גברים שיש בהם אך ורק רוך, תמיכה, עדינות, הבנה, פירגון, הגינות, חמלה, נדיבות וחוכמה.
ואני שואלת, האם יש חיה כזאת?
אם כן אשמח לפגוש אותה או אותו, כי אני לא מכירה (-:
אני מסכימה איתך שהכול ניתן לשינוי אבל מהניסיון האישי שלי מצאתי שהניסיון לשנות את עצמי הוא בעייתי,
הוא שם את הפוקוס על מה שלא בסדר איתי ולעיתים מקבע אותי באותו מקום, בגלל זה כתבתי שנדרש ריפוי ואני מדברת על ריפוי עמוק של קבלה עצמית והתמודדות עם הכאב ונכונות לעשות את העבודה הנדרשת ולרב אני מוצאת שהעבודה הנדרשת היא פשוט הנכונות להרגיש ולחוות את מגוון הרגשות שעולים בי מבלי לנתח או לשפוט אותם.
זה אומר הרבה פעמים לראות בדיוק איפה אני עומדת, מה עולה בי (כעס, אימה, פחד, עצב, קנאה, שנאה...) ולאפשר לכל אילו לעבור דרכי מבלי לשפוט אותם.
מבלי להגדיר אותם כטובים או רעים.
מבלי לתת להם להגדיר אותי כאדם שווה או לא שווה, טוב או רע...
זה תירגול שבהגדרתו הוא פשוט מאד אבל בחוויה שלו לרב הוא עמוק ולא פשוט כלל וכלל.
אבל מהניסיון שלי הוא מנקה ומרפא ומאפשר מבט חדש ומרענן על החיים, על עצמי, על בן הזוג.
דוגמא:
הרבה פעמים בשנים האחרונות עלתה המחשבה הבאה בתוכי "אולי אעזוב את בעלי כי הוא מזלזל בי ולא מכבד אותי ומשפיל אותי... ואני יודעת שזה לא מגיע לי ואני לא צריכה לקבל את זה יותר, אז די! אני שמה לזה סוף. הגיע הזמן להיפרד."
בתוכי הרגשתי שאני כל הזמן רק עושה בשבילו, נותנת לו, אף פעם לא מדברת אליו לא יפה והוא מרשה לעצמו להיות ממש מגעיל כלפי.
מה שגיליתי בשנתיים האחרונות זה שהוא הרגיש דברים דומים לגבי.
הנעימות והטוב לב שלי נחוו על ידו כאגרסיה פסיבית.
השקט שלי (חוסר היכולת שלי לתקשר) נחווה על ידו כהתנשאות וחוסר אכפתיות.
ועוד כל מיני דברים...
הוא היה סוג של מקרבן ואני סוג של קורבן אבל זה רק בעיני המתבונן כי בקלות היה אפשר לא פעם לראות את התפקידים הפוך, אני הייתי המקרבן והוא הקורבן.
בסופו של דבר הוא היה לעתים יותר פגיע ממני בשל העובדה שהוא לא הסתיר אף פעם את הרגשות שלו (שכללו בין היתר כעס ועצבים אבל גם עצב ותיסכול...).
אני לעומתו הייתי יותר שקטה ורגועה ולא עצבנית או כועסת (רב הזמן) אבל הרבה מזה היה פשוט מודחק וכך התגוננתי והייתי פחות פגיעה.
הריפוי שלנו יחד הגיע לא משינוי האישיאויות שלנו אלא מהנכונות שלנו להשיל את הקליפות לאט לאט.
והאמת שלא הצלחנו לעשות את זה עד שהגענו למשבר מאד מאד עמוק ורציני.
עד שהגענו למקום הכי נמוך כואב וכאוב לשנינו ואז כבר לא היתה ברירה.
זה היה או להיפרד או להיות אמיצים ופשוט לחשוף כל אחד את חולשותיו, פחדיו, מכאוביו אחד אחד,
שוב ושוב.
וזה קירב אותנו למקום שאנחנו נמצאים בו היום למקום שבו אנחנו כמעט לא מסוגלים להכאיב אחד לשני.
אם יש ויכוח הוא נמשך דקות אחדות בלבד.
(אני כותבת את המילים האילו בזהירות כי מהניסיון שלי כאן באתר כל פעם שאני כותבת משהו כזה בפומבי אני נדרשת אח"כ לעמוד במבחן הדברים

תתכוננו לאפשרות שאכנס לכאן מחר ממררת בבכי על איזה משבר נוראי!)
טוב, זה נראה לי מה שרציתי לומר, מקווה שהייתי ברורה ולא מידי מפוזרת.