בדיקה וגינלית מה דעתכן

השאלה היא: למה לגיטימי לחשוב שאברי רביה של האשה דווקא הן הפצצה המתקתקת של הגוף האנושי, החוליה החלשה?
אולי בגלל שאיברי הרבייה הופכים אכן להיות פצצה מתקתקת כשכל היחס לנשיות, ואימהות (ע"י נשים עצמן קודם כל)
הוא דואלי ומוזר

אף אחת לא התייחסה למה שכתבתי, אז אכתוב שוב:

שאלת תם:
אולי עודף הבדיקות מביא לגילוי מוקדם של סרטנים באיברים אלה ו לכן אחוזי הריפוי וההחלמה מסרטנים אלה גבוהים יחסית לאחרים?
כלומר אולי, רק אולי, צריך להחיל את הסטנדרטים של הבדיקות של הסרטנים הנשיים גם על הסרטנים הגבריים והאחרים?
אני שואלת שאלת תם סטטיסטית
<גם לדעתי, הכי טוב בהקשר לסרטן זה למנוע, כלומר לאכול נכון, להימנע מחשיפה לשמש, להיות מודעים >

כמה כולן שמחות שהן יכולות להבדק, וכמה אף אחת לא שואלת את עצמה אפילו פעם אחת "היי, איך זה יכול להיות שמכווווווווווול הגוף שלי, הכי מסוכנים הם השדיים והנרתיק? ואיך זה יכול להיות שמכוווווווווווווול הדרכים האחרות שפותחו עד היום לבדיקת איברים פנימיים וחיצוניים, את זה בודקים על ידי מישוש וחדירה? ואיך זה יכול להיות שמכווווווווווול הדברים שיש לבדוק את זה אני רצה הכי מהר לעשות, ואיך זה יכול להיות שמכווווווווווול אפשרויות ההסבר ללמה אני עושה את זה, פה אני הכי מהר מקיאה שטויות שהכתיבו לי במקום ללכת ולבדוק את העובדות הקרות והפשוטות?

מזה הבנתי שאת כועסת על הריצה להיבדק... אבל כמובן אולי לא הבנתי אותך נכון.
ואגב, אני השוויתי את האיברים הנשיים לאוזן, אבל גם בדיקות של אף אוזן גרון הן לא לוקסוס...

ולבשמת, כמובן שכל הגוף מושפע מהורמונים. אבל הרחם והשד עוברים שינויים כל חודש כתוצאה מההורמונים, ולפי מה שאני זוכרת יש קשר בין ההורמונים האלה לסיכויים לחלות בסרטן. אם אני לא טועה, בגלל ההורמונים, הנקה למשל מורידה סיכויים לסרטן שד.... אני לא זוכרת שקראתי על קשר דומה בין הורמונים לכבד או לעיניים נגיד. אני באמת לא יודעת, יש כזה קשר?

__כועסת?
מממ.. מעניין. לא חשבתי ככה.

Endocrine]הורמונים וכבד system[/po]#Liver
Endocrine]הורמונים ומערכת הרבייה הגברית system[/po]#Testes
diuretic]הורמונים והשלפוחית hormone[/po]
Important]הורמונים אנושיים אחרים human hormones[/po]
אני מזכירה שהמידע מגיע מויקיפדיה ומבוסס על ידע מערבי מוגבל בלבד. בטוחני שאין גוף המחקר הנוכחי מכיל אפילו שבריר מהתפקיד המלא של כל הורמון, וחדשות לבקרים "מתגלים" תפקידים חדשים.

ובקשר ל לאכול נכון
אני חושבת שלאכול נכון משמעו לאכול כפי שאני בנויה לאכול, ולא לאכול כדי לשמור על עצמי ממחלות.
לתפישתי הראשון גורר את השני בעוד שהשני פשוט לא עובד...

אין לי מה להוסיף, רק רוצה להגיד שאהבתי את הכיוון שהדף לקח.

בשמת, ניצן, דליתוש-

עובדת!!! P-:

ולבשמת, כמובן שכל הגוף מושפע מהורמונים. אבל הרחם והשד עוברים שינויים כל חודש כתוצאה מההורמונים, ולפי מה שאני זוכרת יש קשר בין ההורמונים האלה לסיכויים לחלות בסרטן. אם אני לא טועה, בגלל ההורמונים, הנקה למשל מורידה סיכויים לסרטן שד.... אני לא זוכרת שקראתי על קשר דומה בין הורמונים לכבד או לעיניים נגיד. אני באמת לא יודעת, יש כזה קשר?

לא בשמת אבל לא יכלתי שלא להגיב
"הורמון" זו לא מילה גסה
אין דבר כזה: יש הורמון יש בעיה אין הורמון אין בעיה
ובקשר לקשר

שבין ההורמונים לתפקודי הגוף-
הכל הכל הכל בגוף מושפע אחד מהשני
המחזור מושפע מההורמונים ממה שאת אוכלת וממצבי הרוח שלך
ולהיפך, האוכל שלך, קיום יחסי מין, אהבות ואכזבות -
כל אלה משפיעים על יצור ההורמונים.
אם לא יהיו הורמונים לא נחיה

אולי נחיה במובן הצמחי של המילה...
אם כבר הבעיה היא עם הורמונים סינטטיים שמכניסים לנו לגוף בלי הכרה
לצורך העניין: גלולה למניעת הריון, זריקה למניעת הריון, מדבקה למניעת הריון,
התקן למניעת הריון בתוספת הורמונים,
הורמונים נגד חצ'קון על המצח,
הורמונים לסדר את המחזור,
הורמונים לשדרג את הליבידו,
הורמונים לבטל גלי חום בגיל המעבר...
אהה והורמונים גם לאלה שכרתו להן את הרחם ו/או השחלות והגיעו לגיל בלות מוקדם מהצפוי,
עם כל תופעות הלוואי. והסוג האחרון של ההורמונים באמת מסרטן וחצי.
ככה יצא.

לפני שאני "מוותרת על הבדיקה", אני מוותרת על הגלולה, על ההתקן, על הטמפון, ועל קיסרי אלקטיבי על הדרך.
וזה לא משנה מאילו סיבות ויתרתי על כל אלה (אם בגלל זיהום כדור הארץ או זיהום הגוף או סתם בא לי לחסוך בהוצאות) - בפועל זה תורם לבריאותי.
לא יכולה להגיד שנמנעת מלקיחת הורמונים כי פוחדת מסרטן,
כי פחד מסרטן לא הוא שמניע אותי בחיים.
יחד עם זאת אני לא אוהבת להכניס כימיקאלים לגוף.
יש בי תחושה חזקה שהגוף שלי יודע איך לפעול גם בלי שאבלה 10 כדורים על בוקר,
בין אם אילו "ויטנמינים" או "אומגה" או גלולה הורמונלית למראה רענן וזוהר.
אני רק צריכה להיות קשובה לגופי
(לא לאכול ג'אנק שעושה לי כאבי בטן מאז שהתחלתי לאכול בריא יותר,
לא לעשות מאמצים פיזיים ביום חם במיוחד,
לא להתעצבן משטויות - כל מיני דברים קטנים ובסיסיים שכאלה

)
נראה לך את יכולה להזדהות עם משהו ממה שכתבתי?

אולי משום ששדיים ונרתיק וגם רחם הם איברים שמושפעים מהורמונים, לעומת אוזן למשל?
וההיפופיזה? והאדרנל? והכליות? והלבלב? ובלוטת התריס? ועוד? כל איבר המושפע מהורמונים עובר שינויים יומיומיים ולא רק חודשיים.
היארעות סרטן צוואר הרחם בישראל הוא 6 מכל מאה אלף נשים
רק לשם ההשוואה, בעיות בבלוטת התריס מופיעות בכמעט אשה אחת לכל עשר נשים!!! ויכולה לגרום למחלות קשות כשהיא לא מאובחנת ומטופלת. (הממוצע בכל האוכלוסיה הוא 5%-10% מקרים הניתנים לגילוי בבדיקת דם. חלק גדול מהמקרים לא מאובחנים בבדיקת דם ורוב הלוקים במחלה הן נשים, ולכן הממוצע הנשי מתקרב ל- 10%)
אז זו בלוטה המושפעת מהורמונים, היא נבדקת בבדיקת דם פשוטה וזולה, הסיכוי של אשה ללקות בה הוא יותר מפי 10,000 מאשר ללקות בסרטן צוואר הרחם, ועדיין זו לא בדיקה שגרתית!!

עובדת, אני שמה לב שאת מייחסת לאנשים במערכת הרפואית "כוונות טובות" בעוד לכותבות שונות כאן את מייחסת "כעס" ו "כוונות להניע נשים מבדיקה גניקולוגית".
אני כותבת מתוך כוונות טובות, עצוב לי שנדמה שאת אינך מזהה אותן, אני אנסה להבהיר את עצמי , אבל זה די קשה...
קודם כל, אני יודעת שלרופאים ולאנשים במערכת הרפואית יש כוונות טובות. אני לא כופרת בכוונות שלהם, אני לא מתלוננת על הכוונות שלהם, אני לא נגד הכוונות שלהם.
אבל, אם הבנתי נכון כוונה טובה בהקשר הזה היא "כוונה לאפשר לנשים מצב בריאותי סביר, אפילו באמות המידה של המערכת עצמה".
הכוונה אינה מתממשת בפועל. בפועל מתממשות כוונות אחרות.
כלומר, עכשיו כוונה טובה תהיה "כוונה לממש את הכוונה הטובה בפועל. במציאות. בגוף ממשי של נשים. "
"כוונה להעמיד פנים כאילו המצב של נשים מצויין ובכל מקרה כל הזמן עובדים על לשפר אותו כך שמי שמתלוננת ראויה לגנאי וליחס חשדני על סף העוינות". לדעתי, היא כוונה רעה עד מאוד.

והרי, לא זו כוונתך!

זה נורא נורא קשה לקלוט שהכוונות הטובות של המערכת לא עולות בקנה אחד עם פעולות טובות לגוף אנושי, אם אנחנו אנושיות, ואנחנו אנושיות, זה חייב להיות קשה.
החדשות הטובות הן שאת לא לבד. רבות מאיתנו עברו חוויות קשות עם ההכרה הזו ויש לנו כבר המון רעיונות שמימוש שלהם עזר ממש לנשים אמיתיות ואלא אם כן את מאוד מאוד יוצאת דופן במבנה האנושי שלך, רוב הסיכויים שמימוש חלק מהרעינות באופן אישי, יעזור גם לך

אני חושבת, שה"כעס" שמשתרבב בדברי ניצן ובדברי וכנראה אצל עוד "כמונו" הוא הכעס על הפיקפוק במניעים שלנו לעומת הבטחון במניעי "המערכת" שמשתרבב בדברים של אחרות...

אני לא יודעת אם אני אישית כתובת יעילה בשביך כרגע להציע עזרה, תמיכה, אבל אנחנו ב באופן טבעי, אז תיכף יכנסו כתובות יותר מתאימות...

אף אחת לא התייחסה למה שכתבתי
אני עוד "עובדת" על זה

בגדול ועל רגל אחת - זה לא מדוייק, כי עובדת היותו של סרטן יותר או פחות "TREATABLE" לא קשורה רק למתי גילו אותו. יש סרטנים "אלימים" ויש סרטנים "נינוחים". הרבה סרטנים מתרפאים עצמאית ואת אפילו לא יודעת שהיה לך אותם.
נניח, אם לחזור למעיים

זה סרטן שקל יחסית לטפל בו וקל יחסית לגלות אותו, ועם כל ההתפלפלות, יחסית בודקים אותו (פחות בארץ) ועדיין הנפיצות והתמותה גבוהים מאד. אז אני שוב יורדת מקו המחשבה הזה ושואלת למה זה סרטן כזה נפוץ? למה האיברים שקולטים ומנקים חומרים מהסביבה (מעיים, עור, ריאות) הם כאלה מסטרטנים? אולי הבעיה היא לא בעור ובריאות אלא במה שנכנס לתוכם?

אולי נחיה במובן הצמחי של המילה...
גם לצמחים יש הורמונים, והם מאד דומים לשלנו. עוד יבוא היום ואנשים יבינו שגם לצמחים יש "רגשות" באותו מובן כימי והורמונלי שיש לנו.
(אל תעשו ממני מחבקת עצים)

יש סרטנים "אלימים" ויש סרטנים "נינוחים".
יש סרטנים לקחניים ויש סרטנים עוזבים.
^{מצטערת שאני לא יכולה להתאפק ומגיבה לעצמי (אחלה דיון)}

בעיות בבלוטת התריס מופיעות בכמעט אשה אחת לכל עשר נשים
שזה, רק לסבר את האוזן, 10,000 נשים מתוך 100,000 איש.
רק רציתי לציין.
בשביל הפרופורציה.

בעיות בבלוטת התריס? לא מכירה כלום, אפשר קצת פירוט?
ולא הבנתי-

(הממוצע בכל האוכלוסיה הוא 5%-10% מקרים הניתנים לגילוי בבדיקת דם. חלק גדול מהמקרים לא מאובחנים בבדיקת דם.

כלומר, רוב המקרים אצל נשים לא מאובחנים בבדיקה הפשוטה? מה? תכננו את הבדיקה הפשוטה רק לגברים? היתכן? הכיצד?

עוד יבוא היום ואנשים יבינו שגם לצמחים יש "רגשות" באותו מובן כימי והורמונלי שיש לנו.
כבר עבר

אולי הבעיה היא לא בעור ובריאות אלא במה שנכנס לתוכם?

אוי זה בדיוק הזכיר לי שגילו שחייבים לאכול סובין כדי למנוע את סרטן המעיים.
ואז כמה שנים אחרי שבנו תעשיית סובין שלמה גילו שיש לאכול 23 סוגי סובין כדי להמנע מהסרטן הנ"ל.
וסוג בודד אחד (טחון דק בקופסה ירוקה שמשדרת בריאות) עוזר לתחת. או בעצם לא עוזר לתחת?...
בכל מקרה, לא יותר בריא פשוט לאכול יותר פירות וירקות מלקנות שקיות של תירס מהונדס גנטית שמועשר בויטמינים וסיבים תזונתיים ולטעות לחשוב שזהו זהו האוכל הבריא הנכסף?

שיבולת, מבחינה סטטיסטית תמימה, אני מהמרת- בטח! כדאי מאוד להחיל את הסטנדרטים של הבדיקות של הסרטנים הנשיים גם על הסרטנים הגבריים והאחרים.

אל תעשו ממני מחבקת עצים

אוי זאת שוב אני

אז מה בעצם לדעתכן הסיבה שהמערכת הרפואית "נטפלת" לנשים?

בעיות בבלוטת התריס? לא מכירה כלום, אפשר קצת פירוט?
תת פעילות של בלוטת התריס (היפותירואיד) ויתר פעילות (היפרתירואיד). יכולות לגרום לבעיות בכל תא ותא בגוף (ממש כך!), החל מבעיות יומיומיות 'קלות' כמו נשירת שיער וירידה בחשק המיני וכלה בהפרעות קצב, בעיות חמורות בכלי הדם, ומוות. (במקרים החמורים מאוד, והלא מטופלים כמובן) יש המון מידע ברשת, חובה לקרוא כי המון סובלים מזה בלי לדעת ואפשר לטפל בתזונה טובה אם זה לא חמור.

כלומר, רוב המקרים אצל נשים לא מאובחנים בבדיקה הפשוטה? מה? תכננו את הבדיקה הפשוטה רק לגברים? היתכן? הכיצד?
לא, לא , לא... סליחה אם לא הייתי ברורה- מצטטת את מה שכתבתי הממוצע בכל האוכלוסיה הוא 5%-10% מקרים הניתנים לגילוי בבדיקת דם. חלק גדול מהמקרים לא מאובחנים בבדיקת דם ורוב הלוקים במחלה הן נשים, ולכן הממוצע הנשי מתקרב ל- 10%
הכוונה היא שחלק גדול (ולא החלק הגדול) מהאוכלוסיה (גברים ונשים גם יחד) סובלים מבעיה (הכוונה פה היא לתת פעילות) שמתבטאת קלינית אך לא מתבטאת בבדיקת הדם (ניתן לאבחן בשיטות אחרות, כמו מדידת חום הגוף, ומידע על סימנים ותסמינים קליניים). זה לא הרוב, רק חלק, וזה לא שהבדיקה תוכננה כך כמובן..

מקווה שהייתי פחות מעורפלת הפעם..

שכחת מגוון רחב מאד של הפרעות רגשיות ונפשיות.

אבל ענבל, את חוטאת ומחטיאה

חובה לקרוא כי המון סובלים מזה בלי לדעת ואפשר לטפל בתזונה טובה אם זה לא חמור.
רצוי לא להגיע לשם מראש, באמצעות חיים טובים. חיים טובים. לא תזונה טובה. כי תזונה טובה היא לא יותר מאשר תחליף לתרופה טובה אם מתייחסים אליה ככה.

ואני לא כזאת פשטנית, וברור לי שיש דברים שנובעים מדורות אחורה ומ"גנטיקה" לכאורה. ושיש מצבים שכשהם כאן ועכשיו אין דרכים טובות יותר כרגע כדי לטפל בהם.
אבל השביל הזה מתחיל כאן.

אבל ענבל, את חוטאת ומחטיאה
אנא הסבירי למה?

רצוי לא להגיע לשם מראש, באמצעות חיים טובים. חיים טובים.
זו מהות הדף ומה שאני חוזרת עליו כמעט בכל הודעה שאני כותבת פה.. הדגשתי את העניין של קריאה על הבלוטה ומודעות אליה, כי הרבה לא מודעים. אני לא יכולה לכתוב פה עכשיו מאמרים על כל הגורמים, אבל ציינתי תזונה כי היא הגורם השכיח ביותר לפגיעה בבלוטה, פשוט מחוסרים תזונתיים.

לא תזונה טובה. כי תזונה טובה היא לא יותר מאשר תחליף לתרופה טובה אם מתייחסים אליה ככה.
חלק מחיים טובים לפי ראייתי הוא תזונה טובה. וכשהרמב"ם בכבודו ובעצמו אומר- 'יהיו מזונותיך תרופותיך ותרופותיך מזונותיך' אני בטח לא אחלוק עליו, והניסוח שלי למשפט שלך הוא שהתרופה היא תחליף לתזונה טובה.

כמובן שבלוטת התריס יכולה להינזק מדברים רבים אחרים, כמו כל איבר אחר בגוף, החל מגורמים פיסיים (רעלים וזיהומים ותרופות ) וכלה בגורמים רגשיים ורוחניים (תקיעויות בצ'אקרת הגרון, קשיים בביטוי עצמי ויצירתיות תקועה, סטרס ועוד ועוד).

אבל לא באתי לפתוח דיון על בלוטת התריס, בסך הכל רציתי להדגים איך בעיה נפוצה בהרבה מסרטן צוואר הרחם (פי 10,000, כפי שציינתי כבר) לא זוכה לבדיקה שגרתית כלל.

אולי עודף הבדיקות מביא לגילוי מוקדם של סרטנים באיברים אלה ו לכן אחוזי הריפוי וההחלמה מסרטנים אלה גבוהים יחסית לאחרים?
לא, כי הנתונים לא מדברים על התמותה אלא על המחלה - כלומר X נשים חלו בסרטנים האלה (אלה שגילו בגילוי מוקדם + אלה שגילו בגילוי מאוחר + אלה שמתו מהמחלה ורק אחרי זה גילו). וה-X הזה נמוך ביותר, יחסית למשל לסרטן המעי הגס, לסרטן הריאות או לבעיות בבלוטת התריס.

אם אני לא טועה, בגלל ההורמונים, הנקה למשל מורידה סיכויים לסרטן שד.
לא.
מבחינה מדעית, לא ברור לגמרי איך היא "מורידה".
כן יש לנו מחקרים שמראים שחלב אם הורג את כל התאים הסרטניים (של כל סוגי הסרטן).
כמו כן יש לנו מחקרים שמראים קשר הפוך ישיר בין משך תקופת ההנקה לבין סרטן השד: ככל שהנקת יותר שנים, כך הסיכון שלך יורד.

אבל:
ההנקה לא "מורידה סיכונים לסרטן השד".
אי הנקה מגבירה את הסיכון לסרטן השד
זה ניסוח יותר מדוייק.
לדעתי יש כאן שני גורמים (עכשיו אני חורגת קצת מהתחום שנחשב "מדעי פרופר" אף על פי שיש מחקרים מדעיים שניסו לבדוק את זה, אבל לא ממדע הרפואה עד כמה שאני זוכרת):

הפעילות של זרימת החלב דרך השד, מבחינה פיזית טהורה, כנראה "מנקה" כל הזמן תאים סרטניים שנוצרים שם. יכול להיות שיש קשר נוסף למנגנון ייצור החלב, שתופס מקום בשד ומפריע לסרטן להתפתח, ואולי גם להורמונים המסתובבים בגוף לצורך יצירת החלב, כמו פרולקטין. יכול להיות.
לדעתי, בהנקה יש גורם נוסף:

זרימה לא רק של חלב אלא של אהבה אמהית שמהותה הענקה.
אלה לא סתם מלים, אם כי אני אבין את מי שמתקשה לקבל ניסוח כזה או תפיסות כאלה. לדעתי (אני מסתמכת פה על מחקרים וספרים שכתבו אחרים, אבל זה לא משהו שאפשר להוכיח באופן מתמטי), כל סרטן קשור לעמדות שלנו כלפי העולם, לעמדה הרגשית שלנו, בכל מיני תחומים. מי שיקבל סרטן במעי הגס יש לו נקודות חולשה מסוימות בחיים, מי שתלקה בסרטן השד סובלת יותר בנקודות תורפה אחרות. יש סרטנים שנשים הלוקות בהן נוטות להיות קורבניות בתוך מערכת היחסים הזוגית, הן מטפלות באחרים ושותקות. ומקבלות סרטן ומתות בגיל צעיר.
סרטן השד יכול להיות, בחלק מהמקרים, סרטן של אי הנקה, מפני שאותה אשה חסמה שם צורך ורצון בהענקה. היא חסמה את הזרימה האוהבת החוצה, ואז נוצר שם גוש של משהו שהפך במשך הזמן לגוש ממשי של תאים סרטניים.
אלה תובנות שאני מניחה כאן על השולחן, בלי להרגיש שום צורך לגבות אותן במחקרים משום סוג -
הן נועדו למי שהתובנות האלה מדברות אליה (ויש כאן לא מעט כאלה בדף הזה, שאני אפילו לא מחדשת להן כלום).
ומי שהתובנות האלה לא מדברות אליה או מרגיזות אותה רשאית לדחות אותן מכל וכל.

(כשאני מתעצבנת מאוד מאוד מאיזו תובנה של מישהו זה בשבילי סימן שאני צריכה לשבת עם זה קצת יותר... P-: )

סרטן צוואר הרחם יכול להיות הביטוי החתרני והנסתר לחנק של אותה אשה בצ'אקרת הגרון. נגיד.
אז יש דברים שאנחנו עושות, בלי שאנחנו אפילו מודעות להם. חוסמות את הביטוי שלנו, מאבדות את הקשב שלנו לאחרים (מישהי פעם אמרה לי שכאשר נשים מקשיבות נכון, הן מקשיבות דרך הרחם שלהן. סליחה אם אני לא מדייקת).

בשבילי אישית, זה אומר שאני לא מסתפקת בתזונה שבריאה לגוף שלי, בפעילות גופנית, בניסיון להפחית ככל האפשר את כמויות הרעלים בחיי, ועוד ועוד - זה אומר שאני אקדיש תשומת לב לא פחותה לניקוי האישיות שלי ממחסומים, מעצורים, חסמים, חנק, דיכוי, אלימות, חוסר זרימה, תקיעות, חוסר הקשבה לעצמי או לאחרים ועוד ועוד. הזרימה הנכונה בגוף שלי ובנפש שלי היא חלק מהתחזוקה שלי לשמירה על הבריאות.

לפני שאני "מוותרת על הבדיקה", אני מוותרת על הגלולה, על ההתקן, על הטמפון, ועל קיסרי אלקטיבי על הדרך
בדיוק.
זה מזכיר לי את מה שכתבתי פעם בדף כלשהו כאן על החיסונים:
כאשר אני כאמא מחליטה שאני לא נותנת לילד שלי את החיסונים המקובלים, זה לא אומר שאני מפקירה ומזניחה אותו!
זה אומר, שבאחריותי לדאוג לכך שהוא יהיה מחוסן בדרכים אחרות -
למשל, הנקה, תזונה שנכונה לגוף שלו, שינה, אהבה וחום, פעילות גופנית ועוד ועוד. וזה אומר שאם הילד "חולה" בכל צורה אני גם דואגת לאיבחון ולטיפול הולם, עם תשומת לב ומעקב.
לכן, מי ש"מוותרת על הבדיקה" בדף הזה בעצם ניסתה להגיד:
יש לי דרכים אחרות לשמור על הבריאות שלי וגם להיות בקשב לגופי כדי לדעת אם יש סיבה לחשוד שיש בעיה.
זה לא "לא צריכה את הבדיקה" ולא עושה שום דבר אחר.

_כאשר אני כאמא מחליטה שאני לא נותנת לילד שלי את החיסונים המקובלים, זה לא אומר שאני מפקירה ומזניחה אותו!
זה אומר, שבאחריותי לדאוג לכך שהוא יהיה מחוסן בדרכים אחרות -
למשל, הנקה, תזונה שנכונה לגוף שלו, שינה, אהבה וחום, פעילות גופנית ועוד ועוד. וזה אומר שאם הילד "חולה" בכל צורה אני גם דואגת לאיבחון ולטיפול הולם, עם תשומת לב ומעקב.
לכן, מי ש"מוותרת על הבדיקה" בדף הזה בעצם ניסתה להגיד:
יש לי דרכים אחרות לשמור על הבריאות שלי וגם להיות בקשב לגופי כדי לדעת אם יש סיבה לחשוד שיש בעיה.
זה לא "לא צריכה את הבדיקה" ולא עושה שום דבר אחר_

אמן!

איזה יופי שסופסוף פתחו כאן דף בנושא כה חשוב, ולא מדובר כמעט, שנחשב כ"מובן מאליו" ו"נורמאלי" ע"פ רוב, אך לא כך לדעתי.
לא כל מה שהרוב עושים אומר שהוא בסדר. אני בחיי עברתי בדיקה וגינלית פעם אחת בלבד (לא מחשיבה את מהלך הלידה- שאז זה היה בדיקה מרצוני, ע"י מיילדת איתה יצרתי קשר במשך מס' חודשים וחשנו קרבה), זו היתה בדיקה אחת יותר מדי בשבילי, יצאתי ממנה בתחושה מגעילה, ממש כאילו נאנסתי (בידיעה, ובהסכמה שלי... מה שהגדיל את תחושת קטנותי עוד יותר) והסכמתי לכך בגלל שהציגו זאת כ"חובה" וכי "כולן עושות זאת", וש"זאת הנורמה",
בתחושה הפנימית שלי ממש לא הרגשתי שזה נורמאלי. חשתי שזה לא אמור להיות כך.
זה היה במהלך ההריון הראשון.
בתחילת ההריון הנוכחי נתבקשתי ע"י הרופא לעשות בדיקה וגינלית, הפעם אזרתי כוחותי הנפשיים וסרבתי, והוא פשוט אמר שאין בעיה ושאפשר לעשות את אותה הבדיקה גם לא וגינלית... הרגשתי התעלות נפש כמו שלא חשתי שנים, הצלתי את עצמי מתחושות שונות של השפלה, קטנות, האשמה עצמית וכו'.
הרגשתי גיבורה באמת!!!
אני יודעת שלא כולן מרגישות כך, ושנשים רבות לא מתייחסות לבדיקה וגינלית שונה ממה שהיו מתיחסות לבדיקת גרון... (או שאולי הן מדחיקות?)
ב-13.6.07 העלתי את הנושא בדף קורס עצמי בנשיות (אז הייתי פלונית בינתיים) כשחשבתי לפתוח דף בנושא הנ"ל מתוך מצוקתי, ומהתגובות שקיבלתי שם הבנתי כאילו זהו לא נושא שבוער אצל שאר הנשים, כמו שהשפיע עלי.
אני שמחה שפתחו את הדף הזה. שיכנס למודעות של נשים שלא חושבות על כך, שאפשר גם אחרת...
ושאם הבדיקה גורמת יותר נזק מתועלת (אצלי למשל - הנזק הנפשי והשלחותיו הן הרבה מעבר לתועלת שיכולה להיות בגילוי מוקדם של סרטן הרחם למשל- וזו דעתי האישית) אז עדיף שלא לבצעה, ולדעתי על כל אשה לשקול זאת לעצמה, ללא דעות קדומות חברתיות, אלא ע"פ הרגשותיה הפנימיים.

חיים טובים. לא תזונה טובה. כי תזונה טובה היא לא יותר מאשר תחליף לתרופה טובה אם מתייחסים אליה ככה.
לא יכולתי לנסח אתזה מדויק יותר.

http://www.leida.co.il/page.asp?id=99039
מהדף קורס עצמי בנשיות
קראתי והזדהיתי כל כך...

רק עוד שאלה קטנה, איפה בלוטת התריס בגוף?

בגרון, באמצע, מאחורי הסחוס שעולה ויורד כשבולעים..

אני יודעת שלפני כשנה קופ"ח כללית שלחה לכול מבוטחיה הנחשבים ב"קבוצת הסיכון" ערכה לבדיקה עצמית בדואר עם אפשרות החזרה.

מעניין מאוד...
למה בגברים מתחשבים ולא שולחים גם אותם לפיסוק פי הטבעת בספקולום וחיטוט מעמיק? ואני בטוחה שאף רופא לא בא לגברים האלה ושאל: "נו עשית? לא? אבל אתה יודע ש..." ונכנס ל-20 דקות שיכנועים, וגם מנסה לגרום לגבר להתפשט כדי שיבצע בו את הבדיקה בעצמו, ואז אם הגבר מסרב- מתחיל באיומים של "הילדים שלך יגדלו יתומים, איך אתה מעז לסרב!"

את רואה איפה שורש הבעיה? אם היו שולחים לי ערכה לבדיקה עצמית אני אישית הייתי עושה... אבל בגלל שאני אישה (שנוחה למניפולציות והפחדות) והגוף שלי (במיוחד איברי הרבייה) כל כך בעייתי (ואני גם כל כך טיפשה) שאין סיכוי שאצליח לעשות את הבדיקה בעצמי P-: אז נו למה לא ברור שאני צריכה להישלח לאונס מרצון בידיו העדינות של גבר זר. ודווקא בגברים ה"רגישים" מתחשבים ונותנים אפשרויות שלא יצטרכו לעבור חוויה משפילה כזו חו"ח...

אם היו שולחים את הערכה, לביצוע עצמי ולפי בחירה זה היה (לדעתי) שולח מסר- שעל האישה להכיר את גופה, להיות מחוברת אליו... ותוך ביצוע הבדיקה העצמית גם אשה שלא 100% מחוברת לעצמה, ולגופה, תהיה חייבת להכיר ולחקור אותו... (ומתוך שלא לשמה- באה לשמה)...

ואולי, אם יותר נשים היו מסרבות בדיקה, היו חושבים על פתרון גם בשבילנו...

ועדיין גברים בוחרים לא להיבדק, אז זהו, שלגברים זה כל כך פשוט וברור- לא רוצה, לא נבדק.
אצל נשים, אנחנו בכלל לא מעלות על דעתינו לסרב, וגם אם כן- אנחנו מותקפות, ונזקקות להרבה אסרטיביות ע"מ לסרב.
והכי מעצבן אותי, שרוב הרופאים לא מבינים בכלל, ומסתכלים עלי כאילו סיפרתי בדיחה (במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב זה מעורר אצלם כעס)- כי למה שזה יפריע לי להתפשט ולעבור חיטוטים בוואגינה? בסה"כ זה מוצר ציבורי P-: (ככה נראה שהם חושבים)

<אודליה עדיין בשוק מהביקור האחרון שלה אצל הגיניקולוג>
<ובעצם- גם מהביקור שלפניו>
<והביקור שלפניו>
<ובעצם- מה לעזאזל עשיתי שם בכלל???>

את רואה איפה שורש הבעיה? אם היו שולחים לי ערכה לבדיקה עצמית אני אישית הייתי עושה... אבל בגלל שאני אישה (שנוחה למניפולציות והפחדות) והגוף שלי (במיוחד איברי הרבייה) כל כך בעייתי (ואני גם כל כך טיפשה) שאין סיכוי שאצליח לעשות את הבדיקה בעצמי אז נו למה לא ברור שאני צריכה להישלח לאונס מרצון בידיו העדינות של גבר זר. ודווקא בגברים ה"רגישים" מתחשבים ונותנים אפשרויות שלא יצטרכו לעבור חוויה משפילה כזו חו"ח...

אני לא חווה את בדיקת הפאפס כאונס, ואם אני לא מעוניינת לעבור אותה, אני פשוט לא קובעת תור לרופא הנשים. גלולות, במידה וארצה, אני יכולה לקבל גם מרופא משפחה, בכול מקרה זה מוצר לא מסובסד. אני לא מדחיקה את אי הנעימות ואני לא חושבת שהדעה שלי היא כזו בגלל שעוד "לא הגעתי לשלב הנאורות".
יכול בהחלט להיות שאתקל ברופא מאנייק ולא רגיש שיפחיד אותי וישפיל אותי ואז כתוצאה מהחוויה איתו אשנה את עמדתי.
נכון להיום, בהקשר גניקולוגי-נשי, מי שהשפילה אותי וגרמה לי לטראומה הייתה דווקא המיילדת שיילדה אותי בהריון הראשון כלומר אישה ולא גבר, כך שזה גם לא תמיד קשור לג'נדר.

יכול להיות שבגלל אופי הבדיקה הנשית לעומת בדיקת צואה יש הגבלים טכניים שלא מאפשרים כזה "מבצע" לנשים? יכול להיות שפשוט צריך לדרוש? אני לא יודעת, אני מעלה שאלות, אני מכניסה ספק ולא בטוחה מראש שהסיבה היא רק עניין של שליטה גברית.
בנושא GBS לדוג' שהועלה גם כן בדף, הרופא שלי כן מציע לעשות את התרבית כשגרה, וגם קראתי בדפים רלבטיים פה שמי שמתעקשת יכולה לעשות אותה בעצמה, לקחת את התרבית ולהביא אותה למעבדה..... אז גם ההכללה של כול הרופאים הם אותו דבר, היא לא תמיד נכונה

ואולי, אם יותר נשים היו מסרבות בדיקה, היו חושבים על פתרון גם בשבילנו...

אני הייתי מקדמת בברכה כול מהלך של פתרון אחר וגם אם אני לא סובלת מהבדיקה ולא מסרבת לה באופן עקרוני, הייתי תומכת במהלך @}

פעם הגעתי למיון גניקולוגי באמצע שבת תוך היסטריה מוחלטת שמא הפלתי. האדיוט שפגשתי שם אחרי שעות של המתנה אמר אם את כבר פה נעשה פאפ. אני לא הצלחתי לתפקד בכלל מרוב ההיסטריה להריון, ולמרות שזה מאד לא אופייני לי, עשיתי מה שאמר. ככה, על סף הפלה, הבן זונה התחיל לחטט בי. כל שפת הגוף שלו היתה משפילה, בעיקר הפוזה של הכסא שלו והגיחוכים שגיחך לעצמו תוך כדי. נסגרתי והוא דחף בכח, נזף ובסוף עזב ורשם לי על איזה דף וגיניסמוס ושלח אותי עם זה להחתים את האחיות משום מה, ואחר כך לפקידות לתיוק.

כך עד היום ניצבת לה לדראון עולם במעמקי קטוביץ' העדות איך פישלתי במילוי חלקי במשימה. ביום שלמחרת, אגב, התחילו דימומים וההפלה הפכה לעובדה.

פלונית לרגע

יכול בהחלט להיות שאתקל ברופא מאנייק ולא רגיש שיפחיד אותי וישפיל אותי ואז כתוצאה מהחוויה איתו אשנה את עמדתי.
אז גם ההכללה של כול הרופאים הם אותו דבר, היא לא תמיד נכונה
כן, אבל אז יהיה מאוחר מידי... הצלקת כבר תהיה שם ולא תיעלם... וזה בדיוק מה שאני עברתי- עד הלידה בדיקה וגינלית לא הייתה עניין בשבילי... ועכשיו יש לי שריטה רצינית, ואני מרגישה כקורבן אונס. הייתי מעדיפה אם מישהו היה מספר לי ש מותר לי לסרב, ואז לא הייתי עוברת את כל זה...
לא אומרת ש כל הרופאים אותו הדבר... אבל מספיק להתקל באחד כזה וזה מצלק בצורה איומה.

מי שהשפילה אותי וגרמה לי לטראומה הייתה דווקא המיילדת שיילדה אותי בהריון הראשון כלומר אישה ולא גבר
מסכימה איתך שגם אשה יכולה להשפיל (יש לי, לצערי, גם סיפורים כאלה)- הרעיון הוא שבבדיקה טמון פוטנציאל להשפלה, ואם לא קרה לך עד היום, מחר יכול לקרות. הרי לא כתוב לרופא/ה על המצח "אני מניאק/ית", נכון?
אם הגעת לרופא פעם ראשונה והוא רוצה לבדוק- אין לך דרך לדעת איך הוא יעשה את זה ואיך תרגישי עד לאחר הבדיקה, ואז כבר מאוחר מידי...

המרגיעון אומר "בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה" - והילדה שבי מבקשת- תנו לי את הגוף שלי חזרה

ילד הוא קסם החיים שקורה מעצמו, צריך רק לאפשר אותו
משפט כזה יכולה להגיד רק מי שמעולם אבל מעולם לא היה לה אפילו צל צילו של קושי להכנס להריון.
ולכן הוא חסר טאקט, חסר התחשבות וגם סתם מעליב, בעיקר בנסיבות האמורות.
[אני יודעת שאת לא מכירה אותי, אבל אני אחת הנשים הכי מודעות ורוחניות ועובדת על עצמי ובכל זאת - בשבילי (ואני לא היחידה) ילד הוא אכן קסם, אבל הוא ממש לא קורה מעצמו, פפפפ, הלוואי!]
אני רוצה שהתחושות ישתנו עקב שינוי בנסיבות החיצוניות ולא עקב "עבודה עצמית" כשהרבה מסביב נשאר מחריד ומכונה "סביר".
דליתוש, אני יודעת שכבר ניסינו לקיים את הדיון הזה במקום אחר, אבל בכל זאת, התפיסה הרווחת פה היא גם ש עבודה עצמית יכולה וצריכה לשנות את הסביבה ואת הנסיבות כך שיהיו פחות מחרידות בשביל כולן. הבעיה עם התהליך הזה שהוא מאוד איטי (אם כי מתרחש כל הזמן - אני רואה בשטח!) ותוצאה שתהיה סבירה מבחינתך יכולה לקרות רק בעוד כמה דורות, אם נסתמך רק על עבודה אישית.
כך שיש צורך אמיתי לשלב בין השתיים - עבודה אישית ועבודה חברתית. אני באופן אישי בעבודה החברתית שלי מעדיפה תמיד להעלות את הנושא של עבודה אישית לתועלת הכלל. (ר"ל - עבודה חברתית יכולה לגרום ליותר א-נשים לעבוד על עצמן ובכך להגיע למסה קריטית שתשפיע על הסביבה החברתית שלהן)

ושאלת תם - מי הם הרופאים חסרי הידע המקצועי שמבצעים בדיקה פנימית לאשה בהריון? איזה מין דבר זה? הרופא שלי, היסטרי חובב בדיקות, מעולם לא העלה על דעתו לדחוף לי ידיים כשהייתי בהריון - מה הוא השתגע? זה מסוכן! (במילותיו - "את הבדיקות הפנימיות אני משאיר ללידה

) אשה שהולכת לגניקולוג כשהיא בהריון והוא רוצה לדחוף ידיים - מיד להחליף רופא ולדווח לממונים!

מי הם הרופאים חסרי הידע המקצועי שמבצעים בדיקה פנימית לאשה בהריון? -כל רופא שפגשתי ב-3 ההריונות שלי...

אודליה יקירתי, את צודקת ואני מסכימה איתך במאת האחוזים

.
יתר על כן, אני גם אומרת לך שאם תרצי ליזום איזה מהלך לשינוי העניין, לחקור יותר וכו', גם אעזור כמיטב יכולתי ואתמוך למרות שלא חוויתי בעצמי סוג כזה של פגיעה מרופא נשים ואני בהחלט לא חושבת שאני מוגנת מכך. ואני כן חושבת שזה מצריך שינוי שלנו כנשים ושינוי של הסביבה/מדיניות בד בבד.

הגבתי לאמירה של בשמת והוספתי שלעניות דעתי (בלבד!) בין המילים על השיטות האלטרנטיביות לבדיקה הסתננה נימת ביקורת כלפי מי שמעדיפות את השיטות הרגילות. אני חושבת שכול אחת מונעת מנסיבות חייה, מבנה אישיותה וכו' ויש מי שזה מרגיע אותה ויש כאלה שזה עושה להן בדיוק ההיפך.

אני גם מוצאת את עצמי ברגע האמת לא מסרבת גם כשאני יודעת שזה אפשרי, לדוג' בלידה - נכון ששמורה לי זכות הסרוב ואני יודעת שאפילו מותר לדרוש להחליף מיילדת אבל נכנסים שיקולים אחרים של האם זה יפגע בי או לא? האם יש לי כוח ומשאבים להתעסק בזה עכשיו? אולי תבוא משהי גרועה יותר וכן, מצטרף לזה גם ה"לא נעים" שהוא מובהק בנשיותו לטעמי...וזה קורה לי לא רק מול סמכות גברית או מול הממסד הרפואי אלא בכול מיני סיטואציות של החיים. וכמו שרבות וטובות כאן באתר כתבו לי בהקשרים אחרים זה מצריך הרבה עבודה עצמית שלי על הגבולות שלי והמסרים שאני מעבירה והלגיטימיות שאני נותנת לרגשות שלי ותוך כדי כתיבה אני נזכרת שאכן נפגעתי מרופא מאנייק שהשפיל אותי ופגע בי מול עדת סטודנטים, רק מה זה היה רופא אף אוזן גרון שהחליט שמותר לו לממש את הגוש שצמח לו בצווארי, דרך הפה, והזמין גם את כול עדת הסטודנטים לעשות כן, וכולם, נשים וגברים כאחד עטו עלי בלי שום חמלה או היסוס לרגע האם מותר או לא, ואחרי זה אכלתי את עצמי שלא התנגדתי והעמדתי אותו במקום, ואפשרתי לו להתנהג כמו שהתנהג ורופא המשפחה שלי המליץ לי להתלונן עליו ושוב משיקולים זרים, שונים ומשונים בחרתי לא לעשות זאת, אז אולי הוא הרשה לעצמו להתנהג כך בגלל שאני אישה, בגלל שהוא בכיר ונחשב ומנהל מחלקה, בגלל שחברה שלי עבדה איתו והגעתי דרכה ואולי הוא מתנהג כך לכולם... זה לא מספיק רק לדעת שיש לנו זכות מסויימת, וזה לא תמיד קשור לרופא נשים

הכעס שעלה הוא על הנשים שבוחרות להקשיב להמלצות הממסד בשונה מהגברים שבוחרים להתעלם מהן.

כמובן מדברת רק בשמי - אין לי שום כעס על הנשים, לא משנה מה בחירתן. הכעס שלי הוא לחלוטין על המערכת הרפואית, על היחס הפטרוני והמתנשא שלה למטופלים בכלל ולנשים בפרט. אני חושבת שזה טוב שנשים (וגברים) יבצעו בחירות מתוך מחשבה וידע, ובכלל זה איזה בדיקות לעשות ומתי, ולכן זה נראה לי רעיון טוב לדבר על מה שהמערכת הרפואית עושה.
את צודקת שהאמירה הזאת לא משקפת את הדעות של כל מי שכתבה כאן ומוותרת על הבדיקה:
_לכן, מי ש"מוותרת על הבדיקה" בדף הזה בעצם ניסתה להגיד:
יש לי דרכים אחרות לשמור על הבריאות שלי וגם להיות בקשב לגופי כדי לדעת אם יש סיבה לחשוד שיש בעיה._

מקריאה בדף אני חושבת שמי שמוותרת על הבדיקה גם ניסתה להגיד שנשים שלא מוותרות עליה מתוך אמון לשיקולי המערכת כדאי שיכירו נקודות מבט שונות לגבי "שיקולי המערכת".

וגם היו מי שהציעו להסביר להן... אולי אז יאותו לשנות את דעתן... לגבי שיקולי המערכת !

למען העבודה העצמית והאישית של כל אישה שקוראת כאן.

יותר ברור?

הכעס שלי הוא לחלוטין על המערכת הרפואית, על היחס הפטרוני והמתנשא שלה למטופלים בכלל ולנשים בפרט.
יחס שבא לידי ביטוי, מה לעשות, ביחס ובהתנהגות של אנשים שעובדים במערכת ולצערי גם כאלה מחוצה לה.

סליחה עוד שניה. שלוש דקות בעצם-
אי אפשר בבת אחת בדף דיונים עמוס וקולח לתת את כל התמונה. לא כל מי שנשמע שמתבטאת נגד ללכת לבדיקה כל שישה חודשים, היא נגד ללכת לבדיקה כל שישה חודשים, אף אחת לא חושבת שזה כזה פשוט.
אני חושבת שכולנו כאן בעד שכל אישה תעשה את השיקולים שלה ותפעל באופן חופשי על-פי בחירתה.
זה נהדר שיש כאלו שכבר עושות כך. זה נהדר שיש כאלו שבכל מקרה לא ארעו להן מקרים בלתי נעימים.
מה עכשיו?
מסרי המערכת נמצאים בכל מקום. כלומר המסרים שמסבירים למה שיקולי המערכת טובים לי ולך. אני בעד לתת מקום נעים ותומך גם למסרים אחרים.
לא במקרה הסתייגתי בציניות מההודעה הראשונה שלי. יש גם אלמנטים טובים בהמלצות המערכת.
אין לי כוונה לשלול דרך פעולה או חשיבה רק כי גם המערכת "פועלת\חושבת כך".
להיפך, אני אשמח ככל שיהיו יותר חפיפות בין האלמנטים האישיים שלי לאלו של המערכת. אבל אני מתחילה מאלו שלי ושלי בלבד.
פשוט אז מסתבר לי שיש הרבה סתירות. אני מעדיפה בציבור גם ובעיקר להתמודד עם הסתירות, ולא רק לציין ולדבר על ההיבטים החופפים.

זה דיון ציבורי לחלוטין. מי שרוצה שנשים יעשו רק עבודה עצמית נראה לי שעל-פי תפיסתה לא היתה קוראת וכותבת כאן באתר המאוד קהילתי הזה.
מה כקהילה אנחנו אומרות לגבי ההיבטים הסותרים בין שיקולנו האישיים (לא אוהבות להרגיש חולות מושפלות וחסרות אונים) לבין שיקולי המערכת?

אני אומרת- ליצור נסיבות בהן נשים חשות מועצמות ועצמאיות כנראה כרגע נמצא נמוך בסדר העדיפויות המערכתי. יש פרטים במערכת שפועלים בהתאם לסדר עדיפויות אחר וזה יופי.
רעיון עכשיו שעולה לי, נגיד- הלכתי לבדיקה גניקולוגית והרופא היה טוב בעיני גם מקצועית וגם אנושית, להגיד לו את זה ובחוץ לכתוב במקום! מכתב ל"הנהלה" שמפרט את הערכתי לפעולות מסוימות של הרופא ואת שביעות רצוני מהשירות וכמובן לכתוב שאני אמליץ לחברותי לבקר את הרופא הזה (אפשר להכין "טופס" משוב שיכול להקל על הניסוח). אז אני גם אכתוב בדף המלצות רופאי נשים ומי שתגיע אליו דרכו תגיד לרופא שהיא באה כי שמעה שהוא בגישה.... (זו שהיא מעריכה ושבעת רצון ממנה).

ואם יקרה שאני אצא ונורא אמהר, או אשכח, או לא יבוא לי, זה בסדר גמור, כי יבקרו אצלו עוד עשרות נשים היום, חלקן רגועות יותר ופנויות לעוד 7 דקות יותר ממני. ובכל מקרה זה בסדר, כי זה בסדר שאני אנושית ואני מבינה את זה בזכות העבודה העצמית שאני עושה...

(אני לא יודעת לגבי ביקורת על רופאים מגעילים, כדאי שיהיה מקום לפרוק וליידע נשים אחרות, אבל נראה לי מיותר להציף את המערכת במשובים שליליים, זה יכול ליצור פחד גם אצל הטובים או אלו שמנסים או בתהליכים)

זה רק רעיון מאוד בקצרה. ויש פה מלא נשים שיכולות עדיין לפתח אותו יחד, אם נבחר לעשות כך . זו לא הצעת חוק, אני נשבעת

<להוסיף לדף? לא להוסיף? מזמן לא התלבטתי ככה>

הכעס שעלה הוא על הנשים שבוחרות להקשיב להמלצות הממסד בשונה מהגברים שבוחרים להתעלם מהן.
טוב, אני מרגישה שעולה פה צורך להסביר בין היתר את העמדה שלי ואת הסגנון שלי.

לדוגמה, כשכתבתי:
_אני בעד להיבדק גם נגד סרטן המעי הגס, וגם נגד סרטן צוואר הרחם וגם נגד סרטן השד...
סוף סוף קול ההגיון נשמע!!!
אני לא._
לא הייתי צינית! זה עשוי להשמע מזלזל, אבל זה מאד ישיר וחף מזלזול.
לדעתי זה הרבה הרבה יותר הגיוני מאשר לבדוק רק את צוואר הרחם! ועדיין, אני בוחרת לא לעשות את זה.
(סוף תרגום עצמי)

עכשיו שהדף כבר יותר "בוגר" מבחינת גודלו, מלאותו, והתוכן שלו, גם הדעה שלי הבשילה והסתדרה לה יפה, והיא הולכת ככה:

בתור אישה, בתור אדם, שרוצה לחיות חיים טובים וכחלק מזה להיות בריאה בגופי, יש לי שתי אפשרויות עיקריות:

לחיות תוך הרבה אהבה לעצמי, הזנה טובה לגופי ולנפשי בשלל אופנים, הרבה אמון בגופי וכו'
להוציא את האחריות מן הגוף שלי אל גורמי סמכות.

נניח שאני בוחרת באפשרות השניה (ויש הרבה אפשרויות ביניים) אז יש לי שוב שתי אפשרויות

לבדוק, לשאול לחקור, ללמוד את גבולות הידע שממנו שואב בעל הסמכות ואת הידע של בעל הסמכות עצמו ולקחת אחריות על כל בחירה. להתייחס אל בעל הסמכות כיועץ בלבד.
לקחת את מה שנותנים לי ולהאמין שזה חף משיקולים כספיים, אישיים, וכו'

אני לא מסוגלת להביע כזה אמון במערכת ובאנשים ששוב ושוב נכשלים. אני לא יכולה להביע כזה אמון באדם שחושב שהוא יודע יותר דברים על גוף של אשה ובאותה נשימה אומר לי "אנחנו לא יודעים מה הסיבות לזה, אנחנו לא יודעים לרפא את זה ב100%, אבל תעשי מה שאני אומר לך."

זה כיוון אחד.

הכיוון השני, שאיתו הלכתי לאורך כל הדף הולך ככה:
למה לדעתי אין הגיון בלעשות דווקא בדיקה וגינלית שגרתית? (בניגוד לבדיקה במצב אקוטי)
לכאורה, אם מסתכלים בריק, אז הבחירה הרציונאלית צריכה להיות כן לעשות את הבדיקה, כי הוכח (לא באופן משכנע, אבל זו לא הנק' עכשיו:-)) שעדיף לעשות מאשר לא לעשות.
אבל ברגע שמרחיבים את התמונה, מגלים שיש אינסוף בדיקות שעדיף לעשות מאשר לא לעשות. אוקיי, איך אני מתמודדת עם זה? בוחרת.
איך אני בוחרת? כמו שכולם בוחרים.
לפי מה שהכי נוגע לי, הכי מפחיד אותי, או הכי מסוכן אובייקטיבית.
ואם לא הרבה מפחיד אותי? אז שוב, ההגיון הקר אומר - לפי מה שהסיכוי לחלות בו הכי גבוה והבדיקה אפשרית, ולא יקרה.
למשל, אם מרחיבים את התמונה רק לשתי בדיקות - וגינלית ודם סמוי, אז הרבה יותר הגיוני לי לעשות בדיקה לדם סמוי.
אם מרחיבים עוד טיפה לבדיקה לתפקודי בלוטת התריס, אז הרבה יותר הגיוני לעשות בדיקה לתפקודי בלוטת התריס.

אלא שאליה וקוץ בה! אם מרחיבים את התמונה לכדי המציאות הקיימת, מסתבר, שיש מאות, אם לא אלפים, אם לא עשרות אלפים של בדיקות כאלה.
והדבר ה"נכון" הוא לסדר אותן לפי סדר עדיפויות. מי הכי חשובה? מי הכי מצילה? מי הכי קלה לביצוע? וכך הלאה. ופתאום מגלים שהבדיקה הוגינלית השגרתית, כמו גם בדיקת השד הן הרבה פחות "חשובות" ממה שמצטייר.
(ויש עוד, אבל אני אמשיך בפעם אחרת)

פשוט אז מסתבר לי שיש הרבה סתירות.
ותודה לניצן על ההרחבה

אני חושבת, שבא לי להדגיש כיוון אחד מכל הכיוונים של הדף הזה:

כל אשה צריכה לדעת שגופה שייך לה.
אהה!
ואיך בדיוק היא תלמד?
תראו את זה:

_"...אתמול התחלתי רוטציה במחלקת ילדים, שם אשהה 6 חודשים.

כבר אתמול חששותי מרוטציה זו התחילו להתממש כאשר בביקור רופאים (שכלל 3 רופאים גברים ושלוש נשים) נגשנו למטופלת בת 4 עם תלונות המתאימות לציסטיטיס, אולם עם שתן סטרילי. הרופא הבכיר העלה את האפשרות שהסמפטומים נובעים מוולויטיס והחליט לבדוק אפשרות זו באותו הרגע. ובכן, בעוד שששה רופאים עומדים סביב מיטת המטופלת (בת 4) שהתנגדה לבדיקה ואף אמרה בפה מלא שהיא לא רוצה, האמא הפשיטה אותה ופתחה באצבעותיה את שפתי אבר מינה על מנת שכולנו נוכל להציץ פנימה.

אין לי ספק שמבחינתה של הילדה התרחש אונס קבוצתי באותו הרגע. אם מישהו היה מעז להסיט את מבטו מאבר מינה של הילדה לעיניה בטוח היה חש כמוני. אם מישהו היה מעיז להציץ אל תוך לבו גם כן היה חש כמוני."_*
(סיוננדה, מתוך הממלכה דף בלוג)

איך בדיוק הילדה הזאת אמורה לדעת שגופה שייך לה - גם בסיטואציה רפואית?
איך הילדה הזאת אמורה לגדול ולא להפוך, למשל, לאשה בהריון שבאה לפורום לידה פעילה ושואלת שאלה כמו "האם בבית חולים X יכריחו אותי לשכב על הגב בזמן הלחיצות?" או "ומה אם לא יסכימו לתת לי את התינוק?" ואז צריך לחזור אתה להנחות היסוד הבסיסיות ביותר של מי פה הסמכות ומתי ולמה.
איך אפשר?

אז זאת האווירה שבה אנחנו גדלים, חיים, מתפתחות ומפנימות נורמות לגבי מה זה טיפול רפואי, מהי "הסכמה של מטופלת", מה "צריך", מה "חייבים", מה "אפשר", מה "זכותך הבסיסית" ומה ערכה של בקשה של מטופל/ת, וכו' וכו' וכו'.

באווירה כזאת, להגיד כל אשה צריכה לדעת שגופה שייך לה. זה נכון, עקרונית, אבל בתכלס זה לעג לרש.

ועוד משהו שהרתיח אותי, לא הכותבת שכתבה את זה, אלא הגישה הסמויה המשתמעת:

אני חושבת שרוב הנשים לא סובלות מהליכה לרופאי נשים... גם אם זה כי הן הורגלו לזה מתוך הטפה או כי הרופאים הרגילו אותן שצריך לבדוק את האיברים הנשיים ההרסניים שלהן, כמו שבשמת כתבה... אבל בשטח לדעתי אלה שסובלות נורא הן מיעוט
(הדגש שלי).

סליחה????
"אלה שסובלות נורא הן במיעוט".
אההה. זאת אומרת, שאם אני לא סובלת "נורא", אלא רק קצת, אז זה לא מצדיק עמידה על הרגליים האחוריות והתנגדות לכל התהליך, כי זה רק "אי נעימות קטנה". רק אם את סובלת נורא - (ורק אם את גם לא במיעוט מהבחינה הזאת) אז יש לך זכות להגיד משהו בעניין? ואם אני סובלת בינונית? בינונית-מינוס? מעט-אבל-כואב? אז זה לא מצדיק לפתוח על זה דיון ביקורתי, או התנגדות ביקורתית? (לא בהכרח אוטומטית וגורפת).
אם בדיקה כל כך שכיחה וכל כך רוטינית מלווה במצוקה ובמחיר - ראוי לערוך הסתכלות יותר מעמיקה עליה. אולי בסוף הבירור נחליט שעם כל הצער, הבדיקה שווה את המחיר, וככה זה, אבל להניח מראש ש"ככה זה וזהו", או שזה לא שווה את הטרחה כי "זה לא כזה נורא" (משפט ההכחשה הגדול של כל הזמנים, שיכול להיאמר על כל דבר, כולל חוויות מזוויעות ביותר) - מאוד לא מוצא חן בעיני.

ועוד משהו:

"גם אם [הן לא סובלות] כי הן הורגלו לזה מתוך הטפה או כי הרופאים הרגילו אותן שצריך לבדוק את האיברים הנשיים ההרסניים שלהן"
הו הו הו.
אם את באמת לא סובלת מבדיקה וגינלית, זה סיפור אחד. אשרייך וטוב לך, ואין בעיה.
אבל! אם את "לא סובלת" מבדיקה, כי שוכנעת לחשוב ש"זה בסדר" והשכנוע מספיק גורף בשביל שהוא יצליח להכניע את התחושה הנאחסית שלך מהבדיקה, אבל לא להעלים אותה, והנאחס יישאר, רק שבמעומעם ובמטואטא מתחת לשטיח -
את סובלת. אוהו כמה שאת סובלת.
ואוהו, כמה שסבל כזה הוא נפוץ. הרגשה נאחסית שאין לה לגיטימציה לבוא לידי ביטוי, כי "מה העניין הגדול".

ובהקשר הזה, נמאס לי

לשמוע התנצלויות בנוסח "הרגשתי נאנסת ב... (לידה, בדיקה) אבל סליחה שאני משתמשת במילים כה בוטות וסליחה שאני מגזימה".
לדבר על חוויות כאלה כעל אונס, כשזה מה שהרגשת, זה מדויק לחלוטין, כי את חווית אונס אז זה אונס וזהו זה.

נו, ברור ש(ברוב המקרים) זה לא אונס-מתוך-כוונה-רעה, ברור שזה אונס-בשגגה, או אונס-מחוסר-מודעות של האנשים והמערכת הרפואית. בסדר. לא נאשים אף אחד בכוונות זדון מרושעות (חוץ מאשר את האנשים הגסים האלה שבאמת דרכו עלייך מתוך חוסר התחשבות בוטה ונלוז, אפילו יחסית לממוצע הרגיל), אבל כן נמשיך לקרוא לזה אונס, כי זו היתה התוצאה!
בלי להתנצל ובלי להמעיט-בערך!!!!

_{(ודרך אגב, יש גם מקרים כאלה, של בחורים שבפועל יצא להם לאנוס אשה כי, למשל, הם באמת היו בטוחים ש"כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", או כי שני הצדדים היו, למשל, מסטולים, וה"לא" של האשה הלך לאיבוד בערפל ולא הגיע ליעדו, וכל מיני תאונות מחרידות מהסוג הזה. אז זה אונס-בטעות, או איך שתבחרי לקרוא לזה, ואין לי מושג איך המערכת המשפטית מתייחסת למצב כזה, אם בכלל, אבל מהותית זה עדיין אונס)}

ועוד עוד משהו:

מאמר בהארץ על סרטן הערמונית:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/S ... urnParam=Y

קראתי אותו במקביל לדף הזה, וחשבתי על הטענות שעלו פה על היחס השונה לגברים ולנשים (טענות שהרבה פעמים אני קצת חשדנית לגביהן), אבל נורא בלט לי איך שבמאמר הזה כן היה דיבור רציני על אמינות הבדיקה, על false positive ו- false negative, מה שלא הופיע במאמר בסטארמד לגבי בדיקת פאפ, שהובא בקישור במעלה הדף.

אין לי מושג אם שני המאמרים האלה באמת משקפים הבדל רחב ועקבי יותר בגישה הרפואית לגברים ולנשים (שמח לשמוע על זה יותר ממי שיודעת), אבל זה נתן לי "זץ".

הדף הזה מתחיל לעשות לי רע. הסיפור שהבאת, תמר, הוא בעיני גרוע יותר מאונס קבוצתי. כי האם לא רק שאיפשרה לזה לקרות, היא ממש החזיקה את הילדה ואמרה לכולם- you wellcome. רק אלוהים יודע איזה טראומה הילדה עברה ואיך היא תתייחס לגופה מאותו יום. בא לי לבכות ממש.
אני חושבת שאני אעשה הפסקה מהדף החשוב הזה בינתיים, עד שאצליח לעבד את הזוועה הזאת.

לתמרוש.
אם אני לא סובלת "נורא", אלא רק קצת, אז זה לא מצדיק עמידה על הרגליים האחוריות והתנגדות לכל התהליך, כי זה רק "אי נעימות קטנה".

זה ממש לא מה שהתכוונתי... זכותך כמובן להתנגד לכל התהליך. בין אם את סובלת קצת, הרבה, בינוני מינוס וכו'... הכוונה שלי היתה שמהניסיון האישי שלי וממה שאני מכירה אני לא התרשמתי שהסבל רב כל כך. בעיני זה כל כך שולי ולא דרמטי שאני אפילו לא מתרגשת טיפה לפני הבדיקה, לעומת החרדה הקלה שתמיד תמיד יש לי לפני רופא שיניים... בעיני זה באמת "לא כל כך נורא"...

_"גם אם [הן לא סובלות] כי הן הורגלו לזה מתוך הטפה או כי הרופאים הרגילו אותן שצריך לבדוק את האיברים הנשיים ההרסניים שלהן"
הו הו הו._

כשכתבתי את זה לא התכוונתי שהן לא סובלות בגלל שהטיפו להן לא לסבול (הרי סבל הוא סבל, וכמה שהיו מטיפים לי נגיד שצירים זה לא כואב, זה לא היה עוזר), אלא שעצם ההליכה ההליכה לרופא נובעת מאיזו הטפה.

אני הלכתי לרופא נשים רק בגלל הטפה. ובגלל אותה הטפה לא חיפשתי מקורות ריפוי יעילים והמשכתי ללכת שוב ושוב לרופאי נשים ששוב וששוב לא חידשו כשידעתי שהכל בסדר ולא עזרו כשהיה לא בסדר. ואני לא מדברת בכלל על הנזק הנפשי, סתם, על הבריאות הוגינלית מהבחינה הכי צרה של הנושא.
זו לא סתם "הטפה". לא היה לי כסף ולא את הדמיון, ללכת למקורות אחרים (בשירות הצבאי לדוגמא. אז היה הכי גרוע).

אצלי בדיקה וגינלית כן כרוכה באי נעימות נפשית יותר מאשר בדיקת דם, או חיטוט באיברים אחרים, אפילו כשאני עושה אותה לעצמי. אני חושבת שזה תהליך. ואני יודעת שאני מתחילה אותו בגיל 30, באופן עצמאי, חתרני כמעט, מבודד, בדיוק בגלל הטפה.

עובדת, שאלת קודם-
אז מה בעצם לדעתכן הסיבה שהמערכת הרפואית "נטפלת" לנשים?
אני חושבת שבגלל שזה כלכלי כרגע. זה כלכלי בעיני, בעיקר כי אפשר לשווק את זה ממש בקלות "לטובת" נשים ומתוך "דאגה" לבריאותן. המוסר והמקצועיות הן סיסמאות בשיטת השיווק, לא יותר.
אבל לא לזלזל זו שיטת שיווק עתיקה, מנוסה ויסודית. לא רק בתחום בריאות האישה. היא מאוד משכנעת.

_אני הלכתי לרופא נשים רק בגלל הטפה. ובגלל אותה הטפה לא חיפשתי מקורות ריפוי יעילים והמשכתי ללכת שוב ושוב לרופאי נשים ששוב וששוב לא חידשו כשידעתי שהכל בסדר ולא עזרו כשהיה לא בסדר. ואני לא מדברת בכלל על הנזק הנפשי, סתם, על הבריאות הוגינלית מהבחינה הכי צרה של הנושא.
זו לא סתם "הטפה". לא היה לי כסף ולא את הדמיון, ללכת למקורות אחרים (בשירות הצבאי לדוגמא. אז היה הכי גרוע)._

כבר לא יכולה להבין מה שאני קוראת
הדף הזה מתחיל לעשות לי רע. הסיפור שהבאת, תמר, הוא בעיני גרוע יותר מאונס קבוצתי. כי האם לא רק שאיפשרה לזה לקרות, היא ממש החזיקה את הילדה ואמרה לכולם- you wellcome. רק אלוהים יודע איזה טראומה הילדה עברה ואיך היא תתייחס לגופה מאותו יום. בא לי לבכות ממש.

ואוהו, כמה שסבל כזה הוא נפוץ. הרגשה נאחסית שאין לה לגיטימציה לבוא לידי ביטוי, כי "מה העניין הגדול".
בדיוק. ב-ד-י-ו-ק.
וכל החינוך של [חלק מאיתנו] להיות "ילדות טובות" מלא בהשתקה ובהדחקה של התחושות האמיתיות שלנו, כי "מה העניין הגדול". כי "זה לא ממש נורא". כי תמיד יש איזה "סבל אמיתי" שאליו אפשר להשוות את מה שאת עוברת, ולעומת "הסבל האמיתי" שהוא כמובן דימיוני - מה שאת עוברת אף פעם לא נחשב.
אפילו בדברים הכי בנאליים, שאין לך הצדקה להמנע מלאכול אוכל שמגעיל אותך כי יש ילדים רעבים בקמבודיה...

אני נזכרת פתאום בפעם האחרונה שעברתי בדיקה כזאת. דווקא לא מזמן. ודווקא היתה סיבה (כלומר, זו לא היתה בדיקה "שיגרתית", זה היה חדר מיון בלילה ואחרי שכבר נבדקו דברים אחרים). אני זוכרת שהרופא (שהיה אגב נחמד ועדין וענייני וגם דיבר איתי בכנות גמורה ובגובה העיניים) העיר משהו כשהתכווצתי וכשנשמתי. אז אמרתי לו, שפשוט הבדיקה הזאת מאוד לא נעימה. אז הוא התנצל שאין ברירה. אמרתי שאני יודעת ומקבלת את זה, ובכל זאת - הבדיקה מאוד מאוד לא נעימה (-:

זה ממש לא מה שהתכוונתי... בעיני זה באמת "לא כל כך נורא"...

גם בעיני זה לא היה כזה נורא, כל פעם שעשיתי את הבדיקה. עשיתי, נשמתי, גמרתי, הלכתי. אבל...
אבל אף פעם לא העליתי על דעתי לשאול למה, בעצם...

הסיפור שהבאת, תמר, הוא בעיני גרוע יותר מאונס קבוצתי. כי האם לא רק שאיפשרה לזה לקרות, היא ממש החזיקה את הילדה ואמרה לכולם- you wellcome.
היי, היי, רגע, מה זאת אומרת "You wellcome"? האמא מבחינתה עשתה מה שהיה צריך לעשות כדי לשמור על בריאותה של הילדה שלה!!! מאוד לא הוגן להאשים אותה במשהו בסיטואציה הזאת, כי גם היא גדלה בתוך האווירה הזאת שדיברתי עליה קודם, ולא העלתה בדעתה שיש אופציה אחרת, שאפשר בכלל להגיד לסטאז'רים ולסטודנטים "עכשיו תתחפפו מפה" או לשאול את הילדה האם זה יהיה יותר טוב שרק אדם אחד יבדוק, או אולי אחר כך, או עם כיסוי לפלג הגוף התחתון, או כל פתרון יצירתי אחר.
(בדיעבד ומבחוץ קל להבין, קל לראות את השגיאות של האמא. אז מה? תמיד חכם האדם לאחר מעשה)

ואני לא מתעייפת, בהקשר הזה, להמליץ בפעם המאתיים-אלף על "סרטן כנקודת מפנה" (מאת ד"ר לארי לה-שאן), שמלבד היותו ספר נפלא על התפתחות אישית, הוא גם מדבר לא מעט על הדומיננטיות של בית החולים, על הדרכים הקטנות והגדולות שבהן הרוטינות של בית חולים משפיטות אותך וסוחפות אותך לתוכן וקשה לשמור שם על האינדיווידואליות שלך.

האמא מבחינתה עשתה מה שהיה צריך לעשות כדי לשמור על בריאותה של הילדה שלה!!! מאוד לא הוגן להאשים אותה במשהו
תגידי, את צוחקת? לאמא הזו אין זכות להיקרא אמא. עם כל הכבוד, אם יבדוק אותה רופא אחד, או עדיף רופאה, בריאותה לא תיפגע וההשפלה לא תהיה כה חדה. היא גם יכולה לדבר עם הילדה ולהסביר לה ולבקש ממנה. לא בכוח. האם מדובר במצב חירום בו אם הילדה לא הייתה מטופלת באותה השניה היא היתה מתה / ניזוקה נזק בלתי הפיך? לא!! אפשר לחכות, לבקש, להסביר, ליצור אוירה נורמלית ולא להציג את גופה ופרטיותה של הילדה לראווה בפני 6 רופאים. נו באמת!!

לאמא הזו אין זכות להיקרא אמא
כמה מהר את שוללת את האמהות של מישהי.
את לא מכירה את האמא הזאת, לא יודעת את הרקע שלה והסיפור שלה, לא יודעת מה היה לפני ומה היה אחרי.
רוב הסיכויים שגם היא, כמוך, מנסה לעשות הכי הכי טוב שהיא יכולה בשביל הילדה שלה.

קצת חמלה לאדם אחר,

אני נורא מצטערת, פלוני אלמונית, אבל זו הייתה התגובה הראשונית גם אצלי...
זה שהאמא באה מרקע כזה או אחר לא מצדיק ש האמא הפשיטה אותה ופתחה באצבעותיה את שפתי אבר מינה על מנת שכולנו נוכל להציץ פנימה.
אני כל היום מזועזעת מהמשפט הזה. ממש מחריד.
האם היית מגנה בחירוף נפש על אמא שמכה את ילדיה או אפילו יותר מזה (למשל מתעללת בכוויות ומענישה בצורה מסכנת חיים)- בגלל שנגיד גם האמא הייתה ילדה מוכה?
זוכרת את ה"אמא" שחינכה את הילדים שלה לגמילה מטיטולים ע"י שהיכתה אותם ומרחה עליהם את הקקי שלהם, ועוד זוועות? ומה אמר הפרקליט שלה? "ככה היא גדלה"...
זה לא מפחית מעצמת הטראומה של הילד, ו זה לא תירוץ
הילדה לא אשמה במה שעברה האמא או לא עברה. הדבר הכי בסיסי בתור הורה זה לדאוג לשלמותו ובריאותו של הילד שלו, לפני הכל. וכמו שציינה ענבל, לא היה מדובר במצב חירום בו אם הילדה לא הייתה מטופלת באותה השניה היא היתה מתה / ניזוקה נזק בלתי הפיך.
הילדה עברה טראומה וזו אשמת האמא והרופאים- האמא לא הגנה עליה והרופאים גם חולרות חסרי התחשבות. אין לי מילים אחרות. מזעזע!

כמה מהר את שוללת את האמהות של מישהי.
אני משתייכת לאנשים האלה שלפעמים יוצא להם מהפה המשפט: 'אסור לאנשים האלה להיות הורים'. מודה. אולי זה חריף מדי, בטח שלא לי יש את הזכות לקבוע מי ומה. אבל כואב לי לראות אנשים שמתייחסים לילדיהם כאילו הם הרכוש שלהם, ולא בני אדם קטנים.
את לא מכירה את האמא הזאת, לא יודעת את הרקע שלה והסיפור שלה, לא יודעת מה היה לפני ומה היה אחרי.
אני לא צריכה להכיר אותה. שום דבר לא מצדיק את המעשה שלה. אודליה ממש הוציאה לי את המילים מהפה. זה כמו לבקש בבית המשפט הקלה בעונש לאבא שאונס את הילדה שלו בגלל שאנסו אותו כשהוא היה קטן. אני מרחמת על אותו ילד קטן בתוכו שנאנס, אבל מגנה ומתעבת את האב שהוא הפך להיות. אין לי חמלה לאנס.
רוב הסיכויים שגם היא, כמוך, מנסה לעשות הכי הכי טוב שהיא יכולה בשביל הילדה שלה.
ויש הורים ש'לטובת הילד' מכניסים אותו למשטר אימונים נוקשה כדי שיהיה ספורטאי מצטיין. שכדי שיהיה אדם מחונך מכים אותו בחגורה. שצורחים על הילד ללא הפסקה כדי שילמד להתנהג. שמנסים להשתיק את הילדה שמספרת שמישהו נגע בה כדי שאולי היא תשכח. נו, אז זה הופך את זה לבסדר?
אגב, מכל הדוגמאות האלה שנתתי אין אחת שמתקרבת למה שהאם הזאת עשתה.
הרופאים, כמובן, בהמות. אבל הם לא ההורים של הילדה, ולמרות התנהגותם הדוחה והגסה, אני נוטה לחשוב שהמעשה של האם השפיע על הילדה יותר מהתנהגות הרופאים.

אני כל היום מזועזעת מהמשפט הזה. ממש מחריד.
אני כל השבוע מזועזעת ממנו. בכל פעם שאני נזכרת בסיפור נעשה לי רע. (ואני חושבת, אם אני, בתור צופה מהצד, מרגישה ככה, אז מה עבר ועובר על הילדה המסכנה?)

ענבל, כל מילה. ממש כל מילה.

בואי נוסיף לפנתיאון הזה גם את החמלה על צולי הילדים במכוניות. "הוא נענש מספיק, מת לו הילד!"
אה. גם אם הוא היה צולה את הילד "שלך" הוא היה נענש מספיק לדעתך???
והילד מה? רכוש? לא הומת בעינויים קשים אם אלה ההורים שלו שעינו אותו?!
זה הילד "שלו" אז אנחנו מרגישים חמלה על פני כעס?! מה?!

^{(למקרה שהפלונית תקח אותי אישית, הפניה פה היא כללית ומופנית כזעקה אל העולם ולא אלייך. לנשום עמוק לפני שאת עונה.)}

ניצן, אני כתבתי כדוגמא את עניין ההורים שמשאירים ילדים במכוניות. אבל מחקתי. רציתי לספר על אמא שהשאירה את התינוקת במכונית וירדה לחנות צעצועים. מישהי נכנסה לחנות בהיסטריה ושאלה- של מי התינוקת באוטו? תוך כדי שכולם מחפשים, מגיחה לה האם בנינוחות ואומרת- שטויות, השארתי לה חלון פתוח.
פלונית- גם לה יש זכות להיקרא אמא? לא בעיני (היא עושה זאת במודעות מלאה!!)
אנחנו 'שופטים' את המעשה. כי לא משנה מי ביצע אותו ולמה, המעשה קיים, מהדהד ותוצאותיו בלתי הפיכות.

השאירה את התינוקת במכונית וירדה לחנות צעצועים.
כמה אירוני...

הסיפור שהובא הוא מזעזע, מטריד ומאוד העציב אותי, אבל לא מהמקום של לשפוט את האמא, אלא מהמקום של לחשוב איך הייתי נוהגת אחרת, האם היו לי הכוחות למנוע, ואולי הייתי נכנסת לסוג של הלם ושיתוק ואחר כך אוכלת את עצמי (ואולי זה מה שקרה גם לאמא הזו...).
מנסיון אישי שלי, שפרטתי באחת התגובות למעלה, וגם מנסיונן של אחרות ששיתפו כאן, מרביתינו חווינו חוויות של איבוד שליטה על גופנו וסוג של חוסר אונים מול אנשים בממסד הרפואי, והרי בגלל חוויה שכזו נפתח הדף
במקרה שלי, אני רואה שדווקא החוויה הזו שלי גורמת לי להיות מאוד רגישה וזהירה בנוגע לגבולות של הבת שלי, ועדיין זה מושפע גם מתפיסת העולם שלי ומה אני חושבת שנחוץ ועוזר, ולא תמיד מהרצון שלה. לדוג', שתי סיטואציות דומות שבהן בתי חוותה אי-נעימות, אחת היא קבלת חיסון והשנייה טיפול דיקור כדי להתגבר על דלקת. את שתיהן היא לא בחרה, בשתיהן אני הרגשתי רע, אבל, בדיקור, למרות שארך יותר זמן, בגלל שאני מאמינה שזה היה למטרה טובה, היה לי פחות קשה, עדיין עשה לי רע ובכול זאת קבלת החיסון ממש השאירה אותי עם טראומה לתקופה ארוכה. בתי המקסימה, התאוששה משתיהן, דרך אגב, תוך מספר שניות.
כך שעדיין יתכן, והאמא הזו, באמת חושבת שזה היה טוב עבור הבת שלה. מהסתכלות מהצד זה באמת מזעזע, אבל בהסתכלות כנה ואמיתית פנימה, אני מקווה ועובדת על עצמי על מנת שאוכל לנהוג אחרת. ואין לי גם שום בעיה, לדמיין את אמא שלי בסיטואציה דומה איתי, וברור לי שמתוך תפיסת עולמה והפיכת כול רופא לאלוהים, גם היא יתכן והייתה נוהגת כך.

ועוד הערת אגב, בנוגע להורים ששוכחים את ילדיהם באוטו, לא חושבת שניתן להשוות בין אמא שנכנסת לקניות ומשאירה את הבת שלה באוטו מתוך מודעות מלאה וידיעה ברורה שכך עשתה לבין מי ששכח את בנו באוטו ברגע של היסח הדעת לבין אמא שבמהלך אשפוז של בתה מאפשרת לרופאים לפגוע בה (ואני מעדיפה להאמין שלא עשתה זאת מכוונת זדון)

חשבתי על משהו-
חיסונים (למי שכן מחסנת)
או אפילו בדיקת רופא לא חודרנית (לדוג' סטטוסקופ בגב...)
ופתאום עלו בי מחשבות... מרגישה חרא.
אמנם מה שהאמא הזו עשתה היה קיצוני ולא לעיניין (בלשון המעטה...), אבל לי לדוג' יצא מצב כזה: ילד ששונא ממש שונא זרים, רופאת משפחה (שמטפלת בי מגיל 0 ועד היום, אנושית בצורה חריגה למקצוע) שבאה לבדוק את האוזן שלו (אחרי סימפטומים של חום כמה ימים שלא עובר לבד וכל השאר, ועם היסטוריה של דלקות אוזניים), ואני צריכה להחזיק אותו שלא יזוז.
מה אתן אומרות? יש דרך להסביר לילד בן פחות משנתיים על הליך רפואי ולגרום לו לשתף פעולה? פתאום הסיפור הזה גרם לי לחשוב פעמיים... הייתי צריכה לנהוג אחרת? מה הייתן עושות?

דליתוש ב ממחשב אחר.

האם היית מגנה בחירוף נפש על אמא שמכה את ילדיה או אפילו יותר מזה (למשל מתעללת בכוויות ומענישה בצורה מסכנת חיים)- בגלל שנגיד גם האמא הייתה ילדה מוכה?
לא להתקיף את האמהות של מישהי זרה באופן אוטומאטי בגלל כמה שורות שמישהו אחר כתב באינטרנט זה להגן בחירוף נפש?

בעיני גלגל הקורבניות הוא כזה, שקודם מקבלים את העונש, בילדות, ואח"כ עושים את הפשע.
וכן, אני הייתי מגנה בחירוף נפש על האמא הזו, לא על המעשים שנעשים על-ידה, אלו שתי הגנות שונות. זה לא סותר בכלל ואפילו הולך מצויין עם להגן בחירוף נפש על הילדה שלה.
אולי אפילו אני אומר שלדעתי להתקיף את האמא על המעשה שעשתה זה גם להתקיף את הילדה שלה. בעיני זה ככה, אני לא מחפשת הסכמה...
כנ"ל לגבי האבא האנס. אני די משוכנעת שלא היה אף אחד שהגן עליו כשהוא נאנס ומן הסתם גם לא אחרי.
הצורך בהגנה לא עובר בשום גיל, אם לא מספקים אותו.
אני לא רואה אפקט חיובי בתקיפה, האשמה או הענשה של קורבנות מוזנחים.

והאמת, די אירוני בעיני להיחרד בעברית מאמא שמפשיטה את בתה מול רופאים, בבית חולים, בסיטואציה רפואית ומפשקת את שפתי הפות, כשרובנו היינו בטקסים בהם הפשילו לעולל בריא ומיילל את החיתול, החזיקו אותו, ולא הסתפקו בלהזיז קצת ולהציץ. אירוני זאת המילה?

אוד ליה
עניתי בדף שלך.

דליתוש,
בקשר לברית- אווץ', פגעת בנקודה כואבת...
אבל אני לא חושבת שילד בן שבוע=ילדה בת 4. בגיל 4 כבר נוצרים הזכרונות הראשונים. זו כבר טראומה שמלווה לכל החיים.
בקשר למסכנות של האמא- כולנו עוברים חוויות כאלו ואחרות, וזו בחירה שלנו אם להעביר את זה הלאה לילדנו או לאו.
אני מסכימה איתך שתקיפת האמא- שהיא בעצם גם קרבן- פוגעת בה פעמיים...
נכון שגם היא סבלה.
אבל אם לא נוקיע תופעות כאלו בפומבי- איזו מין חברה אנחנו (ובמיוחד אנחנו )?
אני חושבת שהתוקפנות שאנו חשים ואף מבטאים נגד האם היא בעצם הדרך שלנו להגיד שזה לא בסדר. שלא ככה צריך להיות.
כי לשתוק= לתת לגיטימציה (בעיני).
ואולי אמא שתכנס לדיון כאן ותחשף לעצמת הרגשות שעלו כאן בדיון תבין את הדברים אחרת ותנסה לנהוג ביותר כבוד כלפי הגוף שלה ושל ילדיה, ואולי בפעם הבאה להגן עליהם יותר...
אני יודעת שאצלי זה היה ככה- היו לי מחשבות, וקראתי כאן באתר דעות לכאן ולכאן (בכל מיני נושאים- הדוגמה האחרונה זה נושא "חינוך ללא כפיה")- וגיליתי שאפשר גם אחרת. וכל זה בזכות האתר הנפלא הזה והאנשים הנהדרים שכותבים כאן.

דליתוש,
איפה קנית את הספר של נטלי איינג'ר? בסטימצקי וב
ibook
באינטרנט, לא מצאתי...

אוד ליה,
אבל אם לא נוקיע תופעות כאלו בפומבי- איזו מין חברה אנחנו (ובמיוחד אנחנו )?
בטח להוקיע את התופעה בפומבי! אבל לא דרך הוקעה של בן אדם שלוקח בה חלק. זה הבדל גדול... לכעוס על תופעה (והשלכותיה) בלי לכעוס על אנשים מסויימים שלוקחים בה חלק.... לא תמיד פשוט..

איפה קנית את הספר של נטלי איינג'ר?
קיבלתי מתנה לפני כמה שנים...

אנונימי

לא קראתי את כל הדף (דההה!!!) עדין (האמנם???), אבל בכל זאת יש לי מה להגיד (שוב דהה!)

מונו - וסליחה על הבוטות! - איפה את חיה? בדקת סביבך כמה נשים מרגישות סבבה עם עצמן עד כדי שגם בסביבה רפואית הן יוכלו להיות מי שהן, לסרב, להסכים וכו'? עזבי, לא בלידה. ככה. בשגרה. אבל בסביבה רפואית.
מהמחקר הדל שעשיתי ושאינו מהווה שום אינדיקציה סטטיסיטית כמובן - מעטות. כולל האסרטיביות שביננו.

ולמצוא רופא-ת נשים "טוב" - דחילק. הגזמתן!
זו משימה מסובכת ביותר.
תסתכלו בדף של המלצות רופאי נשים ואולי תבינו.
החל מכך שהדרישות של כל אחת מאיתנו לגבי מה זה רופא-ת טובה, דרך הכימיה שכן או לא נוצרת איתה, דרך באיזה קופ"ח את ובפרט אם את בוחרת בחירות אלטרנטיביות שחושפות אותך לעוד יותר ביקורת מאנשי הרפואה הממסדית.
בעיני זה כמעט נס למצוא רופאה שטוב לך איתה.

עכשיו, משכבר מצאת, את חושבת שהיא תיידע אותך בחשיבות של בדיקה כזו או אחרת? ביתרונות, בחסרונות? בסטטיסטיקות?

וניצן,
לא כל אחת יכולה בקלות לשלוף ככה מידע ולגלות את האוצר שחשפת בפנינו על הסטטיסטיקות של סרטן המעי, שנוכל לנפנף בהן בפני הרופאה, כדי שנוכל להסביר למה אנחנו ממעיטות בחשיבות של הפאף למשל.
והסיכוי שהרופאה תבוא אלי עם הנתונים האלה - נו באמת...

אני לא יודעת מתי בדיקה ואגינלית (או כל בדיקה אחרת) היא באמת חשובה. אני בוחרת לסמוך על הרופאה "שלי" שתדע איזה בדיקה חשובה ואיזה פחות.
יש גבול לכמות המידע שאני יכולה להגיע אליו, שאני יכולה ורוצה להשקיע בלחפש אותו.
[ובהזדמנות זו - תודה גדולה על המידע שנתת פה! באמת!. שאר התגובה שלי נכתבת מנקודת מבט של הדיוטה גמורה]
אבל מה לעשות אם אין לי רופא שאני סומכת עליו?
התסכול שאני חוויתי כשלא מצאתי רופאה כזו, היה מאד גדול.

< נא סלחו על ההתנסחות הלא רגישה וכנראה גם הלא בהירה. התעוררתי באחת ומאז לא מצליחה להירדם

>

_בשניהם גילוי מוקדם מציל חיים, ואני לא רואה אף אחת פה רצה לפרוקטולוג שלה שידחף לה חוטר לתתתתת.... פעם בחצי שנה.
חבל._
כי הבדיקה לגילוי עצמי של סרטן המעי הגס היא פרטית, בבית.
אז למה אי אפשר לעשות בדיקת פאפ בבית???

כי פאפ לוקחים מתוך צוואר הרחם, ומעי הגס בדיקת צואה (לא מכניסים כלום לגוף, בודקים דם סמוי בצואה)

אולי אפילו אני אומר שלדעתי להתקיף את האמא על המעשה שעשתה זה גם להתקיף את הילדה שלה.
ממש לא. זה לנסות להגן עליה.

כנ"ל לגבי האבא האנס. אני די משוכנעת שלא היה אף אחד שהגן עליו כשהוא נאנס ומן הסתם גם לא אחרי.הצורך בהגנה לא עובר בשום גיל, אם לא מספקים אותו. אני לא רואה אפקט חיובי בתקיפה, האשמה או הענשה של קורבנות מוזנחים
אז אם לא לתקוף, להאשים או להעניש את הפדופילים (שחלקם נאנסו נניח בעברם)- מה את מציעה? לתת להם לטייל בשלווה באחו בעודם צדים קרבנות חדשים?

די אירוני בעיני להיחרד בעברית.
למה בעברית? לא זוכרת סטטיסטיקות מדוייקות. אבל נדמה לי ש-60% מלים בארה"ב. המוסלמים מלים בהחלט. (ושם זה לא בגיל שמונה ימים. שם זה לילדים/ נערים שזוכרים כל רגע ורגע ומרגישים את הכאב בשיא עצמתו)
מספיק לתקוף את התרבות והדת שלנו, ללא קשר ל-האם אני מסכימה עם מילה או לא. זה ממש, אבל ממש לא קשור לדת ולשפה.

אוף טופיק:
המוסלמים מלים בהחלט. (ושם זה לא בגיל שמונה ימים. שם זה לילדים/ נערים שזוכרים.
בקרב הערבים בארץ נהוג למול בגיל 8 ימים. למיטב ידיעתי הם לא חייבים בגיל 13 אלא עד גיל 13, ובהרבה חברות מוסלמיות נהוג למול בגיל הרך (יעני פעוטות - שגם זה נורא בעיניי, אם כי אולי בגיל ההתבגרות זה כבר הרבה יותר גרוע... לא יודעת, מעולם לא הייתי בן ולא עברתי ברית מילה

)

אנונימי

ענבל יקרה,
כשמישהי כותבת אולי אפילו אני אומר שלדעתי,_ אז מותר אפשר ואף רצוי (לדעתי) לכבד את דעתה ולא לכתוב _ממש לא.
אולי אם תחדדי ותכתבי שלדעתך לא זו הכוונה, למשל?

ואולי לא שמת לב, אבל היא לא מציעה.
(ואם אני מציעה - מה שאני לא, אבל אם - אז אני מציעה גם וגם. גם לתת להם הגנה (אין לי מושג באיזה אופן), לספק צורך בסיסי שלא סופק להם מעולם (כנראה. מה אני יודעת?!), וגם לגנות, ובוודאי שלמנוע מהם את האפשרות להמשיך במעשים דומים ואולי אפילו להעניש על המעשה עצמו.

ליאת יקרה-
שלדעתי להתקיף את האמא על המעשה שעשתה זה גם להתקיף את הילדה
בעצם דליתוש הביעה את דעתה על מה שאני ובנות אחרות כתבו. היא חשה שאנחנו תוקפות את הילדה (מעצם תקיפתינו את האם)- אז אני אומרת- זה ממש לא מה שאני עושה (ז"א- אני ממש לא תוקפת את הילדה, אלא מנסה להגן עליה). אין פה עניין של הדעה שלי, אלא של הכוונה שלי (האם כתיבת הדברים היתה מבחינתי ברוח תקיפת הילדה? ממש לא... )
אני מאוד מכבדת את דבריה של דלית, ונהנית ממנה מאוד (לא בהודעה האחרונה, האמת (-: )
אז הממש לא הוא ממש לא מה שיצא ממנו.. מתנצלת אם מישהי לא ירדה לסוף דעתי.

לגבי ברית המילה- שוב, ממש לא שאלה של האם נכון או לא- המילה בגיל 8 ימים, אם כבר מלים, היא הנכונה ביותר מבחינה פיזיולוגית (מבחינת קרישת הדם ,ההחלמה, הכאבים.. ) יש ממש תהליכים בגוף התינוק שמתרחשים בגיל 8 ימים אבל לא בגיל יומיים או חודשיים. אני מבטיחה למצוא את הפירוט המדוייק.
ולא רק המוסלמים מלים בארץ, גם הערבים הנוצרים. (ואולי עוד עדות.. לא יודעת)

אין פה עניין של הדעה שלי, אלא של הכוונה שלי.
זה מוטיב חוזר בדף, לא? כלומר, כוונות לעומת תוצאות. אני לא חושבת שדליתוש חושבת שמישהו כאן התכוון לתקוף את הילדה - ברור שכולם פה לטובתה! - אלא שהיא נסתה לומר שלדעתה, המשמעות הלא מכוונת של תקיפת האם היא תקיפת הילדה. זו נקודה שבהחלט לא חייבים להסכים עליה, אבל לבוא ולומר שזו לא היתה הכוונה זה טיעון ששקול לטיעון שרופאים לא פוגעים במטופלות כי הם מתכוונים להיטיב עימן.

טוב, אני מניחה שאנחנו חלוקות פה. אני ממש לא רואה איך תקיפת האם על פגיעה בבתה מזיקה לילדה.. (במקרה הזה)

כן, אני בעצמי גם לא בטוחה לגבי זה. אני מסכימה ב-100% עם שאר ההודעה של דליתוש, ואם הדיון היה נסוב על מישהי שהיה לנו (או לאחת מאיתנו) קשר איתה בחיים האמיתיים גם למשפט הזה הייתי מסכימה. כמו שזה עכשיו, אני צריכה לחשוב על זה קצת.

יאללה בנות מספיק להתקטנן, נראה לי שכולן פה די מסכימות (הותירו המחלוקות מאחור ובואו נתאחד נגד הרופאים הרשעים

)
>האם לציין שאני מתכוונת בהומור או שסמיילי מספיק? אין לדעת, זה נושא קשה. נא לא לסקול אותי<

דבר אחד מענין אותי בנוגע לדיון על האם והילדה והסטאג'רים (שהוציא אותי מאיזון כללי למשך כמה ימים טובים. עכשיו נרגעתי ואני יכולה לשאול)
הרי דובר פה הרבה על לקיחת אחריות על עצמנו ועל גופנו, חינוך מעצים של ילדותינו וכולי
ובכל זאת- אין להתעלם מהעובדה שאנשים בחלוקים משפיעים עמוקות על יכולתם של בני אדם בכלל (ובני אדם לא מועצמים בפרט) לעשות החלטות.
(וזו עובדה מוכחת, יבואו האנתרופולוגיות המסתובבות פה באתר ויביאו מספרים ותאריכים, אצלי המוח ריק כרגע, היה משהו עם חישמולים בשנות ה60 לא?)
האם זו דרישה מוגזמת, אם כל הכבוד למודעות העצמית ולחיזוק האסרטיביות אצל כל אשה וחישה, לבקש שרופאינו היקרים לא יתייחסו אלינו כאל חיות מעבדה, לא יבקשו כל העת לדחוף לנו הורמונים, לסמם אותנו במגוון הסמים שכרגע חברות התרופות משווקות ולהגיד לנו אח"כ ש"זה שום דבר ומה את מתבכינת?"
אחרי הכל, לא לכולן יש זמן ומשאבים לברר את כל מה שהן צריכות לדעת בנושאי רפואה בדיקות ומה לא, בכ"ז הרופאים מקבלים על זה כסף וזה מקצועם
אכן תתפלאו, מקצועם של רופאי קופ"ח הוא לא להיות ספסרי תרופות והורמונים, אלא לדאוג לבריאות הציבור או משהו כזה
מה אני מנסה לומר?
צריך להיות מצב שאני יכולה לסמוך על הרופא שלי
שאני לא צריכה ללכת לחפש באינטרנט אלף הוכחות שיפריכו או יוכיחו את ההמלצה שלו
(לא בכל ענין פשוט ושגרתי בכל מקרה)
ובלי לנסות להסיר את האחריות מהאם- מעשה נורא נעשה שבוודאי צילק נפש צעירה לנצח
ובלי להכנס לאיך האם מרגישה וכמה יש לה סיוטים בלילה אחרי הסיטואציה הזו
וסתם גם אם הסיפור הזה לא היה ולא נברא וסתם המציא אותו מישהו בשביל הפואנטה
אני בכל זאת חושבת שעל הרופאים האשמה, על הרופאים האחריות, על החברה שגורמת לרפואה להיראות כמו שהיא
(ואני לא אומרת בזה שלכל אדם אין אחריות על עצמו אז לרדת ממני מהר

)
מה אני יודעת מה אני אעשה מול כמה חלוקים כאלה אם יקרה מצב?.. יש סמכות בלבישת חלוק, וכשאתה לובש חלוק ואומר למישהו מה לעשות, מוטב שתקח בחשבון שיש יותר סיכוי שהוא יקשיב לך מאשר לכל אדם מהרחוב, ושלפעמים יש סיכוי שהוא יקשיב לך יותר משיקשיב לקול הפנימי של מצפונו ושכלו הטוב
(קול זה מוחלש מדי פעם מכל מיני סיבות ואני לא צריכה לפרט כבר כתבו פה יפה למה יש לנשים רבות סיבה טובה לא להקשיב לו)

ענין אולי לדף אחר - בדיוק ראיתי שני סרטים על מיניות ואמצעי מניעה המיועדים לאנשים עם בעיות תפקודיות וכמעט נפלתי מהכסא מרוב סקסיסטיות, מרוב שהאופציות היחידות המוצעות הן לנשים- הורמונים מסוגים שונים, מדבקות ומזרקות, מתקן, קשירת חצוצרות ואפילו עיקור! בלי למצמץ בכלל זה מועלה כאופציה, בלי להזכיר את כל מה שכרוך בזה, שכבר דובר עליו בדף זה
ופעמיים נאמר, כלומר בשני הסרטים נאמר, שלגברים האופציה היחידה היא קונדומים!!
ועל כך יאמר :-O
אז כן, לא רק רופאים אלא כל מיני אנשים שמתכוונים רק לטוב (וסרט כזה הוא יוזמה מבורכת לדעתי) לא יכולים להתאפק ולתקוע את הדעות הכי מיושנות לציבור שהכי סביר שפשוט יעשה מה שהרופא ממליץ כמו ילד טוב
אז אולי הדרך היא כזו- ראשית מתחזק הציבור, קונה לעצמו דעת ודעות, מציק לרופאיו ולא מרפה, או מתעלם מרופאיו לגמרי...
בסוף הם אולי יבואו...
מוסיפה לדף ללא קריאה

תודה ענבל ליאת ורחל.

ענבל,,
בעצם דליתוש הביעה את דעתה על מה שאני ובנות אחרות כתבו. היא חשה שאנחנו תוקפות את הילדה (מעצם תקיפתינו את האם)-
אני חשה שהמעשה של לכתוב מילים תוקפניות כלפי האם הוא מעשה מזיק, גם לילדה. אני לרגע לא חשה ש את תוקפת את הילדה.
כלומר, המעשה שאת עושה תוקף את האם, בעיני.
אני תוקפת את המעשה שעשית, לא אותך. כי כתבת (עשית מעשה) מסר שתוקף ישירות את האמא.
תקיפה המעשה , במובן של הטלת ספק ב"אי הנזק" שבמעשה או ב"נכונות" שלו , כמו שנעשה כאן לגבי המעשים הקשורים לבדיקות וגניליות. (ובאתר לגבי מליון מעשים ותופעות, חמורים הרבה יותר ממצב כפייה בבדיקה או טיפול רפואיים).
תקיפת אדם היה יותר- תגידי, את צוחקת? לענבל הזו אין זכות להיקרא אמא. עם כל הכבוד האם זה היה עוזר או מזיק לילדיך?
כל האמהות (והאבות) שאני מכירה עשו עושות ויעשו (זה גם אני) מעשים שראויים לתקיפה בעיני, אבל אף אמא (או אבא) אינה ראויה לתקיפה בעיני.

אני ממש לא רואה איך תקיפת האם כאם, לא משנה על מה, לא מזיקה לילדה. אני גם לא רואה איך היא לא מזיקה נקודה. ומעבר לזה, אני לא מסוגלת לראות איך זה עוזר למישהו.
לי עוזר לתקוף תופעות שאני מזהה בהן נזק, תקיפת ילדה נאנסת, לא משנה בת כמה היא ומה מעשיה נכון להיום, בעיני היא תופעה שיש בה נזק.
אני חושבת שלתקוף את המעשה ולתקשר עם האדם, יותר מתאים לי, באופן אישי.

דוגמא- דיר באלק תתקפי אישית את אמא שלי כי היא התעללה בי בילדות. היא לא פדופילית, היא פשוט חברת קיבוץ. האם היא לא ראויה להיות אימי כי היא נטשה אותי בבית תינוקות?
האם יעזור לי לקרוא שמישהי כותבת ש"אין לה זכות להיקרא אמא"?
המקרה עליו תמרוש רוש כתבה הוא מקרה שגרתי ובנאלי במציאות שלנו ואם האם הזאת אינה ראויה להיות אם, אני לא מכירה כמעט אף אחת שכן ראויה. ובא לי בכל זאת קצת להאמין באנשים.

מה את מציעה? לתת להם לטייל בשלווה באחו בעודם צדים קרבנות חדשים?
אני מבקשת להמנע מלשאול אותי ולענות תשובה "בשמי" באותו משפט... למה שאני אענה תשובה כל-כך מגוחכת? הלוואי והיה אחו למישהו לטייל בו

. אולי היו פחות פדופילים בבתים...
עונשים לא יעיל בעיני, כי הבן אדם המעניש, ניזוק בעצמו וכנראה יתרום לקיום יותר אנשים המבצעים מעשים שראויים לעונש.
אני גם לא חושבת שכל-כך קל למצוא "קורבנות חדשים " הילדים עם ההורים שלהם מהתחלה וההורים שלהם לא פתאום נהיו פדופילים. הילדים גם בכל זאת אמורים לחזור איתם הביתה וגם אם לא, אלו ההורים שהם קיבלו לגלגול הזה, ולדעתי להיות ילדה של הורים מותקפים לא נחמד להיות בשום שלב בחיים.
.

(וזו עובדה מוכחת, יבואו האנתרופולוגיות המסתובבות פה באתר ויביאו מספרים ותאריכים, אצלי המוח ריק כרגע, היה משהו עם חישמולים בשנות ה60 לא?)
את מתכוונת %D7%A9%D7%9C[/u]%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%9D]לניסוי של מילגרם ?

יעל!

וכמעט נפלתי מהכסא מרוב סקסיסטיות, מרוב שהאופציות היחידות המוצעות הן לנשים-
הסקסיסטיות היא שרק נשים יכולות להכנס להריון. לדעתי זה בדיוק הדבר ששלטון הזכר אמור "לאזן" ולעולם לא יוכל. אין דבר בעולם שישווה ליכולת להרות וללדת ולגדל בן אדם . זה הנכס האולטימטיבי שיש ויכול להיות רק לנקבות והוא לא עובר לסוחר.
אפשר כן להעביר מוצרים אחרים, בין השאר כאלו שמנסים לקטוף את הרווח הכלכלי מלהפוך את הנכס הזה ליקר לתחזוקה, פיסית ונפשית.

אכן מילגרם

גם גברים יכולים לעבור סירוס, וזה אף הפיך

מסר שתוקף ישירות את האמא
אני מבינה את הגישה שלך. באמת. אולי זה המקום הנכון להיות בו ואני לא במקום הזה עדיין. ואולי לא. משום מה אני מתבוננת שוב ושוב ועדיין מוכנה לתת לאמא הזאת ניעור רציני.

האם היא לא ראויה להיות אימי כי היא נטשה אותי בבית תינוקות?
אני לא חושבת שהיא נטשה אותך. אני חושבת שהיא חשבה שזה הכי טוב בשבילך ובשביל החברה הקיבוצית. זה עדיין לא מצדיק את העניין. (באמת אשמח לדבר פעם עם הורים בקיבוץ מהתקופה ההיא. סתם מתוך התעניינות.). אבל איכשהו בעיני ממש אי אפשר להשוות לסיפור 'שלנו'. לא יודעת למה זה כל כך מכאיב לי מה שהיא עשתה. (לא, אמא שלי בחיים לא היתה חולמת לעשות לי כזה דבר, זה לא משם )

למה שאני אענה תשובה כל-כך מגוחכת? נו, קצת ציניות... לא באמת חשבתי שזו תהיה התשובה (-:
הלוואי והיה אחו למישהו לטייל בו הלוואי!

האם זה היה עוזר או מזיק לילדיך? אם הייתי אמא כה מחורבנת (סליחה מראש לכל מי שנפגע) אז כן, לא חושבת שהיתה לי הזכות להתלונן. ואולי זה היה מנער אותי, אולי אם הייתי מכסחת במכות את הילדים שלי בסופר ומישהו היה אומר לי שאין לי זכות להיקרא אמא- אז אולי, רק אולי הייתי מתעוררת? (יש לדעתי דף כזה, האם להעיר לזרים...) ואם הייתי מתעוררת זה לא היה עוזר לילדים שלי?
טוב, בואו נעזוב לרגע את ילדי שעוד לא נולדו... הדיון יצא מהקשרו!

עונשים לא יעיל בעיני
ומה כן בעינייך? (שואלת באמת, לא בקנטרנות)

אני מאד מזדהה איתך. הריון שני עכשיו ואני שונאת שונאת שונאת את הכסא, את החיטוט בין אם הוא ידני או מכשירני.
לצערי יש לי חשד לסיבוכים בהריון (cmv), אז יש הרבה יותר סקירות ואלטראסאונד פנימי ממה שאני רוצה.
באופן כללי, אני לא חושבת שיש צורך להיבדק בכלל.
אני הומיאופטית, ולכן בתור מטפלת ומטופלת בעצמי, אני מאד מאד ממליצה לגשת לאיזה סוג טיפול, את לא צריכה לסחוב איתך טראומות בעוצמות כאלו. אנחנו נתקלים בהרבה אירועים קשים ומצלקים בחיים (הלידה הקודמת שלי הייתה קיסרית ועברתי התעללות בבית החולים), אבל העוצמה והאינטנסיביות של הזיכרון מהחוויה צריכים להיחלש.
להתאזן.
תוכלי לכתוב לי באתר ב אימא יולדת בפעם הראשונה או למייל [email protected]

(ועוד הערת אגב בקשר לאמצעי מניעה לגברים - תראו את האתר הזה! http://www.newmalecontraception.org/ וסליחה על ההפרעה)

רחל קישור מצוין, בא לך לשים אותו בדף אמצעי מניעה או תכנון הריון באופן טבעי ?

שמתי ב{{}}אמצעי מניעה

יעל
איזה כיף שכתבת
בדיוק רציתי לכתוב על אמצעי מניעה (כבר שבוע בערך חחח) והתעצלתי
ובאתי רק להנהן

בכל אופן, כשבעלי שאל אותי למה אני לא שמה התקן/לוקחת גלולות שאלתי אותו למה הוא לא קושר צינורית זרע.
למה אני צריכה לסבול בגלל שהוא לא רוצה ילדים?
אני מבחינתי מוכנה לעוד.
ובכלל עוד לא קיבלתי מחזור (ילדתי לפני קצת יותר משנה).
הוא חשב על זה ואמר שאני צודקת. ושהוא יקשור.
כבר עברה שנה ואפחד לא קשר שום דבר ב"ה P-:
מה נראה לכן מישהו עושה את זה בארץ בכלל?

הממ...באתר שרחל קישרה כתוב שקשירה אינה הפיכה..
(יעל! מספיק להתמכר למה חדש! לכי לעבוד!)