סיפורי פוסט פרטום

[אנונימי]

ראו גם מודעות והכנה לתקופת הפוסט פרטום

(הדף ספרו על הימים שאחרי הלידה אוחד לתוך דף זה)

{אשה אחת
כמה מחברותי הטובות ילדו לאחרונה ילד ראשון. ואני חשבתי לעצמי ממרומי השנה שאני אם. כמה סיפורי לידה אנחנו שומעות ,קוראות, מתכוננות ללידה. וחוץ מהזכרות פה ושם אין ממש התייחסות לתקופה שאחרי. והרבה נשים חשות בודדות בתחושות ששוטפות אותן.
אז חשבתי אולי אם נעשה כאן דף. שכל אחת שתרצה תשתף על מה שעבר עליה לאחר הלידה. רגע מצחיק, רגע עצוב. סיפורים גדולים , סיפורים קטנים.
ואולי משהי עם כישרון כתיבת ספרים כמו נועה ברקת למשל. תכתוב ספר כדי להכין את אותן אמהות (-:

[אמא_נמרה*]

וחוץ מהזכרות פה ושם אין ממש התייחסות לתקופה שאחרי

והנה גם הדף הזה עומד ריק כבר יומיים...

אז אני אתרום ראשונה מנסיוני לאחר 7 וחצי חודשי אימהות:
עם לידת בני הרגשתי אחריות רבה מאד. אולי אפילו יותר אחריות מאהבה, ואולי זה אותו הרגש ורק התבלבתי (?!).
היו ימים שהרגשתי, גם כשהייתי מוקפת באנשים שניסו לעזור לי, ששפכו עלי דלי מלא אחריות וטיפות מטפטפות על הרצפה ואני לא מספיקה-לא יכולה-בורחת לי האחריות, כי אני עייפה (לא רגילה לישון פחות משש שעות ברציפות ופתאום..ישנה מקסימום שעתיים וחצי), כואבת מההנקה (לא מהלידה, למזלי), חלשה מדלקת בשד.

פתאום פחדתי שאני לא מתאימה, שאני מפונקת מידי, שאני לא אצליח, שעל ההתחלה אני גורמת נזק לילד שלי בזה שאני בוכה לידו כי ההנקה כואבת.
התביישתי שאני לא רוצה להניק אותי כי זה כואב (כמובן שהנקתי כשהיה צריך, אבל ההרגשה - לחוד).
התביישתי שאני לא מצליחה להניק 'כמו כולם', בקלות, עם חיוך על הפנים, בלי אלף כריות מכל הכיוונים.

עזר לי: האיש שלי, שעודד אותי לומר לידו כל מה שבא לי, לבכות את כל מה שלא יצא, שכתב לי שירי הלל והצלחה.
וגם הזמן עזר, הזמן שעבר, והשד שהחלים, והתנוחה שהשתפרה, וההעזה להניק בכל מקום.

אני חושבת שאם ההנקה לא הייתה קשה לי (יש דבר כזה?) אז המעבר היה באמת מאד חלק.

דברים שהוציאו אותי מהכלים: הערות של 'דודות': כמה הוא שוקל, למי הוא דומה, הוא נורא גדול, לא?, את נותנת לו מים? ועוד.

[אישה_אחת*]

טוב אני אספר את שלי.
בימים הראשונים לאחר הלידה הייתי באופוריה וגם בן זוגי היה בבית, היה לי טוב.
לאחר כמה ימים שבן זוגי חזר לעבודה התחלתי להרגיש את הבדידות. בדיוק עברנו לבית חדש באזור חדש, היה גשם בחוץ לא יכולתי לצאת וגם לא הכרתי אף אחד.
כשהלילה ירד היה לי הכי קשה. ביקשתי מבן זוגי שיחזור הביתה לפני שהשמש תרד.
באיזשהו שלב כשבני התחיל לבכות הרבה. (גזים או אלוהים יודע למה) חשבתי כמה אני נוראית ואני עושה משהו לא נכון בטוח!!!
אנשים התקשרו בימים הראשונים ודאגו לספר לי על תנוקות שמתו. אם זה במיטה יחד עם ההורים ואם זה שלא עשו להם גרעפס בלילה. ואני מפוחדת כל רבע שעה פותחת את העניים ובודקת אם הוא בסדר. חמותי שתחייה סיפרה לי שוב ושוב כל פעם שנפגשנו עם מחלה תורשתית שהיתה לבן זוגי שהיה תינוק עד שזיו יצא מכל סכנה. אני הרגשתי אומללה.
לאחר שבועיים מצאתי את הקבוצה של מודיעין והסביבה. והתחלתי להצטרף. הודות ל אלונה רוטר הנהדרת, שלא יודעת כמה היא עזרה לי כל פעם שהזמינה אותי אליה הביתה (עכשיו היא יודעת P-:) .לאט לאט התחלתי להשתלב בקבוצה, לצאת מהבית עם האטו לכל מני מקומות והחיים נראו אחרת.

כל הזמן הזה בעלי הנפלא עזר לי מאוד מאוד בכל דרך. אמא שלי הפתיע אותי בזה שהיא באה כל יום לשעה לסדר ולנקות, לבשל והלכה בלי לבקש כלום רק לשמור שאני אנוח ואסתגל לתפקיד החדש-אמא. נהר שליט שהרגיעה את הפחדים שלי כל פעם שהתקשרתי אליה עם פחדים חדשים... ההורים של בעלי שהביאו אוכל.

[נועה_ברקת*]

רק עכשיו ראיתי את הדף הזה...
האמת שסיפורי פוסט הפרטום שלי כל כך מדכאים, שלהתמודד עם ספר זה יכול להיות גדול עלי, כמו שאומרים.
בכל מקרה, אתרום את סיפור הפוסט פרטום הראשון שלי, לפני 16 שנה:
ביום השלישי אחרי הלידה, חזרנו הביתה מבית החולים. היה יום שישי. אמא של בעלי היתה איתנו. בצהריים, דפיקה על הדלת, דואר רשום, שרון קיבל שלילת רישיון ל-3 חודשים. נכנסתי לחדר השינה עם דניאל התינוק, סגרתי את הדלת ובכיתי. אי אפשר היה להרגיע אותי. הייתי בטוחה שסוף העולם הגיע.
אחר כך, נשארתי לבדי בדירה השכורה בחיפה. שרון חזר לעבודה, אני לא הכרתי נפש חיה בשכונה. דניאל בכה חלק גדול מהזמן ולא ישן יותר משעתיים רצוף. אחרי כמה ימים כאלו, נכנסתי למצב דמוי הלם קרב. הכל נראה לי כמו מבעד לצעיף, חייתי ושרדתי, אבל לא יכולתי לעשות ולחשוב על ושם דבר מלבד מתי אוכל לישון. בטיפת חלב רק בלבלו אותי ודכאו את רוחי יותר. לצערי, לא יצרתי קשר עם מי שהיתה מדריכתי להכנה ללידה. עד היום אני מתפלאה למה לא עשיתי את זה. אבל גם מבינה שהמצב הרגיל של נשים אחרי לידה לא מאפשר להן בדרך כלל לבקש עזרה באופן אקטיבי. העזרה המתאימה היא זו שמגיעה מהסביבה ביוזמת הסביבה, בשונה ממודולים התערבותיים אחרים רגילים.
ישנן הרבה אפיזודות בתקופה ההיא שיכולות להעיד עד כמה מבולבלת, מדוכאת, לא מפוקסת ואפילו מוזרה הייתי. אבל בשביל לסיים בנימה אופטימית, אומר שכהוא היה בן 7 חודשים יצאתי לסדנת סופשבוע, שהיתה אמורה לרומם את רוחי ולעשות שינוי בחיי. עד היום אני לא יודעת עד כמה עצם הסדנא עשתה זאת ועד כמה שני הלילות הרצופים שבהם ישנתי. כך או כך, חזרתי הביתה בהחלטה שהתינוק הזה מתחיל לישון בלילה. זה קרה תוך שני לילות ומאז ועד היום, 16 שנה, הוא מיטיב לישון.
או הסדנא או השינה או שניהם גרמו לכך שתוך זמן קצר בלבד חזרתי לעצמי, התאוששתי ויצאתי מהדיכאון. בכל מקרה, החוויה הזו הפכה להיות חוויה כל כך בסיסית, שהיא הולידה בתוכי חמלה לאימהות אחרי לידה. הן נראות לי כל כך רגישות, כל כך שבריריות, כל כך זקוקות לתמיכה והגנה מבחוץ....

[אמא_של_מיה*]

כשנודע לי על ההריון השלישי הייתי המומה, לא מוכנה לזה בכלל. עם בן 3.10 ותינוקת בת 6 חדשים. איך אני אסתדר עם שלושה?! וכ"כ קטנים?! כולם הבטיחו שיעזרו המון.
אני חזרתי לעצמי, פיזית, ממש מיד אחרי הלידה. בשבועיים שאחרי הלידה כל יום מישהו אחר בא לעזור אחרי הצהריים: אמא שלי, אחיותיי, אמא שלו. עזרה עם הילדים, עם האוכל, הכביסות, הקיפולים ובעיקר עם חלוקת תשומת לב לכולם, דבר שהיה לי מאד קשה. הייתי מתוסכלת ומלאת נקיפות מצפון בנושא. בעלי היה בשבוע מטורף של עבודה. ואז יום אחד פתאום אף אחד לא יכל להגיע. הם לא התרגשו מזה, הרי אני לא אמא טרייה...אני ממש נלחצתי, איך אני אסתדר? ואם הקטנה תרצה משהו ביחד עם אחיה או אחותה? איך אני אניק בלי לגרום קנאה לאחותה שגם היא תינוקת? ומה לעשות כששתיהן בוכות ורוצות על הידיים בו זמנית? ואיפה הוא הבכור שלי בתוך כל זה? הרגשתי נורא על שאני מרגישה ככה: אז מה אם יום אחד אני אהיה לבד איתם? מצד שני כעסתי שכבר "משאירים אותי לבד" אחרי כל ההבטחות שלהם...
בסופו של דבר אותו יום והימים שאחריו כמובן עברו בשלום, אבל לקח זמן רב עד שהתחלתי לצאת עם שלושתם מהבית לבד, אפילו לגינה הציבורית או למכולת. השנה הראשונה היתה לי (בעיקר במבט לאחור) קשה פיזית ונפשית. חלוקת תשומת הלב בין 3 קטנים כ"כ דרשה מאיתנו המון אנרגיות וסבלנות שלא תמיד היתה. פיתחנו ציפיות מהבכור ו"שכחנו" שגם הוא עוד קטן.
כשמיה היתה בת 9 חודשים עשינו כמה שינויים שעזרו לנו:
הוצאנו את הטלויזיה מהסלון.
רציתי לגמול את מיה ובטעות הגעתי לאתר זה (ובזכות זה היא עדיין יונקת)
קראתי את הספר : "איך לדבר עם ילדים..."
התייעצנו עם פסיכולוגית שהאירה את עינינו בקשר לציפיות מוגזמות מהבכור
ואנחנו עדיין לומדים יום יום...

[ענת_גיגר*]

הזדהיתי עם הסיפור של אמא נמרה, גם אצלנו ההנקה הייתה קשה בהתחלה. פצעים וכאבי תופת בצד אחד.
הלכתי ליועצת הנקה אחת, ולא עזר. הלכתי שוב, מדממת ובוכיה, לאחת אחרת, ובסוף אחרי עוד כמה שבועות, זה התחיל להירגע, ובסוף עבר כליל.
וכולם שאלו "איך"?" ואני אמרתי "נהדר, רק שההנקה קצת קשה", והיה קשה קשה קשה.

הרגשתי כאילו הלידה הטיסה אותי לאיזה כוכב לא מוכר, ואחריה, במקום לחזור לכדור הארץ (כמו שהבטיחו בברושור ) אני מוצאת את עצמי בעולם אחר, נאלצת ללמוד את השפה, מתמודדת עם קשיים ואין למי לבכות ולקטר.

אני זוכרת שחשבתי שהבית בחיים לא יהיה יותר נקי ומסודר,
ואני זוכרת את החברה הטובה שהפציעה ביום שישי אחד ועזרה לנו לנקות, וגם בכיתי לה איזו אימא גרועה אני

ויום אחד שלא הספקתי לאכול ארוחת צהריים, בסביבות שלוש יותם נרדם ואני חיממתי אוכל שחמותי הביאה, וכשהנחתי אותו על השולחן יותם התעורר, וכשניסיתי לחזור לשולחן לאכול, גיליתי שהחתולים אכלו לי את הארוחה.
זה זכור לי בתור רגע מתסכל במיוחד.

[אמא_מתחדשת*]

מבחנתי ההתחלה מאוד הדגישה לי את ההבדל בין גבר לאישה, בין אמא לאבא. להיות אמא זה דבר שקרה לי ברגע. הלידה נגמרה ואני הייתי אמא. כמו ש-אמא נמרה כתבה, המון המון אחריות. תחושה שאני בשביל משהו אחר כל הזמן - בהתחלה דחיתי את הצרכים הכי בסיסים כמו אוכל ושירותים. אחרי כמה ימים התאזנתי (גם לאמא מותר להשתין ). לעומת זאת , נראה לי להיות אבא זה תהליך יותר ארוך. ששת החודשים שעברו מאז לימדו אותי עוד הרבה על ההבדלים. על מה זה להיות אמא ואישה וכמה זה שונה מאבא (זו לא ביקורת חס וחלילה רק ציון השוני).

בבית החולים לא ישנתי טוב כי אסור היה שקטנטן יהיה איתי במיטה. אחרי 2 לילות כאלה הלילה הראשון בבית היה מצויין. לילה אחרי זה לעומת זאת....השדיים שלי התנפחו לממדים אדירים (שחקנית פורנו אחרי ניתוח הגדלה, היתה קטנה לידי) הם היו קשים וכואבים. כל סיבוב המיטה דרש ממני להזיז אותם אחד אחד ביד. כמובן שבאותו הלילה הקטנטן בכה הרבה. לקח לי כל פעם שעה להרדים אותו שוב, ואז לא הצלחתי להרדם, כואבת, מלאת מחשבות (מה מעכשיו זה יהיה ככה?) ואחרי שעה כשכמעט נרדמתי הקטנטן התעורר וחוזר חלילה.

בהתחלה לא הסתדרתי עם הנקה בשכיבה. בכלל ההנקה היתה "ארוע". היתה לי כורסא בחדר שלנו, וכרית הנקה + 2 כריות רגילות +שמיכה + שתיה + נישנוש = אופרציה שלמה. הייתי קמה בלילה להניק בישיבה. - נראה לי שזה עזר להסדיר את אספקת החלב בהתחלה כל לא נרדמתי תוך כדי ושמתי לב שהאחיזה נשארת טובה ושיש שאיבה. בקיצור גם אם אין קשיים "אמיתיים" ההתחלה לא קלה. החדר שלנו היה "המאורה" שלי - מקום המפלט, מקום בטוח (אבל גם בודד).

הקטנטן היה כל הזמן על הציצי. וכל הנקה ארוע. היה לי נראה שככה זה יהיה חצי שנה ("משרד הבריאות ממליץ על חצי שנה הנקה מלאה"). חברות אמרו לי שזה יסתדר די מהר. לא האמנתי. לאט לאט (האמת שדי מהר) ההנקה הפכה שגרה, אני למדתי להניק בכל מקום. כשעבר חודש, גיליתי שאני כבר מתגעגת לציצי כל היום הצרכים של הקטנצ'יק משתנים כ"כ מהר.

תפיסת הזמן בשבועות הראשונים - כל יום היה מצד אחד כמו שבוע (או אפילו שנה) ומצד שני הזמן טס לי....

הרבה אנשים אמרו לי הרבה דברים (בד"כ סתרו אחד את השני) וככה גם הספרים. מהר מאוד החלטתי לא לקרוא יותר ספרים ולא להקשיב לכל האנשים - לשמוע להנהן ואח"כ לבדוק אם זה מתאים לי. אחרי חודשיים וחצי מצאתי את האתר הזה וסוף סוף היתה תמיכה בצורה שאני ראיתי דברים תודה!!!!

וכמובן, שכחתי להוסיף שבכיתי המון!!!! ומאוד עזר לי לדעת שרוב (אולי כל?) הנשים בוכות הרבה אחרי לידה. בכלל מצב הרוח עבר מאופריה לבכי מר וחוזר חלילה בשניוית.

[ה_עוגיה*]

אני שכחנית גדולה ובקושי זוכרת איך התנהלו חיי אתמול.
אבל יש לי זכרון ברור מהערב הראשון בבית.
חזרנו ביום שישי.
בתחילת אותו השבוע קבענו לאכול סטייקים ביחד עם חברים ואפילו קניתי בשר משובח אבל החלטתי להשאיר אותו בבית שלהם כי בחודש עשירי חיים על המזוודות (על תיק בית חולים ליתר דיוק) ויצא שבאמת באותו יום בדיקה שגרתית הפכה לאשפוז.
אותם חברים הגיעו אלינו כמה שעות אחרינו, עם כלמיני מצרכי מזון וקצת אוכל מוכן למילוי המקרר, וגם 4 סטייקים....
מצאתי את עצמי 3 ימים ו3 שעות אחרי ניתוח עומדת במטבח, מכינה פירה וסטייקים לחבורה.
התיישבנו לשולחן, סטייק מדמם על צלחתי (אחרי 9 חודשים בהם כל הפנטזיות שלי הסתובבו סביב "רייר"), נתתי ביס ו... הנסיכה בכתה בחדר ליד.
בשניה אחת התשוקה הפכה לבחילה, התיאבון נמוג, הרעב הלך והפנטזיה נשכחה.
עליתי אליה, הייתי איתה, וכשהיא נרדמה שוב ירדתי למטה כדי לגלות שכולם כבר סיימו לאכול, שעל הצלחת שלי מונח סטייק קר ופירה נוקשה, ושלא בא לי לאכול יותר.

היו לי פחדים.
היו לי חזיונות של דברים נוראיים שקורים.
לי, לאבא שלה.
לה.
פחדתי לקלח אותה בלי שיהיה לידי מישהו כי פחדתי שיקרה לי משהו והיא תטבע לי בדלי.
פחדתי להזיק לה, קטנה כזאת ושברירית.

[אמא_של_מיקוקית_ונוני*]

עוד לפני שילדתי את הבכורה שלי, חלמתי חלום נורא. חלמתי שאני יולדת תינוק שרוף. כלומר, שאני דווקא לא מצליחה במה שכולם מצליחות: ללדת.
בסוף דווקא כן הצלחתי (לידה טבעית שהפכה לניתוח) והבת שלי בהרגשה שלי היא הרגשה יותר טובה מלזכות במליון דולר. ניסתי להניק אותה, ועד עכשיו אני זוכרת סצינה בבית החולים כשהגיעה לבקר אותי חברה שכנה שלי שהיה לה בן בן חצי שנה וניסיתי ללמוד ממנה איך בדיוק מחזיקים את התינוק ומניקים והבעל שלי התחיל לצעוק עלי שהאוכל שהביא במיוחד מתקרר ושהוא יסביר לי איך להניק...
עכשיו אני חושבת שיש סיפורי פוסט פרטום חזקים לא פחות לגברים שבחבורה
אז היה לי פצע בשד, וכל פעם שהנקתי הרגשתי שאני מקיזה מהדם שלי, עד שחברה לעבודה קודמת סיפרה לי על משחת בפנתן שעזרה לה, ולי זה גם עזר, ותוך יום יומיים התחלתי להניק כמו בן אדם , ועדיין זכוריםלי כל החששות והפחדים, ואולי החלב שלי לא מספיק לתינוקת ואולי בגלל זה היא בוכה, ובעיקר חוסר השינה, אמרתי לבעלי שזה יותר גרוע מטירונות בגלל שכל הזמן יש הקפצות, ואתה אף פעם לא ישן יותר משעה, ואתה גם מניק....
בלידה השניה שהיתה הרבה יותר קלה , גם היה סיפור של גודש, ורופא שהזמנו הביתה ורצה לתת אנטיביוטיקה, וכל כך השתומם שאני מניקה, ופתח את הספר הגדול שלו לבדוק איזה סוג של אנטיביוטיקה כן אפשר לתת.....
נקווה שבלידה הבאה זה קצת ישתפר.
אה, עוד משהו שאני זוכרת זה מין דאגה כזו, שיהיה לי אוכל, שמישהו ידאג לי, שימלא את המקפיא באוכל קפוא, שאני רק אצטרך לחמם.

[תבשיל_קדרה*]

אני חושבת שאם ההנקה לא הייתה קשה לי (יש דבר כזה?)
כן.
(אצלי - רק) אחרי הלידה השניה.

תרומתי לדף זה תהיה מצומצמת -
לידה ראשונה - תאומים - טירוף. אי אפשר להזכר, כי הכל במין מערבולת.
לידה שניה - הכל שקט ונורמלי, אבל זה לא מענין הדף - באמת יש הבדל עצום בשלוה-הנובעת-מבטחון כשמתחילים לטפל בתינוקת עם נסיון של כמעט 3 שנים עם תאומים...

[יעל*]

_אותם חברים הגיעו אלינו כמה שעות אחרינו, עם כלמיני מצרכי מזון וקצת אוכל מוכן למילוי המקרר, וגם 4 סטייקים....
מצאתי את עצמי 3 ימים ו3 שעות אחרי ניתוח עומדת במטבח, מכינה פירה וסטייקים לחבורה._

חבורה??? חברים??? הצילו!!!.

[ה_עוגיה*]

יעל, זה לא נורא כמו שזה נשמע. משום מה יצאתי מבית חולים מלאת מרץ, בדילוגים.
היו ימים שהרגשתי לא טוב, חלשה, אבל אותו היום היה מהטובים. הייתי יכולה לעשות את הדרך מבית החולים הביתה בריצה

[תבשיל_קדרה*]

מצאתי את עצמי 3 ימים ו3 שעות אחרי ניתוח עומדת במטבח, מכינה פירה וסטייקים לחבורה
גם לי זה נראה טירוף, ומאידך - ילדתי ביום שני. בשישי בערב (רה"ש) היו פה 10 אורחים.
אבל -
לידה שניה.
האורחים, רובם, בני בית שטיפלו בגדולים, באו עם האוכל, טיפלו בו, וגם ניקו בסוף.
רק שניים (עם כלב) ישנו פה.
היה שווה - נחתי.

[שרהלה*]

אולי חלק גדול מהתסכולים אחרי הלידה נובעים מהצורך של היולדת הטריה להוכיח לסובבים את כישוריה המופלאים כ"SUPER WOMAN" . אצלי, אחרי לידה ראשונה, הגיעה אמא שלי "לעזור" לי. הייתי מאוד עסוקה בלהוכיח לה שאני לא זקוקה לעזרה. קמתי והתרוצצתי ובישלתי וניקיתי, במקום לנוח עם התינוקת. טמטום מושלם.
המחיר ששילמתי על זה היה בעיקר עייפות רבה. במזל, לא משהו חמור יותר.
בלידות הבאות כבר הייתי יותר חכמה, הרחקתי את אמא שלי, והפעלתי את בעלי.
אם שואלים לדעתי, אני מייעצת לעשות כלום, כלומר - לדאוג לעצמך ולתינוק, להפשיר אוכל שהקפאת מראש, ומי שבא לבקר- שיעשה משהו מועיל, ולא יתנחל. לא כל כך מדברים על זה שיש קשיים אחרי הלידה. זה חשוב להתכונן מראש לתקופת ההסתגלות הזאת, ולשתף את בן הזוג, כי חלק גדול מהעזרה יכול לבוא ממנו. זה גם מוזר שהקושי הגדול הוא אחרי לידה ראשונה, בעוד שלפי ההגיון, הרבה יותר קשה כשיש עוד ילדים בסביבה לדאוג להם, וצריך לתמרן כדי שכולם יהיו מרוצים.

[בת_ההרים*]

בלידה הראשונה, אחרי ניתוח, מאד מיהרתי לתפקד...להריץ כביסות ולשטוף ת'רצפה.
לשמחתי החכמתי משהו ואחרי הלידה השנייה ניצלתי כל רגע, כמעט, פנוי למנוחה ושינה.
החוויה הכי חזקה אצלי מהפוסט פרטום היא שהמוח שלי נורא מעורפל. אני לא שומעת טוב, לא רואה טוב, מטושטשת כזאת, לא יכולה להתרכז. קצת מזכיר לי את ה'דאון' מאסיד חזק. מין הרגשה שכאילו כל הזמן התעוררתי משינה רק לפני שנייה. בקשוי הכי גדול בלידה האחרונה היה עם נורי, ה"גדול". ניסיתי להיות איתו בזמן איכות, עאלק ולהיות איתו לבד כשהלל נרדם לשעה. וכל מה שרציתי לעשות היה לישון גם אני. עניין לי את הת.. הזמן איכות הזה. וזה סתם מירמר אותי שאני מנסה לרצות אותו בזמן שאני זקוקה מאד למנוחה ושקט בראש. אני לעולם לא אחזור שוב על הטעות הזו. זה רק יצר אצלי כעסים.

ושרהלה לגבי המשפט האחרון שלך זה גם מוזר שהקושי הגדול הוא אחרי לידה ראשונה, בעוד שלפי ההגיון, הרבה יותר קשה כשיש עוד ילדים בסביבה לדאוג להם, וצריך לתמרן כדי שכולם יהיו מרוצים

אז...

המעבר מלהיות זוג ללהיות הורים הוא אדיר. המון שינויים בחיים והמון וויתור ואתגר לאגו. בילד השני אתה כבר "הורה מחונך" שיודע מה זה לא לישון ולא להתקלח יותר משתי דקות ולא לאכול ארוחת גורמה עם יין כל ערב (-; ככה שאין את ה"שוק" הזה של המיינד והגוף.
להפוך מהורה לילד אחד להורה לשניים זה לא קשה פי שניים אלא קשה פי חמישים!

[אמא_ל_5*]

אני מתחילה לחשוב שמשהו אצלי לא בסדר. מיד לאחר הלידה הראשונה הרגשתי כיף עצום - כאילו זה מה שחיכיתי לו כל חיי. ההנקה הלכה חלק, נהניתי מכל רגע, ומיד רציתי שוב שלהכנס להריון. רק כעבור כמה חודשים התחלתי לחשוב "מתי הוא כבר ישן כל הלילה", כי הוא היה מאלה שיונקים חמש שש פעמים בלילה, וזה היה מתיש, כי הייתי שוב בהריון.
שנתיים אחרי הראשון נולדה ביתי השנייה. גם כאן הייתי מאד מרוצה, ולא זכורות לי כל בעיות בשבועות הראשונים. אבל בגיל שלושה שבועות היא החלה לסבול מגאזים, או בכל סיבה אחרת שגורמת לתינוקות לבכות שעות, ומאז, משך חודשים היא היתה בוכה שעות, ולא ישנה יותר מ-40 דקות רצוף, יום ולילה. זה היה קשה. אבל לא טראומתי. כנראה בזכות הבעל הנפלא שלי, שתמך, עודד, עזר, כל הזמן הראה לי כמה היא נפלאה (כאשר כבר חשבתי שתמיד היא תהיה כזאת ששום דבר לא מרצה אותה). בהמשך בהחלט היה לי קשה עם שני הילדים, כאשר בעלי היה חוזר מאוחר בלילה.
וכעבור שלוש שנים נולדה ביתי השלישית. זה היה ממש נפלא. היא הכניסה שלווה ורגיעה הביתה, שהיו חסרים מאז הלידה השניה. ממש איזון. כבר בלילה הראשון בבית היא רק התעוררה לינוק ומיד חזרה לישון. היה ממש כיף. גם הגדולים היו איכשהו רגועים יותר. ממש לא זכור לי קושי מהתקופה ההיא.
וכעבור שנתיים ותשעה חודשים נולדה ביתי הרביעית. היא היחידה שנולדה עם אפידורל. ואולי בגלל זה, ואולי לא, היא היחידה שהתקשתה בהנקה. סבלתי מכאבים עזים מהיום הראשון. תוך שלושה ימים היא החלה לפלוט דם מהפטמות שלי, ותוך עשרה ימים קיבלתי דלקת קשה של השד עם 40 חום. הייתי נורא חולה. נזקקתי לתמיכה כדי לקום מהמיטה לשרותים. אבל כמובן לא דילגתי אפילו על הנקה אחת. כשהיא היתה בת שבועיים הבנתי שצריך לטפל בבעיית ההנקה (עם ילד רביעי - מי חושב בכלל שיכולה להיות בעיה?). ראיתי שהיא ממש לא תופסת נכון את השד בפה, תיקנתי את התפיסה של השד בפה שלה, ותוך 3-4 ימים הכל חלף. הכל חזר להיות כיף.
הלידה החמישית היתה שש שנים מאוחר יותר, הפעם בבית. זה כמובן היתה חוויה נפלאה. ביומיים הראשונים התינוקת בכתה המון, וחששתי שהיא תהיה כמו אחותה הגדולה, שזה באמת היה קשה. אפילו בכיתי פעם אחת, כי הרגשתי אשמה כי אני רציתי ילד נוסף, והנה הבאתי על המשפחה תינוקת שלא מפסיקה לצרוח. אבל זה כנראה היה מגרוי יתר של הימים הראשונים - כל הילדים רצו להחזיק אותה, לטייל איתה בעגלה וכו'. תוך כמה ימים הפכה לתינוקת רגועה וחמודה. זו היתה הלידה הכי קשה שלי מבחינה פיזית - לקח הרבה זמן עד שהיא יצאה. הייתי מותשת וכואבת לאחר הלידה, ולקח לי כשבועיים שלושה להתאושש פיזית.
אני חייבת לציין שבגדול מאד מאד נהניתי מכל הלידות ומכל הפוסט פרטום שלי. אין כיף גדול יותר מאשר תינוק חדש.
אם יש משהו שאני מצטערת עליו היום הוא שלא עשיתי רווחים קטנים יותר בין הילדים, בעיקר בסוף, כך שהייתי יכולה ללדת לפחות עוד ילד אחד.

[אביב_חדש*]

אם יש משהו שאני מצטערת עליו היום הוא שלא עשיתי רווחים קטנים יותר בין הילדים
זו בדיוק ההתלבטות שלי. מצד אחד הבעל שלי מת לעוד ילד, ומזכיר לי שבגיל של הקטנה שלנו, לילד הבכור נולד כבר אח. ואני חושבת שגם אם אכנס עכשיו להריון כבר יהיה הפרש של שנתיים, וזה מתחיל להיעשות מרווח...
אבל אני כל כך נהנית, ומפחדת מעוד הריון (בעיקר ההתחלה, המעייפת) ומזה שהלידה בבית עולה כל כך הרבה, והמיילדת בכלל לא בארץ, ואני רוצה ללדת רק איתה, ולא מוכנה לוותר על המשך ההנקה עם הקטנה שלי.

[אמא_נמרה*]

קישור לסיפור פוסט פרטום מפורום אמנות הלידה http://www.leida.co.il/reply.asp?rep=170067&qt=20574

[דקל_נור*]

כמה טוב למצוא דף כזה (ושיש זמן לקרוא את כולו ...)

[הריונית_מתחילה*]

שלום לכן,
אני בהריון, בשבוע תשיעי. זהו מצב משמח, מבלבל, מעייף, ממלא חיים והשראה. חלקים שונים בתוכי מתחילים להתכונן, להתכוונן, להכין את עצמם לשינוי. וכאן בקשתי לעזרה - סביב מועד הלידה המשוער בעלי אמור היה לנסוע לחו"ל לצרכי עבודה. ניסיתי להסביר לו שזה לא ממש יתאים שהוא יסע לשבוע, נאמר שבוע אחרי הלידה, אבל הוא לא לגמרי מבין למה. האם תוכלו לחלוק איתנו מניסיונכם - איך נראים השבועות הראשונים שאחרי הלידה - רגעי אושר, רגעים קשים, הצרכים המיוחדים והדחופים שמתעוררים, הבעיות הצפויות והלא צפויות, השינויים החשיבתיים שיש לעשות, ההסתגלות למצב החדש.

משום מה זה נראה לי כתחום שלא מדברים עליו מספיק, ורוב הזוגות שפניתי אליהם אמרו לי ש"אי אפשר להבין עד שלא חווים את זה". אני בטוחה שזה נכון, אבל בכל זאת לא יזיק לשמוע כמה שיותר סיפורי חיים.

תודה

[יו_יו_בקנדה*]

הריונית יקרה,
שלושה ימים אחרי הולדתו של יויו שלנו בן זוגי נאלץ לטוס לתקופה של חמישה ימים...
זה היה ממש ממש אבל ממש לא לעניין!
הייתי מוקפת באהבה ותמיכה פיזית ונפשית ועדיין האדם שלו הייתי זקוקה ביותר היה רחוק כל כך.
עכשיו אני בחודש תשיעי ואין סיכוי שהמצב יחזור על עצמו.
ממליצה לך לנסות ולמנוע את הנסיעה.
החוויה של הלידה שהייתה כה חזקה ומעצימה עבורנו בעצם נקטעה בנסיעה הזו.
זו ההמלצה שלי, אבל אם אין ברירה אז אין ברירה וזה לא סוף העולם.......

[הריונית_מתחילה*]

יו יו מקנדה - אני יודעת שאני לא רוצה שהוא ייסע. העניין שהוא לא מבין למה. הוא לא מבין מה הולך לקרות בימים שאחרי. ולזה אני זקוקה- תיאור של יום טיפוסי, שבוע אחרי הלידה. שבועיים אחרי הלידה.

[אור_הירח*]

הריונית מתחילה, אצלי (ואצל רבות מחברותי) זה ככה:
בחודש הראשון אחרי הלידה העולם פשוט "מתהפך" ומשתנה כליל. אני, היולדת, עייפה ומותשת מחוויה מטלטלת ומעצימה. הגוף שלי מכווץ, אני עייפה וערנית בעוצמות שלא הכרתי. אני רעבה מאוד, וזקוקה לאוכל מזין (שאמא שלי באופן מסורתי מכינה לי).
אחרי מספר ימים, הפטמות שלי מתחילות לכאוב מהילוד שיונק במרץ. אני צריכה לטפל בהן כל הזמן: לשטוף במיים, לאוורר, למרוח מישחה. במקביל ההורמונים והחוויה הכללית מתחילים להשפיע: הדמעות זולגות מעצמן, אני מרגישה שחיי השתנו ואינני מכירה אותם יותר, אני מתעצבנת בקלות מכל מילה קטנה, או מכיור שאינו נקי. ובאופן מקביל, ללא כל התחשבות (סתם...) יש את התינוק שבחודש הראשון נמצא במצב הכי חסר ישע ונזקק שלו: הוא רעב וצמא, סובל מכאבי בטן וגזים, לא תמיד מסוגל לינוק לאורך זמן כי הוא נמצא במין מעגל כזה: רעב, יונק, הבטן כואבת לו, בוכה, שוב יונק... גם הוא מרגיש שחייו, כפי שהכיר אותם, השתנו לבלי הכר.
ולכן, בחודש הראשון (ולדעתי גם בחודשים שאחריו, אבל הכי הרבה בחודש הזה), את כיולדת, זקוקה להכי הרבה תמיכה שיש: שיבשלו לך, יתחזקו את הבית, ויטפלו בתינוק ככל שניתן (את מניקה, את ילדת, את צריכה לנוח).
(אור הירח ובן זוגה החליטו לבטל נסיעה שלו לחו"ל עם לידת התינוקת השלישית, ולבסוף המחליף של בן הזוג לנסיעה זו חלה מאוד והבן זוג נסע כשהתינוקת היתה בת חודש וחצי- מאוד מאוד לא מומלץ, למרות כל "שחקני החיזוק" שנבחרו להחליף אותו).

[מים_שקטים*]

בילדה הראשונה - מצד אחד אני רציתי מאוד שיהיו איתי ויעזרו לי (לא רציתי לקנות עזרה), במיוחד בנושא ההנקה והגזים. אבל מצד שני רציתי גם את השקט שלי, וללמוד את הדברים ושלא יגידו לי דברים שפוגעים בי. כמו: אולי אין לך מספיק חלב, הבית לא מסודר, למה את לא אוכלת וכו'.
לכן אם את יכולה למצוא עזרה של מישהו שהוא באמת תומך ואת מרגישה איתו ממש טוב ונוח זה הכי טוב.
מעבר לזה מאוד עזר לי ששלחו לי אוכל כל יום, שקמתי בבוקר והיה לי קוואקר מוכן, שתמיד היה לי מה לנשנש. יועצת הנקה בשלוף. ושיהיה עם מי לדבר.

בילד השני - רציתי שיהיו איתי כל הזמן ולא משנה מי. נוראה פחדתי להשאר לבד עם שניהם.

[הרגע_הזה*]

הימים הראשונים = 6 שבועות של משכב לידה. אפילו החוק היבש, זה שמגביל את חופשת הלידה ל-12 שבועות (יחד עם המלצה להניק בלעדי 6 חודשים:-P), קובע שבעת חלוקת חופשת הלידה בין בני הזוג עדיין ששת השבועות הראשונים 'שייכים' לאישה בלבד. אפילו מילואים דוחים במצב כזה.
מעבר לכל מה שכתבו לך על האם והתחלת המשפחה, כדאי שיחשוב מה הוא יפסיד. תינוק קטן משתנה מיום ליום וזה לא משהו שניתן השלים - לא יד ראשונה (שהות משותפת בהמשך) ולא יד שניה (סיפורים ותמונות).

[חמוטל*]

וואו, הימים של אחרי הלידה, הם ימים מאושרים מאוד וקשים מאוד. מצד אחד עוצמת חויית הלידה היא אדירה ויש תחושה של סיפוק ,מעין "היי "שכזה. מצד שני, אצלי לוקח הרבה זמן להתאושש פיזית מהמאמץ האדיר של הלידה, אני מתעייפת מהר, מתערערת מהר, לא מאוד מאוזנת. הנטיה שלי היא לדאוג מאוד לצרכי התינוק אך לא לדאוג לעצמי. בלידה הראשונה חשבתי שאני לא צריכה אף אחד וטעיתי בגדול. שילמתי מחיר יקר על כך שלא ידעתי איך להעזר, ומציעה לך לבקש כל עזרה אפשרית ביחוד בתחום הצרכים הפיזיים עבורך. שתמיד יהיה אוכל טוב ושלא תהיי יותר מדי לבד, זו תקופה רגישה. עבורי אחרי שתי הלידות התחושה היתה של הישארות קצת ללא מנגנוני ההגנה שלי, ללא שריון, ולכן הכל נחווה יותר חזק, קצת קשה לסנן, להחליק, מעין חוסר שקט פנימי. בלידה השניה אמא שלי היתה אצלי 3 שבועות וממש שמרה עלי, שאלך לנוח, העירה לאורחים שהגיע הזמן לסיים את הביקור כי אני צריכה לישון, דברים שלא הייתי יכולה לעשות בעצמי באותה עת. והמנוחה קריטית, וההישארות עם עוד מישהו שדואג לך ואיתך היא קריטית, לפחות עבורי.

[מא_צ'י*]

אנחנו מצאנו שהספר "הכנה להורות", של דיאנה אידלמן-קרת היה הכנה טובה לאתגרים ולצרכים המתעוררים בעקבות הלידה.
ממליצים בחום.

אנחנו הגדרנו מראש שהוא יחדל מכל עיסוקיו לשבוע כדי להיות בבית.
היום אנחנו חושבים שבפעם הבאה נגדיר חודש.

[תזמורת_הים*]

צריך המון עזרה ותמיכה מיד אחרי הלידה.
חשבי על עצמך אחרי מחלה קשה, חלשה ועייפה. עכשיו תוסיפי למשוואה תינוק זעיר, שלא ישן טוב בלילה, אולי סובל מגזים, וזקוק לטיפול 24 שעות ביממה. עכשיו תוסיפי למשוואה את ההורמונים, כמו אלה שאת מכירה מהווסת שלך, שגורמים ל PMS. מה קבלת?
אם הנסיעה הכרחית, אני חושבת שתוכלי להסתדר בתנאי שתכיני לעצמך מערך תמיכה חלופי הולם, כולל מישהו שיישן אתך בלילות ויקום לתינוק (כשהוא יצטרך טיול ולא ציצי). שאלי אמהות חד הוריות איך הן הסתדרו בתקופה הראשונה אחרי הלידה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ניסיתי להסביר לו שזה לא ממש יתאים שהוא יסע לשבוע, נאמר שבוע אחרי הלידה, אבל הוא לא לגמרי מבין למה
במחשבה שנייה, אני חושבת שאולי כל הדף הזה לא עונה בכלל על מה שמטריד אותך.

את רק בשבוע תשיעי, הריון ראשון - ככל הנראה בעלך בכלל לא תופס שהולך להיות לכם תינוק...
השאלה היא לא מדוע הוא לא יישאר לתמוך בך, אלא מדוע לא נראה לו חשוב שהוא יהיה שם כשהילד החדש שלו יוצא לאוויר העולם. האם הקושי, האם התרחבות המשפחה, ההיכרות עם התינוקי, הטיפול בו, כל אלה שלך בלבד? לא קשורים אליו?
תפקידו אינו רק תפקיד של בעל אלא גם תפקיד של אבא.
לכן אני חושבת שהוויכוח שלכם כרגע תיאורטי בלבד - תני לו קצת זמן, אחרי האולטרא-סאונד הראשון שבו רואים ממש "בנאדם קטן" (בסביבות שבוע 13-14), אחרי שתתחילי להרגיש תנועות, אחרי שיראו את התזוזות על הבטן. כל הזמן הזה נחוץ במיוחד להורים בפעם הראשונה כדי להפנים את עובדת ההריון והתינוק המתקרב. לדעתי כשהוא יתפוס שבאמת יש תינוק הוא יתחיל לחשוב על העניין מחדש.

[שמש*]

ערב טוב,
בהתחלה כנראה לא הבנתי נכון ומשום מה חשבתי שאת בחודש 9 ורק אחרי ההארה של קרוטונית מהמרק הגדול
הבנתי שאת בשבוע 9... ואאלה יחי ההבדל הקטן!
אז יש לך מלאאאאאאאאאאאא זמן להכין להתכונן וכו' וכו'

ואני לגמרי מסכימה עם קרוטונית
תני לו קצת זמן, אחרי האולטרא-סאונד הראשון שבו רואים ממש "בנאדם קטן...

ולגבי הלידה או יותר נכון אחרי הלידה, לי באופן אישי היה מאוד כיף השיתוף בניינו
ז"א המקלחות, הטיולים ,ההתפעלות האינסופית מהיצור המדהים שנולד,מכל תחושת הבראשית שאפפה אותנו
ויחד עם זאת, ממש לא היה לי מקום לאפחד (חוץ מבעלי) אפילו שלחתי את אמא שלי אחרי יומיים הביתה, רצינו את האינטימיות שלנו עם תינוקינו המדהים...
הכל לבד!!!

אז אני חושבת שבסה"כ זה מאוד אינדיבידואלי, ואת הצרכים האמיתיים או יותר נכון, מה מתאים ומה לא יודעים אך ורק אחרי הלידה.

מאחלת לך הריון מקסים וקל, ותמשיכי לשתף.
,

[הריונית_מתחילה*]

תודה לכולכן על התשובות. אבל קרוטונית צודקת- עדיין לא קיבלתי מענה. אני מבקשת פשוט תיאור של הימים שאחרי (מה כרוך בטיפול בתינוק שרק נולד, בתינוק בן שבוע, ההאכלה, הקניות הדחופות, מצב האשה וכו') כדי שבן זוגי יבין את הסיטואציה קצת יותר. הסיבה שאני מתעסקת עם זה עכשיו ולא אח"כ, למרות שברור לי שעם הזמן גישתו תשתנה, היא שהוא צריך להחליט עכשיו אם הוא ייסע וצריך לתת תשובה עכשיו לעבודה בחו"ל.

[POOH_והתוספות*]

מה כרוך בטיפול בתינוק שרק נולד, בתינוק בן שבוע, ההאכלה, הקניות הדחופות, מצב האשה וכו'
זה מאד קשה..
כי זה מאד תלוי באיזו לידה תהיה לך.. ואיך תרגישי אחרי הלידה ואלו דברים שלא ניתן לצפות מראש..

אבל אספר לך איך היה אצלי:
אחרי הלידה הראשונה שלי שהייתה לידת ואקום שבועיים לא יכולתי לעשות כמעט כלום בעצמי כל קימה/ישיבה/עמידה כאבה לי נורא..
אחרי הלידה השניה שהייתה לידת בית נפלאה לא הייתה לי בעיה לתפקד והיו צריכים להזכיר לי להוריד קצב.
בכל אופן אחרי שתיהן הייתי עייפה נורא..
בימים הראשונים התינוק/ת רוב הזמן מחובר לציצי [בהנחה שאת מניקה] ועוד צריך ללמוד איך לחבר טוב וההנקות ארוכות ולפעמים קצת כואבות. ובין הנקה להנקה צריך למצוא זמן להתקלח, לאכול, לישון..
וזה בהנחה שיש בבית מישהו אחר במטפל בענייני הבית - כביסה... בישול.. נקיון וכד'..
אצלנו בן זוגי עשה המון בבית הוא היה משאיר לי במקרר צלחת עם ארוחת צהריים כך שאצטרך רק לחמם את האוכל כשאהיה רעבה.
אחרי הלידה הראשונה אמא שלי הייתה אצלי כמעט חודש לעזור לי לתפקד.. כי לא יכולתי לזוז כמעט. רוב היום פשוט ישבתי עם הילדה עלי על הכורסה וזהו. כל קימה לשירותים אפילו דרשה ממני מאמץ וכאבה נורא...

ועוד משהו - לא ניתן לדעת מתי בדיוק תהיה הלידה. הוא לא רוצה להיות נוכח בה?
אם הוא נוסע בתאריך כל כך קרוב לתאריך המשוער יש סיכוי [לא קטן] שהוא פשוט לא יהיה בלידה
זה לא מפריע לו שהוא לא יהיה נוכח כשבנו/בתו הבכור/ה יגיעו לעולם?

[ההולכת_בדרכים*]

שלום לך הריונית מתחילה,
אני הייתי קודם כל מבררת איתו יותר לעומק למה הנסיעה כל כך חשובה לו.
יכול להיות שהוא מאוד רוצה להיות בבית אחרי הלידה, אבל נדמה לו שאין ברירה.
יכול להיות שהוא חושב שפשוט אין אפשרות שהוא לא ייסע, שזה לא מציאותי, שהוא חייב לנסוע על מנת לשמר מטרות לטווח הארוך.
שאם הוא לא ייסע יקרה משהו לא טוב, ולכן עם כל אי הנעימות שבכך, תצטרכי לוותר על נוכחותו.
אולי הוא מרגיש מחויב מאוד לבוס, לפרנסה, לתפקיד שלו.

זה מקום שבו הוא יכול לשנות נקודת התייחסות.
המרגיעון בדיוק שואל אותי <מה עשית היום למען עצמך?>
גם הוא יכול להתחיל להבין שעם התרחבות המשפחה הפרספקטיבה משתנה-
יש איזו התכנסות פנימה, התא המשפחתי הופך להיות דבר חשוב ביותר, הצורך משאבים ואנרגיה לא פחות ממקום העבודה.
פתאום נכנס למשוואה יצור קטן ואהוב שזקוק לך שם, ואתה מוצא את עצמך מוותר על דברים שלפני כן היו קודש הקודשים.
וכמו שכבר נאמר כאן, הזמן הזה לא חוזר. הוא חד פעמי.
זה לא כמו בחיים עם בן הזוג בלבד, שם תמיד אפשר לפצות על זמן אבוד כי אנחנו אנשים מבוגרים.
בכל מקרה, הייתי מנסה לברר איתו מה הוא באמת מרגיש בקשר לנסיעה הזו, מה עומד מאחורי המחשבה שהוא חייב לנסוע.

מפה לשם, לא כתבתי עוד כלום על הימים שאחרי הלידה.
יש את הפן הטכני, שאת באמת חייבת עזרה 24 שעות ביממה לפחות בשבוע-שבועיים הראשונים.
כמו שכבר כתבו- את צריכה לטפל בגוף שלך ברמה הבסיסית ביותר.
אף על פי שהלידה שלי היתה טבעית, ללא התערבויות, ללא קרעים ותפרים, עדיין היו לה השלכות מרחיקות לכת.
התכווצויות הרחם כאבו לי ממש כמו צירים והייתי צריכה לבלות שעה ארוכה מאוד במקלחת בנסיון להקל על הכאב הבלתי נסבל.
הציצים עוד לא התרגלו להנקה, הייתי צריכה לטפל במצבי גודש שנוצרו, מה שאומר זמן רב בהתעסקות עם כלמיני עיסויים, קומפרסים
ושאר ירקות.
יש נשים רבות שמתקשות לשבת אחרי לידה או שסובלות מפצעים בפטמות או דלקות בשד.
ההנקות אינסופיות ומועדיהן לא ידועים מראש, ויש מצבים שאת מתה להשתין או לאכול משהו ופשוט לא יכולה לנתק את התינוק מהציצי במשך איזה שעה שעתיים.
בזמן הזה מישהו צריך להגיש לך אוכל ושתייה, להחזיק את התינוק בשבילך לכמה דקות.
בימים האלה מאוד קשה למצוא זמן אפילו לפעולות בסיסיות כמו מקלחת וצחצוח שיניים אם אין לך עזרה צמודה.
התינוק אכן ישן לפעמים, אך לא בזמן קבוע ולאו דווקא בזמן שמתאים לך כך שקשה לבנות על זה.
ובכלל, כשהתינוק ישן את ממש צריכה לישון גם, כדי להרוויח כמה שעות שינה רצופות מדי פעם.
התינוק עושה המון פיפי וקקי והעיסוק בהחלפת חיתולים הוא סביב השעון.
יש המון דברים שאתם כהורים עדיין לא מורגלים בהם, ושגרת הטיפול יכולה להיות קצת מסורבלת בהתחלה.
נניח, אם פתאום מופיעה איזו תפרחת קטנה או צהבת ילודים ואתם מזבזים זמן בטלפונים והתייעצויות מה עושים עם זה.

ועוד לא אמרתי כלום על העניין הרגשי!
אני זוכרת שאחרי הלידה הרגשתי מאוד פתוחה וחשופה למה שקורה סביבי, מצב של הכלה מקסימלית.
יש בזה כיף גדול, הרגשה של רכות אינסופית, אבל אם במקרה היה בסביבה מישהו שאמר משהו לא במקום או עשה יותר מדי רעש,
זה היה מציק מאוד, צורם כמו חריקת גיר על לוח.
והיה לי מאוד חשוב שהאיש שלי יעמוד לפעמים חוצץ ביני לבין אחרים, יענה לטלפונים, יארח קצת, ישמש אוזן קשבת לתחושות שלי.
הייתי צריכה אותו שם כתומך בכל המובנים.
ולחוות יחד את ההתרגשות, את השמחה, את הפליאה, את ההודיה, וגם את החששות, הקושי, הלבטים.
בקיצור, אין תחליף לירח דבש המשולש הזה שבא עם לידת התינוק.

חוצמזה, טוב שיש את הדף הזה.
אני מתכוונת לקרוא בו לפני שאלד שוב, כי באמת עם הזמן שעובר שוכחים עד כמה החיים אחרי הלידה כל כך שונים מהשגרה.
נכנסים למצבים כאלה ביזאריים שהתודעה לא מצליחה לשמר בזכרון

[הריונית_מתחילה*]

ההולכת בדרכים - תודה רבה לך, ולגם לפו והתוספות - אלו בדיוק הדברים שהוא צריך לשמוע כדי להבין קצת יותר.
ועדכון מהשטח- בשיחה אתמול בערב הערתי משהו על זה שהוא לא יהיה כאן והוא אמר: "למה?" אז אמרתי לו- "כי אתה הרי רוצה לנסוע.." והוא ענה- "לא, ברור שאני לא אסע. הסברת לי והבנתי שאני נשאר אתכם, שזה לא מתאים לנסוע בתקופה הזו. פשוט עד עכשיו לא הבנתי..".
אז הדף הזה כבר עשה שירות חשוב!
תודה לכולן!

[ההולכת_בדרכים*]

איזה יופי!
שיהיה לכם בכיף! @} @} @}

[POOH_והתוספות*]

לא, ברור שאני לא אסע. הסברת לי והבנתי שאני נשאר אתכם, שזה לא מתאים לנסוע בתקופה הזו. פשוט עד עכשיו לא הבנתי..".
שמחה לשמוע...

ומאחלת לידה קלה..

[אומה_לי*]

אחרי הלידה הראשונה שלי הייתי מאוד מאוד רגישה כמה שבועות,
מין רגישות דואלית כזאת, מצד אחת אושר עילאי שמציף את כולי,
מצד שני אין מישהו שלא נעלבתי ממנו.
הייתי צריכה את הספייס שלי, כמה שפחות ביקורים, שיחות טלפון מעטות.
רגישות-על לצד חסד חסדי האל.
ישנתי כשהבייבי ישן, אכלתי במיטה, כמעט לא נפרדתי ממנו.
היה נהדר שמישהו עזר לי בהכל, בישל לי וניקה לי והיה שם לדאוג לכל מחסורי.
מצד אחד אני מבינה אותך לגמרי שזה הזמן הכי גרוע לנסוע לכמה ימים
מצד שני אם זה באמת אבל באמת בלתי נמנע,
את יכולה לבקש מחברתך הטובה ביותר, (אני ממש לא רציתי את אימי לידי אולי את כן) לבוא לישון אצלך ולעשות לך מצווה גדולה אם לא הגדולה מכולן.
בכל מקרה בלי קשר לזה,
חבל שהוא יפסיד את ימי החסד האלה שלא חוזרים לעולם, גם לא בלידה השנייה.
בהצלחה רבה והרבה סימפטיה
אומה

[מיכל_שץ*]

אחרי מספר ימים, הפטמות שלי מתחילות לכאוב מהילוד שיונק במרץ. אני צריכה לטפל בהן כל הזמן: לשטוף במיים, לאוורר, למרוח מישחה
סתם הערה - כשהפטמות כואבות כדאי לטפל במקור לכאב - היונק והיניקה ולא לכבות שרפות בלבד ע"י טיפול בפטמות.

[נטע_ש*]

מי רוצה להוסיף סיפורי אחרי לידה?

[פלוני_אלמונית*]

אני
כמה ימים אחרי לידה שניה
מדהימה
הגדול לא מבין מה נחת עליו ואיתו בני ביתו מבולבלים אחו שילינג...
בן הזוג חושב[לא יודעת למה הוא חושב עדיף שירגיש כל פעם שמשהו בא מהראש.... ]שכדאי שאכין משהו לאכול
אני לא מבינה מה הוא רוצה ממני ולמה עכשיו זה נראה לו, נכנסת למטבח לא מוצאת את הרגליים והידיים
הבן זוג נשאב לפלאפון שחזר מתיקון הקטנה מתחילה לבכות
הגדול שואל מלא שאלות לא רגוע ועומד על כיסא גבוהה ומתנדנד
לא מצליחה לעשות הכל במקביל ויש לי רעש בראש לא רגועה
מנסה להסב את תשומת ליבו של הבן זוג-הוא שאוב[הוא מתוק ואהוב...קצת בעיות קשב וגם הוא היה בשוק טוטאלי מהמעבר לשניים...]
מנסה להכין והגדול ממש חופר לי באוזן
פתאום
בום טראח
מה קרה?
הוא נפל מהכיסא הגבוהה בום גדול בראש על הרצפה
הוא בוכה
אני באה אליו מחבקת אותו חזק
גם אני בוכה
אמא וילד בוכים
בוכים בוכים בוכים בוכים בוכים
ביחד מתחבקים

[א_ל_א_ן*]

פלונית היקרה-
תכניסי את התינוקת לבטן חזרה- במנשא בד ארוך.
ככה היא לא תבכה. לבנך הגדול לא יגנבו את אמא. ואת תתחברי למהותך החדשה יותר במהירות, כי פרי בטנך יהיה כל הזמן במחיצתך.
המון מזל טוב.
ואולי להזמין איזו סבתא/ דודה/ חברה...

[אמא_א*]

ואולי להזמין איזו סבתא/ דודה/ חברה...
או דולה פוסט פארטום...

חיבוק גדול-הייתי שם-זה לא קל בכלל

[פלוני_אלמונית*]

שנתיים וחצי אחרי ובכל זאת מעלה דמעות בעיני.....
לידה בתחילת תשיעי,תינוקת פיצית(פחות מ2.5 קילו) שיונקת הרבה,קצת אחרי הלידה מתחילה לנקות לפסח(למרות שקיבלתי מעט עזרה בתשלום זה לא הספיק),אמא שלי כמעט לא מגיעה,יותר נכון-לא מגיעה,היא גרה רחוק מאוד ויצא תקופה לחוצה,חמותי ובעלה בתקופה גרועה גם הם בריאותית(מבוגרים),גיסתי באה פעם אחת.
קצת אחרי פסח,חודש אחרי הלידה-עוברים דירה,לבית קטן יותר,ישן יותר,צפוף לנו.
בעלי חוזר לעבודה ואני לבד עם שתיים קטנות בבית....אוף....היה קשה.מאוד.

[פלוני_אלמונית*]

והצהוב שיצא לי ושמתי לב בדיוק כשהוספתי לדף-קושי אינו בהכרח סבל

[אורלי_נ*]

אחרי הלידה של הראשון שלי הייתי בשוק. שכבתי בהתאוששות בבית החולים והייתי מאוכזבת נורא.
הילד יצא מכוער להפליא, סגול ועקום כולו, עם המטומה עצומה בראש ושטף דם בכל איזור העיניים האף והפה.
ואני חשבתי שלזוג חביב כמונו בטח יצא מלאך
היה לו אף ענק ורחב ובכלל לא הבנתי מה הקשר שלו אלי. הוא היה נראה לי כמו חייזר.עיניים נפוחות ועצומות כאלו.
אני שמעתי אינסוף סיפורים על אימהות שהתאהבו מיד בתינוק שלהם, לא משנה יפה או מכוער,ונפלו שדודות בקיסמו. שמעתי איך האימהות פרצה אצלן במלוא עוזה ורגש גדול של שמחה ואהבה מילא אותן.
חארטה.
אחותי שבאה לבקר אותי קלטה את התמונה, כנראה שהיה כתוב לי על כל הפרצוף ושאלה אותי, אני לא אשכח לעולם: "מאוכזבת? רוצה להחזיר?..." האמת, מאוכזבת עד העצמות.
השתחררנו בערב והגענו בעשר בלילה הביתה.
אמא שלי היתה אמורה לבוא אלי למחרת, לילה ראשון הייתי לבד.
הילד בכה. מה זה בכה....ילל.
אני זוכרת שישבתי על הספה, התינוק בעריסה צווח להנאתו ואני המומה תליתי בבעלי זוג עיניים מיואשות ופרצתי בבכי של עייפות וחוסר אונים.
הוא היה בשוק! מסכן, אם הוא סמך עלי שאסתדר עכשיו הוא נתקף בהלה אמיתית במבט לאחור זה קטע קורע
כשעלה האור הכל קיבל פרופורציות סבירות והתחלתי לתפקד יותר טוב. הדבר שזכור לי יותר מהכל היה שאני לא יודעת מה אני מרגישה. פעלתי על אוטומט.
הנקתי, חיתלתי, קילחתי, מרחתי ... אני זוכרת שלא הרגשתי אהבה גדולה במיוחד. הרגשתי אחריות עצומה, וחובה להוכיח שיש לי מסוגלות אימהית, הכל בא לי טבעי מאוד מבחינת הפרקטיות, לא חששתי להרים ולטפל, לא היססתי לטפל בברית, הכל דפק כמו שעון. רק הלב והראש היו מבולבלים מאוד. אני חושבת שכשהילד היה בגיל חודש נפל לי האסימון בפעם הראשונה. פתאום הבנתי ברובד אחר, עמוק יותר את העובדה שאני אמא עכשיו ולא משחקת בבובות ושקעתי בהלם ודיכדוך של יומיים שלושה. כשהוא בכה אמרתי לבעלי שלא בא לי לגשת אליו, שילך הוא. עברתי לתחליפי חלב ולבקבוקים וקיבלתי מעט עצמאות וחופש חזרה. לשמחתי הנפילה הזו לא היתה ארוכה, התאפסתי על עצמי די מהר וההרגשה שלי השתפרה. אולי דווקא בזכות הבקבוק, עד היום צובט לי מעט.
כשהילד היה בגיל חודשיים הרמתי אותו ופתאום אהבתי אותו. סופסוף התגנבה לי האהבה ללב ושמחתי כל כך!
הילד הזה, לקח לי זמן לקבל אותו, לקבל אותי אמא שלו. הכי מצחיק בכל הסיפור הזה, זה שהוא אחר הילדים הכי יפים שראיתי מימי
אני מסרבת לשלוח אותו לפרסומות למרות שהציעו לי כל מיני דברים, לעולם אף אחד לא יאמין איך הוא נולד.
לקח לי, בתור אמא שלו המון זמן לראות שהברווזון גדל. אני הייתי האחרונה לראות בעיניים את הברור כשמש, בראש שלי הוא היה עדיין התינוק המעוך מהלידה, עם שטפי הדם והנפיחויות.
את ביתי השניה ילדתי כאמא "מיומנת". הרגש הנכון כבר היה במקום. עוד בבטן אהבתי אותה אהבת נפש. כשהיא נולדה ראיתי יפהפיה מהממת(בתמונות נשקפת אלי תינוקת חמודה ורגילה)וזכיתי להרגיש את הרגש הזה,ששמעתי אימהות אחרות מדברות עליו והיה לי זר כל כך. אם הייתי יכולה לתפור את גופה לגופי לא הייתי מהססת.
כשגיליתי שאני בהריון שלישי התאזן אצלי הכל. אני חושבת שהילד הזה סידר אצלי המון דברים בפנים. הנשיות שלי קיבלה משמעות אחרת, עמוקה יותר. האימהות שלי שקעה והתייצבה והפכה לעובדה ברורה ושלמה, שלווה מאוד. זכיתי לקרוא מאמר שאני ממליצה עליו בחום לכל הורה מאת דני לסרי, שנקרא "מתי אמא שלך הפסיקה לאהוב אותך" ,קיבלתי סטירה טובה וידעתי באותו הרגע שאני אוהב את ילדי פשוט כי הם ילדי לעולם. לקח לי כמעט ארבע שנים להתגבר על טראומת הלידה של הבכור שלי, ואני אפילו לא ידעתי שהייתי בטראומה. התחושה הזו, שילדי, כל ילדי, בעיני הם מדהימים וחכמים ויפים היא המתנה הכי גדולה שזכיתי לה ואני מודה על כך כל יום.

[לירי_יער*]

מקסימה את אמנון ותמר

[מרינה_מאוהבת_בים*]

אני,
אני מזמנת את ההריון חדש וילד חדש, כל הזיכרונות מהתקופה ההיא מתוקים לי.
יום שיחרור מבית חולים (דניאל בן יומיים) חזרנו לבית המבולגן (אני לא סובלת בלגן)...ואין כוחות לסדר את הכל והורים של בעלי כבר הוצאו ממני את האישור לבקר (בבית חולים ביקשנו מכולם לא להגיע) ומגיעים לביתנו המבולגן, וזה מעצבן אותי...
בעוד יום-יומיים גם הוריי וגם הורים של בעלי מגיעים שוב, בעיקר מרוכזים בעצמם, משאירים את הכלים המלוכלכים ומרוצים חוזרים לביתהם ואנחנו כל כך עייפים ועסוקים (במה ?) לא מצליחים להגיע לשתוף את הכלים עוד כמה ימיים...בקיצור אם לסכם, ההרגשות הן בעיקר כעס כלפי המשפחה...ובני כמו שהיה עובר מושלם, בלידה קלה הפך לתינוק מושלם שישר התחיל לינוק ועד היום נהנה מזה מאוד...
בשלושת החודשים הראשונים כמעט ולא יצאתי המבית...טעות חמורה. טעות נוספת התפזרתי על כל מיני סדנאות לאימהות...היום זה נראה לי כל כך מיותר...
פוסט פרטום הבא יהיה הרבה יותר כיפי, כיפי זה מה שחסר לי בפוסט הזה...

[אורלי_נ*]

"חופשת לידה"...

[פלוני_אלמונית*]

אהובות
תודה יקרות
הנסיכה רוב שעותיה בתוך המנשא
במקרה באותו רגע לא היתה
ואני חושבת שמשהו טוב קרה שם באותו רגע של בכי משותף
שנינו שחררנו כאב עמוק של פרידה ממשהו שלא ישוב יותר
אני והוא והקשר שלנו שמקבל זוית אחרת...

לבכות זה טוב ורגעים כאלו מאפסים את כל הבית

[פילונית*]

אחרי 3 ימים בבי"ח בהם לא ישנתי כי כל הלילה רק הסתכלתי עליה שוכבת לידי. כל כך קטנה ושברירית.
בבית 2 לילות ראשונים, אי אפשר לישון מרוב התרגשות. פשוט לא מאמינים שהיצור המתוק הזה שלנו, וכל כך חסרת אונים, זקוקה לנו שנטפל ונדאג ונגע.
ואז בלילה השלישי זה התחיל...כל הלילה בכתה. ובכתה ובכתה ובכתה.
אחרי שסוף סוף נרדמה, שנינו חוזרים למיטה מותשים לתפוס קצת שינה, עוברות 10 דקות. בוכה!!
בנזוגי מסתכל עלי: "מה זה?? הבאנו מפלצת!".
אני: "זה בדיוק מה שעבר לי בראש"!! (נשבעת)
ושנינו פורצים בצחוק.

כמובן שמאז צחקתי ובכיתי עוד הרבה
בחודשים הראשונים בעיקר בכיתי ובכיתי ובכיתי

[אורלי_נ*]

את מזכירה לי, עם הבכור שלי עבר לי פעם סרט בראש שלא נדע....
הוא היה ככה בן חודשיים אני משערת, אני יושבת בסלון, בעלי לידי, הוא ישן בעריסה בסבבה.
פתאום אני ככה מסתכלת לכיוון העריסה ואומרת לבעלי: "תדמיין שהוא מרים את הראש עכשיו ומציץ עלינו כמו איזה סרט אימה...." צ'אקי קטן כזה, פתאום מדבר או מתחיל ללכת....חולת נפש, מה אני אעשה. בעלי אמר שאני מטורפת אבל ראיתי שהוא נבהל בעצמו..... !

[רסיסים_של_אור*]

_פתאום
בום טראח
מה קרה?
הוא נפל מהכיסא הגבוהה בום גדול בראש על הרצפה
הוא בוכה
אני באה אליו מחבקת אותו חזק
גם אני בוכה
אמא וילד בוכים
בוכים בוכים בוכים בוכים בוכים
ביחד מתחבקים_

שברת לי את הלב כי הזכרת לי אותי, כמה ימים אחרי שהתאומים נולדו, ערב שבת ואנחנו בבית, עוד לא מבינים מאיפה להתחיל בכלל לאכול את העומס שנחת עלינו והתינוקת שלי, שעד ללידת התאומים היתה איתי בסימביוזה מטורפת, נשכבת אתנו במיטה ומתחילה לבכות ואני מחבקת אותה ובוכה יחד איתה את כל הכאב, העומס, כובד האחריות והצער על הסימביוזה הזו שלנו שהופרדה ע"י שני קטנטנים מתוקים אך תובעניים להפליא...

[מהממת*]

אמהות יקרות.לפני כשלושה חודשים ילדתי את ביתי השלישית.היה נורא מצחיק לקרוא את שכתבן.אז קודם כל תודה על העלאת המצב רוח שלי שלעיתים לא משהו בתקופה האחרונה.מה שאחנחנו עוברות לעזאזל.למדתי שחשוב מאוד להפעיל את הבעל בהוראות ברורות ומדוייקות ! זה מאוד עוזר.שיזיזו את התחת שלהם החצופים.ובכל הבלאגן שתמיד נזכור לדאוג לעצמינו לצחוק ולחייך כי אנחנו המנוע של הבית !

[לא_סופר_וומן*]

בנות זה דף מהמם ומרגש וגורם לי להרגיש נורמלית. אני שבוע אחרי לידה שלישית בשלוש שנים . ברוך ה אני מרגישה מצוין התינוקת החדשה מקסימה והתינוקות שלי ( שנתיים ושישה חודשים ושנה וארבעה חודשים) מסתגלים ללא קושי קיצוני נראה לעין. אני מודה לאלוהים בכל יום ובכל שעה על הברכה והשפע שיש לי ולא אני ממש לא דתיה. אספק לכם שמילד לילד זה נעשה קל יותר. יש לי בעל מדהים בצורה שאין לתאר אבל אין לנו שום עזרה כמעט בכלל. לא שהכול מושלם , ממש לא . אבל אני אסירת תודה על מה שיש לי. אחרי לידה שלישית חוץ מרמת עצבים גבוהה שמגיעה כתוצאה מחוסר שינה + הורמונים + כואב הציצי + הצירים אוי הצירים של ההנקה. הכול בסדרה. אני מנוסה ובטוחה בעצמי ומרגישה חזקה רוב הזמן.