לגמרי..
אני לא נכנסת לרובד של אנשים שנושאים סיפור אישי (תזכורת לעצמי כן להגיד משפט על זה בתחילת מפגש). זה לא בגבולות מה שאני עושה. כך שאני לא יכולה להעיד על קיום או היעדר קשר.
ובהחלט כן מכירה את המנעד..
וגם בעיני זה קשור מאוד. וטבעי. ולגיטימי.

_ישנו קו מקביל לטעמי בין תגובות של אנשים בקבוצה כשהם מגיעים לנקודת רוויה: פשוט נרדמים פיזית או מתנתקים רגשית ומסתכלים עלי במבט שלא קשור לכלום.
ובין המושג או התופעה דיסוציאציה, בייחוד בסיפורי גילוי עריות.
אנחנו פשוט לא יכולים להכיל. אז אנחנו מתנתקים רגשית._
ביג טיים. במפגשים וקבוצות שלקחתי בהם חלק בתור מנחה זה היה עובד אחד לאחד, וברוב המקרים היה מספיק זמן ומספיק מפגשים כדי שזה יצא. מי שנרדם או נדבק לפלאפון או הרבה לצאת היה מי שיש לו סיפור, ולכן יכולת ההכלה שלו/שלה לדיבור תיאורטי תהיה מאוד קטנה. כי הכל נוגע מדי במה שחשוף.
אגב, באופן הפוך אבל ישר, גם מי שהכי הרבה להתנגד ולהסיט את הדיון למחוזות תיאורטיים, אבל אחרים...
אין לי טענות אליהם. זה קשה מנשוא, ובעיקר כאשר אין תמיכה קבועה טובה.

טלי, התחברתי לכל מה שכתבת, ולדקויות שאת נוגעת בהן. ומדוייקת בעיני האבחנה שהמבט משנה את האדם שמסתכל ודרך זה הוא משנה את המציאות.
אהבתי מאוד את הנגיעות שבהמשך.

הסיבה העיקרית שיצרה אצלי לאורך שנים חוסר נוחות מרשימות הסימנים היא שהן בעצם לא אומרות כלום:
מלמדים ששינוי פתאומי בהתנהגות עשוי להיות סימן להתעללות ומדגישים מאוד שלא בהכרח ויכולים להיות גורמים אחרים.
כנ"ל לגבי שטיחות בהבעה הרגשית.

עכשיו, בהסתכלות שבאה מתוך אני בהווה: צורת הוראה כזו מעצבת אנשים שכאשר הם רואים נניח שינוי חד בהתנהגות עוברת להם בראש רשימה: אולי יש שינוי במשפחה, אולי זה סתם, אולי קרה משהו, אולי הילד חווה התעללות..
אני רוצה לראות אנשים שכאשר הם רואים שינוי חד בהתנהגות, הם פשוט מבחינים בו וסקרנים כלפיו ושואלים שאלות באופן פתוח.
לא בריא בעיני שהם ירגישו מאולצים להחזיק חשד או חשש בראש ולהסתובב איתו.
גם מניסיוני כמטופלת וכחברה שמנהלת שיחות נפש, לא בריא בעיני שאם אדם מספר על הפרעות אכילה יתחילו לברר איתו האם חווה פגיעות מיניות.
זו פשוט הבנה לא נכונה של הפרקטיקה, הדרך שבה נכון לטעמי לעשות שימוש בידע תיאורטי על קשרים סיבתיים שייתכנו בין דברים.

בתור מי שהייתי בתחילת הדרך, הרשימות האלה בעיקר יצרו אצלי תחושה של בלבול ושמפעילים עלי לחץ לזהות משהו שבעצם אלה שמלמדים מודים בעצמם שקשה מאוד לזהות אותו.
אף פעם לא הסכמתי בתחילת דרכי להסתובב עם רשימות סימנים בראש. (:

זה על אותו עיקרון: אם פשוט נעניק תשומת לב לדברים הקטנים, אם אנשים שעובדים עם ילדים פשוט יתעניינו וישימו לב בכנות מה קורה בחייהם, יש סיכוי שהדברים הגדולים יצוצו.
כשילד וסיטואציה יבשילו לשיתוף.
(גם בעיות צריכות להבשיל.. מוטו שאני מאמינה בו).

ואם כבר בכל זאת רשימות סימנים, אני מאמינה בשימוש גמיש בהן: נניח - הוא קנה מתנה יקרה כשבעינייך עוד שלב מוקדם מידי בקשר - או.קיי. ומה זה עושה לך, ללא קשר לסימנים? ומה יקרה אם תשתפי אותו בתחושות שזה מעורר בך?
האם הוא יתקבע וייעשה נוקשה או יעשה מקום להעדפות שלך?
זה לא חד משמעי, כי החיים הם על רצף ומתנות יקרות זה מאוד תרבותי להבנתי וייתכן שהמשמעות היא שאיפה שישנם פערים היא תצטרך על בסיס קבוע להנכיח את הגבול שלה וזה לא יקרה לבד.
אני לא אוהבת התייחסות פשטנית שאומרת: אם הוא כיבד את רצונך, אז הכל בסדר.
אבל זה בהחלט אומר בעיני שיש סיכוי להרבה בסדר. ומכאן אפשר להמשיך. תוך הקשבה לתחושות.

צילי, איזה כייף לפגוש אותך כל פעם מחדש. (:
ואגב, הרהורון: אחרי אותו מפגש הרהרתי לי שישנו קו מקביל לטעמי בין תגובות של אנשים בקבוצה כשהם מגיעים לנקודת רוויה: פשוט נרדמים פיזית או מתנתקים רגשית ומסתכלים עלי במבט שלא קשור לכלום.
ובין המושג או התופעה דיסוציאציה, בייחוד בסיפורי גילוי עריות.
אנחנו פשוט לא יכולים להכיל. אז אנחנו מתנתקים רגשית.

הרבה שנים התגובה הבסיסית שלי כלפי הנושא היתה: משעמם.. ולא מתוך אדישות.

אישה, מתחברת אליך.

ו.. שקטה, נחשפתי לחומר על אאוגניקה רק לאחרונה והייתי בשוק. פשוט בשוק.

ממש מזעזע

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%A7[u]%D7%93%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%90%D7%A7_%D7%A0%D7%92%D7%93[/u]%D7%91%D7%9C

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8_%D7%9B%D7%A4%D7%95%D7%99

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%A7%D7%94#.D7.94.D7.90.D7.90.D7.95.D7.92.D7.A0.D7.99.D7.A7.D7.94[u].D7.94.D7.90.D7.9E.D7.A8.D7.99.D7.A7.D7.90.D7.99.D7.AA_.D7.95.D7.AA.D7.95.D7.9B.D7.A0.D7.99.D7.95.D7.AA[/u].D7.94.D7.A2.D7.99.D7.A7.D7.95.D7.A8


אלו לא היו הנאצים שהתחילו עם זה, האמריקאים התחילו קודם...

[u]בארה"ב היה חוק שמאפשר לעקר אנשים אם הם דור שלישי למטומטמים - למען השבחת הגזע.[/u]

מה????

_יותר מעניין בעיני להתבונן על נקודת הזמן שבה הם עברו משירותים שהוקמו בתחילה על בסיס ממש התנדבותי, הומאני, כאמצעי לקידום אוכלוסיות מוחלשות של מה שנקרא אז שכונות עוני, מתוך אמונה ביכולת לקדם את החיים של אנשים שנתפסו כשבויים במעגל שלא ניתן לצאת ממנו ובאשמתם (הם עניים כי הם עצלנים) לשירותים שמעניקים לשלטון, לרשויות, אמצעי פיקוח וטיפול לעתים כפוי על מצבי סיכון לכלל האוכלוסייה, כחלק מרכזי אם כי לא יחיד מהעשייה שלהם.
זה משפיע מאוד על התפיסה של היכולת והאפשרות לקבל סיוע אצל אוכלוסיות מוחלשות._
אותי אישית זה מאוד מעניין. וזה קרה עם התפתחות הסוציאליזם והתפיסה שזה אחריות המדינה לדאוג להם.

באופן כללי, אני מוצאת שלהנחה שיש מישהו שזה התפקיד שלו, יש הלשכות שליליות רבות. אחת מהן היא שאנשים לא מתערבים, או מעבירים את האחריות לרווחה. יש בזה מימד שהורס את האחריות הקהילתית שעוד שרדה.

ועל הרווחה וההתערבות שלה יש ביקורות תיאורטיות ומחקריות רבות. גם מצד מי שמתנגד לקונספט עצמו, וגם מצד מי שמעוניין לשפר אותו. זה לא רק את.

בכל מקרה, זה באמת לא נושא הדף. התערבות מצד אשת מקצוע היא הרבה יותר בעייתית ובעלת הרבה יותר פוטנצאיל פגיעה. גם בגלל הסמכות שיש לה, וגם בגלל גישתה המקצועית.

התערבויות מצד אנשים אקראיים הן הרבה פחות מסוכנות, כהתערבויות בודדות (מצד שני, אם כל פעם שילד מתחיל לצעוק או לבכות יש זר שמתערב, זה יכול לגרום לאמא לפחד מהמצב הזה, ולחשוש לצאת מהבית, וזה בעייתי. אני חושבת שאחת הסיבות שאמהות חוששות להציב לילדים שלהן גבולות היא החשש פני מי שמסתכל).

טלי

רשימת הסימנים משמשת נגד מיעוטים למיניהם. זה ידוע ומוכח. אבל היא גם מגנה עליהם (עלינו) מפני הטיות חזקות עוד יותר. היא מאפשרת להגביל את הדעות הקדומות וההטיות, ומכניסה לפחות מידה מוגבלת של אובייקטיביות.
אם לקחת דוגמא אחת קיצונית, בארה"ב היה חוק שמאפשר לעקר אנשים אם הם דור שלישי למטומטמים - למען השבחת הגזע. כמובן ש"מטומטמים" לא הוגדר היטב. עוני היווה קרטריון מספק. אחרי מלחמת העולם השנייה העולם דחה את האיווגניקה, אז הדברים האלו בוטלו.
ויותר חשוב - כשיש קרטריונים אפשר לנסות לשנות אותם. כשאין קרטריונים ויש רק הרגשות ומה שנראה, הקרב אבוד מראש.

לב ואישה במסע, לדעתי ההודעות שלכן צריכות להישאר כאן, בעיקר אם הדיון חוזר לכיוון המקורי שלו של סיוע לילד זר על ידי אדם מן השורה. חושבת שיהיה חבל לקרוע את זה מכאן.

_בסיטואציה הספציפית שכתבת בה על עצמך כמתנודבת, הייתה בעיה בזה שמלכתחילה קיבלת איזשהו מסר כאילו את אמורה לתפקד
ממש כמבוגרת לכל דבר, אבל אחר כך לא התייחסו אלייך כמו שהיו מתייחסים אל מבוגרת._
בדיוק!

[u]הזזת קווים מפרידים, בין הנורמטיבי שהוא כבייכול אנחנו קולקטיבי לבין מה שנתפס כמעבר לאיזה קו, בין אנשי מקצוע לסתם אנשים, ותיחום קווים מפרידים ברורים יותר של מגבלות היכולת האנושית והאני הספציפי של האדם בסיטואציה, זה בעצם מה שאני מנסה לעשות. כדי שנפגוש את האדם ולא ספרות מקצועית. או פרוטוקולים של התנהלות.[/u]
יישר כוח! זו משימה סופר חשובה. אני עצמי הייתי מעורבת בה בהקשר של פגיעה מינית ומערכת המשפט, והכלי המרכזי שלנו היה לחבר את בעלי המקצוע לחוויה האישית שלהם כמי שעוברים טראומה משנית מעצם החשיפה המתמשכת לסיפורי פגיעה, או כמי שחוו בעברם טראומה ראשונית ואולי לא טיפלו בה, או שהניחו קו מפריד בין הטיפול שהם קיבלו למה שהם נותנים היום כבעלי מקצוע.
אני ממש בעד מה שאת עושה. איזה יופי.

לגבי רשימות הסימנים הקיימות (שהידע שלי לגביהן מסתכם כמעט רק במה שקראתי פה באתר) - אני חושבת שאם כבר יש משהו שמופעל לרעה כלפי מי שהוא אופסטרים אז זה דווקא זה, במיוחד כשהוא בא על רקע של ניתוק מהעצמי הסתם אנושי לטובת זהות מקצועית בלבד.
ברור שתחושות בטן הן לא איזה פיתרון אולטימטיבי (וברור לי גם שמעולם לא טענת את זה), אבל אני מסכימה איתך שמאוד חשוב לתת להן את המקום שלהן.

או, עכשיו ראיתי שהוספת עוד משהו (עוד לא קראתי). אז התייחסתי למה שכתבת קודם.

לב, ממש מעניין מה שכתבת. ודיבר אליי מאוד (בדיוק לפני כמה ימים דיברתי על העניין הזה של "רק לראות" עם מישהי מזווית קצת שונה - הפחד להיות מוצפת מזה. ואני חושבת שאלו באמת שני דברים שמרתיעים אנשים מלראות - החשש שהם יהיו חייבים "לעשות משהו" והחשש מאיך שזה יגרום להם להרגיש. ואני ממש מסכימה איתך שעצם המבט הוא חשוב. אני חושבת שהוא משנה אותנו, ולכן משנה את היחסים בינינו לבין העולם בסופו של הדבר.

עכשיו אני חוזרת רגע אחורה לסיטואציה שתיארת צילי. אני אישית אם הייתי האמא הזו כנראה הייתי מקבלת בברכה את ההתערבות המאוד עדינה הזו. כשאני קצת מתחרפנת ופועלת לא כמו שאני באמת רוצה, אני עדיין מודעת לזה שזה קורה, ותמיד שמחה אם יש שם מישהו שיכול להחזיר אותי לשפיות (בדרך מכבדת כמובן, ואני לא חושבת שעשית משהו לא מכבד) ותכלס די קל להחזיר אותי לשפיות אבל במקרים שזה לא מצליח, אז לפחות שמישהו ייתן לילד מבט של חביבות.
אני חושבת שיש הבדל בין התערבות שכל תכליתה להכניס משהו נעים לתוך סיטואציה שבה ההורה גם הוא במצוקה וזה בעצם כל העניין לבין התערבות במצב שבו ההורה רגוע ובסדר גמור בעצמו ופשוט פועל מתוך תפיסה חינוכית שונה. אני לא אומרת שאף פעם אסור להתערב במצב מהסוג השני או שתמיד נכון להתערב במצב מהסוג הראשון, אבל כן מצביעה על ההבדל. ואני חושבת שבמצב מהסוג הראשון יש הרבה יותר סיכוי שההתערבות לא תהיה כזו שתמיד מישהו נפגע בה.

[u]נגיד שהילד שלך היה צועק ברחוב כי הודעת לו זה עתה שאת לא מסכימה שאחרי סרט טבע אחד תמשיכו הלאה אם יהיה חשק. והייתה עוברת אישה ושואלת אם היא יכולה לעזור, ועומדת ומקשיבה בסבלנות לטענות של הילד, ואחר כך פונה אלייך ושואלת איך את רואה את זה ---[/u]
אם אני מבינה נכון, השאלה הזו מתייחסת לסיפור הראשון שכתבת על עצמך? גם אני, כמו צילי, מתייחסת אחרת להורים מאשר לבני נוער. זה כשלעצמו נראה לי בסדר. אני חושבת שבסיטואציה הספציפית שכתבת בה על עצמך כמתנודבת, הייתה בעיה בזה שמלכתחילה קיבלת איזשהו מסר כאילו את אמורה לתפקד ממש כמבוגרת לכל דבר, אבל אחר כך לא התייחסו אלייך כמו שהיו מתייחסים אל מבוגרת.

|L|
אני בעד להעביר את שתי ההודעות האחרונות שלי וזו של אישה במסע לדף אחר.
בתכנים, הן ממש לא קשורות לכאן. לטעמי.
הקשר הפנימי הוא כנראה שסיפורים מהסוג הזה שכתבת מספר פעמים בעבר ועוד סיפורים שהסתובבו כאן של נשים אחרות כנראה באופן סמוי שימשו לי מקור השראה וניסיון להמשיג תיאורטית את הקו החוזר של מה שהיה שם.
אני חושבת שלאנשי מקצוע יש הרבה מה ללמוד מהתנהגויות התערבות מסויימות של זר, כמקור השראה, כניסיון לבודד את הקונספט, את הקו המנחה, בפירוש לא כחיקוי או העתקה של מודל התנהגותי.
אחרי הכל, גם הם זר..
כמובן שהם גם דומים וגם שונים, ויש להם נישה אחרת. כמו כולנו בעצם.
הקו המשותף בעיני הוא בשאלה קודם כל: מה המקום שלי בסיטואציה?
שאלה שלא תמיד נשאלת, בהנחה שגוייה של אנשי מקצוע שהם הגורם המנווט והמוביל..
ועם זאת זה קשר פנימי ורופף מידי ברמת התכנים לדף הזה ולכן נראה לי מתאים להעביר.
מצידי אפשר גם למחוק, זה לא קדוש לי.

הנישה הספציפית שלי היא איך ללמד,
אני לא רואה את עצמי בהווה כחלק מעולם אנשי המקצוע אלא עולם שמתקיים ליידו.

וכל ההבחנה הזו בין אנשי מקצוע לשאינם היא אכן משמעותית מצד הזר שמתערב, בהיבט של איזו ענווה בסיסית.
והיא רלבנטית כמובן לאחידות בנושא הדף ולהשתלשלות הדיון ברמה הכי בסיסית, מציאותית.
אבל מהותית - בעיני היא חלק מתהליך לא נכון, ממיס-קונספט.
אני כותבת את זה לא כלפייך צילי כי נדמה לי שאת בתפיסה קרובה מאוד או זהה לשלי אלא כלפי איך שמלים מסויימות עשויות לצלצל בהקשר הספציפי כאן באוזניים שלי.
אני שומעת ציפיות של אנשים כשמדווחים לרווחה "שיטפלו בזה" - כבייכול, העברת את הבעייה לצד הנכון של אנשי המקצוע ועכשיו זה יטופל.
כמו שלא לוקחים ילד לקלינאית תקשורת והוא חוזר משם מתוקן, גם אם זו פנטזיה ציבורית מקובלת.
הציבור משליך על אנשי המקצוע פנטזיה שלא משרתת טוב, לא אותם ולא אף אחד.
כמו שפעם או היום היו או יש שכונות עוני, אז עכשיו נעביר את הבעייה לצד הנכון ככה שלא נריח ולא נצטרך להתעסק בידיים עם ה"בעייה" והכל יטופל על הצד הטוב ביותר כי הרי העברנו לאנשי המקצוע..
זה קצת הצד השני של המטבע של היומרה של אנשי המקצוע לנהל סיטואציות מורכבות. היומרה היא שלהם, אבל הציבור גם משליך עליהם ציפיות שיוצרות לחצים.

לאנשי מקצוע מכל סוג, גם מורה להוראה מתקנת או מרפאה בעיסוק (אני מקווה שאני לא פוגעת פה בכל המרפאות בעיסוק לדורותיהן.. ואצלן משום מה חלים השינויים והתזוזות הכי גדולים לטעמי) יש תשומה לתת לילד. יש להם זהות מקצועית. יש להם ידע בעל ערך.
אבל הם לא חיים את החיים של הילד במקומו והוא לא חוזר מהם "מתוקן".
וככה גם אנשי מקצוע אחרים.
לדעתי.
הזזת קווים מפרידים, בין הנורמטיבי שהוא כבייכול אנחנו קולקטיבי לבין מה שנתפס כמעבר לאיזה קו, בין אנשי מקצוע לסתם אנשים, ותיחום קווים מפרידים ברורים יותר של מגבלות היכולת האנושית והאני הספציפי של האדם בסיטואציה, זה בעצם מה שאני מנסה לעשות. כדי שנפגוש את האדם ולא ספרות מקצועית. או פרוטוקולים של התנהלות.

עבורי הכיווץ בבטן כסימן הוא לא כל כך חשוב ומוחלט כמו הצורך להציע אלטרנטיבות לרשימות הסימנים הקיימות שבעיני משרתות באופן לפעמים לא נכון. וודאי בתחילת הדרך. ולחבר לחיים ולאנושי. עם כל סימני השאלה.
אני בהחלט תוהה ביני לביני האם זו רק אני שמסוייגת מהן מאוד או שיש התייחסות ביקורתית כלפיהן גם אצל עוד אנשים או גישות תיאורטיות.
זו בין השאר גם דוגמא שבאה להמחיש את המצב בו משהו עומד לנו מול העיניים ובכל זאת אנחנו לא רואים אותו ועיוורים לגביו.
וודאי שאף אחד לא ילך לדווח כי התכווצה לו הבטן, זו לגמרי לא המשמעות.
גם לא מדווחים לרווחה בגלל שינוי חד בהתנהגות של ילד או שטיחות בהבעה הרגשית, אלא מתבוננים עוד.
אני מחפשת לנתק את התלות בתיאורייה שלוקחת בעלות על החוויה האנושית, ורק להגיד: לא צריך להיות מומחה כדי להיות בנאדם.
וממילא מדובר באנשים שלא יהיו עובדים סוציאליים עם אחריות ישירה על הטיפול אלא אנשים שעובדים לייד, יחד עם, במימשק.

אוי, לב, מצוין.
<ובטח שאני אביא שייק>

אני חושבת שיעזור למיקוד הדיון לזכור את הנושא של הדף, שאני מבינה אותו כשאלה לגבי התערבות של אדם זר שאינו בעל מקצוע לטובת ילד שנראה זקוק לסיוע.
כאשר מתחילים עם אנשי מקצוע הדיון זולג למחוזות אחרים לגמרי, וגם לי זה גורם לתהות על השאלות שהדיון ביניכן הציף.
אבל מי שמגיעה לכאן לקרוא היא בכל מקרה לא בתפקיד של אשת מקצוע אפילו אם זה מה שהיא עושה בחייה הפרטיים.
ואז השאלה היא מה היא תוכל לקחת מהעולם הזה של אנשי מקצוע שלב תיארה.

הרחק הרחק במעלה הדף, כינור לשירייך ציטטה משהו שכתבתי מזמן -
[u]מכירות את זה שרואים משהו ברחוב, ויש איזו הרגשה כזו בבטן לא נוחה שמשהו שם לא בסדר?[/u]
וסיפרתי שבמקרים כאלה תהיה לי נטייה להתערב בצורת הבעת עניין ובדיקה שהמטרה שלהם היא בעיקר לראות את מי [b]שאולי[/b] נפגע.

אז לב, אני מתחברת אליך לגמרי דרך שני אלה.
כי זו ראייה קצת יותר אקטיבית מזו המינימלית שהצעת ואין בה פעולה ממשית אלא יותר שאלה, והיא מבוססת בדיוק על זה - על הכיווץ הזה בבטן.
מותר גם לטעות. לבדוק מה קורה ולקבל סירוב לשיתוף פעולה וברוב המקרים אפשר לכבד את זה, או להמשיך לראות את זה מרחוק אם הכיווץ בבטן לא נרגע.

אבל כן, לגמרי לכבד את תחושת הגוף, ולצדה את הידיעה שהגוף המתכווץ והנרפה שלי נושא מטעני עבר שתובעים ממני ענווה בכל מקרה שמדובר באנשים אחרים.

אישה, אני לא ממש מגיבה כי זה ארוך לי מידי.
כשאני מדברת על התכווצות בבטן אני מדברת על סוג מסויים מאוד של התכווצות. בעיקר בצבע של תחושה כאילו משהו רע קורה בלי יכולת לשיים למה. המשהו החמקמק הזה.
ומזמינה בעיקר לבדוק אותה.
כל הדוגמאות שעלו בקבוצה שלי היו רלבנטיות מאוד.
את משיימת מה מפריע לך וזה סיפור לגמרי אחר. בעיני. זו דיעה שלך על תופעה גלוייה. לא תחושה עמומה בתגובה להתרחשות גלוייה וסמוייה בו זמנית.
(תמיד אפשר לחזור לסימנים הקלאסיים ברשימות.. שינוי קיצוני בהתנהגות, שטיחות בהבעה הרגשית.. יש עוד. לי יש דיעה שלילית עליהם אז אני לא מתמקדת בהם).

אני עובדת בהקשר מסויים בשלב מסויים.
כשאני מלמדת התבוננות רב תרבותית (מאוד על קצה המזלג, כי הידע שלי הוא בעיקרו אינטואיטיבי ומעשי) אני מלמדת דברים אחרים.

אם כבר היסטוריה של שירותי הרווחה, יותר מעניין בעיני להתבונן על נקודת הזמן שבה הם עברו משירותים שהוקמו בתחילה על בסיס ממש התנדבותי, הומאני, כאמצעי לקידום אוכלוסיות מוחלשות של מה שנקרא אז שכונות עוני, מתוך אמונה ביכולת לקדם את החיים של אנשים שנתפסו כשבויים במעגל שלא ניתן לצאת ממנו ובאשמתם (הם עניים כי הם עצלנים) לשירותים שמעניקים לשלטון, לרשויות, אמצעי פיקוח וטיפול לעתים כפוי על מצבי סיכון לכלל האוכלוסייה, כחלק מרכזי אם כי לא יחיד מהעשייה שלהם.
זה משפיע מאוד על התפיסה של היכולת והאפשרות לקבל סיוע אצל אוכלוסיות מוחלשות.

אין לי ויכוח איתך.
יש לי פוקוסים מאוד אחרים במטרות.
וצורת הבנייה מסויימת של הנושא מהיכרות עם האוכלוסייה שלי ועם השלב.

בהחלט יש צורך בשיח על המימשק בין שונות תרבותית למעורבות שירותי רווחה.
במסגרת הזמן שאני מקציבה, בפוקוס שאני רוצה ובעיקר בשלב, זו שאלה מעניינת שלכרגע יש לי עליה תשובה ראשונית האם זה אפשרי או נכון בשלב הראשוני של ההבנייה. (לא).
דרך דוגמאות שעולות הפן של שונות תרבותית במימשק עם פגיעה בהחלט עולה. אני מאוד מעודדת את זה.
בהקשר של זוגיות ופגיעות מילוליות הפן התרבותי ישר קופץ. זה מאוד בולט שם.

יש לי עקרונות מנחים. יש שיח.
זו לא תורה מסיני.
כדי להגן על אוכלוסיות מוחלשות או שונות אני נוטה יותר להאמין בטיפוח עמדה ביקורתית כלפי שירותי רווחה וטיפוח עמדה ביקורתית כלפי הקונספט שפרקטיקה מסויימת שנבחרה משקפת בהכרח אמת אבסולוטית. ביחס לשלבים ופרוטוקולים של תהליכי דיווח. (כמו טיפוח עמדה ביקורתית כלפי הקונספט שהכרעה שיפוטית משקפת בהכרח אמת עובדתית. לך זה בטח ברור אבל לחלק גדול מהאנשים זה לא אוטומאטי, זה בקפיצות).
רק אחר כך נכון לדעתי לעשות אינטגרציה של הכל יחד.

עוד דבר שקופץ לי לעיניים וחשוב לי לומר, כי לי לפחות הוא לגמרי לא היה ברור עד שלב מאוד מאוחר, שלמטריה שנקראת התעללויות או פגיעות יש עוד הקשרים מלבד ההקשר של שירותי הרווחה והתערבות כפוייה. ככל שההקשר הזה חשוב והכפתורים האישיים שלי מגיבים אליו מאוד חזק.
לחומר על התעללויות ישנו הקשר מאוד רחב תיאורטי, שעשוי להשיק לפרקטיקות של שירותי רווחה או להתקיים ביקום מקביל אליהן.
יש המשגות תיאורטיות. הבנות של מנגנונים. מי שפיתח את הידע הזה למיטב הבנתי הוא לעתים קרובות.. פסיכולוגים. מן הסתם גם פסיכיאטרים. עובדים סוציאליים שעסקו בפן טיפולי טהור בקליניקה ולא בפרקטיקות של התערבות כפוייה כן או לא דרך שירותים של רשות מקומית. אנשים שעבדו עם אנשים מבוגרים שורדי התעללות.
זה בהחלט באג'נדה שלי להתיר את ההתנייה בתודעה שעיסוק בהתעללות = שירותי רווחה וכן או לא דיווח. זה הרבה יותר רחב מזה. בעיני.

יש אגב גם הקשר מיגדרי חברתי לעיסוק בהתעללויות. יש תיאוריות וגישות טיפוליות ששואבות קונספט וכלים והשראה משם.

אחרי כל זה, שירותי רווחה הם נושא לגמרי מספיק חשוב בפני עצמו והמימשק שלהם עם כוח, המימשק או הצורך בתפיסות חד מימדיות שמקדשות פרקטיקה כסוג של אמונה, המימשק שלהן עם אוכלוסיות מוחלשות או שונות והיומרה או הציפייה שגם ייתנו בהם אמון ויבואו לבקש עזרה באופן וולונטרי וגם יכבדו את סמכותם, בתוך אותו מבנה פיזי. ומה זה עושה לאנשים ואיפה זה פוגש אותנו.

[u]מתי היא מתכווצת ואתה לא יודע למה.[/u]
לדעתי גם זה מסוכן. הסיבה שהמציאו את כל התקנות האלו - זה כי הייתה אפליה. כי כשאנשים הלכו לפי הבטן, הם נטו ללכת לפי דעות הקדומות שלהם נגד עדות מסויימות, נגד מי שלא חייה במשפחה נורמטיבית, נגד עניים, וכו'. זה עדיין ככה, אבל כשיש קרטריונים הם נותנים הגנה מסויימת.
הבטן שלי מתכווצת כשאני רואה ילדות קטנות עם גרביים בקיץ. כשאני רואה ילדות לבושות בחצאית צרה מכדי שיהיה אפשר לרוץ, כשאני רואה איך היא מפריעה להן לשחק תופסת. וברית מילה זה משהו שהייתי אוסרת בחוק, לו הייתי יכולה. זה הרבה יותר מסתם התכווצות.

ההקשבה לבטן זה טוב, אבל היסטורית - זה לא מספיק. בהסבר שלך יש את האיזון של הבירוקרטיות הארורה עם הבטן, אבל איפה הראש? איפה ההכרה בהיסטוריה של שירותי רווחה והשימוש בהם לטובת השלטון? איפה ההכרה בכל ההטיות הרבות והשונות שאנשים לוקים בהם?

מה שכתבת מעניין מאוד מאוד מאוד, אבל התחושה שלי היא שזה מעבר מקיצוניות אחת לשנייה. עדיף בהרבה על המצב הקודם (וברור לי שחלק גדול ממה שהייתי רוצה לראות בהדרכה כזו פשוט ארוך מכדי להיכנס: היסטוריה והטיות קוגנטיביות. אבל אפשר למשל להביא כתבה בעיתון על הסבתא שנאלצה לברוח מהמשטרה, כי פקידת הסעד קבעה ששיקול דעתה לוקה, השופט אישר את זה, בלי לראות את הסבתא, רצו להביא אותה בכוח לבית אבות, אז היא ברחה והסתתרה אצל ילדיה), אבל עם תנועת מטוטלת לכיוון הבטן.
ואני פוחדת שיחזק עוד יותר את ההטיה נגד כל מי שאופסטרים.

מה שמוכר ומקובל בחברה ממנה אני באה, כנראה אני רגילה אליו. הוא לא גורם לי להתכווץ מבפנים. יש הרבה יותר סיכוי שהאחר יעורר תגובה כזו. כך שגישה כזו בהכרח תפגע בכל יוצאי הדופן. אם לא מאזנים את הבטן באמצעות הראש (ומוטב, לאזן את שני אלה עם מגבלות על מידת הכוח והסמכות. כי כוח משחית. וזה בלתי נמנע)

אה ושכחתי את המיץ..
יש מצב שאת מביאה איתך שייק בפעם הבאה??

(-:

אני ממש ענייה בתובנות..
בעבר ניסיתי ככל יכולתי להימנע מהנושא.
מה שהכרתי היה חלוקה של הפגיעות במשפחה לארבע קטיגוריות, אלימות פיזית, התעללות נפשית, פגיעה מינית והזנחה.
והשיח ששמעתי בשלבים שונים של ההכשרה שלי היה נדמה לי כמו פתיחה עם טקסט שגורם למאזין למות על המקום ואז להתנתק רגשית כי זה קשה מידי (תיאור מקרה או טקסט שנכתב על ידי שורד..), לחץ רגשי רב על גיוס מחוייבות טוטאלית לתהליך האיתור בתוקף תפקידנו במערכת, מגובה באיומי כסתח, ואז ניסיון לגייס לאמון מוחלט בפרוטוקולים של מה עושים מתי (חוקי ונהלי דיווח ואיך מתנהלים בכל מיני מצבים) כי זו הדרך הכי נכונה לפעול.
ציפו ממני להיות הכי רגישה בעולם כדי לחלץ סיפור ואז להתנתק רגשית ולפעול כמו מכונה.
זה לא פייר.
אילו הייתי רגישה מעט פחות ועדיין עובדת לפי הפרוטוקול, הסיפור לא היה מתחלץ לו, לדעתי.
ולא נתקלתי בהרבה. סיפורים. ישתבח שמו.
ודעתי על המערכת לא היתה מאוד חיובית.
וסיפור חיי חידד לי מאוד תובנות על מה קורה למערכות כשעמדת כוח מאוד חזקה מתנקזת לאנשים שהמיומנות הבסיסית בהכשרה ובתיאוריה שלהם היא טיפול.
רודנות הרווחה הנפשית. לטעמי.

היום, כשאני מלמדת אני אומרת מראש שכמו שאני לא מאמינה בהצפה לחשיפה לסרטי שואה (כשזו דרישה חיצונית, ולא בחירה אישית. בחירה אישית בזה יכולה בהחלט להיות מדוייקת) אני לא מאמינה בחשיפה מרוכזת לסיפורי זוועה כי במתכונת הקבוצתית שבה הם מוגשים לטעמי אצל הרבה הם יוצרים בעיקר נתק רגשי.
אני מתחילה מדוגמאות מהסוג של מלים הורגות. פגיעות מילוליות. כאלה שעל רובן כשנתקלים בהן באופן מבודד אין איזו מחוייבות אוטומטית לחובת דיווח.
כך שגם בהיבט הזה יש מרווח נשימה.
אני מדגישה מאוד מאוד את הרצף.
שהכל על רצף.
שישנם חלקים ברצף שהם מאוד מובהקים וברורים אבל יש המון רצף באמצע.
אני מרככת המון: שבאופן מבודד סיטואציות מילוליות מהסוג הזה יכולות לקרות בכל מיני בתים. שזה לא בהכרח מה שנמצא מעבר לקו האדום. שמה שקובע הוא ההצטברות - המינון, וההקשר. הבעת הפנים של האדם. ושלא תמיד אנחנו יודעים.
מפנה את תשומת הלב דווקא לא אל התפקיד המקצועי אלא לזוג החברים שהוא כל הזמן יורד עליה (או להיפך) באופן שגורם לחלקנו להדחיק משהו שאנחנו מרגישים מול הסיטואציה.

אני מלמדת שסימן הזיהוי הכי טוב הוא כשמתכווצת לי הבטן ואני לא יודעת למה.
רק אחר כך כל הסימנים האחרים.
אני מדגישה שסימן זיהוי הוא לא הגדרה.
הוא איתות לשים לב ולהסתכל עוד.
מה יש שם עוד.

אני מדגישה מאוד מאוד מאוד שאין הפרדה בין סוגי ההתעללות אלא רצף.
שאלימות פיזית או מינית ברוב המקרים יכללו גם מרכיב של פגיעה מהסוג הרגשי מילולי שמאפשר להן להתרחש.

שמי ששם לב ורגיש לפגיעות מהסוג ה"קל", המילולי, מסכים לראות אותן. את הגבוליות שלהן. יש סיכוי יותר גבוה שדרך דיאלוג קשוב גם החלקים היותר קשים של הרצף יתגלו לפניו.

אני משתדלת מאוד לעצור כשאני מרגישה שהקבוצה הגיעה לנקודת רוויה גם אם רשמית יש עוד זמן בשעון.
לעבוד על לחבר לבטן ולא לנתק ממנה.

בדילמות אתיות, אני מאמינה בלהתייחס לעכשיו ומשם לפעול.
למשל, הכרתי סיפור של ילד שהגיע לבית חולים בעקבות נפילה מהמיטה. ההורים רצו לוודא שאין זעזוע מוח. כנראה היו לו מספר אירועים מהסוג הזה בחודשים שקודם לכן ולכן הרופאים אמרו להורים שחייבים לאשפז את הילד, על אף שלא היה לכך צידוק רפואי. וללא בקשת רשות מההורים, עשו לו צילומי רנטגן בכל הגוף כדי לחפש שברים. לא היו.
ההורים והילד שוחררו הביתה.
אנשים על פי שיפוט חיצוני נורמטיביים.

זה פסול בעיני.
אני מאמינה ואומרת: יש לך סימן שאלה קטן? שים פנס קטן. תתבונן.
סימן שאלה גדול - שים פנס גדול. תסתכל.
אי אפשר לפגוע כדי למנוע פגיעה.
גם אם יהיה מקרה נקודתי בו זה יוכח כמוצדק, חברה לא אמורה להתנהל ככה.

היא לא אמורה להרגיש כמו חברת משטרה.

גם בכיוון ההפוך: כשקורה משהו מול העיניים שלי ואני הקהל - לבחור איזה תפקיד אני רוצה לקחת בסיטואציה.
בסיטואציות מסויימות, נקודתית, בלי החשבון מה זה יעזור לטווח ארוך.
(מה יעזור שאגיב, מה היא תתגרש מבעלה? זה רק יביך אותה ששמתי לב..).

אני לא רוצה אנשים שעובדים במערכות ומסתובבים כאילו כל מה שמתחת לאפם הוא בחזקת חשוד אוטומטי.
מה שקורה לפעמים אחרי כל מיני הכשרות..
אני רוצה אנשים עם רגישות למה שקורה להם בבטן. מתי היא מתכווצת ואתה לא יודע למה. (הסימן הכי טוב לדעתי..).
אנשים עם רגישות חברתית ורוח כלשהי של התגייסות או מחוייבות חברתית, לקצה המאוד קל של הרצף שכמעט כולנו פוגשים. בתור התחלה של לראות ולא להמשיך בסיטואציה כאילו כלום לא קרה. יצא לי לראות זוגות במפגשי אירוח, זוג שסיטואציה מסויימת לעולם לא היתה יכולה להתרחש אצלו בבית, מגיב בסלחנות חברתית כשזה קורה אצלו בסלון למישהו אחר. וזה ממש ממש לא מרוע. ולא מאטימות. מתפיסה מסויימת.
אני רוצה אנשים עם ידע של הקצה של התיאוריה, קצת, כזה שיאפשר להם כשהם רואים קצה חוט להמשיך אותו.

מעבר לזה בשלב ההכשרה המאוד ספציפי בו אני מתעסקת יוביל לדעתי רק לניתוק מהבטן.
אני מאמינה גדולה בבטן.
בעיקר כשהיא מחוברת לראש והם בדיאלוג.

הארכתי..
אה, בפעם האחרונה גם הקדמתי ואמרתי שלפעמים מי שיש לו פטיש רואה בכל מקום מסמרים.
שכמו שמי שלומד על גישה של טיפול משפחתי קלאסי נוסח מינושין, עשוי לראות בכל מקרה סיפור של IP.
ולפעמים זה כלי מאוד יעיל להתבוננות על סיםור ספציפי מסויים ולפעמים זה כלי שאולי יספק תובנות אבל הוא בפירוש לאו דווקא ההכי יעיל מבין מבחר כלים קיימים.

ככה כשמזהים התעללויות, יש המון מצבים אנושיים שאפשר להסתכל עליהם דרך המשקפיים האלה. כמות עצומה.
ונכון לשים לב מתי זו זווית ההתבוננות שאינטואיטיבית מרגישה הכי רלבנטית ומתי זו זווית קיימת אבל לא בהכרח מועילה יותר מכמה אחרות.
זה חוסך מיליוני שאלות של תחילת הדרך.
מהסוג של " מה כל דבר זה התעללות הגזמת.. אולי הוא רק..".
ומאפשר לסיפורים שמתחילים בשאלה כמו: "ואם אדם הוא תמיד ציני, הוא פשוט כזה?" להתפתח בנדרגה לסיפור על אולי-כנראה אלימות כלכלית במינון מסויים. דווקא מהעמדה שמדגישה את היחסיות. והיעדר הכרעה חד משמעית.

כמובן שאני מדגישה שישנם דברים שהם לגמרי מובהקים וחד משמעיים..

אולי כי אני מכירה אותם יותר, אולי כי זה משרת אותי יותר, אני עובדת על אזורי הגבול. בין השאר, אני נוטה להאמין שסיפורים לעתים קרובות מגלים את עצמם בהדרגה ולפעמים הם מתחילים דווקא מהחלק הכי פחות מובהק והכי יחסי וכאילו הוא היחיד ועומד בפני עצמו.


אפשר להעביר אחר כך לדף אחר ו/או למחוק..

אני מלמדת בסדר קצת אסוצייאטיבי וקצת מובנה כי כאלה הם החיים..
כי הכי חשוב לי הציר שבין הבטן לראש.
אם נבנה שם מסלול אחד - זה תמיד יוכל להתעבות, עם הניסיון.

תמיד שמחה לפגוש אותך :-)
תארי לך שהיינו יכולות לשאול אחת את השנייה - אז איפה ניפגש לכוס מיץ הפעם, בתודעה שלי או שלך?

[u]ובשנתיים האחרונות אני מלמדת אותו מאוד אחרת.[/u]
כל מה שתבחרי לספר מתוך זה יהיה מבורך. אני ממש כמהה לשמוע. יש מצב שתשתפי בתובנות שלך, בדברים שהשתנו בגישה שלך? בדוגמאות שאת היום מתייחסת אליהן אחרת? זה ממש מסקרן אותי ואני בטח לא היחידה.

כתבת את הסיפור שלך בדיוק ביום שבו חזרתי הביתה מאוד מלאה רגשית מללמד את הנושא. זה נושא שאני מקדישה לו מפגש, שניים. ובשנתיים האחרונות אני מלמדת אותו מאוד אחרת.
כך שמצדי הרגשתי תחושה מאוד ברורה כאילו נפגשנו, באותו יום, גם אם המפגש היה בתודעה שלי (-: |L|

|L|

וואו, לב, ממש ממש התחברתי לזה.
מקסים ממש שכתבת את זה ככה. נגע בי מאוד.

מוסיפה כאן רבע הרהור משלי - שהתערבויות מעמדה של זר עובדות הכי טוב כשהן ממקום אגואיסטי מהסוג שתיארת, או כשהן נקודתיות מאוד. כי כך הן נטולות יומרה להעניק פתרון מלא וכולל לבעייה או למצב. ולרוב אין כזה.

רוב ההתערבויות הכושלות שראיתי של אנשי מקצוע שהמקצוע שלהם הוא להתערב נבעו מבלבול לטעמי בין המצב הנתון כמות שהוא עכשיו ובין יומרה או רצון או כמיהה להתגייס, בין אם "להציל" את העולם ובין אם גישת "במילא" (במילא אם אתערב זה לא יעזור כי ההורה הוא כזה וכזה וזה רק יחמיר..). יש צורך בחשיבה לטווח ארוך של איש מקצוע אבל יש גם שיקולים מהסוג של לנסות לצפות שלושה מהלכים קדימה שמחלישים את העמדה של איש מקצוע שלעתים לו היה ממוקד בעכשיו ופועל במודע במסגרת המיגבלות שלו ואולי גם מגיש אותן כחלק מהזהות המקצועית שלו, אולי היה סיכוי שהמגע של אותם אנשי מקצוע היה יותר אנושי ופחות מכאני.

כשאני רוצה שאנשים שאני עובדת איתם יפעלו באופן לא מכאני בתחום של פגיעות אני אומרת (לא מדברת כרגע על מצבים של חובת דיווח כשמדובר באנשי מקצוע או אנשי חינוך..) או מנסה ללמד לשים לב מה קורה לך.
ואם אין לך כוח להתגייס ולפעול או שאתה לא יודע איך, לראות זה המון.
לאו דווקא יצירת קשר עין.
הצורך שלא להתערב לעתים קרובות גורם לאנשים גם לא לראות.
אני מנסה ללמד לראות גם אם לא יהיה לך כוח או משהו אחר להתערב.
להאמין שמותר רק לראות.
ולהאמין שבאמת עשית משהו בעולם בזה שראית.
כי המציאות היא עכשיו אחרת. המציאות השתנתה מכך שאדם אחד ראה אותה.
אין לנו דרך לדעת איך המבט ישפיע אבל הוא קיים. יש לו נוכחות שהיא לא רק ויזואלית.

ומדהים אותי תמיד שזה מוציא מאנשים תגובות לא מכאניות. לא נוקשות. עם הרבה פחות צורך בצידוק עצמי ובהשוואה לסרגל של "מה נכון לעשות". (כי הסרגל הוא מה ראיתי, מה זז לי בבטן, ומה מתאים לי בסיטואציה הנוכחית). והמון הרהור פנימי ותובנות יפהפיות וסיפורים מתפתחים שהופכים מחד מימד לרב מימד במקום שבו שיח קונבנציונאלי מהסוג שהכרתי אי אז בלימודי התואר הראשון שלי מייצר הרבה שטיחות ומקובעות ושיח "נכון-לא נכון".

כשאומרים לאנשים שמותר גם רק לראות, פתאום הם רואים ממש המון דברים.

שדקה קודם היה צורך במערכת סימנים מוסכמת (סימני זיהוי להתעללות כבר אמרנו? ) כדי לראות אותם. והשוואה למערכת פרמטרים מוסכמת כדי להגדיר אותם.

שמחה לעורר השראה ואין לי ספק אפילו רק ממה שכבר כתבת כאן שאת מלאה בעוצמה פנימית משל עצמך. היא מתבטאת ברגישות ודיוק ושאלות טובות על הדברים הכי חשובים.
גרמת לי לחשוב הרבה ולפרק כמה דפוסים התנהגותיים שלי ואני מעריכה את זה.

את מה שכתבתי לך, בחלקו, העליתי על הכתב בפעם הראשונה, כך שלא יפתיע אותי אם יש צרימות ואי הבנות או סתם דברים שלא מדברים אל מישהו אחר.
זה אולי נקרא מאוד שלם אבל אלו בפועל מחשבות שמקבלות ביטוי מילולי די ראשוני.
אי לכך, אשמח מאוד לשמוע מה לא מסתדר לך. הוא בטח יהדהד את מה שבעצם לא מסתדר גם לי :-)
בתכלס, אלו סיטואציות תמיד מורכבות, אז לא יכולה להיות איזו תיאוריה כולית שתסדר אותן עבורנו.

אכן, כשתוכלי @}

[u]כאשר אני פוגשת אמא, אפילו אחת שסובלת מאוד כרגע בגלל הילד שלה או בגלל התנהגותה שלה, מה שאני רואה זה את העוצמה שלה. זה מה שיוצא לי באופן טבעי. אני רואה קושי, ולצדו עוצמה ולא חולשה[/u]
אח, עכשיו את רואה למה התכוונתי כשאמרתי לך על ההבדל בינינו, שאת מגיעה ממקום של עוצמה פנימית בצורה מדהימה ומעוררת השראה? (כן, נו, זו אני, כרגיל P-:{{}})

יש לי הרבה הרבה מחשבות על מה שכתבת. לאורך רוב הפוסט הנהנתי במרץ. אבל יש לי כמה דברים שלא מסתדרים לי שם ונקודות לחדד. קודם ביני לבין עצמי.
אחזור כשאוכל @}

מתנודבת,
אני מבחינה בצורה ברורה בין שני מצבים: בראשון יש אמא וילד ביחד לפניי. כל דבר שאני אעשה יהיה התערבות בוטה בקשר שלהם ולכן אני נוטה לא לעשות את זה, גם אם מישהו מהם או שניהם זקוק מאוד לכך שיראו אותו. אני מעריכה שאני אפעל שם רק אם אהיה עדה לאלימות פיזית וגם זה לא תמיד. בהמשך אתייחס למצב שבו אלו לא הורה וילד אלא הרכב אחר.
למשל, לא מזמן ברכבת, ישבה משפחה עם שני ילדים יחסית גדולים. הקטן, בטח בסביבות גיל 8 או 10, כנראה ניג'ס והציק לגדול שהיה בערך בן 15. בשלב כלשהו האבא קם, תלש את הילד בזרוע, ובעוד הילד מתפתל ומנסה לברוח גרר אותו לקרון אחר בעודו "מסביר" לו כמה ההתנהגות שלו איומה ובלתי נסבלת כבר מהבוקר.
לא עשיתי כלום ואני חושבת שזה בסדר לא לעשות כלום. אם הייתי פועלת כמו שבא לי הייתי גורמת נזק ליחסים.
אם האבא הזה היה בוחר להתיישב עם הילד בקירבה שמאפשרת לי קשר עין עם הילד, אז יכול להיות שאחרי שהוא היה מסיים לרדת עליו והיה משתרר שקט הייתי מגניבה לילד הזה מבט חומל או חיוך.
אני חושבת שלו הייתי מגניבה מבט כזה לאבא הוא היה מקבל מזה בעיקר ביקורת ושיפוט (תכף אסביר למה) ולכן זה לא רצוי.

בסיטואציות האחרות אין הורה וילד אלא רק ילד לבד, שההורה כרגע רחוק ממנו מספיק בשביל שיהיה מותר לתקשר איתו.
ושם אני נוטה להתנהג כמו שהתנהגתי עם הילדה הזו.
ברוב הדוגמאות של עדים מוארים את יכולה לראות בדיוק את זה. ה"ראייה" של העד מתרחשת כאשר "הפוגע" אינו בקירבת מקום. זה מאפשר לנפגע לקבל מזה משהו מהותי ולא על חשבון היחסים אלא בשביל עצמו, כמו מתנה פרטית.

מסבירה למה חמלה כלפי ההורה אינה במקומה לדעתי - האמונה שלי היא שרוב ההורים יודעים מתי הם לא בסדר או פחות בסדר ובעצם מצטערים בעצמם על ההתנהגות הזו, או כשהיא קורית או אחרי שהם מתקררים.
כשזה קורה, האון ליין, זה פשוט לא זמן טוב לחמלה.
לדעתי חמלה עובדת כאשר היא פוגשת את ניצוץ החמלה העצמית שיש באדם שאליו מפנים אותה. בהיעדר חמלה זה פשוט חסר תוחלת או שזה אפילו מזיק כי זה יתקבל כמו רחמים או שיפוט.
בשביל שההורה ירגיש את ניצוץ החמלה שלו הוא צריך להתקרר קצת ולהפסיק להצדיק לעצמו את ההתנהגות שלו. השלב הזה בדרך כלל לא יגיע כשאני רואה אותו מקרקס את הילד שלו ולכן אני לא רואה טעם להתערב שם בכלל. בתור זרה לא יהיו לי הכלים לעשות משהו מועיל וצריך לקבל את זה.

מה שכן, ואם להתייחס לדוגמה אחרת שנתת, אם יש שם הורה שזקוק לעזרה פרקטית בעוד הילד שלו מביע טרוניה מתמשכת אז בהחלט כן, אפילו בלי לשאול.
אני נוהגת למשל להתערב פיזית (אתמול הצטרפתי למישהי נאבקת וסובלת בדחיפה עגלה במעלה גבעה עם ילד צורח בפנים. היא פשוט ניסתה לעשות את זה בעודה מחזיקה בננה ביד אחת :-) ) ולחייך אל האמא ולהגיד - "יותר קל בשתיים", ואחר כך לסתום. לא שאלתי אם היא צריכה עזרה כי ברור שהיא צריכה עזרה... ואם אני אשאל אותה היא כמעט בוודאות תגיד שלא, כדי לא להטריח.
אבל זו סיטואציה אחרת לגמרי לגמרי מהורה שפשוט נגמר לו ונשרף לו הפיוז.

מהורה כזה אני מסיטה את המבט כדי לא להכביד עליו, או אם המצב לא נוראי וההורה לא איבד עדיין את עשתונותיו (והילד התרחק כבר) אני אחייך ואומר בגלגול עיניים "אוי, כמה מוכר" משתתף כזה. הורים מקבלים דברים כאלה ממש בברכה.
אבל גם זו דוגמה להתערבות שבה בעצם רק אחד הצדדים נמצא בטווח קבלת הסיוע הזה. אני לעולם לא אומר דבר כזה בנוכחות הילד.

[u]באופן כללי אני חושבת, ומנחשת שאת חושבת כמוני, שאימהות בחברה שלנו הן מאוד מאוד מוחלשות[/u]
זו נקודה חשובה והיא קפצה לי לעין אז אני מתעכבת עליה לרגע למרות שהיא לא קשורה ממש לדיון.
אם ננהל דיון תיאורטי, אז כן, אני אסכים שאימהות מוחלשות מאוד.
אבל כאשר אני פוגשת אמא, זו פחות או יותר המחשבה [b]האחרונה[/b] שתעבור לי בראש, אם בכלל.
וזה משנה כי כאשר אני פוגשת אמא, אפילו אחת שסובלת מאוד כרגע בגלל הילד שלה או בגלל התנהגותה שלה, מה שאני רואה זה את העוצמה שלה. זה מה שיוצא לי באופן טבעי. אני רואה קושי, ולצדו עוצמה ולא חולשה.
וכאשר אני מתערבת לה במשהו, אם בכלל, אני מתחברת למקום הזה שלה. אני רוצה להאמין שזה הופך סיוע ליותר מדויק ומעצים לפחות חלק מהזמן.
אם מה שאני חשה כלפיה זה רחמים או ביקורת אני לא אתערב. זה בטוח יעבור אליה וזה נראה לי ממש חבל.
ואם אני לא בטוחה לגמרי מה אני מרגישה אני גם לא אתערב.
כהערה כללית - רוב הזמן אני לא מתערבת בדברים האלה שקורים סביבי. זה פשוט החיים ורוב הזמן אני מקבלת אותם כמו שהם.

[u]אפשר גם להוליך אותן בהדרגה לדוגמאות שבהן האמא פחות ופחות בסדר והילד יותר ויותר אומלל[/u]
השאלה היא האם בתור עוברת אורח זרה את מרגישה שאת יודעת לסמן את הגבול שבו הורות סבירה אבל מצ'וקמקת באותו רגע הופכת להיות סוג של התעללות נקודתית.
אם לא, אז עדיף לא להתערב לדעתי. אם כן, אז כן.
אני אישית מרגישה כאן שני דברים - שרוב הזמן אני יודעת לזהות, ושאם טעיתי זה בכלל לא נורא. זה גורם לי לקחת לא מעט סיכונים, חלקם נגמרים לא טוב בכלל.

אספר לך סיפור מהקשר אחר.
נכנסתי לחנות כלי בית ושוטטתי בה. הייתי הלקוחה היחידה והיו שתי מוכרות. ברקע שיר של מייקל ג'קסון ואחת המוכרות שואלת את רעותה אם היא אוהבת את מייקל ג'קסון.
השנייה עונה לה - מאוד. הראשונה אומרת - את יודעת, ממש קשה לי לשמוע אותו בתור נפגעת של התעללות מינית בילדות.
ומתפתחת שיחה קצרה סביב הנושא. המוכרת השנייה לא משתפת ממש פעולה עם הצורך הברור של הראשונה, נכיר שאין לה סבלנות כרגע לדיון הזה, ואני מרגישה שזה מן רגע כזה שבו הראשונה ביקשה הכרה בפגיעה שלה אבל לגמרי לא קיבלה וקצת נתקעה עם זה.
ואני? אני כל הזמן לידן, מניחה שהשיחה הזו מתנהלת כי למוכרת שעברה פגיעה בילדותה פשוט אין בעיה שאנשים שומעים. שהיא מהזן שעיבד וחשף ואולי אפילו רואה שליחות בדיבור פתוח על זה.
בסוף הגעתי לקופה ושילמתי. נשמתי עמוק ומבחינתי נתתי לה את ההכרה שחשבתי שהיא צריכה. סיפרתי לה שהתנדבתי שנים במרכז הסיוע וכאשר שמעתי אותה לבי יצא אליה וכו'. אמרתי בסך הכל כמה משפטים.
המוכרת המסכנה קפאה במקום, הלבינה, ורק אמרה - לא ראיתי שהיית בחנות בכלל. חשבתי שאנחנו לבד.
תכלס? רציתי למות. במקום לתת את ההכרה שחשבתי שהיא מבקשת כפיתי עליה חשיפה שהיא לא התכוונה אליה. די מזעזע...
התנצלתי עמוקות והסברתי מה קרה ונפרדנו בצורה טובה אחרי הכל.
אבל הבאתי את זה לכאן כדוגמה ממש כואבת למחיר של לקיחת סיכון כזה מול זרים. או במילים אחרות לעצמי - קצת ענווה... מה את יודעת בכלל?



_אני רוצה לשאול: נגיד שהילד שלך היה צועק ברחוב כי הודעת לו זה עתה שאת לא מסכימה שאחרי סרט טבע אחד תמשיכו הלאה אם יהיה חשק. והייתה עוברת אישה ושואלת אם היא יכולה לעזור, ועומדת ומקשיבה בסבלנות לטענות של הילד, ואחר כך פונה אלייך ושואלת איך את רואה את זה ---
איך היית מרגישה עם זה?_
אני מקווה ששאר הדברים שכתבתי עונים על השאלה הזו :-)
ומוסיפה שיש וצריך להיות הבדל בין התערבות מול הורה וילד להתערבות מול שתי בנות נוער. אני אישית מתערבת הרבה יותר בקלות בין בני נוער, וזה דווקא קורה יותר מאשר בין הורים וילדים. למשל כאשר בגינה יש ילד שהופך לשק חבטות (מילוליות או פיזיות) אין מצב שאני לא אתערב בזה. או אם נערים מציקים לנערות בדרך מבית הספר - מתערבת.
לא בצורה מורתית או עם עודף מילים אלא רק אומרת - תפסיק עם זה, היא מראה לך מאוד ברור שזה לא נעים לה. או בגינה - ילדים, מה העניינים? יש סיכוי שתמצאו דרך להסתדר קצת יותר טוב?
הפואנטה שלי היא שאני לא אתקן אותם. אני מראה בזה למי שנפגע שהוא לא לבד, שראו אותו ומביעים מורת רוח ממה שקורה, הגם אם קלה. אני עושה את זה בין היתר כדי לגונן על הילדים הפרטיים שלי מפני זה וכדי שאם הם נחשפים לדבר כזה הם לא יקבלו את הרושם שזה תקין או הגיוני. וגם כדי שנוכל להמשיך להנות.
אני לא אהנה מההליכה הביתה אם לפניי מישהו מוטרד ואני לא אהנה מהגינה אם חבורת ילדים מתנהגת ככה. אז יש בזה גם מידה של אגואיזם טהור, מעבר לכל שאר המרכיבים.

תודה, [po]אישה במסע[/po]{{}}.
עוד תוספת:
חשבתי פתאום על זה שגם בהורות שלי, הרבה פעמים אני מרגישה שאני יכולה לעשות טובה עצומה לילדים שלי אם אני אצליח [b]לא לראות[/b]{{}}.
למשל, אחרי שהילדה שוטפת כלים, ונשארה חתיכה של קליפת עגבנייה על אחת הצלחות, והנטייה הטבעית שלי היא בהחלט לראות אותה, היא ממש זועקת אליי: תשלחי יד ותסירי אותי. אם אני רואה אותה, זו פגיעה בבת שלי. אם אנמי מצליחה לא לראות, הילדה תרוויח.

וחוזרת עכשיו להצעה שלך אי שם למעלה:
_היא היתה יכולה לגשת אליכן ולהגיד למשל - אוי, משהו פה לא מסתדר, אפשר לעזור?
ואולי הילדה היתה מתפרצת עם הסיפור שלה, ואז האישה היתה יכולה להקשיב לה בקשב רב, לתת לה לסיים, לפנות אליך ולשאול - ואיך את רואה את זה? או - ומה עוד קרה?
וכך שתיכן הייתן יכולות לספר את הסיפור שלכן ולקבל מענה יותר רגיש_
אני רוצה לשאול: נגיד שהילד שלך היה צועק ברחוב כי הודעת לו זה עתה שאת לא מסכימה שאחרי סרט טבע אחד תמשיכו הלאה אם יהיה חשק. והייתה עוברת אישה ושואלת אם היא יכולה לעזור, ועומדת ומקשיבה בסבלנות לטענות של הילד, ואחר כך פונה אלייך ושואלת איך את רואה את זה ---
איך היית מרגישה עם זה?

מתנודבת

הדוגמא שלך עם הבימבה פשוט גאונית! וגם עם התינוק. ובכלל, כל ההודעה. מסכימה מאוד.

אציין רק שאני לא יודעת אם אפשר לראות גם את האמא וגם את הילד, אבל אם רואים את הילד [b]ולא[/b] את האמא, זה בברור מחליש. לי אישית אין פתרונות למצב הזה, ואני חושבת שלפעמים זה באמת טרייד-אוף בין תמיכה בילד או בהורה.

_אם אני מבינה אותך נכון, אז אומרת שתמיד צריך לבחור ושתמיד מישהו נפגע.
ואני אומרת - לפעמים צריך לבחור. לפעמים מישהו נפגע_
אוקיי. זה כבר אומר שאנחנו יותר קרובות בעמדותינו ממה שחשבתי.

אז בואי נדבר על הלפעמים הזה.
אולי כבר אמרתי הכול קודם, אני לא בטוחה אם אני אחדש משהו, אבל באו לי מילים חדשות לתאר את מה שאני מרגישה, והן רוצות להיכתב.

[u]אני חושבת שילד שזוכה לחוויות כאלה רוב הזמן, ממש חייב באופן אקוטי לדעת שמישהו רואה אותו ולדעתי זו המשימה המרכזית של זרים[/u]
כאן הקונפליקט הגדול בעיניי. במה שהראייה הזאת עושה לילד, ובמה שהיא עושה לאמא.

באופן כללי אני חושבת, ומנחשת שאת חושבת כמוני, שאימהות בחברה שלנו הן מאוד מאוד מוחלשות, ובכל פעם שיש לי הזדמנות לחזק אימהוּת של מישהי, זו מצוות עשה מדאורייתא.
יש כל מיני דרכים לחזק אימהות, בהקשרים שונים. אז כרגע אני מתמקדת בהקשר שבו אני עוברת אורח ויש אמא וילד שמפגין בצורה בולטת חוסר שביעות רצון.

אם במקרה ידוע לי שהסיבה לחוסר שביעות הרצון היא שהילד רצה שאמא תקנה לו את הבימבה שהוא ראה בחלון הראווה והיא סירבה, אז ברור לי מאוד שאם אני אהיה שם ו{{}}[b]אראה את הילד[/b]{{}}, אראה את המצוקה והכאב שלו, אצור איתו קשר עין, או כל דבר דומה לזה - אני אקשה מאוד על האמא את ההתמודדות עם המצב הקשה בלאו הכי. (ומסקרן אותי לדעת אם גם את רואה את זה כמוני.)
לעצור ולראות אותו ולשדר כלפיו חמלה תהיה תגובה טבעית שנובעת מרגש אמיתי, מהתכתיב הביולוגי של כל מבוגר כמעט - לנסות להתגייס לטובת ילד במצוקה, אבל זה יהיה מעשה לא נכון. בשביל להימנע מהמעשה הלא נכון הזה אני אצטרך להתאמץ קצת, לעצור את עצמי מלהצטרף לקבוצה שנקהלת מסביב לדיאדה, ממש באופן אקטיבי להשפיל מבט ולהתרחק משם - כי בעיניי זה מעשה חסד כלפי האמא לתת לה כמה שאפשר מרחב פרטי ומוגן להתמודד עם הסיטואציה.

דוגמה אחרת: אמא שהתינוק שלה בוכה ברחוב. היא לחוצה, מנסה להכניס למנשא או להאכיל או להרדים ולהרגיע אותו, אבל הלחץ שלה עובר אל התינוק והמצוקה שלו רק מתעצמת.
אם אני אהיה ממש מוארת (כמוך (-:{{}}) אני אוכל אולי לעמוד ולראות [b]את האמא[/b] את המצוקה שלה, באופן חומל ואוהד ומעצים. אולי אצליח איכשהו לעמוד לצדה, לעזור לה בסוג זה או אחר של תקשורת.
אבל אם אתעכב במקום כדי לראות את הילד, לראות אותו ממש, לחמול עליו, להבין את המצוקה שלו - אם זו תהיה המגמה שלי, אני ממש בטוחה שאזיק לסיטואציה. בעיקר אזיק לאמא, בעקיפין אזיק לתינוק. אם זה מה שאני מסוגלת לתת (ובהרבה מקרים אכן כך) - השירות הכי טוב שאני יכולה לתת הוא להשפיל מבט ולהסתלק מהאזור. לתת לאמא מרחב התמודדות פרטי עד כמה שאפשר.

אפשר לתת עוד אלף דוגמאות, ואפשר גם להוליך אותן בהדרגה לדוגמאות שבהן האמא פחות ופחות בסדר והילד יותר ויותר אומלל (עד כמה שיכולת השיפוט הדלה שלי כעוברת אורח יכולה לאבחן). אני חושבת שבאיזו דוגמה שלא ניתן, דבר אחד מוצק יישאר: יצירת קשר עין עם הילד, מתן התחושה ש{{}}[b]רואים אותו[/b] - מחלישה את האמא. ואת זה מאוד קשה וכואב לי לעשות.

מה שלא יישאר נכון באותה המידה לאורך רצף הדוגמאות, הוא הצורך של הילד בנראות הזאת. הילדה שתיארת כנראה באמת [u]חייבת באופן אקוטי שמישהו יראה אותה[/u]{{}}, התינוק שאמו שלו לחוצה כנראה הרבה פחות זקוק לזה.
כך שהקונפליקט מתגבר ככל שהיחס שהילד מקבל בעייתי יותר.

[u]בדואר ישראל צריך הרבה הרבה סבלנות כידוע.[/u]
לדעתי מה שקרה זה שהסבלנות נגמרה למחשב עצמו והוא החליט לשבות :-)
יפה מצדך להציל את המצב!

פעם בדואר היתה אימא שנגמרה לה הסבלנות.
בדואר ישראל צריך הרבה הרבה סבלנות כידוע.
היה לה ילד כבן 4 שהשתעמם והציק לה
גם הילד שלה נגע קצת במכונת מספריםשלהם והשבית לטענתם. ישר התחילו להאשים ולעשות מבטים רעים. כל הפרימדונות מהדואר.

זה היה יום רע לילד.
אני הרגשתי את הליצנית שבי מטפסת ורוצה לצאת.
לא היה לי אכפת מהאנשים בדואר. התכופפתי אליו והתחלתי לדבר איתו. ולהצחיק אותו
הוא הביט בי אבל כבר לא הציק לאימו ולא בכה. אט אט נוצר קשר.
היה זה רגע קסום.
לאימא חייכתי ואמרתי שזה בסדר לכולם יש ימים כאלו.
גם היא התרככה וחייכה.
אמרתי גם לה וגם לפקידה כשהגיע תורי
שאני מסרבת להאמין שילד בן4 משבית מחשב ככה כשאין שם על מה ללחוץ.
הייתה תקלה שם לפני כן.
וחוץ מזה לך לא קרה שהרסת משהו בטעות? כולנו בני אדם אז ישר להאשים?
היא הנהנה והשתתקה.

זו לא ההתנהגות הטבעית שלי לצערי אבל לליצן מותר הכל. :)
בטח בשביל להציל עולם
של ילד בן 4
ואימא שלו

מתנודבת יקרה, בטח שיש לי סבלנות לזה.
וכמובן שחשבתי הרבה הרבה הרבה על הדברים שאת מעלה. חלקם תוך כדי (כי כן, זו היתה סיטואציה של לקיחת צד, את צודקת) אבל את רובם חשבתי אחרי.
פשוט בדף הזה כתבתי את החלק שנראה לי רלבנטי לסיוע לילד זר.
אבל אני חושבת שמתאים להמשיך כאן את הדיון השלם אז נשענת על מה שכתבת לטובת העניין.

נתחיל מזה שגם אני מעדיפה את טובת הילד ברוב המקרים. ולמרות שגם טובת האמא היא טובת הילד, הסיכוי שלי להגיע אל האמא הוא מאוד מאוד נמוך במקרה כזה, בעוד שאת טובת הילד אני יכולה לראות באופן ממשי ובקלות. אז אני בוחרת איפה שלפעולה שלי יהיה הרווח הכי גבוה באותו רגע.

ואני לא יודעת אם זה נכון. זו האמת.

הבחירה שלי היתה כזו שלדעתי האמא לא נמחקה. כך אני רוצה לקוות.
לא הפניתי אליה שום תגובה של שיפוט, והאמת היא שלמרות הזעזוע הרגשתי גם מלאת חמלה כלפיה. גם אני יכולה להיות האמא הזאת. אם לא יצא לי עדיין, זה לא אומר שלא יצא. ואני הראשונה לראות את זה.
כך שדעתי על המעשה שלה לא קשורה לדעתי על כלל האימהות שלה, שאותה אני לא מכירה, וההנחה שלי כלפיה היתה מאוד נדיבה.
ולמרות זאת, לא עלה בדעתי פשוט להניח לזה.
רציתי לקוות שהבחירה שלי העבירה בדיוק מה שהרגשתי - עזרה לילדה, שיפוט כלפי האמא באופן נקודתי, חמלה כללית כלפי כל המעורבים.
עד כמה הצליח לי? לא יודעת להגיד ואין לי דרך לבדוק.
תהיי בטוחה שבסיטואציות אחרות של נקודת חיכוך גבוהה יותר מצאתי דרכים להעניק תמיכה והעצמה אם יכולתי.

מה שחשוב לי לומר לך כאן נוגע לליבה של הדברים שלך.
אם אני מבינה אותך נכון, אז אומרת שתמיד צריך לבחור ושתמיד מישהו נפגע.
ואני אומרת - לפעמים צריך לבחור. לפעמים מישהו נפגע.
אבל לא תמיד. וברוב המקרים הפעלת השכל מאפשרת למנוע פגיעה, לצמצם אותה, או אפילו ליצור העצמה של ממש בכל הצדדים.

באופן אישי, כדי שהדבר הקסום הזה יקרה והתערבות של אישה זרה תעשה [b]רק[/b] טוב, אני צריכה להיות ממש בשיאי. כדי להיות שם מדויקת וחומלת ונותנת מה שרק מועיל.
ברוב המקרים אני חושבת שאני מצליחה בעזרת השכל והרגישות רק לצמצם פגיעה, ולו משום שהשיפוטיות שלי גולשת החוצה באופן טבעי.

ונקודה אחרונה - אני חושבת שילד שזוכה לחוויות כאלה רוב הזמן, ממש חייב באופן אקוטי לדעת שמישהו רואה אותו ולדעתי זו המשימה המרכזית של זרים.
יש וצריך להיות הבדל בין התערבות של אדם שנשאר להתערבות של זר שבא והולך. ולדעתי תפקידו של הזר הוא קודם כל לראות. כי הסיכוי שלו לתת משהו מדויק הוא יחסית קטן. מה הוא מבין בכלל, הזר...
קודם כל לראות, ואם לתת מעבר לזה - אז בחמלה. בהיעדר זמן או חמלה, הראייה היא די והותר.
בגלל זה הצעתי לך למעלה בדף, כתגובה אפשרית במקרה שתיארת, שהאישה ההיא היתה אומרת לכן משהו מאוד נטראלי שמשאיר מקום לשתיכן ומבטא בעיקר את זה שהיא רואה שמשהו לא מסתדר ונדרשת אולי עזרה.

במערכת יחסים אפילו טיפה יותר ארוכה כבר יהיה פחות קושי להכיל את שתיהן ולתת משהו מעצים לשתיהן.
אני אומרת לך את זה מניסיוני במרכז הסיוע. יצא לי שם לפגוש הרכבים של בנות ואימהות או אימהות ובנים או פוגע ונפגעת. אפשר להעצים את כולם בו זמנית גם בתוך פגיעה, אבל פחות כאשר אתה זר לגמרי, עובר אורח.

צילי, את כזאת מקסימה.
אני בטוחה שאם הייתי הילדה הזאת (והייתי, בטח שהייתי, הרבה פעמים הייתי. אולי אפשר אפילו לומר שאני עדיין) המתנה שנתת לי הייתה בשבילי כמו קרן אור באפלה, קצה של תקווה שאחר כך שנים יעטוף וירפד את הלב בכל פעם שצריך.
כמו שאני בטוחה שאם הייתי האמא הייתי מרגישה לגמרי מחוקה אחרי הצעד הזה שלך.

זה בסדר להמשיך דיון ישן, את בעניין?
וזה בסדר אם אני רק אומרת פעם אחת ובורחת? מאוד קשה לי להשתתף בדיון לאורך זמן. עד שאני אוספת את עצמי פעם אחת לכתוב את כל מה שיש לי על הלב... אין הרבה סיכוי שאצליח לחזור לזה בימים הקרובים.
אם זה בסדר ולא קשה לך, נמשיך (אם לא, תתעלמי (-: )
לעשות סדר, אני ממשיכה משהו שניסיתי לנסח כאן:
[po]מתי להתערב לטובת ילד זר[/po] (2016-03-16T08:28:38) (בעיקר לקראת הסוף)
והפעם לוקחת טרמפ על הדוגמה הנפלאה שנתת זה עתה.

מנסה:
נראה לי שאין מנוס מכך שהאמפתיה שלך (ושל כל אדם) אל הילדה באה יד ביד עם סלידה מהאמא. מה שעבר אליי במילים [u]להגיד לאמא מה דעתי עליה_{{}}, _זה היה מוציא אותה לא טוב[/u] ועוד - מין הסתם עבר גם אליה.
אני חושבת שאני אצא מאוד לא פופולרית באתר אם צר לי על האמא.
אני יכולה לטשטש את זה עם איזה תירוץ, שהוא אפילו די נכון: האמא ממשיכה להיות האמא של הילדה גם אחרי התקרית המקומית הזאת, וכשהיא יוצאת עם תחושה מחוקה זה בהכרח יגיע בסוף בדרך זו או אחרת אל הילדה.
ואם האמא תלמד שזו התנהגות לא מקובלת בציבור ({{}}[u]לא משחררים אותה פה מהמעשה הזה ונותנים לו להתרחש[/u]{{}}) אז בתקרית הבאה הזעם והעלבון שלה יחברו לתסכול של מי שידיו כבולות, וגם את כל אלה בוודאי תאכל הילדה לבסוף, כי דברים כאלה מוצאים להם דרכים לעבור גם אם הצורה הבוטה והגלויה חסומה. אז הם עוברים מטמורפוזה לרעל ארסי כזה שיכול להישפך בשקט מתחת לסדק של הדלת (אם יצאתי לא ברורה אני אאשים את הטמפרטורה שבה נכתבו הדברים).
אבל כאמור, זה טשטוש. האמת האמיתית היא שצר לי על האמא. על הבנאדם שהיא, בפני עצמה.
וכן, גם על הילדה. מאוד.
וזה מתסכל אותי לאללה שנראה לי שאין דרך להכיל את שתיהן, להיטיב עם שתיהן.
היית משפילה מבט ועוברת הלאה - היית משדרת לאם מסר של תמיכה, עידוד והעצמה, ומשאירה ילדה רמוסה.
התייצבת לצד הילדה - זו בבירור נקיטת צד, וזה לגמרי מערער את המעמד של האמא בעיני הילדה. והעולם. ועצמה.
לא רואה מוצא מהקונפליקט הזה :-(

כל זמן שאין מוצא אני מעדיפה את טובת הילדה.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

כל הכבוד. זו באמת התערבות מאוד עדינה אך יעילה. והרעיון של להמציא סכנות מצוין. זו דרך יפה להתערב במקרים כאלה.

[u]פשוט נשארת לעמוד ליד הילדה? (אני מנסה לדמיין את הסיטואציה, כי במצב כזה הייתי רוצה לעשות משהו אבל גם הייתי נבוכה וגם חוששת להלחיץ את הילדה)[/u]
כן. וזה באמת היה קצת מביך, אבל נראה לי עדיף מאשר ללכת.
אני לא חושבת שהלחצתי את הילדה כי לא התעסקתי איתה, וכאשר מצאתי משהו להגיד הוא התגלה כמועיל. אבל אחרת, פשוט הייתי עומדת שם. אולי אומרת משהו כמו - לא נראה שנעים לך כאן, אני אולי אחכה פה איתך עד שמישהו יבוא רק לראות שאת בסדר. וזהו.

[u]לא זכית למבטי נזיפה מההורים? הם אמרו לך משהו?[/u]
האמא ראתה אותי יחסית מרחוק כשהיא השאירה שם את הילדה ונכנסה פנימה.
האבא ראה אותי יחסית מרחוק כי כאשר ראיתי אותו יוצא התרחקתי.

לו מצאתי שם את הילדה ולא הייתי רואה שמישהו משאיר אותה סביר שהייתי נכנסת פנימה ושואלת של מי הילדה הבוכה בחוץ ומסבירה שזה מדאיג אותי לראות אותה ככה, בעיקר משום הקירבה לחניון ולרכבת. זה נתן שם תירוץ ממש טוב להתערב לולא ראיתי את האמא משאירה אותה.
בכלל, לפעמים מוצלח להמציא סכנות תיאורטיות ודאגה כדי ליצור דיאלוג. זה משהו שברור לכולם אם הוא לא מופרך לגמרי ובטון הנכון הוא יוצר שיחה שלכל הפחות מתחילה נעים. ההמשך זה כבר סיפור אחר :-)

ווהאו צלצול, איזה סיפור יפה. פשוט נשארת לעמוד ליד הילדה? (אני מנסה לדמיין את הסיטואציה, כי במצב כזה הייתי רוצה לעשות משהו אבל גם הייתי נבוכה וגם חוששת להלחיץ את הילדה).
לא זכית למבטי נזיפה מההורים? הם אמרו לך משהו?

מעשה שהיה ממש עכשיו, והעלה בי מחשבה מועילה.
יצאתי מהרכבת ולידה יש פאב שכונתי. בעודי חולפת על פני הכניסה ראיתי אמא עצבנית מוציאה במשיכה ילדה החוצה, מושיבה אותה בפינה של הכניסה (מבחוץ), נוזפת בה טוב טוב ונכנסת פנימה, מאיימת על הילדה לא להיכנס בחזרה.
הילדה בוכה בוכה בוכה, מכווצת בפינה ומייבבת. ילדה בת שש בערך.
ללכת משם לא יכולתי. להיכנס ולהגיד לאמא מה דעתי עליה - גם לא.
בחרתי פשוט להישאר ולהיות עם הילדה. ידעתי שהאמא תראה אותי מהחלון ותבין שלא משחררים אותה פה מהמעשה הזה ונותנים לו להתרחש.
לא היה שום טעם לדבר עם הילדה (ניסיתי פעם אחת), אבל שמתי לב שילדים אחרים שכנראה היו חלק מהקבוצה הזו הציצו דרך החלון מעליה וחיפשו אותה. בגלל שהיא היתה מכווצת בפינה היא לא ראתה אותם.
בסוף אמרתי לה שאני חושבת שיש כאן ילדים שרוצים להגיד לה שלום ומחפשים אותה. היא עצרה מייד את הבכי ושאלה איפה. אמרתי לה שאם היא תתרומם או תלך קצת אחורה היא תוכל לראות אותם ולהיות איתם מהצד השני של הזכוכית.
היא התרוממה מייד, תיקשרה איתם, וחזר לה החיוך לפנים ברגע.
המשכתי לעמוד שם.
האמא לא יכלה לצאת כי זה היה מוציא אותה לא טוב, אבל האבא יצא. הוא אומנם המשיך לנזוף בילדה כדי לשמור על הפאסון של המעשה האומלל ממקודם, אבל הוא ירד לגובה שלה (התחלה טובה), דיבר בטון הרבה יותר שפוי וגם לקח אותה פנימה.

לפעמים, כדי לסייע לילד זר, פשוט צריך להישאר שם ולא להסכים לסובב את הראש, גם בלי לעשות כלום. בסוף המבוגר האחראי ירגיש לא בנוח גם בלי מילים מיותרות רק מעצם הנוכחות של המבט החיצוני.
כשהוא הכניס אותה פנימה הלכתי משם.

11 זה ממש צעירה... נראה לך שהיא תצליח לעמוד במגבלת ה-1000 קלוריות?
אני תוהה אם זה לא משהו שהיא סתם מנסה, כמו שילדים מנסים כל מיני דברים ששמעו עליהם, שהיא תתנסה ותראה איך זה, אבל לא תרגיש מחויבת לזה יותר מדי.

יכול להיות שאני מפספסת בגדול, אבל אני הייתי מציעה לבתך להקשיב לה, לשמוע איך הולך לה, מה היא מרגישה, איזה שינויים זה גורם. לפעמים ההשפעה הכי גדולה היא פשוט לעזור לאנשים להקשיב לעצמם.

[u]בשמת - איך לדעתך היית פועלת במצב דומה?[/u]
מעצימה את ידיה של הבת שלי ויושבת עם הבת שלי לגבי "מה ואיך כדאי לומר לחברה".

במצבים שאני אישית נתקלתי בהם, או שלא הכרתי בכלל את האמא או שידעתי מראש שהאמא היא המקור לבעיות )-: כך שללכת דרך האמא לא היתה אופציה בכלל.

שמנדובה, מה דעתך על האפשרות הבאה, בהנחה שהילדה הזו מכירה אותך -
שבתך תגיד לה שהיא סיפרה לך, כי היא ידעה שהתגובות שלך תמיד מעולות ולא שיפוטיות, וששאלת אם מתאים לה לדבר איתך כי יש לך כמה דברים להציע לה.
הזמנה מאוד פתוחה לשיחה שלא מרמזת על ביקורת בכלל אלא על הקשבה.
ואם הילדה תסכים, בשיחה כזו תוכלי להעריך די בקלות אם יש שם משהו שדורש התערבות הורית או לא.
ואחרי זה להחליט מה את עושה, עם או בלי מעורבות של בתך ושל החברה ומי שעוד צריך ללבן את זה בדרך להורים שלה.

אני דווקא בעד שכן תחשבי שאת אולי יכולה להציל אותה במקרה הזה.
פשוט... כי זו האמת.
אם הילדה הזו מסתבכת בתחילת אנורקסיה (מה שבכלל לא בטוח, בל נשכח!) אז התערבות מוקדמת יכולה לחולל פלאים.
לא תמיד וכו' וכו', אבל הסיכוי לזה ממש ממשי בעיניי וזה מה שאני הייתי עושה.

אני לא חושבת שבתך החכמה יכולה לשאת על הכתפיים שלה הערכה של הדבר הזה.
אם את במקרה ביחסים טובים עם האמא, והפתרון הקודם שהצעתי (או משהו דומה) לא יעבוד, אז הייתי עושה משהו בעניין.
מסבירה לבתי שהמקרים האלה לרוב נגמרים בלא כלום, אבל כשזה לא ככה, זה עלול להיות מסוכן וצריך להתערב.
היא כבר מספיק גדולה כדי להבין.
המחשבה שלה, שצריך להשאיר מרחב בטוח לילדה הזו, היא מאוד מאוד נכונה. אבל לא אם המרחב הזה הוא של הסתרה.

ואפשרות נוספת שסביר שהייתי מנסה היא בדיוק מה שבחרת לעשות. לבקש מבתך לעקוב ולהיות עם היד על הדופק, אבל לא ליותר מדי זמן. כי בסופו של דבר, בתך כבר בלית ברירה בתוך מצב ביקורתי על החברה הזו. היא מבינה שזה לא בסדר.
כך שהיכולת שלה לשדר מסר מרגיע ומעצים הולכת ויורדת מבלי שהיא אפילו מודעת לזה. ומכאן קצרה הדרך לכך שהחברה תפסיק לשתף אותה כי היא לא תקבל ממנה אמפטיה אמיתית לדבר הזה.

אגב קטן, אם תגיעי לאיזו שיחה משמעותית איתה, אחד הדברים ששווה לשאול בסקרנות אמיתית זה איך היא נתקלה ברעיון הזה של לעשות דיאטה ולרזות, ולברר אם קרה לה בחיים עוד משהו שהוביל לרצון הזה.
אנורקסיה מתפתחת לפעמים על רקע של טראומה, ואם האף שלך יריח משהו כזה (רמז - לפעמים מספיקה בליעת רוק בתגובה לשאלה כזו, או הסטה של המבט) אז ממש כדאי להתערב.

אני מקווה בשביל כולכם שהיא סתם ילדה נורמלית שנלכדה בתוך מסרים חברתיים מעוותים.
אבל אם לא, ואת שם, אז יהיה נדיב מאוד מצדך להיות בתפקיד המבוגרת האחראית.

בהצלחה לך @}

וואו, אישה, הצלחת לעוות כמעט כל דבר שאמרתי בדיון הזה, אפילו דברים שבהם הסכמתי איתך. ברכותיי - הצלחת לדחות אפילו אותי (ובחיי שניסיתי, ממש ממש) מכל נסיון דיון שכולל אותך בתוכו. את מוזמנת כמובן להמשיך בדברייך, אאלץ מעתה פשוט להמנע כשאת בסביבה.

ננסח את זה כך, לו הייתי מספרת משהו לחברה והיא הייתה מספרת לאמא שלי בלי רשותי - זו בגידה. אני מניחה שהיא הייתה נהפכת במהרה לחברה לשעבר. לו לא הייתי יודעת על זה, זו עדיין הייתה בגידה. פשוט כזו שאני לא יודעת עליה. כמה זוגות נשואים חיים כך, וכמה אנשים מייעצים להסתיר בגידה כדי לא להרוס נישואים? בעיניי - מעשה לא ראוי. גם אם זה בא בצורה של להציע לשים לב להרגלי אכילה. במיוחד אם זה בא בצורה הזו - כי זו פחדנות.

ההנחה של הבת שלך ושלך שאתן יודעות מה טוב יותר לילדה היא פטרונית. הייתי אומרת שהיא מוצדקת, אילו הייתה איזו צורת התערבות שעובדת במקרים כאלו. אין, ובכלל לא בטוח שלא יצא שכרכן בהפסדכן.
ובסך הכל, אני אומנם בגירה, אבל נתקלתי בחיי בלא מעט אנשים שרוצים להחליט בשבילי כל מיני דברים (לרוב בצורה של חקיקה), כי הם יודעים יותר טוב ממני מה טוב בשבילי.

אנשים כאלו לא יהיו חברים שלי. לעולם.

יש מצבי קיצון מעטים שיצדיקו התערבות שכזו, אולם הם באמת מעטים. המצב הקבוע של רוב נשות המערב לא יכול להיכלל תחת הקטגוריה הזו. הושטת יד לעזרה היא [b]הצעה[/b] - כזו שאפשר לסרב לה. מה שאת שוקלת זו כפייה של "עזרה" לא מבוקשת.

אני לא אומרת שזה לא מוצדק אף פעם. אבל כדאי לקחת בחשבון את האפשרות של איבוד חברה, של נזק, ובחיאת - תקראי לדברים בשמם. כשמחליטים בשביל מישהו מה טוב בשבילו וכופים את זה עליו, זה לא "הושטת יד".

אציין גם שאמא שלא שמה לב למה שקורה לילדה שלה, היא כנראה כזו שלא תוכל לעזור לה יותר מידי. אבל זו כבר דעתי השיפוטית על כל ההורים שפתאום מופתעים לגלות משהו על הילדים שלהם (אחרי שהם לא התייחסו לילדים שלהם במשך פרק זמן ארוך, או עצמו עיניים בעקשנות).

השאלה שעולה בדעתי לגבי האמא, כמו פרט שחסר לי בתמונה, אם את מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת או לשער - היא עד כמה הגישה הבסיסית של האמא היא כזו שמאפשרת אוטונומיה. שמכבדת בחירות גם כאלה שהיא לא אוהבת. איך התקשורת שם. האם היא תדע להגיב ממקום שמגדיל בחירה.
אין לי דיעה מגובשת האם לספר לאם או לא בשלב שאת מתארת.
אני תוהה האם היא תדע להגיב ממקום לא מבוהל, לא כזה שרוצה קודם כל להכתיב או לשכנע.
גם לבעיות הכי קשות יש המון תחנות על הרצף ותגובה לא מותאמת וחזקה מידי כשהדברים הם לא שם לפעמים לוקחת למקום לא טוב.
שוב, אין לי דיעה מוחלטת מה הנכון לעשות.
ולמה בעצם היא זקוקה לדעתך? לאיזה סוג של תגובה?
נניח, להסביר עד כמה הגוף שלה יפה ובפרופורציות מתאימות זה מספיק, בעינייך? להסביר על ההתפתחות הגופנית שלה, ושאכן היא מוקדמת, אבל היא איננה עודף משקל?
עד כמה האמא תדע לדבר איתה בפשטות ובכנות על ההתפתחות הטיפ טיפה עד כמה שאני מבינה מוקדמת שלה?

התפתחות גופנית קצת לפני אחרות עשוייה לעורר גל של רגשות ובלבול ומבוכה ורצון לסלק את חלקי הגוף שפתאום נוספו. עד כמה שאני מבינה.

שיחות על מיניות והתפתחות והקשר או חוסר הקשר בין מה שקורה בגוף ונראה לעין לבין מה שקורה בלב ובקוגניציה הן חשובות בכל מקרה.
לא כל הורה יודע לשוחח אותן. בעיקר לא בצורה גמישה לצרכים ולסיטואציה ורגישה ונינוחה ולא מדוקלמת מספר.

אולי יש סיכוי שאת תהיי סוג של מבוגר משמעותי בשבילה?
נגיד ע"י אמירה של משפט, כמה יפה ומחמיא הבגד שהיא לובשת, שאולי תעורר תגובה שתאפשר שיח.
על מיניות והתפתחות יותר קשה לטעמי לזמן שיחה עם ילדה שהיא לא שלך.

היא באמת צעירה מאוד מאוד.
צעירה בכלל. לא רק בשביל דיאטות.
צעירה בשביל להתמודד לבד עם רגשות ובלבול. צעירה..

בהצלחה.

לגבי זה שכל החברה נותנת לגיטימציה - זה אולי נכון אבל זה לא אומר שאני צריכה לשתף עם זה פעולה.

הי רגע! שום בגידה ושום נעליים, אין לי שום כוונה לעשות דבר מאחורי גבה של בתי. אם אחליט שזה חשוב לדבר עם האמא עכשיו ולא לחכות, זה ייעשה רק לאחר שאדבר עם בתי ונטכס ביחד עיצה. זה גם לא אומר שצריך לבוא ולהתעמת עם הילדה - אפשר אולי להציע לאמא פשוט לשים לב להרגלי האכילה של הילדה קצת יותר, או לדבר איתה בלי קשר לבת שלי, שזה לא יישמע כמשהו שהגיע ממנה. מעבר לכך, אם הבת שלי תחשוב שמשהו כה לא תקין שדורש התערבות, זו לא בגידה בחברה - זו הושטת יד לעזרה.

אני לא מחפשת להציל אותה, אני גם לא מתיימרת לחשוב שאני בהכרח יכולה. אבל אני כן חושבת שייתכן שיש לי פה איזו מחוייבות דיווח. אני לא יודעת, אני לא סגורה על עד כמה המצב קריטי עדיין, זו לא ילדה שנראית רע או חולנית או משהו חריג (ילדה אנורקסית הייתי מזהה מקילומטר) - עדיין. השאלה אם ועד כמה לחכות עם זה.

בשמת - איך לדעתך היית פועלת במצב דומה?

[u]לא רוצה לתת לגיטימציה לנסיונות הרזיה לא נחוצים של ילדה צעירה כל כך, או לבת שלי שזה בכלל לא משהו שהיא רואה לנכון להתעסק איתו (וטוב שכך).[/u]
לצערי, זה לא תלויי בך. כל החברה נותנת לגיטימציה לניסיונות אלו, והיכוולת שלך, בתור האמא של הבת של הילדה להשפיע מוגבלים.

במסגרת המוגבלות הזו, זו ההצעה שלי לצמצום נזק. אם את חושבת שתצליחי להציל את הילדה מהפרעות אכילה שיש לרוב הנשים בחברה המערבית - אני רק בעד.

[u]פה ההתלבטות[/u]
אה, חשבתי שההתלבטות היא כי הבת שלך ביקשה ממך לא לספר...
וכי בכלל לא בטוח שתועילי יותר מתזיקי - אולי הבת שלך היא ההשפעה החיובית היחידה על הילדה, והילדה תפסיק לבטוח בה לאחר בגדיה כזו מצידך.

[u]זו כבר הפרעה ועיוות של דימוי הגוף.[/u]
כן. אבל זה גם אומר שהיא הפנימה את הנורמות החברתיות, שזה דווקא סימן לסוציאליזציה בריאה (ולחברה חולה). היא בסך הכל הפנימה את המסר הכללי, שאומר שאישה נשפטת לפי יופייה, שהיופי הזה אמור להיות רזון עד כדי אנורקסיה, וברמה שלא בריאה לחלק גדול מהאנשים, ושאישה אמורה להיות בדיאטה. אם להוסיף לזה את השנאה והיחס הנוראי לשמנים, המסקנה המתבקשת היא שצריך לעשות הכל כדי לא להיות שמנה.

[u]אני בעד לספר איך לא להרזות - אם המטרה שלה להרזות, דיאטה לא עובדת. פשוט לא עובדת![/u]
המסר מאחורי דיבור כזה הוא שהמטרה עצמה - לרזות - נכונה ומוצדקת.
אבל הבעיה הבסיסית היא שהילדה מגלה סימני אנורקסיה וזה מה שמסוכן.

[u]הטמעה של אידיאל היופי ושל ההנחה שאדם שמן שווה פחות מאדם רזה[/u]
הילדה בכלל לא שמנה. היא אפילו רזה.
ילדה בריאה ויחסית רזה שמודאגת מהמשקל שלה - זו כבר הפרעה ועיוות של דימוי הגוף.

לא, ברור שלא הצעת, לכן אמרתי כדאי או לא כדאי - גם הדיבור על איך לא כדאי לרזות הוא בעייתי בעיני. אני בכלל לא רוצה לפתוח את נושא ה״דיאטות לא עובדות״ עם ילדות כאלה קטנות, כי מה פירוש בכלל ״עובדות״? למה בכלל להכנס למה לא עובד, אם אני לא מאמינה שבכלל יש צורך שמשהו יעבוד? לא רוצה לתת לגיטימציה לנסיונות הרזיה לא נחוצים של ילדה צעירה כל כך, או לבת שלי שזה בכלל לא משהו שהיא רואה לנכון להתעסק איתו (וטוב שכך).

תראי, עם ילדי יש לי ערוץ פתוח ושיחות על כל נושא שבעולם. כך שאיך לדבר עם בתי או אילו נושאים להעלות - זו לא הבעיה שלי. הקושי שלי הוא במקום המתלבט בין להניח לזה בינתיים ולשאול מידי פעם את הבת מה שלום החברה, ובין לדבר עם אמא שלה ולהעלות את הנושא בזהירות כדי שהיא תוכל להחליט מה היא רוצה לעשות עם זה. אני לא יודעת אם האמא מודעת לזה או לא - היא בכלל בכלל לא הטיפוס של דיאטות וכאלה, כך שיכול להיות בהחלט שזה לא בא משם ושהיא כן היתה רוצה לדעת... אני הייתי רוצה לדעת! אבל אולי היא לא... פה ההתלבטות.

[u]הבעיה היא שאני בכלל לא חושבת שצריך לדבר עם החברה הזו על איך כדאי או לא כדאי לרזות - זה דיבור מחליש מלכתחילה[/u]
הצעתי איפשהו איך לרזות? אני בעד לספר איך [b]לא[/b] להרזות - אם המטרה שלה להרזות, דיאטה לא עובדת. פשוט לא עובדת!

ובנוגע לממש ממש צעירה - אחרי שהתחלתי לקרוא בלוג מסויים באנגלית על היחס הגרוע שם לשמנים, התחלתי להתקל באופן קבוע בסטטיסטיקות מחרדיות על עליית אחוזי האשפוז של ילדות קטנות עם הפרעות אכילה וכו', אז אני כבר לא מופתעת. אני מניחה שהייתי מנסה ליישם את העצות משם:
https://danceswithfat.wordpress.com/?s=fat+shamed+kid&submit=Search

יש שם תת כותרת של "מה לעשות עם הילד הוא לא הילד שלך".

אני לא חוששת מהשפעה של אתרים. כי אתרים הם רק טריגר. הייתי חוששת מהסיבה שאת חוששת לה - חוסר בטחון עצמי? הטמעה של אידיאל היופי ושל ההנחה שאדם שמן שווה פחות מאדם רזה, והמטרה היחידה הראויה של אדם שמן היא לרזות? הפנמה שהתפקיד של אישה הוא לקשט את העולם והיא נשפטת רק לפי יופייה?
אנורקסיה היא מחלה שנובעת קודם כל מרצון לשליטה ושקיימת מאות שנים. הפרעות אכילה "סנדרטיות" נראות לי סבירות יותר (ומפחידות יותר).

אמא שלה - עשתה או עושה דיאטה אי פעם? מדברת על עצמה בצורה שיפוטית? אוהבת ומקבלת את עצמה כמו שהיא? שופטת נשים אחרות על פי היופי והשומן שלהן? הבית מכיל תמונות, סדרות, וכו' שמציגות נשים יפות בכל הגדלים והצורות, או רק את מודל היופי המערבי?

אם אמא בוודאות לא מעבירה מסרים, אז הייתי מבקשת מהילדה לתת לך רשות לספר לה, אם המצב מחמיר. אבל אם ורק אם האמא לא תזיק, בוודאות.

לדבר על איף להרזות זה מחליש, אבל להפוך את הרצון שלה לרזות לדרך שלה למרוד במבוגרים לא נראה לי אפקטיבי במיוחד.

תודה אישה. אני מכירה את האמא היטב, זה לא משהו שלפי דעתי מגיע ממנה אבל כמובן שאין לדעת. אני מסכימה עם כל מה שאת אומרת ואכן זה המסר המועבר בבית. כשהיא שאלה אותי על קלוריות לא הבנתי מאיפה זה בא, כי אין דיבור כזה בבית בכלל. בתי לא הבינה איך אפשר בכלל לספור קלוריות...

הבעיה היא שאני בכלל לא חושבת שצריך לדבר עם החברה הזו על איך כדאי או לא כדאי לרזות - זה דיבור מחליש מלכתחילה. וזו ילדה ממש ממש צעירה. היא סיפרה לבתי שהיא נכנסת לכל מיני אתרי אינטרנט שמדברים על איך אפשר לרדת במשקל... אני חוששת מהשפעה של אתרים כאלה. יש אתרים שממש מעודדים אנורקסיה אצל ילדות.

[u]מה אתן הייתן עושות?[/u]
מעבירה מסרים אחרים לבת שלי, כדי שתעביר לחברה שלה. בעיקר עובדות - דיאטה זו הדרך הבטוחה להשמנה. משהו כמו חמישה אחוזים מצליחים להוריד חמישה-עשרה קילוגרמים ולשמור על זה לחמש שנים. שישים-שמונים אחוזים מהאנשים חוזרים למשקלם הקודם [b]ומעלים עוד את משקלם[/b]

התיאוריה שלי היא ש "מגפת ההשמנה" נגרמת בצורה משמעותית מכל הדיאטות שאנשים עושים.

חוץ מזה הייתי באמת מוסיפה על בריאות וכו', ועל כך שהיא נפלאה כמו שהיא.


האמת? אם לא הייתי מכירה את האמא היטב לא הייתי מדברת איתה. רוב הסיכויים שהאמא מעבירה בעצמה מסרים שלילים, אם לא ישירות על ידי דוגמא אישית של דיאטה, ספירת קלוריות, ומחסור באהבה עצמית. מסרים כאלו חזקים מכל מסר מילולי. וכנראה לא ישתנו באמצעות שיחה.

< לא אמא. מעולם לא עשיתי דיאטה. לא יודעת מניסיוני איך להתמודד על דברים כמו דימוי גוף קקה, אבל יודעת משהו על איך לא להכנס לכל הקלחת הרותחת הזו>

אתמול נשאלתי על ידי בתי האם אלף קלוריות זה מספיק לילדה בגילה. כשהמשכנו לדבר הסתבר שאחת מחברותיה סיפרה לה שפצחה בדיאטה כי ״חייבת לרזות״ - אלף קלוריות או פחות ביום (שזה ממש מעט לפי גוגל), הרבה פעילות גופנית, לא אוכלת כמעט ביום כדי לשמור לארוחת הערב, וכן הלאה. מדובר בילדה בת 11, מפותחת לגילה אך לחלוטין לא שמנה, אפילו על הצד הרזה של הסקאלה. לא שאילו היתה שמנמונת זה העה משנה משהו... אבל עצם זה שהיא ילדה רזה מוסיף לבעיה של כל הסיפור הזה מבחינתי.

בתי ביקשה שלא אספר לאמא שלה כי היא דואגת פן החברה תפסיק לשתף אותה אילו תשמע שזה בא ממנה, והיא רוצה שיהיה לחברה מפלט ומקום בטוח לדבר על זה, ואולי זה סתם ויעבור תיכף. סיכמנו שבינתיים אני לא אומרת כלום אבל שתבטיח להמשיך לעדכן אותי אם זה ממשיך ומתפתח ושתאפשר לי לספר לאמא במידה וזה לא נפסק. מי כמוני יודעת כמה בעיות אכילה ודימוי גוף זה קקה ושעדיף להתמודד כמה שיותר מוקדם...

בינתיים דיברנו על איך אפשר לנסות להשחיל מהצד שלה כל מיני אמירות אחרות - למשל על זה שספירת קלוריות זה לא ככ בריא ועדיף לחשוב על מה אוכלים עם דגש על מזון בריא ומזין שמיטיב עם הגוף, ולהקשיב לסימנים של הגוף ולא למספר שרירותי.

אני תוהה אם אני שאננה מידי - הקישקע שלי לא נותנת לי מנוח בעניין הזה כבר מאתמול. מרגישה שחוסתי לדבר עם אמה של הילדה על זה, ונקרעת עם זה קצת. מה אתן הייתן עושות?

הבנתי. תודה. אני אחשוב על זה.

התגובה הכי אהובה עלי, ושנראית לי עם הכי פחות סיכון לנזק, זה - ראיתי אותך מהצד והתחשק לי לשאול אם את צריכה עזרה במקרה.
בטון הנכון זה עובד יופי בהרבה מקרים.
אבל בשביל זה צריך להיות ברור שיש מצוקה ושהיא גלויה ולכן אפשר להתייחס אליה.

ועם האישה מהסיפור, היא היתה יכולה לגשת אליכן ולהגיד למשל - אוי, משהו פה לא מסתדר, אפשר לעזור?
ואולי הילדה היתה מתפרצת עם הסיפור שלה, ואז האישה היתה יכולה להקשיב לה בקשב רב, לתת לה לסיים, לפנות אליך ולשאול - ואיך את רואה את זה? או - ומה עוד קרה?
וכך שתיכן הייתן יכולות לספר את הסיפור שלכן ולקבל מענה יותר רגיש.
בכל אופן, זה מה שאני עושה עם הילדים שלי כשפתאום אני שמה לב למצוקה שלהם ואין לי מושג מה בעצם קרה.
ואני לא חושבת שמישהו נפגע ככה בהכרח. יש מקום למצוקות של כולם.

[u]זהו, שאני רציתי שיראו בי בוגרת, ושיכבדו את שיקול הדעת שלי. זה היה מקטין כשהיא נרתמה לפתור את המצוקה של הילדה בעוד אני לידה, כאילו "בשביל מה שמתם אותי בתפקיד הזה אם אתם לא סופרים אותי ולא מתייחסים אליי כמישהי שמסוגלת להתמודד עם בעיות".[/u]
נכון.
את רצית שיראו בך בוגרת. ולזה - היא בכלל לא היתה מודעת.
וכדי לראות בך בוגרת, או "אחראית" ולכבד את שיקול הדעת שלך - היא היתה צריכה לפנות [b]אלייך[/b] ולא אל הילדה הבוכייה. לשאול [b]אותך[/b] - מה קרה? ולתת לך להסביר. ואז היית אומרת, צלצלנו לאמא שלה המון פעמים ואין תשובה אז אמרתי לה שנחזור אחר כך וננסה שוב. ואז היא היתה יכולה לעזור להרגיע ואולי אף להציע לחזור כבר עכשיו ולהמשיך לנסות עד שתקבלו תשובה.

_אני אומרת שאני מרגישה שאין מוצא. אחד הצדדים חייב להיפגע.
אשמח אם תראו לי שזה לא הכרחי._
לא הכרחי תמיד.
אבל עם התינוק הבוכה באוטובוס - פשוט להגיד משהו כמו "נורא קשה כשהם בוכים במצב כזה, נורא קשה להרגיע אותו" ולתת לך לדבר. אולי היית אומרת, שאת רוצה להחזיק אותו אבל מפחדת בטלטולים, והיא אולי היתה מוצאת עצה או פשוט מחזקת אותך שזה פחד שכיח אצל אמהות צעירות, ואולי מציעה שיכול לעזור לעטוף אותו בשמיכה של העגלה עלייך או משהו.

_היא הביעה פחד מהסטיגמה.
אבל היא גם הביעה את היותה בתוך הסטיגמה הזאת. ש"פיגור זה רע".
ותיכף היא קפצה להוכיח שהילדים באילן הם בסדר, הם לא מפגרים-חס-ושלום.
עצוב_
נכון. זה בדיוק מה שזה היה.

_פסלה את החשש מהמפגש וסתמה את הפה לשאלות או תהיות בכיוון הזה.
אני עצמי זוכרת היטב את החוויה הזו. פשוט היה אסור לפחד והיינו צריכים להתנהג כאילו שום דבר לא מוזר לנו_
נכון. נכון. זה ממש מה שהיה שם. מאותו רגע והלאה כולנו ידענו שאין לנו מה לפתוח את הפה. אך אחד לא רוצה לשמוע את התהיות והחששות שלנו. ההפרעה מוגרה, ההדרכה המשיכה כמתוכנן. חד-כיוונית לחלוטין.

אני התחלתי את השיחה הזאת, לפני כחודשיים, עם הסיפור על הילדה שלא הצליחה להשיג את אמא בטלפון.
[po]מתי להתערב לטובת ילד זר[/po] (2016-01-17T20:25:03)
אני מצטערת על ההיעלמות שלי. לפרוק דברים קל יותר מלהחזיק אחר כך דיון עליהם, למרות שגם זה חשוב לי מאוד. אם לא קשה לכן עם הקטיעה, אשמח להמשיך כרגע. מקווה שאצליח להישאר באזור ולא להיעלם שוב. (חשוב לי להדגיש שקראתי כבר אז את מה שכתבתן וזה היה משמעותי לי, אפילו שלא הגבתי.)

תראו, הנשים במשרד שלעגו לי הן בוודאי הרעות בסיפור, זו בכלל לא שאלה בשבילי. מן הסתם יש להן סיפור משלהן שבו אפשר לפרש אותן אחרת אבל "זה כבר סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת" ונכון לעכשיו הוא לא נוגע לי ולא מעניין אותי. מספיק לי הסיפור שלי.
הסיבה שהבאתי את הסיפור הזה הוא לא הן, וגם לא הבאתי אותו לצורך דיון בתגובות שלי ובמה שיכולתי לעשות אחרת. היום במבט בוגר, כאמא, ברור לי שהיו דברים אחרים לעשות שלא ראיתי אז. ואני יודעת שהייתי במידה מסוימת עיוורת אל הילדה השנייה, וזה כואב לי. אבל לא זה הנושא של הדף ולא בשביל זה באתי. באתי בשביל לדון באישה שעצרה אותנו בדרך.

_עוברת לידנו אישה, חברת קיבוץ. עוצרת בהבעה דאוגה ושואלת: מה קרה לך?
כבר בשלב הזה, לא יודעת למה, הרגשתי מוקטנת מאוד. היה לי מאוד מאוד לא נוח.
הילדה בוכה, בוכה, לא הצלחתי להתקשר לאמא והיא לא מסכימה שננסה שוב.
האישה, בהבעת טוב לב: אולי נלך למשרד וננסה שוב, פעם אחת אחרונה?
אני, בתחושת התקוממות גדולה אך בצייתנות, מסובבת את הכיסא. חוזרים למשרד_
אני חוזרת אל הסיטואציה הזאת הרבה במחשבותיי, כי היא נותנת לי לחוש את "הצד השני", את האמא שאני רואה מתעלמת מבכי של הילד שלה, ואני רוצה להתערב ולעזור, זה כואב לי לראות - ובגלל הסיטואציה הזאת אני חשה גם כמה כואבת ומקטינה יכולה להיות ההתערבות. ואני לא מסוגלת להניח את תחושת ההשפלה של האמא בצד, ולהתייחס רק לזו של הילדה. וגם לא מוצאת דרך ליישב את שתיהן.

בשמת כתבה:
_לדעתי האשה טובת הלב היתה בסדר גמור. היא ראתה מהזוית שלה - שתי ילדות. גם את ילדה וגם ההיא ילדה.
היא ראתה את הכאב הגדול של הילדה האורחת ורצתה לעזור.
הדברים שאת מצטטת ממנה כולם טובים_
זהו, שאני רציתי שיראו בי בוגרת, ושיכבדו את שיקול הדעת שלי. זה היה מקטין כשהיא נרתמה לפתור את המצוקה של הילדה בעוד אני לידה, כאילו "בשביל מה שמתם אותי בתפקיד הזה אם אתם לא סופרים אותי ולא מתייחסים אליי כמישהי שמסוגלת להתמודד עם בעיות".

אני חושבת שאמא צעירה יכולה להתפוצץ (החוצה, או גרוע יותר - מבפנים, כמוני) אם יפנו אליה באכפתיות וישאלו [u]{{}}"רוצה להחזיק אותו על הידיים?" או "את חושבת שזה יעזור אם תקחי אותו על הידיים?"{{}}[/u]
אני אפילו לא מצליחה לנסח את זה במילים. אני שמה את עצמי במקומה די בקלות ומרגישה שעולה בי כזה מין אהההההה...
אולי זה בגלל שאני, בתור אותה אמא, בעצם גם בי יש קולי פנימי שאומר לי להחזיק אותו בידיים. והקול הזה לא יושב לי במקום טוב, הוא מתמקם על איזה שק של אשמה והאשמה וחוסר אונים וקורבנות ועוד מטעמים. והקול העדין והנחמד מבחוץ - גורם לשק הזה לעלות על גדותיו ולגלוש ממני החוצה (שזה באסה גם בשביל התינוק, אגב).

אז מה אני אומרת? אני אומרת לא להתערב בשום דבר אף פעם כי יותר מדי כואב לי מהמקום של הילדה החונכת שהייתי, וזה כואב לי בשביל האמא שבצד הזה, האמא הטועה ש{{}}[u]גם היא ילדה[/u]{{}}?
לא. אני לא אומרת דבר כזה, כי הכאב של הילד מה איתו? מי יתייחס אליו, מי ייצג אותו?
אני אומרת שאני מרגישה שאין מוצא. אחד הצדדים חייב להיפגע.
אשמח אם תראו לי שזה לא הכרחי.
אשמח אם תוכלו להציע לאותה אישה טובת לב מהסיפור שלי תגובה אחרת לסיטואציה.

[u]המדריכה התרתחה ואמרה "הם בדיוק כמוכם!!"[/u]
היא הביעה פחד מהסטיגמה.
אבל היא גם הביעה את היותה בתוך הסטיגמה הזאת. ש"פיגור זה רע".
ותיכף היא קפצה להוכיח שהילדים באילן הם [b]בסדר[/b], הם לא מפגרים-חס-ושלום.
עצוב.

[u]אז כן להתערב? לא להתערב? להתערב רק אם יש לך כישורים בינאישיים מרהיבים כמו שיש לאבא שלי (בחיי שאין דברים כאלה)?[/u]
לנושא הדף, הסיפורים שלך [po]ציל צול[/po] על אבא שלך ועל האוטובוס מעלים לי אפשרות: להתערב בשאלה, רוב הסיכויים שיפיק תועלת.
במרה שלך באוטובוס, מה היה קורה אם מישהו היה אומר לך: "רוצה להחזיק אותו על הידיים?" או "את חושבת שזה יעזור אם תקחי אותו על הידיים?" או אפילו: "אפשר לעזור איכשהו?"

אני התערבתי לא מזמן, לא לטובת ילד אלא לטובת ברווזים.
יש בשכונה לידנו פארק של צמחיה טבעית עם נחל קטן, וכמובן ברווזים.
יום אחד אנחנו עוברים על הגשר להולכי רגל, ורואים איש עומד על הגשר וזורק לחם לברווזים. אני מדברת אתך על פרוסות שלמות של לחם, חצי כיכר, אולי אפילו יותר.
זו כבר פעם שניה שאני רואה אותו שם, אז אמרתי: היום אני עוצרת.
עצרתי וניסיתי איזו שאלת פתיחה, ואז אמרתי לו משהו בסגנון: אתה יודע, נראה לי שזה המון לחם בשביל הברווזים האלה. אולי זה לא כל כך טוב בשבילם.
הו הו, איך שהוא התרגז. למה אני אומרת לו מה לעשות עם הברווזים, למה כולם מעירים לו על הברווזים, למה כולם חושבים שהם יודעים יותר טוב ממנו, הוא עבד שנה בגן חיות! הוא יודע! והוא [b]ימשיך[/b] לתת לחם לברווזים, על אפם ועל חמתם של כל המעירים.
טוב. אמרתי לו: סליחה, שלום והלכתי.
לא הועיל. אולי אפילו הזיק, בדרכים שאינן ברורות לי. אבל אני רציתי להגיד. היה חשוב לי לנסות.

[u]ומי שסוגר אותם במוסדות מיוחדים צריך לחשוב על זה שככה הם הופכים להיות אוכלוסייה לא מוכרת שילדים עשויים להירתע ממפגש איתה.[/u]
בדיוק

[u]קוראים לזה מחויבות קהילתית[/u]
אלנו קראו לזה מחוייבות אישית. זה היה השם הרשמי. אבל השם שבו השתמשו בדרך כלל היה "התנדבות". כולם, חוץ מרכזת השכבה שהתעקשה לקרוא לדברים בשמם, ולא להשתמש בשיחדש הזה, שמשום בה הפך למקובל ונפוץ.

[u]המדריכה התרתחה ואמרה "הם בדיוק כמוכם!!"[/u]
מאיך שנכתב הציטוט הזה אני מבינה שהאמירה לא פסלה את היותם בדיוק כמונו אלא פסלה את החשש מהמפגש וסתמה את הפה לשאלות או תהיות בכיוון הזה.
אני עצמי זוכרת היטב את החוויה הזו. פשוט היה אסור לפחד והיינו צריכים להתנהג כאילו שום דבר לא מוזר לנו וכאילו כל שיגרת יומנו מוקפת בילדים עם פיגור שכלי ומה העניין בכלל...
והאמת? הלוואי הלוואי וזה היה ככה.
אבל זה לא היה ככה. ומי שסוגר אותם במוסדות מיוחדים צריך לחשוב על זה שככה הם הופכים להיות אוכלוסייה לא מוכרת שילדים עשויים להירתע ממפגש איתה. וכאשר נוצר מפגש, אז כן, נדרש איזה תיווך רגיש ולא קביעה, שמצד אחד היא כמובן נכונה, אבל לא בעיניים של ילד שמעולם לא פגש ילד עם פיגור.

באמת בתיכון, שבו זו חובה כחלק מהלימודים לבגרות, קוראים לזה מחויבות קהילתית.

[u]המדריכה התרתחה ואמרה "הם בדיוק כמוכם!!"[/u]
אוי :-(
רגע, וילדים [b]עם[/b] פיגור הם לא ממש כמונו?
הם לא מתפתחים (בקצב שלהם), לומדים (בקצב שלהם), צוחקים כששמח להם, בוכים כשעצוב להם, רוצים אהבה ויחס טוב וקמלים עקב יחס רע?
מה בדיוק מבדיל אותנו מהם, אחרי הכל?

[u]גם לא באמת הייתה אופציה לא להתנדב. זה לא היה בבחירתנו.[/u]
אוי, נו. שמישהו יפתח מילון ויצטט עבורנו את הערך "התנדבות".
<הם רוצים לוודא שבני נוער יהיו מעורבים בקהילה? אז שלא יקראו לזה "התנדבות". שיקראו לזה "שירות קהילתי", או "התנסות קהילתית" או מה שבא להם. אבל התנדבות היא [b]מבחירה[/b], וחייבת להיות. אוף |אוף|>

_אני התנדבתי באילן בגיל 14 וזו היתה לי חוויה לא פשוטה בכלל. בקושי קיבלנו הכנה, בקושי דיברו איתנו, בקושי משהו. פשוט הודיעו שזה מה שקורה עכשיו כל שבוע בימי רביעי וציפו שזה יהיו לנו הגיוני לגמרי להיכנס למקום מלא ילדים פגועים שלא ראינו כמותם מעולם ובטח שלא הוזמנו לתקשר איתם ובטח ובטח שלא הבנו כלום עם כלום על חוויית החיים שלהם.
איש לא חשב שחשוב להסביר משהו או לדבר לפני זה בצורה מעמיקה על החלק שלנו בכל זה_
לנו עשו הכנה. הדבר העיקרי שאני זוכרת מההכנה הוא שאחת הילדות שאלה אם יש בין החניכים כאלה שסובלים גם מפיגור, והמדריכה התרתחה ואמרה "הם בדיוק כמוכם!!" בנימה של - איך את מעזה לשאול שאלה כל כך חצופה? איך את מעזה לחשוב מחשבה כל כך חצופה?
גם לא באמת הייתה אופציה לא להתנדב. זה לא היה בבחירתנו.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

ועוד מבט על התערבויות:
כשהייתי אמא צעירה (לא כל-כך צעירה אבל חברת ביטחון), יצאתי ערב אחד לטיול עם התינוקת הקטנטנה שלי והלבשתי אותו בשכבות מרובות של עטיפות מחממות.
בכניסה לאיזשהו מקום, הסתכל עלינו גבר מבוגר ואמר לי: ״כל הכבוד לך, רואים איזו אמא נהדרת את, דאגת לבגדים חמים לתינוקת בערב הקר הזה.״
זו יכולה להשמע הערה מאוד מתנשאת, אבל אני כל-כך נהנתי ממנה, היא חיממה לי את הלב. למרות שהייתי מודעת לגמרי לחוסר הרלוונטיות של ההערה המתערבת הזו, פשוט שמחתי בה.
לפעמים התערבות מתנשאת יכולה להתקבל בשמחה...

דווקא נשמע לי סיפור חמוד מאוד, דפנה!

לבת שלי יש נטיה להשכב על מדרכות. היא עושה את זה, כמובן, כמשהו לא מוצא חן בעיניה ואז זה בתוספת צווחות, אבל לפעמים גם נשכבת לה סתם כך.
בשני המקרים הדבר היחיד שאני יכולה לעשות, כך לפחות אני חושבת, הוא להיאזר בסבלנות ולחכות עד יעבור זעם... ואז אני דווקא די שמחה אם עוברת איזו סבתא ושואלת אותה לפשר הצווחות - היא מיד קופצת על רגליה ובאה להסתתר לי בין הרגליים.
קצת מביך, ברור, אבל בעצם מ׳כפת לי...

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

פעם, לפני שהתחתנתי וילדתי, ישבתי באוטובוס וראיתי אמא עייפה ומרוטה עם ילד משועמם ומקטר. אחרי דקה או שתיים של התלבטות, הלכתי והתיישבתי בספסל הריק שמולם, ושאלתי את הילד אם הוא רוצה לשמוע סיפור. הוא רצה ובא לשבת לידי, ואני שלפתי מאיזו מגרה במוח כמה סיפורים שהכרתי.
עם האמא לא יצרתי הרבה קשר. הילד נהנה ואני נהניתי.
מדי פעם אני נזכרת בזה ותוהה אם היא ראתה בזה נחמדות ועזרה או התנשאות כזאת של רווקות שיודעות להסתדר עם ילדים יותר טוב מאמא שלהם, לכאורה.

[u]אבל באופן כללי אני חושבת שטוב שהגבול יהיה רחוק יחסית[/u]

אני חיה בחו״ל, ובביקורי בישראל ממש משתגעת מזה ש(כמעט) לכל אחד יש משהו להגיד. כאן זה קורה כמובן הרבה פחות - אני מניחה שכאן דווקא היה כדאי לקרב קצת את הגבול, למען אנשים שבאמת זקוקים להתערבות.

[u]אבל באופן כללי אני חושבת שטוב שהגבול יהיה רחוק יחסית[/u]
גם אני. ואני מסכימה לגבי החלק השוביניסטי, וממש מעדיפה שלא יעירו לי אף פעם.

מצד שני, יש את העניין של להתערב במקרה של אלימות, ועדים מוארים, וילדים שהעידו שהם זכרו את ההתערבות הזו מצידו של זר עשרות שנים אחרי זה.

אני חושבת שעדיף שכולם יעירו פחות ורק במקרים קיצוניים ואם הם יכולים לעשות את זה טוב. אז גם עולה הסיכוי שיקשיבו להערות האלו. כי הן נמאסות, ואז גם אם יש הארה מוצלחת במיוחד, מי שמעירים לו עלול לחסום את השמיעה שלו אוטומטית...

[u]נורא התחשק לי להגיד לה - מה את קופצת, תגידי?[/u]
לגמרי. האמת היא שיש לי אלרגיה כללית לזן הזה של מתקני עולם / מפיצי הבשורה.

טלי, אני לגמרי מסכימה איתך. בהרבה רמות.
אני חושבת שבגלל זה אני לא מתערבת בדברים שברור שהם חלק מהקשר. הסיכוי של הנזק לעלות על התועלת גדול מדי כשאני כל כך זרה.
ואגב גברים מבוגרים, אני שנאתי במיוחד התערבויות של נשים צעירות, שברור שהן ילדו בערך שבוע לפניי אבל כבר היה להן מה ללמד אותי גם בלי שביקשתי :-)
זכורה במיוחד מישהי שעצרה אותי בקניון כדי לתת לי הרצאה על מנשאים. היא היתה חודשיים אחרי הלידה הראשונה שלה ונורא התלהבה (שזה טוב, בעיקרון) ובגלל שהיא ראתה אותי במקרה עם עגלה פשוט הניחה עלי כל כך הרבה דברים בבת אחת. כבר היו לי אז שני ילדים וקילומטראז' ממש ארוך עם מנשאים אבל מדי פעם, רחמנא ליצלן, הלכתי עם סבתא שלקחה רק עגלה.
נורא התחשק לי להגיד לה - מה את קופצת, תגידי?

ודבר נוסף הוא, שאני מרגישה שיש לזה גם היבט מגדרי.
גברים מעירים הרבה יותר לנשים, וגברים מבוגרים במיוחד (צילי, אני מבינה שבמקרה הספציפי של אבא שלך, לא זה הסנטימנט, אבל מדברת בכללי).
יש הערות שאני ממש מרגישה בהן את ההנחה הכאילו מובנת מאליה הזו, שדעתו של המעיר ממש נחשבת ולגמרי טבעי שאתחשב בה, שלא לומר ארכין ראשי בפניה.

_אז כן להתערב? לא להתערב? להתערב רק אם יש לך כישורים בינאישיים מרהיבים כמו שיש לאבא שלי (בחיי שאין דברים כאלה)?
לא יודעת. הגבול שלי רחוק יותר משלו._
אין ספק שמידת היכולת לעשות את זה בצורה טובה היא פרמטר ממש חשוב, כי באמת קל לראות שהתערבות לא טובה לפעמים רק מזיקה יותר.
אבל באופן כללי אני חושבת שטוב שהגבול יהיה רחוק יחסית. בן אדם שראה הורה וילד בסיטואציה מבודדת וחד פעמית לא יודע כלום על למה ההורה נוהג כפי שהוא נוהג ולא יודע כלום על הילד ועל ההיסטוריה שלו ועל הצרכים שלו, ולכן היכולת שלו לקרוא נכון את הסיטואציה היא ממש נמוכה.
יש מקרים שבהם אין ספק שנכון להתערב, אבל אני כל כך למודת התערבויות יתר של זרים, ועל כאלה שטויות, שפשוט נשארה לי אפס סבלנות לזה והיום מי שמעיר, גם מהכוונה הכי טובה בעולם, אכן מקבל יחס מאוד לא סבלני. יש משהו מאוד יהיר בלחשוב שאפילו שאתה לא מכיר את הילד בכלל, אתה יודע יותר טוב מה נכון לו מאשר אמא שלו.
מצד שני, גם זה אישי. דיברתי על זה פעם עם אמא שלי, והיא ממש הופתעה שזה מפריע לי. היא הגיעה לפה בגיל מבוגר למדי, וזה מאוד נעים לה להרגיש שלזרים גמורים אכפת מספיק בשביל להגיד משהו. גם אם הם מדברים שטויות, האכפתיות שמתחת לזה מורגשת אצלה חזק יותר.

[u]לא התערבתי, על אף שכל כך רציתי. נשבר לי הלב[/u]
כל כך מבינה אותך...

אני עושה אבחנה כזו - יש מקרים שמשקפים מערכת יחסים ארוכה שלא נראית לי או חינוך שלא נראה לי ושום התערבות נקודתית שלי לא תשנה את זה. היא רק תכביד על האמא והאמא תרגיש נזופה ונשפטת וזה לא טוב. אז אני לא מתערבת.
ויש מקרים שבהם חשוב שהילד ידע שמישהו רואה את הטרגדיה שקורית לו ואז אני מתערבת.
ואז נשארת השאלה - מהי טרגדיה שתגרום לי לצאת מאזור הנוחות ולקחת סיכון. אני לא יוצאת מאזור הנוחות בשביל משהו שהרוב המוחץ של ההורים עושה. אני פשוט מקבלת את זה בצער רב.

מזכיר לי איך פעם ילד אחד הרטיב את מכנסיו באוטובוס. זה היה באנגליה. אמא שלו ישבה איתו מאחורה, ובעודה מחליפה לו מכנסיים הצליחה לשגר אליו כל ורסיה של אשמה שניתן להעלות על הדעת. רציתי לצרוח, לא עשיתי דבר.
שום דבר שאני אומר בדקה שהיתה לי לא היה גורם לה לגדל את הילד הזה אחרת. זה מה שהיא מבינה כרגע שטוב.

אבל, אחרי שאמרתי את זה, אני אספר על אבא שלי, שחוש הצדק המפותח שלו פשוט לא מאפשר לו לא להגיד. ולפעמים זה ממש עובד טוב, ולא נורא אכפת לו כשזה לגמרי מתפשל ומתרגזים עליו. הוא חושב שעדיין עדיף להגיד.
חושבת שכבר סיפרתי את זה בדף אחר אבל זה סיפור טוב אז מותר לחזור.

אבא שלי היה לוקח כל יום שישי את הילדים שלי לגן העיר בתל אביב. הם היו משחקים והוא היה מקשקש עם אנשים או משחק איתם.
הפואנטה - מלא ילדים והורים בסביבה, כולם כבר עם הלשון בחוץ אחרי השבוע וקצת מרוטים.
אבא שלי רואה אמא מאכילה פעוט, וממש דוחפת לו כל פעם מחדש את הכפית לפה עם עוד רסק. הפעוט לא רוצה ומוחה אבל היא כאילו לא רואה את זה. ממשיכה במן אוטומט כזה להאכיל ממש בכוח.

אבא שלי, שגם אותו האכילו ככה, לא יכול היה שלא להגיד משהו. הוא ניגש אליה ובשיא העדינות ובחיוך אמר לה שהוא חושב שכדאי אולי להניח לילד כי הוא פשוט ישנא את ההאכלה אם יאכילו אותו בכוח.
האמא היתה בשוק מוחלט. הרי אף אחד לא מתערב בדברים כאלה, נכון?
אבל אחרי כמה רגעים התעשתה ואמרה לו - אתה יודע מה? אתה צודק לגמרי. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. והפסיקה.
ולדעתי יש מצב שזה לא יקרה לה שוב או הרבה פחות.

אז כן להתערב? לא להתערב? להתערב רק אם יש לך כישורים בינאישיים מרהיבים כמו שיש לאבא שלי (בחיי שאין דברים כאלה)?
לא יודעת. הגבול שלי רחוק יותר משלו. רוב הסיכויים שבמצב כזה פשוט הייתי קמה והולכת למקום שבו אני לא אוכל יותר לראות את זה.

ומכאן לסיפור הפוך - פעם נסעתי עם בכורי באוטובוס. הייתי אמא צעירה והוא בכה ולא לקחתי אותו בידיים. הנסיעה היתה מאוד טלטולית וממש חרדתי שמא אשמוט אותו, אפילו בישיבה.
אז הוא בכה בעגלה ואני רק ניחמתי אותו שתכף מגיעים.
אישה אחת, שכנראה לא יכלה לסבול את זה יותר (באמת שזה אדיוטי נורא) קמה ואמרה לי בגסות שאני אקח אותו בידיים ושהיא לא יכולה לסבול את מה שאני עושה. עניתי לה שאם זה קשה לה כל כך אז שתלך לשבת במקום אחר ותניח לי בשקט.
והיא באמת הלכה כי זה היה אוטובוס ארוך והיה לאן לברוח.
לו היא היתה באה אלי עם הערה רכה ושואלת איך היא אולי יכולה לעזור ומכניסה לי קצת ביטחון שלא יקרה כלום ושהיא אולי יכולה לשבת לידי ולשמור גם... אולי המצב היה אחר.

לי יש רשימה לא מבוטלת של סיפורים שבהם עשיתי טעויות או סתם דברים אדיוטיים, ולדעתי זרים גמורים היו יכולים בקלות לשנות את המצב לטובה אבל הבחירה שלהם לנזוף בי או לחנך אותי רק הפכה אותו לחמור יותר.
רוצה לומר - לרוב האנשים אין כישורים טובים להעניק התערבות אמפטית, והם מגיעים לזה כשהם כבר עצבניים או מרחמים או שיפוטיים מאוד, ורק יוצא מזה רע.

[u]אני התנדבתי באילן בגיל 14 וזו היתה לי חוויה לא פשוטה בכלל. בקושי קיבלנו הכנה, בקושי דיברו איתנו, בקושי משהו.[/u]
אני הייתי בשנת שירות לפני הצבא, בגרעין בירוחם. כאילו קיבלנו הכנה, כאילו דיברו איתנו. "כאילו". אמנם הייתי בת 18 ולא בת 14, הבדל משמעותי. אבל במונחים של מה שעמד להתגלות בפני בשנה הזו - הייתי לגמרי ילדה קטנה וקלולס (עם כל כמה שחשבנו את עצמינו לחכמים וחזקים)

אני לא יודעת אם אפשר באמת להכין לקראת חוויות מכוננות כאלה, אבל אני חושבת שמי שמכין, כלומר "המבוגר האחראי" צריך [b]לפחות[/b] לעבור משהו דומה לפני, להיות שם. כלומר, זו כנראה לא יכולה להיות המורה שמעולם לא התנדבה באילן, או החונך שמעולם לא התנדב בירוחם (כמשל כן?...)

[u]אני התנדבתי באילן בגיל 14 וזו היתה לי חוויה לא פשוטה בכלל. בקושי קיבלנו הכנה, בקושי דיברו איתנו, בקושי משהו. פשוט הודיעו שזה מה שקורה עכשיו כל שבוע בימי רביעי וציפו שזה יהיו לנו הגיוני לגמרי להיכנס למקום מלא ילדים פגועים שלא ראינו כמותם מעולם ובטח שלא הוזמנו לתקשר איתם ובטח ובטח שלא הבנו כלום עם כלום על חוויית החיים שלהם.[/u]

אני התנדבתי להיות חונכת של ילדים עם קשיי לימודים מבתי ספר יסודיים. גם לנו לא עשו כל הכנה, ואף לא הכינו היטב את ההורים של הילדים. זה היה נורא. פעם אחת אבא של הילדה, שהתברר שהיתה גם חניכה שלי בתנועת הנוער, אמר לי שהם לא מעוניינים בחונכות. הייתי טובה עם ילדים, ומאוד טובה במתן עזרה בלימודים, אבל ממש לא ידעתי להתמודד עם המקרה. אני ממש מבינה את ההורים שלא רצו שיתערבו להם בחיים, ועוד בצורה כזאת. הייתי לגמרי לבד בסיפור.

הדף הזה נוגע ללבי מאוד. זה נושא שאני חושבת עליו המון. רק לאחרונה ראיתי אמא שנוזפת מאוד בפעוטה (אולי בת שנתיים) כאילו הפעוטה אמורה להבין דברים כמו אדם בוגר (וכאילו שאדם בוגר מבין הכול). לא התערבתי, על אף שכל כך רציתי. נשבר לי הלב :-(.

אוי, פלונית, הסיפור שלך עשה אותי עצובה עצובה עצובה. כל כך הרבה כוונות טובות ובסוף שתיכן מרגישות רע...

בנוסף למה שאמרה בשמת, אני חושבת שמותר לך לזכור את כל הכוונות הטובות שלך שם, ומתוך הבנה של אישה בוגרת לדעת כבר שאת הכוונות הטובות שלך לא תמיד אפשר לראות אבל הן כן שם. וזה שאת יודעת את זה זה ממש ממש מספיק.
זה לא היה יכול להספיק באון ליין כשזה קרה אבל זה כן מספיק עכשיו.
התכוונת לטוב ועשית המון טוב. ממש המון.

ומותר גם עוד משהו בראייה אחורה, ואת זה אני כותבת לך בתור מי שהתנדבה במסגרות דומות מגיל 13ונתקלה בהרבה התלבטויות דומות לשלך בגילאים צעירים - הנוהג הזה של לתת לילדים להתנדב הוא מבורך, אבל זו פשוט טעות לצפות מהם תמיד לעשות את הדבר הנכון. אנחנו היינו רק ילדים שם, ועשינו את הכי טוב שיכולנו. לא היה מזיק אם עוד מבוגרים היו חונכים את הסיטואציה הזו, וכאשר נתקלים בקושי תומכים ועוזרים במקום להקשות עוד (כמו שכנראה עשו הנשים במשרד).

בגיל 13 לקחו אותנו להתנדב בבית אבות. פשוט ציפו שנוכל בקלות להתחבר לקשישים ולשמח אותם ולשיר איתם ולרקוד איתם וממש לגעת בהם, חלקם במצב סיעודי, חלקם צועקים, חלקם עם קטטר, חלקם מזילים ריר...
למה? כי ככה. כי ציפו שזה פשוט יעבור בשלום.
הכנה לדבר הזה? נאדה.

אני התנדבתי באילן בגיל 14 וזו היתה לי חוויה לא פשוטה בכלל. בקושי קיבלנו הכנה, בקושי דיברו איתנו, בקושי משהו. פשוט הודיעו שזה מה שקורה עכשיו כל שבוע בימי רביעי וציפו שזה יהיו לנו הגיוני לגמרי להיכנס למקום מלא ילדים פגועים שלא ראינו כמותם מעולם ובטח שלא הוזמנו לתקשר איתם ובטח ובטח שלא הבנו כלום עם כלום על חוויית החיים שלהם.
איש לא חשב שחשוב להסביר משהו או לדבר לפני זה בצורה מעמיקה על החלק שלנו בכל זה.
במצב כזה מאוד קשה לעשות תמיד את הבחירה הנכונה...

עשית טוב, יקרה. עשית טוב מאוד. ואיפה שהיה לך קשה - זו לא אשמתך. לא נתנו לך כלים למשימה שלא מתאימה לילדה בת 14 בעצם.

[u]אני שוברת את הראש אם היא הייתה יכולה לעזור בצורה אחרת. אם היה עדיף שהייתה מתעלמת. אם היה עדיף שהייתה אומרת משהו אחר - מה?[/u]
אוי איזה סיפור מתסכל )-:
((-))
לדעתי האשה טובת הלב היתה בסדר גמור. היא ראתה מהזוית שלה - שתי ילדות. גם את ילדה וגם ההיא ילדה.
היא ראתה את הכאב הגדול של הילדה האורחת ורצתה לעזור.
הדברים שאת מצטטת ממנה כולם טובים.
מה היה אפשר לעשות אחרת לדעתי?

[u]הילדה בוכה, בוכה, לא הצלחתי להתקשר לאמא והיא לא מסכימה שננסה שוב.[/u]
פה יכולת פשוט לתקן אותה: להגיד "צלצלנו וצלצלנו ואף אחד לא ענה, עוד מעט ננסה שוב".
הרי זה מה שהתכוונת.

[u]אני, בתחושת התקוממות גדולה אך בצייתנות, מסובבת את הכיסא. חוזרים למשרד.[/u]
פה, למשל, יכולת פשוט להביע תקווה: "טוב, אולי אמא שלה כבר חזרה הביתה?"

הילדה לא הבינה אותך, את מבינה? הילדה לא הבינה. היא חשבה שאת מונעת ממנה משהו. היא לא תפסה את העניין, שתלכו ותחזרו שוב בתקווה שבינתיים אמא שלה תחזור הביתה.
יכול להיות שבמצוקה כזאת האופציה היחידה היתה פשוט להמשיך לצלצל עד שיענו. עוד ועוד ועוד ועוד.

[u]אני מרגישה קטנה, טיפשה, רעה, ובעיקר מרגישה שכל העסק הזה נורא לא הוגן. ממורמרת עד העצם.[/u]
ולא מגינה על עצמך בכלל ((-)) נשתלת במקום )-:
כל כך נפגעת מהפרשנות המסולפת, שלא פתחת את הפה פשוט להגיד להן: צלצלנו המון זמן ואף אחד לא ענה, אז אמרתי לה שנלך ונחזור עוד מעט שוב.

סיפור ילדות:
הייתי בערך בת שלוש עשרה. הקיבוץ שלנו התנדב לארח 'קייטנת איל"ן' - קבוצת ילדים שסבלו מנכויות שונות. לכל אחד מילדי איל"ן הוצמד חונך מילדי הקיבוץ.
באחד הימים לקחתי את החניכה שלי למשרד, שתוכל להתקשר הביתה. הטלפון צלצל וצלצל ולא ענו לה. אמרתי: אמא כנראה לא בבית עכשיו, נלך ונחזור בעוד שעה. הילדה לא הסכימה לשמוע על זה. היא רצתה לדבר עם אמא עכשיו. אמרתי: טוב ננסה עוד קצת. צלצלנו צלצלנו - נאדה. אמרתי: אין מה לעשות, היא לא בבית. ננסה שוב יותר מאוחר. מן הסתם ניסיתי לנחם, כבר לא ממש זוכרת.
סובבתי את כיסא הגלגלים ויצאנו מהמשרד. הילדה בוכה, בוכה, צועקת.
עוברת לידנו אישה, חברת קיבוץ. עוצרת בהבעה דאוגה ושואלת: מה קרה לך?
כבר בשלב הזה, לא יודעת למה, הרגשתי מוקטנת מאוד. היה לי מאוד מאוד לא נוח.
הילדה בוכה, בוכה, לא הצלחתי להתקשר לאמא והיא לא מסכימה שננסה שוב.
האישה, בהבעת טוב לב: אולי נלך למשרד וננסה שוב, פעם אחת אחרונה?
אני, בתחושת התקוממות גדולה אך בצייתנות, מסובבת את הכיסא. חוזרים למשרד.
הילדה מחייגת. אמא שלה עונה. הילדה שופכת, מתייפחת, את כאבה. רציתי להתקשר אלייך קודם ולא ענית... היא לא הרשתה לי להתקשר שוב...
הנשים האחרות במשרד מניעות ראש. מה עשית לה. וויי וויי מה עשית לה.
אני מרגישה קטנה, טיפשה, רעה, ובעיקר מרגישה שכל העסק הזה נורא לא הוגן. ממורמרת עד העצם.

עם השנים שעברו, אני רואה היום יותר את הכאב של הילדה. אני חושבת שאז הייתי כמעט עיוורת אליה.
אבל אני לא מפסיקה לראות גם את הכאב שלי שם. עדיין כואב לי להיזכר.
וכאב לי לא רק כשהנשים במשרד צחקו עליי. גם כשהאישה בטוב לב ניסתה לעזור.
אני שוברת את הראש אם היא הייתה יכולה לעזור בצורה אחרת. אם היה עדיף שהייתה מתעלמת. אם היה עדיף שהייתה אומרת משהו אחר - מה?

מעתיקה לפה פוסט של [po]ציל צול[/po] מ{{}}[po]מחשבות ליבה קטנות[/po]{{}}. הוא חשוב ומלמד וחבל לי שייבלע שם. אמנם רובו לא עוסק בילדים, אבל העיקרון נשאר.

_מכירות את זה שרואים משהו ברחוב, ויש איזו הרגשה כזו בבטן לא נוחה שמשהו שם לא בסדר? אז אני הולכת לברר מה העניינים שם ואם הכל בסדר. לפעמים זה גבר שמדביק אישה לקירוזה לא נראה רומנטי בכלל, או גבר שהולך באופן מסוים עם אישה שיכורה, או פשוט הרמות קול שתכף הופכות להרמות ידיים...
ואם עונים לי מהר מדי, ובדרך כלל בשמה של האישה שלא מדברת, אז אני פונה אליה ושואלת מה העניינים ואם היא צריכה עזרה במקרה.
ואם זה לא מניח את דעתי אני מתקשרת למשטרה.
זו לא כזו גבורה, כי אם לא התקשרתי למשטרה וכל האירוע פשוט עבר למקום אחר או חשוך יותר או סגור אז לא באמת עשיתי פה משהו גדול, מעבר לזה שנתתי הזדמנות לבקשת עזרה.
אין לי איזו הנחה שאני יכולה להציל מישהי ממשהו באמת, ואלה החיים שלה, והיא נמצאת איפה שהיא נמצאת. אני יכולה לתת לה תחושה שרואים אותה, שהיא לא שקופה ושמה שקורה לה לא נעלם מהעיניים של כולם ואולי באמת לבקש עזרה.
המקרה היחיד שבו היה ערך אמיתי למה שעשיתי היה כשאישה נרדפה ברחוב וכאשר התערבתי ועיכבתי את הבחור לשיחה ארוכה ממה שהוא ציפה היא פשוט ניצלה את ההזדמנות והלכה במהירות מהמקום, מסובבת את הראש כל הזמן אחורה לראות אם הוא עוקב אחריה ומגבירה את קצב הצעדים כשהיא ראתה שאני מחזיקה אותו שם.
אבל בשיחה התברר שהבחור הוא אחיה. זאת אומרת, גם היא לא באמת תצליח לברוח מהדבר הזה, אלא רק עכשיו ברגע הזה.

פעם עצרתי בחורה שחיפשה את האוטו שלה ונראתה שיכורה לגמרי. אמרתי לעצמי שאם היא נוהגת ככה הביתה רק אלוהים יציל אותנו מזה שהיא לא תהרוג מישהו. שאלתי אותה איך היא מתכוונת לנהוג וכל מה שהיא הצליחה לעשות זה לצחקק ולהגיד לי שאני לא אדאג. אמרתי לה שאם היא לא תאפשר לי להביא אותה הביתה אני אתקשר למשטרה ואעצור בגופי את האוטו שלה שהיא לא תוכל לנסוע. לא צריך אומץ בשביל לעשות דברים כאלה, רק שכל ישר וקצת נחישות.

יש מקרה אחד שבו לא התערבתי, עד היום אני לא יודעת למה, אולי בגלל שהייתי צעירה בהרבה, והלב שלי מייסר אותי שנים ארוכות אחרי זה. ראיתי בטיילת הנטושה ליד הבית שבו גרנו בירושלים גבר עם ילדה, אולי בת תשע. הם לא עשו כלום, רק בהו בנוף, אבל כל הגוף שלי התכווץ שם והיה לי כל כך ברור איך הסיפור הזה נמשך. וזה היה שנים לפני שהתחלתי להתנדב במרכז הסיוע. למיניות יש נוכחות כמו של עוד ישות נוספת וככה גם לכפייה פיזית ואלימות. הילדה היתה קפואה לגמרי.
לא יודעת איך הצלחתי למכור לעצמי שזה כלום וללכת משם. גם אותה לא יכולתי להציל מכלום, אבל במקרים כאלה פי אלף יותר חשוב שילדה כזו תדע שהיא לא שקופה ושהאיש לא יחשוב שהוא פשוט יכול לבהות בנוף כמה רגעים והכל יסתדר סביבו כמו שהוא התכוון_

לא מתחשק לי לפרט, אבל ממש לא מסכימה.
לא להתקשר אם המדובר רק בצעקות ולא נראה לך שיש שם משהו אחר.
נשמע גבולי בהחלט.
נשמע גם מאיים, פולשני ומתערב מה שאת רוצה לעשות.

תניחי להם.

אני במקרה דומה דיווחתי למשטרה.
אם כי המקרה שלך נשמע יותר גבולי.
בכל מקרה בעיני, אם יש ספק אז אין ספק. הרציונל שעמד מאחורי הצלצול שלי למשטרה היה משהו כמו- אם יש אלימות, דפיקה של השוטרים בדלת יכולה לעזור, שלא לאמר להציל חיים.
אם אין אלימות זה יהיה בגדר WAKE UP CALL.

אני לא יודעת מה מהשניים זה היה אבל הצעקות והצווחות נפסקו [b]לחלוטין[/b].

זה הדף המתאים? המדוייק? לא יודעת. ובכל זאת אשמח לתובנות.
שכנים בבניין הסמוך. אינני מכירה, מעולם לא ראיתי את פרצופם. עולות משם צעקות כמעט כל יום, כמה פעמים ביום (בסופ"ש, בסוף אוגוסט). כולם שם צועקים: אבא על אמא, אמא על אבא, ושניהם על הילדים. שפה קשה, אלימה, מעליבה. ילדיהם יכולים לבכות זמן א ר ו ך מאוד. אורחים שלי, שכנים בבניין שלי גם שמו לב. ברור שדיי בזה כדי להיות נוראי, אך אני נוטה להאמין (וגם רוצה) שאין שם משהו מעבר. בעיקר נשמע לי שקשה להם. שהם לא יודעים איך לעשות אחרת.

עכשיו השאלה מה לעשות? האם כדאי לדווח? אני מכירה את המשאבים של הרווחה. אני לא משוכנעת שתהיה שם התערבות מסייעת, כי זה לא נחשב ל"אלימות" ו/או "התעללות". וכל הזמן מציק לי שאולי אעשה להם עוול אם אשלח אליהם רשות כזו, מאיימת בעצם הופעתה.
אני מניחה שלקורא מהצד, גם לי ככזו, קופץ מיד לכתוב: "לדווח! מקסימום אין בזה כלום. אבל בשביל הסיכוי שכן...". ובכל זאת, כשמדובר בפעולה עצמה, כשאפילו בחשד אני לא בטוחה- אני מתלבטת.

[u]במקרה ההוא אני אישית כן הייתי קוראת לה[/u]
גם אני, ובהחלט הייתי שמחה אם היו קוראים לי, במקרה שהייתי רחוקה מכדי לשמוע את הילד שלי קורא לי (מה שיכול לקרות במפגש של באופן? שבו אני מאפשרת לילד שלי להסתובב חופשי? (-: ).

אח, ליל הסדר מספק כל כך הרבה הזדמנויות לראות מה אנשים עושים לילדים ולנכדים שלהם, להתפוצץ ולשתוק, לא?

[u]אחרת היא הייתה אומרת לך שזו הכוונה[/u]
בלתי אפשרי - אני כבר מזמן לא הייתי ליד. רק רציתי לקרוא לאמא ולא חשבתי על זה כעל ביקורת באותו רגע (מקצרת |יד1|

מצד שני אם היא באה והורידה אותו בסוף כנראה שלא היה כאן "אקט חינוכי", אחרת היא הייתה אומרת לך שזו הכוונה.
למשל אתמול בליל הסדר הבן שלי ביקש ממני משהו והוא אמר "את זה" והצביע. הוא מדבר מאוד יפה אז עודדתי אותו שיגיד במילים מה הוא רוצה. אחד האורחים התחיל להרים כל צלחת בשולחן ולשאול אותו "את זה? את זה?" אז אמרתי שזה בכוונה (שאני לא נותנת לו אלא מחכה שיתבטא) כי אני רוצה שיגיד וזהו. לא כעסתי, לא נפגעתי, הצד השני לא נפגע, ובזה זה נגמר. לא צריך מכל זבוב לעשות פיל... (ואני אומרת את זה ברוח הכי טובה, כן?)
במקרה ההוא אני אישית כן הייתי קוראת לה, מקסימום היא הייתה יכולה לבחור להגיד לו (או לך) שיירד לבד... את לא יודעת ממה נובעת ההתרחקות שלה, אז רק בשביל הסיכוי הקטן שהוא לא יודע לרדת לבד וכן צריך את אמא שלו הייתי קוראת לה. זה לא שהתערבת וביקרת אותה או משהו (לא בפניה בכל אופן...)
אני גם בתור אמא הייתי רוצה שיקראו לי אם הילד שלי זקוק לי.

אני מעבירה לכאן משהו שהתחיל ב [po]מעצבן לראות מסביב[/po]:
בגינה ילד טיפס על גדר - רגל פה ורגל שם - ואז נעצר וזעק "אמאאאא! אמאא!"
הוא נשאר כך כמה דקות, וסירב לקבל את עזרתם של זרים טובי לב ("רק אמא!").
בסופו של דבר הצעתי לו עזרה, וכשהוא סירב להיעזר בי כדי לרדת (די מזל, כי כבר הייתי עם תינוקת עלי) הצעתי לקרוא לאמא שלו אי שם בקצה הגינה.

כשהיא סוף סוף באה והורידה אותו ("אבל אתה יודע לטפס") הבנתי שבעצם הוא בטח באמת היה יכול לרדת לבד.
אבל לא נראה לי שאמא שלו הבינה את הסאבטקסט.

כשסיפרתי לחבר שלי על המקרה, הוא אמר שלא הייתי צריכה להתערב. להוריד - טוב ויפה.
אבל אם הילד לא רוצה שאוריד אותו - עלי לחכות שאמו תטפל בעניין. אולי היא בדיוק מנסה ללמד אותו שהוא יכול להסתדר לבד? אולי יש לה סיבה טובה? אולי היא באמת רוצה שילמד לחכות? אולי העובדה שקראתי לה היא בעצם ביקורת מאוד בוטה ולא נעימה על ההורות שלה?

נשמע לי שיש בזה משהו, אבל עדיין - לא יכולתי להשאיר את הילד על הגדר.

כן, זה הסבטקסט שאליו התכוונתי.
אבל זה [b]ממש[/b] לא אומר שלדעתי אמהות צריכות לכרכר סביב הילדים שלהן כל הזמן (על אף שהייתי מצפה מאם להיות בטווח שמיעה סביר מילד בן חמש שצועק "אמא" כבר חמש דקות).
ובכל מקרה זה לא העניין.
מה שהיה נוגע ללב בסיטואציה הזאת היה הקריאה של הילד, והאמפתיה שלי לתחושה שלו שהוא זקוק לאמו והיא לא מזהה את הצורך.
מאוד יכול להיות שזאת סתם אפיזודה חד פעמית, אבל היא נגעה ללבי, מתוך הזווית שלי (הרבה דברים בעמוד הזה עוסקים בפרשנות שלנו ובתחושות שמתעוררות בנו, ולא במציאות).

זה בסדר
:-) PEACE

[u]אני רק הסברתי לך מה <לדעתי> הוא הסבטקסט שלא נכתב[/u]
סליחה..:-)