אמא לומדת להתמודד

זה התחיל ממש בקטן. הכתב שהיה נטוי מהרגיל, והקושי בקריאה שלא נעלם, וחוסר היכולת לשבת בשקט, ואי אפשר להעביר דיון ארוך כי כל הזמן קופץ מנושא לנושא.
אז לומדים - מקצרים טיעונים שיהיה קל לעקוב, ומקריאים במקום לצפות שיקרא, ומחכים שהכתב יסתדר מעצמו. אבל דברים לא מסתדרים, ולא נמוגים, והילד מתקשה ומדבר על עצמו כטיפש, ומדבר על ילדים אחרים ש"עוקפים אותו", ואפשר להחביא ולהסתיר אבל בסוף יושבים מול המורה והיא אומרת "הפרעת קשב וריכוז", וחייבים להתמודד עם זה.
קבענו תור לאבחון פסיכו-דידקטי, וגם אבחון נוירולוגי (במקום סופר-נחשב בארץ שינקה לנו את הארנק היטב, בהתאם). ודיברתי על זה עם הבנזוג, אבל עוד לא עם הילד כי התור רחוק ובינתיים...
ובינתיים יש מועקה שלא עוברת.
וכל ילד אחר היה לי קל. הייתי יכולה לנחם את האמא, להסביר לה שיש פתרונות, ושלומדים להתמודד עם זה, ושהפרעה כזו יש למחצית מהילדים כמעט, ולכולם יש פוטנציאל להפוך למשהו מדהים. והייתי אומרת לאמא- "תראי כמה הילד שלך מדהים! תראי איך הוא בונה דברים! תראי כמה הוא נדיב, וחכם, ומצחיק. אז מה אם יש לו "משהו"? את אפילו לא ידועת עדיין מה בדיוק יש. חכי, זה יסתדר."
אבל אני האמא הפעם, אני זו שצריכה להיות שם בשבילו, ולהתמודד עם חוסר הידיעה, ועם הפחד, ועם החרדה שיש משהו גדול ועמוק שמפריע לילד שלי ואני לא יכולה לשמור עליו, למחוק את זה ולהגן עליו.
אז הנה, אני מתמודדת.

מקשיבה.
וגם..
יש פתרונות, ושלומדים להתמודד עם זה, ושהפרעה כזו יש למחצית מהילדים כמעט, ולכולם יש פוטנציאל להפוך למשהו מדהים. ... תראי כמה הילד שלך מדהים! תראי איך הוא בונה דברים! תראי כמה הוא נדיב, וחכם, ומצחיק. אז מה אם יש לו "משהו"? את אפילו לא ידועת עדיין מה בדיוק יש. חכי, זה יסתדר."

מקשיבה... שמחתי לראות את שמך במה חדש, קצת התכוצ'צ'תי כשראיתי שבאת לספר על קושי, אבל שמחה שבחרת לשתף..

תודה בנות

ידעתי שזה רעיון טוב לבוא לכאן!

_אבל אני האמא הפעם, אני זו שצריכה להיות שם בשבילו, ולהתמודד עם חוסר הידיעה, ועם הפחד, ועם החרדה שיש משהו גדול ועמוק שמפריע לילד שלי ואני לא יכולה לשמור עליו, למחוק את זה ולהגן עליו.
אז הנה, אני מתמודדת._

מסכימה איתך שכזה מגיע אליך, שכשזה שלך זה הרבה יותר קשה, פתאום ההתמודדות היא שלך, של הילד שלך וזה באמת עבודה.

... תראי כמה הילד שלך מדהים! תראי איך הוא בונה דברים! תראי כמה הוא נדיב, וחכם, ומצחיק. אז מה אם יש לו "משהו"? את אפילו לא ידועת עדיין מה בדיוק יש. חכי, זה יסתדר."

מנסיון, הילדים האלו הם מדהימים, בעלי יכולות וכשרונות יוצאות מגדר הרגיל.
הבת שלי, חן, כמעט בת 3 עוברת התמודדות לא קלה בכלל עם עין בעיתית (את יכולה לקרוא את סיפור החיים שלה בדף הנסיכה על העדשה), ובכל זאת היא מדהימה, מיוחדת.

ויש גם את חמומה על דרך הכורכר נראה לי שידבר אלייך !

אני לגמרי המומה מזה שפתחת בלוג ולקח לי כמעט ארבעה ימים לעלות על זה.
ברוכה השווה!
אני שמחה לקרוא אותך ולפגוש אותך ואני אשמח לעזור לך אם משהו מהנסיון שלי יהיה רלוונטי.
לעת עתה מחבקת .
(ניסיתם הומיאופתיה?

)

תודה'לה - תודה על העידוד

רסיסים, תודה על ההמלצה - הלכתי והחכמתי (וגם התאהבתי בה ובדרך שבה היא כותבת).
מימה -

כאשר קנינו מדפסת חדשה הגיבור ביקש שאבנה לו משהו מהקופסא שלה, גדולה, מפתה ומבריקה. הסכמתי מיד, כמה קשה לגזור שני חלונות ודלת עבור ה"בית" הסטנדרטי?
"לא, אמא," השיב הילד, "אני רוצה בונקר". הוא נעמד בתנוחה בוחנת, התבונן על הקופסא במשך דקות, ולאחר מכן ניגש לעבודה. הבית שלנו הפך לאתר בניה למשך שלושה שבועות, כשכל קופסת קרטון מוחרמת לטובת הבונקר, ובתומם בונקר אמיתי עמד במרכז המטבח. הבונקר מורכב מארבע קופסאות - שלוש שיוצרות את הבונקר עצמו, כולל צריח, איזור שיגור טילים ושולחן כתיבה, ואחת שיוצרת את עמדת התותחן השני, זה שמגן על הבונקר (או נלחם בו, תלוי מי החבר המתארח אצלנו).
חתיכות הפלסטיק שהחזיקו את המדפסת במקומה הפכו למושבים עבור התותחן ועבור הלוחם בבונקר, ואחת מהן מייצבת את כן השיגור (של הטיל).
הנסיכה כל כך התלהבה מהבונקר שדרשה בונקר גם עבורה. הגיבור בחן את הקופסאות שנותרו בבית מהזמנת המכולת האחרונה והציע לה טנק. היא, כמובן, פרצה במחיאות כפיים. הפעם התכנון והבניה ארכו שעתיים בלבד, אם כי הוא טרם סיים להרכיב את הכל (כי העוזרת הגיעה וצריך לפרק את כל הקופסאות ולהערימן על השולחנות).

ומה רציתי לספר?
שהיום, בין דפים אחדים מצאנו נייר אחד, נטול קפלים (מה שמעיד על כך שנשמר תקופה ארוכה טרם החליק בינות לעיסוקי-ילדים אחרים) ועליו מצויר הבונקר של הגיבור. ארבעה מבטים בסיסיים, כנהוג בכל שרטוט הנדסי (למעלה, למטה, ימין ושמאל), מבט אחד תלת מימדי המציג את הבונקר ואת עמדת התותחן, ומבט אחד נוסף, שרטוט פריסה של הקרטון המרכזי, מדויק ובהתאם למידות. בכל המבטים מצויר גם הלוחם בבונקר, ובאחד מהם רואים את הרימון שלו (הוא צמוד לחגורה בצד ימין, לכן רק במבט הזה רואים אותו).

וזה מדהים, ומעיד על חשיבה יצירתית ומתוכננת בו זמנית, ועל תפיסה מרחבית מעבר למצופה מגילו, ועל יכולת הפשטה של הבעיה לרכיביה והרכבתה מחדש, ועוד ועוד.
אבל הקווים לא ישרים, וברשימת החלקים הנדרשים בתחתית הדף כתוב "1. קופסהת קרתון 2. קלקר 3. גלילי ניאר".
זה הופך אותי לאמא גרועה אם זה מה שאני רואה?

הבעיה היא לא בו. הבעיה היא בנו.
בתבניתיות שלנו ובבתי הספר שלנו ובנסיון להאחיד ולשים אנשים בקופסאות.
כתב ישר, כתיבה ללא שגיאות הם שכלול של כלים שימושיים לכדי אסטתיקה ולא יותר מזה. כמו ההבדל בין ארוחת גורמה שמוגשת בכלי פלסטיק לעומת ארוחה שמוגשת בסט צלחות מהודר. הטעם הנפלא הוא אותו הטעם. רק בראש שלנו זה שווה פחות.
בעולם האמיתי - הידע שלו, התפיסה שלו, הסבלנות שלו ועוד תכונות מרשימות רבות שעולות מתיאורך הן בעלי ערך רב ומספק בשביל להיות מהנדס, טכנאי, אדריכל ועוד המון דברים (וזה רק בתחום אחד שפתחת בפנינו).
כשיהיה בעל מקצוע מוכר ומוערך יהיה לו מחשב שבו יקליד ואף אחד לא ידע איך נראות האותיות שלו, העוזרים שלו הם שיקלידו בשבילו את המזכרים החשובים, ואף אחד לא יתעניין בזה שאת המכונה המסובכת הוא תכנן תוך כדי התרוצצות חסרת שקט בחד.

לי אמנם אין קשיי קשב וריכוז אבל העניינים התגלגלו כך שאין לי 12 שנות לימוד או בגרות. מכשלה גדולה בעולמנו לפי תפיסתם של רוב האנשים ומה שהופך אותי לחצי נכה מבחינת המוסדות הרשמיים. זה מעולם לא הפריע לי להתקבל לתפקיד מורה חיילת ואפילו להיות מצטיינת, לעבוד בבית ספר, ללמוד במקומות שעניינו אותי או לקבל תפקידים אחרים שרציתי.
השאלה היא איך אני תופסת את השונות.
מה שהוא צריך ללמוד זה לא איך לכתוב ישר ואיך לשבת בשקט (למרות שאם זה חשוב לו גם בזה אפשר להשתפר בטוח) אלא איך להכיר בכל הכשרונות שלו ולהאמין ששום דבר לא צריך להפריע לו ולעצור אותו.
יש כל כך הרבה דרכים להגיע למטרה פרט להליכה בשביל הסלול ודפיקה על הדלתות המוכרות. מי שיודע שיש חלונות, שבילי עפר ואפילו ארובות שניתן פשוט להחליק דרכם ישר למטרה, מי שיודע שמה שיש לו לתת לעולם לא פחות טוב בגלל שהוא ארוז בנייר עיתון ולא באריזת מתנה - חייו לא יהיו קשים יותר או מסובכים יותר מאשר כל אדם אחר.
עזרו לו לפתח את הכשרונות והכישורים הקיימים בו. העצימו אותו והראו לו את היתרונות שלו ולקשיים התייחסו כאתגרים קטנים שצריך לעקוף ולא כמלחמות שצריך לנצח בהן. אל תתמקדו בלנסות ליישר אותו - החוויה שתיווצר בו היא החוויה של להיות תמיד פחות טוב, להתמודד עם כשלון ידוע מראש ולשכוח שכל זה הוא רק העטיפה למה שהוא באמת - פלא.
להצליח לכתוב ישר או לשבת במשך 45 דקות במאמצים כבירים ולדעת שכולם סביבך עושים את זה אפילו בלי להתאמץ - זו לא חווית הצלחה.

ואלייך אמא שלו,
נראה לי שאת רואה אותו ממש ואת הפלא שבו. את אוהבת אותו כמו שהוא אפילו שאת רואה גם את השונות שלו וחשוב לך לעזור לו במקומות שבהם הוא צריך.
קיבלת הזדמנות לשיעור מעניין על ההתמודדות עם הציפיות החברתיות והמדדים המוכרים ואני בטוחה שתצאי ממני "עשירה" יותר לכל החיים לא רק כאמא אלא כאדם שמודד גם את עצמו (כמו כולנו).

כל הכבוד אימל'ה.

תודה לכן

ביום שני פגשנו את הפסיכולוגית שתעשה את האבחון. היא היתה נעימה, ממוקדת במטרה. תשאלה אותנו על הקשיים של הגיבור, על תגובה לכשלון, על הפחד מפני כשלונות חוזרים, על המצב החברתי שלו, על כל אספקט בחייו. ישבנו, וחנקתי היטב את התשובות המבודחות והציניות (הרי ידוע שלפסיכולוגים אין חוש הומור), וענינו.
יש לו חברים, אבל רק שלושה קרובים. הוא מתקשה בקריאת מטלות, אבל מצליח לבצע אותן אם מקריאים לו. הוא מעולה בחשבון אבל לא מתמודד עם בעיות מילוליות. הוא מקריא סיפורים לאחותו, אבל מהספרים שלה ולא משלו. סיפרנו על הבונקר, אבל היא רק הכניסה את הסיפור לקופסת "מתמיד במטלות שמעניינות אותו", מבלי להתפעל מההישג.
היא תעשה את העבודה שלה היטב, אני בטוחה, ונקבל ממנה שפע של המלצות ללימוד ולהשתלבות בבית הספר, והמורה תהיה מרוצה כי יהיו לה "כלים" (מילה שנואה עלי במיוחד) להתמודד עם הקשיים של הגיבור, וכולם יהיו שמחים.
ורק אני מרגישה חזק בפנים את הקווץ' שאומר שהייתי צריכה להשאר איתו בבית ולתת לו לבנות בונקרים כאוות נפשו.

קוראת אותך.

קוראת אותך.
@}

בן כמה המתכנן הגיבור?

מתמיד? מתמיד???
זה נכון, כן?
אבל זה - לדעתי [שלא פסיכולוגית] - אפס קצהו.
כי התכנון מראש ועוד תכנון על נייר אינם ברורים מאיליהם.
גם לא עבור מבוגרים!

גיליתי אותך! רק עכשיו!
מדמיינת את הגיבור בונה את הבונקר. מצטרפת לתבשילה בדעה שהתכנון והשרטוט על הנייר מדהימים, לא פחות ממדהימים.
את קראת כבר את המאמר המכונן של ד"ר אמנון גרושקה (איפה הדף, נו?) על האיבחונים של הפרעות קשב וגו'?
נדמה לי ששמו תסמונת הכשל החינוכי הנרכש. כן. צדקתי. תקראי שוב.

נכון ממש מדהימים!!! אני בחיים לא הייתי יודעת לעשות את זה!

זה התחיל ממש בקטן. הכתב שהיה נטוי מהרגיל, והקושי בקריאה שלא נעלם, וחוסר היכולת לשבת בשקט, ואי אפשר להעביר דיון ארוך כי כל הזמן קופץ מנושא לנושא.
תגידי, בן כמה הוא עכשיו? איבדתי את ספירת השנים.
אבל בנים רבים, רצוי שיגיעו לכיתה א' בגיל של כיתה ד'. או קצת לפני הבר מצווה...

סיפרנו על הבונקר, אבל היא רק הכניסה את הסיפור לקופסת "מתמיד במטלות שמעניינות אותו", מבלי להתפעל מההישג.
התכנון והיכולת להשלים משימה כל כך מורכבת פשוט לא אופייניים להפרעת קשב. אני משערת שזה פרט שעניין את הפסיכולוגית כי הוא רומז שהקושי אינו בקשב.

את יכולה לשאול את עצמך, האם קשיי הקשב מאפיינים אותו בכל תחומי החיים או מופיעים רק כאשר הוא נדרש לבצע דברים שקשים לו. במקרה השני אפשר לומר שקשיי הקשב משניים לקשיים הלימודיים.

מהמעט שסיפרת נשמע שיש קושי משמעותי בקריאה. אולי מדובר בלקות קריאה לא חמורה ואולי בקושי נורמטיבי, שמתסכל אותו ובולט במיוחד על רקע היותו אינטליגנטי כל כך. טוב שפניתם לאבחון כי יש הרבה מה לעשות. ואולי כשיהיה הסבר לקשיים שלו זה יעשה טוב גם לדימוי העצמי - לא ילד "טיפש" אלא ילד חכם שיש לו קשיים בקריאה.
בהצלחה @}

טוב אז קודם כל בטור אמא לילד עם מוח שבהחלט לא מתפקד "כרגיל" אני חושבת שאני יכולה להזדהות עם החששות וחוסר האונים, אבל לא על זה רציתי לכתוב.
בקיצור ממה שאת כותבת על הבן שלך פשוט ברור לי שאת מתארת אותי מילה למילה עם כל הקשיים והחוזקים שהיו לי בצעירותי. לצערי (אני קצת זקיינה) אותי אבחנו באופן מלא ורשמי רק בכתה י' אז המודעות לנושא לא הייתה משהו. בכל אופן בנוסף לכינוי החיבה שלי "ההיפראקטיבית" (כך קראו לי כולם בלי להבין שהכינוי הזה נושא בחובו גם אמת מדעית כלשהי) הסתבר פתאום שאני גם ה"אם אמא" של הדיסלקטים וממש פלא איך הגעתי עד הלום. התגובה הראשונה שלי לאבחון היתה הקלה גדולה. פתאום היה שם לתופעה. אפשר היה להבין שכל הקשיים שלי הם אמיתיים לא רגילים התמודדות מיוחדת כזאת עם המציאות שהיא רק שלי (עד אז כבר המצאתי לעצמי טריליון מנגנוני פיצוי).
אז חוברות כתיב וכתב היו העונש השנתי שלי בכל חופש גדול. לא עזר בגרוש אבל, בינינו, היום בין הלפטופ לאייפון הכל אלקטרוני ולמה בכלל צריך להתאמץ על להחזיק עפרון בצורה הנכונה (עד היום לא יודעת איך). נגשתי לחמש יחידות מתמטיקה בידיעה ברורה שאאלץ לפסוח על השאלה המילולית כי פשוט אין מצב... לעומת זאת כשנחשפתי לראשונה לגיאומטריה (בזמנו בספרו ה"חדשני" של בני גורן למי שזוכרת...) פשוט מרוב התרגשות הייתי יושבת בבית כל אחר הצהרים ומפצחת פרקים שלמים להנאתי. אז כן יש לי שגיאות כתיב מפה עד הודעה חדשה וגם כללי הפיסוק הנכון לא ברורים לי אבל סיימתי תואר (ראשון ושני) בהצטיינות ואפילו אחד מהתארים רכשתי בגולה (אפילו שיש לי בעיה קשה בקידוד שפה לפי האיבחונים - רציתי ועשיתי, אפילו שדרש לפחות פי חמש עבודה מכל סטודנט אחר).
הבעיה לפי דעתי במצב של הבן המדהים שלך היא המצב. לא הבן. לכל אחד מאיתנו גם לאלה שעמוק בתחום הנורמה יש סגנון יחודי לנו לעיבוד נתונים והתמודדות עם המציאות. לצערנו בתי הספר וסגנון ההוראה הקיים בהם לא מאפשרים הרבה מרחב לרכישת אסטרטגיות חלופיות למי שזקוק לכך, בכל זאת מדובר בסטינג של תלמידים ליד שולחן מול מורה. אני מאמינה גדולה בחינוך ביתי למרות שאין לי נסיון בתחום... אני פשוט חושבת על ילדותי (ובגרותי)
כמה זמן יקר בחיי הלך לו לאיבוד רק כדי לעמוד בתקן... אם רק היה מגיעה משהו ומציל אותי מתוך הסרט הנע של מערכת החינוך הקונבנציונלית חיי היו קלים בהרבה ומין הסתם גם היה מתפנה לי פתאום המון המון זמן (ואנרגיה שבוזבזה לחלוטין על להתאים לסטנדרט) להעמיק ולהצטיין בתחומים שנבעו ממני באופן טבעי. טוב יצא כרגיל ארוך ומבולבל אבל מקווה שאולי יעודד קצת וגם יתן חומר למחשבה. בכל אופן הייתי מתייחסת לאיבחון בתור חוות דעת של אדם אחד ולא רואה בכותרת ובתווית האבחנתית את חזות הכל (ברור לי שאת יודעת את זה אבל חשוב לזכור את זה גם ביחס לאיך שהילד רואה את עצמו אל מול האבחון).

הבעיה לפי דעתי במצב של הבן המדהים שלך היא המצב. לא הבן

הי! באתן לבקר! איזה מגניב! ואמרתן דברים כל כך חכמים ומכילים. תודה לכולכן

(מתלהבת)

ועונה על כמה שאלות שהצטברו - הילד אמנם במערכת החינוך, אבל בבית ספר דמוקרטי, מה שאומר - כיתה קטנה יותר, קשובה יותר לצרכיו, ציפיות נמוכות בהרבה מבחינת "הישגים לימודיים", והרבה תמיכה. בגלל זה הגענו לאבחון רק עכשיו כשהוא בן שבע (עונה על השאלה שלך, בשמת?), ולא בתחילת כתה א' לפני שנה. היה הרבה יותר מקום לבלוע את הקושי שלו. זו גם הסיבה שאני חוששת שמדובר בקושי גדול יותר ממה שאנחנו מדמיינים, כי הוא צף מוקדם יחסית במערכת מאד מקבלת.

ישבנו עם הגיבור אתמול והסברנו על תהליך האבחון ועל המשמעות עבורו. הוא הבין, כמובן, ורץ לשחק עם אחותו בקפיצות על הספות (אם לה תהיה הפרעת קשב היא תהיה נרכשת ממסלול המכשולים שהוא מעביר אותה). אני עדיין לא ממש מבינה. כלומר, מבינה אבל לא מפנימה. יודעת שצריך, ולא מצליחה להרגיע את עצמי שבאמת באמת צריך.

והבעיה הגדולה - כולם מסבירים לי שאני צריכה להשתחרר מרגשות האשמה כי הם מפריעים לי לראות מה הגיבור שלי צריך. הם ממסכים את הקושי שלו על ידי השיח הפנימי שלי שמרוכז בי ובילדות שלי. וזה ברור לי, ואני מסכימה, אבל הנטל של שלושים וכמה שנים לא נעלם, והתחושה שאמא חייבת להרגיש אשמה על דברים שקשורים לילד שלה - לא מרפה, וכמו בכל בוץ טובעני, ככל שנאבקים יותר כך שוקעים מהר יותר.

וכפייסבוקופילית ידועה - הייתי עושה לייק על כולכן!
(מקפלת את הפקאצה חזרה)

להשתחרר מרגשות האשמה
בתור אמא בעצמי, תוכלי לספר קצת על מה בדיוק את חשה אשמה?
אם יש לו הפרעת קשב וריכוז, את חושבת שיש משהו שהיית יכולה לעשות בשנים קודמות שהיה יכול למנוע את זה?

לכל אחד מאיתנו גם לאלה שעמוק בתחום הנורמה יש סגנון יחודי לנו לעיבוד נתונים והתמודדות עם המציאות. לצערנו בתי הספר וסגנון ההוראה הקיים בהם לא מאפשרים הרבה מרחב לרכישת אסטרטגיות חלופיות למי שזקוק לכך

מאמר מעניין מאתר פסיכולוגיה עברית על המפגש של ילדים עם הפרעת קשב ולקויי למידה עם מערכת החינוך

תקציר: רבים מהילדים המאובחנים או מאופיינים כילדים היפראקטיבים או הסובלים מלקויות למידה שונות, הופכים להיות נטל קשה על המערכת החינוכית כיוון שאנו יוצרים איתם אינטראקציות שליליות ובלתי מותאמות. אנו דורשים מהם ללמוד באופן שאינו טבעי להם, ודורש מהם מאמץ רב, אנו מעריכים ומקדשים התנהגויות ויכולות שאינן עולות בקנה אחד עם ההתנהגיות והיכולות שהם חזקים בהם, ולבסוף קובעים שהם "לא תקינים" וזקוקים להכוונה, לטיפול, ולתמיכה. עמדה זו אינה לוקחת בחשבון את מקומה של המערכת החינוכית ביצירת הקושי ואת תפקידה לא רק לאבחן את הקושי שנוצר, אלא גם למצוא ולהכשיר מחנכים ללמד בגישות שהן יותר מותאמות למי שלומד דרך גופו, דרך קשר, דרך חשיבה ודרך ההתנסות והחוויה. אם נצליח להבין יותר טוב כיצד מרגישים ופועלים ילדים אלו, נוכל ליצור עבורם סביבות למידה מותאמות ואינטראקציות חינוכיות חיוביות.

יקירה, איזה יופי שפתחת את הדף הזה. כמי שמתמודדת בעצמה עם הנושא , אני שותה פה בצמא את הדברים הנבונים שנכתבים לך. ההתמודדות שלי לא רלונטית כרגע לכאן אז רק מתישבת בשקט.
חיבוק גדול ואיחולי שבוע טוב.

בשמת ונוסעת - תודה על הלינקים מעוררי המחשבה. כרגע אני קוראת רק מאמרים שקשורים למבחנים שיש לי השבוע (ונכנסת לבאופן...), אבל הלינקים כאן ואני אגיע אליהם.
מימה, תמיד אוהבת אותך.

מחר פגישת אבחון ראשונה. התוכנית - לקחת את הגיבור מבית הספר, לנסוע לפגישה, לשבת בחוץ עם המחשב וללמוד למבחן של יום שלישי, לפגוש אותו אחרי האבחון, לשאול איך היה ("בסדר" או "לא זוכר"), ולקחת אותו לשתות שוקו ב'ארומה' ליד.

היום נקרתה בפני הזדמנות יוצאת דופן - הוא קבע עם חבר לאחרי הלימודים, והקטנה ביקשה להשאר גם. בהיותי אמא בעצמי לא אפיל על אמא אחרת שני ילדים שאחת מהן באה עם שק דרישות, ולפיכך נשארתי, והסתכלתי. היו שלושה ילדים והקטנה שלי. הם שיחקו ביחד בהרכבים משתנים - פעם שלושה בנים והיא בצד, פעם היא ואחד אחר בצד, פעם בזוגות, ופעם היא נדדה למטבח לאכול וכל השאר התפזרו להם.
והגיבור? שיחק מתי שבא לו, עם מי שבא לו.
אמנם רק שעתיים, אמנם בסיטואציה שנבחרה על ידי המשתתפים, אבל לפחות חלוק נחל קטן נגול מעל לבי. הוא יודע ליצור אינטראקציה חברתית, פשוט בוחר שלא להתחבר עם כל העולם.
וחלוק אבן נוסף - הילד השלישי הוא ילד עם הפרעת קשב וריכוז "אמיתית", כזו שלא צריך לפתוח אף ספר כדי להבחין בה. לפחות המצב של הגיבור שלי טוב יחסית. אולי לא נצטרך ריטלין.

אולי לא נצטרך ריטלין.
כן, אולי פשוט תקבלו יותר זמן במבחנים של בית ספר...
ציון יותר מתגמל...
הקלות בשיעורי בית= יותר זמן משפחה...
תסתכלי על הצד החיובי

עברנו את שתי הפגישות עם הפסיכולוגית. בשישי תהיה פגישה עם המחשב, ובעוד שבועיים - תוצאות.
להלן ההישגים שנרשמו -
הפסקתי לפחד מהמונח של "הפרעת קשב וריכוז". זה לא אומר שהילד שלי מופרע. זה אומר שקשה לו להתרכז, ולפעמים קשה לו להקשיב. צריך לשנות את השם וזהו.
התחלתי לשבת לידו בשיעורי הבית. אני מקריאה והוא פותר. ההקראה ממסמסת את רוב הפחד מהשיעורים, אם כי לא את כולו. אתמול היינו צריכים להמציא סיפור, והילד שלי שיוצר ספינות חלל מקופסאות ריקות לא הצליח לחבר משהו שמתאים לתמונה בה רואים ילדה ודבורה. תרגילי חשבון הוא פותר בקלות. שאלות מילוליות בקושי.
התחלנו לעשות רשימות בבוקר - "אלו הדברים שאתה צריך לעשות. אתה רוצה שאזכיר לך כל שלב או לא?"
המורה אומרת שהמצב בכיתה הרבה יותר טוב. הוא כבר לא מתבייש לענות לגבי שיעורי הבית, משתתף יותר, נוח יותר לשיחה.

יש תקוה.

אני רק רציתי להגיד בהצלחה.
וכן, שגיליתי את אוסף הבלוגים שלך (דרך הבלוג על החיידקים), מה שביומיים האחרונים משפיע באופן הרסני למדי ליכולת שלי לעבוד על התזה בזמן שהקטנטונת בגן. מקווה שלא אכפת לך שבאתי.
עכשיו אני אנסה לגלות אם יש אופציית עדכוני רסס לבאופן הזה, ואלך לשאוב קצת חלב ולעבוד קצת על התזה.

אין רסס בבאופן. ברוכה הבאה, שמחה שבאת

הוא נעמד בתנוחה בוחנת, התבונן על הקופסא במשך דקות, ולאחר מכן ניגש לעבודה. הבית שלנו הפך לאתר בניה למשך שלושה שבועות, כשכל קופסת קרטון מוחרמת לטובת הבונקר
_ומה רציתי לספר?
שהיום, בין דפים אחדים מצאנו נייר אחד, נטול קפלים (מה שמעיד על כך שנשמר תקופה ארוכה טרם החליק בינות לעיסוקי-ילדים אחרים) ועליו מצויר הבונקר של הגיבור. ארבעה מבטים בסיסיים, כנהוג בכל שרטוט הנדסי (למעלה, למטה, ימין ושמאל), מבט אחד תלת מימדי המציג את הבונקר ואת עמדת התותחן, ומבט אחד נוסף, שרטוט פריסה של הקרטון המרכזי, מדויק ובהתאם למידות._

אוי, אלו, איפה הייתי עד עכשיו??

קראתי את התיאור למעלה, ואני אשכרה עומדת פעורת פה.
בשביל להרים מבצע כזה...... דרוש קשב.
המון.

אני חושבת שאנחנו בעצם לא יודעים הרבה על קשב. לא באמת. אני מנסה לנסח לעצמי מה זה בעצם קשב ומה אנחנו מצפים ממנו ומה אנחנו צריכים ממנו.

אחד הדברים שהכי הרשימו אותי היה קצה דף שראיתי בבאופן, נדמה לי אמא עם הפרעת קשב, ובו היא תיארה איך קשה לה, בגלל קשב מוגבל, לעשות דברים שהיא רוצה לעשות. לא קראתי קצה קצהו של הבלוג, אבל היה לי הרושם שהקושי שלה מתפרס ומתבטא כמעט בכל תחומי החיים.
זה הרשים אותי. מבחינתי זו ההוכחה הניצחת שיש דבר כזה קושי בקשב וריכוז, ושלא הכל תסמונת בית ספרית.

יש קושי-קשב (בכוונה נמנעת מהמליה הפרעה) מסוג קצת אחר, למשל ידיד שלי יכול להתרכז ולהפיק תוצר מעולה בדברים מסוימים שהוא מעורב בהם (למשל, פירוק מחשבים, עזרה לאדם אחר בכתיבת קורות חיים), אבל מתקשה, עקב קשב מוגבל, לעשות דברים אחרים שהוא מעוניין בהם. למשל, להיות קשוב לבנאדם אחר בלי לקטוע אותו עם נושא משלו, לסדר כל מיני דברים הטעונים סידור, להתמיד במטלות מסוימות, שהוא היה רוצה להתמיד בהן.
תמונה מעורבת.

ויש את התסמונת הבית-ספרית, של בנאדם שמראה קשב בת@$% בכל הנוגע למטלות מאוסות, וקשב סביר עד מצוין בכל הנוגע למטלות רצויות. כאן - יסלחו לי כל המומחים, הבעיה היא לא בילד.
(זו האמונה שלי)

וכמובן יש את אותם אנשי פלא שייקחו כל מטלה שנותנים להם (כמעט) ויפגינו קשב משביע רצון בעיני הסביבה גם אם זה לא מעניין את התחת שלהם בעצם. יש כאלה, נו....
(ואולי יש גם את אנשי לא-כזה-פלא, שכל כך קשובים למטלות וציפיות מבחוץ, שמאבדים את הצפון שלהם לגמרי, ורק בסוף תואר שלישי מרימים פתאום את הראש ושואלים את עצמם, מה, זה מה שאני באמת רוצה לעשות? אבל חשבתי....)

זו היתה דרכי לתאר פה באופן סכמטי איזה סוג של רצף.
איפה הגיבור שלך על הרצף הזה?

סיפרנו [לפסיכולוגית] על הבונקר, אבל היא רק הכניסה את הסיפור לקופסת "מתמיד במטלות שמעניינות אותו", מבלי להתפעל מההישג.
ההתפעלות חסרה לך?? להבחין בהבדלים בקשב וריכוז בין עיסוקים כאלה לעיסוקים אחרים, נראה לי אלמנטרי בהבנה איפה בדיוק הקושי, ואם זה ב"קשב" כללי או בבעיה של אי התאמה בין הבנאדם למשימה.
שלא לדבר על כל האספקטים האחרים של הסיפור הזה.

<כתבו על זה ב האם זו הפרעת קשב וריכוז)

אתמול היינו צריכים להמציא סיפור, והילד שלי שיוצר ספינות חלל מקופסאות ריקות לא הצליח לחבר משהו שמתאים לתמונה בה רואים ילדה ודבורה.
אוי.... מן הסתם כי זה היה תוצר החשיבה של מישהנו אחר.
אני מכירה את זה היטב מעצמי. כל כך הרבה פעמים ביסודי, (ואחר כך כמה פעמים גם בצבא), היה כזה פער בין תהליכי החשיבה שלי לאלה של מי שהמציאו את השאלות המנחות, שהיו כל כך שקופות וברורות להם.
התמונות האלה, שבהן כמבוגרת את רואה את הסיפור שהמבוגרים תפרו כדי להוביל את הילדים לתובנה שאם הילדה בוכה אז זה בטח שבגלל שהדובי נפל לשלולית. ברור, לא?
שקוף, לא?
זועק לשמים? כן, אבל רק בעיניים של מבוגר.
ילד רואה דברים אחרים, אם בכלל.
לפעמים הדובי לא נראה בכלל כמו דובי. לא כמו אף אחד משלושת הדובים שיש בבית. או שהילד לא רואה את הדובי ממטר, כי בקצה השני של התמונה יש קצה-זנב של רכבת, ורכבות הן כמובן הנושא המרכזי של כל דבר באשר הוא (מה זה דובי? אה, הדברים הצמריים האלה שאנשים אחרים אומרים עליהם "אוי, חמוד"? תעשו לי טובה. לא שווים מבט, אלה). או שהילדה בוכה כי נפלה לה הסוכריה, אבל סוכריה מסוג וצורה שהילד לא ראה בחיים (ולא חייבים להיות קיצוני "באופן" בשביל שדבר כזה יקרה) (ד"א, במסגרת הקראת "הקטר הכחול שיכול", הילד הפרטי שלי בטוח שהסוכריות על מקל זה בלונים)....

חשיבה אחרת, הסתכלות אחרת, שפה אחרת בכלל.
וזה בלי קשר לקשב-ריכוז. רק מהמפגש בין ילד למבוגר.

תראי איזו אמא מקסימה וטובה את:

הפסקתי לפחד מהמונח של "הפרעת קשב וריכוז".
כבר מעולה

והניתוח המילולי שלך נכון מאוד.

ההקראה ממסמסת את רוב הפחד מהשיעורים, אם כי לא את כולו.
נפלא!!!

התחלנו לעשות רשימות בבוקר - "אלו הדברים שאתה צריך לעשות. אתה רוצה שאזכיר לך כל שלב או לא?"
אסטרטגיה משובחת. גם מארגן, גם משאיר לו שליטה ומכוון לבחירה שלו. כן ירבו.

המורה אומרת שהמצב בכיתה הרבה יותר טוב. הוא כבר לא מתבייש לענות לגבי שיעורי הבית, משתתף יותר, נוח יותר לשיחה.
את רואה? את רואה???

(()))(())

נפלאה אחת.

(אבל אם עדיין יש לך רגשות אשמה - אשמח לשמוע עליהם)

תמרוש! איזה כיף שבאת

והנה העדכון (וגם תשובות על מה ששאלת):

סיימנו את האבחון. שתי פגישות, ועוד אחת עם מחשב, ועוד אחת רק שלנו ועוד אחת של כולנו, וזהו. הגיבור קיבל תגית של "ילד חכם, מעל הממוצע, בלי הפרעה אבל עם קשיים".
והקשיים האלה לא עושים לו טוב. יש קושי בעיבוד חזותי. כאשר הוא קורא מילים או מספרים בודדים - אין בעיה. ברגע שהוא מתמודד מול דף של טקסט הוא לא מצליח לעקוב אחרי הרעיונות והקריאה שלו מואטת לקצב שמפריע לו להתרכז.
יש בעיה בזכרון, יותר מורכבת ממה שנשמעת. הוא זוכר דברים מסוימים ולא מצליח לזכור בכלל דברים אחרים. היא קשורה לקושי בריכוז, מכיוון שהוא לא מצליח בכלל לקודד את המידע שנמסר לו - אז איך הוא יצליח לזכור אותו?

אבל יש פתרונות. הארכת זמן והקלה בשיעורי בית בתור התחלה (צחוק. גם ככה הם לא מקבלים כמעט שיעורים בבית הספר הדמוקרטי הזה...). הקראה של קטעים, כדי שהוא יוכל לעבד את מה שהוא שומע במקום את מה שהוא קורא. להפחית את הלחץ, לאפשר לו להתקדם במה שהוא מבין.
כמובן - המלצה על הוראה מתקנת, והשתרבבה לה המלצה על חוג מיומנויות חברתיות, שדחיתי בתחילה אבל עכשיו חושבת שאקבל. קשה לו להשתלב בחברה. הוא מוצף כאשר יש יותר מדי אנשים סביבו (יותר משניים שהוא לא מכיר), והוא נעשה אגרסיבי ואומלל.

אז התחלנו להקריא את השיעורי הבית, ולאט לאט להתעקש שהוא דוקא כן יכול, ושהוא כן חכם, אז שיפסיק עם ההצגות בבקשה ויסיים את התרגילים. והנה קסם - כאשר מקריאים, ומדברים, וכותבים בשולי הדף הערות למורה (כמו - "הגיבור פתר הכל לבד בעל פה ואחר כך הכתבתי לו את התשובות", כי הוא לא מצליח לזכור מה הוא אומר בגלל הקצב האיטי של הכתיבה), אז הדברים נעשים קלים יותר. ברורים יותר. והוא מתיישב ופותר לבד שיעורי בית בעברית. ומקריא בעצמו דברים. וה"אני לא יכול" הופך ל "אני לא יכול לעשות כל כך הרבה שיעורים", ומתחלף ב"אני לא רוצה", ועם זה כבר קל להתמודד.

איזה יופי.@}

מוקסמת ולומדת הרבה מהתמודדות שלכם @}

חופש. אין שיעורי בית, אין לחץ בבית הספר, אין צורך לעשות כלום חוץ מאשר לקרוא בבית. הילד פורח. תמיד צריך להיות בחופש.

מותק!
רק עכשיו גיליתי שאת כותבת כאן דף שוב!
וכהרגלך כ"כ מטיבה לתאר בהומור וברגש את המתרחש.
ממש מרגש לעקוב דרכך אחרי התהליך שלכם.
חופש. אין שיעורי בית, אין לחץ בבית הספר, אין צורך לעשות כלום חוץ מאשר לקרוא בבית. הילד פורח. תמיד צריך להיות בחופש

וגם

נשמע כמו הטפה לחינוך ביתי...

הארכת זמן והקלה בשיעורי בית בתור התחלה (צחוק. גם ככה הם לא מקבלים כמעט שיעורים בבית הספר הדמוקרטי הזה...).

אני באמצע. רק עכשיו גילתי את הבלוג.

אנחנו בקשיים דומים עם הבת שלנו, שבכיתה המקבילה לו, כידוע לך. לא קשב וריכוז (כלומר, אין לי מושג, לא איבחנו. אבל בהחלט קשיים ניכרים בקריאה, כתיבה וחשבון. בגדול שמתי לב לחוסר יכולת לגזור כלל ושיטה מתוך התנסות). לדעתי הם מקבלים המון שיעורים. אין לי איך להשוות לבית ספר רגיל, אבל זה בהחלט לא סביר בעיניי שילד בכיתה ב'י יצטרך לבלות שעה ביום על שיעורי בית. מה, לא מספיק מה שיש בבית ספר?? מה הם כבר צריכים לתרגל כ"כ - קריאה? הבן השני שלי בכיתה א' ולמד בעצמו לקרוא והוא בכלל לא נכנס לשיעורי קריאה. אני לא ממש מבינה את הרעיון של כל כך הרבה שיעורי בית. אלה שיודעים לא צריכים את זה. ואלה שלא יודעים נכנסים מזה ללחצים וזה מבליט את הקשיים והפוך גם את שאירת היום למשהו מבאס.

אנחנו החלטנו לפני חודש לרדת ממנה לגמרי בנושא השיעורים, תיאמנו את זה עם המורה שלה. במקביל אנחנו לוקחים פעם בשבוע שיעור פרטי עם מורה שמתמחה בקשיים מהסוגים האלה, והיא עובדת איתה על המקומות שקשים לה. אנחנו הבנו משהו - אם הניסיון להיות בקצב של הכיתה באמצעות הכנת שיעורי בית, היה מועיל במשהו לתחושת הבטחון שלה, או באמת מכייל אותה עם הכיתה, או לפחות היה גורם לה לתחושת סיפוק - אולי היה שווה להכניס את האווירה של לעשות-משהו-משעמם-שלא-רוצים-וקשה למשהו ששווה. אבל זה לא עוזר בכלום: תחושת ה"אני איטית יתר", "אני לא קוראת טוב" "אני לא טובה בחשבון" נשארת כך או כך. (במקרה שלנו). אז החלטנו להתחבר מחדש לשורשים של תפיסת העולם שלנו, ופשוט לרדת מזה. לנו חשוב שתדע לקרוא ולכתוב, כי אילו כלים חשובים לחיים. אין לי ספק שהיא תדע,גם אם בקצב אחר משל שאר הכיתה. חשבון מאוד קשה לה. אנחנו מחזקים עם מורה, שוב כדי שיהיו לה כלים בסיסיים. הילדה מרכיבה כלמיני דברים שאני לא מצליחה להבין. מבנה מוח שונה.

במקביל - הסכמנו שהיועצת והפסיכולוגית (נדמה לי שאלה היו התארים) של בית הספר יקיימו צפיה עליה במהלך שיעור. יש לנו פגישה איתן ועם המורה עוד שבועיים.

אבל מה שבעיקר בולט לנו - מילדה בת 8 וחצי שבחודשים האחרונים היתה הרבה במתח ובמצבי רוח וכעסים, שממש היו עם פן טרום-גיל-ההתבגרות - בינתיים בשבועות האחרונים חזרה להיות ילדה שמחה שמתעסקת במשחקים, ובכיף. פשוט ירדנו ממנה לגמרי. לא שטיפסנו עליה לפני כן, בכלל לא. אבל כן ניסינו להכניס איזשהי רוטינה, דווקא בגלל הקשיים ושלא רצינו לפתוח פער. אבל אז היתה לנו שיחה. והבנו - שזה לא מתאים לנו. שזה לגמרי לא משנה לנו אם בסוף השנה היא תהיה 20% מאחורי הכיתה או 50% מאחורי הכיתה. מבחינתה היא כבר יודעת שהיא מאחורי הכיתה, ומה שנשאר לנו לעשות הוא להבין בעצמנו ולגרום לה להבין שזה לא משנה ברוב המובנים. שאלתי את המורה בשביל מה ה"מבדקים" שהם עושים מפעם לפעם. היא אמרה לי שזה כלי בקרה שלהם לראות אם הם לימדו את החומר טוב ואם צריך לשנות שיטה או להתמקד שוב במשהו שמתגלים בו קשיים אצל רוב הילדים. אז בכל מקרה זה לא רלוונטי לנו - לילדה קשה יותר מלשאר הילדים, וזאת עובדה. זה על פני השטח ואנחנו מדברים על זה איתה אם זה עולה. את השיעורים הפרטיים היא לא מאוד אוהבת אבל מצד שני יש גם משהו שכן עושה לה את זה. זה קצר. זה ממוקד. זה קצבי. וזה תמיד עם תוצאות טובות של הישג והבנה. בינתיים המורה שלה בבי"ס לגמרי איתנו.

ממשיכה לקרוא

אגב - בעיות מילוליות בחשבון (שהאמת, לא הצלחתי להבין למה זה חשוב ומה הקטע) וכל הקטע של לחבר סיפורים - בול! אותו הדבר אצלנו. שונאת את זה. גם לקרוא הוראות. והכי בעולם - לכתוב תשובה מלאה

ורציתי לספר גם שאני ממש מזדהה עם התחושה של כיווץ בלב נוכח הקשיים האלה, ובלבול עצום לגבי איך נכון להתנהג. מה שכתבתי למעלה זה אחרי תקופה ארוכה שהתלבטנו ודיסקסנו וחשבנו והבשלנו. כרגע אנחנו שם.

בעיות מילוליות בחשבון (שהאמת, לא הצלחתי להבין למה זה חשוב ומה הקטע) וכל הקטע של לחבר סיפורים - בול! אותו הדבר אצלנו. שונאת את זה. גם לקרוא הוראות. והכי בעולם - לכתוב תשובה מלאה
גם אני שנאתי "לכתוב תשובה מלאה".
ותראו אותי היום... (מי שרוצה יש CV מוכן).
הילדים שלי ממש מדלגים על "בעיות מילוליות בחשבון" וכל הקטע של לחבר סיפורים וכו'. אנחנו בחינוך ביתי, ולכן לוקחים כל חוברת ועושים ממנה רק מה שמתאים לנו ומתחשק לנו. זה מ-ש-ע-מ-ם! זה חסר תכלית! זה מנסה להעמיד פנים שאלה החיים האמיתיים אבל רבאק, כל אחד רואה איזה זיוף זה! פיכס!

"לכתוב תשובה מלאה"... הילדים עונים בעל פה איזו תשובה חד הברתית... כשהם במודוס פילוסופי, זה לא על השאלות בחוברות...

מורים, אתם רוצים שיעורי בית?
תגידו להורים לקחת את הילדים פעם אחת השבוע לסופרמרקט/לשוק/לחנות הטבע, ושהם יעזרו לספור כמה עגבניות וכמה מלפפונים וכמה תפוזים קניתם. אם יש משקל, אז בכלל יש מלא משחקים שאפשר להמציא. אפשר גם לספור אם קנינו 3 פלפלים אדומים (בכזה מחיר קנינו רק שלושה...) ו-15 עגבניות, כמה ירקות יש לנו ביחד? או כאלה. לא לשבת על חוברות עם חתולים מצויירים ונקודות בפרות משה רבנו, נו באמת, בעעעע.

הבן שלי סופר יפה מאוד כשהוא עושה לביבות. 1 אשל, 1 ביצה, 2 כפות סוכר, 5 כפות קמח. אני שומעת אותו סופר בקול רם ועוקב אחרי המתכון. גם אחר כך סופר את הלביבות שיצאו ומחלק שווה בשווה בינו לבין אחותו, ויש דיונים כי המחבת בד"כ מכילה 7 לביבות, אז הם דנים אם עדיף לחלק לכל אחד 3.5 לביבות או שאחד יקבל 3 והשנייה 4 ובנאגלה הבאה יתחלפו.
זה חשבון.
אבל איך יעשו את זה בבית הספר... זה לא ימכור חוברות לא אקולוגיות, לא?

אי מסכימה איתך בשמת שהשיעורים הם ברובם דביליים ולדעתי גם מיותרים, לפחות מבחינה כמותית. אבל אני נוכחת שגם התפיסה הרומנטית של לספור עגבניות ופלפלים לא ממש עובדת כשזה לא מעניין את מושא הלימוד. במובן הזה אני חושבת שרק דרך נושאים שמעניינים ומהנים אותם (בעיקר ילדים עם קשיים מהסוג הזה) הם יכולים ללמוד. (ונראה לי שזה מתחבר באופן טבעי ביותר לחנ"ב, רק שאנחנו לא שם מסיבותינו

). עם ובלי קשר - לי יש עכשיו אינטואיציה חזקה ביותר על אוריגמי והבת מביעה בזה התעניינות רבה. אני מקווה שאני אצליח להפיק משהו באיזור.

מוסיפה שזה גם עניין של אופי. הבן שלי גם מאוד מוכשר בהבנה של לוגיקות (שפה, חשבון), אבל הוא גם מתמידן. אם משהו מעניין אותו, הוא פשוט נכנס לתהליך של חקירה עד שהוא משיג את המטרה. הבת לעומת זאת - ההיפך. אין לה כוח. גם בדברים שמעניינים אותה היא לא מעמיקה או מתמידה. היא תמיד בדבר הבא... תכונת האופי הזו גם מקשה עליה להתגבר על הקושי האובייקטיבי שיש לה בלימודים.

אבל אני נוכחת שגם התפיסה הרומנטית של לספור עגבניות ופלפלים לא ממש עובדת כשזה לא מעניין את מושא הלימוד
תראי, במקרה של הבן שלי, אני חושבת שספרנו כמה חרבות יש לו... כמה אנשי לגו הוא היה רוצה ... (למשל פה אבל רק הדמויות) כאלה דברים.

עם כל אחד צריך לפעול לפי הטבע שלו.

הילדה למדה לקרוא שעון אך ורק כשהיה פתאום חשוב לה לדעת מתי יקרינו את מומינטרול.
הילד למד את כל הספרות ביום אחד ברגע שרצה לטלפן. וגם למד למי מטלפנים בכל ספרה (הקיצורים בטלפון לחצנים (-: ).
הוא עושה חיפושים באנגלית כי האתרים שמעניינים אותו (ע"ע לגו P-: ) הם אתרים לועזיים.

זה לא העגבניות והפלפלים שחשובים.
זה שהחוברות האלה לא רלבנטיות ולכן משעממות ומעצבנות.
את אותה מטרה אפשר להשיג בעזרת דברים מהחיים שרלבנטיים לילד. כשרציתי שהוא יתאמן בכתיבת הספרות, שלחתי אותו לעשות לי רשימה מחוברת הפליימוביל התורנית, של מספרי הערכות שהוא היה רוצה (עמדתי לנסוע לחו"ל למקום שבו הפליימוביל הזול בעולם והבטחתי שאמצא אחת מהן). באיזה חשק ומהירות הוא התיישב לעשות מחקר, רשימה, לעבוד עליה ולהעתיק ממנה את אלה שהוא היה רוצה בעדיפות ראשונה לפי סדר העדיפות!

כן, אבל.
ברגע שאת שולחת את הילד לבית הספר (ולא ניכנס לשיקולי ביצפר מול חינוך ביתי, פשוט נניח שיש סיבה טובה לזה ושההחלטה נעשתה מתוך מודעות לאפשרויות האחרות), הרי שהילד אוטומטית מתחיל למדוד עצמו מול אחרים. וה"אחרים" ממלאים את החוברות המשעממות, ועונים תשובות מלאות בכיתה, וכותבים סיפורים במחברת בכתב יפה, ואת צריכה להתמודד עם החזרה הבוכיה הביתה והרגשת חוסר האונות שממלאת את הילד הנפלא שלך.
ההרגשה הזו לא תיפטר על ידי ספירת עגבניות או הכנת רשימת פליימוביל. היא תיפטר על ידי התמודדות עם תחושת חוסר האונים והעצמת הילד. אל תביני אותי לא נכון, ההצעות שלך מצוינות, אבל לא מתאימות לעולם שבו הילדים של במבי ושלי צריכים לחיות.

ההצעות שלך מצוינות, אבל לא מתאימות לעולם שבו הילדים של במבי ושלי צריכים לחיות.
גם לא בחיים של אנשים בכלל.
חלק מהחיים זה לעשות את הדברים המשעממים, הלא מעניינים, המבאסים, כי הם חלק ממה שכן מעניין ורוצים. אלה החיים. וילד צריך ללמוד לעשות גם את מה שקשה לו או לא בא לא או שהוא לא רוצה.
משעמם לי לתלות כביסה. אם אני אפסיק לכבס אלך עם בגדים מלוכלכים.
יש משהו בגידול של הילדים שלנו ש"חוסך" את החלקים המעצבנים. לוותר לחלוטין על מה שקשה או מעצבן משול בעיני ללהרים את הילד מעל המדרגה במקום שיתאמץ לטפס אותה בעצמו.

בבקשה אל תגידו לי למצוא בתוכי את ההנאה של לתלות כביסה

הרי שהילד אוטומטית מתחיל למדוד עצמו מול אחרים. וה"אחרים" ממלאים את החוברות המשעממות, ועונים תשובות מלאות בכיתה, וכותבים סיפורים במחברת בכתב יפה
א. חלק מהם. וחלק לא, את יודעת (במקרה אנחנו מוקפים בלא מעט ילדי בית ספר, ולא מעט מהם אפילו בדיוק בגילאים של ילדי, וחלק מהם סובלים מאוד מאוד מהחוברות הנ"ל, ונמצאים באותו סבל, בלי קשר לשאלה אם הכישורים שלהם מתאימים למילוי החוברות או לא).
ב. תראי, אני בעד ראש פתוח ויצירתיות.
מכל מצב אפשר להוציא מתוק מעז בעזרת ראש פתוח ויצירתיות.
אם לילד יש קושי עם השאלות בחשבון, לצורך העניין (כי סתם הדוגמאות שלי מתחום החשבון), אז הוא נפרד מהקושי עם השיעמום של החוברות, את מבינה?
אם את עוזרת לילד בקושי אחד, למשל, שעצם השאלות יהיו לו קלות כי הוא הבין בצורה אחרת, עברת חצי מהדרך להתמודד עם הקושי השני. וגם פה, אפשר להיות יצירתיים.

הילד שלי אמור להתאמן כל יום בחצוצרה. גם ככה יש אילוצים קשים, כי חצוצרה זה לא בדיוק כלי ידידותי לשכנים, ולכן לא זו בלבד שברור שאסור לנגן בין שתיים לארבע (אז גם החליל שותק), אלא שהשעות האופטימליות מועטות ביותר, והכי בעייתי: שישי שבת.
לכן, הוא לא יכול לנגן מתי שהוא רוצה, אלא רק בשעות שאפשר מבחינת היחס לשכנים. נגיד, בין 11 ל-12 בבוקר, וכדאי להתחיל ב-11 כי האימון לוקח יותר מחמש דקות...
גם ככה מצבו טוב מזה של החלילן בחמת חלילים סקוטית, שלא יכול בכלל לנגן בביתו אלא צריך ללכת לפארק הלאומי ברמת גן כדי לנגן בחיק הטבע...

זה גורם לכך שלא תמיד מתחשק לו באותו רגע.
אני צריכה להיות תומכת ויצירתית, תקיפה ומעודדת, לעזור אבל לא מדי, לעמוד לצדו במידה המדוייקת.
זה לא פשוט, כי מצד אחד הילד אוהב את החצוצרה ושמח לנגן בה - ומצד שני ההכרח לנגן דווקא כשלא מתאים לו כי כשכן מתאים לו זו אכזריות כלפי השכנים... זה כמו לעשות שיעורים בדיוק כשאתה לא רוצה. מה לעשות? ככה זה. אבל בשביל זה יש אני נמצאת, לעזור לעבור את "הקטעים הקשים".

אולי זו השעה, אבל לא הבנתי... תסבירי לי שוב?

אוי, גם אני כבר יומיים עם איזה וירוס של כאבי גרון. לא הבנתי מה לא הבנת... S-:

אני אגיד ככה:
נגיד יש חוברת.
נגיד הילד מתקשה לעשות אותה.
לקושי יכולים להיות שני חלקים:

החומר קשה לו. הוא לא מבין את החומר.
העבודה בחוברת משעממת לו. הוא לא רוצה לעשות אותה.

לקושי מספר 1 אפשר לעזור באמצעים יצירתיים ולעבוד על החומר מחוץ לחוברת. אם זה למנות פלפלים בסופר, או לכתוב מספרים של ערכות לגו/פליימוביל/מטוסים להרכבה, או לכתוב מספרי טלפון כי הילד אוהב לטלפן לכולם, או לספור כמה דמויות לגו הוא היה רוצה, או כמה ג'ולות יש לו באוסף או כמה חיות באוסף החיות.

לקושי מספר 2: תמיכה של האמא. עידוד מצד אחד, וחוסר פטור מצד שני. מצד אחד הילד צריך לעשות את החוברת (כי המורה... כי הכיתה... כי כולם... כי ככה), מצד שני הוא זקוק להמון המון תמיכה ועידוד לבצע את זה אם אנחנו מחליטים שהוא צריך (כי זו משנתנו החינוכית. במקרה אחר אפשר לעשות עיסקאות עם המורה ולהקטין את עומס הדפים בחוברת לילד שלנו) או אם הוא מחליט שהוא צריך (כי כל הילדים בכיתה, והוא רוצה להיות כמו כולם, וכואב לו שלו יש קושי והוא מרגיש נחות והוא רוצה להתחרות בתחרות הזאת).

לגבי קושי מספר 2, תיארתי איך לילד שלי יש קושי כנ"ל. בדיוק כשהוא רוצה לנגן בחצוצרה שלו, אי אפשר כי אלה שעות שמפריעות לשכנים. ובדיוק כשאפשר לנגן בחצוצרה, דווקא לא מתחשק לו.
לכן, הדרך להתמודד עם קושי מספר 2: המון עזרה ותמיכה מצדי (טוב, כתבתי ומחקתי המון, למען הקיצור). עד שיגדל מספיק ויקח יותר אחריות בעצמו. למשל, איתה, בת 13, מספיק להזכיר לה את לוח הזמנים (עוד כמה זמן 2, ב-4 לא תוכלי לנגן כי חייבים לצאת ותחזרי ב-8 וגם אז כבר אסור לנגן). איתו, צריך גם לעמוד לידו, לוודא שהוא ספר נכון, לוודא שהוא קרא נכון את התווים, ואם לא אז לחזור איתו עוד פעם, וכדומה.

ויש קשיים שהפיתרון היצירתי להתגבר עליהם הוא חברתי.
למשל, הבת שלי מנגנת הרבה יותר והרבה יותר בחשק אם יש לה קהל. לפני כמה ימים לקחנו את החליל לסיור הלימודי כי ידעתי שרק שם יהיה לה זמן לנגן, כשהיא מחכה שיסתיים הסיור של הקטנים ויתחיל הסיור שלה. היא ניגנה פי שתיים מאשר בבית, והקהל עוד דרש עוד...
חברה/בת דודה עשתה שיעורים יותר בחשק כשהבן שלי או בתי ישבו לידה ו"עזרו" לה. כלומר: הסתכלו בתרגילים איתה, שאלו אותה שאלות, התעניינו בתשובות שלה, השתתפו בהתייעצות איתה לגבי הצבעים המתאימים לצביעת הציורים וכדומה.

קניתי בשמת

והקשיים האלה לא עושים לו טוב. יש קושי בעיבוד חזותי. כאשר הוא קורא מילים או מספרים בודדים - אין בעיה. ברגע שהוא מתמודד מול דף של טקסט הוא לא מצליח לעקוב אחרי הרעיונות והקריאה שלו מואטת לקצב שמפריע לו להתרכז.
עם כל הכבוד לחינוך ביתי

אני מעדיפה טיפ טכני.
על פיסת נייר ולמינציה שמעת? קחי דף נייר (עדיף בצבע צהוב פסטל, לא לבן שמסנוור), גזרי ממנו פרוסה לאורך, ברוחב של כ- 4-5 סנטים, לַמְנצִי, וכשהוא צריך להתמודד עם דף של טקסט, שישים את הפס הזה מתחת לשורה שהוא קורא. שינפה לו מהעיניים חצי מהקשקשת הויזואלית שהוא לא צריך באותו רגע. יעזור לו להתמרכז.
אם הלמינציה מחזירה את האור מלמעלה, אז עדיף פשוט להדביק את הפס על קרטון דק. שיהיה עמיד, אבל לא בוהק. וזה גם יהיה יותר מחוספס ועם יותר אחיזה בנייר.

אפשר גם לעשות "חלון" שבו יש שתי פיסות נייר ורווח ביניהם, והשורה הנקראת תהיה ברווח, בחלון. (כמו הקסדה של האבירים מימי הביניים, עם החריץ לעיניים). זה ינפה לו 90% מהקשקשת הוויזואלית, אבל דבר כזה אולי יהיה יותר קשה להעביר משורה לשורה.

ואם יש באמת מעבר משורה לשורה, אז אולי אפשר לסמן בעיפרון נקודה או קו קטן ליד כל שורה שהתחלנו לקרוא. או שגמרנו לקרוא. ואז קל יותר לחזור למקום אם מאבדים אותו.

וגם לנסות משטח קריאה משופע (איך קוראים לדבר הזה? כמו השולחנות-בית-ספר מהמאה ה- 19, או כמו הסטנדר של בחורי ישיבה). פגשתי פעם אופטומטריסט התפתחותי שנשבע בשיפוע הזה ככלי בסיסי לשיפור הקריאה, וגיבה בהסברים פיזיולוגיים ואנטומיים.

וגם: שהרקע יהיה, כמה שרק אפשר, לא לבן אלא צהבהב רך. את יכולה כניסיון לצלם כמה מדפי הקריאה שלו על נייר כזה, ולראות אם יש הבדל.

ולראות אם יש הבדל ביכולת שלו עם פונטים שונים.

ואם יש באמת מעבר משורה לשורה, אז אולי אפשר לסמן בעיפרון...
התכוונתי, שאם יהיה קושי במעבר משורה לשורה והזזת הפס בהתאם.

<בהשראת הדיון על מומחים ב{{}}תזונה אינסטינקטיבית: אני לא מבטיחה שום תוצאות. שווה לנסות אם הרעיונות מוצאים חן בעינייך>

קניתי בשמת
(-: נורא צחקתי שמתחת למלה "למכירה" כתוב "קניתי" D-:

תמרוש - אשמח לרעיונות נוספים. בינתיים הוא מסרב לסרגל או כל דבר אחר. הוא מסתדר עם קריאת קומיקסים, זה כן, אבל אין כל כך הרבה קומיקס בביצפר...

רעיונות להתמצאות בטקסט ארוך?

עבודה עם עפרון או מרקר צהוב, לסמן מילים רלוונטיות, או לסמן כל שורה שגמר לקרוא.