בלוג החיים בבית

|
כבר קיללת האורח והקפה שלו |אייקון של מנשקת את האצבעות|

שליחה על ידי שיחות* » 18 מרץ 2005, 14:43

|דמעות|

|אייקון של מנשקת את האצבעות|
תודה

בוכה גם ומנשקת חזרה.

הנאה צרופה.
הראיתי גם לבעלי את הדף הזה.
החיוך שהיה לו על הפנים אמר הכל... (כזה שלא ראיתי כבר הרבההההההההה זמן...)

סבתא שלך הורסת, הבנות שלך מדהימות, בעלך טפו טפו, ואת קוסמת.
בדיוק.

שליחה על ידי שיחות* » 20 מרץ 2005, 03:05

הילדה הקטנה שלי מספרת לחברה שלנו:
את יודעת שאבא של אבא שלי מת ושמו אותו באדמה ושמו עליו הרבה הרבה אדמה? כמו הגדי שלכם.
האזניים שלי עושות פליק פלק לאחור וחוזרות מהר חזרה לדום רפוי כאילו לא שמעו. הן מחייכות זו לזו.

אמא, אם אבא של אבא מת אז הוא לא יכול לבוא אלינו?
לא. הוא לא יכול.
אבל הוא באדמה?
מממ..
אז למה הוא לא בא אלינו?
כי הוא כבר איננו.
אבל למה?
כי הוא היה מאד זקן והוא מת כי הוא כבר גמר לחיות.
אבל הוא באדמה?
כן.
אז למה הוא לא בא אלינו?
כי כבר אין אותו. שמו אותו באדמה אבל ההרגשה שלו עלתה לשמים.

הילדה שלי, כשיצאה מהבטן, למשך דקה שלמה היו לה בדיוק הפנים של סבא שלה, שהכרתי רק בתמונה. והיא מדברת עליו בחופשיות ובבהירות, מספרת עליו לאנשים, כאילו ההרגשה שלו בכלל כאן, ובכלל לא רק בשמים. זה נעים.

שליחה על ידי שיחות* » 20 מרץ 2005, 03:08

הבועה שאנחנו טווים בעמל רב נפרמת לאט. הילדות שלנו גדלות. והולכות בעולם כשגרירים קטנים של ההחלטות שלנו.

שליחה על ידי שיחות* » 20 מרץ 2005, 03:39

אמא, את יודעת שיש מחלות קשות, למשל פוליו?
כן.
אז למה אני לא מקבלת חיסון?

מישהו אהוב ובעל השפעה רבה במשפחה דיבר איתה.
אני מנסה להתגבר על היצר לרצוח, קודם כל, ואחר כך לברר ענין. קודם לרצוח.
מישהו שמוטרד מאד מכך שהילדה לא "עלתה" לכתה א' השנה, מברר כל הזמן מה היא מפסידה, ומיידע אותה על כך. השנה למשל, היא הפסידה את החיסונים שמקבלים בכתה א'.
והיא כבר יודעת לספר לי, שלפוליו יש חיסון טוב, שפעם היה החיסון הלא שלם, שהזיק לאנשים, ובגלל זה אנשים שלא מבינים פוחדים ממנו, אבל עכשיו החיסון הוא שלם, ואין צורך לפחד.
וואי, זה קשה להתעשת במצבים כאלה ולענות לענין.
אז התחלתי עם הקל. הסברתי לה שהיום מקובל, בגלל פחד ואי נוחות, לחסן את הגוף של הילדים נגד מחלות שבעצם פעם כולם חלו בהם כי היה טבעי ואולי נחוץ לחלות בהן, ולכן קראו להן מחלות ילדות. סיפרתי שאמא ואבא וכל הדודים, וכל מי שהיא מכירה בעצם מהגדולים, חלו במחלות האלה. היא מבקשת לשמוע איך זה הרגיש להיות חולים במחלות האלה. סיפרתי לה שאפילו היא חלתה באבעבועות, כי כשהיתה תינוקת עדיין לא היה מקובל לחסן נגד אבעבועות, וזה היה בסדר, אבל עכשיו מחסנים את רוב הילדים גם נגד זה.
אבל למה הם עושים את זה אם לא צריך?
היה לי קשה לענות על זה. לא רציתי לצבוע את הכל בוורוד ושמחלות זה בכלל דבר לא מסוכן. אבל לא רציתי להוסיף על הפחדים שכבר נבטו בה. אמרתי לה שאני לא בטוחה למה, אבל אולי אחת הסיבות היא שרוב האנשים שולחים את הילדים למקומות גדולים שיש בהם הרבה ילדים, ואם אחד יחלה כולם ידבקו וזו תהיה בעיה. כי הבית ספר יהיה ריק? היא צוחקת. כן, אני צוחקת גם, וגם כי לא בטוח שכולם יודעים לטפל בילדים שלהם כשהם חולים, ובמקומות גדולים עם הרבה ילדים קשה להכיר את כל ההורים ולדעת מי יודע לטפל ומי לא, אז ליתר ביטחון מחסנים את כולם.
עברתי לענין הפוליו.
אמרתי לה שאף אחד לא מבין ממש טוב מה זה החיסון נגד פוליו, וגם לא מה זה פוליו. אנחנו למשל לא מבינים.
מי שחושב על זה כל הזמן וחושש מאד מהידבקות, לא תמיד בודק מה החיסון עלול לעשות. אולי הוא יגן על הגוף מהמחלה ואולי לא, אף אחד לא יודע, אבל יש בו חומרים לא טובים שאולי מחלישים את הגוף בצורות אחרות.
אנחנו לא אוהבים להשתמש בדברים שאנחנו לא מבינים אותם, אמרתי לה.
והיא, בתבונה ובהירות שואלת אותי "אז אולי יש חומר שהוא גם טוב וגם מגן על הגוף?" הילדה בלחץ. הפחידו אותה.
יש...חיסונים הומאופטיים...אני מחלצת באי רצון ומתפללת שמישהו יעזור לי, שמישהו יקח ממני את השיחה הזאת. מה אני דוחפת לה לראש עכשיו חיסונים הומאופטיים. מה אני בכלל מבינה בזה ומה אני מדברת על זה עם ילדה קטנה.
יופי, אז תתנו לי חיסונים הומאופטיים! היא אומרת בהקלה.

תראי, מתוקה שלי, את יודעת, בעולם יש המון דברים מפחידים והמון דברים טובים. כשמישהו חי, הוא יכול כל הזמן לשמוע ולחשוב על דברים מפחידים והוא שוכח לבדוק אם הדברים האלה קשורים אליו באמת או לא.
אם פוחדים ממשהו או לא, זה דבר שאפשר להחליט עליו. אם דואגים, סימן שנתנו מקום לדאגה במקום למחשבה נעימה.
אז אפשר להגיד לה אוקיי גברת דאגה - אני משלבת ידיים ואומרת בקול תקיף- הבנו אותך, ותודה רבה, אנחנו לא מעוניינים בך אז בבקשה לצאת. מיד. לא לא, לא להתווכח. לצאת וזהו.
היא צוחקת בקול גדול.

האם סיבנתי אותה? ככה יוצרים הדחקה? מה אני מבינה בזה?
בכל אופן, בסוף השיחה הזאת אני כבר לא רוצה לרצוח.
הבועה שאנחנו טווים בעמל רב נפרמת לאט. הילדות שלנו גדלות. והולכות בעולם כשגרירים קטנים של ההחלטות שלנו.

שליחה על ידי שיחות* » 20 מרץ 2005, 04:48

אני מוטרדת מהחשיפה של הילדות למוסיקה.
שנינו עומדים במטבח, מכינים רוסטביף עם שום ופלפל גרוס טרי.
ושרים בשאגות אל תירא ישראל אל תיראאאאא כי גור אריה הלא אתה, כי אריה אם ישאג מי לא ירא, מיי לאא יראאא
ואני שואלת אותו : מאיפה אנחנו בכלל מכירים את השיר הזה? והוא אומר: מפסטיבל הזמר החסידי.
וואללה.
איפה הן ואיפה זה.
בבית של ההורים היה ככה:
כל תקליטי אריק אינשטיין, הביטלס, פסטיבלי הזמר העבריים וגם אירוויזיון אחד, גולדן גיטר (אחד ושניים), נט קינג קול, אלוויס, אריאל זילבר, שני תקליטים קלאסיים, שירת ליוויתנים (!) אריק לביא, החלונות הגבוהים, פרנק סינטרה, אסתר עופרים...בבית של השכנה היה חווה אלברשטיין.
ולנו יש כמעט את כל אלה ועוד הרבה הרבה הרבה. ומה אנחנו שומעים כל היום?
שטוזונים ופים פם פה וסיפורי גידי גוב. זה כשהוידיאו או המחשב לא בפעולה. ושמישהו יעז להחליף לשירים של גדולים. אנחנו בעצם לא שומעים מוסיקה.
כשהיינו קטנים שמענו רק מוסיקה של גדולים. וזה מה ששמענו.
רק לפתוח את הרדיו והיו נשפכים החוצה שירים שמשוררים עבדו עליהם, ורק אז חיברו להם, בכבוד ויראה, מנגינה.
והם היו מעטים, וניגנו אותם הרבה פעמים, עד שידעת את כל המילים.
ואת המילים של פסטיבל הזמר היו מפרסמים בעיתון. והיינו לומדים אותן בעל פה. היה שיר אחד שעד לא מזמן בחיי שידעתי אותו בעל פה, וכמה מילים היו בו! וכמה בתים! מי היה משתין לכיוון של שיר כזה היום ברדיו או באיזה תחרות. איזה הגיגים של מישהו שהולך ברחוב ורואה את החלונות.
בקיצור אנחנו לא מקשיבים למוסיקה יותר, וגם הילדות שלנו לא. וכמה רעש.
לפעמים הגדולה נתקעת מול הטלויזיה בתכנית יומית של תחרות ראפרים לנוער שבאה מיד אחרי התכניות לקטנים. ואני מרגישה שזה כמו רעל. לא בצחוק. לא בכאילו. ממש, באמת, רעל.

הבועה שאנחנו טווים בעמל רב נפרמת לאט. הילדות שלנו גדלות. והולכות בעולם כשגרירים קטנים של ההחלטות שלנו.
מזדהה

יצאת גדולה! @}

שליחה על ידי טל* » 20 מרץ 2005, 12:49

קראתי את כל הדף בביס אחד ונשארתי רעבה!
איך את כותבת כל כך יפה דברים שעוברים לי בראש ולא מתגבשים למילים.
איך גם אני רוצה להיות ככה, אמא אבא ילדות סבתא בית ובישולים ודיבורים.
בבקשה תמשיכי...

_אז אפשר להגיד לה אוקיי גברת דאגה - אני משלבת ידיים ואומרת בקול תקיף- הבנו אותך, ותודה רבה, אנחנו לא מעוניינים בך אז בבקשה לצאת. מיד. לא לא, לא להתווכח. לצאת וזהו.
היא צוחקת בקול גדול_

האם סיבנתי אותה?ממש לא, ענית כל כך מקסים, מאיפה לך הידע הכל כך מופלא הזה? אח, איזו אמא, הלואי עליי להיות פעם אמא כזאת לילדיי

את מעבירה את התבונה והעצמה של בנות כל הדורות מתובלים בריחות ובקולות בכזו רגישות וכנות.
הנאה צרופה.

לא הייתי כמה ימים ועכשיו למצוא את כל זה מרגיש כמו לצפות בכמה פרקים רצופים של סדרה אהובה. תודה@}

לא הייתי כמה ימים ועכשיו למצוא את כל זה מרגיש כמו לצפות בכמה פרקים רצופים של סדרה אהובה. תודה

בדיוק!

שליחה על ידי שיחות* » 22 מרץ 2005, 02:02

(נכתב מזמן, אבל גם באביב)

במשפחה שלנו, מי שעובדת קשה, שרע לה בערב החג, שנופלת מהרגליים ולא יכולה לטעום כלום מרוב בישולים, ושהעור שלה מתקלף מהאקונומיקה, היא אשה טובה.
הבית מוכן, נקי, אפוף עד המעלית בריח תבשילים, ועל פניה חיוך עייף עצבני, והיא מסתובבת מבולבלת וסופרת שוב את קעריות הסלטים שיהיה מספיק על כל חלקי השולחן. את הכלים אחר כך היא לא מרשה להוריד איתה. לא להכניס למדיח. עד לפני כמה שנים זה היה שעה בכיור, וגם אז, רק אחרי מריבות קולניות עם הגיסות האחרות . יצור צעקני מוזר בעל חמש זוגות ידיים מכוסות סבון מתרוצץ ומתווכח במטבח הקטן מי תשטוף יותר.
סבתא שלי מאושרת. היא התברכה בבת אחת כזאת ושתי כלות כאלה. טובות. טובות.
היא קיבלה גם כלה אחת לא כזאת. אחת שאוהבת ת'עצמה. לא מתחשבת. עושה מה שהיא רוצה. לא קמה . יושבת בשולחן עם כל הגברים ועוד אומרת כן כשמציעים לה קפה. ("אף פעם לא תשמעי ממנה לא על קפה!" נאמר וייאמר עוד רבות על פרורי שולחנות החג שלנו.)

אמא, זה לא היה מוצלח בכלל. תודי.
מה את מדברת?? השתגעת? רחל היא מארחת למופת וכל כך אוהבת לארח.
למה? נדמה לך שמישהו נהנה?
מה איתך, כולם נהנו מאד. כמו בכל שנה.
לא, אמא, רק רחל וסבתא נהנו. סבתא מגאווה על הכלה שלה ורחל מהמופע שהיא נתנה, של האשה הטובה הסובלת.
נו באמת, אחרי שככה היא עבדה קשה, רק ביקורת יש לך? במקום מילה טובה?
אין לי אף מילה טובה. האוכל לא היה טעים.
מה???? לא טעים?
לא. מגעיל. נתקע בגרון. בחייך, איך אפשר להנות ככה מהאוכל כשההיסטרית הזאת מרחפת מעל הראש בלחץ תאכלו תאכלו בפרצוף של קדוש מעונה?
הם בלעו כי הם רגילים. כי ככה זה כל השנים. כי אף אחד לא מעז להגיד את מה שאני אומרת לך עכשיו. וגם עכשיו, אני סתם מדברת, את לא שומעת כלום.
תתביישי, כמה ביקורת. רק דברים רעים יש לך להגיד.
את רואה? לא שמעת כלום.
מה לא שמעתי כלום. כל מה שאני אומרת לא מוצא חן בעינייך, תמיד יש לך מה להגיד עוד! תמיד את את המילה האחרונה! אני מאד אוהבת את המשפחה, היה ערב נהדר וכל הכבוד לרחל שעמדה ככה באירוח של עשרים וחמישה אנשים בלי עזרה בכלל.

היא לא שמעה כלום. על אזניה מחיצות עבות עבות ואוי למי שיעז לחפש בהן סדק. כי אם זה לא אשה טובה אז מה זה כן אישה טובה? ומה נעשה עם כל השנים שהיינו אשה טובה? ובמה נחליף את הכל אם נזרוק את מה שיודעים בהינף יד?

בדרך הארוכה הביתה אני חושבת איך שנאתי את זה תמיד. והן הרגישו. כבר מגיל צעיר הודבקו בי מילות גנאי כאילו מחבבות בשפתן. עצלנית, פרה, (הייתי רזה מאד, אבל בשפתן פרה זה לא קשור לעובי אלא לאופי, כבדה ועצלה), בלגניסטית, ועוד המון מילים שאני מכירה רק את הצליל שלהן וחשה את משמעותן בלי צורך במילון.
פולחן הניקיונות האין סופיים, הרצפה המבהיקה, הלעשות אבק, הלהחזיר למקום, המקלחות האובססיביות וההסתבנות המטורפת והשטיפות האינטימיות לפני השינה בשרותים עם קערת מים חמימים וחלוקת העולם לאנחנו והנשים הלא נקיות, כל אלה הרחיקו אותי עוד ועוד ממודל האשה הטובה. שנאתי את זה. שנאתי אותן.

בסופו של דבר, בניגוד לכל תחזיותיהן, הגעתי למחוזות הנשיות, אפילו למחוזות הלא ייאמנו של האמהות, ועושה דרכי בתוך המחוזות הבלתי אפשריים של הזוגיות, והגעתי לבד. תוך טינה עמומה ודחוקה היטב אל כל מה שהיה ברור ובוהק בבית סבתי ואמה ואמה ואמה כמו בוהק הבאלאטות.
והאמהות, כאילו מתחילה ממני.
אין לאן לשאת מבט למעלה ואחורנית ולצדדים. אין.
דיבורים מהפה החוצה על השבט, חכמת האם, חכמת האשה, הרצף, המעגל, האדמה, הדם, הרחם, הרחמים, החום.
וכמו מסך מאחורי והלאה. כלום. כמו ילד חוץ שעומד בחדר אוכל ואומר בקול רם מדי "אנחנו".
איזו מן בדיחה זו, להמציא את הגלגל המקרטע הזה ולהעמיד פנים שאנחנו רוכבות עליו מעל מצע עלים ריחניים ולא נחתכנו לפני שנייה מהמסור כשחיפשנו את העץ המתאים לבנות אותו ממנו.
מחביאות את היד הנוטפת וחושבות, אם ישאלו אומר זהו דם הווסת ויחד נסחט אותו לאדמה ברוב תודה, רק שסבתא שלי לא תעבור פה בדיוק וזיק הבושה מעיניה יפלח לי את הנשמה.
דם? מלמטה? איך את מדברת? מה את עושה? זה לא יפה. תכנסי בפנים תנקי את זה.

להקים מעפר כבוש היטב חיות פראיות כמו נשיות, מיניות, אמהות. לעשות את זה לבד. להיות עצמאיות.
לא צריכות עזרה של אף אחד ובטח לא הפרימיטיביות האלה מהמשפחה סביב שולחן הסדר.
הפרימיטיביות האלה? רגע, זה לא מילה מהספרים היפים ההם? הפרימיטיביות... המחוברות לאדמה... האמהות, הסבתות, הדודות, נשות המשפחה... העובדות את האלה ואת נשיותן ואת רחמן בשמחה ותודה?
אני מבולבלת לגמרי.
הדרך ממשיכה עוד ועוד, לביתי הרחוק מהן כל כך, אמא סבתא דודה דודה דודה.
העיניים מתמלאות דמעות. אני מסתכלת אל בנותיי הישנות. האחת בראש מוטל הצידה והבעה שלווה, השנייה בהבעה עסוקה, רגוזה , זיעה מתחת לשפתה.
כל פעולה מפעולות היום יום שלי אני מלווה בעיניהן של נשות המשפחה, במנוד הסנטר המאשר שלהן. אכן כך, בדיוק את הקומץ הזה מהכורכום. כן, בדיוק כך למרוח לה על הבטן. כן, כך להכניס את הפטמה, את כולה, בתנועה בוטחת, אל תפחדי, היא רוצה לינוק, תעזרי לה. כן, כך תשלימי איתו. כך תתקרבו שוב.
והן לא שם. פרי דמיוני ופירות רחמי עושים לי כאן שבט חי ופועם.
ואני נשטפת ברחמים עצמיים חמימים, בבדידות מנחמת.
וככל שעובר הזמן, אני מבינה שהבעיה גדולה. ענקית. שההתרחקות מהן היתה פעולה הישרדותית, והקרבה אליהן הכרחית ובלתי אפשרית.
שהמציאות שלנו, התבלינים, ההנקה, הילדים, הזוגיות, אין לכל אלה קיום כן ויציב ואמיתי אם נמשיך להשען על הגלגל שנשען על המסך שמסתיר לנו את מה שמאחור.
אין לי מילים שיסכמו באופן אופטימי או מאיר עיניים.
בעצם יש.
כעבור כמה שנות אמהות, אני מתחילה להבין, רכובה על הגלגל היפהפה שהמצאתי לבדי, איך מנקים כיור. איך מסדרים בית. אני מתחילה ללמוד לנהל את ביתי. באמת. למצוא לדברים את מקומם. להיפטר מחפצים, לנקות בקלילות ושמחה ואהבה. להרגיש שעבודת הבית היא עבודה רוחנית נעלה ומועילה.
וזה מתחבר לי לזמן היפהפה הזה, עכשיו, חג הפסח ועוד מעט, כשיגמר, סתם אביב בלי חגיגיות מיותרת, רק חגיגיות מיתרית עדינה לכל העולם לנגן.
כי האביב הביא איתו נקיון, הביא איתו הבנת ניהול הבית, שלא היתה קשורה לטירוף של הנשים שגדלתי על ברכיהן. ההבנה הזו נגהה ברכות אל ההיכל השומם חסר הקירות וסחוף הרוחות בו עבדתי את שנאת הנשיות ההיא. ובגו זקוף ויפה, עם מטלית כתומה קרירה, התעלמה מהחרמות והנידוי והאיסורים, והתחילה לרענן לי את הבית.
הרגשתי שאני נכנסת מעבדות לחירות.
וההמשך עוד בא ומגיע ויבוא, כל הזמן, כמו שאומרת בתי : "אמא, עכשיו גדלנו. עוד פעם. עכשיו שוב. עוד קצת. גדלנו עוד! ומתפוצצת מצחוק: אמא זה לא מפסיק כי כל הזמן עוברת עוד דקה ואנחנו גדלים עוד!"

ואוו!!
קראתי ודמעות נזלו מעיני.
כל מילה כאילו נכתבה גם עלי.
תודה. @}
כל משפט שני רציתי לצטט, ואז הבנתי שמיותר לצטט את כל הקטע...

וואו!!!!!!!!!!!!

שליחה על ידי עננה* » 22 מרץ 2005, 16:10

עוד!
פותחת במה חדש ומחפשת אותך

תגידי, כתבת את זה פעם במקום אחר? בטוחה במאה אחוז שכבר קראתי את הקטע היפיפה הזה.

שליחה על ידי שיחות* » 22 מרץ 2005, 20:35

כן, ליזה, בעיתון של באופן, תודה שזכרת

בכלל תודה רבה רבה לכולכן, שקוראות.

את מצמררת

שליחה על ידי יעל* » 23 מרץ 2005, 01:20

מדהים; כמו היו אלה אמי, בנותי, בעלי ואפילו סבתי העיראקית שקמה לתחיה.
את לא לבד - את האם, הרעיה, הבת והנכדה שהננו.
אנחנו את ואת אנחנו.

יפיהפה תודה@}

כותבת מדהים

שליחה על ידי שוש* » 02 אפריל 2005, 21:34

מרגש....כסבתא בכיתי

שליחה על ידי שוש* » 02 אפריל 2005, 21:37

קראתי בנשימה עצורה... ובכיתי כאמא בפרט

דיבורים מהפה החוצה על השבט, חכמת האם, חכמת האשה, הרצף, המעגל, האדמה, הדם, הרחם, הרחמים, החום.

את יכולה להיות גורו. איך את מנסחת כ"כ מדהים את מה שאצלי זה בסלט.
נסי להשיג את הספר "לרוץ עם זאבים". כל המיתולוגיה שאת מערערת עליה (ובצדק) נמצאת שם במצב הנכון והטהור לפני ששכחנו.
אני מצאתי הרבה עידוד ועוצמה בהתחברות האמיתית ל"שבט הנשים" האמיתי. תמשיכי, אין כמוך...

רצות עם זאבים |שיניים חדות|

את כותבת מקסים. תודה.

תודה לכן

ליד אשה בחודש שביעי, יושבות. לא מכירות. בסוף אני מעיזה ואומרת לה איזה בטן יפה.היא מחייכת חיוך רחב וואו תודה היא אומרת לי. ואומרת משהו, ואני אומרת משהו, ושואלת, ואני חושבת יאללה חיכיתי מספיק ואומרת לה כל מה שאני יודעת על לידה בבית חולים, מה לעשות מה להכין למה לא להסכים איך לשמור שלא יקחו את התינוק לתינוקיה איך לעמוד על שלך מה זה דולה על ההנקה על הקורס הכנה על העמידה בצירים וריקוד ולא לשכב כי יכאב לך יותר ועל השמעת הקולות ועל איך הדולה זה בשביל הבעל, והקולוסטרום והעור אל עור וכמעט כבר יוצא לי חלב מרוב דיבורים על חשיבות ההנקה והשעות הראשונות ביחד והיא מקשיבה בעיניים גדולות ויד מלטפת בטן יפהפיה, ומדי פעם אומרת וואו תודה שאת אומרת לי, מה באמת? וואו לא ידעתי, וכאלה.
ואז כשאני סוף סוף שותקת היא מלטפת את הבטן בפנים יפות כאלה, ואומרת נראה לי שאני אדע מה לעשות. נראה לי שיהיה בסדר. לא יכול להיות שהגוף שלי לא יודע. לא בא לי ללכת לכל הקורסים האלה. לא מאמינה בזה. סבתא שלי זכרונה לברכה היתה מיילדת ויילדה בחוץ לארץ את הבן של המלך. אני בטוחה שיהיה בסדר.
ובסוף היא מספרת לי את יודעת אתמול הייתי בגן יפהפה מלא פרחים ושנינו ישר אמרנו שניקח אותה לפה. שחבל שהיא עוד בפנים כי היא היתה נהנית. אני כבר צריכה אותה כאן. גם היא צריכה אותי כבר. אין אפס, היא אומרת לי. בת צריכה את אמא שלה.

שליחה על ידי שוש* » 06 אפריל 2005, 07:08

בת צריכה את אמא אין ספק וגם הפוך

דף מדהים, כבר שעתיים יושבת וקוראת ריגשת אותי מאוד
תודה!

איזה כיף שחזרת@}

אחחח...
נשענת לאחור וקוראת בהנאה
כמו תמיד

קראתי כל מיני, פעם, אני רואה שיש עוד חומר ואני מקווה לתפוס לי את הזמן המתאים וללמוד ממך גם על החיים וגם על כתיבה.
מקסים.
שמתי את הדף שלך בפייבוריט.
הוא הרבה יותר מעניין מאשר הדף שלי.

תענוג...

איזה כיף שלאט לאט מגיע לפה עוד מישהו ועוד מישהו...

ושנינו ישר אמרנו שניקח אותה לפה
/-:
יש קאריקטוריסט בשם קינו הוא מצייר סיפורים קצרים עם פואנטה:
אחד מהם הוא על אמא שבנה החולה שוכב במיטה והיא מחכה בכליון עינים לרופא המלאך המציל- הרופא מגיע בדמות מלאך מעופף והיא כולה תקווה-הוא בודק את הילד ונעמד על רגליו- כשהוא כותב את המרשם כבר נעלם לו כתר האור מראשו וגם הכנפיים ( הילד מתאושש במיטה)- כשהרופא יוצא החוצה מדלת החולה ומושיט ידו לקבל את שכר הטרחה, הוא כבר נראה כמו עסקן שחושב רק על כסף.

צץ לי בראש כשקראתי מה שכתבת.
אבל נראה לי שהיא בסך הכל היתה נחמדה בעיניך, והרי ברור לך שרוב האנשים חושבים כמוה, אז למה לך להתאכזב?

כשכותבים סיפור צריך ללמוד לשחרר. לעזוב אותו.
כמה פעמים התיישבתי מול הדף הזה רוצה לצעוק לא לא, לא לזה התכוונתי, והרי כשפנתה והלכה ממני ראיתי, הכנפיים עדיין היו שם על גבה, ואת משקן השקוף הבלתי נראה המשכתי לשמוע כל היום בראש, נוזל לי מהעיניים בדמעות.
אבל לא. אם למשהו אין מקום כאן, זה להסברים האלה. האחריות כבר לא על הכותב. גם לא על הקורא. רק על המילים עצמן, ואלה משילות אותה בקלילות גאוותנית, ברפרוף כנפיים שחצן, בחוסר אחריות נורא להפליא.
פרקת נסעת. שחררי. סעי הלאה.

שליחה על ידי שוש* » 12 אפריל 2005, 16:17

בחיים לא הייתי חושבת ככה....רעיון

רציתי להקדיש לך קטע קטן שקראתי היום.
מתוך דברים שנאמרו (1977) לכבוד זכייתה של המשוררת יוכבדת בת-מרים בפרס ספרותי:
"ומי ישער כמה געגועי דורות, כיסופי נערות ונשים לארשת [ביטוי] לירית נגאלו בשירה הזאת.....כי מתוך שירתה דוברות אמהות ואחיות, והיא, המשוררת, אינה יוצאת מכלל עצמה, ונתונה כל כולה לעצמה - היא לשירתה ושירתה לה".

היום באוטו, השיר הזה:

מזמן מזמן אחור אחור
הייתי פעם גדי שחור
לא היה חביב ממני
בעדרי רחל אמנו
והיא קשרה אותי בחוט
לכל מקום אתי הלכה
רק רקיקים וצימוקים
הגישה לי לארוחה

והיא חיבקה והיא ליטפה
והיא נשקה לי בפנים
אחרת איך היו עוברות עליה
שבע השנים?

אני מכבה את המוסיקה ומשננת את השיר היפה, לזכור לשיר לבתי הגדולה שפתאם התגעגעתי אליה כל כך למרות שנפרדנו רק לשעה קלה.
תכננתי איך זה יהיה, נלך לבקר חברים עם גדיים, יש להם גדי שחור. וכך היה. סמכתי על הקטנה שתשעט אל הגדיים ותניח לדון בעיניינים חשובים.
שאלתי אם היא זוכרת את רחל אמנו. את מי? רחל, של יעקב. אה! בטח. זכרה את הבאר והאבן הגדולה שמרוב אהבה הצליח להזיז לבד, את לאה המסכנה את השבע שנים ועוד שבע את לבן הרמאי ואת איך שרחל גנבה את הפסילים ולבן חשב שזה יעקב ורדף אחריו אבל הם השלימו מהר.
זכרה!
אז שרתי לה, והיא דווקא הקשיבה, ואז אמרה "אבל הוא בחר את אלה עם הכתמים, לא? אז איך יכול להיות שהיה לה גדי שחור? אה. אולי היא לקחה גם אותו יחד עם הפסלים. "
היה לה עדר משלה אולי, זה בכלל היה לפני כל זה, אני אומרת לה, אבל היא לא בעניין. מחשבה אחרת טורדת את מוחה
"מה זאת אומרת הייתי גדי? אז מה הוא עכשיו? איך זה יכול להיות שזה היה בזמן של רחל והוא מספר את זה עכשיו?"
אולי הוא שר את זה כמישהו אחר, אמרתי. איך זה יכול להיות? היא מתעקשת.
לא יודעת, אולי הוא השתנה, אני אומרת לה ובעצמי באמת תוהה, מי זה שר?
איך הוא יכול להשתנות?? היא מקשה.
מי יודע, אני אומרת לה, אולי הוא פשוט הפך לתיש.. ושתינו צוחקות, אבל זה נשאר לא פתור.

אני אומרת לה איך תמיד מספרים כמה יעקב חיכה , כמה התגעגע, כמה אהב, כמה התייסר, ובעצם גם רחל, בדיוק אותו הדבר, בדיוק אותן שבע. בעצם ארבע עשרה. מתכננת לדבר קצת על לאה אבל העיניים שלה כבר לא אתי.
הקטנה אוספת פרפר שחור עם נקודות כתומות שנח על עשב נמוך צהוב ורצה אלינו.
תעזבי אותו! את תהרגי אותו! עדינות השיר נסה בבהלה ונעלמת והשיחה איתה. אממממאאאאאא! תגידי לה שתעזוב אותו! היא תמעך אותו! תעזבי אותו!
אבל הקטנה, בפני מלאך אדישות לצרחות אחותה, מתורגלות התעלמות, ממשיכה לרוץ לעברינו בכפות חפונות, חולפת על פנינו בלחיים בורדות קדימה בעיניים לוהטות בשפתיים פסוקות מעט וסנטר שלוח , יפה שלי אהובה גוש מתיקות פרא שלי, ממשיכה הלאה אל שיח גרניום ענק, נכנסת מעט לתוכו ואז בעדינות רבה פוקחת את החופן העגול הקטן של ידיה ומניחה את הפרפר על פרח.

גם שיר נעים מתנגן בראש לבוקר הזה
וגם המילים שלך. אהבה.

תודה.

|זר פרחי שדה לחג|

גם אני כאן (בשקט). מוקסמת.

ועל כן אלך בכל רחוב ופינה
בכל שוק וחצר וסימטה וגינה
וחורבן חומותייך
כל אבן קטנה
אלקט ואשמור למזכרת

ברי סחרוף בשיר האחרון בתכנית שירי לאה גולדברג חלק א', כבר הכתוביות מזנבות בו, האזניים מתהפנטות ואיזה החמצה למה לא הדלקנו קודם, והתשובה, הדלקנו רק עכשיו כי עכשיו מתחילות תכניות ילדים, ושנינו נתקעים מול הטלויזיה מנסים לשמוע דרך העיניים דרך ההבעות שלו כי הילדות לא נותנות לשמוע, וככה עם עיניים פקוחות לרווחה אל המסך עם אזניים הרוסות מגעגוע למוסיקה אמיתית אנחנו נאלצים לקלוט לתוך כל החושים הפתוחים את הכתובית "התכנית הבאה: להיות שרית חדד".

שליחה על ידי אחת* » 24 אפריל 2005, 16:09

אני מבשלת בכי כבר שבוע. לא יודעת איך זה קרה שכל כך קשה לי לבכות פתאום. פתאום מצאתי את הבלוג שלך דרך גריין. איך בכיתי... איך אמרתי לכולם את מה שאני רוצה כבר חודשים... איך צחקתי... והקראתי לאהובי ונזכרתי שאני אוהבת אותו אחרי כל כך הרבה זמן....
תודה.

וככה עם עיניים פקוחות לרווחה אל המסך עם אזניים
הרוסות מגעגוע למוסיקה אמיתית
אוי, מעורר געגועים אמיתיים למוסיקה אמיתית, וגם לאכזבה שבאה אחרי...

שליחה על ידי שוש* » 24 אפריל 2005, 23:14

תני לגוש המתיקות....חיבוק ונישוק ל"פוקחת החופן"...(אהבתי) על שחרור הפרפר אל תוך הגרניום!..אכן מלאכיות יש לך שם!

תודה על מה שאתן כותבות. זה מרגש מאד מאד.

אכן מלאכיות יש לך שם!
ומה הפלא, עם אמא קוסמת שכמוך @}

הבוקר פתחתי את האתר ובדף הראשון אליו ניכנסתי היה גריין מהדף הזה.
אז ניכנסתי לבקר. @}

שליחה על ידי שוש* » 03 מאי 2005, 07:09

היייי אמא נהדרת.... נעלמת לנו....

רק רציתי להזכיר לך, שגם אני כאן,
ביחד עם כל המעריצות האחרות.
ותמיד משתוקקת לעוד.

גמני, גמני. שקטה אך נוכחת.

שליחה על ידי שוש* » 08 מאי 2005, 16:26

אולי נספר גם אנחנו קצת מהעובר עלינו.....ובכך נתרום גם מעט משלנו?....(-:

שליחה על ידי שיחות* » 12 מאי 2005, 06:39

תודה לכולכן

זה מחמיא מאד ותודה רבה.

שוש, אני מבינה שאת גם אמא וגם סבתא. זה אמנם בלוג פרטי אבל אני בטוחה שישמחו לקרוא את דברייך אם תפתחי בלוג משלך (אני אשמח

)
בלוג זה "יומן אינטרנט" , אם אינני טועה. אם את צריכה עזרה טכנית בפתיחת דף משלך תבקשי.
מומלץ בכתיבת בלוג באינטרנט להימנע מחשיפת שמות אמיתיים ופרטים מזהים אחרים על עצמך ועל מי שאת כותבת עליו. יש לזכור כי כל אחד יכול לקרוא את זה, ועדיף לשמור על הפרטיות שלך ושל המוזכרים בסיפורייך.
כשכותבים באופן חסוי גם קל יותר לכתוב את הדברים האמיתיים...
זה כיף לכתוב בלוג , אני בטוחה שתהני. אל תהססי לבקש עזרה בשימוש באתר. יש גם אפשרות להוסיף ואחר כך למחוק לתקן לשנות או לערוך את מה שכתבת.

באתי רק לרגע
ונשארתי.
תודה

שליחה על ידי שוש* » 12 מאי 2005, 17:12

ואני לתומי עשיתי שמיניות באויר כדי להחזירך בסך הכל....וראי מה ....(-:

שליחה על ידי שיחות* » 19 מאי 2005, 02:33

היום הלכנו לבריכה בפעם הראשונה.
הקטנה אומרת " אמא נגיד שאני הייתי ארנבונת מים קטנה ועשיתי ככה...ואת ראית אותי ואמרת לי אוי חמודונת מסכנונת איפה ההורים שלך ואני אמרתי לך מתו ואת אמרת לי אז את רוצה שאני יהיה אמא שלך ואמרתי שכן."
אני אומרת טוב ומחייכת ומסתכלת עליה במים, ילדה שלי. כמה נעים כאן. אחת עשרה בבוקר. הבריכה ריקה. רק אנחנו והגדולה עם דודה לבדן בבריכה של הגדולים. כיף חיים.
ואז היא זועפת עלי "נו!"
מה נו?
"תעשי!"

שליחה על ידי שיחות* » 19 מאי 2005, 02:54

מתעוררים, והגדולה מספרת לי חלום. חלמתי שכך וכך וכך, ואז חלמתי שהרגשתי שהכלבה שלנו המליטה במקום אחד בבית שידעתי בדיוק איפה הוא אז הלכתי לראות וראיתי שהיא בעצם המליטה קיפוד ארמדיל! ואז היה כך וכך וכך."
היא מספרת הכל ברצינות כזאת ואני כבר לא שומעת אותה. תמיד פחדתי מהרגע הזה. שפתאם הילדים שלך יודעים יותר ממך. תמיד הכנתי את התובנות הראויות והתגובות הנכונות לרגע הזה. אני הרי אמא נבונה שיודעת להגיד לבתה "אני לא יודעת" או "כמה אני שמחה ללמוד ממך דברים". אבל כשמתעוררים לא זוכרים את כל אלה. נלחצתי. היא מכירה חיה שאני לא מכירה. איפה שמעה עליה? אולי בתכנית טבע בטלויזיה? אולי בספר שאני לא מכירה? היא כבר קוראת לבד. היא עלולה להגיע לדברים שאני לא יודעת אותם בכלל. באיזה טבעיות אמרה קיפוד ארמדיל.
מבוכה אמיתית טוותה לי על שרירי הפנים קורי תיל. נתפס לי הפה. בסוף שאלתי, באותו יובש פה שבו שאלו אלפי אמהות את ילדן , מחזיקות ניר שהגיע בדואר ואומרות לו תקרא יא איבני יש לי מהבצל שחתכתי בעיניים. מה רוצים פה?

"יש לנו בבית תמונה של קיפוד ארמדיל?"
היא פוערת עלי זוג עיניים תמהות שמתרחבות בהתרגשות וקוראת "יש דבר כזה????!!!!"

אךךךךךךךך, סוף סוף.
כיף כתמיד @}

שליחה על ידי ט_לי* » 19 מאי 2005, 10:00

אךךךךךךךך, סוף סוף.

כיף כתמיד
גם לי.

תמיד פחדתי מהרגע הזה. שפתאם הילדים שלך יודעים יותר ממך
אוי כמה שאני מזדהה איתך, בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי פותחת אטלס בלילה כדי שאוכל לענות לשאלות של הגדול בבוקר.{עד אז אני משתיקה אותו ב "חמודי אמא כל כך עייפה, מחר אסביר לך"}

איזה תענוג לגבר שלך - יש לו בבית 3 נשים משובחות ביותר! אתן משהו משהו!

יש דבר כזה????!!!!"

באותו יובש פה שבו שאלו אלפי אמהות את ילדיהן , מחזיקות ניר שהגיע בדואר ואומרות לו תקרא יא איבני יש לי מהבצל שחתכתי בעיניים. מה רוצים פה?
איך שאת מצליחה בכזה כשרון, כאילו כדרך אגב, לטוות את אריג האמהות הנפרש ע"פ דורות ויבשות....פשוט מקסים ומרגש אותי.

"יש דבר כזה????!!!!"
מזמן לא צחקתי ככה....תודה!!!(-:

עוד בבקשה@}

שליחה על ידי שיחות* » 20 מאי 2005, 01:00

תודה

איזה כיף שאתן קוראות.

שליחה על ידי שיחות* » 20 מאי 2005, 01:36

אני מקדישה את הקטע הבא לאשה שדיברתי איתה לפני כמה לילות בלילה קשה, והיא בחוכמתה המלכותית הרימה אצבע ורמזה: הנה הפתח.
דבריה הדהדו בי ועדיין, וכל הזמן עם המחשבות עליה הזדמזם לי בראש שיר של ג'נסיס. לא השיר כולו, אלא הפתיחה של הפסנתר ב visions of angels
ניסיתי לחשוב למה בהתמדה הוא עולה לי עם המחשבות עליה, חוץ מזה שהוא מדבר על מלאכים, כי ברור היה שזה האוירה של השיר שהיתה הקשר, ולא המילים. בסוף החלטתי שהקשר היחיד בין ג'נסיס למחשבות על מראת הפתח יכול להיות שבטח גם היא אהבה אותם נורא פעם.
בכתה י', היו שולחנות זוגיים וישבתי ליד א'. לא ברור לי איך יצא שישבתי לידו, זעוף שתקן פרוע שיער ושמנמן. לא הצלחתי להרגיש אליו שום דבר והוא גם לא דיבר אלי אף פעם. יש משהו מאד מוזר בלשבת כל כך סמוך אל מישהו כל כך הרבה ימים ולא לדעת איך להרגיש אליו. אולי זה קשור להכרזה של המורה מרים ז' "אני עוד היום מפרקת את הסוללה הזאת" - ישבנו כמה בנות לאורך הקיר, והיא איימה כל שיעור אני עוד היום מפרקת את הסוללה הזאת, ובסוף פירקה. כנראה שככה יצא שישבתי לידו. בימים הראשונים חשבתי שיש לו איזו בעיה. לחי מרוחה על השולחן, שרוע בחצי שכיבה הזרועות מחבקות את השולחן והכסא דחוף לאחור מחזיק לו את הישבן, עיניים עצומות, והוא נראה דרוך, מקשיב. כמו חולם. מקשיב.
יום אחד פקח עיניים בדיוק כשהסתכלתי עליו, ואמר לי כאילו היינו באמצע שיחה: אני הופך צד.
לא זוכרת אם שאלתי של איזה תקליט או שהוא פשוט אמר,
ג'נסיס.
וסובב את הראש לצד שני.
הבנאדם היה מקשיב לתקליטי ג'נסיס כל השיעורים. עובר אותם אחד אחד, שומע צד, הופך, עובר לבא.
מאותו יום התמלאתי אליו הערכה גדולה. כאילו עולם נסתר שלם נגלה לפני כשישבתי לידו. זה כל כך הרשים אותי, שהלכתי וקניתי את selling england by the pound באוירת סוד, כאילו יש שם אוצר שאני עומדת לגלות. וזה באמת היה אוצר.
כעבור שנים ראיתי עבודות שלו, ראיתי אותו מצולם עם אשה חייכנית וילדים מתוקים. איך שמחתי.
הנה משהו טוב להגיד על בית ספר. שם אתה פוגש תופעות שלא היית פוגש בשום מקום אחר. אולי זה לא מוסיף לך מי יודע מה לחיברות ולכישורי חיים, אבל לפעמים זה בהחלט מעשיר אותך מוסיקלית.

שליחה על ידי אלה* » 20 מאי 2005, 09:45

וואלה, איזה כייף שיש עוד ממך...

הנה משהו טוב להגיד על בית ספר. שם אתה פוגש תופעות שלא היית פוגש בשום מקום אחר. אולי זה לא מוסיף לך מי יודע מה לחיברות ולכישורי חיים, אבל לפעמים זה בהחלט מעשיר אותך מוסיקלית.
כמה נכון! אני עדיין מודה לבית הספר על כל מוסיקת הרוק הכבד שפגשתי שם (שהיתה בדיעבד, הרווח העיקרי משתיים עשרה שנות הלימוד).

שליחה על ידי שמש* » 20 מאי 2005, 16:45

כמה משמח לקרוא אותך שוב!
ורציתי גם להודות לך. אז ככה:
אני כותבת לפרנסתי, יושבת מול המחשב שעות על גבי שעות ומפסיקה רק כדי להניק
(או לחבק, או לעשות ארוחת ערב או פרפר מפלסטלינה).
לא מזמן מצאתי את הדף הזה, ומאז בכל פעם שאני מרגישה שזהו, אני לא מסוגלת למצוא בעצמי
אפילו גרם יצירתיות, אני חוזרת להגיגייך הנפלאים וצוחקת איתכן, ובוכה, ומתרגשת,
ונזכרת שוב כמה פשוטה ונעימה יכולה להיות ה"עבודה" הזו - כתיבה.
כשנעלמת לכמה שבועות (אולי אני מגזימה?) ממש התגעגעתי אל שלושתכן. חסרתן לי.
תודה שחזרת.

נהנית מכל רגע!!!
אני כבר שלושה ימים קוראת את הבלוג הזה.
בהתחלה נורא צחקתי והיום ממש היה קשה לקרוא מעבר ללחלוחית שהתפשטה.
הכתיבה שלך זה הדבר הכי מרגש שקראתי לאחרונה. כ"כ קטן ומתוק.
מזל שהסיפור האחרון היה על הקיפוד ארמדייל! מחזיר לי את החיוך.
כתיבה מתוקה!

די. נשברתי. אני יוצא מהפולדר.
אני כבר מזמן פה. בשקט.
כלכך נהנה מהדף הזה ולא מרגיש בנוח להשאיר בו טביעות רגליים מפאת הקדושה.
(אבל עכשיו זה יהייה כבר בטל בשישים, לא?)

שליחה על ידי שיחות* » 23 מאי 2005, 22:46

תודה לכם

שמש, איזה כיף לקרוא!!
יוחנן, אמנם קשקשתי משהו למעלה על לא להסביר מה שכבר נכתב, אבל הכבוד לג'נסיס יותר גדול מהכבוד העצמי: אז רק רק רציתי לוודא שכתבתי ברור, שאותו א' שכן לספסל לא היה מצוייד בשום דבר. הוא היה שם, שומע, והופך, ככה. כאילו, כמה גאוני וכמה אהבה יש בזה. נהרסתי. ועדיין.
ותודה על מה שכתבת, שמחתי נורא.

שליחה על ידי שיחות* » 23 מאי 2005, 22:54

האמת, שאני כל כך מתרגשת מכל תגובה פה, ורוצה להודות גם לאלה, וליזה, והגעתי באיחור, ואמא של ליבי ואמא לשלושה וטרה ואורית וחגית וטלי.
(ושוש

)
וכל מי שכתבו לפני זה, אבל זה נראה לי טרחני ולא תואם את הפאסון של הדף. יעני "כתבתי, מי שמגיב בעיה שלו, הייתי כותבת בכל מקרה ולא 'כפת לי מה חושבים..." משהו כזה. רק שלא יידעו על הדמעות מכל תגובה.

וואו.
כמה גאוני וכמה אהבה יש בזה
אז אחרי שקראת אני משאיר רק את טביעות הרגליים.

שליחה על ידי שיחות* » 23 מאי 2005, 23:49

היום הלכנו להופעה של מספר סיפורים לילדים. חמישה ילדי חינוך ביתי מצטופפים בקצה אולם קטן מלא מפה לפה בשתי כתות, ב' וג'.
בכל פינה מוצבת מורה. המספר, איש חביב ומבוגר, פונה אל הילדים ושואל אותם מה זאת ילדות. הילדים נותנים תשובות שונות. הילדות שלי שואלות מתי מתחיל הסיפור. אבל הסיפור לא מתחיל. השאלה הבאה היא מתי נגמרת הילדות, ושוב, ילדים שונים עונים בהצבעה. המספר מסביר לשאר הילדים שאם לא יהיו בשקט לא יידעו מה ענו חבריהם. ושגם הוא לא שומע וזה מצער אותו. המורות מפיקות צלילי הצמתה מפינות שונות של החדר. המילה שב נהגית כמו הצלפה. ששששש. ב. שיב. זה נשמע ככה. שיב! חישוק השיניים האחוריות מתהדק ברמות שונות בהתאם לחומרת הבקשה. אני רוצה לצאת, אני רוצה לעבור מקום, אני רוצה לשתות. או אני רוצה לשירותים. שמתי לב שהיוצאים לשירותים רוסנו בשיב פעמים מעטות יותר מהיוצאים למים, שלא זכו לצאת אבל כן זכו להערה " אתה הרי רואה שאף אחד לא שותה עכשיו, תן דוגמא לכתה ב'!" החדר חם ובאמת מצמיא לשבת שם. עוד ועוד ילדים מבקשים לשתות תוך שהם מתבקשים להבין מהי ילדות מתי היא מתחילה ומתי היא מסתיימת. הילדות שלי מבקשות מים פעמיים ומזל שאנחנו יושבות מאחור ובצד ואף אחד לא רואה את הבקבוק שלנו ומקנא.
בכל פעם שהמספר אומר משהו מצחיק המורות מחייכות אליו ברוחב פה ומהנהנות בינהן בהנאה. כשילד עונה תשובה יפה על אחת השאלות במסע להגדרת הילדות הן מסתכלות זו אל זו ומכווצות שפתיים וסנטר בחיוך כאומרות "ראית מה זה, איזה פה יש לו?" וכמו מחמיאות זו לזו בתורה על ההישג, תוך הפגנת זלזול ולעג לזה. שילוב בלתי אפשרי כאילו, אבל שנכנס שם בהבעה הזאת. (זו התנועה הזאת שבה מעקלים שפתיים למטה ובו זמנית מעקלים גבות מעלה הכי גבוה שאפשר.)
ואז עברו להגדרת החלום. וילדים ענו ומורות עשו את הפרצוף הזה וילד אחד הצביע הצביע ובסוף המספר שרצה נורא כבר להתקדם אמר לו בחוסר רצון "כן? " והילד אמר "אני לא יכול לספר את החלום שלי כי תמיד מעירים אותי לפני שאני גומר לחלום"
והמספר חזר על המילים שלו במהירות כדי לעבור הלאה, והושיט יד לספר שתכנן לקרוא.
אבל אז הסתבר שזה ספר שכבר קראו בכתה אחת שהיתה שם. המספר הסביר מאד יפה איך מוציאים ספר. ואז קרא חלק מהספר וביקש מהתלמידים להשלים לפי דמיונם. ילדה אחת הרימה יד וכשהוא נתן לה רשות דיבור והיא התחילה לדבר קמו עליה לפתע כל חברי כתתה "אה! את קראת את הספר כבר! מה את עושה את עצמך שאת מנחשת?!" והיא אמרה לא קראתי אותו רק שמעתי כשקראו בכתה, ולא רציתי לעשות את עצמי באמת רציתי לנחש!
"יופי!! ממש! איך תנחשי אם כבר שמעת?"
לא זכרתי בכלל! זה משהו שחשבתי עכשיו...אמרה והמספר טוב הלב אמר לה לא נורא תגידי בכל זאת והיא מלמלה את זה מהר, לא שמעתי מה אמרה.
בינתיים שתי בנות לפני יושבות הפוך, עם הפנים אל השורה האחרונה, שם ממוקמת מורה. המבטים שלהן (כל אחת בנפרד, ללא קשר) נעוצים בפני המורה. המורה מסיירת עם העיניים והן מחכות שהעיניים יגיעו אליהן, וברגע שהמבט מגיע, כמו אלומת אור בכלא, שלא יסלחו לי על ההשוואה, שיקפצו לי, כל פרצופן מתחיל להתעוות בתחינה ולחישות "בקשה!!!! אני חייבת! למה לא? אני צמאה! אבל למה לא?!" יש להן כמה שברירי שניה להצליח לשכנע אותה לפני שאלומת המבט תמשיך הלאה, ולכן ההעוויות מתחלפות מחיוך ליגון להנהונים נמרצים משדלים ושוב עווית בכי מעושה, והלחישות זריזות, כמו צעקה חירשת, מנסות להספיק, ואז היא עוברת הלאה עם המבט והן חוזרות לדממה, מרוכזות בפניה, מחכות שהמבט שוב יגיע.
מדהים. זה היה מדהים. אני מודה שהייתי מרותקת.
מורה אחת יוצאת עם ילד ולוחשת לו "אין לי ברירה רק להזמין את אמא שלך" הוא נגרר אחריה ומתיישב בחוץ על המדרכה בפרצוף כעוס, מסרב לתקשר איתה. אימו הנבוכה מגיעה די מהר(כנראה עובדת קרוב אז אפשר להקפיץ אותה כשהבעיה עוד בלייב), ומנסה לשדל אותו. הוא שרוע על המדרכה ומסרב לענות לה. אנחנו בדיוק חולפות לידם כשהיא שואלת אותו במבוכה רבה אוחזת בכמו תיק ערב כזה לא רוכנת אליו "נו אז מה יהיה עכשיו?"
במחשבה שניה אולי הוא פשוט לא הרגיש טוב. במחשבה שלישית מה ההבדל.
לקראת סוף הסיפור הבת שלי שהיתה דרוכה וקשובה פתאם פונה אלי ואומרת לאט וברור "אמא אני רוצה ללכת". אהבתי איך היו כל כך הרבה גוונים במשפט הזה.
היה "זהו עכשיו אני רוצה ללכת"
היה "אני אזכיר לעצמי שאני יכולה ללכת"
היה "ברור לך, אני מקווה, שאני מחליטה עלינו, ואני רוצה ללכת"
היה "אמא זה לא בקול תקיף כי אני יודעת שאת מסכימה לי לרצות ללכת בלי לעייף אותי עם שכנועים"
היה "גם את רוצה ללכת"
והיה "איזה כיף ואיזה מזל שגם את רוצה ללכת"
ומעל לכל אלה היה "האמנם? או שתתחילי לי פתאם? האם צריך כאן קול תקיף באני רוצה ללכת? מה הקטע פה? אנחנו סגורות על מה שקורה פה, נכון אמא? אני יכולה לסמוך עלייך בזה או לחשוש ולהגיד לך את זה בקול יותר תקיף?"
ואמרתי לה "אבל אולי רק כשהוא יסיים את הסיפור כי זה מעליב ככה לקום באמצע"
והיא ענתה בסדר ונשענה אחורה.
איך אהבתי את הרגע הזה. היא בטחה בי. הטיעון היה משכנע בעיניה. הוא לא היה נגדה והוא היה הגיוני. היא יכלה להתרווח אחורה עד שהוא יסיים כי נוצר חלל המתנה לגיטימי. היה לנו ברור שאנחנו יכולות להישאר עד סוף הסיפור כי בסופו נוכל לקום. כי כך החלטנו.
איזה חלל היה נפער לי בבטן אם בסופו של האירוע הזה לא היה ברור לבתי שאנחנו חופשיות.
סתם כי אני שתלטנית פרפקציוניסטית אובססיבית בעניין . ואז יכולה יום שלם להתמרר על ההחמצה של דקות אחת שחמקה ולא יחזור יותר הרגע.
אז שם, בכל אופן, זה היה מושלם. יצאנו בנדנוד עגבות גאה של סוסות שחבל על הזמן.

שליחה על ידי שיחות* » 24 מאי 2005, 00:31

(אבל עכשיו זה יהייה כבר בטל בשישים, לא?)

איך אהבתי את הרגע הזה. היא בטחה בי
גם אני אוהבת במיוחד את הרגעים האלה עם הילדה שלי (כנראה נוגע אצלי בבורות החסך בתחושה דומה עם הורי)-:)

רציתי בהזדמנות זו גם להודות לך על אזכור SELLING ENGLAND
וזה באמת היה אוצר
אכן אוצר בלום (שנחשפתי אליו גם אני בכתה י')
ולא נשמע כמו שום דבר אחר ששמעתי עד אז.
תודה על ההזדמנות להשתכשך קצת בנוסטלגיה (אני מזמזמת את זה עכשיו כל הזמן בזכותך....)
@}

שליחה על ידי שיחות* » 24 מאי 2005, 01:08

טוב עכשיו אחרי התוספת של אמא של ליבי אני פונה בקריאה נרגשת ליוחנן בצק להחזיר את הודעתו.
(רציתי לבקש כבר קודם אבל לא היה לי תירוץ.)

אבל הכבוד לג'נסיס יותר גדול מהכבוד העצמי
(-:

בין כתה י לי"ב ישבתי בספסל האחורי בכתה (כשהייתי מגיע),
עם פלסטר בצבע העור שעוטף אזנייה ושמעתי מוסיקה.
הרבה מוסיקה. גם selling england by the pound - הג'נסיס הראשון שלי.
ביום שבו הייתה לי בגרות מעשית בפיסיקה (1 יח"ל מעבדה) שידרו ברדיו 20 שנה לסרג'נט פפר.
כל המבחן ישבתי עם האזנייה, גופי ליד השולחן וכל כולי בשמים עם לוסי והיהלומים.
כשהגיע תורי, ניגשתי לבוחן, פישפשתי קצת במשקולות, מלמלתי קצת נוסחאות בפיזור דעת,
קיבלתי 6, ומיהרתי החוצה להמשיך להאזין לתכנית. צריך סדרי עדיפויות בחיים.
(זהו. מעכשיו אמשיך לקרוא בשקט בלי להפריע. אני מקווה).

<יוחנן קורא ונהנה ממספר בלוגים נוספים באתר, אך נמנע מלהגיב מפאת דפיקויותיו השמורות עימו.>

שליחה על ידי ט_לי* » 24 מאי 2005, 23:44

איך החזרת אותי לימי בית הספר. אפילו את ההעוויות המדויקות של המורות תארת. אם פעם תבלע עלי דעתי ואחשוב להכניס את הילדים שלי לבית הספר, אני מסמנת לי את הדף הזה וביחוד את הסיפור האחרון בתור תרופת פלא לכל הרהור חרטה ומחשבה דכאונית כזאת. חוץ מזה, בתיכון הייתי יושבת עם אוזניה ושומעת רשת ג'.

שליחה על ידי שיחות* » 24 מאי 2005, 23:59

אבא מספר לי שהגדולה אמרה לו:
"אני הולכת לעשות משהו שאני יודעת שהוא אסור ואני יודעת שזה לא בסדר לעשות את זה אבל אין לי ברירה. אני חייבת."
מה זה?
"לפרק את הקן של הנמלים ולראות את המלכה".

נו?! אני שואלת אותו, ומה אמרת לה?!
לא משהו מיוחד. דיברנו קצת.
על מה?!
על מלכות נמלים, מה על מה.

שליחה על ידי שיחות* » 25 מאי 2005, 00:06

הבנות וחברה שלהן משחקות ב"בית" בסלון. הן עסוקות שם שעה ארוכה וקוראות לי לראות.
"תראי, זה מטבח, את רואה?"
ובאמת, בתוך מסגרת הכריות והכסאות וסל הכביסה יש ממש מטבח.
"ואני אמא שלהן והגשתי להן שתי צלחות אותו הדבר, את רואה? וכאן המגבת תלויה וכאן הכפות הארוכות לבישול...כאן זה ליופי וכאן לכלים המלוכלכים. וכאן השיש והנה הקרש חיתוך וכל מיני דברים והן הבנות שלי אז הן אוכלות שם ואני אוכלת בעמידה ליד השיש. כמוך. נכון יפה אמא?"

שליחה על ידי שיחות* » 25 מאי 2005, 00:13

באמבטיה, הגדולה מעבירה אצבע על גוף הקטנה ואומרת לה "את רואה שיש כאן מקלות כאלה? קוראים לזה ריאות. והם שומרות על מה שיש בתוך הגוף שהוא יותר רך"

והן הבנות שלי אז הן אוכלות שם ואני אוכלת בעמידה ליד השיש. כמוך. נכון יפה אמא?" בטח שיפה... .

@}

קוראים לזה ריאות
צלעות, חמודה. ריאות זה הרך...

בעמידה ליד השיש. כמוך. נכון יפה אמא
מצויין.
מזכיר לי שבזמן ההריון ביתי הגדולה היתה נאנחת כל הזמן, ובעלי חשב שמשהו לא בסדר איתה, אז היסברתי לו שזה מה שהיא רואה כל היום...

(מקוה שזה לא חילול הקודש. אם כן, אפשר למחוק).

יש להן כמה שברירי שניה להצליח לשכנע אותה לפני שאלומת המבט תמשיך הלאה, ולכן ההעוויות מתחלפות מחיוך ליגון להנהונים נמרצים משדלים ושוב עווית בכי מעושה, והלחישות זריזות, כמו צעקה חירשת, מנסות להספיק, ואז היא עוברת הלאה עם המבט והן חוזרות לדממה, מרוכזות בפניה, מחכות שהמבט שוב יגיע.
אוף, איך אני זוכרת את זה. נדמה ששנים עברו עלי במצב הזה, של ההמתנה הזו (שש שנים ליתר דיוק. מכיתה ז' הן כבר פחות יכלו עלינו, המורות).

הפלוני זה אני, סליחה (הקטע עם הטביעות רגליים קצת מלחיץ

)

שליחה על ידי שיחות* » 25 מאי 2005, 23:52

שיחות מבקשת להבהיר לכל מי שלא רוצים להשאיר סימנים על הרצפה:
בבית של שיחות לא עושים הרבה ספונג'ה, לא משנאת הנקיון אלא מאהבת הסימנים של האורחים והחפצים שהם שוכחים.
מי שהיה יודע שזאת אמת לאמיתה. אם תעשו לי בוץ על השטיח אני יעשה עם המברשת נעה כמה פעמים ולא קרה שום דבר.
(אם זה מפריע למישהו שכתבתי יעשה הוא כנראה לא יודע שאי אפשר להגיד באותו משפט אעשה ומברשת נעה)