מתנודבת,
אני מבחינה בצורה ברורה בין שני מצבים: בראשון יש אמא וילד ביחד לפניי. כל דבר שאני אעשה יהיה התערבות בוטה בקשר שלהם ולכן אני נוטה לא לעשות את זה, גם אם מישהו מהם או שניהם זקוק מאוד לכך שיראו אותו. אני מעריכה שאני אפעל שם רק אם אהיה עדה לאלימות פיזית וגם זה לא תמיד. בהמשך אתייחס למצב שבו אלו לא הורה וילד אלא הרכב אחר.
למשל, לא מזמן ברכבת, ישבה משפחה עם שני ילדים יחסית גדולים. הקטן, בטח בסביבות גיל 8 או 10, כנראה ניג'ס והציק לגדול שהיה בערך בן 15. בשלב כלשהו האבא קם, תלש את הילד בזרוע, ובעוד הילד מתפתל ומנסה לברוח גרר אותו לקרון אחר בעודו "מסביר" לו כמה ההתנהגות שלו איומה ובלתי נסבלת כבר מהבוקר.
לא עשיתי כלום ואני חושבת שזה בסדר לא לעשות כלום. אם הייתי פועלת כמו שבא לי הייתי גורמת נזק ליחסים.
אם האבא הזה היה בוחר להתיישב עם הילד בקירבה שמאפשרת לי קשר עין עם הילד, אז יכול להיות שאחרי שהוא היה מסיים לרדת עליו והיה משתרר שקט הייתי מגניבה לילד הזה מבט חומל או חיוך.
אני חושבת שלו הייתי מגניבה מבט כזה לאבא הוא היה מקבל מזה בעיקר ביקורת ושיפוט (תכף אסביר למה) ולכן זה לא רצוי.
בסיטואציות האחרות אין הורה וילד אלא רק ילד לבד, שההורה כרגע רחוק ממנו מספיק בשביל שיהיה מותר לתקשר איתו.
ושם אני נוטה להתנהג כמו שהתנהגתי עם הילדה הזו.
ברוב הדוגמאות של עדים מוארים את יכולה לראות בדיוק את זה. ה"ראייה" של העד מתרחשת כאשר "הפוגע" אינו בקירבת מקום. זה מאפשר לנפגע לקבל מזה משהו מהותי ולא על חשבון היחסים אלא בשביל עצמו, כמו מתנה פרטית.
מסבירה למה חמלה כלפי ההורה אינה במקומה לדעתי - האמונה שלי היא שרוב ההורים יודעים מתי הם לא בסדר או פחות בסדר ובעצם מצטערים בעצמם על ההתנהגות הזו, או כשהיא קורית או אחרי שהם מתקררים.
כשזה קורה, האון ליין, זה פשוט לא זמן טוב לחמלה.
לדעתי חמלה עובדת כאשר היא פוגשת את ניצוץ החמלה העצמית שיש באדם שאליו מפנים אותה. בהיעדר חמלה זה פשוט חסר תוחלת או שזה אפילו מזיק כי זה יתקבל כמו רחמים או שיפוט.
בשביל שההורה ירגיש את ניצוץ החמלה שלו הוא צריך להתקרר קצת ולהפסיק להצדיק לעצמו את ההתנהגות שלו. השלב הזה בדרך כלל לא יגיע כשאני רואה אותו מקרקס את הילד שלו ולכן אני לא רואה טעם להתערב שם בכלל. בתור זרה לא יהיו לי הכלים לעשות משהו מועיל וצריך לקבל את זה.
מה שכן, ואם להתייחס לדוגמה אחרת שנתת, אם יש שם הורה שזקוק לעזרה פרקטית בעוד הילד שלו מביע טרוניה מתמשכת אז בהחלט כן, אפילו בלי לשאול.
אני נוהגת למשל להתערב פיזית (אתמול הצטרפתי למישהי נאבקת וסובלת בדחיפה עגלה במעלה גבעה עם ילד צורח בפנים. היא פשוט ניסתה לעשות את זה בעודה מחזיקה בננה ביד אחת
) ולחייך אל האמא ולהגיד - "יותר קל בשתיים", ואחר כך לסתום. לא שאלתי אם היא צריכה עזרה כי ברור שהיא צריכה עזרה... ואם אני אשאל אותה היא כמעט בוודאות תגיד שלא, כדי לא להטריח.
אבל זו סיטואציה אחרת לגמרי לגמרי מהורה שפשוט נגמר לו ונשרף לו הפיוז.
מהורה כזה אני מסיטה את המבט כדי לא להכביד עליו, או אם המצב לא נוראי וההורה לא איבד עדיין את עשתונותיו (והילד התרחק כבר) אני אחייך ואומר בגלגול עיניים "אוי, כמה מוכר" משתתף כזה. הורים מקבלים דברים כאלה ממש בברכה.
אבל גם זו דוגמה להתערבות שבה בעצם רק אחד הצדדים נמצא בטווח קבלת הסיוע הזה. אני לעולם לא אומר דבר כזה בנוכחות הילד.
באופן כללי אני חושבת, ומנחשת שאת חושבת כמוני, שאימהות בחברה שלנו הן מאוד מאוד מוחלשות
זו נקודה חשובה והיא קפצה לי לעין אז אני מתעכבת עליה לרגע למרות שהיא לא קשורה ממש לדיון.
אם ננהל דיון תיאורטי, אז כן, אני אסכים שאימהות מוחלשות מאוד.
אבל כאשר אני פוגשת אמא, זו פחות או יותר המחשבה
האחרונה שתעבור לי בראש, אם בכלל.
וזה משנה כי כאשר אני פוגשת אמא, אפילו אחת שסובלת מאוד כרגע בגלל הילד שלה או בגלל התנהגותה שלה, מה שאני רואה זה את העוצמה שלה. זה מה שיוצא לי באופן טבעי. אני רואה קושי, ולצדו עוצמה ולא חולשה.
וכאשר אני מתערבת לה במשהו, אם בכלל, אני מתחברת למקום הזה שלה. אני רוצה להאמין שזה הופך סיוע ליותר מדויק ומעצים לפחות חלק מהזמן.
אם מה שאני חשה כלפיה זה רחמים או ביקורת אני לא אתערב. זה בטוח יעבור אליה וזה נראה לי ממש חבל.
ואם אני לא בטוחה לגמרי מה אני מרגישה אני גם לא אתערב.
כהערה כללית - רוב הזמן אני לא מתערבת בדברים האלה שקורים סביבי. זה פשוט החיים ורוב הזמן אני מקבלת אותם כמו שהם.
אפשר גם להוליך אותן בהדרגה לדוגמאות שבהן האמא פחות ופחות בסדר והילד יותר ויותר אומלל
השאלה היא האם בתור עוברת אורח זרה את מרגישה שאת יודעת לסמן את הגבול שבו הורות סבירה אבל מצ'וקמקת באותו רגע הופכת להיות סוג של התעללות נקודתית.
אם לא, אז עדיף לא להתערב לדעתי. אם כן, אז כן.
אני אישית מרגישה כאן שני דברים - שרוב הזמן אני יודעת לזהות, ושאם טעיתי זה בכלל לא נורא. זה גורם לי לקחת לא מעט סיכונים, חלקם נגמרים לא טוב בכלל.
אספר לך סיפור מהקשר אחר.
נכנסתי לחנות כלי בית ושוטטתי בה. הייתי הלקוחה היחידה והיו שתי מוכרות. ברקע שיר של מייקל ג'קסון ואחת המוכרות שואלת את רעותה אם היא אוהבת את מייקל ג'קסון.
השנייה עונה לה - מאוד. הראשונה אומרת - את יודעת, ממש קשה לי לשמוע אותו בתור נפגעת של התעללות מינית בילדות.
ומתפתחת שיחה קצרה סביב הנושא. המוכרת השנייה לא משתפת ממש פעולה עם הצורך הברור של הראשונה, נכיר שאין לה סבלנות כרגע לדיון הזה, ואני מרגישה שזה מן רגע כזה שבו הראשונה ביקשה הכרה בפגיעה שלה אבל לגמרי לא קיבלה וקצת נתקעה עם זה.
ואני? אני כל הזמן לידן, מניחה שהשיחה הזו מתנהלת כי למוכרת שעברה פגיעה בילדותה פשוט אין בעיה שאנשים שומעים. שהיא מהזן שעיבד וחשף ואולי אפילו רואה שליחות בדיבור פתוח על זה.
בסוף הגעתי לקופה ושילמתי. נשמתי עמוק ומבחינתי נתתי לה את ההכרה שחשבתי שהיא צריכה. סיפרתי לה שהתנדבתי שנים במרכז הסיוע וכאשר שמעתי אותה לבי יצא אליה וכו'. אמרתי בסך הכל כמה משפטים.
המוכרת המסכנה קפאה במקום, הלבינה, ורק אמרה - לא ראיתי שהיית בחנות בכלל. חשבתי שאנחנו לבד.
תכלס? רציתי למות. במקום לתת את ההכרה שחשבתי שהיא מבקשת כפיתי עליה חשיפה שהיא לא התכוונה אליה. די מזעזע...
התנצלתי עמוקות והסברתי מה קרה ונפרדנו בצורה טובה אחרי הכל.
אבל הבאתי את זה לכאן כדוגמה ממש כואבת למחיר של לקיחת סיכון כזה מול זרים. או במילים אחרות לעצמי - קצת ענווה... מה את יודעת בכלל?
_אני רוצה לשאול: נגיד שהילד שלך היה צועק ברחוב כי הודעת לו זה עתה שאת לא מסכימה שאחרי סרט טבע אחד תמשיכו הלאה אם יהיה חשק. והייתה עוברת אישה ושואלת אם היא יכולה לעזור, ועומדת ומקשיבה בסבלנות לטענות של הילד, ואחר כך פונה אלייך ושואלת איך את רואה את זה ---
איך היית מרגישה עם זה?_
אני מקווה ששאר הדברים שכתבתי עונים על השאלה הזו
ומוסיפה שיש וצריך להיות הבדל בין התערבות מול הורה וילד להתערבות מול שתי בנות נוער. אני אישית מתערבת הרבה יותר בקלות בין בני נוער, וזה דווקא קורה יותר מאשר בין הורים וילדים. למשל כאשר בגינה יש ילד שהופך לשק חבטות (מילוליות או פיזיות) אין מצב שאני לא אתערב בזה. או אם נערים מציקים לנערות בדרך מבית הספר - מתערבת.
לא בצורה מורתית או עם עודף מילים אלא רק אומרת - תפסיק עם זה, היא מראה לך מאוד ברור שזה לא נעים לה. או בגינה - ילדים, מה העניינים? יש סיכוי שתמצאו דרך להסתדר קצת יותר טוב?
הפואנטה שלי היא שאני לא אתקן אותם. אני מראה בזה למי שנפגע שהוא לא לבד, שראו אותו ומביעים מורת רוח ממה שקורה, הגם אם קלה. אני עושה את זה בין היתר כדי לגונן על הילדים הפרטיים שלי מפני זה וכדי שאם הם נחשפים לדבר כזה הם לא יקבלו את הרושם שזה תקין או הגיוני. וגם כדי שנוכל להמשיך להנות.
אני לא אהנה מההליכה הביתה אם לפניי מישהו מוטרד ואני לא אהנה מהגינה אם חבורת ילדים מתנהגת ככה. אז יש בזה גם מידה של אגואיזם טהור, מעבר לכל שאר המרכיבים.
