אם רק היה לנו קוקוס

_זכיתי אפילו לרחוץ במים חמים שנובעים טבעית בתוך הנהר....
זה באמת תענוג צרוף, שלא לדבר על כל ההליכה בטבע עד נקודת הרחיצה_

אגב, בנות, לא צריך להרחיק עד הודו בשבל חוויה מדהימה שכזו, בירדן השכנה יש כמה וכמה ואדיות מדהימים שכאלו עם מפלים ואבני חול צבעוניות וגנים תלויים של דקלים מהסלעים. אפילו סופ"ש ארוך מספיק כדי להעביר כמה ימים יפים באיזה מעיין (חמאם בשפת המקומיים..) שכזה. אם תרצו אני יכולה להעלות כאן כמה שמות מזכרוני, זו באמת לא פרוצדורה קשה - קחו את האוטו והפספורטים ואתם שם (זה אפילו מאוד זול).

קוראת אותך בשקיקה...
אנא, המשיכי...

אגב, בנות, לא צריך להרחיק עד הודו בשבל חוויה מדהימה שכזו, בירדן השכנה יש כמה וכמה ואדיות מדהימים

טוב אז אענה לך על זה ממקומי שלי:
אני כבר שנה, במצב של שרידה בלי אוטו, במקום ללא תחבורה ציבורית... כך שממש, אבל ממש לא מטיילת ברחבי ישראל!!
מידי פעם לקחתי את האוטו מהפרוד ונסעתי לאחים או לאמא, זה הכל. (בקרוב יהיה אוטו (-:)

והסוגיה השניה... איך אנסח זאת?
לא עושה לי חשק לטייל בשום מדינה שכנה. אני בטוחה שבכולן יש טבע מקסים ויש מה לראות, אבל קשה לי עם תרבויות שרואות באישה עם מכנסיים זונה (אני מקצינה זאת כדי להבהיר). ועוד, בירדן יש מלא פלסטינים, במצריים שונאים אותנו כל כך, שעבורי זה טראומטי לעבור את הגבול לסיני (!!), ועל סוריה ולבנון כידוע לך...אין מה לדבר וגם אם היה, הסוגיות שהעלתי פה עומדות בעינן.
אנחנו במיקום כל כך בעייתי. אני ממש מפנטזת שנהפוך להיות עוד מדינה בארצות הברית או באוסטרליה. לדעתי זו הייתה טעות פטאלית להגיע למזרח התיכון. )-:

_קוראת אותך בשקיקה...
אנא, המשיכי..._

גם אני!

אל תמרחו לו את המרקחת הסינית המסריחה הזו שאתם מורחים לו כל פעם אחרי המקלחת על הידיים יותר כי הוא כבר מכניס אותם לפה! תפסיקו להוריד לו את החיתול כל הזמן ("כי חם") אם אתם לא קשובים לו ולוקחים אותו לפשפש כשהוא צריך (אני מדגימה בגאווה איך אדם מאומן בשיטות הפשפוש שלמדתי כאן באתר אך אני עדיין היחידה שמקפידה לקחת אותו, בידיים אחרות הוא פשוט משתין בקשת לקול צחוקם של הסובבים...
איזה דף קסום.
רק עכשיו קראתי את כולו ברצף.
חייבת להגיד משהו קטן על מה שכתבת פה:

הניחוש שלי, שהמרקחת הסינית המסריחה נועדה להגן על התינוק מדברים שבימי טרום-רפואה זו ההגנה היחידה נגדם. זה מחזק מערכות שנועדו להגן על התינוק. אם תרצי, רפואה מונעת - במקום שבו אין שום דבר חוץ מרפואה מונעת.

אנחנו, שבאים מהקונצפציה של החברה המערבית המודרנית, ויש לנו בראש רופא, קופת חולים, בית חולים, תרופות, ואמונה עיוורת שכל מחלה אפשר לרפא - לא באמת מפנימים את המציאות שבה כל אלה לא באמת קיימים. את חייבת לחזק את התינוק, להניק אותו, לשאת אותו וכו' כדי לחזק אותו מלידה בכל השיטות המסורתיות, כי אחרת הוא נעשה פגיע, וכשהוא פגיע ונפגע - בג'ונגל כבר אין הרבה מה לעשות.

אני, בתור זאת שהביאה לכאן את לגדל ילדים בלי חיתולים, תומכת חד משמעית בזכותם של בני המשפחה להוריד לו חיתול כל הזמן. כי חם, כי מגעיל, כי זה לא נחוץ.

קודם כל להוריד חיתול. אחר כך קשב. זה הסדר הנכון לתפיסתי.
ואם הם מורידים חיתול, ונותנים לתינוק לעשות איפה שיוצא לו ולא עושים עניין (אח, איזה כיף, לא להיות מוקפת בהיסטריה המערבית מהפרשות התינוק...), כי מה זה חשוב, זה ממילא על החול, לא? אז יופי. שישתין בקשת לקול צחוקם - כשהוא יגדל מספיק הוא יידע לפרש את הצחוק הזה כתגובה משועשעת וטובת לב להפרת הסדר הציבורי (כלומר: אח, מצחיק, אנחנו מקבלים באהבה כי אתה תינוק, עוד מעט תגדל ותלמד שבשביל להשתין הולכים הצידה), ובתוך ההכוונה החברתית האוהבת והעדינה הזאת הוא ילמד לפרוש הצידה לצרכיו.

שלא תהיה טעות: זה יופי בעיני שאת בקשב. מצויין. ברור שזה טוב לו. אבל אם יש חיתולים אז הקשב בעצם חלקי, נכון? אז שיהיה חלקי גם בצד שני - עירום, ובלי שיקחו אותו הצידה כשהוא צריך.
בשיטה שלהם נשמרים הדברים הכי חשובים: התינוק לא לובש את בית השימוש עליו, התינוק לא מוקף תגובה היסטרית או לחוצה או ציפיות לגבי היציאות שלו, התינוק מרגיש מתי הוא צריך ונשאר "מחובר" לתחושות הפיזיות שלו, התינוק שולט על הסוגרים ומשחרר לפי הצורך.
חסר העניין של "לעשות במקום הנכון ולחכות רגע בשביל לשחרר שם" וחסר העניין של "לתקשר ולהודיע".
אגב, "לתקשר ולהודיע" באמת חשוב רק בחיים מערביים - למה?
כי אנחנו המבוגרים לא מתקשרים ומודיעים, נכון? אם אני צריכה פיפי, אני קמה והולכת לשירותים. אני לא חייבת ליידע אף אחד...
למה אנחנו מלמדים את הילדים ליידע אותנו?
כדי למנוע ליכלוך במקומות לא מתאימים.
כי אנחנו לא חיים על החול או על במבוק. כי בחברה שלנו, בבתים שלנו, וכשאנחנו מתארחים אצל אחרים - לא מקובל שיהיו הפרשות על ריפוד, על רהיטים, על שטיחים, וגם לא על הרצפה. כדי למנוע את אי הנעימות הזאת, אנחנו מלמדים אותם להגיד לנו, כדי לעזור לנו לקחת אותם בזמן לשירותים.
בעצם זה משהו שאנחנו מלמדים, ואחר כך צריך להפסיק לעשות אותו (מה שמורגש מאוד כאשר ילד שאני מכירה, שהוא כבר בן 11, עדיין מודיע בקול "אני צריך קקי!" וברור לכולם שזה כבר לא ראוי להודיע את זה בחברה).

יש לי חברה שנשואה לתאילנדי וחיה עם המשפחה שלו כמה דורות בבית אחד. אחד הדברים שמחרפנים אותה זה שהם מושכים לילדים בפין כל הזמן. אולי עדיף להשאיר אותו עם תחתונים

אהבתי את הרשומה שלך על האוטרקיה. לא כתבתי עדיין את דעתי, אבל אהבתי את מה שכתבת.
<ממשיכה לקרוא בשקט>
<ולהפנות לפה ברעש את כל מי שאני יכולה

>

התינוק לא לובש את בית השימוש עליו,
איזה משפט...

איזה דף חם ונעים.
אני מתה על תאינלד! טיילתי שם בעיקר בצפון אבל נתתי קפיצה לקופנגן כשחיכיתי לויזה להודו וזה היה קסום בעיני.
חוץ מזה אני מתה על קוקוס ועל אוכל תאילנדי

.

אני נוסעת להתגורר כמה חודשים בהודו בקרוב, נוכל להחליף חויות על לגדל תינוקות בלי חיתולים בארצות שמקובל לעשות זאת בהם

.

בשמת א תודה. הפנמתי...

וגם...

הניחוש שלי, שהמרקחת הסינית המסריחה נועדה להגן על התינוק מדברים שבימי טרום-רפואה זו ההגנה היחידה נגדם.
זה גם הניחוש שלי... ובכל זאת, אינני בטוחה שהיא נועדה לשימוש פנימי. וגם, לפעמים אני ל בטוחה במאה אחוז באמינות ובדרך שבה המידע הזה עובר פה. לא הזכרתי את זה קודם, אבל החברה התאית היא מלאה באמונות תפלות. למעשה, אמונות טפלות יושבות בבסיסם של הרבה דברים מוצקים מאוד ביום יום ובכלל. כמו הבתי רוחות ועוד ועוד אולי פעם אכתוב על זה פוסט. אבל לעניין הטיפול "המסורתי" בתינוקות, לפעמים יש לי הרושם שהם אינם טורחים לבדוק (כן כמונו, בחברה המערבית המגובה מחקרים וכו) מהיכן בכלל באה העצה, מה הרקע של מי שנתן אותה, מתי הוא גידל ילדים לאחרונה, האם יכול להיות שזה סתם משהו שהוא זוכר במעורפל מילדותו? והרבה פעמים יש לי פשוט תחושה שזה מין "עצות סופרמרקט" ולכן לא הכל אני מקבלת ישר כי זה "מסורתי" וככה שרדו פה בג'ונגל מדורות. יש לזכור שזו חברה שנמצאת עכשיו בעיצומו של תהליך של התמערבות, הגבולות מיטשטשים, הידע הולך לאיבוד וחדש מחליפו, והרבה בילבול שורר בכל.

קודם כל להוריד חיתול. אחר כך קשב. זה הסדר הנכון לתפיסתי.

תודה. אני עדיין לומדת. מכאן ומכאן...

יש לי חברה שנשואה לתאילנדי וחיה עם המשפחה שלו כמה דורות בבית אחד. אחד הדברים שמחרפנים אותה זה שהם מושכים לילדים בפין כל הזמן. אולי עדיף להשאיר אותו עם תחתונים

ניצן, ספרי עוד, אולי אנחנו שכנות? זה מוכר המנהג הזה של משיכה בפין זה מן משחק כזה עם הילדים, וזה גם כשיש תחתונים ומכנסיים! פשוט מושכים, או פותחים ומציצים או שניהם ביחד! נורא! ביקשתי פעם הסברים מבעלי והמשפוחה מה עומד מאחורי זה, הם צחקו ואמרו שככה מתבטאת גאוותם בילודים זכרים! או בשפתם הפשוטה "אנחנו שמחים שיש לנו בנים"..
יש להם אגב עוד כמה מנהגים תמוהים עם תינוקות, הם אוהבים למשל למתוח את הגבות, למשוך את האף הפחוס כדי שיזדקר החוצה והכי נורא - להבליט את האוזניים כדי שיהיו אוזני דמבו - זה נאה לדעתם.. כמבן וטו חמור הוטל על כך במשפחתי...

אהבתי את הרשומה שלך על האוטרקיה. לא כתבתי עדיין את דעתי

אשמח מאוד לשמוע. אני עדיין הוגה בעניינים שכאלו מפעם לפעם. ואני שמחה שעוד קוראים פה רשומות ישנות.... (-:

יוטי לונדון (-: בהצלחה...

בקרוב יוטי הודו?

לא נראה לי, סנדרה ופד (פט/בד/בט, את יודעת...) גרים עם שני הבנים בווטרטאון מסצ'וסטס עם המשפחה ומגדלים עכשיו עוד אחד בבטן. אשה מדליקה לגמרי. כל המשפחה בעצם. הם חזרו לפני כמה שבועות מתאילנד כי היתה לוויה של אמא או דודה שלו (לא זוכרת

)

בקשר לאוטרקיה.
גם לי יש חלומות אוטרקיים מערביים לגמרי. ואני חותרת לקראתם בדרכי. אבל אני מוצאת שיש הרבה אנשים שיושבים ומחכים להם, כבר שנים חולמים הם שיזכו להם... (מכירה את song]השיר id[/po]=2546&singer id=876&song title=3d510?)
אבל לא עושים כלום ברמת היום-יום כדי להתקרב לשם, פרט לחלומות. אני חווה את זה כשיתוק, וחושבת שזה לא ממש משנה איזה חלום חולמים אם זה משתק. זה יכול להיות לבנות כיסא לאליהו הנביא או שיהיה לך משק אוטרקי.
יש לי המון כבוד לפרגמטיות. הכי יומיומית. למשל, לא לגדל בלי חיתולים אם זה רק ברמת העקרון והאמונה שזה הכי טוב שיש. פשוט לא לעשות זאת אם זה גורם לייסורים. אני מעדיפה להיות מיודעת בכל האפשרויות, לדעת מה המחיר של אפידורל, להבין לעומק את ברירות המחדל התרבותיות (להסיר את סימני הקריאה ולשים סימני שאלה, כמו שאומרים פה..) ולבחור בשמחה את מה שמתאים לי.
<זה יותר ארוך ומורכב מזה. אבל בגדול גדול, אולי לא הייתי בוחרת כמוך, אבל אני מסכימה איתך לגמרי, אם את יורדת לסוף דעתי.)

יש לזכור שזו חברה שנמצאת עכשיו בעיצומו של תהליך של התמערבות, הגבולות מיטשטשים, הידע הולך לאיבוד וחדש מחליפו, והרבה בילבול שורר בכל
וואללה! ממש כמונו!
דרך אגב, זה שהמרקחת הסינית המסריחה בוודאי הגיעה מאיזה ידע מסורתי לא מבטיח כמובן שהיא מתאימה לידע הזה... הרבה פעמים בתהליכי שינוי אפשר לזהות ממה זה התחיל אבל מה שנעשה מזה אחר כך... חסר כל קשר. נגיד, היו טפילים מוצצי דם מסוימים ולכן המציאו מרקחת סינית למרוח על התינוק, שנמצא שהגנה עליו ממוצצי הדם האלה וכך תרמה להישרדותו. בינתיים הטפילים נכחדו, ובכלל מי שמכין את המרקחת לא מוצא את המרכיב המקורי ובמקומו שם משהו אחר שאין לו שום קשר לכלום, וממשיכים למרוח כי לא יודעים שבמקור זה היה לטפילים שנכחדו...

זה מוכר המנהג הזה של משיכה בפין זה מין משחק כזה עם הילדים
זה כנראה מקיף עולם. יש תיאור (די מזעזע, האמת) שכתב סופר יהודי צרפתי שנולד במרוקו על משחק בפין של ילד באוטובוס מרוקאי. מישהו זוכר מי זה ובאיזה ספר? (אלבר ממי?)

בקרוב יוטי הודו?
משהו כזה

...

לגבי האיסורים שכתבת לנשים הרות ומניקות (אי יציאה מהבית, מאכלים מוגבלים)- גם ברפואה סינית זה ככה והסיבות לזה הם "הגיוניות" לדרך הזאת.
(שלפחות תדעי שמשהו ממה שהם אמרו לא היה שטות

.

גם להם יש במפתן הדלת קורה שצריך לעבור מעל כדי שהרוחות לא יכנסו?
(גם האנגלים, אגב, מאמינים גדולים ברוחות רפאים והסקוטים עוד יותר)

הלו צ'ילי.... איזה מצחיק זה משיכת הבולבול... קטע גדול... אם זה מנהג של המקום אז אין בזה הטרדה או מבוכה... כך שאין גם סיבה לחשוש מההשלכות של זה על הילדים..
כמובן שאצלנו זה היה נחשב למעשה מגונה והיה בהחלט מטריד..
מאד מעניין בכל זאת איזה השלכה יש לזה על הדימוי העצמי של הבן והיחס שלו בעתיד לגברותו? אולי זה מפייס ומוריד קצת ממיתוס הסגידה והרתיעה אל הפין הגברי..?

. אוי איזה יפים הפעוטות שלהם שם.. אני אוהבת את השמנמנים עם הלחיים האדומות.. אוי אוי אוי....

שליחה על ידי כרמיה* » 29 מרץ 2009, 21:58

קוראת בהנאה רבה..

זה יותר ארוך ומורכב מזה. אבל בגדול גדול, אולי לא הייתי בוחרת כמוך, אבל אני מסכימה איתך לגמרי, אם את יורדת לסוף דעתי.)

יורדת לגמרי, ניצן אמ

, וממשיכים למרוח כי לא יודעים

לזה בדיוק התכוונתי..

(אלבר ממי?
אלבר קאמי?

היום הוסבר לי ע"י אחת האמהות המערביות כאן, משהו שלא התעמקתי בו בעבר, שקצת הטריד אותי: הם לא נותנים לילדים לזחול. הם נושאים את הילדים על הידיים כל הזמן עד לשלב בו הם מזדקפים או מתחילים ללכת. זחילה נחשבת כמעשה נחות "כמו חיה". מה אתן אומרות על זה?

יש גם אלבר קאמי וגם אלבר ממי.

היום הוסבר לי ע"י אחת האמהות המערביות כאן, משהו שלא התעמקתי בו בעבר, שקצת הטריד אותי: הם לא נותנים לילדים לזחול. הם נושאים את הילדים על הידיים כל הזמן עד לשלב בו הם מזדקפים או מתחילים ללכת. זחילה נחשבת כמעשה נחות "כמו חיה". מה אתן אומרות על זה?
שמה זה משנה המניע? ומה זה משנה מה "הם"? ברוב השבטים שנושאים נשיאה רציפה, יש הזדמנות מועטה לזחילה סה"כ.
כאשר זה הופך למשהו "עקרוני" זה יותר בעייתי. אבל לא נראה לי שלתאילנדים יש יותר בעיות גב מלישראלים.

ועוד שאלה לכל המבינות (זה בכלל לא נושא הבלוג אבל אם כבר יש לי במה לשאול כל מיני שאלות אפיזודיות...)
כרגע הבן שלי בן שלושה וחצי חודשים. הוא מחזיק את הראש היטב ורק עכשיו התחיל לאחוז קצת בחפצים, אבל ממש קצת. שמתי לב שהם (חמותי ובעלי) מחזיקים אותו הרבה מתחת לבית השחי בעמידה על כפות הרגליים שלו. הם מעמידים אותו ומקשקשים אליו והוא צוחק ומקשקש ומתנדנד, ככה זקוף. (יש לציין שיש לו רגליים חזקות והוא דוחף ומיישר אותן בעצמו בדר"כ כך שאם משעינים אותו בתנוחות רבות הוא דוחף את עצמו עם הרגליים, לעמידה או בשכיבה הוא דוחף את כל הגוף כלפי מעלה). בכל מקרה אני לא מבינה הרבה בהתפתחות מוטורית או מבנית של תינוקות ואין לי מושג אם זה בעייתי או לא, בהתחלה הקפדתי לבקש מהם לא לעשות זאת ולא להניח לו להשען על רגליו לפני שיעמוד בעצמו, כי כך נראה לי הגיוני, אבל מכיוון שראיתי שהם עושים זאת כל הזמן, נואשתי מלחזור ולהציק בנושא (ומתוך מחשבה שאם כך הם מגדלים את כל תינוקותיהם כנראה שזה בסדר) ובכל זאת זה עדיין מציק לי...

תשמעי, זה לא נשמע לי בעייתי. הילד מבסוט ונוטה להעמד ממילא (גם שלי היתה כזו) וזה לא שהם עושים את זה כל יום כל היום. זה באינטראקציה איתם, לא?
זה בעייתי אם זה חלק ממשנה סדורה (כמו שאצלנו יש את משנת ה"לא להושיב עד שמתיישב, לא להעמיד עד שנעמד" האבסורדיים מהכיוון השני) ולא בעייתי אם זה חלק מתרבות לא מודעת ולא מחושבת שהיא בגדול יותר קרובה למקורות הילידיים שלה. בפרט ובמיוחד אם יש בה הרבה פחות בעיות גב והתפתחות (האם זה כך? אני לא יודעת.) בפרט ובמיוחד שמחצית מהגנטיקה שלו באה משם.
בגדול קשה להפריד משתנים בתחומים האלה. אי אפשר לדעת אם זה בגלל מנהג כזה או אחר או בגלל אכילת הרבה חלב קוקוס עם צ'ילי...

אווו....לא נשמע טוב בכלל הדילוג על הזחילה.. דבר מוזר מאד.. זחילה היא שלב חשוב מאין כמוהו בהתפתחות המוטורית והשיכלית.. הזחילה יוצרת ע"י פעולת ההצלבה את ההקשרים והקשרים בין שתי האונות במוח.. ע"י הפעולה הזאת נוצר גשר (פיזי) בין שתי האונות.. מה אני אגיד לך... לא ניראה לי בכלל לוותר על השלב הזה ב"אבולוציה"..

דווקא בעניין העמידה לי לא ניראה בעייתי בכלל, תינוקות אוהבים את הקונטרה של להרגיש את הקרקע.. עובדה שהוא צוחק ומקשקש ומתנדנד.. אם לא היה נעים לו היה בוכה..

זה מעניין מה שאת מספרת ואני לא יודעת אם יש קשר ,אבל אני שמתי לב כבר מזמן שרוב התינוקות שאני מכירה לא זוחלים!!!
האמא מושיבה אותם ואז הם מתרגלים לישיבה ונהנים לשבת אבל לא מתישבים לבד וגם לא זוחלים!!
אני אף פעם לא הושבתי את הילדים שלי וזה נראה לי מאד מוזר....
אבל אולי זה מה שמקובל כאן? לא יודעת....(ראיתי את זה המון פעמים במשך השנתיים וחצי שאני כאן)

בכל מקרה אני לא מבינה הרבה בהתפתחות מוטורית או מבנית של תינוקות
אני נעזרתי בפורום התפתחות תינוקות בתפוז שמנהלת ענת סימון. לדעתי, תחושותייך נכונות. לא צריך לזרז את ההתרוממות, במיוחד שזחילה נחשבת כשלב חשוב והכרחי מבחינה מוטורית. יש בפורום מאמרים מעניינים. בהצלחה.

גשם בחוץ
גשם של אפריל, בלב העונה היבשה. כמעט כמו מונסון. כבר שלושה ימים.
איזו ברכה זו, יתמלאו המפלים מים ונצלח את העונה היבשה בנחת.
ברת מזל אני מאוד, המים בביתי זורמים בצינור היישר ממעיין לא רחוק, בכח הכבידה בלבד, ללא משאבה ללא ביזבוז אנרגיה. מיים טריים, זכים ומתוקים. לרב אנשים מקבלים את הספקת המים מבארות, בעיקר בסמוך לחופים, אך המים הולכים ומזדהמים עם הפיתוח המואץ בשנים האחרונות ובמיוחד בעונה היבשה, בה לא יורד גשם כשלושה חודשים, הבארות מתרוקנות ומתמלאות בבוץ חום ואפילו בבביוב!
אצלנו, הולכים המפלים ומתייבשים ובעונה זו רק זרזיף קטן שורד, המים עומדים בבריכות הסלע הקטנות שמתמלאות יתושים ושאר ירקות. בכמה נקודות נובעים מעיינות קטנטנים ששורדים איכשהו, בטיפטוף עדין, את העונה החמה. כל שנה אנו חוששים שמא לא נשרוד את העונה היבשה, ובונים עוד מיכל אגירה למים או מייבשים את הגינה. וכל שנה, איכשהו, מגיע לו גשם זלעפות לביקור קצר של שבוע ואולי קצת פחות. גשם ברכה. מצחיק לחשוב במושגים כאלו במדינה שיורדים בה 4000 ממ גשם בממוצע... אבל ככה, לא למדו התאים לאגור מים, כי תמיד היה מספיק לצרכיהם, כי תמיד גידלו קוקוס וקשיו ואננס שמסתדרים יפה מאוד עם הלחות וגם עם היובש הזמני. אבל היום השתנו הצרכים, מגדלים בגינה, אבוי, גם ירקות, ואפילו דשא לנוי, ופרחים! ובכפר התיירים מתרחצים אחרי ולפני הבריכה ולפני ואחרי הים ואז מורידים אסלות שלמות על כל פיפי.
ועם הגשם מגיעים גם ענני החרקים כל ערב, מחוללים שיכורים סביב כל מנורה. נהדר - הזדמנות לחסוך חשמל... ישובים לאור נרות. מסך המחשב הזוהר בחשכה מתמלא קופצנים קטנים שבדרכם אל המסך מחליטים לבקר בשערי ומתחת לחולצתי ובין ריסי. אני מתייאשת, סוגרת את המחשב, ממשיכה בבוקר....
ובבוקר מיד עם אור ראשון מתעוררות הציקדות נרעשות מן הלילה הסוער ומנסרות את האויר בקולן הצורמני ללא הרף. רועש, רועש הגשם הזה. בין הברקים והרעמים נח לו ענן כבד מעל צמרות הקוקוסים, שחור וסמיך, בדרכו אל ההר הגדול בגבנו, הולך ומכסה ממנו טלאים טלאים, של גונג'ל ירוק עבות וערפילים חלביים באור הכבד של הגשם.
במונסון, זה נמשך כך שלושה שבועות רצוף. ללא הפוגה. נע בגלים של טיפטוף רך לגשם זלעפות ורעמים הולמים מעל הגגות. הכל רטוב, הכל לח, האויר בנשימה מתקתק ובכל מתפשט הטחב. בין הבגדים, בספרים, בשטרות הכסף בארנק. הכביסה לעולם לא מתייבשת. אבל לא קר, רק לפעמים לעת ערב מוסיפים עוד חולצה. הדרכים נעשות כל כך בוציות, ולצד המורדות התלולים מונחים חבלים עבים לעזרת רכבים שנתקעים או מחליקים לצד הדרך. רכב גורר רכב, הנסיעה לעיירת השוק אורכת כפליים, עומדים בתור להגרר ע"י רכב חזק יותר... ולפעמים מסתובבים וחוזרים הביתה.
הטבע פועם, רוטט, חי סביבך. קטנות קיומית מציפה אותך, משתאה, אל מול היופי המפחיד הזה.

וווואו. נשמע מדהים. עושה חשק לבקר אותך @}

יתמלאו המפלים מים ונצלח את העונה היבשה בנחת.
אמן.

מרתק. תודה

תודה על התאורים היפים שלך, מזכיר לי את הנסיעה הראשונה בתאילנד מבנקוק לכוון האיים - לפנות בוקר התעוררתי באוטובוס,וראיתי שאנחנו בתוך מיני ג'ונגל ערפילי,אדמה אדומה ופוריה כל כך..רק רציתי לצאת כבר החוצה להתערבב עם כל זה...איזה כיף.

שבוע טוב@}

צ'ילי ושמן זית, את כותבת מקסים ומרתק. איזה כיף לקרוא על התפתחות של גור-אדם (יש להם משהו עקרוני נגד זחילה? אולי אם תתחמי לו אזור "נקי" בבית, יהיה להם קל יותר לראות אותו על הרצפה?)

אני קיבלתי שיעור בהלכות שפע והגזמה כשעברנו אתמול לבית חמוד-חמוד אך משנות ה-50. אין מדיח כלים, שומו שמיים. גיליתי כמה כיף לשטוף מיד את כל הכלים שמתלכלכים ולא לערום ערימות, ופתאום גיליתי שאני לא באמת צריכה כמות כזו של סכו"ם שהיתה לי בבית הקודם, זה עם המדיח. לחיות בלי מכונת כביסה עדיין לא הגעתי, מותר לומר שאני מקווה שגם לא אגיע?
אין כאן מיליון שקעי חשמל בכל פינה, צריך לחשוב טוב-טוב אם רוצים יותר טוסט או קפה מהקומקום. יש לנו גם קומקום בלתי-חשמלי, אנלוגי, שורק (בצליל שצורם לאוזניים העדינות של הילדות), אולי אפנה מקום על השיש ואחזור להשתמש בו.
והמטבח, המטבח כולו, יש בו שליש ממקום האחסון שהיה בבית הקודם והמודרני. גיליתי שבסלסלת כוסות הפלסטיק של הילדות יש 14 כוסות. בנוסף לשתיים שלי, התארחו אצלנו לכל היותר ארבעה או חמישה ילדים נוספים. חצי מהכוסות יועפו אחר כבוד. רבאק, סבתא שלי בישלה ארוחות לשלושים איש במטבח שיכון ישראלי סטנדרטי. ולה לא היה מעבד מזון של קיצ'ן אייד.

תמשיכי לכתוב על מזג האויר קרוב לקו המשווה, רק לקרוא על ירוק וגשם עושה לי טוב. אצלנו עדיין האדמה קפואה. הגינות והסמטאות שמאחורי הבתים מכוסים שלג, ותאמיני לי ששמונים מילים שונות לשלג הן המינימום הנדרש. יש שלג חדש וקצפתי, יש שלג שנמס וקפא שוב, יש שלג דחוס אחרי חודש של הרבה הרבה מתחת לאפס, יש שלג אביבי שנסוג בשוליים אבל מחזיק קיני התנגדות עזים בדיוק במקום שבו את חושבת שאפשר לדרוך. העצים עדיין ערומים לגמרי, מסכנים, מפחדים לנצנץ ניצנים ואז לחטוף קרה של מינוס עשר. בבית החדש יש גינה שאני מחכה בקוצרוח להתחיל להשתמש בה.

צ'ילי, תודה, הזכרת לי יתושים וקניתי היום בבית מרקחת משחות נגד יתושים לבעלי ולילדים (אותי הם אף פעם לא אהבו במיוחד

).

תמשיכי לכתוב, זה מקסים ומעניין @} .

לבעלי היה מאוד (מאוד) קשה בארץ למרות שהיה מוכן לנסות (ועדיין מוכן אם אחליט שאני רוצה לחזור). בעיקר הגזענות וההתנשאות של הישראלי המצוי. אני לא צריכה להרחיב איך נתפס "תאילנדי" בארץ. וזה מזכיר לי איך לפעמים היה יוצא לי לשמוע אנשים מדברים בניהם על תאילנדים בלי שהם יודעים דבר על חיי הפרטיים והיה ממש מחריד. במיוחד כשהייתי שומעת בני נוער (אני מורת דרך ויצא לי לעבוד איתם לא מעט) שסופגים את הגישה הזו מסביבתם ומהוריהם ודרכם זה משתקף בצורה הרבה יותר קיצונית ומכוערת. איך היו מתבטאים על "התאילנדים של אבא שלי" כאילו מדובר על משהו נחות מכלב. אז גם הוא בלי להבין את השפה (למזלו) ספג את הגועל נפש הזה בכל מיני צורות ואופנים, גלויים יותר וגלויים פחות, זה שם כל הזמן והוא כל הזמן הרגיש רדוף. זה מזכיר לי איך פעם בקיוסק בתא הוא רצה לקנות מים והמוכר פשוט התעלם ממנו ואק חזר בלי המים ועם עלבון וזעם כל כך עמוקים ולא הבנתי מה קרה. אחרי שאמר לי ניסיתי להסביר לו שזה פשוט קורה בתא המון, גם לי, בהרבה חנויות וקיוסקים המוכרים כל כך אפאטים לפעמים וגם אני לפעמים ממש מתרגזת עד שמתייחסים אלי, הוא לא האמין לי, הוא היה בטוח שאני אומרת את זה כדי לנחם או להרגיע אותו. ולי כל כך כאב להבין איך זה להסתובב עם מן "אות קין" על המצח על לא עוול.
גם כאן בתאילנד אני לא נקייה מתחושות כאלו לפעמים. גם התאילנדים, כןכן, גזעניים, ואף מאוד. היחס שלהם ל"נחותים" בחברתם - פליטים מבורמה למשל, לא רחוק מהיחס של ערס מצוי לערבים, והיחס של אנשי בנקוק ודרום תאילנד מתנשא כלפי התאים הלאוטים מצפון מזרח (איסאן, משם מגיעים אגב כל הפועלים הזרים אלינו, רק משם, סיפור אחר לזמן אחר) כמו שלפני שלושים שנה התנשאו האשכנזים על המזרחיים (ויש כאלו שעדיין..). ובתוך כל זה יש גם איזה יחס דואלי לזרים, מצד אחד הערצה ומצד שני זלזול. ותמיד אני ארגיש זרה ותמיד החשד הזה של כל מטייל במזרח "מרמים אותי? רואים בי שק כסף מהלך?" ברקע, כי בל נשכח מלבד הכפר הקטן פה למטה בו מכירים אותי כבר אני עדיין נראית כמו כל תיירת, ולמרות שכבר מעט תאית שגורה בפי, ולמרות שיש לי הרבה פחות כסף מלרובם, אני עדיין נראית להם כעשירה, רק בגלל צבע עורי...

בלילה ישנים עם כילה כי יש כל מיני חרקים בכל הגדלים ולא רק יתושים שאוהבים לבקר. הבעייה היא בעיקר בשעות אחה"צ ובין הערביים, כשהם באים בהמוניהם. אני אף פעם לא מתמרחת בתכשירים דוחי חרקים, הידעה של מה שהם מכילים מזעזעת אותי. ולמזלי עם הזמן מתרגלים לעקיצות, אני יודעת שכל יום אני נעקצת לפחות עשרים עקיצות חדשות ברגליים, זה מגרד כמה דקות ועובר. אז כבר לא אכפת לי. בהתחלה כמובן הייתי מגיעה לפעמים עד בכי מכאב ואומללות וחוסר אונים, כשגרנו באותה בקתה שהזכרתי למעלה, בעונה הגשומה, אי אפשר היה לצאת מהכילה וכל פעם שיצאתי להשתין (שלא לדבר על להתקלח!) זה היה מסע מלחיץ ואומלל וחסר סיכוי. כך שאחרי כמה ימים כל הגוף גירד בכאלו רמות שכבר הרגשתי כאילו כל העור מודלק או עם כוויות.. }

ש להם משהו עקרוני נגד זחילה? אולי אם תתחמי לו אזור "נקי" בבית, יהיה להם קל יותר לראות אותו על הרצפה?)

כן, יש להם משהו עקרוני כנראה. לא אין בעיה עם הלכלוך על הרצפה, הרי ככה כולם חיים פה - "על הרצפה"... אלא זה נתפס כמו התנהגות של חיות, הזחילה, וזה נחות ולא מכובד. אבל גם זה לא בכל מקום, במשפחתי דווקא מכירים בחשיבות הזחילה (-:

כדי להכין שמן אתרי מעשב הלימון (אותה לימונית שיש לך בשפע..) את צריכה מזקקת או מכשיר זיקוק. תחפשי קצת באינטרנט - אולי בתאילנד יש להשיג כאלו שמשמשות אולי לזיקוק משקאות אלכוהולים.

חג שמח, צ'ילי יקרה. (-:

מה קרה הפסקת לכתוב?

התגעגעתי...

מה קרה הפסקת לכתוב?
גם אני מתגעגעת....@}

_מה קרה הפסקת לכתוב?
גם אני מתגעגעת...._
גם אני...

גם אני

היי צ'ילי, מקווה שההפסקה הזו לא תימשך עוד הרבה זמן...את כותבת נהדר!
(חשבת פעם לכתוב ספר? התיאורים שלך נהדרים ממש!)
וגם נורא יפה בעיני שאת משתפת פה אחרים בבלוג שלך, זה יוצר פה אוירה מאד נעימה, ממש נוצרה פה מי קהילונת, איזה כיף!

ואי בנות. תודה. לא ציפיתי... האמת שאני עדיין פה בבאופן כל הזמן, ממשיכה לחקור, פתוחים אצלי 20 דפים במקביל ואני לא מצליחה לקרוא אפילו עשירית מדף אחד... מוכר..? ואז חברה שהפנתי לבלוג כתבה לי מייל שהיא מצטרפת לבקשות שלכן... ומייד קפצתי לבדוק מה קורה.
ככה זה לפעמים. זמן התכנסות.. הכלה.. ואז גם מגיעה עת הפורקן. המילים עוד ימצאו דרכן לכאן.
מחר אנסה ליצור את הזמן הזה.
לילה טוב והמון פרחים סגולים קיטצים נוסח באופן לכולכן!

אחכה בסבלנות. התכנסות והכלה טובים ומספקים.

הדף נפתח לי בטעות- לחצתי על דף אחר, וכבר 40 דקות אני קוראת וקוראת.....

לא יאמן ... הרבה יש לי לכתוב לך- זורקת רק מעט....-

כתבת על המקום של הרצון לחיות בפשטות ועל הקושי לחיות את זה עד הסוף(עם המשחה המסריחה על הידיים של אדם...), ביהדות יש מקום בנפש שנקרא- "התמימות שאחרי", שזה קורה אחרי שאת מואסת בכל העולם המערבי ששואב אותנו בכוחנות סמויה לתוכו- את בועטת הכל, נרשמת לאתר הזה וחיה "באופן טבעי", עד שזה הופך להיות הטבע שלך, ואת מתגעגעת לקצת ציוויליזציה, או לפחות לחיתול בד....

אז את בוחרת- פשוט נמצאת בקשב ליו מיום ובוחרת באותו רגע בהתאם להתרחשות האם את "בטבע" ,(שישתין בקשת, מה כ'פת לך...?), או בחברה,(סה"כ חיתול, גם זה יעבור...)- וזה מה שנקרא התמימות שאחרי, ייעני לבחור בתמימות,
כי הבחירה והדעת היא מה שמבדילה ביננו לבין החיות,

לא יודעת למה דווקא את זה כתבתי, בכלל רציתי להחליף איתך מתכוני הכנת גבינות....
נו, מילא,
נמשיך אחרי ההנקת חלום(מושג יפיפה- תודה...)

את כותבת מקסים ונוגע.... תודה על חלון למציאות שונה ואמיצה...
לילהטוב,
אסתר

הנקת חלום... האמת שזה מושג גנוב מעט מה"לוחשת לתינוקות", שם היא קוראת לזה "ארוחת חלום" וזה מייד אומץ אצלי ביני לבין עצמי המושג הזה.
>ראיתי פה כבר דיונים לגבי הלוחשת, אכן, שנויה במחלוקת, אך למדתי ממנה הרבה, אבל זה לא המקום לדיון בנושא...<

אסתר ל את מאוד מוזמנת להחליף איתי מתכוני גבינות בדףבית. תחום חביב עלי במיוחד.

יומולדת 31
סתם יום רגיל. יומולדת לא עגול, חסר ייחוד. כמעט ובכלל נשכח ממני. לא נסבה שום התרגשות אופיינית לימי הולדת, לא אוירה חגיגית ושום תוכניות לא נעשו.
המים מן המפלים חדלו לזרום בצינורות כבר יומיים. אק כבר בפעם השלישית חוזר אחרי כמה שעות מייגעות של הליכה בסבך הג'ונגל העבות, קפיצה בין בולדרי ענק וכמעט טיפוס צוקים, תוך כדי פתיחת כל חיבורי הצינור ונסיון לאתר את מקור הבעיה. הוא חוזר רטוב מזיעה, מלא שבבי גונגל בשיער - שאריות צומח וחלקי חרקים... פותח את הברז למיכל המים ומגלה שוב - אין זרימה. במטבח נערמו כבר הררי סירים וכלים, בדי הגבינה כבר העלו עובש ואני ויתרתי כמובן על הכוונות לעבוד היום. לא נורא, יומולדת, לא צריך לעבוד. נבלה זמן איכות עם אדם כל היום בצל העץ שבחצר. אני לוקחת איתי לבילוי גם את ידידי הטוב - המחשב ומחליטה לבדוק שוב בעיניין החיסונים המורכב ומלאה עד בלי די. פותחת 3 חלונות מקבילים - אחד לאתרי רפואה קונבנציונאלים, אחד לאתרי רפואה "משלימה" כמו שנהוג לקרוא לה בארץ (אני הייתי קוראת לה "רפואה שלמה" כי היא עובדת על המכלול ולא "משלימה" ששמה אותה באופן ברור במקום שני אחר הרפואה הקונבנציונאלית - כרפואה שהיא רק "תוספת" ,"השלמה" לרפואה האמיתית) ועוד חלון אחד ל"באופן"... בכל חלון נפתחו אולי שבעה שמונה דפים במקביל, ואני משוטטת בינהם בקדחתנות, אובדת עצות, חסרת אונים.
לאט לאט גואה ועולה תחושה בבטני - - - אוחחח.... כמה קשה להבין את כל זה... כמה קשה להיות תלוי בידע של אחרים, בידע סותר, מסולף, חלקי. כמה קשה לא להיות מסוגלת לתת את התשובות בעצמי! ואז - בום טראח - הארה! - למה שאני לא אהיה מסוגלת לתת את התשובות בעצמי?! הרי תודה לאל אחד מהיתרונות האדירים של העידן והמרחב והתרבות הזו בה אנו חיים היום הוא שהידע הזה כל כך זמין. אינני מתכוונת הפעם לידע הזמין באינטרנט (שאני צורכת מכורה ביותר שלו), שהוא ידע רב שאין לזלזל בו כלל, אבל כולנו מכירים את מגבלותיו. אלא ללימוד האמיתי, המעמיק, הכולל, המקצועי - בכל תחום ונושא - רק בחר ולך תלמד. האם מישהו עצר פעם וחשב איזה עידן מופלא זה? לאיזה שערי עולם פתוחים נולדנו? והרי רק לפני מאה שנה עוד היה מחולק הידע המקצועי לגילדות, או שעבר במשפחה ובכל מקרה היה קשור קשר הדוק למעמד אליו נולדת או יותר מכך - למין בו נולדת!
אז נכון שכבר יש לי מקצוע אחד נפלא ואהוב שעסקתי בו רבות וכיום הוא כבר לא מתאים לחיים בהם בחרתי (הוראת דרך) וכבר הספקתי לרכוש לי ידע בתחום אחר לגמרי ולעסוק בו לשביעות רצוני - גבנות. ועכשיו גם יש לי ילד מתוק וקטן שדורש לימוד וחקר אין סוף בפני עצמו, ובנוסף לכל זה אני עדיין חיה בתרבות שהיא זרה לי ועוד לא למדתי את כל צפונותיה. כמובן, אני לומדת כל הזמן.
אבל אינני מדברת על זה. אני מדברת על כך שיש תחום שלם בחיי בו אני לא יכולה לתת מענה ולא יכולה למעשה לספק בו את צרכי וצרכי משפחתי (כבר הזכרתי בעבר כאן את שאיפתי לאוטרקיה יחסית) - תחום המרפא. ומדוע שלא אלך ואלמד לרפא? הרי הידע זמין. אני רק צריכה לבחור את תחום הריפוי שמתאים לי ללכת בדרכו וכל השאר זה כבר טכני - איפה ללמוד, כמה זמן כמה כסף וכל ה"כמה ואיך".
לא יודעת אבל ההארה הזו נחתה עלי תוך כדי קריאה באתר של חיים רוזנטל ההומאופט, וכל המחשבות האלו נחתו עלי מזוקקות, מרוכזות, בשבריר קטן של שניה. לא הייתי צריכה לדון עם עצמי או להסביר לעצמי את הנושא. ברגע אחד פשוט היה לי ברור - אני רוצה (כמעט לומר "צריכה") ללכת ללמוד הומאופטיה.
הומאופטיה זה תחום ברפואה שתמיד ריתק אותי, שיש לי איתו נסיון אישי מדהים מהתקופה בה עברתי טיפול הומאופטי לפני שנים, שנראה לי מאוד מתאים לי כטיפוס של דרך האמצע, יש בה בהומאופטיה מן שילוב נוח בין האופן בו אנו מורגלים להיות מטופלים - באופן פחות או יותר פאסיבי, ע"י מטפל חיצוני וע"י תרופות, לבין תפיסה הוליסטית שמכלילה גם את הנפש, הפסיכולוגיה, כמו את הגוף ומדאובו. זאת לעומת הרבה שיטות אחרות שאני גם כן תומכת נלהבת שלהם וראיתי והתנסתי בסיפורי ריפוי מדהימים, כמו נטורופטיה למשל, אבל אלו דרכים שגם אם הם יותר "מובנים" לאדם הפשוט (השפעת תזונה וצמחי מרפא וכדומה על הגוף ולא מן כמוסות אנרגיה של חומרים לא ברורים) בכל זאת דורשים הרבה מאוד מהמטופל - למעשה הם מציעים דרך חיים גורפת ושינוי מהותי, שכן הרבה פעמים שינוי קיצוני בדיאטה משפיע למעשה על כל התנהלות היום יום ועל אורח החיים בכלל, וזה לא מתאים לכל אחד.
ובכן, נסגרו מיד כל הדפים העוסקים בחיסונים ונפתחו חדשים ומיד החל בירור מקיף סביב המכללות המציעות לימודי הומאופטיה בארץ. מתרגשת כולי מן הכיוון החדש, המרענן והמפרה, עם ביטחון גמור שזו לא גחמה חולפת אלא זהו זה - עכשיו זה ברור. אני רוצה להיות מסוגלת לרפא! קודם כל את בני משפחתי. ואחכ גם את שאר יקירי ואחכ גם אשמח ליצור מכך פרנסה נוספת.
איזו מתנת יומולדת נפלאה!
ובעודי יושבת נרגשת תחת העץ, מסתכלת באדם הישן ובמסך הזוהר אלי פיסות מידע רוטטות משמחה של התחדשות וגילוי, חוזר אק מביקור נוסף במפלים עם חיוך גדול של סיפוק ונחת - אל הבית מגיעים שוב מים חיים...

יומולדת שמח!
באמת יפה לקבל ככה במתנה בהירות וכיוון.
מזל טוב

מ ז ל ט ו בבבב.....

איזה התברכות פנימית- המתנה הכי טובה שאפשר לקבל- עוד קצת מעצמך לשנה הזאת...

תודה על השיתוף, שהברכות יקיפו אותך ובך..

יומולדת שמח!
מאוד נהנית לקרוא אותך.

מזל טוב צ'ילי,

איזה יופי של

נתת לך היום!
ללמוד בארץ? את מתכוונת ללמוד בארץ?, לא הבנתי את הנקודה הזו...

מזל טוב ויום שמח אישה חכמה

אחלה מתנת יום הולדת , כמו כוכב שביט שנפל הישר לידיך

מזל טוב@}

איזה יופי , שיהיה בהצלחה וכמובן מזל טוב
אני מצרפת לך את הלינק הזה
זה בית ספר מעולה

יו, אני לא מאמינה שרק עכשיו גיליתי את הדף הקסום הזה!
ראשית- ברכות ליומולדת, ואכן, איזו מתנה יפה לגלות כך משהו מעניין שמתחשק ללמוד. אני בדיוק חושבת בימים אלה לבדוק את ההומאופטיה לראשונה בחיי, זה תחום שעוד מעולם לא "טופלתי" בו והוא מעניין אותי מאוד.
שנית- הסיפורים שלך מרגשים וחיים כל כך, את כותבת נהדר ומגבירה את געגועי הרבים גם כך לקופנגאן.
ממש לא מזמן בילינו חודש כמעט בהאד יאו והיה תענוג צרוף, לג'ונגל לא הגענו כי התעצלנו (לא יאומן כמה עצלים אפשר להיות בנופש) אבל אני, שהיער תמיד מושך אותי הרבה יותר מהים, הסתכלתי כל הזמן על הבקתות הרחוקות בסבך הירוק ואמרתי לבן הזוג- בוא נעבור לגור שם.
והנה, מסתבר שאת ממש גרה שם.
אהבתי מאוד את השוק בטונגסאלה, יש לי חולשה לשווקים של אוכל ונגעלתי מהאד רין על כל שלטי העברית שבו, הלכלוך בסמטאות והצעקות של הישראלים, קפצנו יום אחד כדי לראות "על מה כל הרעש" ומיד חזרנו למחילה שלנו בצד השני של האי.
אני בעצמי השתעשעתי ברעיון להקים מרכז יוגה ולהשאר לתמיד, אבל נראה לי שלשנינו יהיה קשה מאוד להיות רחוקים ממשפחה וחברים ומארץ אוכלת יושביה שאנחנו חיים בה. אבל החלום נשאר בעינו.

כן.. ללמוד בארץ... ולחזור לחלקת האלוהים הקטנה שלי כאן, מלאה יותר, מוכנה יותר. מסוגלת יותר.
וללמוד בארץ ולחיות בארץ. 4-5 שנים. כן, זה שינוי דרסטי בחיים שלנו. דורש מחשבה שקילה ותכנון.
כל כך יעשה.
לאט. הדרך עוד ארוכה.
הג'ונגל יחכה מעט. אולי יעלה על ביתי להכילו. ונחזור ונתחיל שוב מהתחלה...

זה שינוי דרסטי בחיים שלנו.
וואו, באמת דרסטי. צעד אמיץ אפילו לדמיין אותו

זורקת לך עוד כיוון- ללמוד ברשת...
יש היום לא מעט מכללות אינטרנטיות בבסיסן (בארץ פחות, הרבה יותר בארה"ב, אוסארליה וכו') ואפשר ללמוד הרבה דברים איכותיים ואולי לשלב השתתפות בסמינרים למיניהם.
הודו היא מעצמת הומיאופטיה בעולם ויש שם הרבה מאסטרים, סמינרים וסדנאות שאולי יהיה אפשר לשלב.
מעין בניית תכנית לימודים אישית שאולי תצליח להשתלב לך בחיים...?
תחשבי גם על זה... (כאילו שאין לך עכשיו הרבה אפשרויות גם ככה

)

אההה...אני מנחשת : אולי צ'ילי מחפשת תרוצים לבוא אל ארץ ישרואל? (-:

תודה ורד, זה אכן כיוון שווה בדיקה אני אפנה אליך בדףבית לעוד שאלות. באמת זה יהייה קשה לעזוב ככה לארבע חמש שנים. גם לבעלי, אבל גם לי. הרבה מחשבות עולות - דין וחשבון ביני לבין עצמי. האם ככה אני רוצה לגדל את אדם? כשנחזור כבר יהייה ילד גדול ו"יפסיד" את הגדילה החלומית בגן עדן. כשיחזור זה כבר גיל בי"ס וגם ככה אני עוד לא בטוחה בכלל מה אני רוצה לעשות שיגיע לשלב הזה. כן, חינוך ביתי... אבל הכל עדיין לא ברור לי.

אההה...אני מנחשת : אולי צ'ילי מחפשת תרוצים לבוא אל ארץ ישרואל?

אולי. אבל גם אולי לא... הכל עכשיו קודח במוחי. החודש אנו טסים לביקור משפחה בארץ (הגיע הזמן...) זו תהייה הזדמנות מצויינת לבדוק את הדברים.
אם כי, אני חייבת להודות, אם יתאפשר לי ללמוד פה, באינטרנט או בבי"ס אחר שאמצא כאן, אני חוששת שזו תהייה הבחירה המועדפת, אם כי זה יקרשה עלי מאוד ללמוד באנגלית. האנגלית שלי אני חוששת לא מספיק טובה להתמודד עם חומר כזה.
עניין בעייתי נוסף בללמוד כאן יהייה פרנסה. אני לא רואה איך אנו יוצרים יותר הכנסה ממה שכבר יצרנו, וכרגע זה מספיק לנו למחיה בסיסית ביותר. אם אני אתחיל להוציא כסף על לימודים, לעבוד פחות וכולי, יהיו לזה השלכות קשות מאוד על הקיום שלנו כאן. לעומת בארץ שלמרות הקושי, שלושתנו יכולים לחיות איכשהו, בדוחק, אבל אנחנו לא מפונקים..., ממשכורת אחת (של בעלי).

הוא כבר היה בארץ?
מהנסיון האישי שלנו (שין גר בישראל 9 שנים) היחס ללא יהודים ולאסייתים במיוחד גרוע ומשפיל! (ברור שלא תמיד אבל הרבה...)

אני בטוחה שמה שתבחרי בסוף הכל יסתדר לטובה. ואם תחליטו על הארץ ,יש הרבה אופציות למגורים ועבודה ואפשר גם לחיות בנעימים.
נכון שנכנסים לך לחיים ולנשמה אבל באף מקום זה לא יהיה מושלם.

צ'ילי האנגלית משתפרת תוך כדי!
זה מדהים אותי כל פעם שיש לי איזו "משימה" באנגלית אני דוחה ודוחה ובסוף מסתבר שההתמודדות הרבה יותר קלה ממה שחשבתי
ואם זה משהו שלוקח זמן להתמודד איתו,
זה מפתיע לגלות איך השפה משתפרת תוך כדי השימוש!

אולי. אבל גם אולי לא... הכל עכשיו קודח במוחי. החודש אנו טסים לביקור משפחה בארץ (הגיע הזמן...) זו תהייה הזדמנות מצויינת לבדוק את הדברים.
שיהיה ביקור נהדר ופורה ואיפה שלא תחיליטי שיהיה בהצלחה @}

צ'ילי
קוראת ומתרגשת אולי תצרי לך תכנית לימודים אישית?
כן אולי בסביבה
איכשהו רוצה להמשיך לראותכם בגן עדן
יומולדת שמח (באיחור קל )(-:

מה זה תוכנית לימודים אישית? גם ניצן אמ וגם עשב השדה - מה אתן יודעות על זה? איך יוצרים דבר כזה? איך מקבלים הסמכה? איך עושים סטאג' ומקבלים ניסיון? האם יש מוסדות שמציעים אופציה כזו? כמובן זה נשמע מושלם. להמשיך לחיות פה אבל ללמוד את מהשאני מעוניינת ב"שלט רחוק".

קשה לחיות בג'ונגל
לפני כמה ימים נהרגו שני העיזים שלי בדרך אכזרית ושוברת לב. הן לא הראשונות. ואני לא משלה את עצמי שהן יהיו האחרונות. כל כך הרבה בע"ח איבדתי פה. כל אחד בדרך אחרת. מה אנחנו עושים לא נכון? האם אנו מזניחים? כלומר, אם היו לי אותם בעח בארץ סביר להניח שלא היו מתים בסבירות כל כך גבוהה כמו כאן? כי היינו יכולים לטפל שם טוב יותר? כי בארץ וטרינר זה דבר נגיש ביותר ופה פשוט אין? או כי בארץ יש גדרות, כלובים ומכלאות שלמרות שנראים לנו כה לא "הומאניים" הם בסופו של דבר נועדו להגן על הבע"ח, ולא רק להגביל אותו. את השיעור הזה למדתי על בשרי כאן פעמים רבות.
זה התחיל מהלוטרה שהיתה לי לפני 4 שנים. היא היתה חיית המחמד הראשונה שלי פה בתאילנד. במיינלנד (כלומר לא על האי) הן מתרוצצות סביב הבתים כמו חולדות, באיזורים שליד הנהר. הן מתגנבות למטבחים ולאסמים וגורמות נזקים. הן מתרבות בקצב מסחרר והן שונות מאוד מהלוטורות שלנו - הביישניות והנחבאות. אק הביא לי גור לוטרה קטנטן, עצום עניים, מביקור אצל הדוד. הם מצאו שני גורים ללא אם (כנראה האם נהרגה במטבחו של השכן או משהו שכזה שחסכו ממני) ולא ידעו מה לעשות איתם. עוד לא ידענו אם זה זכר או נקבה, ובשבועות הראשונים עוד לא עשה הרבה - ינק מבקבוק, ישן, חירבן. כמו תינוק. מאוחר יותר התגלה לנו שזו נקבה, היא הלכה אחרי לכל מקום, ממש רצה אחרי כפות הרגליים שלי, העירה אותי בבוקר להאכיל אותה בצרחות, למדה לעשות את הצרכים שלה במקום קבוע, אהבה מאוד להתרחץ בגיגית באמבטיה ולישון בסל הכביסה. היא היתה יצור נבון מאין כמוהו, עליז ושובב ויכולתי ממש לתקשר איתה. ידעתי תמיד מה היא רוצה - לאכול או לישון או לשחק או סתם לצאת החוצה. כמו תינוק... או לפחות כמו כלב או חתול. היא היתה חופשית לגמרי, סירבתי לשים אותה בכלוב או ברצועה והייתי צריכה להגן עליה כל הזמן (בעיקר מכלבים גדולים וחסרי רחמים וממכוניות ואופנועים) לרוץ אחריה ולשים לב איפה היא כל הזמן. בהתחלה גם היה צריך לשים לב כל הזמן שלא תיפול ממדרגות או מהמרפסת.
בת שישה חודשים בלבד היא היתה כשנהרגה בתאונה. באותו זמן בנינו את ביתנו. סביב אזור הבניה סבך שבו אהבה להתרוצץ כאוות נפשה. כשהיינו קוראים לה היתה באה בריצה ובשאר הזמן הנחנו לה לנפשה. אך יום אחד בעוד אחד הפועלים מעביר לבנים מערמה לערמה יצאה צ'ופ (זה שמה) מהסבך במפתיע היישר מתחת לאחת הלבנים שהניח בערמה. היא פירפרה כעשר דקות שנראו לי כמו נצח, רצה וצורחת ובוכה ומחפשת מפלט - מה לעשות?? וטרינר? כשעתיים וחצי נסיעה מפה? יש טעם? מה לעעעעעעעעעעשששששוווווווווווווווווווותתתתתתתתתתת??????? זה היה מוות מהיר בסהכ. אבל צ'ופ היתה כמו התינוקת שלי וכל עולמי בזמן ההוא, כשבעלי היה עסוק בבניה ואני למעשה לא עשיתי הרבה מלבד לשוטט עם צ'ופ בנחלים ובים. שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. ושבועות אחרי כן עוד דשתי בזה. ואחרי כן הבנתי שכל מה שהיה דרוש כאן זה כלוב. כשאנו באיזור מסוכן (כמו איזור בניה או כביש) או כשאיני פנויה לשים לב אליה. הכלוב, הבנתי (לא בפעם הראשונה בחיי, בילדותי גידלתי המון בעח שונים ומשונים שקיבלתי מהגן הזאולוגי בתא) נועד להגן, לא רק להגביל.
אחריה אימצנו שני גורי כלבים מתוקים. החלטנו ללכת על משהו יותר "קונבנציונאלי" מאמינים שזה גם יותר בטוח ויותר קל לטיפול. גם אותם לא קשרנו ולא הגבלנו, הם פשוט רצו אחרינו לכל מקום או נשארו סביב הבית. הלכו וחזרו כאוות נפשם. כמו כל הכלבים פה. הבעייה שיש יותר מידי כלבים כאלה, משוטטים וגם לא משוטטים, הם מתאגדים בחבורות-להקות טריטוריאליות ומאוד לא סבלניות. הזכר, לכשהתבגר היה נעלם כל כמה זמן אחרי נקבות מיוחמות ולא חוזר שבועיים, שלושה. וכשחוזר היה מלא צלקות. יום אחד פשוט לא חזר. מצאנו את גופתו אחרי כמה שבועות בשדה לא רחוק. הנקבה, אני מתחלחלת להזכר בנסיבות מותה. רציתי לעקרה, אך כשמלאו לה מספיק חודשים לעיקור החלו המונסונים. אין וטרינר באי ורק אחת לחודש מגיע וטרינר מתנדב לעקר את כל הכלבים שמזמינים תור מראש. הדרכים נעשו כה בוציות ולא הצלחנו להגיע לעיירה עם הג'יפ הקטן שלי. התור נקבע לחודש אחרי כן אך אז היא כבר דיממה. לאחר מכן כבר התעברה. ניסינו לסגור אותה בבית אך ללא הצלחה. חמותי נהגה לטפל בכלבתה הקודמת ע"י מתן זריקת הורמונים שמונעת הריון. כמו גלולות, אחת ל3 חודשים. היא הציעה לתת לכלבה שלנו גם זריקה. הסברתי לה שאחרי שהתעברה כבר הזריקה לא תעזור. כמובן לא ידענו בביטחון אם התעברה כבר או לא. חודש אחרי עזבנו בעלי ואני לישראל, לתקופה ארוכה בה התכוונו לעבוד ולחסוך כסף. אמו נשארה לטפל בבית ובכלבים. הסברתי לה שוב ושוב שאם תזריק עכשיו זה עלול רק להזיק, העוברים עלולים לפתח מומים וכולי וכולי. אינני יודעת אם לא הבינה בגלל בעיות שפה, או בגלל שכל הבנה ביולוגית רחוקה ממנה או שפשוט האמינה כי בכל זאת זה עלול לעזור. היא הזריקה ולא אמרה. בשיחות הטלפון מהארץ תמיד שאלתי על הכלבה ועל הריונה ותמיד סיפרה כל מיני סיפורים. אחרי כמה חודשים כבר התחלתי לשאול האם לא המליטה כבר ואז החלה לספר כל מיני סיפורים על הגורים. כן, יש חמישה, חמודים וכולי. אבל משהו לא הרגיש לי נכון. היא אשה כל כך אמיתית ואמינה. יכולתי להרגיש שהיא לא שלמה עם עצמה. אך עדיין לא חשדתי שהיא משקרת. ממציאה. כל זה כי כך מקובל כאן - "לשמור פנים" - לא אומרים מה שלא נעים. השקר מגן מהכאב ויותר חשוב להגן מאשר להתמודד. זוהי תפיסת העולם התרבותית פה והיא נושא לדיון רחב מאוד שלא יפתח כאן. כך או כך באיזהשהו שלב התחלתי לחשוד. שאלתי יותר ויותר שאלות, כמה נקבות כמה זכרים? מה הצבעים? היא החלה לגמגם ולבסוף התפרצה בבכי. דיברה בתאית והטלפון עבר לבעלי שסיפר לי אחרי כן את הסיפור המזעזע. היא הזריקה, למרות שהפצרתי בה לא לעשות כן. חשבה אולי היא בכל זאת לא בהריון. הגורים גדלו מוטציות בעלי ראש גדול מידי. היא גילתה את הכלבה גוססת עם גור מת אחד לידה ולקחה מיד למרפאה בצד השני של האי. אין שם וטרינר, רק מתנדבים. לא יכלו לעשות כלום. נתנו לה עירוי. היא מתה עוד באותו לילה. עם עוד שלושה גורים שלא הצליחו לצאת בבטן.
אוח... אני בוכה גם עכשיו. שלוש וחצי שנים אחרי. בכלל, למי שלא פרשה עד עכשיו, נראה שהפוסט הזה הוא לבעלי עצבים חזקים בלבד. אולי כדאי לפרוש עכשיו.
הסיפורים האלו הם רק התחלה. כשחזרנו אחרי שנה וחצי קשים מאוד של נסיון לחיות בארץ החלטנו להקים את החווה הקטנה שחלמנו עליה. קנינו/אימצנו/קיבלנו כמעט כל בע"ח שהזדמן לנו. עד מהרה התמלאה החצר בעיזים, פרות, באפלו, חזירים, תרנגולות, כלבה חדשה, 4 חתולים, המון דגים בכל מיני בריכות, צפרדעים (גידול לבשר, כן כן), פניניות (סוג של תרנגולת בר יפהפיה), ארנבות, סנאים, מיינת הרים (כזו שמדברת), כל מיני ציפורי שיר (ששוחררו מהר מאוד לחופשי עקב הפצרותי) ולטאות צבעוניות שנלכדו ע"י אנשים, בילו כאן גם הן ימים ספורים ושוחררו.
את החזירים מכרנו לבשר כשהגיעו לגודל המתאים. עד כאן הכל בסדר. 1500 הצפרדעים שהובאו לכאן לגידול לבשר התפזרו לכל וכל ואלו שנשארו בכלובם נאכלו בעיקר ע"י אנפות שמגיעות במונסון... גם זה בסדר. חלק קטן נמכר לבשר. צפרדע אחרת מזן בר שהגיעה אל בריכת הדגים שלנו (דגי זהב בגודל של קרפיונים) החליטה למות במים והרעילה לנו חמישה מתוך שבעת הדגים שהיו לנו. נשארנו עם שתיים. כולם בני 4 שנים, נקנו בגודל של דג זהב רגיל וגדלו להנאתם בבריכה שלנו להיות המפלצות היפהפיות שהם היום. העגל הראשון שלנו מת כשהחבל שלו נכרך סביב צווארו. כאן אני צריכה להסביר -למה חבל?? כאן מגדלים בהמות בשיטה אחרת. בתחילה גם לי לא היתה מובנת כל כך, אך לאט לאט הבנתי שהיא כנראה יותר מתאימה לסביבה המקומית בכל זאת, למרות שאנחנו המערביים הורגלנו בשיטות אחרות לגידול בהמות - בין גדרות ובמכלאות וכך אולי ישנה אשלייה של "חופש" יחסי. כאן הבהמות נקשרות בחבל. הגדולות בנזם באף והקטנות סביב הצוואר. יש המון מרעה, בכל מקום, אך לרב מדובר באדמות של שכנים. בין שיחי המרעה ישנם עצי פרי, קוקוסים, קשיו. אין גדרות. פשוט אין. ראשית כי מדובר בשטחים נרחבים שהמאמץ לגדרם יהייה יקר ומיותר. שנית כי הגונגל צומח כל כך מהר שבמילא יעלה על כל גדר והיא תהפוך חסרת משמעות ושוב, מדובר באדמות פרטיות ולא כל אחד חפץ למלא את אדמתו גדרות, אך מצד שני כולם שמחים לרעייה מבוקרת (לא לגעת בקוקוסים חלילה) ודישון עדין של אדמתם. חבל זה הפתרון, ובמקום להוציא אותם למרעה, קושרים אותם לעץ וכל כמה שעות מעבירים לעץ אחר. הבעיה שאותו עגל היה צעיר מידי וקופצני מידי ואנחנו הינו חדשים מידי בעסק. אחותו הגדולה הסתבכה גם היא בחבל סביב קרסולה ונחתכה עמוקות. הפצע, כמו כל פצע בארץ הטרופית הזו, סירב להגליד חודשים רבים אחרי כן. היא לא יכלה ללכת הרבה ואנו קצרנו עשב והבאנו לה אל החצר. היא נקשרה בנו מאוד והפכה ידידותית כמו כלב - מרכינה ראש לליטוף, קוראת לנו לבוא אליה לשחק. אבל אחרי כמה חודשים ראינו משהו לבן לא ברור יוצא מאחוריה. כנראה שהיתה בהריון ולא ידענו וזו היתה הפלה. או שהיתה לה איזו דלקת פנימית. כך או כך, באין וטרינר בסביבה לא יכולנו למצוא פיתרון. המשפחה נתקפה היסטריה והחליטה למכור אותה לבשר. כל זה נעשה בזמן שאני הייתי בעיירה וכשחזרתי כבר לא היתה כאן...
שני סנאים גורים הובאו אלינו משכן שעובד בקוקוסים (כאן מורידים את הקוקוסים מן העצים הגבוהים בעזרת קופים שמאומנים לכך. גם קוף כזה גידלתי כשהיה גור עד שנאלצו לקרוע אותו מעלי כשהגיע לבגרות מספקת כדי ללמוד את מלאכתו. גם זו היתה פרידה כואבת, אם כי מתכתחילה ידעתי שהוא איתי באופן זמני) שמצא אותם על אחד הקוקוסים ללא הורה. שוב התפתנו לתת להם להסתובב חופשי, היו יוצאים רצים אנה ואנה וחוזרים לאכול מכף ידנו ומונחים בשעת הצורך בכלוב. אך הם היו קטנים מידי והצליחו לחמוק בעד סורגי הכלוב. כל אחד מהם בתורו מצא את דרכו אל לועותיו של החתול שלנו. 4 זכרי ארנבת מצאו את מותם בצורה דומה וכבר הזכרתי את זה בפוסט אחר כאן למעלה, כשחפרו להם מוצא מן הכלוב ובילו את הלילה בכירסום על הדשא, וכלבתנו לא איחרה לגלות אותם. לא היא לא אכלה אותם, רק רצתה לשחק. כל פעם הבאנו זכר נוסף עד שנואשנו. הנקבה לעומת זאת - זהירה ואינה מרבה להתרחק מן הכלוב. שורדת עד היום.
עיזים היו לנו 4 ושני גדיים. לא באותו זמן. כולם מתו. הזכר הראשון סבל מהתקפים לא ברורים שנראו כמו אפילפטיה. בחוסר בוטרינר, ושוב, בתקופה שאני לא הייתי בסביבה... נתקפה המשפחה היסטריה שוב ומכרה אותו לבשר. הגדי הראשון מת לאחר כמה שבועות של קיפוץ עליז מעקיצת צרעה גדולה. השני מת אחרי שלושה ימים בהם לא הצליח לעמוד על רגליו. התייש השני מת נפוח בטן. אכל משהו לא טוב או שאכל יותר מידי. לא הצלחנו לעזור לו. ושתי הנקבות שנשארו לבדן מתו לפני כמה ימים כשהן במרעה כרגיל, קשורות לעץ לא רחוק מהבית, ע"י חבורת כלבים משוטטת. הכלבה שלנו היתה קשורה (כן, למדנו לקשור, לשים בכלוב, למדנו..) אנחנו לא היינו בבית לשעה וחצי בלבד, כל אחד בסידוריו. רק הסבים היו בבית השכן אך באותו היום נשבו רוחות כה חזקות בכיוון ההפוך מביתם. אם צעקו העיזים לעזרה, לא יכלו לשמוע מביתם. כשחזרנו מצאנו אותן מתות נשוכות ובבטן משוסעת לצד הדרך. כלב שחור וצנום עוד הסתובב בשיחים אך נעלם כאשר הגיע בעלי עם הרובה.
ג'ונגל פה. ממש ג'ונגל.
אנחנו, לבנתיים, לא נשארנו כבר עם כל כך הרבה חיות. ואיננו מתכוונים להביא נוספות בקרוב.

אוי, איזה סיפור כואב.

שלום צ'ילי,
הרבה זמן לא קראתי כאן אז השלמתי קצת קריאה (כמה שנתנו לי הילדודס).
קודם כל רציתי גם אני לאחל לך יומולדת שמח!
(אגב, אמא שלי לפני 20 שנה למדה הומאופטיה בקורס התכתבות (לפני עידן המחשב המפותח) והיתה הומאופטית באמת מצוינת, כך שנראה לי שהאפשרויות שלך הן באמת רבות ומגוונות. בהצלחה! הומאופטיה היא הרפואה השלמה האהובה עלי!).

אני מזדהה כל כך עם הפוסט האחרון שלך על בעלי החיים.
אצלינו יש דגים, תרנגולות, כלבים וחתולים כרגע. היו גם ארנבות ושרקנים...
בכל מקרה מצאתי שמעגל החיים ומוות הוא כל כך אינטנסיבי כשחיים בקרבת בעלי חיים באופן יומיומי.
זה לא קל בכלל עבורי, לראות את האחד אוכל את השני למשל...
כמו הכלבה החמודה שלנו שפתאום תופסת איזה גוזל קטן וטורפת אותו בתאווה...
או דג חולה ששאר הדגים מנקרים ואוכלים אותו...
או ארנבות שכלבים מצליחים לפרוץ לכלוב שלהם וטורפים אותם...
או איזו מחלה מוזרה שפתאום ממיתה אחד אחד את כל השרקנים.
זה לא נגמר.
מאד מבינה לליבך במיוחד שמדובר בעיזים שהם החיות האהובות עלי מכל החיות בטבע!!!

וכל הסיפור על בעלך שמתהלך בג'ונגל לפתוח את זרימת המים מחדש... איזה חיים!
הכל כל כך ציורי וצבעוני.
איזה כיף שאת כותבת כאן.
תודה

מאחלת לכם ימים טובים.

אויש צ'ילי. איזה זוועות. איזה לב רחב יש לך.
איזה שיעור מאלף על גבולות... בסופו של דבר נועדו להגן על הבע"ח, ולא רק להגביל אותו. את השיעור הזה למדתי על בשרי כאן פעמים רבות.
תודה, זה נכון גם לנו האנשים, כך אני חווה.

אין לי נסיון מאוד גדול עם גידול חיות, אבל היה לי בן זוג שהביא הבייתה כמה תרנגולות ו...תרנגול אחד.
בנה להם כלוב מאוד קטן. אני ראיתי ומיד היטלתי ווטו.
טוב אז הן היו מסתובבות חופשי בחצר ובלילה עולות אל העץ לישון.
אחת אחת הן נעלמו עד שהתרנגול עצמו נעלם...
היה תענוג צרוף לראות את החיה הכי מוזנחת מצד האנושות, חיה את חייה בשמחה.
היה מעניין לראות את אורחות חייהן הטבעית והן היו חמודות להפליא!!

טוב אז הן היו מסתובבות חופשי בחצר
רוב הסכנה היא מכלבים. יכול להיות שאפשר להתקין גדר שתחסום כלבים אבל תכניס חתולים ושאר חיות.

חשבתי לעצמי..את בחורה מאוד חזקה

שלום יקירתי
אני מצטערת לשמוע על כל התלאות וההתנסויות הקשות
אני יודעת כמה את אוהבת חיות
ורק יכולה לדמיין לעצמי איך זה מרגיש מבפנים

שולחת את אהבתי הרבה וחיבוק גדול
טלי ב.מ

רציתי לבשר כי בעקבות כל מיני ארועים שקרו לאחרונה אנחנו עוברים לגור בארץ.
מחפשים היכן לגור, אולי בנגב. מן הג'ונגל אל המדבר...
איזה שינוי מחכה לנו.
כנראה שגם אפנה ללימודי הומאופטיה כמו שתיכננתי אך אולי זה יתאפשר רק בשנה הבאה לאחר שנחסוך מעט כסף לצורך כך.
אולי אפילו אבוא למפגשי "באופן" ואכיר גם את האנשים שמאחורי הניקים כאן...
אך אני חייבת להודות שמאז שהגעתי לארץ אני מכורה הרבה פחות...
שיהייה שינוי מפרה ומיטיב. בהצלחה לנו...

איזה יופי ...בהצלחה

את כבר פה או עוד שם?
אחנו בעמק האלה אם תרצי להתייעץ.

וואו איזו הפתעה!!
אני והילדים באים לביקור לחודש מאמצע יולי אם את רוצה להפגש תשלחי לי מייל!
@}

איפה אתם כרגע?

או וואו! ברוכים הבאים!
@}

מה, אז אין יותר סיפורים יפים מתאילנד? )-:

טוב, אני מאמינה שאת יכולה להוציא סיפור יפה מכל מקום אז..
מחכה לך פה - בין התינוקי, ללימודים, למעברים, לבן זוג, מקווה שבכל זאת תמצאי את הזמן.
שתהיה לכם פה נחיתה טובה ורכה - זו ארץ קשה אבל היא שלנו - פה מרגיש הכי בבית, לא?
ברוכים הבאים @}

תודה בנות תמיד כיף לקבל את התגובות שלכן
אנחנו כרגע בתא, כאן המשפחה והחברים
אבל עם נטיות לצפון ועם מחשבות על הדרום
באנו רק לביקור (טליה, זהירות.... ביקורים לפעמים הופכים ל...) כך שהדברים עוד לא מאורגנים
בעלי חוזר למכור את החיות (שנשארו...) והאוטו ולסדר שם עניינים לקראת מעבר ארוך טווח לארץ. ואני ואדם נשאר פה

היי צ'ילי,
איזה יופי שאתם כאן,
ראיתי שכתבת דרום ומכיון שאנחנו תמיד מחפשים להרחיב את המעגל הקטן שלנו כאן אז רק שתדעי - אנחנו אמנם לא בדרום הרחוק או מה שאני קוראת לו המדבר האמיתי (לצערי) אבל אנחנו בצפון הנגב ואם מעניין אתכם או שאתם עוברים באיזור ורוצים לקפוץ על הדרך, או לשאול שאלות אתם מוזמנים בהחלט.
שיהיה המון בהצלחה
ובאמת נתגעגע לסיפורים שלך מתאילנד למרות שיש לי הרגשה שאת תדעי לכתוב סיפור טוב מכל מקום שתהיי בו (-:

גם אני כאן! נורא רוצה להתייעץ איתך (בלי קשר) על תאילנד.
אפשר?

שלום יקירתי
ואו, אתם באמת בארץ...
אני מקווה שאת/אתם בטוב עם כל השינויים וההרפתקאות.
אשמח לדבר/להיפגש
חיבוק גדול
חברתך משכבר הימים
טלי ב.מ

אבל כאן אין זיתים וכאן זה לא הבית. ציטטתי... ואז ראיתי את ההודעות האחרונות שנכתבו לך... והחיוך נפל מפני... חשבתי שאולי מצאתי לי חברה פה שגם חיה את החלום...
ומצד שני - הדרום, המדבר הצהוב - האדום שלנו. כמה שאני מתגעגעת למדבר. פה יש ירוק בכל חור שאין בו בנין - שזה יפה וחי ומקסים - אבל אין שקט בכל החיות הזו. אין השקט המדהים של המדבר שלי. אופס - שלנו, שלך גם