האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
עוד פלטפורמה אקהביציוניסטית מבית היוצר הפוסט מודרני שמדמה קשר ורגש ולמעשה מונעת אותם. והנה שנים אח"כ אפרת_נ* הרעיון של כתיבת בלוג, מתוך בדרך הביתה בלוג חיפוש
"מאז שהיא אצל המטפלת היא הרבה יותר קשורה אלייך, לא?"
גם לפני כן היא הייתה קשורה אלייך,
כעת המציאות שלה השתנתה, וזה הגיוני מאוד שהיא תיצמד אלייך יותר (לא צריך להיות גאונים כדי להבין את זה).
גם תינוקות/פעוטות שלא נמצאים בגן/מטפלת ניצמדים אל האמא, כל שינוי בשיגרה יכול להתבטא בהצמדות/הנקה ממושכת/בכי וכדומה.
אוף, אני בת רעה.
את ממש לא....
את לפעמים לא בהקשבה, חסרת סבלנות, עייפה, מרוגזת....
את פשוט אנושית!
<טיפ (משהו שעוזר לי): לפני שמגיבים - לשאול "למה את/ה מתכוונ/ת?" - השאלה הזאת נותנת עוד קצת זמן, משהה את התגובה האימפולסיבית>
תודה, יקירתי.
הכעס שלי על אמא שלי מורכב משכבות שנצברובמשך שנים. לפחות היום אני יודעת לזהות אותו ולהרגיע אותו, כאשר אני בעצמי בסיטואציה רגועה, מה שדי נדיר עם שני ילדים ומיעוט שינה.
הי מותק,
'צטערת שלא מעדכנת בבלוג. מנסה לחשוב בפחות מילים. מן דיאטה כזאת . זה עושה לי טוב. גם היה שבוע מאוד אינטנסיבי. מאוד. חוזרת עכשיו מסוף שבוע בחוף הבונים. היה כייף, אבל לא רגוע. כמה שאני לא מתכננת להרגיע ככה בסוף יוצאים לי אירועים רבי משתתפים ועתירי שתיות ועישונים. מה יהיה? חבל שהחיים שלי לא יכולים לצאת לחופשה עם האתר. ככה לדמום לאיזה עשרה ימים.
אבל שמחה מאוד ושמחה בחלקי. אפילו שעייפה, קראתי מישהי איפשהו שכתבה ש "שינה זה לחלשים"
אני לא יוצאת לפארק ואת המייל שלי יש לך.
נשיקות
השלום והברכה.
אני מבקשת את כתובת המייל שלך עבור אחותי הקטנה.
היא מסימת לימודי רפואה וקרועה רגשית ונפשית מהמקום של רופאה ואמא לשתי בנות קטנות.
היא לא מוצאת חברה קרובה או קולגה שעוברת את חיבוטי הנפש והקשיים שהיא עוברת.
למיטב הבנתי (הרפה משהו בימים אלו), אני מבינה כי את רופאה.
יותר מאשמח לשדך ביניכן.
והנה, חודשיים עברו, כמעט שלושה. איפה אני ואיפה הבלוג שהתעדכן תדיר בשעה שהייתי בבית?
התשובה, כמו שמורותי אוהבות לומר, בגוף השאלה.
אני לא בבית. אני לא בבית אלא בעבודה במשרה מלאה, וטוב לי, וטוב למשפחה, אבל לא טוב לבלוג. זמני הפנוי מוקדש לחיבוקים, טלויזיה ולעיתים לכתיבה, וזמן לעידכוני בלוג - אין. כתוצאה מכך איבדתי את הקשר העיקרי עם החברות הוירטואליות שלי, ופיספסתי ציפורי ניכר שקפצו לביקור מולדת. לכל מי שפיספספתי. לכל מי שעדיין כאן.
ו - לסבלניות שמוכנות להמשיך לשמוע עלי.
צילמו אותנו בעבודה במסגרת קורס, וגיליתי שזה לא שהמכנסיים שלי התכווצו - זו אני שהשמנתי. יש לי המון תירוצים - ילדתי לא מזמן (שנה ושלוש), ואני עסוקה מכדי לעשות ספורט, וקשה לאכול נכון כשעובדים במשרד שלא מביא ארוחות צהריים בריאות, ואין לי זמן להכין לעצמי אוכל. המון המון תירוצים, כולם פתירים, ואף אחד מהם לא פותר את הבעיה המרכזית - אני עייפה מכדי לדאוג לעצמי, ומשום מה אף אחד אחר לא דואג לי.
מעיון חטוף בדפים שלך נראה לי שיש יותר מאף אחד שדואג לך.... ספרתי פה כמה וכמה אפים.אבל הדאגה שלנו לא תעזור לך להרגיש טוב יותר עם עצמך.
אני מציעה לך קודם כל להודות על השפע. על שפע המזון שמאפשר יותר שפע ממך.... כן, לאהוב את זה. ולא להתחיל עם דיאטות כי זה משמין נורא. לנסות לאכול פעם ביום משהו מהמון ירקות חיים או מבושלים. לי, סלט אחד גדול ביום עושה סדר. לא צריך לעשות ספורט בשביל לזוז, אבל אפשר להכניס תנועה לשיגרה הכי בנעימים שאת מצליחה. לרקוד, לטייל, לעלות מדרגות. פעם חשבתי שרק בסרטים רוקדים תוך כדי בישול או צביעת קירות, אבל נוכחתי שעם המוזיקה התאימה, אפשר באמת לרקוד תוך כדי ביצוע מטלות כמו בישול ונקיון. אני לפעמים הייתי מניקה בשכיבה במיטה ועושה כל מני תרגילים לרגליים תוך כדי. לא משהו מובנה, סתם מרימה את הרגל לאויר ובודקת מה היא יכולה לעשות שם. זה כייף ומחזק את השרירים באותו זמן.
עוד חיבוק אחד. שירבו האור והניסים.
(יש לי חברה שהתחטבה ממש רק מזה שאמרה לעצמה במשך כל יום לאיזו תקופה "אני בריאה, חטובה וחזקה!" )
אני רציתי שיגידו לי "כן, את צודקת, את מתחילה לחפש עבודה אז אין לך זמן אליו ופתאום הוא מטרד, וזה עוד לפני שהכנסת אותו לגן. נכון נאחס?". ואז שיגידו: "אבל זה רק זמני. תמצאי עבודה קטנה-קטנה (הו, 10 ש"ש, חלום חיי!!) ושוב יהיה לכם גם המון זמן ביחד (נטול הפרעות, כי כבר יש עבודה ולא צריך לחפש) וגם עם קצת חופש ממנו וגיוון ועניין".
נו, את מתנדבת לומר?
(הצרה היא, טוב לא חשוב יש הרבה צרות. כרגע הצרה העיקרית היא הבעל שלי שחולה וחולה וחצי חולה כבר שבועיים. בא לי להרוג אותו)
<המשך בבלוג>
טסתי לאילת. מי הים קרובים עד נגיעה. חיפשתי את הבית שלנו מהאוויר, אך הוא הסתתר בינות לבנינים זהים. מהאוויר לא מפרידים בין הערים, המובחנות כל כך באופין על הקרקע. מישור החוף מתחלף בגבעות פזורות, ועליהן בתים חד קומתיים, גגות אדומים מצפים לשלג. הקרקע היקרקרקה הופכת לטרשית, עצי זית עתיקים נראים כצעצוע ילדים שהונח בתשומת לב, ונשכח לאחר המשחק. הגבעות מתקפלות, החריצים בינהן נעשים עמוקים יותר, והכבישים מופחתים. כביש אחד מוביל למספר בתים מועט על ראש גבעה, וסביב רק שקט וטבע.
מאחורינו תל אביב, לפנינו המדבר. העצים מתמעטים עד שנעלמים כליל. הנוף בראשיתי, מצמיא. הדיילת מחלקת מיץ תפוזים ואני מסתכלת על הרים שטוחים, מלוחים. איש לא דרך עליהם מעולם. באיזו זכות אני מתבוננת בהם מלמעלה, מפריעה לשלוות ההסיטוריה?
ים המלח מתמעט מתחתי, עליות סדום מאיימות פחות מהאוויר. אני במערב המטוס, צופה על מדבריות ישראל נמתחות תחתי. המדבר המלוח מתחלף במדבר הררי, זויות בכל כוון, חום וצהוב מושיטים אצבעות אל הנוסעת בשחקים, מדמיינת שיירות עתיקות צועדות. היכן היו גמלים? נשים כורעות ללדת? כמה ילדים רצו בחול החם בשעת ערב, מפזזים בין צללים מתארכים?
אדום, ושחור, והצבעים מספרים שאילת קרובה. לחץ באוזניים, ולפתע - כבישים, משאיות, מסעדות, נמל תעופה, והגענו.
שלחו אותי לכנס באילת למשך יומיים. לילה ראשון לבד מאז שהתינוקת נולדה. כאשר אמרתי שאני צריכה זמן לעצמי - לא לכך התכוונתי.
אני עוברת בין אנשים, מדברת, מחייכת, אבל לא חלק מהם. אני החדשה, עדיין לא הפנמתי את הכללים.
בלילה אני שואבת לבקבוקים נטושים. חלב אהוב מתבזבז בבית מלון. אני מדברת עם הגיבור לפני שהוא נרדם, שולחת הודעות טקסט לבנזוג,שומעת מוזיקה צורמנית בסלולרי, ואני לבד, כל כך לבד.
ביום למחרת אנחנו חוזרים הביתה. ירדן יפהפיה מהאוויר - רמת הרים בלתי נגועים, כבישים הפורצים אל הבקעה, נושאים עליהם מכוניות פזורות. אני מגיעה הביתה אחרי שש בערב. התינוקת מתנפלת על השדיים המתגעגעים, הגיבור פורץ בשטף מילולי על המשחקים בגן, ולאחר רגע חוזר אל המחשב להמשיך את המשחק שנקטע. הבנזוג מחבק אותי, ולא מרפה.
ואני? אני מדמיינת את הפוסט הזה, וכותבת אותו באיחור של שבועיים.
הי, מה קורה? איך התגעגעתי אליך! את לא מאמינה. םפתאום ראיתי משהו שכתבת בבלוג שלי לפני איזה שנה או יותר, ואצתי לבדוק מה שלומכם. ברכות על התינוקת הצועדת!!! מוזמנת לבקר (סתם, אין שם כלום כבר כמעט שנה /-:)
אני לא זוכרת שנתתי לך רשות להשתמש באי הכתיבה שלי כדי להשקיט את המצפון שלך. חוצפה! (-;
(לך לפחות יש סיבות נעלות כמו עבודה ופרנסה... אני רק מכינה אוזני המן ועוגות, תופרת תחפושות ומקשטת קופסאות למשלוחי מנות) (-:
אהלן
איזה כיף למצוא ואפילו @} ממך אצלי בדף.
מקווה שהיום מוצא אותך במצב פחות קשה.
וכמובן, ממשיכה לייחל, לזמן המתאים, במקום המתאים שיפגיש אותנו (-: בחזרה (נועד לשיעתוק בלתי מוגבל)
אהלן אלודאה.
מה קורה? קראתי מעט פה במעלה הדף, מבינה שאת בתקופה עייפה , אולי חסר משהו? שקט?
בינתיים על קצה המזלג, ללא קריאה רבה שולחת לך חיבוק ומזכירה לך שאחרי כל ירידה מגיע או מישור או עוד עליה - חוק פיסיקלי, אי אפשר להתחמק...אז זכרי זאת בימים קשים וזכרי שהכל כל הזמן נתון לשינוי - איזה מזל!! הילדים גדלים, התינוקת הקטנה והמתוקה שלך גדלה וגם את וזוגך גדלים, ברור, יבואו ימים טובים ומהנים ואת יצירתית שכמותך , תדעי למצות (-:
בינתיים שבת שלום ונתראה פה, אולי גם לא פה....
הי חמודה, איזה כיף איתך.
אני יודעת שיאמו זה טוב, מכירה. אני מחפשת מנשא לאחותי שילדה בת שלישית אחרי שני בנים שלא חיבבו מנשאים. אני יודעת למצוא יאמו חדש אבל קיויתי לחסוך ולקנות יד שניה....
שלומנו טוב. גדולים גדולים. עושים חיים. הכל טוב.
נשיקות
וואו התרגשתי למצוא ממך מסר אצלי בדף בית..
שלומי בעקרון טוב. עדיין בבית עם הקטן. יש ימים טובים יותר ויש פחות.
(השבוע שאלתי את בעלי אם הוא בטוח שהוא רוצה שלושה ילדים כי אולי אנחנו לא כל כך טובים בזה, אחרי התקפת עצבים של הגדולה )..
ספרי קצת מה קורה איתך. את מאוד חסרה פה לאחרונה....
קודם כל מאחלת לך חוזק, בהירות ושימחה (אולי נופש עם המשפחה...) @}
דבר שני, בדיוק נזכרתי לפני כמה ימים שפעם כתבת שיש אתר מוסיקה שמאפשר לשמוע שירים לפי הגדרה של טעם אישי - רציתי לדעת איזה אתר זה?
תודה.
עכשיו ראיתי שכתבת לי בבלוג. תודה! בקרוב אכתוב לך אימייל.
קשה לי. כל הזמן. ורע, ואני עצובה,
בלי לדעת מה ולמה, אני שולחת לך המון חום וחיבוק. מקווה שיהיה לך יותר קל בקרוב. ((-))(())
(את רואה את זה? זו מי מה מצד אחד שלך ואני מהצד השני. חיבוק סנדוויץ)
שאלה, פעם כתבת שיש אתר מוסיקה שמאפשר לשמוע שירים לפי הגדרה של טעם אישי - רציתי לדעת איזה אתר זה?
Pandora
אבל אם אני זוכרת נכונה, כבר אי אפשר לשמוע אותו מחוץ לתחומי ארה"ב, מטעמי זכויות יוצרים.
בדף מוזיקה סבבה יש קישורים לאתרים מגניבים מהסוג הנ"ל (מתעצלת להיכנס לחפש בעצמי.... דוקא התקנתי אחד על המחשב אבל כשהמחשב קרס, הוא קרס יחד אתו ואינני זוכרת איך קראו לו P-: ).
אז התחלתי לעבוד. בהתחלה זו נראתה כמו סביבת העבודה המושלמת - בוס מבין, מקום נעים, אנשים מסבירי פנים. ואז שינו את מבנה הארגון, והכל התהפך. יציאה מהמשרד לפני שבע בערב לא מקובלת, והלחץ עלה לרמת היסטריה משתוללת. יום חופש משמעו יום שבו עובדים מהבית, ויום מחלה אומר שצריך לקחת אקמול ולהרתם למאמץ "כי על כולם מופעל לחץ ואת לא מיוחדת".
ואני דוקא כן מיוחדת. הרי ויתרתי על הרפואה כדי לא לחיות בעולם שסובב סביב העבודה. כדי לא לעבוד בסופי שבוע, וכדי להיות מסוגלת להשאר בבית עם הילדים סתם ככה כי רוצים.
"את חביבה מאד, אבל לא מקצועית מספיק". המילים מפריעות לי. אני? לא מספיק מקצועית? אני - שניהלתי החייאות, שאיבחנתי צללי רנטגן לא ברורים, שמכתבי תודה מחולים עדיין מתויקים אצלי?
הכל כואב, וצובט, ושורף, ואני מוצאת את עצמי מותשת ומרוקנת, מחפשת מילוט בסופי שבוע קצרים מדי, ולא מצליחה להתמלא מחדש. אני צריכה לעבוד, אבל במקום שבו המשפחה שלי תמיד תבוא במקום הראשון. אחרת כבר עדיף שאלך להתמחות, ואחרי חמש שנים נטולות משפחה לפחות אסיים עם תואר שיביא נחת להורים.
היייי אלודאה
את מוכרחה לעשות סיבובי חיבוקים יותר, כי זה כ"כ כיף למצוא אחד כזה ממך.
מה עם סיבוב חיבוקים בחו"ל? לא הגיע הזמן?
ודבר אחרון... מה עם איזו פגישה? מה את אומרת, יש משו באופק?
מעניין מה שלומך?
אני לא מכירה אותך, רק קוראת אותך כאן.
ראיתי ציטוט שלך, כשפתחתי מה חדש. ולחצתי על קישור לדף שלך.
קראתי שאת עובדת באיזו שהיא עבודה, שאינה המשך הרפואה.
נראה לי שלא וויתרת על רפואה- רק דחית אותה.
יביא נחת להורים???-
יותר לדעתי- יביא נחת לך. ובעקבות כך לכל הסובבים אותך.
בהצלחה בכל בחירותייך....
חשבתי להגיע ולעדכן קצת... כל כך הרבה עבר, וכל כך הרבה השתנה, ואני לא מצליחה לתפוס את הרוח שבה התחלתי את הדף הזה.
אני מתמחה עכשיו, באפידמיולוגיה ובריאות הציבור, שזה ענף של רפואה שמתעסק במספרים הגדולים. מכאן נכנסים למערכת מהצד המנהלי שלה ומשנים אותה באמת, במקום רק לרוץ אחרי הזמן במיון ולנסות להשפיע על חולה אחד בכל פעם.
אני לא ידועת אם זה יותר טוב, ויש הרגשה שאני זונחת את הרפואה ה"אמיתית", אבל מסיימים בשעה נורמלית, ואף אחד לא מת בידיים שלי, כך שהנשמה קלה יותר.
ואני מתגעגעת, המון המון, לימים בהם המקום הזה היה המפלט שלי, השפיות בים של טירוף מסביב.
ואני מתגעגעת, המון המון, לימים בהם המקום הזה היה המפלט שלי, השפיות בים של טירוף מסביב
אולי הטירוף, ויחד איתו הצורך במפלט ממנו, קטנים יותר עתה.
תמיד כיף לקרא דברים שלך.
וגם - זמן לא קל עובר על כוחותינו. בחזית החיצונית אני במחלקה טובענית, למשך שלושה חודשים נוספים. בחזית הפנימית - ילדים זה המון עבודה שלא נגמרת, וכאשר צריך להתמודד עם החוץ, קשה להתמודד עם הפנים.
ובזווית הכי פנימית - כאב גב בא לבקר ולא עזב. הצטרף אליו כאב ירך. יוגה לא עוזרת. לפזיותרפיה אין תורים, ובינתיים איה.
אז פתחתי בלוג חדש לילדים, בערך. כאן כי פה אני מרגישה הכי נוח, ויודעת שכאן יהיו עצות וחיבוקים.
הגיבור, הגדול, כבר בן שבע והולך לכתה ב' בגאווה רבה.
הנסיכה (ניק זמני עד שנמצא לה אחד קבוע) כבר בת שלוש והולכת לגן טרום-טרום חובה בגאוה לא פחותה.
הבנזוג בן שלושים פלוס וכבר לא צריך ללכת לשום מסגרת.
ואני... אני התחלתי התמחות פרווה, כזו שמנצלת את התואר שרכשתי ותאפשר לי לעסוק במקצוע שאני אוהבת, אבל מרחוק. בלי הדם, היזע והדמעות. ויתרתי על התענוג שבהכרת התודה של המטופלים תמורת האפשרות לחזור כל יום אל המשפחה שלי, להכין להם ארוחת ערב, לחבק אותם ולקום איתם בבוקר. במקביל - תואר שני, ובנוסף עדיין אמא.
הגיבור: אני רוצה שהנסיכה תלך לגן בבית הספר שלי!
אמא: למה? (ובסתר לבה מקווה שהוא יתאר עד כמה הוא אוהב אותה, מתגעגע אליה, רוצה להיות קרוב אליה...)
הגיבור: כי אז היא תעצבן את כולם ולא רק אותי!
--
הנסיכה: אני רוצה להתחפש לאפרוח. אמא, תקני לי תחפושת של אפרוח.
אמא: אבל יש לנו בבית תחפושת של טיגריס. אולי את רוצה להתחפש לטיגריס?
הנסיכה: כן! אבל קודם לאפרוח!
ולפעמים.... הם קמים מוקדם בבוקר שבת, והוא שם לה סרט, והיא מוציאה אוכל, ובמשך כמה שעות הם שקטים ושמחים ביחד.
ולפעמים... הוא מקריא לה ספר וגוער בה "או שאת יושבת בשקט או שאני אפסיק להקריא לך!", והיא מיד מתישבת בשקט, או שהוא מפסיק להקריא לה.
(שיחה ששמעתי מחדר אחר)
הגיבור: איפה הנסיכה? איפה הנסיכה? אוי! אין לך ראש! אוי, איפה הידיים שלך? אוי! מי ראה את הנסיכה שלנו?
(הנסיכה מתפוצצת מצחוק)
אבא הולך להרגיע את הילדים ומגלה שהגיבור במסגרת היותו גיבור-על וגם חמוד החליט לעזור לאחותו להתפשט לפני המקלחת והראש שלה נתקע בסווצ'ר.
כפתורי הדגדוג נותרו במקומם, למי שדאג (חפשו את התיאור שלהם אי שם למעלה).
הנסיכה: אמא, את שומעת איך הגבינה חורקת לי בשיניים?
(תוך כדי בליסת גבינת חלומי מטונגת, שמאד לא בריאה, אבל עושה את הקולות המצחיקים ביותר שאפשר להוציא מאוכל).
והיום...
הכנתי פיצה לפי המתכון המשובח של במבי, והנסיכה צבעה את האצבעות בטוש ירוק. הרשיתי לה לנקד לעצמה את כריות האצבע, אבל במהירות כל כף היד הקטנה התמלאה בצבע, והנסיכה החלה לבכות "אמא! אני לא רוצה להיות ירוקה!"
(נפתר על ידי אמבטיה ארוכה והרבה סיפורים על החיות שחלקו איתה את האמבטיה).
אמבטיה משותפת זה פק"ל, ונוח להפליא. הוא מסבן אותה בגב, בבטן, ואפילו חופף לה ראש, ואז היא, במיומנות של פיל בחנות חרסינה, מסבנת לו רק את הרגליים ואת הגב, בדיוק בנקודות שהכי מדגדגות לו. מסכן שלי.
הגיבור: "אמא, בולבול זו ציפור. קוראים לזה פין!"
שיבושי לשון אהובים של הנסיכה -
ננתקים = ממתקים
כפית מגולגלת = כפית עגולה (קנינו כפיות שהקצה שלהם קטום. זה יפה, אבל מסתבר שלא כפית לפי הגדרתה של הקטנה)
גנֵן = גננת ממין זכר
חומק = מוחק (וברבים - חומֵקים)
הנסיכה (בתרעומת): אמא! לא אומרים אקובדו! אומרים א-ב-ו-קדו!"
הנסיכה: "אמא, אני רוצה לראות את הסרט עם פיונה כשהיא עדיין נסיכה."
(שרק 1-3)
אצל הנסיכה הכל הוא תינוק - אם היא מצאה אבן קטנה היא תינוקת, אם היא מצאה חוט קצר הוא תינוק וכן הלאה. השיא היה באכילת תפוחי אדמה אפויים, כאשר היו אבא, אמא, תינוק, ילד גדול, עוד אבא, עוד אמא, עוד אמא, עוד תינוק, עוד ילד, דוד אחד, ותפוח אדמה פגום שהושלך הצידה בבושה בליווי ההסבר, "זה פיסכה. כולם צוחקים עליו".
היינו באיקאה (טרום השריפה) לקניית ערימת דברים שלא צריך ועולים יותר מדי כסף. ליד הקופות נזכרתי שצריך גם מפצלים. שני הילדים כמובן התחילו לריב לגבי הצבעים, עד שהחלטתי שנקנה שניים - אחד כחול ואחד צהוב.
בערב הנסיכה ישבה עם שני המפצלים, והתברר שהם אבא ואמא שמאד אוהבים אחד את השני, ומתנשקים, אבל גם מרביצים מדי פעם. הם גם קיבלו שמות - כחולי וצהובי.
וגם שכחתי ש"שוחך" הוא חושך.
אמא: רוצה ללמוד עוד כמה תנוחות שלמדתי ביוגה?
גיבור: כן!
אמא: אז נתחיל בחימום. להרים ידיים למעלה, לשאוף, להתכופף קדימה (אתן מכירות את התרגיל...)...
גיבור: ו...?
אמא: מה ו...?
גיבור: זה לא נחשב חימום.
אמא: זה החימום של היוגה.
גיבור: אמא, (בטון נוזף) חימום זה כמו בג'ודו, כשרצים, ועושים מתיחות!
(הולך בזעף)
אמא חושבת לעצמה - כמה טוב שלא סיפרתי לו שמתחילים בעשר דקות של ישיבה במקום.
יוגה בכלל היא שוס רציני אצלנו בבית. הילדים עושים תנוחות מסובכות בשיא הקלות, נושמים בלי בעיה, ואני בקושי מתנשפת מאחוריהם. כמה גמישות יש בגוף שלהם, ואיפה איבדתי אותה במהלך החיים?
בארוחת הערב:
אמא: מה אתה רוצה לאכול?
גיבור: טוסטים.
אמא: אבל הם עוד לא מוכנים. אתה רוצה סלט?
גיבור: לא.
אמא: רוצה גבינה?
גיבור: לא.
אמא: אז מה אתה רוצה?
גיבור: חביתה.
(הילד לא נגע בביצים כבר שנה. אמא בולעת את התדהמה ורק שואלת בזהירות): אבל חשבתי שאתה שונא חביתה.
גיבור: כן, אבל אין כאן שום דבר אחר טעים.
ואחד מגרד:
הראשים שורצים שוב, ולפיכך נגזר על שני הילדים מסדר סירוק. הגדול עבר אותו בסדר, עם 5 כינים וכמה-עשרה ביצים. הקטנה לא הפסיקה לייצר כינים תוך כדי פליה (וסיפרתי במקום אחר ששלפתי לה מהראש גם שתיים שהיו באמצע מעשה אהבה סוער, כנראה לרגל וולנטיין).
בכי, בכי, בכי, וכמובן "אמא, אני לא רוצה שתסרקי אותי יותר!"
אמא: את רוצה שאספר לך על הכינים, ולמה חשוב להסתרק?
נסיכה: כן. (משיכות באף של אחרי בכי)
אמא: יש לך כינים בשיער, ואם לא נוציא אותן, הן יטילו ביצים. מה יוצא מהביצים של הכינים?
נסיכה: אני לא יודעת.
אמא: מה בוקע מביצה של תרנגולת?
נסיכה: אפרוח!
אמא: נכון, ומביצה של כינה גם בוקע אפרוח?
נסיכה: לא!
אמא: נכון! מביצה של כינה בוקעת כינה!
(כמעט מסיימים מחצית ראש)
אמא: ומה יקרה אם יהיו לך המון כינים על הראש?
נסיכה: מה יקרה? (בלי בכי בכלל)
אמא: כינים עוקצות. והן יעקצו אותך וזה יגרד מאד מאד.
נסיכה: (פורצת בבכי תמרורים) אני לא רוצה שיעקצו אותי!
אמא: אז מה נעשה כדי שהכינים לא יעקצו אותך?
נסיכה: נעביר אותן לגיבור!
(הערת שוליים - השיחה הנ"ל לא התנהלה תוך כדי איומים, אלא בטון מאד רגוע ועניני. לפני שמישהי כאן קופצת שאני מאיימת על הילדה... וגם - מסרק יש, רוזמרין יש, גם ילדים אחרים בגן יש, והם מקור ההדבקה.)
השיחה הנ"ל לא התנהלה תוך כדי איומים, אלא בטון מאד רגוע ועניני
שומעים שומעים...
(מזכירה לי איך במשך כמה שנים סירקתי את הילדה עם סיפור על נסיכה אחת שהיה לה שיער ארוך ארוך, עד הברכיים... אורך הסיפור כאורך הסירוק...
שוויץ נסיכה - הביטוי המשובש החדש - "אמא, אני מחגרת את הדובי!"
וכל מיני החלפות של פ' רפה ב-ס'. "בסנים" במקום "בפנים", למשל.
היום היא הסכימה לחלוק איתי את הצימוקים שלה. אחד לי, כל שאר החבילה עבורה.
שוויץ גיבור -
צריכים להמציא סיפור על פי תמונה (מטופשת) של ילדה אוכלת בחוץ ודבורה מציקה לה. כתבתי במקום אחר על ההתמודדות, כאן החלק המשעשע של ההמצאה:
אמא - מה הבעיה? פשוט תכתוב מה שאתה רואה.
גיבור - אבל אין לי רעיונות! זה מסובך מדי!
אמא - הילדה ישבה בחוץ, ואז באה דבורה, והילדה גירשה אותה.
גיבור - לא טוב.
אמא - (מבינה מה הוא אוהב) - טוב, הילדה ישבה בחוץ, ואז באה דבורה ועקצה אותה.
גיבור - ואז היא מתה!
אמא - הדבורה?
גיבור - לא, הילדה!
(כותב באושר. אמא מקווה שהמורה לעולם לא תקרא את זה...)
אמא: הי! תראו! חתול!
הנסיכה: איפה?
אמא: אוי, הוא ברח.
הנסיכה: הוא בטח חשב שאנחנו זומבים.
אמא: רוצים לשמוע שיר?
שני הילדים ביחד: כן!
אמא: איזה שיר?
הנסיכה: על שני האנשים שקברו אותם מתחת לרצפה!
(שתי נקודות למי שיזהה את השיר לפני שהוא מציץ בקישור - http://www.youtube.com/watch?v=5AbiKMBrT5Q )
ויכוח סוער בבית בקשר לסנה הבוער - האם השיח הוא אלוהים (שניהם פסלו), האש (הצעת הנסיכה), השיח והאש ביחד (הסכמה כוללת בין הילדים), או שהשאלה לא רלוונטית כי אלוהים לא קיים (הצעת הגיבור).
בשיר "טנגו צפרדעים" כוורת טוענים שהקרפד לא דומה לשום דבר. עונה הגיבור - "לא נכון! הוא דומה לקרפד זומבי!"
אין גאווה גדולה יותר מאשר לשמוע את הילדים שרים בצוותא את "גוליית".
הנסיכה משוכנעת שמי שמקריין את השיר מאד מנומס כי הוא כל הזמן אומר בבקשה ("תנו לי בבקשה מוזיקה של בוקר"). הגיבור, לעומת זאת, ביקש שנשנה את השם של החתולה ל"פוגי", ושניהם ישבו מרותקים למסך כשחפרתי עבורם שירי כוורת בשחור לבן מיוטיוב.
קיצור תולדות היום -
יצאנו מוקדם מהבית. פגשנו חברה. הלכנו לבית קפה. נפרדנו מהחברה במרחק של דקה וחצי הליכה מהבית. עברה עוד רבע שעה עד שנכנסנו הביתה, בגלל חמש עצירות - אחת כדי לאכול לחם ערבי ("אמא! קוראים לזה חוביזה!" תיקן הגיבור), אחת כדי לדבר עם פרחים מצליבים, אחת כדי לאסוף חילזון ולשיר לו ("חיל, חיל, חילזון, לה-לה חילזון, בוא נטייל בגשם". מילים ולחן - הנסיכה). אחת כדי לנשוף על סביונים, ואחת כדי לשחרר את החילזון בין השיחים מתחת לבית.
שלום שמי דבי
האם עדיין יש מפגשים כפי שראיתי בהתכתבויות? אם כן היכן? אני מת"א.
יש לי אתר בפייסבוק בשם סריגת שטיחים ותיקים.
מאד אשמח אם יש פורום סורגות.
מוכנה להציע את הבית שלי למרות שהוא קטן.
יש לי גם מלאי יפה של חוברות סריגה בעיקר תיקים