בלוג כל סוף והתחלה בשמחה

[אנונימי]

כל מיני דברים השתנו בחיי השנה,הגיעו לסוף (כלשהו) ואני מרגישה הרבה התחלות חדשות בדרך.
ואני לומדת ורוצה הכי להיות בשמחה.
לומדת להבין ולהאמין שבכל סוף טמונה התחלה חדשה ולא ידועה, פתוחה ונקיה מכל עבר.
בעצם יש פוטנציאל כזה בכל רגע ורגע.
אני כמהה לתת לעצמי לזרום בהנאה והתמסרות שלא ידעתי כמותם עד היום!
פתיחת הבלוג הזה נובעת מהרצון שלי לשמור על מודעות התכווננות ועירנות בדרך.

אני מעתיקה לכאן שני דברים שכתבתי הבקר בדף הבית שלי שהם מרגישים לי כהתחלה טובה לדף הזה.

[עדינה_ניפו*]

אתמול היה ה 30 לפטירת אמא שלי. התעוררתי בבקר עצובה נורא ואז נזכרתי בתאריך...
נכנסתי לבלוג שלה וקראתי קצת אבל זה רק בילבל אותי, היא לא פה יותר? באמת?!!
זה שוב מערער את תחושת הממשיות של העולם הזה, החיים האילו.
ברגע הראשון זה מערער את תחושת הביטחון שלי עד שאני נזכרת שאלוהים איתי וזאת האמת הכי ממשית שיש והיא מחזירה אותי מיד אל המרכז שלי, אל העצמי שאף אחד לא יכול לקחת, מעמידה אותי ביציבות על שתי רגלי.
חוץ מהמוות של אמא שלי עוד ועוד דברים בחיים שלי היום חוזרים ומבהירים ומזכירים לי ששום דבר אינו נצחי (במובן הארצי), אינו וודאי, אינו "שלי", אינו בשליטתי, שלהכל יש סוף והתחלה חדשה ולתכנן תוכניות זה רק סוג של משחק כי אף פעם אין לדעת מה צופן לנו הרגע הבא.
אני מרגישה שקיבלתי זירוז רציני בהתבגרות השנה.
מכל הכיוונים החיים מראים לי שהם אינם בהכרח מה שחשבתי שאני יודעת עליהם ואני עדיין מסתגלת לעולם החדש הזה שלא מפסיק לתת לי "סטירות לפנים", לפחות ככה זה מרגיש לי עד שאני מצליחה לזהות שאילו הם צילצולים שמעוררים אותי להיות יותר
בכניעה,
ענווה,
מבט פנימה,
אהבה עצמית,
קבלה של מי שאני בכל רגע מחדש.
מצד אחד האשליה של החיים האילו ברורה לי יותר מאי פעם ויחד עם זאת וזה סוג של פרדוקס אני מבינה את הצורך והמשמעות בלחיות את החיים שלי עם כל מה שיש לי לתת ולקבל מהם במלואם.
לשחק , להנות , להרגיש , לשמוח

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"!!!
בשלב הזה בחיי הייתי רוצה שהמשפט הזה ינחה וילווה אותי, יתווה את דרכי.

המרגיעון אומר <אפשר להזמין הזדמנויות>

[עדינה_ניפו*]

וחלמתי הלילה חלום על אמא שלי. בחלום היא היתה כאן איתי, צעירה ויפה מתמיד!
היא התחפשה בכל מיני בגדים כייפים כמו ילדה שובבה, באושר הכי תמים ומקסים שיכול להיות.
בשלב מסוים בחלום שאלתי את דוד אם הוא רואה אותה והוא ענה שלא "אבל היא כאן, ממש כאן איתנו, כמו שאתה ואני עומדים כאן, גם היא כאן!!!" קראתי בהתרגשות ורצתי אחריה ודיברתי איתה ושאלתי אותה כל מיני שאלות. "היא עונה לך?" דוד שאל אותי.
"לא" עניתי תוך כדי שהתרוצצתי בשמחה סביבה "אבל בכלל לא אכפת לי, אני רוצה להמשיך לדבר איתה שתישאר פה איתי!!"
התעוררתי מהחלום הזה בכזאת שמחה (-:

[מתחדשת*]

וואו. התרגשתי מאוד לקרוא על החלום שלך.
נשמע כמו מתנה קטנה ומתוקה שהנשמה שלה, החופשייה והמאושרת, שלחה לך לכבוד השלושים...

תתחדשי על הבלוג

[עדינה_ניפו*]

נשמע כמו מתנה קטנה ומתוקה שהנשמה שלה, החופשייה והמאושרת, שלחה לך לכבוד השלושים...
נכון!

ושכחתי עוד משהו שהיה בחלום.
בשלב מסוים אמא שלי הכפילה את עצמה, היו שתיים ממנה, זהות לחלוטין אבל כל אחת עם אביזרים קצת שונים (מתפחות, כובעים...). ואני זוכרת שחשבתי לעצמי איזה כיף זה שהאפשרויות הן בלתי מוגבלות במצב הזה שאני יכולה לראות אותה והיא בחיים שמעבר!
ובנוסף לזה בחלום חשבתי גם על זה שהיא נולדה במזל תאומים והיא גם תאומה בעצמה.

[אשה_שמחה*]

וואו, מדהים החלום!
מרגש מאוד.
וגם זה שפתחת בלוג (ועוד הצלחתי להיכנס לאתר ולקרוא אותו, שזה בכלל נס בימים אלו ).

[שבע_יהלום*]

מצד אחד האשליה של החיים האילו ברורה לי יותר מאי פעם ויחד עם זאת וזה סוג של פרדוקס אני מבינה את הצורך והמשמעות בלחיות את החיים שלי עם כל מה שיש לי לתת ולקבל מהם במלואם.
לפני כמה שבועות הרגשתי שאחד השיעורים הגדולים שאני יכולה ללמוד מכל זוועות החודשים האחרונים זה שהחיים קצרים ושכל החיים לפני.

"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"!!!
לפני כמה ימים נסעתי באיילון פתאום שלט ענק- להיות עצוב לא משתלם.
זה עשה לי לחייך.
כלומר אני יודעת שלפעמים העצב בלתי נשלט, והחיים גם הרבה מאוד עצובים, ושחשוב גם להיות עצוב, אבל הניסוח הזה גרם לי להרגיש שיש מקרים בהם אני נמשכת לעצב וזה לא מוכרח להיות ככה, ובעיקר לא משתלם.
אני חושבת שהמשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי זה- למה את רצינית? ככה זה, תווי הפנים שלי משדרים לאנשים רצינות, עצבות, או לא יודעת מה. זה מבהיל אותם. שנים רבות זה ביאס אותי ולא הבנתי מה רוצים ממני, ובעיקר לא הבנתי איך אפשר לחייך בכח.
אפשר. לא בכח. לא במובן של להכריח את השרירים לזוז לצדדים ולא להתכוון לזה בכלל. אפשר מבפנים, גם במצב המחורבן בו אני עכשיו, לחשוב נעים ואז החיוך כנראה יוצא לבד.
אני מקווה.
גם ככה שום דבר לא להיט גדול עכשיו בחיי, אז להוסיף על זה גם את עול העצב הכה כבד?

עדינה, הלילה נרדמתי והבוקר התעוררתי בלי חשק בכלל לשום דבר. הדף הזה עורר בי משהו. בא לי שככל שהוא יתפח כך הנושא בו הוא עוסק ידבק במציאות שלך ושלי. השמחה וההתחלות החדשות שיבואו עלינו לטובה.
אמן.
תודה.

[עדינה_ניפו*]

עדינה, הלילה נרדמתי והבוקר התעוררתי בלי חשק בכלל לשום דבר. הדף הזה עורר בי משהו. בא לי שככל שהוא יתפח כך הנושא בו הוא עוסק ידבק במציאות שלך ושלי. השמחה וההתחלות החדשות שיבואו עלינו לטובה.
אומרת גם כן אמן ועוד פעם אמן ותודה גדולה לך

[עדינה_ניפו*]

בשבועות האחרונים קרה דבר שזיעזע את עולמי הקטן והפרטי (כאילו שהמוות של אמא שלי לא הספיק לי ואני עוד חשבתי שאחרי המוות שלה שום דבר כבר לא יזעזע אותי כמו פעם) והדבר הזה שקרה או קורה... פותח לי את העיניים מחדש אל עולם שקצת ישנתי בו, שבמובנים מסויימים לקחתי כמובן מאליו.
ב 8 השנים האחרונות אפשר להגיד שגדלתי וצמחתי בעיקר דרך ההתעסקות וההתמקדות שלי בחיי המשפחה, דרך הילדים, האימהות והזוגיות.
וכעת אני מבינה שהגיע הזמן למשהו חדש,
אני צריכה למצוא דרך לחלק את המשקל קצת אחרת.
עדיין לא ברור לי לגמרי איך השינוי הזה צריך לקרות, להראות?
השינוי אמנם כבר קורה, הוא קורה מעצמו בעקבות נסיבות חיי שלא מאפשרות לי להמשיך לחיות באותה המתכונת אבל עדיין אני בחיפוש, בשאלה, מנסה להבין.

משהו מתחיל לדגדג לי, המשהו ממני שנדחק הצידה כמעט כליל ברגע שהתחלתי להביא ילדים לעולם,
ועכשיו עם הסטירה המצלצלת שקיבלתי בפנים משהו מהעדינה הצעירה יותר של פעם מתעורר ומתנער אחרי שנת דובים ארוכה וטובה ומבקש רשות לקבל חיים חדשים..
העדינה הפראית יותר וההרבה פחות מחושבת מחפשת פירצה בגדר, רוצה להשתחרר אבל זה לא כל כך פשוט עם 4 ילדים, תינוקת...
ואולי זה טוב, אולי זה מכריח אותי לחוות את השינוי הזה יותר לעומק.
כי הרצון האוטומטי שלי הוא לרוץ לעשות איזה שינוי דרמטי ומיידי, אולי קצת חיצוני שכל העולם יראה כמה אני באמת שווה ומדהימה. להוכיח לעצמי שאני יכולה.
אבל זה לא אפשרי, השינוי חייב לבוא יותר מבפנים ואולי הוא יקבל ביטוי חיצוני יותר בהמשך (למרות שאני מאמינה שברגע שקורה שינוי פנימי אמיתי הוא מיד מקבל ביטוי חיצוני כלשהו).

בעצם כשאני חושבת על זה השינוי הזה כבר התחיל להראות את סימניו עוד לפני ה"זעזוע" האחרון.
זה שהחלטתי להכניס את הילדים למסגרת כבר גרם לי להתחיל להסתכל מחדש על הצרכים והרצונות של עצמי וזה היה קשה.
משהו בי רצה להחזיר את הילדים הביתה רק כדי שלא אצתרך להתמודד עם זה, לעמוד מול הדף הלבן, הריק החדש שנפער בחיי ומפחיד אותי.
מה יהיה אם לא אמצא במה למלא אותו?
מי אני אהיה אז?
מי אני מלבד אמא ורעיה טובה?
אז עכשיו ה"מצב" החדש כאילו קצת מזרז אותי, זרק אותי למים הקרים וזועק "עכשיו תשחי, אין לך ברירה!!!"
אז במקום להיבהל אני יכולה קודם כל להזכיר לעצמי שאני כבר יודעת לשחות.
אז אני לוקחת נשימה עמוקה ומזכירה לעצמי, בעקבות הדף החדש הזה שאני מודה עליו כבר עכשיו שאני רוצה ויכולה להתחיל בלעשות את הדברים בשמחה!
זאת תהיה הבחירה הראשונה שלי (-:

[עדינה_ניפו*]

איך מתחזקים מבפנים?
איך מפנים את מלוא תשומת הלב והריכוז רק פנימה במקום החוצה?
איך בונים תחושת ערך עצמי אם לא ביחס לאחרים, לסביבה...?
איך אני מפסיקה לשאול את עצמי מה מישהו אחר חושב עלי? איך אני נראית בעיניו? כמה אני שווה בעיניו, בעיניהם?
איך, כשאני מרגישה שרמסו את כבודי אני יכולה בכל זאת להרים את הראש בענווה, לא מתוך הגאווה של האגו, אלא מתוך האהבה לעצמי?
איך בזמן שאני בשפל המדרגה, בשיא החולשה אני יכולה עדיין לזהות כמה נקודות טובות בעצמי, לאסוף אותן ולשפוך עליהן קצת אור?
איך מוצאים את הנשימה שתישא אותי עד יעבור זעם?
כן, אני עוברת ימים לא קלים.
וכן, אני יודעת את התשובות לכל השאלות האילו.
וכן, אני מרגישה את ידו המכוונת של אלוהים בכל רגע.
וכן, אני מרגישה הכי קטנה והכי חסרת שליטה גם על עצמי, על הרגשות שסוחפים אותי והמחשבות שמערבלות אותי.
וכל זה מצחיק ומשעשע אותי כי אני רואה את המשחק ומבינה עד כמה אני ניזונה מהדרמה הזאת ובכל זאת אני כאן משתפת פעולה עם זה לגמרי.
לא מצליחה כרגע לעשות אחרת.
ואולי זה שיעור חשוב בשבילי בחמלה וענווה...

[עדינה_ניפו*]

אני רוצה רק להוסיף שאני לא בטוחה לגבי הפוסט האחרון הזה אבל החלטתי בנתיים להשאיר אותו.
אני לא מרגישה ככה כל הזמן אבל לפעמים אני בהחלט שוקעת למקומות האילו לאחרונה.
פשוט מרגישה לי קצת דרמטית הכתיבה הזאת מצד שני ככה זה לפעמים....
עייפה מידי כרגע לחשוב על זה, נחשוב על זה בבקר...
לילה טוב

[שבע_יהלום*]

צ'מעי זה לא יאומן
הפוסט שאת שוקלת למחוק נשמע כציטוט משיחה שניהלתי עם אח שלי היום בצהריים.
אם אני אגיד לך שבעצם לא את כתבת את זה אלא אני- אולי לא תמחקי?
עוד פעם תודה ולילה טוב.
ארחיב בהמשך.

[מתחדשת*]

מזדהה עד אין קץ.
אם אני אגיד לך שבעצם לא את כתבת את זה אלא אני- אולי לא תמחקי?

[רסיסים_של_אור*]

עדינה אהובה, לא מצליחות לדבר אבל אני מנסה להאמין שגם זו לטובה...

רציתי לשתף אותך בתחושות הבטן שלי לגבי ה"מכות" האלה או הזעזועים האלה שאנחנו מקבלים בחיים.

בראש שלי זה כמו רכבת שנוסעת על המסילה שלה ולאט לאט מקבלת איזה נטיה לכיוון פחות נכון ואז בא מישהו חיצוני ונותן לה דחיפה קלה או קצת פחות קלה חזרה למסלול שלה.

כשאני מסתכלת אחורה על החיים שלי, איכשהו, מכל מיני סיבות ונסיבות הלכתי והתרחקתי מהמהות שלי, מהאני הפנימי שלי, מהעשיה המוכוונת ע"י אותו קול פנימי ובעיקר לאט לאט התרחקתי מהאמונה שלי באלוהים . (במובן העמוק של לראות את הטוב, לדבוק בטוב, לדבר איתו וכו' וכו').

אז באה המכה הגדולה וכאילו הכריחה אותי לפתוח חזרה את העיניים (הפנימיות) ולהתחיל לחפש משמעויות, ולמרות שאולי יצאתי לסיבוב הקפה שחרג מהמסלול, בסופו של דבר מרגיש לי שהוחזרתי למסילת חיי ושבהרבה מובנים אפילו קיבלתי חיזוק לדבוק ולהעמיק במסילה הזו.

אני לא יודעת אם כל התיאור שלי מדבר אלייך או מובן לך בכל מקרה מתפללת יחד איתך שהזעזוע או המכה הזו יביאו איתם הרבה טוב עבורך

[עדינה_ניפו*]

אם אני אגיד לך שבעצם לא את כתבת את זה אלא אני- אולי לא תמחקי?
תודה, זה מזכיר לי שאני לא יצור יוצא דופן. אני אנושית.
הבקר כשאני קוראת את זה זה לא מרגיש לי כזה נורא.
מתוך תחושת החולשה שהייתי בה אתמול, זה קצת הביך אותי.
היום כשאני מרגישה הרבה יותר טוב אני פשוט מקבלת את זה כמו שזה.

עדינה אהובה, לא מצליחות לדבר אבל אני מנסה להאמין שגם זו לטובה..
רסיסים יקרה, גם כשאני ברגעים הכי קשים שלי אני יודעת בבירור שבאמת באמת הכל לטובה. אני לא מפקפקת בזה לרגע.
אין לי ספק שה"מכה" הזאת רק תחזק אותי ותבהיר לי את הדרך שלי.

[עדינה_ניפו*]

מחפשת עבודה - בשמחה (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-: (-:

אני במקום שהוא מאד מאד חדש לי. אני מחפשת עבודה.
מאז ההריון הראשון שלי לפני 8 שנים לא עבדתי וכעת אני ממש צריכה וגם רוצה להתחיל לעבוד.
אבל המגבלות הן רבות מה שמאתגר מאד את החיפוש.
אני צריכה למצוא עבודה שאני יכולה לעשות עם שני ילדים בבית.
העניין הוא שאני לא רוצה לעבוד לבד מהבית, דווקא בא לי לצאת ולעבוד עם עוד אנשים כך שאין לי שמץ של מושג או כיוון מה אני יכולה לעשות...
ועוד פה בצפון הנגב...
אז בנות, אם יש לכן רעיונות יצירתיים (ואני יודעת שזה מצריך יצירתיות מירבית!) קדימה...!!!
אני רוצה להנות.
רוצה להרוויח קצת כסף ולעשות את זה בשמחה.
החיים הם קצרים, כל יום היא הזדמנות לחוויה חדשה ומפתיעה.

אין לי הכשרה ביותר מידי דברים.
בעיקר עבדתי כמסג'יסטית במשך רב השנים ולא רוצה לחזור לזה, הספיק לי.
ועבדתי עם אנשים עם פיגור שיכלי במגע, מסג', תנועה...
חוץ מזה בכל מיני עבודות מזדמנות.

יש לי חלום אבל הוא בהתהוות ויקח כמה שנים עד שאהיה מוכנה לעבוד עם זה ועד אז.... מה אני עושה?

[פלונית*]

לחם ??!!

[עדינה_ניפו*]

לחם ??!!
עוד חלום...
למכור לחמים בתנאים שיש לי כרגע, כבר מצאתי לא מביא לי מספיק כסף.
הסדנאות - אשמח לעשות כמה סדנאות, אבל זה בהחלט מצריך ממני להתחיל לפרסם את עצמי שוב.
אולי?
צריכה קצת לחשוב על זה קצת.
תודה

[עדינה_ניפו*]

דפדפתי לתחילת הדף לרגע ופתאום ראיתי את המילים
אתמול היה ה 30 לפטירת אמא שלי.
וזה היכה בי שוב ושלח גל של עצב בכל גופי.
כשאני נזכרת בזה זה עדיין כל כך לא נתפס לי. גם לא נתפס לי שיש ימים שלמים שעוברים ואני אפילו שוכחת שהיא מתה.
מה שכן, עדיין אין יום שאני לא חושבת על המוות. אין חוויה שלא מלווה ונקשרת במחשבה על המוות.
פעם פשוט חוויתי את החיים כמו שהם באו לי ועכשיו אני לא מסוגלת לחוות דבר מבלי שנורה גדולה ואדומה תידלק בתוכי ותצעק ובסוף תמותי...
ואני תוהה אם פעם אשכח את המוות ואחיה שוב "רגיל" עד שיבוא זמני.
אני תוהה אם כל מי שחווה מוות של מישהו כל כך קרוב לו חווה דבר דומה?

משהו בי מתקשה להוסיף לדף את הפוסט הזה. עוד מוות? מתי תפסיקי עם זה?
לפני כמה ימים הכלבים שלי טרפו את השרקנים של השכנים שלנו. זה היה מראה אכזרי וקשה והשאיר אותי בתחושה לא נעימה שארית היום.
שוב אני שואלת את עצמי איך המפגש עם המוות יכול להיות פחות מזעזע?
למה היה לי קשה לגעת בגוף של אמא שלי בשבועות שהייתי איתה בזמן שהיא גססה?
למה הייתי צריכה לעטוף את הידים שלי בכפפות עבות ומעל זה כמה שכבות של שקיות ניילון כדי לא להרגיש את הפגרים של השרקנים?
ושוב השאלה עולה בתוכי מתי תפסיקי עם העיסוק הזה במוות?
אולי אף פעם לא.
אני שונאת לחיות בפחד ממשהו.
בצעירותי כל דבר שהפחיד אותי הייתי ישר רצה לעשות אותו רק כדי שלא אחיה בפחד מזה.
היום אני פחות אמיצה אבל עדיין שונאת לחיות בפחד.

[מתחדשת*]

אני רוצה לחבק אותך חזק, אבל לא וירטואלית אלא פיזית, מרוב שאני מבינה אותך ומזדהה איתך ואוהבת אותך נורא.
(יאללה מתי אנחנו נפגשות)

[אשה_שמחה*]

_אני רוצה לחבק אותך חזק, אבל לא וירטואלית אלא פיזית, מרוב שאני מבינה אותך ומזדהה איתך ואוהבת אותך נורא.
(יאללה מתי אנחנו נפגשות)_
מילה במילה


גם כשאני ברגעים הכי קשים שלי אני יודעת בבירור שבאמת באמת הכל לטובה

ומדהים שזה ככה, לא? גם אני חוויתי בשבוע האחרון נסיונות מסויימים והרגשתי את זה - שאני יודעת שהכל לטובה אפילו שקשה וכואב, וזה שימח אותי. כי פעם זה ממש לא היה ככה.

[עדינה_ניפו*]

אני רוצה לחבק אותך חזק, אבל לא וירטואלית אלא פיזית, מרוב שאני מבינה אותך ומזדהה איתך ואוהבת אותך נורא.
איזה מילים שמחממות את הלב ומעלות חיוך רחב על הפנים.
תודה לשתיכן (-:


(יאללה מתי אנחנו נפגשות)
בהחלט יש איזו נסיעה צפונה בתיכנון אבל זה דורש תיכנון יסודי כי אני רוצה לעשות את זה בלי רכב ועם הקטנה וזה צריך להיות בסוף השבוע ויש כמה חברות שאני רוצה לראות... הקיצר התוכנית נרקמת לה לאט לאט...


גם אני חוויתי בשבוע האחרון נסיונות מסויימים והרגשתי את זה - שאני יודעת שהכל לטובה אפילו שקשה וכואב, וזה שימח אותי. כי פעם זה ממש לא היה ככה.
נכון, גם אצלי זה לא היה ככה ואני לוקחת את זה קצת כמובן מאליו אז תודה על התיזכורת.
וזה מוביל אותי למחשבה הבאה.
אתמול היתה לי סוג של תובנה.
במסגרת המחשבות שלי על המוות והרצון לא לפחד מזה -
מאז שהייתי עם אמא שלי אני חוזרת ומשחזרת את מה שאני חוויתי מהשבועות האחרונים איתה, הפחד והחרדה ששיתקו אותה (או ככה לפחות אני הבנתי את זה) ומנסה להבין אם יש דרך אחרת לעבור את הזמן הזה.
אני מדמיינת לעצמי שהזמן בו אדם עומד מול המוות של עצמו כשהוא יודע בוודאות שזה עומד להגיע ממש בקרוב כשזה רק עניין של כמה ימים או שבועות כשאין כבר מחשבות של תקווה להחלמה זה בוודאי הזמן הבודד ביותר בחייו של אדם.
בדידות קיומית.
אתה עומד לבדך מול הלא ידוע, "כלוא" בתוך הגוף של עצמך ואין לאן לברוח.
סוף סוף אי אפשר להתחמק מחוסר השליטה הטוטאלית והאמיתית שבחיים האילו.
אני זוכרת את עצמי בגיל צעיר מאד, אולי 8-9 עומדת מול המראה (תמיד הייתי חושבת מול המראה) וחושבת על הרגעים האחרונים שלי לפני המוות ומפחדת מהידיעה שאני לבד לגמרי, לא משנה מי מחזיק לי את היד, לא משנה כמה אדם אחר נמצא קרוב אלי, צמוד אלי בגופו, אני לבדי לחלוטיןברגע הזה, אף אחד לא יכול ללוות אותי לצד השני. הדמיון הזה החריד אותי והייתי אובססיבית במחשבות על זה.
הפיתרון היחיד שמצאתי לזה (ותזכרו שזאת מחשבה של בת 8 ) זה שבחיי אהפוך להיות השחקנית הכי מפורסמת בעולם, ש כל אדם בעולם יכיר אותי ויאהב אותי הכי הכי הכי ואז אולי בדרכי אל המוות אהיה כל כך אהובה ו כל כך הרבה אנשים יכירו אותי שלא ארגיש לבד. חחח...

בכל מקרה התובנה שלי אתמול היתה שהפחד והקושי הגדולים ביותר (לפחות אצלי בראש) מהמוות הוא מתחושת הבדידות ובכלל אצלי בחיים התחושה שאני לבד בעולם זאת הרגשה שמותירה אותי עצובה, מפוחדת, חסרת אונים...
ואז נזכרתי שיש רק אחד ויחיד שנמצא איתי וימצא איתי בכל רגע ורגע, תמיד, אז מה שאני כן יכולה לעשות זה להמשיך להתיידד איתו ולהעמיק את הקשר שלנו. (-:

[סגו_לה*]

נזכרתי שיש רק אחד ויחיד שנמצא איתי וימצא איתי בכל רגע ורגע, תמיד, אז מה שאני כן יכולה לעשות זה להמשיך להתיידד איתו ולהעמיק את הקשר שלנו.

מקסימה שכמותך@}

[רסיסים_של_אור*]

ואז נזכרתי שיש רק אחד ויחיד שנמצא איתי וימצא איתי בכל רגע ורגע, תמיד, אז מה שאני כן יכולה לעשות זה להמשיך להתיידד איתו ולהעמיק את הקשר שלנו.
תודה אהובה

[שבע_יהלום*]

יש שקוראים משהו,
בהשתאות,
ולא מוצאים תגובה שתהיה חזקה במידה ההולמת
אבל גם לא מצליחים להתאפק ולא לכתוב כלום.
אני לא יודעת מה הפליא אותי בעצמותיו יותר,
מחשבותייך המיוחדות כשאת בת 8,
או היזכרותך בהן היום.

[עדינה_ניפו*]

תודה בנות

יש דברים שרציתי לכתוב אבל אני עייפה מידי עכשיו.

[יער_נורווגי*]

כל כך נהנית לקרוא אותך. את מעוררת בי הרבה מחשבות. וגם אני עכשיו נמצאת בשלב המוזר והחדש הזה, שבו אני יכולה לגבש את עצמי כמשהו חדש כי כבר אין לי תינוקות, אפילו הקטנה כבר בת 3 , ועכשיו מה? לעבוד? להתקיים במקביל לאמהות? ליצור דברים חדשים? איזה?
מצב מוזר.

[הגבירה_בחום*]

הי עדינה
קראתי עכשיו את הבלוג החדש..
מזדהה כמובן עד אין קץ,
ומבינה עכשיו ביתר שאת את ההזדהות שלך עם דבריי

[שלוות_חולין*]

מזדהה מאד עם כל שכתבת.
על הבדידות הקיומית, על המוות והפחד ממנו, על חיפוש.
הדברים שכתבת ניחמו אותי איכשהו.
אני אימא ורעיה וזה ממלא וגם מחייב ואני מחפשת עוד איזה משהו, משהו חמקמק, לא ברור מה בדיוק...

ואז נזכרתי שיש רק אחד ויחיד שנמצא איתי וימצא איתי בכל רגע ורגע, תמיד, אז מה שאני כן יכולה לעשות זה להמשיך להתיידד איתו ולהעמיק את הקשר שלנו.
זה נראה לי כ"כ קשה ומחייב להכנס פנימה, לוותר על הישועה שתצמח מבחוץ.

[עדינה_ניפו*]

אני אימא ורעיה וזה ממלא וגם מחייב ואני מחפשת עוד איזה משהו, משהו חמקמק, לא ברור מה בדיוק...
כן, מזדהה.


זה נראה לי כ"כ קשה ומחייב להכנס פנימה, לוותר על הישועה שתצמח מבחוץ.
הייתי רוצה להרחיב על זה אבל לא עכשיו. אולי אחרי שאשכיב את הילדים, אם לא אז מחר...

[עדינה_ניפו*]

אני חוזרת שוב לשאול איך אני מתחזקת מבפנים?
מתוך ה"מכה" (כך נקרא לזה בנתיים) שנחתה עלי בשבועות האחרונים אני מגלה בתוך עצמי את תהום חוסר הביטחון שרק חיכה לקבל כנראה את ההזדמנות להראות את עצמו במלוא הדרו.
כמו שד שתוקף מבפנים, הורס הכל, מחבל, הראש רץ קדימה עם תמונות וסיפורים שאין סיכוי שאעמוד בהם לפחות לא מהעמדה שאני נמצאת בה עכשיו כשהסיפורים האילו הם אפילו לא המציאות שעומדת בפני ברגע זה הם רק מחשבות על מה עלול להיות, לקרות וזה מטריף אותי, מוציא אותי מדעתי, גורם לי להרגיש כמו האישה המשוגעת שאני תמיד פחדתי להיות.

בנערותי כשהייתי מאד אמוציונאלית (והייתי!) אני זוכרת שהבנים/זכרים בקיבוץ היו אומרים לי "תירגעי, עדינה" (תדמיינו את זה בטון הקיבוצניקי) והמילה הזאת- "תירגעי" הרגישה לי כמו שקית ניילון שמישהו שם לי על הראש ומנסה לחנוק אותי בו ואני מתוך השקית רוצה לצעוק עד השמים אבל לא יכולה כי אני נחנקת ואין לי אוויר אבל כל הגוף משתולל בלי הכרה.
ככה אני מרגישה לפעמים לאחרונה ואני לא יודעת מה לעשות עם כל זה כשאני יושבת בבית עם הילדים שלי ואין לי אפילו איפה להוציא איזו צעקה טובה.
אז אני יוצאת לעשן סיגריה, מי היה מאמין? כבר 8 שנים לא נגעתי בסיגריה אבל קשה לי להתמודד עם מה שעולה בתוכי.
ובכי לא יוצא ממני וזה גם מטריף אותי.
רוצה בכל מאודי לבכות, להוציא את כל החרה שמצתבר בתוכי אבל הבכי פשוט לא יוצא, כוס אמוק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה מה שיש לי להגיד.
FUCKIN' SHIT
סליחה על הקללות אבל אפילו רק לכתוב את זה מרגיש לי טוב, משחרר קצת.

ועכשיו אחרי ששיחררתי, השאלה שלי היא -
איך אני לומדת לאהוב את עצמי?
פתאום כל מה ש"חשבתי" שאני יודעת על עצמי, על איך שגדלתי וצמחתי בשנים האחרונות מרגיש לי כמו בדותה אחת גדולה.
איך אני אוהבת את עצמי לאור כל מה שאני פוגשת בתוך עצמי בזמן הזה?

אני יודעת שגם על זה אני יכולה להגיד תודה.
תודה שאני מקבלת הזדמנות לפגוש בתוכי את המקומות הכי חשוכים שלי, הכי נמוכים, הכי משפילים ומביכים, בנאדם בשפל המדרגה מבחינה רגשית.
תודה על כל זה.
תודה שיש לי הזדמנות להרגיש כעס ואהבה בעוצמות שלא פגשתי כבר שנים.
תודה על זה שהיתה לי ההזדמנות השנה לפגוש בתוכי את הפחד, הכאב והצער בעוצמות שלא ידעתי מעולם דרך המוות של אמא שלי.
תודה תודה תודה.
זה מה שנשאר לי לעשות, לקלל ולהגיד תודה!!

[מתחדשת*]

יש לי כל כך הרבה מה לדבר איתך שכמעט אין טעם להתחיל לכתוב.

מציעה לך לנסות להתחבר לאיזה משהו מַבְכֶּה - זה יכול להיות סרט למשל - לחפש טריגר שיוציא את הדמעה הראשונה ולהמשיך משם.
אפשר גם לעשות מדיטציית בכי (כמו מדיטציית צחוק רק הפוך) - זה עזר לי הרבה בזמן האחרון.

[ריש_גלית*]

. הרבה אהבה, בינתיים.

[סגו_לה*]

מניחה שאת מכירה את החברה האלו-האיכות של הקליף לא משהו אבל זה שיר יפה
http://www.youtube.com/watch?v=FSW9GU9W2ms"תפילה"
המילים לא ברורות,אבל מה שמדבר אלי מהפוסט שלך-"בוכה דקה וקם...

[רסיסים_של_אור*]

ולי, עם הקריאה של המילים האחרונות שלך לא מפסיק להתנגן בראש השיר: "נקודה טובה ועוד נקודה טובה... " של שולי רנד.

חושבת כמה העבודה הזו על למצוא בתוכנו נקודות טובות למרות החושך הגדול שמאיים להשתלט היא עבודת קודש ממש שיכולה להציל אותנו מעצמנו... (כותבת מהמקום הכי מזדהה בעולם כמובן !!)

אוהבת אותך מאד מאד

[שבע_יהלום*]

זה מה שנשאר לי לעשות, לקלל ולהגיד תודה!!
גריין המאה

[נ_ע_מ_ה*]

עדינה שלום

שלום.
אני מאחלת לך שלום- בתוכך,עם סביבתך,עם הרגשות והמחשבות שמציפים את קיומנו

פעם ראשונה שאני קוראת אותך כאן בדף ומרגישה הזדהות עצומה
חשה צורך לצטט משפטי מפתח שלך שהתחברתי אליהם, מתוך תקווה שקריאה חוזרת שלהם תעזור לנו להפנים את מהותם

"הרצון להיות בשמחה ולראות בכל סוף התחלה"
"כמהה לתת לעצמי לזרום בהנאה והתמסרות"
"רצון לשמור על מודעות,התכווננות ועירנות בדרך"
"קורים דברים שמזכירים לי ששום דבר אינו נצחי,אינו וודאי,איננו "שלי",אינו בשליטתי"
"מכל הכיוונים החיים מראים לי שהם אינם בהכרח מה שחשבתי שאני יודעת עליהם"
"אני עדיין מסתגלת לעולם החדש הזה שלא מפסיק לתת לי "סטירות לפנים", לפחות ככה זה מרגיש לי עד שאני מצליחה לזהות שאילו הם צילצולים שמעוררים אותי להיות יותר
בכניעה,
ענווה,
מבט פנימה,
אהבה עצמית,
קבלה של מי שאני בכל רגע מחדש.
מצד אחד האשליה של החיים האילו ברורה לי יותר מאי פעם ויחד עם זאת וזה סוג של פרדוקס אני מבינה את הצורך והמשמעות בלחיות את החיים שלי עם כל מה שיש לי לתת ולקבל מהם במלואם.
לשחק , להנות , להרגיש , לשמוח
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"!!!
בשלב הזה בחיי הייתי רוצה שהמשפט הזה ינחה וילווה אותי, יתווה את דרכי.

המרגיעון אומר <אפשר להזמין הזדמנויות>


תודה עדינה

[עדינה_ניפו*]

סגולה, אני אכן מכירה אותם היטב. חברי הילדות שלי (-: לדעבוני אני לא יכולה לשמוע את השיר כי יש לנו איזה וירוס במחשב שהרס את הקול )-:
בהזדמנות הראשונה אני אקשיב. תודה

חושבת כמה העבודה הזו על למצוא בתוכנו נקודות טובות למרות החושך הגדול שמאיים להשתלט היא עבודת קודש ממש שיכולה להציל אותנו מעצמנו...
אני משתגעת מזה שיש ימים שאני פשוט לא מצליחה למצוא את הנקודה הראשונה, בין כביסה לניקיונות ל"אמא אמא אמא..." הנקודות הטובות כאילו טובעות.
זה גורם לי לחשוב שאולי אני צריכה איזו נסיעה לאנשהו לבד לטבע... תודה רסיסים אהובה ויקרה שלי.

נעמה תודה
חשה צורך לצטט משפטי מפתח שלך שהתחברתי אליהם, מתוך תקווה שקריאה חוזרת שלהם תעזור לנו להפנים את מהותם
אמן .

שבת שלום, שבת של שלום, שבת של שלום פנימי, שבת של אהבה.
מאחלת לעצמי להיות בקשר הדוק עם אלוהים, אין דבר מלבדו. מזכירה לעצמי להזכיר את זה לעצמי בכל רגע ורגע. זה הביטחון היחידי שיש לי.

[עדינה_ניפו*]

_זה מה שנשאר לי לעשות, לקלל ולהגיד תודה!!
גריין המאה_

זה מה שעשיתי כל היום, היה בזה משהו - מנקה!

[רסיסים_של_אור*]

זה מה שעשיתי כל היום, היה בזה משהו - מנקה!
הנה נקודה טובה - הצלחת לעשות לעצמך טוב !!!!!!

שבת-שלום

[עדינה_ניפו*]

אני מעתיקה לכאן דברים שכתבתי אצל שבע יהלום ואמשיך משם.

_אחד הדברים החשובים ביותר שאני לומדת בחודשים האחרונים זה שאין קיצורי דרך.
אני מוכרחה לעבור דרך כל מה שעולה בי ואם אני לא עושה את זה, מתעלמת, מדחיקה... אז החיים גורמים לי לחוות את מה שנמצא בתוכי דרך חוויה אחרת.
אני מגלה שזה החסד שהחיים עושים עימנו.
הגוף שלי כמיה להרגיש, הוא זועק שלא אתעלם ממנו. הוא רוצה לחוות הכל.
והכל הזה כולל בתוכו את הכאב, הפחד, העצב, הקנאה, הבושה..._
אתמול בלילה היתה לי שיחה עם ד' עד 4:00 בבקר והייתי חייבת לחשוף בו את כל החרא שלי, לתת לו ביטוי וזכות קיום אמיתי.
אני לא אומרת שזה היה קל, המאבק הפנימי היה עקוב מדם ועד כמה שרציתי להיפתח כך גם רציתי לברוח וכמה שיותר מהר (בגלל זה השיחה גם ארכה כל כך הרבה שעות ).
אבל בסופה, אחרי ש"התוודיתי" בכל המקומות ה"שפלים" וה"מכוערים" שלי, בעדינה הכי קטנה שיש והרגשתי תיעוב עצמי ובושה ועברתי דרך כל השערים שנעלתי וכל פעם מצאתי שיש עוד ועוד חרא בפנים, נהרות של חרא... אני לא צוחקת! ואז בכיתי בכי גדול גדול...
אחרי כל זה הרגשתי ה-ק-ל-ה אדירה.
ופתאום אחרי כמה שבועות של חושך שוב התפנה מקום לאור. ועוד איזה אור, אור גדול.
ואני יודעת שעם כל הזבל שפיניתי אני עוד אמצא עוד ועוד.
זה כמו עבודות הבית. זה קצת סיזיפי.
אבל אני תמיד נופלת לאותו הפח, אני חושבת שאחרי שניקיתי ממש טוב את הבית או אחרי שרוקנתי את סל הכביסה, סיימתי, לא אצטרך לעשות את זה יותר, הפעם זה לתמיד, לא יתלכלך יותר, חחח... רק עוברות כמה שעות וכבר יש בלגאן חדש, מגיע הערב ויש מספיק בגדים בסל למכונה או שתיים ואת הכיור כבר הספקתי לרוקן 3 פעמים...

כל מה שאני מאחלת לעצמי זה שאלמד לא לדחות את הנקיונות האילו כל כך הרבה זמן.

[ורד_דרור*]

כמו שתינוקות בוכים לפני השינה, מתנקים

[הגבירה_בחום*]

אין לי מילים חכמות
רק

[אשה_שמחה*]

גם ממני. שמחה בשבילך על ההתנקות.
אבל אני תמיד נופלת לאותו הפח, אני חושבת שאחרי שניקיתי ממש טוב את הבית או אחרי שרוקנתי את סל הכביסה, סיימתי, לא אצטרך לעשות את זה יותר, הפעם זה לתמיד, לא יתלכלך יותר, חחח... רק עוברות כמה שעות וכבר יש בלגאן חדש, מגיע הערב ויש מספיק בגדים בסל למכונה או שתיים ואת הכיור כבר הספקתי לרוקן 3 פעמים...

כן, כן...

[רסיסים_של_אור*]

_אבל אני תמיד נופלת לאותו הפח, אני חושבת שאחרי שניקיתי ממש טוב את הבית או אחרי שרוקנתי את סל הכביסה, סיימתי, לא אצטרך לעשות את זה יותר, הפעם זה לתמיד, לא יתלכלך יותר, חחח... רק עוברות כמה שעות וכבר יש בלגאן חדש, מגיע הערב ויש מספיק בגדים בסל למכונה או שתיים ואת הכיור כבר הספקתי לרוקן 3 פעמים...
כל מה שאני מאחלת לעצמי זה שאלמד לא לדחות את הנקיונות האילו כל כך הרבה זמן._

וואו איזה דימוי ענק !!!! (עולה חזרה לדף להמשיך לקרוא )

[אמא_ללי*]

אני מאד מתרגשת לקרוא אותך

[עדינה_ניפו*]

כמו שתינוקות בוכים לפני השינה, מתנקים
לא חשבתי על זה, זה ממש יפה

ותודה על החיבוקים (-:

הקטנטנה עם דלקת ראות ושלושת האחים שלה עם חום גם כן.
מסתבר שהבית הזה זקוק לניקיון כולל...

לפני יומיים תוך כדי ריב עם הבכור נפלט לי "מה אתה חושב, שאני רוצה להיות תקועה כאן כל היום בבית איתכם ?!"
כמובן שניסיתי לתקן את עצמי, להסביר וכו" אבל הוא כבר כל כך כעס הוא יצא החוצה ונעלם.
חיפשתי אחריו עד שמצאתי אותו אבל הוא לא היה מוכן להסתכל עלי או לדבר איתי, הוא התעלם ממני לגמרי והמשיך ללכת וללכת ואני אחריו.
אמרתי לו שאני אלך אחריו לכל מקום, אני לא מתכוונת לעזוב אותו ולא אכפת לי כמה הוא כועס עלי, אני רוצה לדבר.
והמשפט הזה גרם לי לחשוב על אמא שלי, שמעתי את קולה אומרת לי שהיא לעולם לא תעזוב אותי, היא תלך אחרי לכל מקום ופרצתי בבכי.
הקטן שהשתרך אחריַ קלט שאני בוכה, הוא תפס אותי וחיבק אותי חזק.
ירדתי על הברכיים לגובה שלו לחבק אותו ותוך כדי, כמו גבר קטן הוא ליטף לי את הפנים והשיער.
ברגע הראשון קול קטן בתוכי אמר, אל תתני לו להרגיש שהוא צריך לטפל בך, לדאוג לך, תתעשתי! אבל כשבחנתי את המצב לגופו לא הרגשתי שזה מה שקורה.
הרגשתי שהוא מבטא את האהבה שלו כלפי ואני נענית למגע הנפלא של הבן הקטן והאהוב שלי.
הרגשתי תודה.

הכל סוער מאד אצלינו.
רציתי לכתוב שאני עוברת משבר אימהות ואני מגלה שלא כיף לי כל כך להיות אמא אבל מיד הבנתי שזה ממש לא נכון.
מה שנכון הוא שאני מתחילה לשים לב לזה שלא כיף לי להיות האמא המסויימת שאני חושבת שאני אמורה להיות.
אני יכולה לקרוא למה שעובר עלי משבר ואני יכולה לקרוא לזה התחדשות (תלוי באיזו שעה של היום תתפסו אותי).

[מתחדשת*]

_אני מוכרחה לעבור דרך כל מה שעולה בי ואם אני לא עושה את זה, מתעלמת, מדחיקה... אז החיים גורמים לי לחוות את מה שנמצא בתוכי דרך חוויה אחרת.
אני מגלה שזה החסד שהחיים עושים עימנו.
הגוף שלי כמיה להרגיש, הוא זועק שלא אתעלם ממנו. הוא רוצה לחוות הכל.
והכל הזה כולל בתוכו את הכאב, הפחד, העצב, הקנאה, הבושה..._

_אחרי ש"התוודיתי" בכל המקומות ה"שפלים" וה"מכוערים" שלי, בעדינה הכי קטנה שיש והרגשתי תיעוב עצמי ובושה ועברתי דרך כל השערים שנעלתי וכל פעם מצאתי שיש עוד ועוד חרא בפנים, נהרות של חרא... אני לא צוחקת! ואז בכיתי בכי גדול גדול...
אחרי כל זה הרגשתי ה-ק-ל-ה אדירה._

הבנה גדולה, שיכולה לבוא רק ממקום של חוזק יציב.
גם אני שם עכשיו.
תודה על המילים.

[עדינה_ניפו*]

תודה אמא ללי (-:

[עדינה_ניפו*]

הבנה גדולה, שיכולה לבוא רק ממקום של חוזק יציב.
(-:

[רסיסים_של_אור*]

_רציתי לכתוב שאני עוברת משבר אימהות ואני מגלה שלא כיף לי כל כך להיות אמא אבל מיד הבנתי שזה ממש לא נכון.
מה שנכון הוא שאני מתחילה לשים לב לזה שלא כיף לי להיות האמא המסויימת שאני חושבת שאני אמורה להיות.
אני יכולה לקרוא למה שעובר עלי משבר ואני יכולה לקרוא לזה התחדשות (תלוי באיזו שעה של היום תתפסו אותי)._

עדינל'ה את כל-כך מדהימה אמיתית ומרגשת !! חיבוק גדול גדול

[סגו_לה*]

אני מתחילה לשים לב לזה שלא כיף לי להיות האמא המסויימת שאני חושבת שאני אמורה להיות.
וואו,כל כך נכון ! אני בדיוק בתובנה הזאת בימים האלו,וזה ממש משחרר,
לא להיות מי שאנחנו חושבות שאנחנו אמורות להיות,להיות מה שאנחנו ברגע הזה.
כל כך פשוט וכל כך מורכב בו זמנית.
ואיזה מזל יש לנו,שהילדים שלנו קיבלו מאיתנו את הרגישות הגבוהה הזאת-לטוב ולמוטב...
גם הכעס בעוצמות וגם החמלה.
שאני מזהה את זה בילדים שלי עולה בי גאווה קטנה,הי,הם קיבלו את זה מאיתנו,כנראה שעשיתי משהו טוב בדרך
להיות אמא לא מושלמת בעליל.

[אמא_ללי*]

אני מתחילה לשים לב לזה שלא כיף לי להיות האמא המסויימת שאני חושבת שאני אמורה להיות.
איזה משפט מדהים!

[חגית_נובק*]

עדינה'לה אהובה, סופסוף נכנסתי לקרוא אותך ואת כולן שאיתך כאן.
את יודעת, זה מדהים. העוצמות, התובנות, הבהירות והדיוק. אפילו את הבלבול שלך את מצליחה לדייק. אלוהים לא טועה אף פעם. הוא מיטיב במיוחד לבחור בשבילנו את המורים שלנו. בעיני את כזאת מן מורה מדהימה. קצת כמו אמא שלך. כזאת שצריכה, אבל ממש חייבת, לחוות על בשרה את כל עושר התהפוכות, החוויות, הרגשות - לחוות, להבין ולתרגם למילים. ואז ללמוד, ולגדול, ולצמוח, ולקבל, ולאהוב, וללמוד עוד, ולגדול עוד, ובדרך גם ללמד ולגדל אותנו. ואת יודעת מה? זה לא ממש כמו הבלגן בבית שחוזר על עצמו שוב ושוב כל יום, כי בכל פעם שהבלגן הפנימי פוגש אותך, את כבר קצת במקום אחר, קצת גדולה יותר, חכמה יותר, ואז אלוהים, בחסדו מעניק לך את השיעור הבא, את האתגר הבא - המתנה הבאה...

אז תודה. את תלמידה מופלאה, ואת מורה מופלאה, ומעל הכל את אחת הנשים הנדירות והמדהימות ביותר שאני מכירה ושיש בכלל.

אוהבת אותך המון המון.

[עדינה_ניפו*]

תודה תודה בנות. חיממתן את ליבי ממש.
נדמה לי שקצת מהערפל מתחיל להתפוגג סביבי (כל פעם שאני אומרת את זה אני מקבלת מנה כפולה, אז אני אומרת את זה בזהירות!)

יש כמה דברים שמרגשים אותי בימים אילו.
קודם כל השמעתם שעלון באופן טבעי חוזר?!!!!!
אמנם במתכונת אינטרנטית במקום בנייר שאפשר להחזיק ביד ולהריח ולקרוא בשרותים או בחוץ בשמש... אבל מי מתלונן?!
אותי זה משמח. והנושא הראשון הוא התחדשות , מה יכול להיות יותר רלוונטי לי?
ראה -
אני יכולה לקרוא למה שעובר עלי משבר ואני יכולה לקרוא לזה התחדשות
אז אני כבר הולכת להשחיז את העיפרון ולהמשיך מכאן בע"ה,
התגעגעתי (-:

טוב, אמשיך אח"כ, הקטנה לא מרגישה טוב.

[ריש_גלית*]

.

[יעל*]

אני יכולה לקרוא למה שעובר עלי משבר ואני יכולה לקרוא לזה התחדשות (תלוי באיזו שעה של היום תתפסו אותי). אהבתי מאוד את המשפט הזה....
וגם על הבלוג בכלל....

יעל צ

[אנונימי]

שלשום, גיליתי שיש לך דף חדש, המשך.
שלשום, גילית שאמך נפטרה.
שלשום.
לקח לי זמן לקרוא ולעכל.
אני עדין לא לגמרי קולטת.

אוהבת אותך כל כך ושולחת חיבוק גדול ועוטף, לעדינה הקטנה, הקטנטנה, הפיצפונת, הלא מושלמת, ולכל החרא.
וחיבוק עוד יותר גדול, שיעטוף את כל אלה, ויחזיק את עדינה המקסימה והמדהימה והמושלמת שאת.

[עדינה_ניפו*]

_אוהבת אותך כל כך ושולחת חיבוק גדול ועוטף, לעדינה הקטנה, הקטנטנה, הפיצפונת, הלא מושלמת, ולכל החרא.
וחיבוק עוד יותר גדול, שיעטוף את כל אלה, ויחזיק את עדינה המקסימה והמדהימה והמושלמת שאת._
ליאת יקרה, המילים שלך כל כך במקום.
תודה

אז כשהכל סביבי יוצא מכלל שליטה (שליטתי המודמַה כמובן!) אז אני חייבת למצוא במה להיאחז.
כשהעולם שלי שחשבתי שהוא יציב וברור ובטוח לי, מתהפך על ראשו ואני כבר מתקשה לזהות את מה שהגדרתי כשלי, אני צריכה להיכנס פנימה ולהגדיר מחדש מה באמת שלי.
רק אני היא שלי, רק בי אני יכולה לבחור, רק לי אני יכולה להיות נאמנה, רק שם בתוכי אני יכולה להיות אדם שלם.
ואני צריכה להיות אמיצה ולהקשיב ללב שלי וללכת למקום שאליו הוא מדריך אותי.
שם אני מוצאת הקלה.
אני חושבת שאני צריכה להיות המון המון דברים מלבד מי ומה שאני במציאות של כל רגע.
הדימוי העצמי שלי המושלם קורס כל יום שוב ושוב אני עומדת שבורה לרסיסים ומבינה שאני לא יכולה אפילו להרים את החלקים כי הם קטנים כל כך שאני כבר לא מזהה אותם.
אני צריכה להסכים לעמוד עירומה מול עצמי עם כל הסדקים והתלאים ולהבין שעוד רגע ודאי יפול עוד חלק ממני ולא לפחד מזה כי אני לא זקוקה כנראה למעטפת הזו והכי נבון יהיה מצידי לתת להכל לנשור ממני כדי שאוכל לראות את האור שמתחבא שם מתחת להכל.

אני יודעת שהכתיבה שלי היא אמורפית אבל אני לא רוצה להיכנס לפרטים בנושא הזה ואולי כך טוב יותר כי פרטי הסיפור הם לא רלוונטים מעבר לפן הרכילותי וטוב לי לכתוב כך ולראות שמה שקורה לי הוא גדול מהסיפור שאני מספרת עליו. הוא נוגע במהות שלי מי שאני.

[עשב_השדה*]

שהכתיבה שלי היא אמורפית
וזה גם לטובתך, הרי חלק מהעניין זה שאנחנו מתאהבים בסיפור שלנו על מה שקורה ומפספסים כך את המגע איתו, לא?
הסיפור הופך למאחז, ואולי למבצר ,והיש היחיד נשמט לנו אז מהתודעה....מהחיים,
נכנסתי לבאופן אחרי הרבה זמן ונגעת בי שוב..ישר בלב
תודה

[רסיסים_של_אור*]

_רק אני היא שלי, רק בי אני יכולה לבחור, רק לי אני יכולה להיות נאמנה, רק שם בתוכי אני יכולה להיות אדם שלם.
ואני צריכה להיות אמיצה ולהקשיב ללב שלי וללכת למקום שאליו הוא מדריך אותי._

מדהים איך בתוך כל הרעש של חייך את מצליחה כל-כך לדייק ולזהות מה הכי נכון וטוב לך - את מופלאה תזכרי את זה !!!!

[שבע_יהלום*]

חלק מהעניין זה שאנחנו מתאהבים בסיפור שלנו על מה שקורה ומפספסים כך את המגע איתו
רעיון חשוב שכדאי לנשום אותו פנימה.
עורר בי רצון לשקט. לבד. להיזכר באמת בי לאורך כל הסיפור שלי, ולא בפרטי העלילה והשלכותיה.

וזה מתחבר לי ישירות לדבריך עדינה, לבחור רק בך, לתת לדברים לנשור, להכל, בעיקר למה שאנחנו נאחזים בו בכח.
זה הנכון, וזה כל כך קשה לפעמים.
לפעמים קשה לזכור, לפעמים קשה ליישם.
אחחח... אנחה גדולה.
וחיבוק גדול עוד יותר.

[מתחדשת*]

(מוזמנת להתקשר אם את רוצה)

[עדינה_ניפו*]

הרי חלק מהעניין זה שאנחנו מתאהבים בסיפור שלנו על מה שקורה ומפספסים כך את המגע איתו
כן, זה כל כך נכון.
נכנסתי לבאופן אחרי הרבה זמן ונגעת בי שוב..ישר בלב
נגעת גם בי, תודה

לבחור רק בך, לתת לדברים לנשור, להכל, בעיקר למה שאנחנו נאחזים בו בכח.
בעיקר למה שאנחנו נאחזים בו בכח
זה מרגיש לי משפט מפתח.

הבקר הבנתי שאין פתרונות.
אני כל כך עסוקה בלחפש פיתרון למצב החיים הנוכחי שלי ולהרגיש את חוסר האונים באין פיתרון, אפרופו להתאהב בסיפור שלי
וכמה שאני מנסה להעביר את האחריות חזרה לאלוהים ולהגיד לעצמי שהכל לטובה ועוד ועוד.... אני לא מצליחה להרפות מהרצון לסדר את הדברים בעצמי, לפתור את המצוקה.
ורק הבקר נפל לי האסימון
רק בי אני יכולה לבחור, רק לי אני יכולה להיות נאמנה, רק שם בתוכי אני יכולה להיות אדם שלם.
זה הפיתרון היחיד למצב שלי. שם אני כן יכולה להיות פעילה, למצוא תשובות.
הפיתרון טמון בכל רגע בהקשבה לאמת שמדברת מתוכי
ולזכור שזה דבר משתנה, נוזלי, יכול להראות שונה מרגע לרגע.

[שלוות_חולין*]

_אז כשהכל סביבי יוצא מכלל שליטה (שליטתי המודמַה כמובן!) אז אני חייבת למצוא במה להיאחז.
כשהעולם שלי שחשבתי שהוא יציב וברור ובטוח לי, מתהפך על ראשו ואני כבר מתקשה לזהות את מה שהגדרתי כשלי, אני צריכה להיכנס פנימה ולהגדיר מחדש מה באמת שלי.
רק אני היא שלי, רק בי אני יכולה לבחור, רק לי אני יכולה להיות נאמנה, רק שם בתוכי אני יכולה להיות אדם שלם.
ואני צריכה להיות אמיצה ולהקשיב ללב שלי וללכת למקום שאליו הוא מדריך אותי._

כל כך נכון וכל כך קשה להפנמה אמיתית בשבילי!

אני צריכה להסכים לעמוד עירומה מול עצמי עם כל הסדקים והתלאים ולהבין שעוד רגע ודאי יפול עוד חלק ממני ולא לפחד מזה כי אני לא זקוקה כנראה למעטפת הזו והכי נבון יהיה מצידי לתת להכל לנשור ממני כדי שאוכל לראות את האור שמתחבא שם מתחת להכל.
מזכיר לי את זה http://www.youtube.com/watch?v=nNJicuVF ... o]playnext from[/po]=PL&index=4

הכתיבה האמורפית שלך נותנת לי השראה.
תודה

[מיכת_צמות*]

_רציתי לכתוב שאני עוברת משבר אימהות ואני מגלה שלא כיף לי כל כך להיות אמא אבל מיד הבנתי שזה ממש לא נכון.
מה שנכון הוא שאני מתחילה לשים לב לזה שלא כיף לי להיות האמא המסויימת שאני חושבת שאני אמורה להיות.
אני יכולה לקרוא למה שעובר עלי משבר ואני יכולה לקרוא לזה התחדשות (תלוי באיזו שעה של היום תתפסו אותי).
עדינל'ה את כל-כך מדהימה אמיתית ומרגשת !! חיבוק גדול גדול_
גם אחד ממני. התובנות שלך מדהימות!

_אבל אני תמיד נופלת לאותו הפח, אני חושבת שאחרי שניקיתי ממש טוב את הבית או אחרי שרוקנתי את סל הכביסה, סיימתי, לא אצטרך לעשות את זה יותר, הפעם זה לתמיד, לא יתלכלך יותר, חחח... רק עוברות כמה שעות וכבר יש בלגאן חדש, מגיע הערב ויש מספיק בגדים בסל למכונה או שתיים ואת הכיור כבר הספקתי לרוקן 3 פעמים...
כל מה שאני מאחלת לעצמי זה שאלמד לא לדחות את הנקיונות האילו כל כך הרבה זמן._ כן, כן.

[מיכל_צמות*]

טוב, כשאני כותבת מהר אותיות מתחלפות לי. זו הייתי אני.

[הדס*]

_תודה. את תלמידה מופלאה, ואת מורה מופלאה, ומעל הכל את אחת הנשים הנדירות והמדהימות ביותר שאני מכירה ושיש בכלל.
אוהבת אותך המון המון._

מילים כלכך מדויקות!!
בדיוק מה שאני מרגישה וחושבת..
מחבקת ואוהבת.! הדס

[עשב_השדה*]

אוהבת אותך,מאד, למרות שאין פנים ברורות לאהבה הזאת......

[עדינה_ניפו*]

תודה גדולה על כל האהבה, מקבלת בשמחה ומחזירה אליכן אחת אחת
מקווה שאמצא את הזמן להיכנס לכתוב אולי הערב. אני עסוקה פה עם וירוס של הקאות ושילשולים עם כל הילדים כולל הקטנה עכשיו.
באמת יש הרבה אוויר לטהר בבית הזה... הם עושים ניקיון יסודי של כל המערכות

[אשה_שמחה*]

שולחת לך חיבוק גדול ואהבה. אם את רוצה לדבר, אני פה (מחר בבוקר, למשל ).

[עדינה_ניפו*]

טוב, חשבתי לכתוב כאן אבל במקום זה נכנסתי שוב לדף של עוברת אורח מהגגת והחלטתי שכדאי לי להתרכז בעבודה עצמית בהשראת הדברים של עירית לוי.
תענוג של דף, אם יש כאן מישהי שלא קראה שם עדיין, אני מאד ממליצה. מתנה אמיתית.
שיהיה לילה טוב לכולן.

[עדינה_ניפו*]

החיים לא מפסיקים להוכיח לי בדיעבד שהכל מתנהל באופן מדויק.
למה, אם כך אני שואלת את עצמי, בזמן אמת אני עדיין כל כך מתקשה להרפות ולהאמין שהכל בסדר?
(המשפט הצהוב כותב - זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ. )
בכל פעם שעולה קושי חדש, תמונה לא ברורה, דברים שמתנהלים בניגוד כביכול למה שאני תכננתי אני מאבדת מחדש את הביטחון.

החיים לא מפסיקים להציב בפני אתגרים חדשים ומפתיעים.
אחותי היום אמרה לי שהיא מרגישה לפעמים כאילו אלוהים מטלטל אותנו חזק חזק מצד לצד (כמו שכלב משחק עם איזו גרב ישנה בפה), מטיח אותנו אל הקיר ואז זורק לרצפה... עד שלא נותר בנו עוד כח להתנגד, נופלים כמו סמרטוט - ונכנעים.

לא יותר הגיוני שנכיר בעובדה שאנחנו לא בשליטה כאן ואז נוכל להרפות ו just enjoy the ride?
אז מה דוחף אותנו לקום ולהילחם בכל מחיר?
מה? זה המשחק של החיים?
הפער התמידי הזה שיש לשאוף אליו?
אני תוהה אם אמא שלי המשיכה בדרכה עוד להילחם בסוף חייה?
בשבועות האחרונים כשהסוף היה ברור, האם היתה כניעה מוחלטת?
נראה היה שהיא איבדה כל עניין בחיים עצמם מהרגע שהיא הפסיקה להילחם על חייה.
אני חשבתי שהיא נכנסה לדיכאון אבל אולי פשוט כבר לא נותר משחק לשחק?
אני תוהה האם היא הרגישה איזו שלווה בשלב הזה?
זה שהיא חוותה פחד אני יודעת אבל כל כך הייתי רוצה לדעת האם היה איזשהו אלמנט של משהו נעים בימים האילו כאשר עוד היתה לגמרי בהכרה ובעצם רק חיכתה לסוף? האם היא הצליחה לחוש הרפיה, כניעה, קבלה, שלווה?
השבועות האחרונים איתה עדיין נשארו כל כך בגדר תעלומה בשבילי וכנראה תמיד יהיו.

[שבע_יהלום*]

הרגע חשבתי עליך וקיוויתי שתכתבי פה משהו היום!
אז אני רצה לקרוא מה כתבת.

[עדינה_ניפו*]

לפעמים כשהקושי לחיות את החיים שלי מרגיש כל כך גדול אני תוהה איך זה משפיע על הילדים שלי.
אני מרגישה המון עצב שאני לא מספקת להם אמא יותר שמחה וחזקה...
שאלתי את אחותי אם היא חושבת שגם אמא שלי נאבקה עד כדי כך בקשיים שהחיים הביאו עימם כשאנחנו היינו ילדים כי אני זוכרת את הילדות שלי מאד מאד לטובה ואז עם השאלה מיד זכרתי את כל היומנים של אמא שלי מהשנים בהם היינו קטנים, יומנים שלמים מלאים בדיכדוך, כאב ובילבול.
כל הזמן הדיבור על הרצון למות, לברוח מהחיים שלה, מאבא שלי.
הכל היה גדול עליה והיא חשקה להרגיש יותר נאהבת, להיות יותר קרובה לאלוהים.
אחותי אפילו הזכירה לי את הסיפור שאחרי שאחותי נולדה (היא הרביעית זאת אומרת שאני הייתי בת 5) אמא שלי שקעה לדיכאון עמוק ורצתה כל כך לסיים את חייה אבל לא יכלה לחשוב על לעזוב אותנו עד שיום אחד הכניסה את כולנו לאמבטיה וחשבה להתביע אותנו ואז להתאבד בעצמה...
בקיצור, השיגעון והדרמה עוברים בירושה.
בכל מקרה, מה שקצת הרגיע אותי בכל זה זה לשים לב עד כמה אמא שלי היתה במצב קשה הרבה מהילדות שלנו ועדיין אני, הבכורה, שהייתי הכי מודעת לכל מה שהיא עוברת בכל זאת חוויתי ילדות מאושרת.

[עדינה_ניפו*]

שבע, בדיוק תכננתי להיכנס לקרוא אצלך... אז אני עוברת אליך!

[עדינה_ניפו*]

אני רק רוצה להבהיר לכל החברות היקרות שלי שקוראות כאן שלא התכוונתי בכלל לכתוב את הדברים שיצאו לי כאן היום.
זה מה שיצא ממני אז אני משאירה אבל רציתי להבהיר שאני לא מרגישה רע כל כך.
אני מאד מהורהרת ועולים בתוכי הרבה מאד דברים אבל יחד עם כל זה אני מרגישה איזו התחלה חדשה באוויר.
משהו פתוח. משהו עם ריח רענן.
כמו מתוך החורף להרגיש את האביב בפתח.
ויש בי פחד, אותו הפחד הנושן שרוצה למשוך אותי לתוכו ולבלוע אותי אבל אני לא כל כך מפחדת ממנו.
הוא כה מוכר ואני נושמת לתוכו אבל אני גם מלאת אהבה והודיה.
אז הכל ביחד חי מאד ואני מנסה לתת לכל דבר מקום וזכות.

[שבע_יהלום*]

אוי עדינה עדינה.
איזו אנחה. איזה חיבוק.
כל כך הרבה פעמים אני חושבת על הסוף של מאיר, לא מאמינה שבמשך שנתיים ידעתי עליו כל כך הרבה, שבמשך כחצי שנה ידעתי כל פיסת אינפורמציה על מצבו, הפיזי, הנפשי, הרפואי, התזונתי, הכל, כל כך קרוב, רק אותי שיתף. ופתאום בום, לא יודעת כלום! לא יודעת אם הוא נלחם, לא יודעת אם וויתר, לא יודעת אם היה מחובר למציאות, אם היה משובש, אם ידע מה מצבו, אם דיבר על המוות, לא יודעת איך הפסיק לנשום, מי היה איתו, היה לבד, הספיק להגיד מה רוצה. אני אפילו לא בטוחה אם נפטר בבית החולים או בבית! אלוהים אדירים.
הנחמה היחידה שיש לי היא היממה האחרונה, בה היה מחוסר הכרה. כמו שכתבתי בדף שלי, אלה היו שעות בהן נטש את עולם השקר וטרם הגיע אל עולם האמת,
ופשוט התבונן.
לעולם לא נדע את האמת, לא תדעי בדיוק מה הרגישה אמך,
אבל אני מאמינה שרגעי החיים האחרונים אינם נמדדים באותם מונחי זמן סטנדרטיים. אמך הייתה מוקפת באהבה עד הסוף, וגם אם לא ראיתם זאת,
לדעתי אין שום סיכוי שזה לא חילחל דרך שכבות הכאב והפחד והפרידה.
אהבה לא מתאדה.
אהבה לא מתאדה.
ועוד פעם אחת, בשבילי- אהבה לא מתאדה.
מקווה שדבריי אינם פולשניים מדי.
קראתי קצת שוב בבלוג הזה, ואת החלום שכתבת בתחילתו. כל כך מרגש.

אני איתך. גם כשאני לא כותבת על משהו שעובר עלי, את כותבת עליו.
נו אמרת, מדוייק.

[שבע_יהלום*]

לחצתי על "מה חדש", וזה הגריין שהופיע בראש הדף, חייבת להעתיק לך אותו:

המקום הזה שבין שני מציאויות, הוא מה שעובר תינוק שנולד. כל מה שצריך זה לשחרר. יש לנו את הידע הזה

זה כמו מה שכתבתי לך, רק מהקצה השני

[ריש_גלית*]

המשפט הזה,
אהבה לא מתאדה
גרם לי לחשוב על כל מיני אנשים שאהבתי ואני עדיין חושבת עליהם באהבה לפעמים, ואפילו הרבה פעמים, אפילו נזכרת בהם באהבה כמה פעמים ביום, לפעמים. אחדים כבר מתו, אחרים נעלמו מחיי, ועדיין הם נוכחים כל כך.
ואז חשבתי - אם אני מרגישה ככה כלפי אנשים מסוימים, ייתכן מאוד שאנשים מסוימים - אנשים אחרים, מן הסתם - מרגישים ככה כלפי. הגיוני, לא? וזה כל כך בלתי נתפס, לחשוב שמישהו שאני אולי לא חושבת עליו בכלל (או מישהו שאני חושבת עליו מדי פעם, או אפילו מישהו שאני חושבת עליו יום יום) - חושב עלי לפעמים. באהבה, בכעס, בחמלה, בגעגוע...
מוזר, לא? מוזר ונפלא.

כי לפעמים אנחנו מסתובבים בעולם כאילו אנחנו לא מורגשים, כאילו מי אני בכלל, מישהו זוכר אותי? ההיא שעבדתי איתה פעם יומיום במשך ארבע שנים ופתאום ראיתי אותה איפשהו אחרי 15 שנה - היא ידעה אי פעם איך קוראים לי?
אבל זה לא נכון. כמו שאחרים מסוימים משאירים בנו לפעמים חותם בל-יימחה, ככה גם אנחנו, לפעמים. זה היגיון פשוט, לא?

[ריש_גלית*]

זאת לא תשובה לשום דבר שכתבתן קודם, זאת פשוט מין מחשבה מעודדת (בעיני) שצצה לי פתאום כשקראתי את המשפט ההוא. @}

[עוברת_אורח*]

זו מחשבה שהיא הרבה יותר ממעודדת. היא ממש מפעימה!

[רסיסים_של_אור*]

אהבה לא מתאדה

יש לי חבר טוב שנהרג בפעילות בלבנון, בלילה שבו איבדתי את העוברית שלי הוא הופיע אצלי בחלום אחרי הרבה לילות בלעדיו, בימים שאחרי האובן הרגשתי שקטה ובטוחה שוהא שם דואג לילדה שלי ומאז ובכלל מרגישה הרבה פעמים איך האהבה הזו המיוחדת שהייתה ביננו, אהבת רעים שרק במקרה לא נולדו אחים, ממשיכה ללוות אותי גם כשהוא לכאורה כל-כך רחוק...

חוצמזה מחבקת אותך בהרבה אהבה

[עשב_השדה*]

עדינוש אהובה,
אמא כנראה חוותה את החיים חזק וכואב אך גם עצמתי ונשגב, ממה שאת מספרת לא היתה לה יכולת לרדד את החיים ,לא היה פרווה,וגם לא איזון מי יודע מה,
אז אולי גם בימיה האחרונים היא חוותה גם בעתה, כאב, כניעה ותבוסה וגם הרפיה ושמחה וקודש ונשגבות? איך נדע?ובכל זאת משהו בנו מרגיש יודע לא?
וגם בכל זאת נעלם מעיננו,
_המקום הזה שבין שני מציאויות, הוא מה שעובר תינוק שנולד.ואולי זה מה שאדם עובר כשהוא הולך לעולמו
זאת לא תשובה לשום דבר שכתבתן קודם
זה רק שהמילים שלך הכניסו אותי להלוך רוח מהגג.....מרוגש..אינטימי...
הכניסה את כולנו לאמבטיה וחשבה להטביע אותנו ואז להתאבד בעצמה.זה ממש ארוע קשה ,עדינה , אך נראה שבחרה בחיים ....בכל זאת
וזה ניכר בך הבחירה בחיים
,|L|

[מתחדשת*]

בכל מקרה, מה שקצת הרגיע אותי בכל זה זה לשים לב עד כמה אמא שלי היתה במצב קשה הרבה מהילדות שלנו ועדיין אני, הבכורה, שהייתי הכי מודעת לכל מה שהיא עוברת בכל זאת חוויתי ילדות מאושרת.

וואו, ההבנה הזאת שלך כל כך מרגיעה אותי. תודה!!!

[עדינה_ניפו*]

אהבה לא מתאדה
להיפך. מה שנעים לפחות ככה אני חווה את זה הוא שלאהבה יש אף מקום להתעצם. אם עובדים על הכאב והכעס כלפי האדם שהלך אז אפשר שנשארים עם האהבה המזוקקת וכל עוד אני ממשיכה לדבר עם אמא שלי ומקשיבה לתשובות שלה, למה שיש לה לומר לי הקשר איתה ממשיך להתקיים.
כל עוד יש לי צורך בה אני מרגישה שהיא שם בשבילי.
שמתי לב במקביל שלפעמים אני מפחדת שאני שוכחת אותה ואז אני ממהרת להעלות כל מיני מחשבות על העבר.
מעניין אותי מה זה הפחד הזה לשכוח?
הרי אם שכחתי כנראה לא היה לי הצורך לזכור? ואם אני נזכרת בה אזי לא שכחתי אותה.


כי לפעמים אנחנו מסתובבים בעולם כאילו אנחנו לא מורגשים, כאילו מי אני בכלל, מישהו זוכר אותי?
כל כך נכון ועצוב.
בעקבות הדף של עוברת אורח אני מאד מאד שמה לב לזה ומרגישה התרגשות להתחיל לפגוש את עצמי בצורה אחרת, להתפעם מעצמי.
הרי חלק ניכר מהבעיה הוא ההרגל הפשוט להתייחס אל עצמינו בצורה נחותה, לא?
אני זוכרת את עצמי במוסד (החינוכי) בכיתה ח'-ט', כמה אופנתי זה היה לחשוב על עצמינו בצורה גועלית, להיות אנורקציות או עם רצון להתאבד...
הכי מגניבה היתה זו שהתלבשה כמה שיותר בחוסר אכפתיות למראה שלה והסתתרנו מאחורי שיער שנזרק על הפנים, מקסימום נתנו לעין אחת להציץ מבעד למסך השיער.
ועכשיו אנחנו צריכות להתרגל להחמיא לעצמינו? להרגיש טוב, אולי אפילו מצוין עם מי שאנחנו?!!!!
זה מהפכני, לא?!

אני תופסת את עצמי כל הזמן בסיטואציות בבית למשל שאני מסתכלת סביבי ומתחילה בתוכי לקטר
"אוף הבית הזה, הבלגאן,
אני לא מצליחה לשמור על בית מסודר יותר מכמה שעות
והילדים לא עוזרים בכלום והנה הם שוב מתלוננים,
הם לא יכולים לדבר? למה הם כל היום מקטרים?
ואיפה דוד? למה הוא לא הגיע הביתה עדיין? הוא לא חושב עלי? הוא לא רוצה להיות בבית קצת?
הוא לא עוזר לי, לא מתחשב בי, לא אכפת לו ממני, הוא לא באמת אוהב אותי, לילדים לא אכפת ממני... מה אני שווה?
לי לא אכפת ממני.
מה אני תורמת לבית הזה בכלל, אני לא יודעת אפילו להעניק ערך של כבוד עצמי לילדים שלי.
הם לא מעריכים אותי הם בוודאי לא יעריכו את עצמם..."
וכל המחשבות האילו עוברות בתוכי תוך פחות מדקה וכמה נזק בזמן קצר כל כך?
לשמחתי לפעמים אני תופסת את עצמי בזמן ואני זקוקה רק לרגע אחד של להחליף נקודת מבט, להחליף כובע לאדם הנדיב שבי האדיב שבי, זה שבוחר להסתכל על עצמו בעיניים אוהבות ואז ברגע אחד כל העולם נצבע בצבע אחר וחיוך של הודיה עולה מתוכי וזאת בהחלט הרגשה של עוצמה.
זה נותן טעם טוב בפה, בלב בנשמה. זאת נקודת פתיחה עם אפשרויות בלתי מוגבלות.

[עדינה_ניפו*]

וזה ניכר בך הבחירה בחיים
כן, ואני מודה על זה, הבחירה בחיים ברורה לי ואולי באמת זה דבר שקיבלתי בירושה מאמא שלי.
אני מודה על זה כי אני רואה שלא כולם מרגישים ככה.

וואו, ההבנה הזאת שלך כל כך מרגיעה אותי. תודה!!!
באמת הפתיע אותי שאף אחת אחרת לא הגיבה לזה. מה אני ואת היחידות שמרגישות "פסיכיות" לפעמים?!!

[אסנת_ש*]

רק עכשיו קראתי את מה שכתבת בימים האחרונים. תודה גדולה לך! עולה בי המון הזדהות עם דברייך. וגם את מביעה במילים כ"כ בכינות ובבהירות את מה שעובר עלייך. שכמו שחגית אמרה את תלמידה מופלאה, ואת מורה מופלאה, ומעל הכל את אחת הנשים הנדירות והמדהימות ביותר שאני מכירה ושיש בכלל.

בכל מקרה, מה שקצת הרגיע אותי בכל זה זה לשים לב עד כמה אמא שלי היתה במצב קשה הרבה מהילדות שלנו ועדיין אני, הבכורה, שהייתי הכי מודעת לכל מה שהיא עוברת בכל זאת חוויתי ילדות מאושרת.
תודה לך על זה. שאת מראה שיש כזו אפשרות... באמת זה מאוד מרגיע.

אגב, אתם מוזמנים אלינו מתי שתרצו. אנחנו כבר עברנו. (-:

[סגו_לה*]

_ויש בי פחד, אותו הפחד הנושן שרוצה למשוך אותי לתוכו ולבלוע אותי אבל אני לא כל כך מפחדת ממנו.
הוא כה מוכר ואני נושמת לתוכו אבל אני גם מלאת אהבה והודיה._

מזדהה עם הרגשות שאת מתארת.

[ריש_גלית*]

מה שקצת הרגיע אותי בכל זה זה לשים לב עד כמה אמא שלי היתה במצב קשה הרבה מהילדות שלנו ועדיין אני, הבכורה, שהייתי הכי מודעת לכל מה שהיא עוברת בכל זאת חוויתי ילדות מאושרת
כתבה עדינה, ואחר כך תהתה:
באמת הפתיע אותי שאף אחת אחרת לא הגיבה לזה. מה אני ואת היחידות שמרגישות "פסיכיות" לפעמים?!!
אז אני עונה: דווקא שמתי לב וזה שימח אותי מאוד, אם כי אני לא סגורה על זה שהילדים שלי יזכרו ילדות מאושרת, למרות כל האושר שאנחנו חווים איתם. אולי זה גם עניין של אופי, טיפוס, נטייה? או כמו שאוהבים לומר היום, מה הסיפור של כל ילד, מה התיקון שהוא בא לעשות בעולם (אני לא מאמינה גדולה בזה, אבל מילא, אני לא מאמינה גדולה בכלל). כלומר, אולי היכולת שלך לחוות ילדות מאושרת (או כל דבר אחר) היא שלך ולא באה מהאמהות של אמא שלך?
אני אחרי בוקר של צרחות נוסח: "את אמא איומה, איומה!" ושאר פנינים שמיהרתי להדחיק, אז אולי לכן אני מנסה לומר שלא הכל תלוי באמא? (-:.