שלום לך עלה,
ראשית, ברכות על פתיחת הדף והקפיצה למימי האתר
אשתף אותך בכמה דברים שעלו אצלי כשקראתי את הדף. קחי מזה מה שמתאים לך.
אני מבינה את התחושה שלך שכרגע מתאים לך לעשות עבודה עצמית לבד עם עצמך, מבלי להעזר באדם זר, פסיכולוג או אחר.
אם זה מה שאת מרגישה כרגע והמחשבה על טיפול יוצרת אצלך כזאת התנגדות, אני לא רואה טעם להלחם בזה
.
מה שאני הייתי עושה בנקודה בה את עומדת זה –
- באמת קודם כל, כפי שאת עושה, מנסה ללמוד ולאמץ כלים מעשיים לעבודה עצמית (מיד אציע לך כמה דברים שעובדים טוב בשבילי).
- במקביל, תומכת בעצמי באמצעים שנכנסים לקטגוריה של 'טיפול עצמי'. אני יכולה להמליץ לך על דבר שלי אישית מאוד מאוד עוזרים:
אלה שתי שיטות שמאפשרות לך לטפל בעצמך, בעצמך. אין צורך בפנייה למטפל.
הסיבה שאני אוהבת להעזר בשיטות הללו (וגם אחרות מאותו ה"תחום") היא שלעיתים הכלים הרציונליים הרבים שיש בידי פשוט לא מספיקים.
מאחר והרציונל הוא חלק שעובד אצלי מאוד חזק, בנקודות מסויימות הוא מהווה דווקא מגבלה.
השיטות הללו מסייעות לי לעקוף אותו, את הרציונל, ולגעת בנקודות לא מודעות כביכול מבלי שיהיה לי (לרציונל שלי
) יד ורגל בדבר.
[בסוגריים אומר ש
אם יגיע היום בו תרגישי שאת כן מעוניינת בליווי של אדם נוסף, לא הייתי פונה כצעד ראשון לפסיכולוגיה שהזכרת, אלא דווקא לטיפול רגשי שמשלב את הפן הפיזי, כפי שהציעה לך גם יו יו.
אני אישית קיבלתי ועודני מקבלת המון משיטה שנקראת אייפק, שמשמעותה 'ניקוי פיזי רגשי משולב', שלדעתי יכולה לתת לך מענה מדוייק לדברים עימם את מתמודדת.
אם תרצי, תוכלי לקרוא עוד בדף
שיטת ipec.
שוב, זו המלצה עתידית לאם וכאשר. לא להיום
]
עכשיו אני רוצה להציע לך כמה דברים שאני תופסת כפרקטיים:
כתבת שאת מחפשת פיתרון להתמודדות עם הבכי והיללות של בתך שישר מקפיצים אותך.
עצה שקיבלתי פעם ממישהי ואימצתי בחום היא - ברגע שזה קורה, לקחת, פשוטו כמשמעו, נשימה עמוקה.
למה זה טוב?
כאשר בתך בוכה היא כאילו לוחצת לך על כפתור ומעבירה אותך למצב אוטומטי לחלוטין בו אין לך יכולת לשלוט על עצמך.
לאקט הפיזי של הנשימה יש את היכולת להחזיר אותך מהמצב האוטומטי, אל מצב בו את נוכחת כאן ועכשיו.
כאשר את נוכחת, את יכולה לבחור את דרך התגובה והפעולה שלך, מה שבמצב אוטומטי הוא לחלוטין בלתי אפשרי.
מה שנדרש זה להתרגל לזכור לנשום עמוק כשזה קורה. בהתחלה נזכרים רק אחרי מעשה, אם בכלל
.
אני מאמינה בכל לבי בגישה שמתייחסת
להורות כאל מרחב לצמיחה אישית, ולמפגש הזה בין ילד והורה כאל הזדמנות להורה לרפא את פצעי ילדותו.
בגדול, אני מתייחסת (או לפחות משתדלת להתייחס
) לכל אינטראקציה עם בתי כאל משהו שאני יכולה לגדול ממנו. לכן, אני גם תמיד אומרת שבתי ואני בעצם גדלות יחד.
זה הֶקְשֵר להביט מתוכו על הסיטואציה בה את נמצאת. ההֶקְשֵר האוטומטי של רובנו איננו כזה ועל מנת להפוך אותו לכזה צריך להיות מכוונים לכך.
אם הרעיון הזה מדבר אלייך, אמרי - ואשמח להרחיב.
בכל מקרה, ממליצה מאוד על הספר 'הורות מודעת' של ד"ר הארוויל הנדריקס וד"ר הלן האנט, ספר שפורט את הגישה הזאת לצעדים פרקטיים.
באופן ספציפי יותר (אם אכן התחברת לרעיון הנ"ל) תוכלי גם לשנות את ההתייחסות שלך לבתך:
במקום לראות באופי ובטמפרמנט שלה 'בעיה', לנסות לראות בהם 'הזדמנות' עבורך להרפא מפצעי הילדות שלך.
לנסות להסתכל על הרעיון לפיו דברים לא קורים סתם והאנשים שמגיעים אל חיינו לא מגיעים אליהם סתם, ללא יעוד
. אני אישית מאוד נתרמת מלהביט כך על הדברים שקורים לי.
נקודה נוספת.
נראה לי כי ההסתכלות שלך על בתך כ"קשה" מקבעת אותה במַקום ובתפקיד הזה, ולא מאפשרת לה ולך ליצור משהו חדש ביחסים בינכן.
אני מאמינה כי כאשר אנחנו מסתכלים על אדם אחר או על עצמנו מבעד ל"משקפיים" מסויימים, אין לנו בכלל סיכוי לראות משהו אחר. ולא רק זאת, אלא שהדינאמיקה הזאת מעצימה מאוד את התכונה הזאת.
תארי לך למשל שברגע מסויים החלטת שאדם כלשהו הוא נודניק. מאותו רגע, בכל מפגש בינכם, תביטי בו מבעד למשקפי ה"הוא נודניק". סביר מאוד להניח שכל מה שתראי יהיו ההתנהגויות נודניקיות שלו, ואת כל שאר ההתנהגויות את בכלל לא תראי. זה עובד על הלוגיקה של 'כאשר מחפשים – מוצאים'.
ואז כמובן שתגידי לעצמך "הא! צדקתי! הוא באמת נודניק". ובפעם הבאה שתיפגשו, המשקפיים כלפיו כבר יהיו יותר נחרצים וההסתכלות עליו תהיה פחות גמישה. זה מעגל שמזין את עצמו.
מאוד יכול להיות שאת לכודה בלופ כזה עם בתך, ואם אכן כך הדבר, זה פלונטר שאפשר להתחיל להתיר אם רוצים.
והערה אחרונה (אני לא מאמינה שכתבתי כל כך הרבה!!
):
קראת לדף שלך
ללמוד לשלוט בעצמי.
אני מבינה שזו התוצאה הסופית שאת שואפת אליה. ובכל זאת, יש לי תחושה שאולי הכיוון יהיה דווקא במקום 'ללמוד לשלוט', 'ללמוד לשחרר' משהו שנמצא עמוק אצלך. משהו שבכל פעם שנוגעים בו - מקפיץ אותך ומעביר אותך לטייס אוטומטי ובלתי נשלט.
ערב טוב