אנחנו במדינה כזו שיש בה מרתפים ושטיחים מקיר לקיר בכל הבית). את המטלות הקטנות, הסיזיפיות, שגם אם עושים

על כולן היום נצטרך לעשות אותן שוב מחר, כמו ניגוב השיש ושולחן האוכל, ענייני מדיח וכביסה וסידור הכניסה לבית מכל הג'אנק שנערם בה אני עושה. וגם את סידור הבלגן שהילדות, ובעיקר הצעירה, משאירות אחריהן.

כמובן שנשבעתי לא ללחוץ, לא לצעוק, לא לאיים. כמובן שהקטנה לא מזיז לה כלום והיא יכולה לחיות על ערימה של פולי פוקט. היא מביאה ספרים למיטה, מרפדת לה את המיטה בספרים שהורידה מהמדף, וישנה כך. כשאני מחזירה אותם למקום אני מוצאת מתחתם עוד שכבה ארכיאולוגית של פיג'מות שפשטה ופשוט השאירה שם. עם כל הקושי שלי בלסדר כבר פיתחתי איזושהי מיומנות ואני מסוגלת להשתלט על החדר שלהן שהאזור שלה נראה בו כמו אחרי חיפוש משטרתי, בעיקר אם היו אצלה חברות. אבל להניע אותן לסדר? עד הנה.

_ולי ולגדולה שלי לקח קצת יותר זמן.
אבל עכשיו הגן הזה יוצא החוצה,
הפולניות מציפה אותי,
ואני מאפשרת לה..._

אם הגן הזה קיים אצל הצעירה שלי הוא חבוי טוב-טוב. אבל לקחתי בשתי ידיים את מה שאמרת: לסדר מתוך רצון אמיתי. את הצעד הראשון כבר עשיתי כי באמת נעים לי יותר להכנס הביתה ולא לראות ערימות של ניירות-מכתבים-יצירות מופת מהגן-צעיפים-כפפות-גרביים-שקית תועה-ספר ספריה שצריך להחזיר-סוללות שלא ברור הסטטוס שלהן-בעיטור בוץ על הרצפה באדיבות החורף הצפון אמריקאי.

למה קל לי כל כך לכתוב וקשה לי כל כך לעשות דברים? כי הכתיבה קולחת לי מאליה, הידיים כבר יודעות מה המוח רוצה להגיד ומתקתקות להן. כשאני מסדרת אני צריכה לחשוב על כל צעד, אני לא יעילה להחריד, לוקח לי כל כך הרבה זמן לסדר את הסלון אחרי ערב רגיל שקשה לי מאוד לגייס את הכוחות להשתלט על בלגן גדול יותר.

תודה על ההשראה. הולכת לסדר (בשמחה! בשמחה!) את אזור פינת האוכל.

בנות, fly lady , למי שעוד לא הציץ.

הסדר מתחיל בתוכנו!