לעזוב את העבודה או לא

דף מוצנע

זהו המשכו של דיון שנפתח ב: אני רוצה ילד בן הזוג לא . החלטתי ליצור דף חדש, מאחר שהשיחה הפכה להיות מעט לא רלוונטית לנושא העמוד.
אני קוראת באתר כחודש (און ואוף) ומאוד מתרשמת מחוכמת החיים של הכותבים כאן. אשמח אם תוכלו לשפוך מעט אור על בעיה שמטרידה אותי לא מעט, וקשורה לקריירה ולהגשמה האישית שלי.

אני עובדת בתחום התקשורת. עבודה יוקרתית על הנייר, פחות יוקרתית בתלוש המשכורת. הרבה אנשים מעוניינים להתקבל לתפקיד הזה, וכל מי ששומע שאני עוסקת בו ממש מתלהב, כי בכל זאת מדובר בתקשורת, שנשמעת לאנשים דבר די זוהר. כבר שנה וחצי אני באותו תפקיד, שכאמור לא מתגמל הרבה בתחום הכספי, ומנגד - לא דורש ממני יותר מדי שעות. הלימודים שלי היו בכיוון אחר לחלוטין - הלכתי ללמוד תחום אמנותי שחלמתי עליו מאז שהייתי ילדה. נהניתי נורא מהלימודים, לפחות מתחילתם, אבל היה לי נורא קשה עם פרוייקט הגמר שלי, שלא יצא כמו שרציתי - ובעיקר לא עורר את התגובות הממסדיות שקיוויתי להן. רציתי שהפרוייקט יפתח לי דלתות בתחום, ולא רק שזה לא קרה - אלא גם שזכיתי למגוון קטילות מהמורים שלי, דבר שדי ריסק את הביטחון העצמי שלי בכל הנוגע ללימודים.

אז הלכתי לעבודה ההיא בתקשורת.

יש רגעים בהם אני מאוד נהנית מהעבודה. רוב הזמן אני סובלת שם. אני לא "פושרית" ולא "מרפקנית", וקשה לי להתנהל במהירות ובזריזות המחייבת את התפקיד שלי. מה גם ששיטת הניהול שם היא די טוטאלית ולא משאירה מקום רב לתפיסת העולם שלי. יש אמנם מקום לביטוי אישי, אבל ברגע שלא מעניקים לי את האוטונומיה לה אני זקוקה כדי לפעול בנוחות, אני מהר מאוד מאבדת עניין והופכת לרובוט שממלא פקודות בלי לחשוב. ואז מפשלת ברגעים בהם כן נדרש שיקול מחשבה. הבוסים שלי, משום מה, מאוד מעריכים אותי ומתייחסים אליי כאל אחת העובדות המוצלחות והיצירתיות ביותר במחלקה. אני לא מרגישה כך, אם כי המחמאות שלהם מלטפות לי כמובן את האגו.

למרות הזמן הפנוי הרב, לא הקדשתי את השנה וחצי הללו ליצירה רבה. כשאין לי מטרה מול עיני קשה לי להביא את עצמי לכלל פעולה. את מרבית שעות הפנאי שלי אני מכלה בגלישה באתרי אינטרנט ומשחקי מחשב. אני מאוד רוצה ליצור, אבל איני מצליחה לגייס את ההשראה לשם כך. יש לי המון רעיונות, אבל מעטים מתוכם מצליחים להתגשם. וכשהם מצליחים - אין יותר מאושרת ומסופקת ממני. האמנות שלי מקורית ומיוחדת, אני יודעת להביע את עצמי, אני אוהבת ליצור ואני יודעת שאני יכולה להצליח - אבל משהו עוצר אותי בדרך לשם.

לפני שבועיים התרחשו שני אירועים במקום העבודה שמהווים מבחינתי פרשת דרכים: הראשון הוא שיחה עם הבוס שלי, שהבחין כי בחודש האחרון אני מתרשלת בעבודתי. ככל הנראה חוסר המוטיבציה נבע מהספקות שיש לי לגבי מקום העבודה, שלא הצלחתי להפקיד אותם בבית אלא גררתי אותם יחד איתי למשרד. תירצתי את ההתרשלות בבעיות בבית, וככל הנראה הצלחתי להתגבר על המכשול ולזכות בהערכתו מחדש. האירוע השני הוא תוכנית קיצוצים נרחבת המחייבת כל אחד מהעובדים לחתום באופן אישי על מסמך בו הוא מאשר את הפחתת השכר הצפויה לו. אני לא מרוויחה הרבה והקיצוץ יהיה בטל בשישים, אבל אם אסרב לחתום אוכל להתפטר ולקבל גם פיצויי פיטורים. מדובר בסכום מכובד למדי - אמנם אני רק שנה וחצי בתפקידי הנוכחי אבל עקרונית אני עובדת באותו גוף תקשורת כבר חמש וחצי שנים (לפני כן מילאתי תפקידים סטודנטאליים בשכר מעליב שהתאימו למערכת השעות המופרעת שלי).

בקיצור, יש לי כאן הזדמנות להתפטר, לצאת ברווח ולחפש את דרכי בחיים. מה גם שבעלי מרוויח סכום נאה שיוכל לכלכל את שנינו, אפילו אם לא אעבוד. אבל המחשבה על כך מפחידה אותי, מכמה סיבות:
1) המשבר הכלכלי. אין צורך לפרט. ידיד שלי, בעל ידע בכלכלה, דוחק בי להחזיק במקום העבודה שלי במלוא כוחי. אחרת אהיה בבעיה.
2) הפחד לאכזב את הבוס שלי, שנותן בי אמון לאחר שהבטחתי לו לשפר את דרכי (איך זה יתקבל אם אני פתאום עוזבת שבועיים לאחר השיחה ביננו?)
3) הפחד שאולי אני מחמיצה משהו גדול ויוקרתי. בכל זאת תקשורת. נורא אהבתי את התחום פעם, ואני לא פוסלת אותו לחלוטין, אבל במקום בו אני נמצאת קשה לי להשאיר את חותמי. וזה מה שאני רוצה לעשות בכל הנוגע לעבודה.
4) לו הייתי באמת רצינית בכל הנוגע לאמנות, הייתי יוצרת בזמני הפנוי, לא? אבל אני לא. ואם אני אתפטר, מי מבטיח שלא אבלה את ימי ולילותי במשחקי מחשב, תסכול ונסיונות לחפש עבודה בימים בהם כולם מפטרים?
5) אני מרגישה מפונקת. יש אנשים שמרוויחים מינימום, שעובדים יומם וליל, שנאנקים תחת בוסים מרושעים. ואילו אני? יש לי עבודה משרדית נוחה, ובוסים אנושיים ומתחשבים.
6) ואולי הבעיה שלי עם מקום העבודה היא הגישה שלי? לו הייתי מחדדת את מרפקי, אין ספק שהיה לי קל יותר. האם זה אפשרי?

כבר חצי שנה שאני הופכת בשאלות הללו, אבל עתה יש לי דד ליין. אני חייבת לחתום על המסמך עד סוף השבוע, אחרת אני בחוץ. אני חייבת להחליט. למישהי (או מישהו) יש תובנות?

תודה!

שליחה על ידי אני* » 05 ינואר 2009, 02:53

נורא מעניין בעיניי.
מה עם האפשרות להחזיק במשרה ולהתחיל במקביל לעבוד על פרויקט אמנותי איקס שעות בשבוע.
ברור שאת מפחדת מכישלון לאור הניסיון הקשה שהיה עם פרויקט הגמר, אבל את יודעת מה? פחדת מספיק. הגיע הזמן ליצור.
לתחום זמנים מדויקים בשבוע שבהם את עסוקה רק בזה.
גם אם מדובר בחמש שעות בשבוע.
וגם אם בהתחלה בעיקר תבהי
אבל בלי מחשב.

ושאלה: התחום שלמדת ואת רוצה לעסוק בו הוא אמנות פרופר? כזאת שתולים? או אומנות שימושית כמו עיצוב?
או בשורה התחתונה - יש בזה עבודה?
כי אז גם כדאי להתחיל ללכת לראיונות.

_אני מרגישה מפונקת. יש אנשים שמרוויחים מינימום, שעובדים יומם וליל, שנאנקים תחת בוסים מרושעים. ואילו אני? יש לי עבודה משרדית נוחה, ובוסים אנושיים ומתחשבים.
ואולי הבעיה שלי עם מקום העבודה היא הגישה שלי? לו הייתי מחדדת את מרפקי, אין ספק שהיה לי קל יותר. האם זה אפשרי?_

הפחד שאולי אני מחמיצה משהו גדול ויוקרתי. בכל זאת תקשורת. נורא אהבתי את התחום פעם.
והתשובה שלי לכל זה היא - חיים רק פעם אחת. ואת כבר באמצע.
אז אני לא אומרת שאת צריכה לעזוב השבוע. אבל כן להתחיל לחפש את האלטרנטיבה.

וגם - יש המון אנשים שלא יודעים מה הם אוהבים לעשות בדיוק או במה הם טובים או שאין להם כשרון ספציפי... המשרדים מלאים בהם.
את יודעת מה את רוצה ובמה את טובה, זו פריבילגיה!!! קדימה, לכי על זה

אני מתחברת להמלצות של אני. את חייבת להתחיל לפעול במקביל לעבודתך. ליצור. להתחבר ליצירה.
ממליצה על הספר דרך האמן. מאוד עוזר הספר הזה ומלמד אותך היכן לקבל את ההשראה לה את זקוקה ואיך למצוא את הזמן המתאים.

אני רוצה לענות לך לפי מה שכתבת:
המשבר הכלכלי. אין צורך לפרט. ידיד שלי, בעל ידע בכלכלה, דוחק בי להחזיק במקום העבודה שלי במלוא כוחי. אחרת אהיה בבעיה.
יש בזה משהו. בהחלט. למצוא היום עבודה זה לא פשוט. אלא אם יש לך כבר אלטרנטיבה ביד.

הפחד לאכזב את הבוס שלי, שנותן בי אמון
אל תתמקדי בפחד הזה. זה החיים שלך, ואם תעזבי סביר להניח שלא תפגשי בו שוב.
הייתי במקום דומה, במשך שנים פחדתי לבוא ולומר לבוס שלי שאני רוצה לעבור למחלקה אחרת. תפסתי אומץ ויזמתי שיחה. הוא ממש עודד אותי. נתן לי הרבה כוחות. ויחד עם זאת אמר לי שלא למהר לעבור למקום אחר. לשקול בכובד ראש כי הוא תמיד מאחורי. למרות שבמשך שנים חשתי שלא מרוצים ממני במיוחד כאן. הפתיע אותי השיחה עם הבוס. ואני עדיין באותה מחלקה. לא עברתי.

הפחד שאולי אני מחמיצה משהו גדול ויוקרתי. בכל זאת תקשורת. נורא אהבתי את התחום פעם, ואני לא פוסלת אותו לחלוטין, אבל במקום בו אני נמצאת קשה לי להשאיר את חותמי.
את חייבת לפתח את התחומים האהוביםעלייך באומנות ויצירה ושם דווקא להטמיע חותם.

לו הייתי באמת רצינית בכל הנוגע לאמנות, הייתי יוצרת בזמני הפנוי, לא? אבל אני לא. ואם אני אתפטר, מי מבטיח שלא אבלה את ימי ולילותי במשחקי מחשב, תסכול ונסיונות לחפש עבודה בימים בהם כולם מפטרים?
אם יש לך משפחה עם ילדים קטנים. לעתים קשה למצוא זמן מתאים לעשות דברים במקביל. ואת זקוקה כעת למשכורת הזו גם אם היא מינימלית. תקבעי לעצמך זמן אחרי העבודה לפיתוח עצמי. אולי בימי שישי ובערבים.
אם את מתכננת ילד נוסף תמיד תוכלי אחר כך להתפטר ולקבל את הפיצויים, אחרי חופשת הלידה.

אני מרגישה מפונקת. יש אנשים שמרוויחים מינימום, שעובדים יומם וליל, שנאנקים תחת בוסים מרושעים. ואילו אני? יש לי עבודה משרדית נוחה, ובוסים אנושיים ומתחשבים.
את התחושות שלך אי אפשר לבטל. התחושה שלך היא אמיתית.

ואולי הבעיה שלי עם מקום העבודה היא הגישה שלי? לו הייתי מחדדת את מרפקי, אין ספק שהיה לי קל יותר. האם זה אפשרי?
לעתים זה קל לומר באופן תיאורטי. אבל אני מניחה שאת מכירה את עצמך ואת היכולות שלך והאופי שלך. אולי את צריכה להוסיף רבדים לתפקיד שלך, לבנות אותו בצורה קצת אחרת שתביא לך יותר עניין. גם כאן יש את הספר דרך האמן בעבודה
ונדמה לי שיש גם להדליק את האור בעבודה (או שמא איני זוכרת היטב).

לסיכום, עם התחושות שלך אי אפשר להתווכח. גם לפעמים קשה לפעול במקביל, ליצור בצורה רצינית במקביל לעבודה. אבל את חייבת להתחיל ממשהו. לעתים אנחנו צריכים לחפש את עצמנו מחוץ לעבודה וזה לא קל. זה סוג של פשרה וזה לא קל לבצע. אם יש לך תיק עבודות את יכולה לנסות להציג בכל מני מקומות עבודה, לקוחות. אם התיק עבודות שלך לא מספיק מרשים בעינייך את יכולה לעבוד עליו כעת ולמלא אותו. לבד או עם מנחה, חוג ערב. לפתח את עצמך. למצוא את הכוחות.
אני בטוחה שכשתמצאי משהו מתאים בתחום שרצית, תשמחי לעזוב את מקום העבודה הנוכחי גם בלי הפיצויים.

בהצלחה.

לי נשמע שאת צריכה לעזוב. פשוט כי ככה את מרגישה.
יש המוני סיפורים על אנשים שעזבו משרה "מוצלחת" ומכניסה בהיי-טק והתחילו לעסוק באומנות שלהם, ואין מאושרים מהם... זה הגיוני מאוד. כמה זמן אפשר להרעיב את הנשמה שלך?

בקשר למצב הכלכלי - עבודה תמיד יש. גם אם זה בלנקות בתים או לטאטא רחובות. כל עבודה מכבדת את בעליה.

הפחד מהבוס - לא רלוונטי. ואם הוא יכעס ויתאכזב? אז מה? מה יכול לקרות?

פספוס בתחום - גם לא נראה לי רלוונטי. קודם כל יש לך ניסיון בתחום, שלפי הבנתי, קשה להתקבל אליו, וזה בהחלט ייתן לך יתרון אם תרצי לחזור.

זה שאת לא יוצרת עכשיו - אני יכולה להעיד מניסיוני האישי שבתקופות שהרגשתי תקועה, לא חשובה ומבולבלת - היה לי קשה עד בלתי אפשרי ליצור. יש אנשים שבתקופות כאלה דווקא יוצרים את היצירות הכי חשובות שלהם, ויש כאלה שצריכים שלווה וחופש וביטחון כדי ליצור.

מרגישה מפונקת - לא נראה לי רלוונטי. למה את צריכה להרגיש אשמה בשביל כל שאר אזרחי המדינה?... את ברת מזל, זה כן, אבל לא מפונקת בגלל שיש לך הזדמנויות.

בהצלחה רבה רבה לך @}

גמני מצטרפת לרוח הנושבת כאן
תנסי להקשיב לכל הטעונים שכתבת כאן
של מי הקול האומר את הדברים
ומה אומר הקול האותנטי שלך?
וגם אם יש קולשלך שמזהיר
אל לך "להרעיב את הנשמה"
יוקרה נראית לי תגמול ריק

אני מאמינה שאולי השאלה הפחות חשובה היא מה תחליטי לגבי העבודה עכשיו
והשאלה היותר חשובה היא למה את משתוקקת ואיך תממשי ותעשי למענך

ולא זה לא פינוק
זהו דווקא סוג של קשב אל הלב
שאסור לכבות אותו עם גינויים כגון "מפונקת"

היי,

קראתי את מגוון הטיעונים, חשבתי וחשבתי. ולא לגמרי החלטתי. אבל ככל הנראה אני אשאר במקום העבודה שלי, ובמקביל אנסה לעורר מחדש את היצירה שלי. היום באמת ניסיתי לעשות כעצתה של אני, כיביתי את המחשב, התיישבתי ליד השולחן, נטלתי עיפרון והכרחתי את עצמי לצייר. בלי לחשוב על התוצאה. בלי לחשוב אם יאהבו את זה או לא. פשוט למצוא מחדש את האהבה שלי ליצירה עם כל קו שאני משרבטת על הדף הלבן והחלק. זה עשה לי טוב. אחרי זה, המשמרת בעבודה נראתה לי כמו משחק ילדים, חרף השטויות שהתנהלו במהלכה (ההנהלה שלנו כל כך קהת חושים, אבל זה כבר סיפור אחר).

לו היה לי לאן לצאת לחופשי, הייתי יוצאת כבר מזמן. אבל אין לי. ואף אחד לא יוציא אותי בכוח. אני צריכה לבנות את הפינה שלי מחדש, וברגע שיגיע זמני לפרוח - אני אפרח. אם אתפטר עכשיו מבלי למצוא מחדש את עצמי, החיים שלי יראו פחות או יותר אותו הדבר רק בלי עבודה ובלי כסף.

לאני: שוב, תודה רבה על מילותיך החכמות. אגב, יש כסף במה שאני עושה, אם כי לא רב. אני מאיירת / אנימטורית / קומיקסאית / קריקטוריסטית / מעצבת, ואוהבת במיוחד את המשחק בין אמנות ויזואלית לסיפור טוב. אני מאמינה שאני אוכל למצוא את הנישה שלי מבין כל אלה ולהתפרנס. היום התחלתי לחפש את האלטרנטיבה בכך שהכרחתי את עצמי להתנתק מהעולם ולהתמודד עם הדף הלבן והמאיים. אני אמצא את הדרך שלי, אם אתמיד ואעז. אני מקווה שלא ארים ידיים מוקדם מדי...

ל רוני בלוני - הספר נשמע ממש מעניין! אני אדגום אותו מחר בחנויות. תודה רבה על ההמלצה. אגב, נתקלתי בטכניקת כתיבת בוקר דרך המטפלת שלי. היא משחררת הרבה חסמים, אם כי גם בהרגל הזה היה לי קשה להתמיד. קל לי לוותר.

ל עשב השדה - הלוואי שידעתי מה הקול האותנטי שלי אומר. איך יודעים זאת?

לשירי: השאלה היא האם הביטחון הוא דבר שאתה יכול לבנות אותו בעצמך. הרי על פניו, יש לי ביטחון - אני מוערכת בעבודתי, בעלי מרוויח טוב ואין לנו ילדים (אבל יש לנו חתולים

). מה גם שאני לא עובדת יותר מדי שעות בשבוע כדי שלא יהיה לי זמן להתפנות ליצירה. לו הייתי עובדת הייטק המצב היה אחר (אגב, בזמנו ויתרתי על עבודה ממש שווה בהייטק כדי ללמוד אמנות. לפעמים אני מצטערת על כך, כי העבודה נשמעה ממש מבטיחה. מצד שני, זה מקרה קלאסי של the road not taken). אגב, הניסיון הנוכחי שלי בעבודה לא מספיק. מרבית הקולגות שלי הם אנשים שנמצאים בתחום כבר מהצבא (גל"צ, דובר צה"ל וכו'). אני התחלתי רק בגיל 27, כך שמדובר ביתרון שלהם עלי בשוק העבודה הדי אכזרי הזה.

אני התחלתי רק בגיל 27, כך שמדובר ביתרון שלהם עלי בשוק העבודה הדי אכזרי הזה.
כן אולי זה נכון. אבל נראה לי שהעבודה הזו שלך היא רק אמצעי להגיע למטרה. לפחות כרגע עד שתפרצי......

שליחה על ידי אני* » 06 ינואר 2009, 09:28

מה שאמרתי - לקבוע זמנים ליצירה בתוך החיים הקיימים - זה מניסיון לגמרי.
אצלי, אני מקווה שבקרוב היצירה תשתלט סופית.
חמסה חמסה
אבל יש לי לפחות זוג חברים אחד שיש להם day job שלא עושה אותם עשירים, אלא רק שם אוכל על השולחן
ובשאר הזמן הם יוצרים, מציגים וכו'
וגם להם ולי לא תמיד היתה המשמעת. והיו שנים ריקות (יחסית) מיצירה.
אל תשפטי את עצמך. זה סתם פרפקציוניזם (פליי ליידי)

אל תשפטי את עצמך. זה סתם פרפקציוניזם (פליי ליידי) וואי, אחלה רעיון הפליי ליידי הזה, לא הכרתי אותו בכלל.

באמת שאני לא צריכה להגשים את עצמי במקום העבודה. זו רק דרך להרוויח כסף. אבל עם כל המילים והכוונות, אני יושבת כאן בעבודה וסובלת עד עמקי נשמתי. ואני אפילו לא יודעת למה. לא עשיתי דבר מהמטלות שלי, אין לי כוח לכלום, אני לא רוצה להיות כאן ונמאס לי לזייף כאילו אני אוהבת את העבודה שלי. אוף.

החלטתי לעזוב.

היום שיתפתי בתחושותי את המטפלת (הנהדרת) שלי והיא חיזקה אותי לעזוב, מה שבסופו של דבר גיבש את ההחלטה שלי.

לא, אין לי עבודה חדשה (אם כי קיבלתי הצעת עבודה בעיצוב פליירים מהבית, נראה איך זה יתקדם). אין לי מושג לאן אני בדיוק רוצה לקחת את עצמי. הבטן מתהפכת לי. אבל לא, אני לא מסוגלת להשאר במקום הזה אפילו דקה אחת. למזלי הטוב, המשכורת שלי לא לגמרי הכרחית לקיום שלי. יהיה קשה להסתדר עם משכורת אחת (של בעלי) לכמה זמן (בהנחה שלא אקבל פיצויים ודמי אבטלה), אבל אפשרי. זה עדיף מלסבול. והעבודה הזאת מרעילה את הנשמה שלי.

המטפלת אמרה לי משהו מאוד חכם: לו העבודה היתה משרתת מטרה בחיים שלך, לא היית עוזבת. נניח, לו היית אם לילדים. או סטודנטית. אבל כרגע, ובהינתן העובדה שאת יכולה לעזוב את העבודה מבלי שיזרקו אותך מהבית ולא יהיה לך מה לאכול, מה עוצר אותך? את נהנית לסבול?

הכי מצחיק, שאחרי שהחלטתי, חזרתי הביתה רק כדי לגלות עוד מייל קטנוני מהבוס שלי. נהוג אצלנו בעבודה לשלוח ביקורת על עבודתנו בתפוצת נאט"ו מדי יום ביומו. הפעם, הבוס התמקד בחלק שלי ופשוט שחט לי את הצורה. ומרבית הערותיו היו טיפשיות והזויות (הרי הוא חייב לאשר כל דבר שאני עושה - מה, הוא לא שם לב מה עשיתי באותה משמרת?). איכס. ככה העבודה אצלנו - מצד אחד לא נותנים לך לזוז מילימטר מהמסגרת, מצד שני מפילים עליך את האחריות על כל דבר.

שליחה על ידי אני* » 08 ינואר 2009, 09:07

וואו! איזה כיף!
כמה שינויים בחשיבה... ובאיזו מהירות.
המון בהצלחה!

וואו איזה יופי. נראה לי שצודקת המטפלת שלך........
לו העבודה היתה משרתת מטרה בחיים שלך, לא היית עוזבת. נניח, לו היית אם לילדים. או סטודנטית. אבל כרגע, ובהינתן העובדה שאת יכולה לעזוב את העבודה מבלי שיזרקו אותך מהבית ולא יהיה לך מה לאכול, מה עוצר אותך? את נהנית לסבול?

יופי! ההערות המכוערות של הבוס מאחורייך...... שמחה לשמוע שהחלטת!!

שיהיה הרבה בהצלחה. ויהיה, אני בטוחה בכך. גם אם זה ייקח קצת זמן.

מזל טוב
(-:
דווקא הקשב שלך לקול האותנטי שלך
הנו בר קיימא
אפשר לסמוך על זה
ולהמשיך לצמוח

מזל סוב

תודה לכן!

אני היסטרית לחלוטין... אני מקווה שיהיה לי האומץ לעמוד מול הבוס ולהגיד לו שאני לא מוכנה יותר.

כל הכבוד!
שולחת לך אומץ וחיבוק... תגידי לעצמך שוב ושוב שהוא כבר לא הבוס שלך!

שליחה על ידי אני* » 09 ינואר 2009, 20:06

אוייי, לי זה נראה החלק הכי כיפי....
חחחחח

טוב, אז הודעתי לבוס שאני לא חותמת על הטופס. הוא שאל אותי אם אני מתפטרת. השבתי שלא, אבל אני לא מאמינה כי צעד הקיצוצים יבריא את הארגון. הוא אמר לי שאני עושה טעות ואמר לי שאני לא אוכל להישאר בעבודה. אמרתי שאני מודעת לנושא. הוא שאל אותי אם זה סופי. אמרתי שכן. כמעט בכיתי.

אלוהים (לא שאני מאמינה בו, אבל זו מילה שימושית), אני כה מפחדת!

אבל לפחות עשיתי את הצעד. ומגיעים לי פיצויי פיטורין.

קחי אוויר!! יהיה בסדר!! את הצעד הגדול שלך כבר עשית.
הכל מלמעלה, כל דבר לטובה.......

אנחנו איתך כאן.

שליחה על ידי אני* » 11 ינואר 2009, 10:09

תשמעי, איזה שינוי שאת עושה...
שומעים את התזוזות עד כאן.
כמו את קולות ההזזה והניקיון שרוני בלוני מבצעת בבית (נמאס לי הגיע הזמן להרים את הבית, נדמה לי)
את פשוט עושה ניקיון. בחיים ובתודעה שלך. איזה כיף לך.
מעורר השראה

אני ו רוני בלוני , תודה לכן

פשוט הייתי בטוחה שאני ארגיש איזו הקלה לאחר שהתפטרתי, אבל במקום זאת אני שומעת קול היסטרי בתוכי: "יא מטורפת!! למה עזבת עבודה בטוחה? ועם המשבר של היום?!!?". ולמרות זאת, אני לא מרגישה רצון להתקשר לבוס ולהודיע לו שאני מתחרטת.

מוזר, זה תמיד ככה, כל העסק הזה של נקיונות?

איזה יופי לך!
כשפתחת את הדף רציתי לכתוב לך שתלכי על זה (ותעזבי את העבודה) ואז חשבתי שאני אומרת את זה כי זו קצת הפנטזיה שלי וויתרתי.
לגבי הבהלה? זה נראה לי טבעי לגמרי. עשית צעד קטן אבל בחיים שלך זה צעד ענקי.
קחי אוויר!! יהיה בסדר!!
תכרזי על תקופת הסתגלות (שבה לא עושים כ-לום אלא אם כן ממש ממש בא לך) ותהני

כשתמצי את המנוחה הרצון ליצור יגיע. בינתיים - החלמה!

לגבי הבהלה? זה נראה לי טבעי לגמרי. עשית צעד קטן אבל בחיים שלך זה צעד ענקי.

היום הייתי מלאת אנרגיה, וקירצפתי את הבית. עתה הספקות מתחילים להתעורר בי. ואולי זה לא היה הצעד הנכון? ואולי פעלתי באימפולסיביות בלי לחשוב על התוצאה? והאם תמיד אוותר במקום להתמודד? איך יודעים אם ההחלטה שלי באמת היתה הנכונה? נתקלתם בדילמות דומות? אשמח לשמוע סיפורים.

שליחה על ידי אחת* » 12 ינואר 2009, 11:22

להיפך - עכשיו את רק מתחילה להתמודד!
עם עצמך,עם יכולותייך האמיתיות, עם היכולת שלך להוציא מהכוח לפועל, עם משמעת עצמית, עם פחד מהצלחה/כשלון, עם להסתכל פנימה ולהגיד זה מה שאני רוצה, בזה אני טובה, עם ההבנה שכשרון זה כלום - בלי השקעה ועבודה, עם הקולות הטורדניים שתיארת כרגע שמנסים להסיט אותך מהדרך ולהתעסק בדברים לא רלבנטיים.
יש לי סיפורים בנוא אבל אין לי זמן עכשיו. אולי בהמשך.
יאללה, תתחילי ליצור איזה לוח השראה או משהו כזה.

שליחה על ידי אני* » 12 ינואר 2009, 11:23

זאת הייתי אני

נור יקירתי, אכן ניקיון וסדר - גם פנימי וגם חיצוני.

נתקלתם בדילמות דומות? אשמח לשמוע סיפורים._
עמדתי לפני משהו דומה לא מזמן, יש לי ותק במקום העבודה של כ- 13 שנים, ביקשתי לעבור לתפקיד אחר והייתי להוטה לעבור. לא היה חשוב לי לאן העיקר לשנות, להכניס קצת אקשן לחיי. אחרי תקופה ממושכת מאוד של ציפייה (מרוב לחץ התקשתי לתפקד) ייעצו לי בכוח אדם לוותר, בכל תפקיד אחר ארוויח פחות 900 ש"ח בשכר ואאלץ לעבוד הרבה יותר קשה ואולי אף להוסיף שעות עבודה. לא משתלם. אבל כאב לי כי כל כך רציתי בשינוי. נשארתי במקום שלי. אולי זה לא זמן לשינויים. עוד יגיע הזמן המתאים לי (או שלא?!)
בינתיים אני גם אמא לילדים ולא יכולה לוותר על חלק כל כך גדול מהשכר שלי.

לך, לעומתי, אין עדיין ילדים, ואין זמן טוב מזה לעשות שינוי כזה.
אחר כך כשכבר יש ילדים, שינוי זה אומר לוותר על הרבה דברים כמו: חוגים למשל. זה לא קל.

יהיה בסדר יקירתי.

בוקר
נור
חזקי ואמצי
לא היתה כאן החלטה אימפולסיבית
כן היתה כאן החלטה שנתמכה ,מתוך בחירה, בקולות אחרים מהנורמטיביים
ואת בחרת באנשים מהאתר הזה לשוחח אתנו
כי חיפשת את הקול הזה גם בתוכך
אין אשמה כאן
את רוצה להתפתח
את רוצה שינוי
את יכולה לעשות את זה עכשיו
אז למה לא?

קצת עדכונים: מאז שהודעתי על אי החתימה לא קרה דבר. הבוס לא זימן אותי לשיחה, ולא קיבלתי מכתב פיטורים. אני משובצת למשמרות כרגיל ולא ברור לי מה הולך לקרות. היום זומנה כל המחלקה לפגישה במפתיע עם הבוס, שניסה להסביר לנו כמה הצעדים שנקטה ההנהלה חשובים להבראת הארגון, שהוא מבין שיש קולות מרמור בקרב העובדים ומבקש שנשטח בפניו את מה שעל ליבנו ונביא הצעות לשיפור. הוא נשמע כל כך נחמד וסימפטי (הוא באמת אדם נחמד וסימפטי, כשהוא לא בעבודה...) עד שהתחלתי להתחרט ולחשוב שאולי לא הייתי צריכה לסרב לחתום. הנה, כמה ימים לאחר מכן פתאום ההנהלה מנסה להציג קו נחמד יותר ולנסות להיות קשובה יותר לעובדים. מצד שני, אני נוטה לחשוב שאולי יש כאן תכסיס פוליטי. או שאולי מדובר במבחן כדי לבדוק האם באמת הייתי רצינית בכוונותי (ברור שאין לו כוח למצוא עובד חדש שיחליף אותי).

נדמה לי (לא בטוחה) שאת צריכה לתת לו מכתב שיהיה בו כתוב שאת רואה בשינוי השכר "הרעה בתנאי עבודה" (תשמרי לך עותק).
אולי כדאי לך להתייעץ איך לנהוג עם שי"ל (שרות יעוץ לאזרח) בטלפון 1800-50-60-60, אולי יש להם גם אתר, נראה לי שהם מומחים בקטע של דיני עבודה.

בהצלחה.

אולי כדאי לך להתייעץ איך לנהוג עם שי"ל (שרות יעוץ לאזרח)

יש לי שני טלפונים של עורכי דין טובים ומומלצים המתמחים בדיני עבודה, ובכוונתי לפנות אליהם מחר. אני לא הולכת לוותר על מה שמגיע לי. מספיק עשיתי את זה רוב חיי.

שליחה על ידי אני* » 17 ינואר 2009, 18:37

מה שפלונית אמרה
ומה שאת אמרת
חזקי ואמצי

והמרגיעון הגאוני: מה את רוצה?
ענק

אולי לפנות להסתדרות בעירך. הם יוכלו לעזור לך.

היום (או שלמעשה זה אתמול?) הבוס שלי התקשר אליי ודרש ממני מכתב התפטרות עוד היום. שילחתי בו מכתב מנוסח על ידי עורכת דין (איזו חוצפה יש לו... לדרוש ממני מכתב התפטרות. רוצה לפטר אותי? שיפטר. הם בסך הכל מנסים למנוע ממני את פיצויי הפיטורים שמגיעים לי. עורכת הדין כל כך זעמה כששמעה את הסיפור והזהירה אותי בשום פנים ואופן לא לשלוח להם מכתב התפטרות כלשהו). הנה, העפתי לעזאזל את ה הלך רוח כנוע ששלט בי רוב חיי, אבל למרות זאת, אני לא מצליחה לישון ומפחדת מהתגובה שלו....

מצד שני, אם ככה הם מתנהגים אליי כי סירבתי לחתום על המסמך, הרי שפרצופם האמיתי נחשף במלוא כיעורו.

עדכון משמח!

לא רק שעזבתי את העבודה המבאסת שלי, והשגתי מהם את כל מה שמגיע לי (כולל פיצויים של חמש וחצי שנים), גם מצאתי עבודה חדשה במשכורת גבוהה כמעט פי שתיים!

תודה לכל מי שהגיב לי ועזר לי ללכת עם תחושות הבטן שלי.

תהני מהעבודה החדשה

יוווו!! נורי מזל טוב!! משתלם להקשיב לתחושות בטן~~!!!!\

תודה לכולם!

עכשיו כל מה שנותר לי זה להתגבר על הפסיכוזות של הבוס (הקודם! הקודם!) שלי. הייתי שקועה כל כך עמוק בבוץ שלו. רק עכשיו כשאני בחוץ אני פתאום רואה כמה הוא היה עסוק בלדכא את ביטחונם העצמי של הכפופים לו.

אגב, העבודה החדשה שלי היא גם בתקשורת, אבל זה לא מפריע לי. בעיקר כי חזרתי לעסוק באמנות ולעשות את הדברים שאני אוהבת. אמנם על אש קטנה, אבל אני מאמינה שהלהבה תתחזק. עדיין לא התחלתי את התפקיד החדש (מתחילה רק במרץ), אבל בינתיים התחושה שלי היא חיובית. האנשים שם מאוד נחמדים ורגועים. מי היה מאמין - מקום עבודה שלא עושה לי טובה שהוא מעסיק אותי! ואפילו מוכן לתגמל אותי כראוי! ימות המשיח, ממש.

פתאום אני חושבת על זה: בעבודה הקודמת שלי אף אחד לא חייך. גם לא הבוס. "אני דורש ממך 200 אחוז", כך הוא נבח עליי לפני חודשיים. דורש 200 אחוז? שלם לי 200 אחוז! אידיוט.

אני פתאום רואה כמה הוא היה עסוק בלדכא את ביטחונם העצמי של הכפופים לו.
לרוב זה מחוסר בטחון שלו ולחץ כמובן.
בהצלחה! שמחה לשמוע ממך, שתפי אותנו בהמשך

עדכונים: עברו כשלושה חודשים מאז התחלתי את העבודה החדשה שלי. המשכורת מעולה, האנשים נחמדים, הבוסים פיירים, התנאים טובים. באמת שאין לי על מה להתלונן.
אבל בכל זאת אני כאן. שני דברים מציקים לי:

אינני יודעת אם העבודה הקודמת אכן דיכאה לי את היצירתיות, אבל אין ספק שמאז שעזבתי אותה - ההשראה החלה לפרוח. חודש אחרי שהתחלתי לעבוד במקום החדש, העזתי להמשיך פרויקט תקוע והפלא ופלא - הוא מתקדם בקצב נפלא ושותה לי את כל הזמן הפנוי. הבעיה? אין לי מספיק זמן פנוי בשבילו! אני עובדת במשרה מלאה, ופשוט לא מצליחה לגשת ליצירה אחרי שעות העבודה. אני עייפה מדי אחרי שהתרכזתי כל היום, יש את כל השטויות של העבודה שהתרוצצו בראש (שכה שונות ממה שבאמת מעסיק אותי בחיים הפרטיים) וקשה לי "להחליף דיסקט" (אה, איזה ביטוי רטרו) ולהתחיל לצייר. הזמן היחיד שנותר, אם כך, זה סופי השבוע וגם הם נוטים להתמלא על ידי מחויבויות משפחתיות וכיוצא בזה. כל כך מתסכל אותי שאני לא מצליחה להתקדם בפרויקט שלי כמו שאני רוצה!

העבודה עצמה לא מזיקה במיוחד, אבל להודות באמת - היא גם לא ממש מעניינת. היא טכנית ברובה, דורשת ריכוז רב, הרבה ניהול ועירנות, תשומת לב לפרטים ובכל זאת - חשיבה ויצירתיות (אבל קורטוב יצירתיות לא מזיק בשום עבודה שהיא). אני זוכה עד כה להערכה בעבודתי (אני מניחה), וכנראה שאני מבצעת אותה בצורה סבירה, אבל קשה להגיד שמדובר בפסגת שאיפותי, או שאני מצפה בקוצר רוח לתחילת יום העבודה. הכל שם מנוהל בענייניות, בקפדנות, בקור רוח ובהיררכיה ברורה, בניגוד לעבודה הקודמת שלי עם המבנה הארגוני הכאוטי למדי. מצד אחד זה טוב - המוצר הסופי של העבודה הנוכחית שלי בהרבה יותר אמין, חף משגיאות, ידידותי ואיכותי ממה שעשו בעבודה הקודמת שלי. אבל מנגד... זה פשוט מתסכל! די.... כמה אישורים אפשר על כל דבר? כמה פיקוח? כמה עבודת צוות? כמה התייעצויות עם מנהלים? אני אדם סוליטי במהותי, שרגיל לעבוד לבד ובזאת הוא מצטיין. נורא קשה לי ככה, כשהכל מנוטר, עד לקוצו של י'. עוד נקודה: העובדים נדרשים ליעילות מקסימלית בדדליינים נורא קצרים (יותר מהעבודה הקודמת שלי, שגם היתה קצובה בדדליינים כמנהג עבודות בתקשורת). בניגוד לאנשים שעובדים איתי, לוקח לי זמן לחמם מצברים (להלן אחת הסיבות שקשה לי לצייר אחרי יום עבודה). לכן, אני מרגישה שאינני יעילה מספיק כמו האחרים (כבר קיבלתי הערות על זה), ושאני סוחטת את עצמי עד קצה גבול היכולת שלי.

אז.... חזרנו לנקודת הפתיחה. לעזוב את העבודה או לא?

מצד אחד, אולי באמת כדאי לי ללמוד את השיעור הזה, לנסות לעבוד בצוות, להתייעל ולפתח שיטה ליצור אחרי שעות העבודה. מצד שני, ראבק עארס, למה אני צריכה להשתנות? מה רע במה שאני עכשיו? אולי פשוט עבודה כזאת היא גם לא המקום שלי?

אשמח לעצות / סיפורים / תובנות וכו'. עזרתם לי נורא פעם קודמת

הי נור, אני קוראת את דברייך כבר כמה פעמים.
לא יודעת באמת מה להגיד לך.
אני חושבת שאת מכירה את עצמך הכי טוב, ואת יודעת מי את ומה את.
אם הכיוון שלך הוא לפתח את התחביב במקביל, אולי כדאי לך לקבוע לעצמך זמנים קבועים מראש ליצירה..... כשאת יודעת מראש את השעות והימים את מכינה עצמך מראש נפשית ופיזית.
אבל אם את בתקווה לפתח לעצמך קריירה עתידית (הרי למדת) אולי כדאי לנסות למצוא עבודה שבה תוכלי לשלב את פיתוח הכיוון הנוסף הזה....

מה שלא יהיה, יכול להיות שמשרה מלאה תמיד תקשה ולא תשאיר לך מקום, זמן, פניות, לעסוק בעוד דברים במקביל. צריך משמעת מאוד מאוד גבוהה כדי לפתח את עצמך במקביל.... ואולי באמת כדאי לנסות לקבוע לעצמך זמנים קבועים מראש. תתייחסי אל זה במלוא הרצינות כאילו זו עבודה נוספת, זאת אומרת אל תתחייבי ליותר מדי אחרי שעות העבודה ובסופי שבוע. תלמדי את הסביבה שלך שבימים אלו ובשעות אלו יש לך עבודה נוספת (שהיא פיתוח התחביב - קריירה עתידית שלך).
(גם אם זה אומר בסופי שבוע לישון פחות ולכוון שעון לשעה מסויימת.)
בהצלחה.
זו דעתי, והמשיכי לעדכן....

הלו נור, קראתי את כל הדף שלך... הרגשתי הרבה הזדהות עם המצבים והתהליכים.. עברתי מסלול דומה לשלך (פחות או יותר)... העבודה הקודמת שלי סחטה אותי כמעט עד הסוף... הרבה קרדיט, כן, אבל מעט מאד שכר, כשאני אומרת מעט אני מתכוונת לשליש מהמתבקש... גם מניפולציות של הבוסים..ואני בטיפשותי הגדולה ובחוסר אמון בעצמי לא ראיתי איך אני מוכרת את עצמי בז ו ל !!!!
הייתי אסירת תודה שיש לי עבודה וזהו.. ככה שנים על גבי שנים... הדחקתי תיסכולים וכעסים... ואז לטובתי החברה שעבדתי בה עשתה חילופי כוחות עם חברה אחרת..זאת אומרת אנשים בתפקיד מסויים (כמו שלי) עברו לחברה אחרת והפוך...) ואז התחילו השנים הטובות שלי בקריירה... קיבלתי חופש פעולה כמעט בלתי מוגבל.. המוטיבציה הרקיע שחקים... כי כמוך , אם לא יושבים עלי ונותנים לי הוראות אני פורחת ומתחילה לעבוד כמו שצריך... עם הרבה PASSION.

טוב עד כאן סיפורי... מהדברים שלך בפוסט האחרון, אני מבינה את תיסכולך , את מרגישה שוב כמו חיילת ואין הרבה מקום ליצירתיות ודרייב... זה מקום לא פשוט.. הוא קצת הורג אותנו מקום כזה..
מאחלת לך שדברים ישתנו שם? האם יש לצפות? בהצלחה

רוני בלוני: אני קובעת זמנים ליצירה, וגם מצליחה ליצור (וגם לא ישנה מספיק בסוף השבוע...). הבעיה היא שאני לא מצליחה לעשות את זה כמו שאני רוצה ובכמות שאני רוצה. כשאני בתוך משהו, אני הולכת איתו עד הסוף. אני יושבת כאן בעבודה ומנסה לחשוב על רעיונות לפרויקט, לסגור קצוות, ולקשקש סקיצות על דפי טיוטה אבל זה ממש קשה לעשות את זה באופן ספייס... אני מרגישה שצופים בי (כמובן שאני לא עושה את זה על חשבון המטלות שיש לי, אלא ברגעים המתים. והיום יש לי הרבה מהם. אבל זה עדיין לא נראה טוב). חשבתי לעבור לחצי משרה, אבל זה ייראה מוזר אחרי שלושה חודשים. אולי כדאי לי להחזיק עוד קצת, אני לא יודעת.

שוות נפש: זו באמת שאלה קשה, אם דברים יכולים להשתנות בעבודה שלי. אני מניחה שאם אני אשקיע ואראה מחוייבות אני אתקדם כאן (כמובן שבתוספת מעט מזל, יחסי אנוש והתחבבות על האנשים הנכונים, אבל ככה זה בכל משרד). שוב, העבודה שלי לא רעה. באמת. היא פשוט משעממת אותי, אבל ממש. וקשה לי להתחייב אליה כשכל מעייני נתונים לעבודה האמיתית שלי - הפרויקט שעליו אני לא מקבלת אפילו אגורה (וכנראה לא אקבל).

אוף!! הראש שלי כואב מרוב מחשבות והתלבטויות ואני לא יודעת כבר מה לעשות!

הממ. פתאום עלה לי רעיון.

אני אמשיך בפרויקט שלי על אש קטנה עד שאסיים שלב, ויהיה לי מה להראות. אז אני אנסה לשווק את מה שיש לי, ואם אקבל תגובות חיוביות, מי יודע אילו דלתות יפתחו בפניי.

אני אמשיך בפרויקט שלי על אש קטנה עד שאסיים שלב, ויהיה לי מה להראות. אז אני אנסה לשווק את מה שיש לי, ואם אקבל תגובות חיוביות, מי יודע אילו דלתות יפתחו בפניי.
זה גם נכון לעשות....
אבל בשביל השפיות הנפשית, למה באמת שלא תרדי במשרה?? אם יש לך אפשרות כזו, לא לחצי משרה, לשלושת-רבעי משרה (נגיד משהו כמו 6 שעות ביום במקום 8. או שבע שעות ביום במקום 9).
פחות בשכר אבל יותר שפיות.
אני עובדת ככה מאז שילדתי את בתי השניה.
תארי לך מה זה פתאום לישון בצהריים ואז להתעורר ולהשלים את הפרוייקט??

רוני בלוני: אני לא חושבת שיתנו לי לרדת במשרה חודשיים וחצי אחרי שהתחלתי לעבוד שם. אולי חצי שנה... אבל זה אומר לשרוד עוד כשלושה חודשים. אוף.

תוספת: אני חושבת שהבעיה שלי זו המשרה המלאה, באמת. העבודה הקודמת שלי היתה במשמרות ולפני כן למדתי, כך שזה לא נקרא. אני פשוט נמלאת בדחיה אמיתית מהצורך לקום כל בוקר וללכת למשרד. זה משגע אותי! יש דברים כל כך יפים שם בחוץ. למה אני צריכה כל היום לבהות במחשב קר ומנוכר?

אני פשוט נמלאת בדחיה אמיתית מהצורך לקום כל בוקר וללכת למשרד. זה משגע אותי! יש דברים כל כך יפים שם בחוץ. למה אני צריכה כל היום לבהות במחשב קר ומנוכר?
מאמי, אני עובדת כל יום עד שעה שתיים בצהריים. ולמרות זאת, הדברים שכתבת מתארים בדיוק מה שאני מרגישה כמעט כל יום.

אני עובדת באותו מקום כבר 13 שנים. באמת שמרגישה רצון לברוח. אבל משתדלת לחשוב על הכוס המלאה. (וגם מחשבות כמו: אם הייתי בבית עכשיו בטח הייתי מנקה, משתעממת, עושה כביסה. או כל הדברים שאני שונאת לעשות... לפחות אני מרוויחה כסף....)
למרות זאת, אני באמת ממליצה (במיוחד לאמהות שביננו) לעבוד פחות ממשרה מלאה. משרה מלאה לפעמים חונקת ולא משאירה זמן לנשום.

למרות זאת, אני באמת ממליצה (במיוחד לאמהות שביננו) לעבוד פחות ממשרה מלאה. משרה מלאה לפעמים חונקת ולא משאירה זמן לנשום
צודקת. אני מוסיפה המלצה- חצי משרה אבל לא כל יום. שלושה ימים מלאים של עבודה (אפילו שעות נוספות) כי במילא כל יום שיוצאים לעבודה כבר מוחרב אפילו אם הסתיים בשתיים.

נור, מנסיוני הטוב אוכל להגיד לך שכנראה את נמצאת בשלב הראשון של תהליך ארוך (ומעניין) שבו אולי תגלי שלא משנה באיזו עבודה את עובדת אלא סביבת העבודה: עצמאות, יצירתיות, לבד או עם אנשים דומים לך בהשקפתך. האם תעזי לצאת לדרך משלך? להיות עובדת של עצמך?
על פניו, ממה שקראתי כאן, נראה לי שאת בהחלט הטיפוס המתאים.

מחשבות כמו: אם הייתי בבית עכשיו בטח הייתי מנקה, משתעממת, עושה כביסה. או כל הדברים שאני שונאת לעשות
האמת שאני מתקשה לחשוב איך הייתי משתעממת בבית. יש כל כך הרבה דברים לעשות. אפשר לקרוא, להתחיל לעבוד על פרויקטים נוספים (או להריץ את הפרויקט שלי בפול-גז), ללכת לים, לכתוב, להיפגש עם חברים, ללמוד משהו (נניח שפה נוספת או אפילו קורס של האוניברסיטה הפתוחה, בתקווה שהשביתה תסתיים), להצטרף לחוג אמנויות לחימה, לעשות ספורט (אפילו סתם הליכה בטיילת), לשבת בבית קפה ולהרהר, לבשל, להקדיש זמן לתחביב חדש (נניח לתפור - משהו שרציתי ללמוד הרבה זמן ואף פעם לא יצא לי לעשות את זה כמו שצריך). איך אפשר להשתעמם בבית?!

באמת ממליצה (במיוחד לאמהות שביננו) לעבוד פחות ממשרה מלאה
מסכימה לחלוטין. אמהות במשרה מלאה + עבודה במשרה מלאה נשמע לי סיוט. ואחרי הכל למה אנחנו עושים ילדים? כדי שנהנה מהם ונגדל אותם, לא?

נור, מנסיוני הטוב אוכל להגיד לך שכנראה את נמצאת בשלב הראשון של תהליך ארוך (ומעניין) שבו אולי תגלי שלא משנה באיזו עבודה את עובדת אלא סביבת העבודה: עצמאות, יצירתיות, לבד או עם אנשים דומים לך בהשקפתך. האם תעזי לצאת לדרך משלך? להיות עובדת של עצמך?
אני חושבת שעלית על הנקודה. לא כל כך מפריע לי מה אני עושה בעבודה שלי (סה"כ המשימות שלי באמת לא נוראיות), אלא כל הדברים מסביב. מפריע לי לקום בבוקר באותה שעה, לקחת את אותו האוטובוס, להגיע למשרד באותה שעה, לדעת איך היום שלי בנוי, להקשיב כל הזמן לבוסים שלי, לקבל משימות מונחתות מלמעלה שלא מעניינות אותי בשיט (כמו היום...), ללכת הביתה באותה שעה, להגיע הביתה מתה, לרפרש את האינטרנט, לדבר עם בעלי, לאכול משהו, ללכת לישון. ושוב פעם, יום חדש שנראה אותו דבר כמו הקודם.

אני מוכנה לעבוד, ולעבוד קשה. אני אוהבת לעבוד כשנושא העבודה מעניין אותי וכשאני מרגישה שהוא נעשה למען מטרה מסויימת. כאן קשה לי להתחבר. אני מרגישה כמו בורג קטן במכונה. שאם יחליפו אותי ויביאו מישהו אחר במקומי זה לא באמת ישנה למערכת. היא תשרוד. למרות האמירה הידועה - "בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף" - אני באמת חושבת שאין לי תחליף. לפחות לגבי כל מה שקשור ברעיונות פרי מוחי וביצירתיות שלי. אני רוצה לעשות משהו שמשתמש בכשרונות שלי, ביכולת שלי. ולא לנסות להתאים את עצמי בכוח למערכת. אז הנה, יש את הפרויקט. אבל הסיכוי שאני אראה ממנו כסף נמוך מאוד (אך אפשרי, ובכל מקרה לא מדובר במשהו מידי).

אני מאוד רוצה להיות עובדת של עצמי, אבל אני פוחדת מעולם העסקים, מהצורך לשווק, מחוסר יכולת לעמוד בהתחייבויות ודדליינים, מהקשיחות שמאפיינת את הקשרים העסקיים ומהפחד שמא אהיה רגישה מדי. בילדותי גדלתי בצילה של פשיטת רגל (העסק של אבא שלי קרס). אני יודעת שהפחד שלי הוא באיזשהו מקום לא רציונלי, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.

כל עוד הייתי שכירה (במקומות טובים ומענינים) חוויתי דברים דומים מאוד למה שאת מתארת. מין מאבק תמידי בסמכות, גם אם הסמכות היא נחמדה. עצם הרעיון של בוס, מסגרת, ארגון מעורר בי משהו מאוד מרדני. השקעתי הרבה אנרגיות במלחמה הזו.

הפכתי להיות עצמאית וזה מאוד מאוד השקיט משהו בתוכי.
העבודה שלי עצמה אינה יצירתית אבל אני מצאתי המון יצירתיות בניהול של עסק (שיווק, ניהול, אלו תחומים מאוד יצירתיים אם חושבים עליהם ככאלה)

שיהיה לך בהצלחה, אל תכנעי.

אני מצאתי המון יצירתיות בניהול של עסק (שיווק, ניהול, אלו תחומים מאוד יצירתיים אם חושבים עליהם ככאלה)
הם באמת תחומים מאוד יצירתיים, אך אני חוששת שאין לי שמץ של כישרון בתחומים הנ"ל

הניק שלך מעניין. את מציירת קומיקס?

אני מאוד רוצה להיות עובדת של עצמי, אבל אני פוחדת מעולם העסקים, מהצורך לשווק, מחוסר יכולת לעמוד בהתחייבויות ודדליינים, מהקשיחות שמאפיינת את הקשרים העסקיים ומהפחד שמא אהיה רגישה מדי
יכול להיות שמה שיתאים לך זו שותפות עם מישהי עם חלוקה לשותף היצירתי והשותף העסקי. ההמלצה לשותפה זה בגלל האנרגיה הנשית הרכה והלא קשוחה. יש גם גברים כאלה אבל קשה יותר למצוא אותם.

עדכון: החלטתי בסוף לא לעזוב. אני עדיין לא חושבת שהעבודה שלי היא חלום חיי, אבל ברגע שהחלטתי להישאר - הפסקתי לסבול. וברגע שהשלמתי עם כך שאני בעבודה הזאת, נפתחו לפני דלתות מעניינות במיוחד דווקא בתחום האמנותי...

תודה לכל מי שהקדיש מזמנו לענות לי!

ושוב מעדכנת את הדף הבלתי נלאה, כי שוב הגעתי לפרשת דרכים.

אני כבר תשעה חודשים בעבודה הנוכחית שלי. אני זוכה להערכה מהממונים עליי וגם מהקולגות מסביב. האנשים שאני עובדת איתם מאוד נחמדים, אם כי אף אחד מהם לא הפך להיות לחבר קרוב. מהות העבודה עדיין לא מעניינת אותי במיוחד, אבל היא נסבלת. ובכל זאת, אני מרגישה עקצוצים כאלה בגוף של "את עדיין לא ממש שם", "זה עדיין לא המקום בשבילך", "את צריכה לכוון למשהו אחר".

לאן, בעצם? אני יודעת שאני לא רוצה להתקדם מעלה בהיררכית הארגון. התפקידים של הבוסים שלי לא קורצים לי. אני גם לא רואה את עצמי עושה בעוד חמש שנים את אותו הדבר. אני רוצה משהו אחר.

המטפלת שלי אומרת לי לשקול ברצינות פרילאנס. להיות עצמאית. לאו דווקא במקצוע הנוכחי שלי (שלא מקובל בו פרילאנס). אולי במשהו משיק למקצוע אותו למדתי. אולי לחזור אפילו למה שלמדתי, למרות שאני יודעת שאני בעמדת נחיתות כי לא התעסקתי בו שנים. אני רוצה לצאת לעצמאות, אבל אני פוחדת - מהעסקים, מחוסר הוודאות, מהביקורות אי שם בחוץ, מהכישלון. עוד נקודה חשובה היא שאנחנו מנסים להיכנס להריון (עד כה בחוסר הצלחה....) ועדיף אולי להעביר את חודשי ההריון בתור שכירה. מצד שני, מי יגיד לי מתי זה יקרה? ואם אכנס להריון רק עוד שנה? האם בשל זה אשים את חיי בסטנד ביי?

עוד נקודה חשובה: העבודה הנוכחית מעייפת אותי. בימים שאני עובדת, אין לי אנרגיה לעשות שום דבר אחר ואני מוצאת את עצמי במיטה בשעות ממש מוקדמות. זאת לעומת ימים שבהם אני לא עובדת, בהם מצב העירנות שלי הוא כרגיל. אין לי מושג למה זה קורה. אני לא עובדת בעבודה שדורשת מאמץ פיזי או התמודדות עם לקוחות או שאר דברים שעלולים ליטול אנרגיה. העבודה עצמה מתנהלת בלחץ ובמאבק נגד הדדליין, אבל ככה זה כל יום והייתי כבר אמורה להתרגל, לא?

בקיצור, לומר: על ה%%% שלי, אני מתפטרת! או: מעריכים אותי בעבודה, המשכורת טובה והיא מסתדרת עם תכנוני המשפחה שלנו, אז אני נשארת?

אסככה -

הרושם שלי הוא שנדרשת עבודת מ עבודה על האיזון בין התחביב הפרטי והחיים האישיים, לבין המחויבות לעבודה.
כמו כל דבר בחיים, גם לזה נדרש אימון (לא עם מאמן, לבד, לעבוד על נקודות חלשות).
מיליוני דעות לכאן ולכאן, זה נשמע מגניב, ההוא תלוש אבל קסום. אחד חמור סבר ומדויק, וכן הלאה.
לפעמים צריך להניח לרגשות ולשאול מה אנחנו באמת רוצים. להתקדם בהיררכית הארגון זה לא המאסטר פוקוס שלנו בחיים בדרך כלל. או במילים אחרות - זו מטרת משנה

עברת לא מעט דברים, את מכירה את התחום ואולי אפילו מה שקוראים - בעלת מקצוע. נסי להתמקד במה שאת רוצה. איפה את בעוד חמש שנים? מה קורה בין לבין? מה קורה אח"כ? מה את רוצה שיקרה? את מתארת אותו לעצמך? זה מציאותי? גם אם לא, מותר לחלום.

להצליח, אומר בעיקר לא להפסיק לנסות.

שליחה על ידי לילך* » 07 מרץ 2010, 20:57

אני משתעממת בעבודה , מרגישה שעושה את זה רק לכסף, כל בוקר בקושי מצליחה להקים את עצמי, מגיעה באיחור, ומחכה שהיום יגמר , ומנחמת את עצמי בדברים הטובים שבעבודה הזו, (מעדיפה שלא לפרט בדיוק) אף אחד לא "יושב לי על הוריד" זה לא קשה פיזית, זה עדיף מכלום, אני אוהבת להגיד שזהו העיסוק שלי... אך בפועל- לא ממצה את עצמי, זה כביכול עבודה קלה- אך כל כך מוטשת ממנה. כנראה שצריכה לעזוב..... אך לא יודעת מה יכולה לעשות אחר......
יש עיצה?

שליחה על ידי סאלוש* » 07 מרץ 2010, 23:16

שלום לך לילך,

יש כאן הרבה אנשים שישמחו לחשוב איתך הלאה על הכוון שלך.
אולי תוסיפי כמה מילים?

שליחה על ידי ירדנה* » 07 מרץ 2010, 23:47

גם לי יש התלבטות בקשר למקום העבודה. בעבר פתחתי דף כזה וקיבלתי המון עצות טובות. השנים עברו.
אני אשמח להתייחסויות
אני כותבת פרטים אבל מבקשת ממי שמזהה (וקל לזהות אותי) לא לגרום לזיהויי על ידי אחרים, לא כאן ולא בבית כשמרכלים.

אז העניין הוא כזה: אני עובדת במקום מסויים שנים די רבות.
יש לו הרבה יתרונות בתור אמא, יש לו הרבה חסרונות גם בתור אמא.
לפני שנתיים חל קיצוץ מאד רציני. לדעתי הייתי צריכה אז ללכת ולא הלכתי. לפני שנה פגעו בי לגמרי כולל דברים לא חוקיים מבחינת תנאי העסקה. השאירו אותי על מינימום. ציפו ממני לאותן תוצאות כמובן וזה ם משכורת חלקית שבחלקית ודרישות לא מבוטלות בכלל, יצא שנתתי כמעט אותן שעות כמו קודם במשכורת נמוכה יותר ובשעות רשמיות שקוצצו מאד. כמובן שאני מתוסכלת. מצד שני, המבט קדימה אומר התרחבות. המבט קדימה אומר שהקולגה שאליו הועבר חלק ניכר מהשעות שלי לפני שנתיים, עומד להיות מפוטר ונאמר לי שירחיבו לי חזרה את חלקי. העניין הוא שכמו אישה נבגדת אני מרגישה שזה מעט מדי ומאוחר מדי.
חסרונותיו של מקום העבודה שלי ברורים.
היתרונות: אני אוהבת את סוג העבודה שלי, עבודה די ייחודית וממש לא ברור שאוכל למצוא בפריפריה בה אני חיה משהו מסוג דומה, יצא לי טיפה לחפש ובכל מקרה תמיד מבקשים השכלה שאין לי על אף שיש לי ניסיון שטח (וכישרון ויכולת ספציפית לתחום הספציפי) יותר מלכל המשכילים.
אני יכולה לומר שברמת העבודה ולא ברמת תנאי העסקה אני מאד מאד מסופקת מהעבודה שלי ויש לי אפשרות בה להרבה מאד חופש פעולה בתוך מסגרת מאד נוקשה וגם הרבה מאד לבטא את עצמי וכישוריי, מה שאני תוהה אם יהיה במקום אחר.
עוד יתרון משמעותי קשור ליציבות היחסית שזה נותן לי. אני יודעת שנכנסת משכורת תמיד, גם אם אני פעם לא מגיעה בגלל מחלה (לא קורה הרבה) או יש חופש גדול, אני עדיין יכולה לתמרן יחסית בקלות.
חסרונות: נראה לי ברורים, וגם עבודה סוחטת מאד, מעייפת, גם כשאני עובדת מאד חלקית אני מוצאת את עצמי שקועה עד צואר מה שפחות מאפשר לי להרויח עוד כסף.
עוד חיסרון: לא יודעת מה הכיוון הבא. אני חושבת ללמוד, תוך כדי המשך עבודה חלקית שם או לעזוב ואז ללמוד, אבל ממש לא ברור לי מה ואיך...

שליחה על ידי סאלוש* » 10 מרץ 2010, 22:58

שלום לך ירדנה,

כשאני קוראת אותך, יש תחושה שיש פה דברים שעוד לא לגמרי ברורים.
עד כמה משמעותי:
שכמו אישה נבגדת אני מרגישה שזה מעט מדי ומאוחר מדי.?
האם זה נכנס לך לשיקולים?
כי אם כן, זה נשמע מסוג הדברים שאפשר בעזרת קצת עבודה להתגבר עליהם.

ומצד שני, כתבת
עוד חיסרון: לא יודעת מה הכיוון הבא. אני חושבת ללמוד, תוך כדי המשך עבודה חלקית שם או לעזוב ואז ללמוד, אבל ממש לא ברור לי מה ואיך...
וכאן זו באמת שאלה: איפה היית רוצה שעניין הלימודים יכנס? מתי?

בעצם יש פה כמה שיקולים נפרדים.

עדכון (כי אני מרגישה בצורך לעדכן את כל מי שטרח ורצה לעזור לי):

החלטתי להתפטר, וקבעתי לעצמי תאריך שבו אעשה זאת (יום העצמאות 2010, כמה סימבולי). חודש לפני התאריך המיועד גיליתי שאני בהריון, אז זה היה טיפשי להתפטר. סחבתי עד ללידה (למרות שכבר נמאס לי מהתפקיד שלי לגמרי), ותכננתי לא לחזור אחרי החופשה. בכל מקרה לא לעבוד בשעות שבהן עבדתי. רצה הגורל והתפנה תפקיד אחר במחלקה אחרת, עם שעות גמישות, עבודה מהבית ויותר עצמאות בקבלת החלטות. אני הייתי המועמדת המובילה שלהם, והחלטתי לקחת את התפקיד. אני מתחילה בקרוב.

אני חושבת שהבעיה העיקרית בגישה שלי היתה הלך הרוח המערבי, שהעבודה היא זאת שמגדירה אותי. שעבודה היא לא דרך להתפרנס אלא "קריירה". שלהתפטר פירושו לאבד זהות. על פי דרך החשיבה הזאת, ברור שהרגשתי תסכול שלא עבדתי במשהו "אמנותי". כאילו שאפשר ליצור אמנות רק אם משלמים לך כסף.

אז כן, להיתקע בעבודה הראשונה שלי היתה טעות, אבל זה כי הבוס היה מזעזע והתנאים היו גרועים. לא כי היא לא היתה "אמנותית". עכשיו התנאים טובים, אבל אם אראה שהרע גובר על הטוב, תמיד אפשר לקום ולעזוב. זה לא אומר עליי שום דבר, חוץ מזה שלא תהיה לי עבודה, ושמתישהו אני אצטרך למצוא דרך להתפרנס ממשהו (או לרדת ברמת החיים). ומי יודע, אולי בעתיד אבחר להתפרנס מציור?

טוב, עם כל הכבוד לשכנוע העצמי בהודעה הקודמת, דומה כי אאלץ להעלות את הדף מהאוב בקרוב מאוד.
אוף

אולי רצוי שאנסה להעלות על הכתב את מה שעובר עליי, אולי זה יעשה לי סדר בדברים.

תקציר הפרקים הקודמים: ילדתי לפני ארבעה חודשים (בדיוק!). חזרתי לעבודה לפני ארבעה ימים. משרה חלקית, מהבית, שעה פה ושעה שם - כשבמאי אני אמורה לחזור למשרה מלאה. התפקיד הוא חדש לגמרי, במחלקה אחרת. יותר עצמאי ממה שהיה קודם (אין בוס על הראש) אבל בתחום יחסית משעמם ולא יותר מדי יצירתי.

אני מרגישה שאני על פרשת דרכים: העבודה בסדר, באמת שאין תלונות. אבל אין בה שום תחושת שליחות. ידיד שלי שעובד איתי, החליט לעזוב את העבודה מהסיבה שהוא לא הרגיש שום תחושת שליחות במה שעשה. הוא קיבל מחמאות על ימין ועל שמאל, והמחשבה היחידה שלו היתה "אבל מה שעשיתי כל כך משעמם!". אני רוצה תחושת שליחות. לא לשנות את העולם, וגם לא משהו "אמנותי", אלא לקום כל בוקר (או כל צהרים...) בתחושת משמעות ושמחה.

מצד שני, לשבת כל היום בבית עם הילדה הורג אותי משעמום. אני לא בנויה לזה. ויש לי ילדה נפלאה (שמדברת עכשיו אל בבואתה במראה. הא), וזה בהחלט תענוג להיות איתה, אבל לא בא לי להיות אמא במשרה מלאה. או שאני פוחדת להיות אמא במשרה מלאה כי פעם חשבתי שנשים בלי קריירה נכנעות למסורות עבר שוביניסטיות ועתה בעידן שחרור האשה יש לשאוף להגשמה עצמית בלה בלה בלה. אני לא יודעת. בכל מקרה, אנחנו לא יכולים להתקיים ממשכורת אחת ולגרד את רמת החיים הנוכחית שלנו (תל אביב, אוטו חדש, אוכל בחוץ למרות שבזה חתכנו פראית). אבל אם אעבוד במשרה מלאה, אצטרך להעביר את רוב משכורתי לידי מטפלת, אז מה עשיתי בזאת? הלכתי לעבוד במשהו חסר משמעות רק כדי שמישהו אחר יגדל לי את הילדה?

וכמובן קיים הפחד לאכזב את האנשים בעבודה, שסומכים עליי ונותנים לי למלא תפקיד חדש עם אחריות, עצמאות והכל. ועוד מהבית, כי התעקשתי. ככה, להתפטר אחרי שבוע? ובמילא הפסדתי את חופשת הלידה שלי.

אני מראיינת כל מיני מטפלות ופוסלת אותן בכמויות כבר בשלב הטלפון. כולן נראות לי טיפשות. קרובת משפחה סיפרה לי סיפור זוועה על מטפלת שסיממה את הילד כדי שתוכל לישון וזה לא יוצא לי מהראש. גם אם מישהי באמת תהיה טובה ותאהב את הילדה, תמיד ינקר לי בראש החשש שהיא אוהבת את הילדה שלי רק כי היא מקבלת כסף על זה. על פעוטונים אני לא חושבת אפילו. הילדה תהיה בת חצי שנה במאי. זה מוקדם מדי בשביל מסגרת (האמת שאני לא רוצה בכלל להכניס אותה לגן, אבל קיים על זה ויכוח עם בעלי. הוא חושב שגן/בי"ס מלמדים אותך איך להסתדר עם אנשים. אני חושבת שגן/בי"ס מלמדים אותך איך לעקם את עצמך כדי שלא יכפכפו אותך. אבל זה לא קשור לנושא).

אני שואלת אנשים איך הם הסתדרו עם עבודה מהבית + ילד, ותמיד התשובה זהה: "אמא שלי שמרה על הילד". אמא שלי עובדת. וחוץ מזה, למה היא צריכה לשמור לי על הילדה? ואז מגיעים כל אותם רגשי נחיתות עלובים, על כך שאמא שלי לא פנויה לעזור לי, שאין לנו דירה משלנו (או סיכוי לקנות אחת בזמן הקרוב), שהדירה שלנו קטנה ומתפרקת וכיוצא בזה.

מצטערת על ההודעה המבולבלת, ניסיתי לכתוב את כל מה שעובר לי בראש, ועדיין אין לי סדר בדברים....

מעניין....
כל ההתלבטויות שלך מוכרות לי ... לא . אני ממש לא עוסקת התחום שלך ואין מושג על העבודה שאת עושה אבל הסגנון מוכר.
עובדים על פי הנהלים ודרישות ההנהלה והיצירתיות נשחקת עד שאת לא מבינה בעצם בשביל מה את עובדת בשביל המטפלת או בשביל להתרחק מאלה שאת אוהבת.
אני גם זוכרת את הפחד שלי שהמטפלת תתאהב בתינוקת שלי והיא תחזיר לה אהבה.
אני בחרתי להישאר עם הילדים לפחות שנה בבית , גם בגלל שהאיש שלי שירת בצבא וגם בגלל שהעבודה שלי במשמרות.
לאחר שחזרתי לעבודה , עבדתי רק בחצי משרה אבל צברתי וותק וניסיון . בהתחלה העבודה נתפסה בעיני כתחביב מהנה ויצירתי אבל עם השנים המערכת בה עבדתי שינתה גישה ונלקחו ממני באופן הדרגתי סמכיות , בו זמנית הבירוקרטיה גדלה ובמקום לעשות את העבודה כמו שחשבתי שיש לעשותה מצאתי את עצמי ממלאת טפסים ודיווחים שלא תורמים ללקוחות כלום.
מבחינה כלכלית, ההכנסה גדלה עם השנים אבל תחושת שביעות הרצון שלי ירדה. בשלב מסויים היה לי נדמה שקביעות בעבודה ושמירה על הזכויות זה רווח רציני ומשמעותי.
התפטרתי מהעבודה אחרי 25 שנה וגיליתי לתדהמתי שהזכיות שצברתי בעמל רב ומרירות קשה לא השתלמו. הפיצויים והגמלאות שצברתי הם סכומים קטנים ולא משמעותיים בעוד שבעבודה שלי היום בה אני עושה בדיוק את הדברים כמו שאני חושבת שצריך. עבודה איכותית ולא כמותית אני משתכרת יותר וכמובן נהנת מאוד מהעצמאות ומקשר אישי עם לקוחותי.

בקיצור אני ממליצה בחום לא להישאר במקום עבודה רק מהפחד שיתכן בעתיד לא תמצאי עבודה .אם את יצירתית ויוזמת את תמצאי את הדרך שלך להתפרנס שתעודד השראה וגם תתן לך סיפוק
הזמן מזמן לנו הזדמנויות ולפעמים כדאי להמתין ולאפשר לדברים להתפתח מעצמם.
בהצלחה

שלום שלום לך נור ג'יהאן @}

קראתי אותך בעניין.

כל הסיטואציה מזכירה לי משפט מאיזה ספר טינאייג'רים די טפשי שקראתי כשהייתי טינאייג'רית.
יש שם אח שמקנא באחיו שהוא פופולרי עם הבנות. הוא אומר: אני חושב איזה בת אוהבת אותי. הוא חושב איזו בת הוא אוהב.
אח שלו מציב את היעד ובודק איך אפשר להגיע לשם. והוא עצמו בוחר מתוך מה שהוא חושב שקל לו להשיג.

כוון חשיבה שאולי יביא לך חומר מחשבתי חדש, הוא להגדיר במדויק יותר, מה את רוצה. איזו בת את אוהבת.
ואז אפשר לנסות לחשוב, איך להגיע לשם. איך להשיג את זה? אולי זה יקח זמן, אבל בטח שאפשר להתחיל לבנות את הכוון שיוביל לשם.

חוץ מזה, יש הרבה פתרונות אפשריים. אבל כל מיני מעצורים רגשיים עוצרים אותך. על חלק מהם עלית כבר, אבל זה רק קצה חוט. למשל זה:
או שאני פוחדת להיות אמא במשרה מלאה כי פעם חשבתי שנשים בלי קריירה נכנעות למסורות עבר שוביניסטיות ועתה בעידן שחרור האשה יש לשאוף להגשמה עצמית בלה בלה בלה
ברור לך רציונלית, שזה לא רלוונטי, נכון? בטח לא רלוונטי מה חשבת פעם. אבל הפחד קיים. אז אפשר לעבוד איתו. שזה קודם כל להקשיב לו ולקבל אותו, לשמוע מה עוד יש לו לומר. ואז חלק מהשיקולים הלא ממש רלוונטיים יעלמו.

בהצלחה

זהו, שאני לא יודעת מה אני רוצה. איך יודעים?

בדיוק כשעמדתי ללכת לישון, והתפתיתי לבדוק רק עוד פעם מה חדש...

אני לא חושבת שאת לא יודעת מה את רוצה.
אני חושבת שמה שאת רוצה מוסתר ע"י שכבות רבות של כל מיני דברים. חששות, פחדים, רצונות מעורבים, שיקולים של אנשים אחרים, מחשבות מן העבר...

ואפילו לא כל כך מוסתר. כתבת:
אני רוצה תחושת שליחות

אז זה מה שאת רוצה. אבל חסרים פרטים. אפשר לנסות לדמיין אותם.

אם את מתלבטת- תעזבי. למה אני אומרת את זה? כי אני מכירה את זה מעצמי. למשל- העבודה האחרונה בה עברתי היתה מאד מאד מאד מאתגרת. החלטתי מראש על 3 חודשי ניסיון בהם אני מתחייבת לעשות את המקסימום, ותוך כדי לראות מה קורה שם, מתוך ידיעה שתוך 3 חודשים יהיה לי מושג: כן מתאים או לא מתאים. אם לא- חייבים לשחרר כי את תופסת תפקיד של מישהו שיעשה אותו אחרת ואולי יותר יתאים, ומפנה את עצמך במקום להתלבט ולהיגרר למטה (ולמשוך אחריך כל מי ששותף לחלושס הזה). אני לקחתי חופש ולא רצתי ישר לעבודה חדשה- כדי לאפשר לעצמי מרווח גדילה והבנות חדשות ואני מודה לעצמי על זה. את מוזמנת לפנות אלי : עפרה שחר- 0528717905

היום ראיינתי עוד מטפלת. נראתה בסדר, נחמדה, עברית תקינה. אבל היא לא הפסיקה לקטר על המרחק "הרב" מתחנת האוטובוס לבית שלנו (10 דקות. גן השעשועים הכי קרוב לביתנו רחוק יותר...) וכמובן על זה שאין לנו מעלית (תל אביב, מה רצית בדיוק?). אין לי כוח לזה, פשוט אין לי כוח לזה.

אבל חסרים פרטים. אפשר לנסות לדמיין אותם
כי זה כל כך כללי. אני מנסה לחשוב על רגעים בחיים שלי שבהם עשיתי דברים מתוך תחושת שליחות, תחושת משמעות. אני יכולה להיזכר בפרויקט פה, פרויקט שם, אבל לא בעבודת תשע-עד-חמש. איך בכלל מתחילים לפזר את שכבות החששות והפחדים?

החלטתי מראש על 3 חודשי ניסיון בהם אני מתחייבת לעשות את המקסימום, ותוך כדי לראות מה קורה שם, מתוך ידיעה שתוך 3 חודשים יהיה לי מושג: כן מתאים או לא מתאים. אם לא- חייבים לשחרר כי את תופסת תפקיד של מישהו שיעשה אותו אחרת ואולי יותר יתאים, ומפנה את עצמך במקום להתלבט ולהיגרר למטה
ונשארת בתפקיד בכל שלושת החודשים האלה? מה היו תחושותיך? וכן, את צודקת... אולי יהיה מישהו עם "רעב" יותר גדול לתפקיד הנוכחי שלי.

היי נור,

מטפלת שמקטרת על אין מעלית או על 10 דקות הליכה, וואו, לחשוב עליה משחקת עם ילד... הרי ילדים משתובבים! יכול להיות שיהיה לה קשה עם הילד.

איך בכלל מתחילים לפזר את שכבות החששות והפחדים?
המממ... שאלה גדולה. יש הרבה דרכים לזה. אני לא עושה את זה לבד בד"כ. אני משתמשת ב"התמקדות".
אפשר להתחיל לבד ע"י פשוט כתיבה. לכתוב ולכתוב. מה את חושבת שאת רוצה. מה את מדמיינת. מה את חוששת. מה את חוששת שיקרה. מה את חוששת שיגידו. וככה להתחיל קצת לעבוד. אבל היתי אומרת, יותר מאשר כאן. יותר מאסה של כתיבה. נניח 15 דקות ביום, משהו כזה.
אם את מנסה, אני סקרנית לשמוע איך הולך @}

שליחה על ידי נטע_ש* » 25 מרץ 2011, 16:07

הי נור, דבר ראשון אם זה המשכו של הדף אני רוצה ילד בן הזוג לא ויש לך תינוקת בת 4 חודשים אז מזל טוב!!!! ואיזה יופי!!!!!!! השגת מה שרצית

וזה משמח אותי מאד

דבר שני, אמנן עוד לא קראתי את כל הדף, אבל ממה שקלטתי, יש לך אפשרות כלכלית לא לעבוד, ויש לך תינוקת קטנה מאד. החודשים האלו הן חד פעמיים עבורה, ובאמת קשה למצוא מטפלת מעולה.
אני טיפלתי ועדיין מטפלת בתינוקות גם קטנטנים, ומבינה את המצוקה שלך בלמצוא מישהי מקסימה. יש כאלו, גם בתל אביב, אבל קשה למצוא והן גם יותר יקרות.
מלב אל לב, בלי שום שיפוטיות, תשקלי להישאר עם בתך עוד, ובמקביל לפתח את ה"מה את רוצה" שסאלי מדברת עליו. התסכול להיות איתה בבית יכול להיות שמקורו בעננה שיושבת על הרצון הכמיהה והתשוקה שלך. מלא אמהות פה יעידו שזה לא סותר לגדל תינוקות ולפתח תשוקה, ואולי אפילו משלים אחד את השני אם עושים את הדברים בלב שלם ובאהבה תמימה.

הי @}

יש לי ממש מעט מה להוסיף, אני רק רוצה לומר שההבנה הזו אבל אין בה שום תחושת שליחות ושזה אשכרה מפריע לך, ממש מרגש אותי.
זה לא מובן מאליו ובעיני זה כבר דרך מאוד ארוכה בתהליך שאת עוברת, אז ישר כח

ובהצלחה!

השורה הצהובה אומרת: "בין השורות כתובות המילים"

מיהרתי קודם ולא עניתי לך על הכל.

אני מנסה לחשוב על רגעים בחיים שלי שבהם עשיתי דברים מתוך תחושת שליחות, תחושת משמעות. אני יכולה להיזכר בפרויקט פה, פרויקט שם, אבל לא בעבודת תשע-עד-חמש
זה בדיוק סוג החשיבה שלוכד אותנו. אנחנו מנסות לעבור בשניות בודדות של חשיבה מן ההתחלה - פרויקט פה, פרויקט שם_ אל הסוף, שהוא (אולי) _עבודת תשע-עד-חמש. חשיבה יצירתית לא עובדת ככה. זה מזכיר לי את הרשלה ואמו עם הדג מלוח. הוא אמר לה שהוא רעב. היא אמרה לו שתיתן לו חתיכת דג מלוח. הוא התעקש שהוא רוצה שלם, אז היא שמה לו בצלחת את הראש ואת הזנב. את שמה בצלחת את הנתון שיש לך - הפרויקטים שאהבת - עם הסוף שאת מחפשת, המשרה (אולי הפוך?). אבל חסר לך הדג עצמו. החשיבה היותר יצירתית. מה היה שם בפרויקטים האלה שאהבת? מה בעצם אהבת שם? מה אהבת לעשות? או איפה אהבת להיות? מי אהבת להיות שם? ומשם מתקדמים. מה יכול להיות דומה לזה היום. גם לא צריך להגביל את עצמך לחיפוש מיידי של משרה שהיא המשרה הסופית. יתכן שהמסלול יהיה ארוך הרבה יותר, וזה יכול להיות מספק ומתגמל אם את יודעת לאן את הולכת.

אגב, אני לא יודעת אם עשית את ה - 1+1 אחד שלך, אבל אם את אומרת שהמשרה המלאה תעביר את רוב המשכורת שלך למטפלת, אז בעצם את קרובה מאוד לראות שזה לא יקדם אותך לשום מקום כספית כרגע. כלומר לא תהיה שם משכורת גדולה שתזרום לכיסך. תהיה משכורת קטנה מאוד (חשבי: 1000? 2000? ותזכרי לקזז את כל ההוצאות על עבודה, כולל בגדים, נעליים, נסיעות, אוכל בחוץ אם את אוכלת), וזו משכורת שאפשר להשיג בדרכים אחרות. מצב כזה שהעבודה בעצם עולה כסף (קל להגיע לשם) ולא מכניסה, הוא בסדר גמור אם העבודה הזו בונה משהו. הרי אפשר גם לשלם עבור לימודים. אבל לא נראה סביר עבור עבודה שאת לא אוהבת וגם לא מכילה בתוכה עתיד קוסם.

אני רק רוצה לומר שההבנה הזו אבל אין בה שום תחושת שליחות ושזה אשכרה מפריע לך, ממש מרגש אותי.
גם אותי @}

קיבלתי את המרגיעון "תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך", וזה אשכרה תואם את המצב שלי. בעלי לפעמים אומר לי שאני מנסה לרצות אנשים במקום להגיד מה אני באמת רוצה. למשל היום היינו אמורים להיפגש עם אמא שלו, ותהינו אם לנסוע אליה או לפגוש אותה במסעדה. אני רציתי ללכת למסעדה, אבל לא היה לי נעים אז אמרתי לו שמה שיחליט מקובל עליי. אז הוא החליט לבוא אליה הביתה. כעסתי, והייתי מאוכזבת, אבל מה זו היתה אשמתו? אמרתי לו לבחור. אז הוא בחר. לא אמרתי מה אני רוצה, אז כיצד הוא היה יכול לקחת זאת בחשבון?

גם כאן, "לא נעים לי" לעזוב את העבודה. התחושה שאנשים סומכים עליי, והולכים לקראתי, ומסדרים לי ג'וב שתפור על אמהות לתינוקות - וחוסר היכולת שלי להשיב פניהם ריקם. ולמה זה? הרי אני לא עובדת שם ממניעים אלטרואיסטים. אני עושה עבודה מסויימת, ומקבלת עליה כסף. אבל התחושה שלי היא שאני "מתנדבת", עושה דברים למענם, והכסף הוא רק בונוס נחמד. ככה זה אני, קשה לי לעשות דברים ללא התמסרות. לפעמים זה יתרון, לעיתים זה גורם לי לאבד את עצמי.

וכן, זה נכון. יש לי אפשרות לא לעבוד. בעלי מביא משכורת נאה. כרגע אנחנו לא גומרים את החודש ממשכורת אחת, כי התרגלנו לרמת חיים גבוהה, אבל אם נצטמצם נצליח להסתדר. אולי לא לחסוך, אבל להסתדר. לפחות לשנה הקרובה. אם אקח מטפלת זה באמת יהיה כמו להסתדר ממשכורת אחת. מטפלות בתל אביב יקרות רצח, וכמובן שצריך לשלם ביטוח לאומי ונסיעות. על פי החישוב שלי, יישארו לי כ-1500 שקלים בלבד. אחותי זוממת להקים גן הורים, וזה רעיון מעולה - אבל זה יקרה בספטמבר, אולי. לו הייתי מחכה עם העבודה עד ספטמבר, זה היה טוב, אבל ברגע שחזרתי איבדתי את חופשת הלידה שלי ואני לא באמת יכולה להגיד להם "אוי, אופס, החלטתי לחזור בספטמבר". אם אני עוזבת - אני עוזבת. מתפטרת. עוד רגשות אשם על הפזיזות שלי.

את שמה בצלחת את הנתון שיש לך - הפרויקטים שאהבת - עם הסוף שאת מחפשת, המשרה (אולי הפוך?). אבל חסר לך הדג עצמו.
זה נכון. אין לי מושג מה הדג עדיין.

מה היה שם בפרויקטים האלה שאהבת? מה בעצם אהבת שם? מה אהבת לעשות? או איפה אהבת להיות? מי אהבת להיות שם?
המממ. קשה לי לענות על זה. אני חושבת שאהבתי בהם את העצמאות ואת הביטוי האישי. אני משתעממת כשאני צריכה לעבוד לפי כללים של אחרים.
לפני כשנה קיבלתי פרויקט בעבודה שהיה ממש תפור עליי, מכל בחינה שהיא. נכנסתי אליו בהתלהבות ובתשוקה רצינית. עשיתי מחקר מטורף. היו לי רעיונות, חזון. לא קיבלתי עליו תשלום אקסטרא, אבל לא היה אכפת לי - כי כל מה שרציתי לראות זה את חזוני מתגשם. מהר מאוד הבנתי שהאנשים שאני עובדת איתם (הם היו ממחלקה אחרת ולא כל כך הכרתי אותם) לא באמת מעוניינים בחזון שלי - הם רוצים שאהיה נערת השליחויות שלהם. זה נגמר בפיצוץ גדול, ועד היום אני מתחמקת במסדרונות מהאנשים האלה. זה כל כך כאב לי, לראות שלא באמת אכפת להם מדעתי, אלא שהם רוצים לנצל את התשוקה שלי כדי להעביד אותי בחינם.

התסכול להיות איתה בבית יכול להיות שמקורו בעננה שיושבת על הרצון הכמיהה והתשוקה שלך.
אחד הדברים שאני הכי רוצה לעשות זה לאייר. אני כבר שנים טוחנת בשכל על היום שבו אפצח בקריירת איור סוערת. אבל אין לי ביצים, אין לי אומץ ויש לי תסביכים בנוגע לציור שיכולים למלא ספר עב כרס (משפחה דחפנית שעשתה את כל הטעויות האפשריות, קשר מתעלל שבעט בכל הנקודות הרגישות....). כשהייתי בתיכון מאוד אהבתי לתפור תחפושות. אני מתה על רטרו ונוסטלגיה, ומאוד אוהבת לעצב דברים בטעם-של-פעם (עוד לפני שזה נעשה אופנתי

). וכן, אני מהנודניקים שממש מציק להם אנכרוניזם בסרטים תקופתיים ישראלים, והייתי שמחה פעם אחת לעשות את זה כמו שצריך.

אה, דרך אגב, אני לא מי שפתחה את אני רוצה ילד בן הזוג לא (אני באמת תוהה מה איתה), אבל כשכתבתי שם באמת רציתי ילד ובן הזוג עדיין לא. ובכן, זה השתנה...

ישבתי וקראתי את מה שכתבתי ב אני רוצה ילד בן הזוג לא. אוי, כמה תמימה הייתי... חבל שלא שמעתי לעצות הטובות שקיבלתי, לא פתרתי את בעיית התעסוקה לפני בוא הילדה. נו שוין, עכשיו מאוחר מדי. אני לא אחזיר אותה לבטן

טוב לקרוא אותך. את מתקדמת קצת. אמנם השאלות ששאלתי אותך, לא התכוונתי רק שתעני עליהן מיד. אלו שאלות לשאול הרבה פעמים, לפחות כמה פעמים. אבל כבר זה טוב. ואז תוכלי להמשיך לשאול שוב.

והנה עלה לך משהו: אחד הדברים שאני הכי רוצה לעשות זה לאייר
שזה כבר משאב טוב. משהו שאת מאוד רוצה לעשות - זה לא טריויאלי שיש לך את זה. אם תקראי בדפים אחרים, לפעמים נקודת ההתחלה היא עוד יותר נמוכה, שאין משהו כזה שהוא גלוי לנו. לי אישית הרבה שנים לא היה גלוי מה שאני רוצה לעשות, החששות ממש הסתירו את התחום כולו.
עוד משאב שיש לך הוא אפשרות כספית לא לעבוד. זה נהדר. זה בעצם זמן שבו אפשר לעשות משהו אחר. לא קל לפתח משהו עם תינוקת בידיים - אבל יותר קל מאשר עם משרה ותינוקת בידיים בערב. אז ככה שזה עוד יתרון גדול.
דיס-משאב שיש לך הוא התסביכים, ואיתם עוד אחד אולי, שהוא לראות את המציאות כמשפיעה יותר מאשר מה שאת עושה (המשפחה הדחפנית, הקשר המתעלל, האנשים שרק רצו לנצל). אבל על הדברים האלה אפשר להתגבר.

אני מציעה להמשיך בחשיבה. יש לך רעיון אחד שזה נפלא. מה עוד אהבת שם בפרויקט הזה שהלהיב אותך? מה היה שם?

מה עוד אהבת שם בפרויקט הזה שהלהיב אותך? מה היה שם?
מעבר לכך שהוא היה סביב תחום שמאוד עניין אותי, אהבתי להוציא אותו לפועל מהתחלה עד הסוף, לבנות משהו חדש. לפחות חשבתי שזה התפקיד שלי - להיות פרוייקטורית. הם למעשה רצו שאהיה סוגשל מזכירה (שזה אגב בכלל לא הגדרת התפקיד שלי בעבודה, לכן היה לי קל לצאת מההתחייבות הזאת כלפיהם).

אני מרגישה שאני סובבת סביב שאלת הקריירה כבר שנים, וחופרת בנושא לכל מי שמעוניין (או לא) לשמוע. זה מעייף אותי, אבל הנושא לא נותן לי מנוח. אני רוצה לגמור עם זה, אחת ולתמיד.

דיס-משאב שיש לך הוא התסביכים, ואיתם עוד אחד אולי, שהוא לראות את המציאות כמשפיעה יותר מאשר מה שאת עושה
כרגע כל מה שיש לי הוא תסביכים. הבן-זוג המתעלל (למעשה זו היתה חברה מאוד טובה) כבר לא באזור שלי יותר משנה. המשפחה הדחפנית שלי שינתה את דרכיה ו/או הלכה לעולמה. אף אחד בעצם לא מרעיל אותי, פרט לעצמי.
הייתי ילדה מאוד מוכשרת, הציירת של הכיתה וכו'. סבתא שלי, שמאוד אהבה אותי, היתה בטוחה שאני כישרון חד פעמי שלא היה ולא יהיה. היא טרחה להזכיר לי את זה כל הזמן. וכל הזמן. וכל הזמן. וכולם הושפעו ממנה. שום דבר לא היה מתאים לרמתי הגבוהה והנעלה. זיכרון: תחילת שנות ה90, אני הולכת עם אמא שלי בדיזנגוף סנטר. בדיוק פתחו ליד סניף שרי ז"ל חנות של ציורים על חולצות באיירבראש. אני עוצרת ממוגנטת ליד האיש בחלון הראווה שמצייר קיטש גותי זה או אחר על החולצות, ורוצה גם חולצה. אני מבקשת מאמא שלי. "למה? חבל על הכסף", היא אומרת. "את יכולה לצייר בהרבה יותר טוב ממנו". ההתלהבות הילדותית מהחולצות מתחלפת אט-אט בקנאה, שאת הציורים שלו מוכרים על חולצות ואת שלי לא.

את יודעת מה?
יש לי טריק בשבילך. אבל את צריכה להרהר בו טוב-טוב כדי להרגיש, אם זה יעבוד בשבילך או לא. אני לא יכולה להגיד לך, אני רק מציעה. יש כאלה שזה יהיה ענק בשבילם, וכאלה שזה יעשה להם רע, אז תבדקי עם עצמך, טוב?
אז ככה: תרשמי את כל ההרעלות שאת זוכרת. כולן. כל מה שאמרו לך, עשו לך, דחפו אותך, קלקלו לך, הכניסו לך תסביכים. תרשמי הכל במסמך אחד בפרטי פרטים. הכל הכל הכל. תמלאי אותו ותנסי לרשום הכל.

זה השלב הראשון.

שלב שני:
(בשביל השלב השני, הכי טוב לרשום הכל מההתחלה במסמך וורד כדי שתוכלי לערוך).
עכשיו את נכנסת לכל סיפור שכתבת בפירוט, ואת מתחילה לשנות את התסריט. אפשר ב"עקוב אחרי שינויים" שתוכלי לראות מה היה ומה שינית. אפשר לשמור את המסמך בשם חדש לפני שאת מתחילה לשנות, מה שאת רוצה.
אז בסיפור איך ביקשת חולצה מאמא שלך?
את משכתבת את התשובה שלה. את נותנת לה להגיד את מה שרצית שהיא תגיד, ונותנת לה לעשות את מה שרצית שהיא תעשה, ואחרי זה את כותבת איך הרגשת ואיך זה חיזק את הביטחון שלך בעצמך ואת היצירתיות שלך וכל דבר אחר שהרוויח מהתסריט החדש.
גם את זה, אם אפשר, בפרטים: תדמייני ממש את הסצינה המשוכתבת שלך, איך הרגשת, איך שמחת, איך קפצת, איך לבשת את החולצה, איזה ציור בחרת - אם את זוכרת בערך, ואם לא, תמציאי... - מה שאת יכולה. כולל להמציא המשך לגמרי חדש איך מרוב התלהבות והשראה לקחת חולצה ישנה שלך והתחלת לצייר עליה, והחברות שלך כל כך התלהבו שנתנו לך חולצות שלהן כדי שתציירי יצירות שלך גם בשבילן, ובכלל התחלת אופנה בכל בית הספר שבה כולם רצו ללכת עם ציורים שלך על החולצות שלהם.

(פוס! זה לא תסריט שלך, זה תסריט שאני המצאתי הרגע, אל תרגישי חובה לקחת אותו! זה נועד לתת לך מושג על סוג הדברים שאפשר לעשות כשמשכתבים את סרט חייך. תתפרעי! תני לדמיון לעבוד שעות נוספות!)

ככה תלכי סיפור סיפור ותשני את התסריט של חייך לסרט הטוב שלך.
לסרט החדש שאת יוצרת, להיסטוריה החדשה שאת יוצרת לך.
כתבת שאת מאיירת. תאיירי אותה. תשתמשי בכל כוחות הדמיון שלך ותרשמי בפירוט את כל התחושות הטובות שיש לך (במקום הרעות שהיו לך) ואת כל החיזוקים שקיבלת מזה (במקום שקודם היו כתובות ההחלשות), וגם את כל הכישורים והיתרונות שקיבלת.

את כל אלה יש לך כבר בפנים.
שתדעי שאת לא ממציאה שום דבר. את רק מקטינה את הרע שכרגע מציף אותך, ומגדילה את הטוב שמתחבא בצד ומתבייש לו.
אבל כדי להוציא אותם לפועל, זו אחת השיטות.
אני שוב מזכירה:
כתיבת התסריט של חייך מחדש יכולה להיות משהו טוב בשבילך, ויכולה גם לא. רק את יודעת אם זה טריק שמתאים לך או לא.

אם תבחרי בזה, ואם תראי השפעה, ואם יעניין אותך, אני אסביר מה העיקרון הנוירולוגי שעומד מאחורי הטריק הזה (-:

אני מרגישה שאני סובבת סביב שאלת הקריירה כבר שנים, וחופרת בנושא לכל מי שמעוניין (או לא) לשמוע. זה מעייף אותי, אבל הנושא לא נותן לי מנוח. אני רוצה לגמור עם זה, אחת ולתמיד.

זה טוב שאת עכשיו רוצה לעשות משהו עם זה.
נשמע מקום טוב.

מה שבשמת הציעה נשמע מעניין מאוד. אני לעיתים מאוד נדירות מצליחה לעשות סוגים כאלה של עבודה בעצמי. אבל אם תעשי את זה זה בטח יהיה מעניין.

את מוזמנת להמשיך לכתוב ואני קוראת, רק שאני לא יודעת כבר בנקודה הזו מה עוד להוסיף. מגבלות המדיה. בתחושה שלי לעבוד בשטח של המילים בלבד לא מספיק כאן.

אני רוצה לגמור עם זה, אחת ולתמיד.
האם את יכולה להיות רגועה ונינוחה עם מחשבה שזה יקח עוד כמה שנים ואולי זה מסע לכל החיים?
אצלי קורה הרבה שיש שלב שנראה לי שזהו זה! זה זה! מצאתי את מה שאני כבר שנים מחפשת סוף סוף... ואחרי כמה זמן, לרוב יומיים ההתלהבות יורדת ואני מבינה שזה רק עוד שלב בדרך והנה כבר מגיע הרעיון הבא וגם הוא רק שלב וכן הלאה.
אולי אצלך זה אחרת ובאמת יש את ה דבר ותגלי אותו בקרוב ואז רק תעשי את ה"thing" שלך וזהו

_{ואולי לא}

הרעיון של בשמת מפתה, אך גם מרתיע. זו וואחד עבודה. ואני הולכת לעשות אותה. אני אדווח כאן על תוצאות.

אני הטיפוס של הדבר, אם אפשר לשפוט על פי דברים אחרים שיש לי בחיים (זוגיות, למשל...). אבל גם אם הדבר ישתנה עוד כמה שנים, מה רע? לפחות לא אחיה בתחושת החמצה.
היום ניסיתי לעבוד מהבית עם התינוקת וכשלתי נוראות. העבודה היתה כה משמימה וחסרת טעם, אבל היא משכה אותי אליה בשל הרצון "להשלים" את המשימה. ולפתע מצאתי את עצמי נאבקת עם המחשב "רק כדי להשלים את המשימה" בעוד התינוקת צווחת בחדר השני... ולא יכולתי להתנתק מהמחשב כי הייתי חייבת, פשוט חייבת, לסיים את המטלה. לא יכולתי להשאיר אותה פתוחה. מסקנה: רגשות האשם וה"מה יגידו" שלי חזקים מהאינסטינקט האימהי...

("טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה", אומר המרגיעון). כמובן שהרגשתי כל כך רע אחרי זה.

ראיינתי היום עוד מטפלת, שונה מפרופיל המטפלת הממוצע: בחורה צעירה, נטולת נסיון עשיר. מהרגע הראשון היא מצאה חן בעיני. היא עוד יותר מצאה חן בעיני כשהיא נכנסה לסלון וישר נגשה אל הבת שלי והתחילה לדבר אליה. לשאלה אם יפריע לה לטפס במדרגות, היא הסתכלה אליי במבט לא מבין ואמרה שזו כולה קומה שנייה וגם ככה העגלות היום קלות. ושבכל מקרה היא אוהבת מנשאים. החלטתי להעסיק אותה. הרי גם אם אעזוב את העבודה, אצטרך בינתיים מישהי שתשמור על הילדה, לא?

האמת? גם אם מחר אתפטר, אני לא אלך לעסוק בחלום הישן ההוא. יש לי כל כך הרבה עבודה עד לשם. אבל זה מה שמתסכל - אני מנסה לפתור את התסבוכים שלי כבר שנים ובכל מקרה מודעת לקיומם. למה זה לא מצליח לי? למה אני לא יכולה להיות חופשייה מהם? היום בכיתי לבעלי בטלפון ואמרתי שזה לא פייר שמאייר X כל כך מצליח, ואילו אני, שאני לא נטולת כישרון - לא. כל כך כעסתי שלא הצלחתי. ושפספסתי. ושהפסדתי. וכמובן שנגררתי לקנאה מיותרת. אוף.

נהדר לקרוא על המטפלת הצעירה. כשהעסקתי בייביסיטריות הן תמיד היו הצעירות. העדפתי את החום והאנרגיה שלהן על ניסיון, לא היה אכפת לי שילמדו קצת על הקטנים שלי, העיקר שיהיו פתוחות להדרכה שלי, ובעיקר יאהבו באמת אותם, ולא יהיו שחוקות. עוד מחיר לשלם עם הצעירות זה שהן נעלמות מתישהו, הן לא נשארות בשטח שנים.

אבל זה מה שמתסכל - אני מנסה לפתור את התסבוכים שלי כבר שנים ובכל מקרה מודעת לקיומם. למה זה לא מצליח לי?
התרבות שלנו לא חזקה במיוחד בפתרון תסביכים.
אנחנו יודעים להדחיק אותם יופי - את זה לימדו אותנו מגיל אפס עם מוצצים, שוקולדים, מתנות, שוחד מכל הסוגים. לימדו אותנו לא לבכות, אלא לשחק במקום זה. לעזוב את הבעיה איפשהי, ולהתעסק עם משהו אחר.
אז היום כשיש בעיה, רוב האנשים/ספרים/סרטים/שירים יפנו אותנו לשופינג, שוקולד, סיגריות, חופשה יקרה... כל מה שישאיר אותנו באותו מקום בערך.

אני שמחה לקרוא אותך כותבת שבכית לבעלך שמאייר X כל כך מצליח. הרי לא מזמן לא דיברת וחשבת בצורה כזו על איור, לא? או שלפחות לא כתבת על זה.
אני חושבת שאת מתקרבת למקום שאת מוכנה להתחיל לעבוד על יש לי כל כך הרבה עבודה עד לשם.

לכולנו יש הרבה עבודה על לשם, באמת.

אני די בצלחת שלך, מרגישה ממש רע בעבודה..האנשים כאן מקסימים אך זה לא עוזר ולא משפר את המצב.
אם לא תעשי את הצעד הבא בעצמך זה לא ישתנה לבד.
את פשוט חייבת ללכת משם!
זה מדכא להיות במקום שלא רוצים, את חוזרת הביתה ממורמרת, את מתעוררת בבוקר כמו חסרת אונים, עצבנית, חסרת סבלנות...
וחוץ מזה דלת אחת נסגרת והאר נפתחות.
היום אני הולכת לעשות את הצעד הזה בעזרת ה' מקווה שאצליח.

היום אני הולכת לעשות את הצעד הזה בעזרת ה' מקווה שאצליח.

בהצלחה @}

עזבתי את הדף לשבועיים. רציתי לתת מנוחה למחשבות, ופשוט לחיות את חיי.

העבודה, נכון לעכשיו, לא מפריעה לי במיוחד. אני לא נהנית בה יותר מדי, אבל גם לא סובלת. 4-5 שעות של "לעשות דברים של גדולים". בלי הצורך לדאוג למישהו כל הזמן. יש בזה משהו משחרר (אני מודה לדאבוני), אבל פחות משחרר ממה שחשבתי. אולי כי אני עובדת מהבית, ולא רואה אנשים סביבי.

חוץ מזה, מאוד קשה לי לעשות את הסוויץ' מלהיות-בעבודה ללהיות-אמא. אני מסיימת לעבוד בצהריים ומרגישה שאני צריכה להעביר את הזמן איכשהו עד שבעלי חוזר הביתה. לא כל כך כיף לי. אבל אולי זה כי אני לא מכירה כמעט אמהות לילדים. כל החברים שלי בעבודה (לפחות רובם המוחץ), ואין לי עם מי להיפגש...

אני שמחה לקרוא אותך כותבת שבכית לבעלך שמאייר X כל כך מצליח. הרי לא מזמן לא דיברת וחשבת בצורה כזו על איור, לא? או שלפחות לא כתבת על זה.
אה, זו התבכיינות די שגרתית שלי

אפילו יותר מדי. הייתי אומרת שזה צעד אחד אחורה.

מישהי חכמה אמרה לי שהסיבה שאני לא מציירת יותר מדי עכשיו היא כי אני כל כך עסוקה בלהעניק אנרגיה למישהו אחר, עד כי לא נותרת לי אנרגיה פנויה לבטא על הדף. יכול להיות שזה נכון. אבל משום מה אני מרגישה צורך "להכריח את עצמי" דווקא עכשיו, אבל מה בוער? אולי זו התחושה שאני כבר בת 31 והעולם שייך לצעירים...

התחושה שאני כבר בת 31 והעולם שייך לצעירים.

תחושה מעניינת....
רציונלית אני מניחה שאת יודעת שזה לא נכון.
אמא שלי עשתה הסבה בגיל 57 ומאז רק פרחה והרויחה יותר ויותר....
אבל יש תחושה כזו. שזה מעניין. מחביא בתוכו עוד משהו...

רציונלית אני מניחה שאת יודעת שזה לא נכון.
אני יודעת שזה לא נכון. ולא חסרות לי דוגמאות סביבי. חמותי התפטרה מעבודתה הבטוחה בגיל 40, והלכה לעשות תואר ראשון בתחום אחר לחלוטין + תואר שני. כיום היא עובדת בתחום. סבתא שלי היתה עקרת בית עד גיל 35, ואז החליטה שנמאס לה ושהיא רוצה ללמוד. היא היתה נוסעת באוטובוס מתל אביב לירושלים כמה פעמים בשבוע, עד שסיימה את התואר הראשון. בסופו של דבר, היא עבדה במקצוע שלמדה עד הפנסיה.
אבל למרות הדוגמאות המוכחות סביבי (ואני יכולה לחשוב על עוד כמה בקלות - מעטים האנשים שאני מכירה שידעו מה הם רוצים לעשות כבר מגיל 25), אני עדיין שקועה במחשבה שזהו. אני עם רגל אחת בקבר. לא אוכל לעשות כלום כי אני כבר זקנה.
ואולי זה הפחד מלהפסיק להיות ילדת פלא. בצעירותי מאוד נשענתי על הדימוי הזה. "כל כך צעירה וכבר עושה XYZ" היתה אמרה שהיתה ממלאת אותי בגאווה ובביטחון. להיות ילדת פלא משמעו לתת לחיים להוביל אותך, לא להתחייב לכלום. במיוחד בתחום האמנות - בן 20 הוא כישרון חדש ופורץ. בן 35? הממ. לא ממש.
ועכשיו, לא משנה כמה אני מנסה להפוך את זה. אני לא ילדה ובטח שלא ילדת פלא. אני בת 31. לא צעירה עוד. ראבק, אני כבר אמא.

וקשה לי עם זה.

וקשה לי עם זה.

מכירה מאוד את הענין של ילדי פלא

(גם מעצמי) היה מישהו שזה עיכב אותו מלגמור את הדוקטורט. הוא הרגיש שאם הוא כזה זקן, ולא כזה צעיר ומפתיע כמו שהיה פעם, אז הדוקטורט הזה לא ראוי לסיום. לא ראוי להגשה. בסוף דווקא הדוקטורט התקבל בתשואות. אולי לא בדיוק כמו שהוא חלם

אבל נהדר.

אפילו אני עשיתי את השינוי הגדול בחיי בגיל 33. בגיל 31 עוד היתי במקום די דומה לשלך. עם הרבה כישורים והבטחות וגם נסיון מסוים - אבל מאוד מאד לא ברור לאן אני הולכת...

אז מה עשית? איך שינית את ההתייחסות לעצמך? מעניין אותי לשמוע, וגם ללמוד מנסיונך.

אז מה עשית? איך שינית את ההתייחסות לעצמך?

מה עשיתי?... המממ... עשיתי הרבה. עשיתי את מה שאני עושה כל הזמן. כבר 20 שנה בערך שאני עושה עבודה עצמית מסוגים שונים. הטכניקה שעבדתי איתה אז היתה "יעוץ הדדי" (כבר החלפתי אותה ב"התמקדות" שאני מעדיפה). האנשים שסביבי גם הם עשו המון עבודה, חלקם מאמנים, אז היו לנו גם הרבה שיחות. אני אישית לומדת טוב גם מספרים, וקראתי כל מיני ספרים מענינים בנושאים האלה של עסקים, שווק, וגם על התפיסות האישיות. ומתישהו צץ מתוך הערפל, הרעיון לחזור למה שעשיתי במשך הרבה שנים (12) לפני כן. שני ספרים שאני זוכרת במיוחד שתמכו בי בחיפוש שלי היו "עקרון 80/20" של ריצ'רד קוק, ו"לנצח נבנו" - קלאסיקה בעולם השווק/ניהול, וספר ממש תענוג לקריאה.

היום זה נשמע כל כך פשוט, מתבקש, צפוי, הגיוני... אבל באמת באמת שזה לא היה נראה ככה באותו שלב. אני אימנתי בסדנאות גדולות של כמה ימים ברצף, ופה החלטתי להיות עצמאית בקבוצות קטנות ו - 1 על 1, ופעם בשבוע. אימנתי אז במסגרת חברה, ופה אני אהיה עצמאית. והטכניקה שונה - אני לא יכולתי לעבוד בטכניקה של החברה ההיא, כי זה שלהם. היתי צריכה לפתח הכל מאפס. ויש אלפי מאמנים בשוק - לא ידעתי אם אוכל להתחרות. רובם לא מתפרנסים מזה - ואני לא כל כך אוהבת לעבוד ולא להרויח (אפרופו דפים אחרים...

) לא ידעתי אם מה שאעשה באמת יועיל לאנשים (אם לא היה מועיל - היתי זונחת) ואם יהיה רווחי. בקיצור, המון סימני שאלה, והחלטה אחת - לנסות את זה במשך שנה. אחרי חודש בערך הבנתי שחזרתי למקום שלי. וחיפשתי טכניקה נוספת ללמוד - ומצאתי את ה"התמקדות".

זה הסיפור שלי. לא לכל אחד זה מגיע בדיוק ככה. אבל הדרך שלי בחיים היא לערב אנשים אחרים בתהליכים שלי. גם אם הם ממש שלי. אני אוהבת סדנאות ושיחות אישיות. במקום להיות סגורה ב"לופים" המחשבתיים שלי, בלי סוף. שזה מה שאני הכי פחות אוהבת. וכמובן האנשים והטכניקות שאני אוהבת הם הלא- פולשניים ביותר. אף אחד שלא יגיד לי מה לעשות. רק שילוו אותי בחשיבה שלי.