גם הדוגמה שנתת היא לא דוגמה טובה. כי אני יכולה לדמיין בקלות רבה סיטואציה שבה ילד לא קשור ליצירות שלו, ומראש ברור לו שהרוח והגשם וילדים אחרים יפרקו אותן.
אבל אני מתייחסת למקרים ש
כן אכפת לו. לאנשים, ילדים, מבוגרים - בני אדם - מותר שיהיה אכפת להם מדברים. את טוענת שזה עניין תרבותי? שיהיה. אני אומרת שבהינתן המצב הזה שאכפת לי ממשהו, מותר לי לכעוס כשמישהו אחר מזלזל בו או הורס אותו בכוונה. אם לך לא אכפת (למשל) מדברים כאלה, אז הדוגמא הזאת לא מתאימה לך ומקרים כאלה בטח לא יכעיסו אותך. אותי הם מכעיסים (אגב, אני כותבת "מכעיסים" למרות שבפועל זה לא קורה אצלנו, אבל באופן עקרוני זאת דוגמא למשהו שיכול להכעיס אותי). אני כותבת כאן שגם הורים הם בני אדם. וגם הורים יכולים להיעלב, להיפגע, אפילו מהילדים שלהם. זה לא אומר שהילדים אשמים בזה. בכלל לא. אני מציעה להוציא את ה"אשמה" מהדיון, זה אומר שיש לגיטימציה גם למבוגרים לחוש רגשות כאלה. בשבטים אחרים לא? אז מה זה אומר. הטיעון השבטי קצת מעייף אותי לעיתים, הוא חוזר בכל הזדמנות כשורה תחתונה לאמת כלשהי, ולא תמיד הוא כל-כך חזק ותקף (לדעתי האישית). רוח, גשם או כל דבר אחר שהורס עוגת חול, זה לא בדיוק כמו אחותך הגדולה שבאה ודורכת על זה בכוונה, בזמן שאתה מקשט את זה בפירורי פרחים שליקטת במשך השעה האחרונה בגינה.
אני חושבת שתרבויות אחרות הן פחות כועסות. ושאצלנו היחס לכעס כל כך בעייתי! מצד אחד, כולם כועסים המון, מצד שני, מסתירים את זה ויוצרים תחושה שכעס זה רק שלילי, וקושרים את זה ישירות לאשם.
בדיוק בגלל זה כתבתי את מה שכתבתי. כדי לציין שיש
גם כעס נקודתי, קונקרטי שאם מבטאים אותו כמו שהוא, בדיוק בגודל שלו, הוא לא הופך להיות מפלצת עם תגובת שרשרת בין דורית וכל מה שנטען פה כנקודת מוצא לדיון.
את שני הדברים האלה הייתי מנסה להסביר לבת שלי ברוגע. ומנסה לתת לה מקום אחר לפורקן יצר ההחרבה (?) שלה. נגיד לבנות מגדלים ולפרק אותם. אם זה באמת בגלל יצר החרבה (?) או בעצם בגלל שהיא רוצה יחס או סתם לצאת החוצה.
מדובר לא על יצר החרבה שלא בא על סיפוקו, אלא על ילד שיודע שאת לא רוצה שהוא יפרק את התריסים (כמשל) והוא בכוונה עושה את
זה. ולא משנה אם תבני לו מגדל עד שבט היקונאה ובחזרה, הוא רוצה לפרק את התריסים כי זה אסור (או כדי למשוך את תשומת ליבך, או כי הוא מקנא בתינוקת היונקת, או משהו). אז נכון שאני מסכימה שהתפקיד של ההורה הוא לנסות להבין מה עומד מאחורי זה ולספק את זה (יחס, אהבה, זמן, מה שזה לא יהיה), אבל במקביל אני מרגישה סופר-אקסטרא-מגה לגיטימי להביע בגלוי את זה ש - זה לא מקובל עלי כדרך להתנהל בעולם. לא מולי. גם אני באדם, וחשוב לי שיהיו יחסי כבוד הדדיים עם הקרובים לי, אני מאוד מנסה להתייחס אליהם באותו כבוד בין שני אדם, שאני מאמינה בו. אני מפרידה את זה שיש לי תפקיד (ענקי ומתאגר ביותר) להבין איך לענות על הצורך, מול זה שמותר לי לא לקבל ולכעוס על דרכי הביטוי שלו.
בדוגמת היצירה, הייתי נותנת להם להסתדר.
גם אני. אבל זה קשה מאוד. זה מכעיס אותי וכואב לי מאוד מאוד לראות את הקטן בעמדת חולשה במצבים כאלה. ואני רוצה שהם ידעו, שניהם, שתמיד יש מבוגר שהם יכולים לפנות אליו, ולהיעזר בו, אם הם צריכים ולא יכולים לפתור לבד את העניינים שלהם. אני לא רוצה לכתוב לך שדברים כאלה עולים כשיש שני ילדים (או יותר) כי אני יודעת שאת לוקחת את זה כאילו אומרים לך "חכי, חכי" וזאת לא הכוונה שלי. אבל המצבים האלה יכולים מאוד להכאיב לאמא מהצד (הנה, אני כותבת ויש לי דמעות בעיניים, וזה פחות כי הקטן נפגע, אלא כי הגדולה בחרה בדרך הזאת כדי להביע משהו שאני בטוחה שיש דרכים אחרות להביע, וזה מכאיב לי ומעציב אותי שזאת הבחירה שלה. במקרה הזה - זה באמת סוג של כשלון שלי להבין מה קורה כאן ולמרות שאני מנסה לדבר, ולהשקיע זמן אני לא מצליחה לפענח).
בקשר לחוסר איזון - אני כופרת בטענות המועלות פה. ליתר דיוק - אני רואה שבלי צל של ספק חוסר איזון שלי יוצר את חוסר האיזון אצלה ולא ההיפך. היא מראה ותו לא. נקייה ושקופה. כשהיא מרגיזה (אפילו בכוונה) אני מתבוננת בעצמי בכנות ורואה שבלי ספק אני הכנסתי אותנו לחוסר איזון.
הגישה שלי מאוד שונה. הרבה פעמים הם אכן מראה עבורי. אבל יש פעמים שלא. שוב, אני באמת מתייחסת אל כולנו כאל בני אדם. גם אל עצמי. נכון, אני מבוגרת. אבל יש פעמים שחוסר האיזון הוא לגמרי שלהם. אולי רק אצלנו זה ככה, אולי רק בעיניים שלי זה ככה, אני באמת לא יכולה להגיד לך שאת טועה ואני צודקת, או להיפך. זה עניין של איך מביטים על הדברים. יש להם "זכות", כבני אדם, להיות לא מאוזנים. בדיוק כמו שלי יש, כבת אדם, "זכות" להיות לא מאוזנת (= זה מצב שאנחנו רוצים לפתור, כלומר להגיע לאיזון, אבל בהחלט עולים מצבים שבהם יש חוסר איזון, זה קורה לבני אדם, ולכן רשמתי "זכות"). לי יש יותר כלים לעזור לכולנו לחזור לאיזון. אבל אם חוסר האיזון נובע מהם - אז אני בטח שלא אקח את זה על עצמי. אין לי אנרגיות מיותרות לבזבז על עוד משהו שאני אשמה בו, זאת תפיסת עולם מאוד רחוקה משלי. אני מעדיפה להקדיש את האנרגיות האלה לפתרון המצב ולא לסשן של "בטיפול".
לייט - אני מצטערת
. אני כתבתי דווקא כי חשבתי שיש אנשים שיכולים להיתרם גם מתפיסה כזאת של הדברים. כמו שלפעמים אני מרגישה צורך לכתוב שלגדל ילדים ברווחים קטנים לא חייב להיות קשה - אצלי זה לא היה ככה. כי אני רוצה להציג עוד פן בתמונה. נכון, לפעמים אני עוצרת את עצמי, כי אני מרגישה שזה כאילו לקנטר, מצד שני אם הייתי בהריון עם רווחים קטנים הייתי שמחה לקרוא גם ניסיון כזה. אז גם בדיון הזה, חשבתי שאולי יש מקום לעוד פן של הדברים. אין לי בעיה לצנזר אותו אם זה פוגע במישהו. וזה לא שאני לא כועסת, כתבתי למעלה שאני מכירה את התחושות האלה.
כלומר, נפטרת מהציפיות. אומרת לעצמי בראש - אה, אז זאת המציאות כרגע. כמו שאת עסוקה או נחה ופתאום שומעת בכי של מישהו שנפל.
) בינתיים אני ממש מבחינה שאני מאד סבלנית בבקרים ובצהריים, ואם היא לא ישנה צהריים ואין לי 
.
תפקידי כאימו בדרך אסרטיווית וחפה מכעס להחזיר אותו לאיזון שלו.