מכבש כיתה א

לבני הבכור עיכוב התפתחותי
הוא הולך לגן שפתי ומגלה אושר רב שם.
זאת לאחר שחווינו שנה וחצי מושלמות בבית.

המסלול של המערכת הוא: עוד שנה בגן ואז נחליט אם הוא "מתאים" לכיתה א רגילה או ל"כיתה קטנה"
ואני מרגישה שהמערכת מצליחה לכבות לי את ה"לקבל-אותו-כפי-שהוא".
הצוות בגן אומרות שזו שנה מאוד חשובה ואני חייבת לקדם אותו ולעבוד איתו
אחרת הוא לא יצליח להדביק את העיכוב
זה מאוד מבלבל אותי: אחריי שעשיתי כברת דרך לכיוון החיים הרגועים, המערכת מפעילה בי את כפתורי הלחץ...
ואני שואלת את עצמי באיזו אופציה לבחור:
בית
חינוך אלטרנטיבי
או להקשיב למערכת

נשמע לי שאת זקוקה לאישור למה שאת כבר יודעת בלב: את רוצה להשאיר אותו בבית איתך.
אם בכל זאת זה לא מסתדר או קשה מדי, הייתי הולכת על חינוך אלטרנטיבי וגם לא נשארת עוד שנה בגן הזה, כי נשמע שהשנה הבאה תהיה שונה, והגננות ינסו להדביק את העיכוב
זה הדבר האחרון שאתם צריכים. התחושה הזאת שמתעכבים, שיש קצב אחיד שכולם חייבים לדהור בו.
אם תעבירי אותו לבית ספר אלטרנטיבי (נגיד דמוקרטי או אולי מיתר? איפה אתם גרים?) לא ידחקו בו לעשות דברים שלא מתאימים לו, ולא ישוו אותו לאחרים כל הזמן והוא יוכל לחיות בשלווה, ואת תדעי שלמורים מסביב אכפת ממנו ולא רק מגיליון הציונים שלו.
ספרי עוד.

אני מבינה שהילד כבר בן חמש-שש.

אם הוא היה צעיר יותר, הייתי נוטה יותר להסכים עם הגננות שאסור לאבד זמן. זה נכון שבגילאים צעירים (שנתיים-שלוש-ארבע) אצל הרבה ילדים אפשר לעשות יותר מאשר בשנים אחרי כן ו"להדביק פערים" בעזרת התערבות אינטנסיבית, בזכות הגמישות הגבוהה יחסית של המוח בגיל הזה. אם כי חשוב לציין שמדובר בסטטיסטיקות (שאינן בהכרח נכונות) ושזה לא נכון לגבי כל ילד. הילד שלנו, למשל, לא התקדם הרבה בשנים האלה (לצערנו), למרות התערבות אינטנסיבית מאוד.
אבל בגיל הזה אני מטילה ספק גדול יותר בדברי הגננות. פעם חשבו שההתקדמות העיקרית נגמרת בגיל חמש-שש, והרבה אנשי חינוך עדיין חושבים ככה. היום יודעים שהתקדמות מתרחשת בכל גיל.

אני אספר עלינו: ההתנסות שלנו הייתה שמאז גיל חמש הילד שלנו (אוטיסט, שפה מוגבלת) מתקדם יפה וטוב יותר מאשר בשנים קודמות, שבהן היו התקדמויות לצד נסיגות קשות.
אולי ההתקדמות הכי גדולה שלו הייתה דווקא בשנה -שנה וחצי האחרונה (הוא עכשיו בן שמונה), מאז שהוא בחינוך ביתי חופשי. לפחות אפשר להגיד בוודאות שהוא התקדם בבית בלי שום "חינוך" לא פחות ממה שהוא התקדם לפני כן עם תוכנית (אמנם ביתית) של 28 שעות שבועיות של אחד-על-אחד עם מורות מבית הספר (שכמה מהן היו נפלאות). והשפה שלו הרבה יותר פונקציונלית, כי הלמידה מתרחשת כחלק מהחיים.

הנה דוגמה: כשגרנו בג'ורג'יה, במשך חודשים ניסו ללמד אותו את אותיות האלף בית (האנגלי). המורה (הנפלאה) שהייתה לו השתמשה באתר בשם STARFALL המלמד קריאה, כחיזוק חיובי בדקות האחרונות של השיעור (בגישה התנהגותית).
עברנו לניו יורק, החלטנו להסתדר בלי מורים ותרפיסטים, ולתת לילד להוביל את הלימוד. הילד ישב ושיחק במחשב ונכנס ל-STARFALL (אתר מצויין, אגב) כאוות נפשו.
התוצאה: בתוך ארבעה ימים הוא למד את כל אותיות האלף בית . יודע אותן ישר, קדימה והפוך, יודע לזהות, למצוא על המקלדת, לכתוב, לקרוא, אותיות קטנות וגדולות וכו'.
רק המקרה הזה בלבד לימד אותי המון! עליו, על ההשקפה של אנשי חינוך, על הדחף "לעשות" כדי "להשיג" תוצאות שאפשר פשוט להגיע אליהן, על המיתוס המופרך לגבי המחשב ככלי לימודי לילדים אוטיסטיים, על ההבחנה בין עיקר לטפל, עליי.
וזו רק דוגמה אחת. ראינו דברים מפתיעים לא פחות בתחומים נוספים.

הייתי שמחה לקבל היום עזרה מקלינאית תקשורת, כיועצת, ומתוך הבנה שאני זו שאחראית לחינוך של בני והיא התוספת - ולא אחרת. אבל אישית, אני לא מוכנה יותר לקבל את העזרה הזו דרך בית הספר (ריאלית, גם בלתי אפשרי לקבל מבית הספר עזרה בגישה כזו; המאבק הזה נדון לכישלון מראש). לגביי, המחיר גבוה מדיי יחסית לתמורה. כן הייתי מוכנה לקבל דרך הביטוח או לשלם מכיסי (אילו התאפשר לי).
חלק מהמחיר היה חשיפה מתמדת להשקפה של "חייבים לעשות, להספיק, לפני שייגמר הזמן". ואולי בשנים הראשונות לאחר האיבחון (בגיל שנתיים) היו לחשיבה הזו יתרונות יותר מאשר חסרונות. אבל היום היא כבר לא מתאימה לנו. כשתהליך האבל שלי על האוטיזם הגיע לנקודת ההשלמה עם מה שיש, עברתי ממצב חירום למצב שיגרה, מריצת מאה מטר מאומצת למרתון. החלפתי חשיבה לטווח קצר בחשיבה לטווח ארוך. החלפתי התמקדות בפרטים בהתמקדות במכלול. מבחינתי היום המטרה היא ש הבן שלי יגיע לבגרות כשהוא מאושר, מתפקד ועצמאי . המטרה היא לא "להגיע לכיתה ב' כשהוא יודע לקרוא ולהגיד משפטים של X מילים". יש לי זמן שלא נמדד בימים ושבועות. והלמידה לא מתרחשת לפי הטבלאות של ה-ABBLS.
לא שאני לא נלחצת מדי פעם, אבל הרבה הרבה פחות.

כל זה נאמר מתוך ההסתייגות שמדובר בילדים שונים. הילד שלי אוטיסט, בעיות התקשורת שלו אינו מתמצות בעיכוב שפתי. הוא עדיין צריך לעבור כברת דרך כדי להפיק תועלת והנאה מחברת ילדים אחרים - השפה היא רק חלק מהעניין - וייתכן שאצל הילד שלך זה אחרת. ולדברייך, הילד חווה אושר בגן - וזה נפלא בעיניי. אולי שווה לברר מה בדיוק גורם לו אושר בגן, ואם זה משהו שהוא יוכל לקבל גם במקום אחר שמתאים יותר להשקפות שלך, כמו שהציעה קלמנ טינה.
.
אני גם לא יודעת עד כמה קשה לך שהילד בבית הספר; אצלי אישית זה הביא להמון מתח, לחץ, עימותים והתעצבנות על הפרקטיקה ועם המנהלנים, מעבר למסרים החזקים מהמערכת. והלחץ החליא אותי, פשוטו כמשמעו.
אני מתחשבת בזה ומכבדת את זה כי הילד זקוק גם לאימא שפויה ורגועה ושמחה, שתלווה אותו הרבה שנים ולא תמות בגיל צעיר ממחלות שקשורות לדחק.
כי גם אני משאב אקולוגי מתכלה, שצריך לחסוך ולנצל בחוכמה...
למדתי את זה בדרך הקשה.

מקווה שעזרתי, למרות הבילבול...

אני רוצה להוסיף עוד משהו שהניסיון הקשה לימד אותי מעבר לכל תיאוריה: המטרה שלך והמטרה של הגננות אינן זהות ולא בטוח שיש ביניהן אפילו חפיפה מינימלית.
בראש מעיינייך טובת הילד. בראש מעייני הגננות טובת עצמן. גם אם הן נשות מקצוע מסורות ומנוסות וטובות שרוצות בטובת הילד כפי שהן תופסות אותה, זו לא המטרה העיקרית שלהן וזה תמיד יתכופף בפני דברים אחרים. והן גם חייבות להתאים את עצמן לדרישות המערכת, שהמטרה שלה - שימור המערכת. ככה זה.

עוד אנקדוטה מניסיוננו:
יום אחד נכנסתי לשיעור של יותם, בזמן שהמורה תירגלה איתו את אחת המטרות המצויינות בתוכנית הלימודים האישית שלו.
כאשר היא מילאה את הנתונים לגבי ההצלחה של התרגיל, שמתי לב שהיא רושמת שם משהו שונה לחלוטין ממה שקרה בפועל בשיעור ומציינת שיותם יודע לעשות את זה ("mastered" בשפה המקצועית).
מסתבר שזו ההוראה שהיא קיבלה מזו שניהלה את התוכנית! היא עצמה חשבה שזה חריג ולא ראוי, אבל לא שיתפה אותי בזה אלא לאחר שגיליתי בעצמי.
במשך כל הזמן הזה התאמצתי שיערבו אותי באופן שוטף בכל מה שנעשה עם יותם כדי שאוכל להמשיך לעבוד על זה בבית לאחר שעות הלימוד (מה שנקרא "הכללה"), ונתקלתי בהתחמקויות ותירוצים. התשובה לבסוף הגיעה: "את תמיד יכולה להסתכל בספר שאנחנו מנהלים לגבי התוכנית". אז פניתי למנהלת התוכנית וביקשתי לקבל את הספר המתעד את מה שנעשה עם יותם - הן הטבלאות, והן דפי הקשר (תכתובת שוטפת בין המורות עם הערות על מה שקרה בפועל בשיעור). מנהלת התוכנית הוציאה מהספר את התכתובת בין המורות ורק אז נתנה לי אותו!!! כלומר, לאחר צנזורה קיבלתי רק את הגירסה הרישמית של המפלגה

.
וזה כשהשיעורים היו בבית, כשלפחות בתאוריה יש לי יותר שליטה ונגישות לידע מאשר כשהילד בבית הספר. ועם מורות שרובן מצויינות ומסורות ואכפתיות - לרבות מנהלת התוכנית בעצמה. וכשברקע המחקר שמראה שכדי שהגישה ההתנהגותית תצליח, ההורים צריכים להיות חלק בלתי נפרד מהתוכנית.

מסקנה:
"התקדמות" רישמית אינה בהכרח "התקדמות" על פי הקריטריונים שלך, ולפעמים אפילו לא לפי הקריטריונים של בית הספר עצמו. (!!!)
כשהלחץ גדול לסמן "וי" (כי אחרת המורה נכשלה בתפקידה), מסמנים אותו ויהי מה וגם לוחצים על ההורים לסמן אותו.

(הכתוב להלן לא לגמרי קשור, פשוט בא לי לקטר)

מושיבים את הילד האוטיסט בכיתה ומלמדים אותו דברים שמנותקים לגמרי מהחיים ובצורה מלאכותית של גירוי-תגובה. (והסטטיסטיקה מראה שזה מועיל מאוד להרבה ילדים אוטיסטיים).
ואז פתאום נוצרת בעיה: ילדים אוטיסטיים רבים יוצאים מהמעבדה, סליחה חדר הכיתה, ולא מסוגלים בכלל ליישם את מה שלמדו בחיים האמיתיים. את מה שהם "יודעים" הם מסוגלים להראות רק בתנאים המלאכותיים והמוגבלים של השיעור.
ואז יש תיאוריות על "הכללה" = generalization (זה התפקיד של ההורים), וספרים על הכללה, וסמינרים על הכללה, והרצאות על הכללה, ואנשי מקצוע שמתמחים בהכללה....תעשייה שלמה.
ואף אחד לא עוצר לחשוב שאולי ילדים אוטיסטיים מתקשים להסתגל למערכות דינאמיות וכאוטיות ולהבין אותן לא רק בגלל שזה קושי מלכתחילה בגלל הלקות, אלא גם כי זו הדרך שבה מלמדים אותם מגיל צעיר.
@!$%#!

אותי שיכנעת. אני לא שולחת את הילד שלי למערכת!
(וגם יצא לי לבלות השבוע כשעה בגן חובה, וכשעה וחצי בבית ספר יסודי, וזה גרם לי להיזכר למה בתור ילדה נשבעתי שילדי לעולם לא יילכו למערכת הזאת. זה כמו ג'אנק פוד: ההורים חושבים שזה יותר נוח להם, אבל זה לא ראוי למאכל וההורים אפילו לא יודעים כמה זה עולה ביוקר לכל הצדדים).

ספרי עוד בשמת.
גם אני רוצה להיזכר למה אני לא שולחת את ביתי לכיתה א' בספטמבר.
המכבש המשפחתי העביר הילוך, ואני נותרתי מחוסרת תשובות. לעצמי, אני יודעת שזו הדרך הנכונה, אבל איך להסביר לאמא שלי, המורה?

"את יודעת איך נראים בתי ספר היום".
אני מכירה מספיק מורים שזה טיעון משכנע עבורם.

מתלבטת. מייצגת את הצד השני של המטבע כלומר אם לא בחרת בחינוך ביתי (אני לא חושבת שחינוך אלטרנטיבי ייתן את התשובה כי לצערי הילדים שלנו נופלים שם בין הכיסאות). באם החלטת כן לשלוח לבית הספר אל תשללי מראש את הכיתות המקדמות. המעבר מהגן רך יותר, יש יותר מקום לעיסוק בתחומים שהם לא דווקא פורמליים וכל ילד מתקדם לפי יכולתו וענייניו. אצלי בכיתה יש ילדים קוראים וכאלה שעדיין לא מגלים עניין ובשלות ללימוד הקריאה ועוסקים בדברים שונים- לא יקראו בסוף א' אז מה? יש עוד דברים שאפשר לעסוק בהם. להשאיר שנה נוספת בגן כדי לקדם אותו נראה לי ממש לא רלוונטי. ואני חייבת לקדם אותו ולעבוד איתו אחרת הוא לא יצליח להדביק את העיכוב איזו שטות, למה הן מתכוונות? הדבר היחיד שחשוב הוא ריפוי בעיסוק כי הוא משליך מיידית לחיי היום יום, לחץ על הילד בטוח לא בריא רק גורם לעוד בעיות.תמיד את יכולה לזמן ועדת השמה ולסרב להשאיר בגן. דרך אגב בשנים האחרונות לא משאירים שנה בגן שפתי מתוך התפיסה כי בחינוך המיוחד הילד ילמד לפי יכולתו ורמת העניין שלו וללא קשר למספר הכיתה.

בתחילת השנה התלבטתי אם להכניס אותו לגן, אם לשלח אותו מהבית לסביבה מלאכותית שמאלפת ילדים.
בבית הקשבתי לו, הבנתי אותו והתאפשר לו לדבר כל היום ולהתאמן בהבעה ובהגייה בדרך טבעית.

נתתי לגן סיכויי הצלחה קלושים, אפילו זליזלתי בצוות וחיכיתי לכישלון הצפוי,
במרוצת הזמן הסתבר אחרת
בני ביקש ללכת לגן בחופשות, הוא פרח, הוא ביקש להזמין חברים וסיפר חוויות בחיוך.

אספר על הגן:
בגן 11 ילדים שקשה להבחין בקשיים שלהם. צוות גדול וסובלני.
בשיחת הסיכום המטפלות סיפרו בהתרגשות כיצד בני "נפתח", לעומת תחילת השנה. הן פרצו בבכי.
זה נותן לי הרגשה טובה שיש עוד אנשים שמכירים את בני כל-כך טוב, ושאוהבים אותו כל-כך ורגישים כלפיו - זה בטוח תורם לו.
בזכות הגן מתאפשרות לבני אינטראקציות חברתיות עם ילדים שאין להם יתרון ממשי עליו בסביבה מתווכת וסובלנית.
בזכות הגן הוא חווה הצלחות, שהן ממש שלו, מחוץ לבית בלי אבא אמא ואחים שמתרגמים.

ובכל זאת אני שואלת את עצמי
אולי כל זה נובע מכוח האינרציה,מהצורך לעמוד בציפיות, מהצורך שלו בקביעות, מהלחץ החברתי משיטת האילוף.
אולי כל היתרונות מלווים במחיר ריגשי שהוא משלם וכמו שבשמת אמרה אולי זה כמו ג'אנק פוד.

תמי תודה על השיתוף בניסיונך.
הילד שלנו, למשל, לא התקדם הרבה בשנים האלה (לצערנו), למרות התערבות אינטנסיבית מאוד.
לא בטוח. ייתכן שהחשיפה בשנים המוקדמות סייעה לפריצה בהמשך .

אולי שווה לברר מה בדיוק גורם לו אושר בגן, ואם זה משהו שהוא יוכל לקבל גם במקום אחר שמתאים יותר להשקפות שלך, כמו שהציעה קלמנ טינה.
אני לא הצלחתי לתת לו סביבה כזו של ילדים, על אף שניסיתי.

לגבי הפרוטוקולים המזויפים של המטפלים- זה ממש מזעזע.
את הפרוטוקולים לגבי "ההתקדמות" של בני אני קוראת, לוקחת בערבון מוגבל ושמה בצד
מה שחשוב לי זה האושר של בני
ברור שהאושר שלו מותנה בין היתר ביכולת לדבר ושיבינו אותו
אבל אני לא מאמינה בטיפולים, אני מאמינה בהתנסויות שהוא רוכש
ולכן הפרוטוקולים לא חשובים לי
אני מודעת למסקנה שלך: _"התקדמות" רישמית אינה בהכרח "התקדמות" על פי הקריטריונים שלך, ולפעמים אפילו לא לפי הקריטריונים של בית הספר עצמו. (!!!)
כשהלחץ גדול לסמן "וי" (כי אחרת המורה נכשלה בתפקידה), מסמנים אותו ויהי מה וגם לוחצים על ההורים לסמן אותו_

ולכן אני בגן בגלל הסביבה החברתית הסובלנית שהוא מקנה

אבל אולי שנה הבאה הכל ישתנה כי יתווסף האפקט של "מכבש כיתה א"

מיכלי לי
בני בגיל טרום חובה עולה לחובה לא משאירים אותו בגן
האם את מורה בכיתה מקדמת?

זו הדילמה:

בית ספר רגיל יכניס לחץ
נצטרך לעמוד במטלות, בלוח זמנים, בסימוני "וי", בציונים
זו המערכת

בכיתה קטנה יתכן שלא תהיה מספיק סובלנות וגישה אישית
וגם - הוא יקוטלג כחלש

בבית ספר אלטרנטיבי
הוא יאבד הוא יברח

בבית אני לא אוכל לתת לו מספיק יחס אישי, יש לו 3 אחיות קטנות

???

בבית אני לא אוכל לתת לו מספיק יחס אישי, יש לו 3 אחיות קטנות
אין יותר יחס מזה בשום בי"ס.

יכולים להיות כל מיני שיקולים לטובת בית ספר. הקושי שלך להתיחס אליו בבית הוא לא אחד מהם.

תודה לך תבשיל על ההארה
כנראה, שבמקרה של בני, הדברים לא באים בטבעיות
בעצם, אני מתקנת:
אין כזה דבר "הדברים לא באים בטבעיות"
דברים חייבים לבוא בטבעיות, אחרת איך הם יגיעו?
התכוונתי לכך שהדברים לא באים בקלות, הם באים באיטיות, אם בכלל? (הזמן יגיד)
כנראה שבמקרה של בני דרושה השקעה חיצונית ומאמץ גדול יותר, בהשוואה לילד בלי קשיים, כדי לרכוש מיומנויות בסיסיות,
ולכן בני יגיע לאושר המלא שלו, עת ירכוש את יכולת הדיבור הבהירה (תנאי חשוב מאוד לאושר), רק לאחר מאמץ גדול יותר, תוך עזרה חיצונית - עזרה אותה אין לי מספיק זמן להשקיע
יתכן גם שכאמא, יכולתי לעזור לו מוגבלת (בגלל המורכבות של יחס אם-ובנה: אני כאמא רוצה לקבל אותו ולזרום איתו)
אנשי המקצוע טוענים שצריך "לעבוד" איתו ולי זה מרגיש מאולץ
אני מחפשת דרכים ספונטניות ומעדיפה לחיות את החיים בזרימה
אם נכון הדבר שצריך להשקיע בבני בצורה אינטנסיבית יותר כדי לעזור לו, אני מעדיפה להשאיר זאת לאנשים זרים.

זאת בדיוק הנקודה האם בני יוכל לדבר בבהירות בלי עזרה?
האם הדרך של להשאיר אותו בבית ולזרום איתו, הטמונים בחובם יתרונות רבים, לא יגרמו לו נזקים אחרים?

אם נכון הדבר שצריך להשקיע בבני בצורה אינטנסיבית יותר כדי לעזור לו, אני מעדיפה להשאיר זאת לאנשים זרים
אם זה בבי"ס רגיל, בכתה רגילה, אין שם די אנשים (זרים או מוכרים) שישקיעו.
יוצא מזה, שאם הילד נשאר במערכת, רק מה שקראת לו "כתה קטנה" יכול לבוא בחשבון.

או, כמובן, בית. בהנחה שאת מאמינה שנוכחות הורית משתווה ל להשקיע בבני בצורה אינטנסיבית

מתלבטת,
אני לא רוצה לשכנע אותך לפה או לפה, אבל נדמה לי שאם את מחליטה שלילד יהיה טוב יותר בבי"ס, עדיף שתחליטי את זה בעיניים פקוחות.
מיץ פטל היא כתובת טובה להתיעצות. היא החליטה לשלוח ילד לבי"ס כי הרגישה שלא מסוגלת בעצמה לתת לו מה שהוא זקוק לו.

אגב, את רגועה לגמרי עם זה שהילד בגן?
אם כן - תשאירי את ההתלבטות לגבי כתה א לבעוד שנה מהיום.

תשאירי את ההתלבטות לגבי כתה א לבעוד שנה מהיום
זאת לא עצה כל כך טובה, לצערי כי תוך כמה חודשים יתחילו בגן להתייחס לזה שהבוגרים הולכים לכיתה א יקחו אותם לסיורים שם
אנשים בגן שעשועים יגידו אתה הולך לכיתה א בשנה הבאה וכאלה .
אם הוא לא הולך כדאי להתחיל לארגן אתזה עבורו ועבור הסביבה תוך כמה חודשים
אי אפשר יהיה להחליט ,לדעתי, בתחילת הקיץ .

אולי כל היתרונות מלווים במחיר ריגשי שהוא משלם וכמו שבשמת אמרה אולי זה כמו ג'אנק פוד.
ממש אין להשליך מגן מיוחד ל-11 ילדים והרבה צוות סבלני ואוהב למערכת החינוך הרגילה.
בגן של הבן שלך, אני מניחה שלא אומרים כל שתי דקות טקסטים של נזיפות, השפלות, איסורים, תיקונים, נזיפות, השפלות, איסורים, תיקונים וחוזר חלילה אד אינפיניטום.
"דנילו, תפסיק להפריע!", "דנילו, עוד פעם אחת ואתה בחוץ!", "דנילו, תקום עכשיו! ותעבור אחורה לשבת עם ילדי כיתות ה! עכשיו!", "אני מבקש מכולם להיות בשקט אופיר גם אתה", "נטע, אל תחשבי שלא ראיתי אותך", "מי שמפריע ייצא החוצה", "תיכף אתם תפסידו את הקונצרט", "שקט שם", "תקום ותצא!", "לא הולכים עכשיו!", "לא מדברים ביחד איתי!", "אתם לא יודעים איך להתנהג", ועוד ועוד ועוד ועוד, וזה כל הזמן, הם בכלל לא שמים לב, זה כבר יוצא להם אוטומטית מהפה, הכמות של זה לא נרשמת אצלם.
אני התעייפתי נורא.
כל השיטה הזאת פשוט רקובה מהיסוד.
גם המורים נשחקים וסובלים, גם הילדים נשחקים וסובלים, מי בדיוק נהנה מבית הספר?
אה, אולי ההורים, שיכולים ללכת לעבוד סוף סוף... P-: או סתם לקבל קצת שקט מהילדים... (-; ובגלל זה המורים של היום מענישים אותם גם בלהריץ אותם לקנות כל הזמן ספרים וחוברות במאות שקלים, גם תלבושת אחידה יקרה, גם לעשות שיעורי בית ופרוייקטים... (אתם לא תאמינו כמה בית הספר בונה על התפקיד של ההורים בבית. לא היה כזה דבר בזמני. ועוד לא הגענו ל"אמא את צריכה לאפות עוגה למחר כי אני תורן שבת". אבל שמעתי שהיום גם הצבא מצפה מההורים לקנות לילדים את המדים... ).

ובשני המוסדות שבהם ביקרתי השבוע יצא שהשמיעו "מוסיקה" מתוך איזה טייפ, והילדים שרו ורקדו עם זה. מה אני אגיד לכם, "חינוך מוסיקלי" זה לא (המנצחות מהקונסרבטוריון הצליחו להעטות על פניהן "פרצוף פוקר" ולא אמרו מלה, אבל בטח התעלפו בפנים).
מה זה כן?
חינוך לרעש רעש רעש (זה היה מחריד),
מוסיקה באיכות הכי נמוכה (שמעתם פעם את המיקס לילדים של "לכה דודי לקראת שבת"???? משהו כמו הדיסקים המזעזעים של רון דרויאן ותות דרויאן, במהירות פי ארבע מקצב השיר, מהר מהר כולם ביחד לא חשוב אם המלים מדוייקות עם אורגנית תת רמה ברקע בקצב אחיד של חייל בתפקיד יאללה לחסל את השיר),
חוסר רגישות
חוסר תרבות
זלזול במלים
זלזול במנגינה
אי הקשבה מוחלטת לחברים
ניסיון לחקות את הטייפ בלי שום בסיס, בלי ידיעה, בלי הבנה, רק כמו תוכי מה שנדמה להם שמבינים
לא צריך סאטירה.
כדי להראות איך מגדלים את אזרחי ישראל, מספיק היה להביא לשם צוות צילום ולשדר את מה שצולם כמו שהוא.
בקלות רואים את הקשר לתרבות הישראלית של המבוגרים (רק בגיל).
אם זה לא היה עצוב או מעצבן, זה היה מצחיק.

כשעשרות ילדי ביה"ס על שם א.ד. (אהרן דוד) גורדון, כיתות א-ד, פצחו בהמצאה המזעזעת שנקראת "מחרוזת שירים", והתחילה ב"חולצה כחולה, והיא עולה, והיא עולה על כל העדיים" ואחריה באיזה שיר דתי-חסידי עם טקסט הזוי, ואחרי זה עברו לשיר הבא, והכל באותו קצב-מיקס-אלקטרוני-מהיר-שאין-לי-מלים-לתאר, אז ראשית חשבתי שא.ד.גורדון מתהפך בקברו,
ושנית הצחקתי עד דמעות אמא אחרת מהמקהלה (הכוונה, אמא של ילד אחר מהמקהלה שבה שרה גם בתי), שצפתה גם היא מזועזעת במחזה, כשאמרתי:
"עכשיו אני מבינה מה זו אינדוקטרינציה"...

ושכחת לציין שזה בית ספר פרטי ואיכותי

בשמת, תודה.

הצחקת אותי, הזכרת לי וזעזעת אותי... הכל יחד.
<לא שאי פעם היה או יהיה סיכוי שאני אשלח ילדים שלי לבי"ס מבחירתי...>

מתלבטת. כן אני מורה בכיתה א' קטנה.ואני ממש חשבתי שההתלבטות היא לשנה הבאה. אם המצב טוב בעינייך עכשיו חכי עוד שנה אז מה אם ישמע ששנה הבאה יש כאלה שעולים לכיתה א' ויש כאלה שלא.
הבן שלי בגן טרום טרום חובה פרטי שנה הבאה נשאר בגן (ויהיה הכי גדול) כי לא מסוגלת להעביר אותו לגן עירייה ולא סגורה על כך בכלל וגם אצלו מדברים על גן של גדולים שעולים בשנה הבאה אז אמרתי לו שיש ילדים שעוברים גן ויש שלא והוא נשאר סוף פסוק.
_אנשי המקצוע טוענים שצריך "לעבוד" איתו ולי זה מרגיש מאולץ
אני מחפשת דרכים ספונטניות ומעדיפה לחיות את החיים בזרימה_ כל ה"לימוד" בתחום השפה הוא ספונטני אך גם בסמוי מאורגן. לדוגמא בראש נמצאת המטרה להרחיב את התארים, אז כאשר אוכלים תפוח האמא מציינת כי התפוח עגול ושואלת הוא חמוץ או מתוק? . כן ההתקדמות מבחוץ נראית איטית. אך שוב אל תדאגי כבר היו בכיתה שלי תלמידים שהחלו לדבר בגיל 4 וכיום הם יכולים לנהל שיחה מובנת וזורמת.
_בכיתה קטנה יתכן שלא תהיה מספיק סובלנות וגישה אישית
וגם - הוא יקוטלג כחלש_ למה שיקוטלג כחלש? בעיני מי? מה זה חשוב? נכון כדאי לבדוק את המורה ושיטת הלימוד שלה לצערי עדיין גם בחינוך המיוחד יש מורות שרוצות שכל הכיתה תלמד אותו דבר וביחד
אבל נדבר בשנה הבאה יש עוד המון זמן ותמי אפשר להתחרט לכאן ולכאן.

הצחקת אותי, הזכרת לי וזעזעת אותי... הכל יחד.
חכי חכי שפעם אני אקלע חס וחלילה לאיזה שיעור... אני תיארתי טיפונת מסיטואציות של כיף!

הכי משך את תשומת לבי, כאמא בחינוך ביתי שרגילה לכבוד לקצב של הילדים בעיבוד סיטואציות, הציפיות הלא ריאליות של המורים והגננות מהילדים, שהם יגיבו במהירות הבזק לפקודות "התחל" ו"הפסק", play, pause & stop.
למשל:
המקהלה שרה שיר.
הילדים מוחאים כפיים, ומתרגשים. יש להם מה לומר, הם רוצים להגיב.
אבל המורים מצפים, כנראה בלי שום הכנה מוקדמת, שהם ימחאו כפיים במשך כמה שניות, בשקט מוחלט, ואז ישקטו והקונצרט ימשיך.
כל פעם המורים מעודדים מחיאות כפיים - ואז מנסים להפסיק אותן מוקדם ויש המון נזיפות שהילדים לא מגיבים מיידית לפקודת "הפסק".
אני מניחה שזה קורה שם כל הזמן, כי אני רואה את זה כל הזמן...
אין לקחים.
לא לומדים, למשל, לבקש מהילדים לא למחוא כפיים אחרי כל שיר אלא רק, נגיד, בסוף הקונצרט.
או להיפך: לתת לילדים למחוא כפיים אחרי כל שיר אבל בצורה מודרכת שסוכמה מראש להכין אותם להתנהגות.
לא כל פעם שיחזור המשחק המעייף הזה של להפעיל את הילדים - לנסות ללחוץ על "הפסק" - לראות שהילדים מתקשים להגיב במהירות כי הם עדיין בפקודת "הפעל" - להגיב בנזיפות וצעקות -
וזה בכל שלב ושלב, כל שלב מתנהל כאשר המורים מצפים לציות מיידי לפקודות התחל והפסק, והילדים לא עומדים בציפיות.
יא אללה כבר! או שתשנו את הציפיות, או שתשנו את הפקודות! כמה שנים אתם כבר מנסים לשנות את הילדים?!

מי בדיוק נהנה מבית הספר?
אני (כשאני לא בחופשת לידה שאת סופה האמיתי איש אינו רואה עדיין)
ודי הרבה ילדים שלומדים בבית הספר שלי, הדמוקרטי והקטן, אפילו הייתי אומרת משפחתי.

זה ממש אוף-טופיק, אבל בכל זאת: רק בשבוע החולף באתי לעזור לקבוצת ילדים שהתארגנה למען הפרדת אשפה בתל אביב להחתים עוברים ושבים על עצומה שהם כתבו. באתי עם בתי (הבלתי מחותלת) והיה ממש כיף, גם להכין את כל הדברים שהכנו (הם הסתדרו בלעדי וישבו ביצירתיות מדהימה שלוש שעות, כל פעם מישהו קם ומישהו אחר מופיע ומחליט שבדיוק קוסם לו להכין מגנט מחומרים ממוחזרים עם מסר קליט להגנת הסביבה). מה אגיד לכם, כל מי שראיתי נהנה, ועסק בדיוק במה שחשוב לו, בלי שום גערה (בעצם, ילדה אחת ביקשה מילד אחד לשיר יותר בשקט כי נדמה לה שזה יעיר את התינוקת שבמנשא).

בקיצור, לא הכל שחור.

רק מילה קטנה למתלבטת: באמת כדאי להיזהר מבית ספר דמוקרטי (לא זוכרת איזה, וזה גם לא משנה כרגע) כי הוא עלול ללכת לאיבוד שם, דווקא כי לא דוחקים. חברה שלי עבדה כמה שנים בבי"ס דמוקרטי ולממרות שהיא מאוד בעד העיקרון היא היתה מאוד ביקורתית כלפי הביצוע בפועל, ואמרה שהרבה מדי ילדים הלכו שם לאיבוד. הניחו להם לא לעשות דברים, אבל לא אפשרו להם כן לעשות וכן ללמוד, כשהם רצו אבל היו זקוקים לתמיכה אקטיבית כלשהי.

(אולי בבית ילדים פחות הולכים לאיבוד ככה)

הציפיות הלא ריאליות של המורים והגננות מהילדים, שהם יגיבו במהירות הבזק לפקודות "התחל" ו"הפסק", play, pause & stop.
בשמת, עלית פה על נקודה מאוד מאוד חשובה. (הייתי רוצה לגריין את כל הקטע). גם אני הרגשתי את זה בעבר, חוסר הכוונון לקצב שהילדים מסוגלים לפעול בו, אבל באופן מעורפל ולא ברור. תודה.

לשים לב לקצב ה"הצתה" ו"כיבוי" של ילדים. <תזכורת לעצמי>

חוסר הכוונון לקצב שהילדים מסוגלים לפעול בו.
הערה אוף טופיק:

לאחרונה הגעתי לתובנה שהרבה דברים בחיים, אם לא כולם, פועלים בדינמיקה של גלים עם קצב משלה. לכולנו יש קצב אישי שלנו, אבל מרבית הדברים מסביבנו בנויים להמשכיות ולקצב סטנדרטי, או לקצב של מישהו אחר. מכאן נובעים לא מעט קשיים ולא תמיד אנחנו עולים על הסיבות.

אצלי ההכרה הזו התחילה להתגבש כשעשיתי את התהליך הרגרסיבי וראיתי שיש תקופות של כניסה לרגש עמוק ותקופות של אטימות יחסית. לקח לי זמן להבין שהאטימות היחסית היא חלק מהתהליך, וחלק חשוב לא פחות. (כתבתי על זה בדף על תהליך אבל).

גם למידה של ילדים מתרחשת בפולסים. עכשיו, בחינוך הביתי, אני רואה את זה על יותם יותר מאשר אי פעם בעבר. תקופות של קפיצה התפתחותית מגיעות לפני ואחרי תקופות שבהן נראה לכאורה שלא קורה כלום, אבל שיש בהן בעצם הפנמה שקטה. זו גם תופעה שהרבה הורים לילדים אוטיסטיים שמו לב אליה לגבי הילדים שלהם - תקופות קשות שאחריהן יש קפיצה בהתקדמות. וזה קורה באופן טבעי. מה שלא טבעי הוא לנסות להתקדם כל הזמן באופן קונסיסטנטי כי ככה כתוב בקוריקולום.

אני קוראת עכשיו ספר שהרחיב את הרעיון גם לפעילות של מבוגרים - The Four Hour Work Week. פעם חשבתי שרק אני בנויה ככה שנוח לי לעבוד קשה על פרוייקטים שהם קצרי טווח יחסית, ואז לנוח. אבל, מסתבר שלא רק אני כזו. עבודה כל השנה בין 9-5 ואז מנוחה של שבועיים או שלושה אינה מתאימה להרבה אנשים, אולי אפילו לרובם. יש בה מצד אחד המשכיות ארוכה - "עבודה" כמה עשרות שנים, ואז "פרישה", שבה "לא עובדים". אבל מה שאנשים באמת רוצים הוא לא "להפסיק לעבוד". (אגב, הספר גם מציע איך להגיע למצב שבו אפשר יהיה לקיים אורח חיים של עבודה בפולסים ואז מיני-פרישות לאורך החיים, בלי לחכות לגיל שישים).

ברור שלא תמיד אפשר לעקוב במדויק אחרי הנטיות האלה. אנחנו צריכים לשתף פעולה עם אנשים אחרים, וגם יש פרוייקטים שצריכים להסתיים (נניח, בניית בית) ולא תמיד זה מתאים בדיוק למקום שבו אני נמצאת. אבל כשיש אי ההתאמה הזו נוצרת תחושת אי נוחות גדולה, וחשוב להכיר בה ובסיבות לה. ויכול להיות גם שבאופן טבעי, קהילה היא משהו שפועם יחד (כמו, למשל, הנטייה של נשים שגרות ביחד לקבל את המחזור ביחד). היחידים בקהילה מסתנכרנים זה עם זה, וההבדלים בין הדינמיקה האישית של יחידים שונים מצטמצמים מאוד ואיתם גם תחושת המצוקה.

חזרנו ממסיבת הסיום בגן
בהתחלה הבן שלי היה קרש
לא השתתף ורצה אותי לידו
מצד אחד המערכת תגדיר זאת בעיה ריגשית
מצד שני זה טבעי: הוא התבייש, התרגש מהמעמד, סרב להיות רובוט כמו כולם
לא התאים לו להרים ידיים לצלילי השירים המטופשים, ולהפגין את ההופעה הקופיפית מול קהל ההורים
אבל אולי בעצם היה לו קשה לדקלם את המילים ולעשות את התנועות בקצב המהיר

אחר-כך בפעילות החופשית הוא הפשיר ונהנה

הדילמה:
אני נאלצת להודות: הגן עושה לבני טוב, הוא מאושר!
ומאידך המערכת מצפה ופועלת לשיתוף-פעולה מצד הילדים, דבר שלא תמיד מתאים לבני,
ואז הוא נראה אומלל!

יש לי המון מחשבות בנושא. אני לא אפרט אותן מקוצר משאבים. רק כמה הערות.

בראש מעיינייך טובת הילד. בראש מעייני הגננות טובת עצמן.
לא נכון. יש גננות כאלו, ויש גננות אחרות, שהילדים חשובים להן יותר מה"מערכת". (ומצד שני, יש גם הורים שטובת הילד לא בראש מעיניהם).

יש תיאוריות על "הכללה" = generalization (זה התפקיד של ההורים), וספרים על הכללה, וסמינרים על הכללה, והרצאות על הכללה, ואנשי מקצוע שמתמחים בהכללה....תעשייה שלמה.
זה קיים גם בחינוך הרגיל (בלי הפלת האחריות על ההורים. זה אמור פשוט לקרות מאליו). גם שם זה לרוב לא עובד. יש גם אסכולות בחינוך ששוללות לחלוטין את הרעיון.

_בבית ספר אלטרנטיבי
הוא יאבד הוא יברח_
לגבי בית-ספר פתוח - אני נוטה להסכים.
תבדקי את האפשרות של חינוך אנתרופוסופי.

לכולנו יש קצב אישי שלנו, אבל מרבית הדברים מסביבנו בנויים להמשכיות ולקצב סטנדרטי, או לקצב של מישהו אחר.
המצאות בסביבה שיש לה קצב נתון ברור יכולה גם לתת ביטחון ותמיכה לילד (מניסיון).

זה ממש לא קשור לנושא אבל - בר עדש, איזה טוב לראות שוב את דבריך כאן.

מסכימה עם מה שאמרו קודמי על סכנת ההליכה לאיבוד במסגרת (פתוחה או סגורה, זה לא ממש משנה לדעתי).
התמודדות אפשרית עם זה היא מעורבות גדולה שלך. שיחות תכופות עם הצוות, שהות בבית הספר אם זה אפשרי, עזרה ומעורבות במה שאפשר. ככל שתהיי יותר בפנים, כך יהיה קשה יותר לשכוח את הבן שלך, והוא ייהנה מהנוכחות שלך וגם ממה שבית הספר יכול לתת.
אני חושבת שבמקרה כזה הוא יוכל ליהנות גם מיתרונות הבית וגם מיתרונות בית הספר.

בדקת את האופציה של מונטסורי? אני לא יודעת מה האפשרויות בישראל, וכמובן היישום הוא נורא תלוי בניאדם, אבל זה עשוי להתאים.

(האחיינים שלי לומדים בבי"ס מונטסורי במקסיקו וגיסתי אומרת שהבית ספר הזה זה הדבר הכי טוב שקרה למשפחה).

_מצד אחד המערכת תגדיר זאת בעיה ריגשית
מצד שני זה טבעי:_אל תנסי למצוא סיבה. לא רצה להופיע זו זכותו. הכל בסדר. לא כולם אוהבים את זה.

תודה לכולן!
מבחינתי הכל בסדר איתו
אבל אובייקטיווית הוא פשוט לא ברור בדיבור
ילדים לא מבינים אותו וגם מבוגרים לא
אתמול ילדה שאלה אותי למה הוא מדבר כמו תינוק
אז אמרתי לה שפשוט קשה לו

אמרו לי שבכיתה קטנה יש גם ילדים עם בעיות של קשב וריכוז למשל
ומבחינה זו כיתה קטנה לא תהיה טובה עבורו...

בר עדש, איזה טוב לראות שוב את דבריך כאן.

_לכולנו יש קצב אישי שלנו, אבל מרבית הדברים מסביבנו בנויים להמשכיות ולקצב סטנדרטי, או לקצב של מישהו אחר.
המצאות בסביבה שיש לה קצב נתון ברור יכולה גם לתת ביטחון ותמיכה לילד (מניסיון)._
אני בטוחה שאתה צודק, אבל תהיתי גם אם היחידים בקהילה טבעית לא נוטים להסתנכרן מהבחינה הזו, ומשפחה זו בעצם קהילה קטנה.
ברור שהתאמה לקצב של מישהו אחר היא משהו שיש בו גם יתרונות. אבל כמו כל דבר אחר, מן הסתם יש לה גם מחיר. שווה לבדוק אותו מול התמורה. ואם מגיעים למסקנה שהתמורה עולה על המחיר (למישהו מסויים, בזמן מסויים), סבבה.

_בראש מעיינייך טובת הילד. בראש מעייני הגננות טובת עצמן.
לא נכון. יש גננות כאלו, ויש גננות אחרות, שהילדים חשובים להן יותר מה"מערכת". (ומצד שני, יש גם הורים שטובת הילד לא בראש מעיניהם)._
הורים שהילד אינו בראש מעייניהם הם חריג בין ההורים.
גננת שהילד אינו בראש מעייניה אינה חריגה בין הגננות.
מערכת היחסים היחידה בעולם שבה יש (או לפחות אמור להיות) מישהו שאני אוהבת יותר מעצמי ואוהבת "בלי תנאים" היא מערכת היחסים בין הורים לילדים.
וגננת שמעדיפה את טובת הילד פעם אחר פעם על טובת המערכת, לא תשרוד במערכת לאורך זמן.
גננת שמעדיפה את הילד על עצמה היא גננת שלא תשרוד במקומה מאותן סיבות. היא תישחק או תסולק.
אגב, גם המורות של יותם היו נהדרות ומסורות ואהבו אותו באופן ברור (אי אפשר שלא, כמובן

). אבל בכל זאת, הן דאגו קודם כול לעורן, וזה טבעי. הן לא אימא שלו.

כיתה קטנה זה עדיף על פני כיתה רגילה, כי שם לא יתנו לו ללכת לאיבוד בין המוני הילדים, ביחוד בתחילת כיתה א כשכולם קצת אבודים
ילדים עם בעיות קשב יש גם בכיתות הרגילות, אולי הם פחות בולטים אבל הם קיימים.
מורה חכמה בכיתה קטנה תוכל לתת לו את מה שהוא צריך, ומבחינה חברתית יכול להיות שיהיה לו הרבה יותר קל עם מעט ילדים.

_הורים שהילד אינו בראש מעייניהם הם חריג בין ההורים.
גננת שהילד אינו בראש מעייניה אינה חריגה בין הגננות._
מסכים לגבי המשפט השני. הרבה פחות מסכים לגבי הראשון, אבל זה כבר עניין שדשו בו בדפים אחרים (וחוזר ועולה מדי פעם ב{{}}מעצבן לראות מסביב).

וגננת שמעדיפה את טובת הילד פעם אחר פעם על טובת המערכת, לא תשרוד במערכת לאורך זמן.
לכן רוב הגננות האלו לא שורדות במערכות הרגילות, והן מצויות בעיקר בחינוך האלטרנטיבי. שם למערכת יש השפעה הרבה פחות משמעותית.

חיסרון מרכזי בבחירה לא לשים את הילד בחינוך המיוחד הממסדי הוא שאת כל המטפלים ההורים צריכים לממן מכיסם, וההוצאה הזו יכולה להגיע לאלפי שקלים בחודש.

<בר עדש ממחשב אחר>

זה לא נכון, יש הרבה טיפולים שניתנים דרך המכון להתפתחות הילד ומאוחר יותר ישירות דרך קופות החולים.
כך זה היה אמור להיות.

המכונים להתפתחות הילד וקופות החולים מאד מוגבלים מבחינת משאבים. בחלק מהם כח האדם הוא באיכות נמוכה. כאשר יש צוות טיפולי טוב (ויש מקומות כאלו), אין מספיק כח אדם, ולכן יש צורך לחכות זמן רב למשבצת שתתפנה בלוח הזמנים. גם אז אי-אפשר לקבל יותר מפגישה אחת בשבוע עם מטפל.

<שוב בר עדש ממחשב זר>

הגן השפתי נותן לבן שלי משהו הרבה יותר חשוב לדעתי מהטיפולים הפרא-רפואיים, שאני עדיין תוהה לגבי האפקטיביות שלהם.
הגן נותן לבן שלי אפשרות לקשרים חברתיים בסביבה סובלנית, קטנה, פחות מאיימת ועם מתווכים
וזה משהו שבשום מכון להתפתחות הילד, ובשום דרך אחרת לא הצלחתי לאפשר לו
וניסיתי בכל יכולתי

וגם הטיפולים בגן הופכים לשיגרה ששייכת לכל הילדים ולכן אולי מאתגרת יותר וכאילו לגיטימית יותר

לי התיאור שלך נשמע אחלה. בכלל לא מובן מאליו למצוא סביבה תומכת כמו שאת מתארת.
אני חושבת שאם אני הייתי מוצאת משהו שעובד כל כך טוב אחרי שחיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי אלטרנטיבה טובה יותר, אני הייתי ממשיכה. לעת עתה.
תמיד תוכלי להוציא אותו משם לחינוך ביתי אם תגיעי למסקנה שזה לא עובד, לא? גם באמצע השנה. לעומת זאת, אני מניחה שלחזור בך אחרי שהחלטת להוציא אותו יהיה קשה.

בהצלחה בכל מקרה!

כמה קשה ההתלבטות שלך. מאוד קשה להבין באמת מה צריך. יש לי איזו הרגשה שכל ההחלטות שלנו בעצם טבולות בסוג של הימור. איך אנחנו יכולים באמת לדעת? אנחנו פועלים הרבה על פי תחושות בטן ורוצים מאוד לשלוט ולהבין עד תום. השליטה לא ממש אפשרית (לא ברמה המבוקשת), כך גם ההבנה.

גם אני חולמת על בית ספר שיתאים בדיוק לילדיי, שיהיה כמו של דני לסרי אבל עם יותר פיתוי ללמידה (שכן יתנהלו בו קורסים חופשיים כאלה- בלי מבחנים ולחץ).
שיהיה שם צוות איניטליגנטי שידע על מה לשים דגש (נפש, חברה,דוגמא אישית) וכמובן שחרב הקיום כל הזמן על ראשי ולא יודעת אם לא אאלץ יום אחד בעל כורחי לצאת לעבוד ואז מה עם ילדיי??
בינתיים אנחנו בבית בנחת ובזרימה מדהימה.
בקיצור לא קל.
רק רציתי לשתף ולהזדהות. אין לי פיתרון קסם..

תודה תמי אני באמת מרגישה שזה מזל גדול
למרות ששום דבר לא מושלם
הרעיון שלך מרגיע
הבית תמיד יהיה שם
ואם ארגיש שזה הדבר הטוב ביותר אערך בהתאם
על אף שיש אילוצים של המיכלול המשפחתי

פולונית,
בהחלט הימור
כשהתחלנו בגן ממש לא ידעתי בדיוק למה אני נכנסת
כמו שסיפרתי ידעתי שהנה הנה אני מוכיחה לעצמי שהאלטרנטיבה הזו היא ממש גרועה
אני מצטרפת לחלום שלך...