ילדה מתערבת

ילדת סנדוויץ' בת 11 מקסימה וחכמה כל הזמן מתערבת בעניינים לא לה, בכל פעם שאנחנו מדברים עם אחיה היא ישר קופצת ומתערבת, אם זה בנוגע לשיעורים שלהם או אם הקטן יצא מהבית בצהרים או לא או אם יש ויכוח על כן להזמין חבר או לא
בקיצור, כל הזמן מתערבת!

בנוסף לזה כשמדברים על נושא מסויים או על מישהו מסויים היא תמיד חייבת לדעת על מה ועל מי מדברים וכל הזמן שואלת על מי דיברתם? מי זה היה? מה הוא עשה? וכו'

זה מאוד מעייף מתיש ומעצבן והתגובות שלנו די בהתאם.

איך אפשר לגרום לה להפסיק את ההתנהגות הזו?

תבדקי אם את לא עושה את זה גם במקרה, או אבא שלה.
אפשר לגלות דברים מדהימים עם בדיקה שכזאת.

לשתף אותה ב ה כ ל במיוחד בדברים לא מעניינים אבל בהכל
לי גם יש נטיה כזאת מין צורך לדעת מה קורה מי קורה איך קורה ולמה קורה
והוא יוצא הכי חזק אם לא משתפים אותי
ונרדם בזמן שיש לי הרגשה שיש שקיפות ואני יכולה לדעת הכל
>אילה הולכת לקרוא על תקציב עריית תל אביב <

הצורך לדעת הכל משקף לעיתים חרדה
ועוזר לתרגל מנטרה (יעני לומר לה שוב ושוב ו...שוב) במצבים בהם היא מתערבת בקול רגוע ולא טעון בחוסר סבלנות "עכשיו אמא מדברת עם......" או "בזה אמא מטפלת" או "השיחה הזו הייתה אליי"
באופן שלוקח ממנה את האחריות ומשאיר את האחריות במקומה
איחולים לשבוע נפלא

אולי כמו בילד נצמד- להצמיד אותה לאינפורמציה קולחת כמו שאילה אומרת, כדי שתירגע. לקחת פרק של שבוע בינך לבינך, וממש להעמיס עליה שיתוף כמעט ללא גבול ויותר ממה שהיה יוצא לך בטבעיות (אבל לא בהתגרות או השתעשעות, ולא בהטרדה, אלא בתשומת לב ושיקול דעת ובצורה מכבדת ונעימה ככל האפשר. לעשות אצלך סוויץ' מודע ולהיכנס ל"עבודה" בזה בצורה אחראית. ואגב, בלי להסביר לאחרים. הכעס שלהם יושפע מהשינוי שלך וגם הם יירגעו,) ואחרי השבוע הזה לבנות מסקנות.
וגם, נסי לא לקרוא לזה "מתערבת" או "ילדה מתערבת". זה מבטא את הכעס שלך (הברור לי ומוכר היטב,) אבל מעליב ומונע אפשרות של הכלה טובה שלך את המצב. אולי "ילדה צמאה להשתתף".
עם הזמן היא תצטרך ללמוד שזה פשוט לא מנומס ולא אפשרי לנהוג כך בחברה. השאלה אם זה הזמן, ואם כדאי להנחיל את זה לפני שסופק הרעב התמים הזה.

רק לא להרוס את הסקרנות הטבעית שלה

תודה על התגובות
זה לא עניין של חרדה, נראה לי שזה יותר עניין שהיא רוצה ש'נראה' אותה יותר, אני אנסה את הרעיון של לשתף אותה יותר אבל לא מתאים לי לשתף אותה בעניינים שקשורים לאחים שלה, זו חדירה לפרטיות לטעמי.

אשמח לעוד רעיונות ושיתופים @}

מה בנוגע ללהסתכל עליה אחרי שהיא שואלת, לחייך (כמו להגיד - ראיתי אותך ואני מכבדת את נוכחותך) ואז להמשיך במה שעסקת בו עם מי שאת עוסקת בו? אולי את לא חייבת להתייחס במילים.

האם היא רק שואלת שאלות על המצב,
או גם מנסה להשפיע - להגיד לכם מה לעשות, איך להתנהג וכו'?

האם יכול להיות קשור לצורך בשליטה במציאות?

שלום אמא לשלושה יקרה,
תוכלי לבדוק עם עצמך מה הכי מפריע לך בהתנהלות שלה?
אהבה

מחכימון מלווה: הכל בתואם מושלם

נראה לי שגם אני כזאת. אני חושבת שזה די טבעי לרצות לדעת מה קורה.
לא מתאים לי לשתף אותה בעניינים שקשורים לאחים שלה, זו חדירה לפרטיות לטעמי
אולי אפשר להגיד - זה ענין פרטי של X, אם את רוצה תשאלי אותו והוא יספר לך אם ירצה.

גם אני כזו. וגם אצלי זה נובע מתוך תחושה שמסתירים ממני, שאני "בחוץ", שלא סופרים אותי... (אצלי זו חושה שיש לה ביסוס... אבל עדיין)- ולכן מסכימה עם איילה- ליידע אותה בהכל הכל הכל, עד כמה שניתן בלי לפגוע באחרים, ואם היא "מתערבת" כן להציב אותה במקומה, ז"א להציב גבול אבל בנעימות- גבול תכליתי כי באמת אין ברירנ ולא סתם כי אין לך כוח לשתף או שבא לך ש"תפסיק לדחוף את האף" (-מתןך אקט חינוכי)- פשוט כי זה מגביר את התחושה ויוצר את התוצאה ההפוכה בדיוק. וזו תחושה מאוד קשה להסתובב איתה...

לפעמים היא גם מנסה להשפיע על ההחלטות שלנו, מה שמפריע לי זה פשוט ההתערבות, כאשר ישנה סיטואציה עם אחד האחים שגם כך היא מאוד טעונה וקשה אנחנו לא צריכים גם את ההתערבות שלה.

אני מבינה את הצורך לדעת מה קורה מסביב אבל זה לא רק זה, זה יותר ההתערבות בהחלטות שלנו, או כשאנחנו מנסים לברר משהו עם אחד מהילדים ושואלים שאלות אז היא חייבת לענות במקומם או לתת את הפרשנות שלה למקרה.

אני קצת מבולבלת ולכן אולי אני לא כל כך ברורה, אנסה יותר מאוחר לתת דוגמאות למקרים כאלו.

עירית_לוי

איך אפשר לגרום לה להפסיק את ההתנהגות הזו?

יקירתי,

נראה לי שאולי בשלב ראשון עדיף לך לברר –
לא איך להפסיק את ההתנהגות הזאת, אלא איך להצליח להכיל אותה. איך להפסיק את זה שעבורך זה יהיה כל כך בלתי נסבל.

טוב, לא ממש ממש (ממש) לא חדש לך

אבל אני אגיד בכל זאת –
את לא יכולה לשנות אותה, את יכולה לשנות אותך: כלומר את הדרך שבה את חווה את ההתנהגות שלה ואת הדרך שבה את מגיבה אליה.
ואז יש סיכוי שמשהו באינטראקציה ישתנה ושכתוצאה ממנה גם משהו באופן התנהלות שלה בתוך המשפחה ישתנה.

כרגע את מגיבה אליה בכעס כי ההתנהגות שלה מעצבת אותך, ואת זה כמובן אפשר להבין.

את עכשיו "מופעלת": ההתנהלות שלה לאורך זמן התעצמה, הקצינה, עד שהיא לחצה לך על כפתור ושלחה אותך למצב אוטומטי לגמרי.
ואת נזרקת לחוויה פנימית בלתי נסבלת, ומשום כך נמצאת במצב של "הישרדות רגשית".
את עסוקה בלצעוק הצילו מתוך הבור, וברור שאת את בכלל לא פנויה להבין אותה, את המניעים או הצרכים שלה, להכיל אותה או להגיב אליה כמו שאת יודעת להגיב אליה כאשר את במצב "שפוי" (ואת יודעת. ואת יודעת שאת יודעת. נא לא ליפול בטעות לבור של הלקאה עצמית

).

ואז את מתנגדת אליה, מנסה להפסיק אותה, "לכבות את כפתור ההפעלה שלה", ונכנסת במודע או שלא במודע למעין מאבק כוחות סביב הנטיה שלה להתערב.

מובן, אנושי, אוטומטי, אבל לא יעיל במובן שזה רק מסלים את הבעיה,
ובעיקר מחליש את שתיכן.

אם זה מדבר אלייך,
מציעה כשלב ראשון למצוא את הכפתור שיוריד אותך ממצב "אוטומט".
הדרך לשם היא לבדוק לאיזו חוויה זה זורק אותך. תנסי לתאר את זה במפורט. מה עובר עלייך ברגע כזה, מה את חושבת, מה את מרגישה, מה את חשה בגוף. נסי לדייק בתיאור החוויה.

מה אומרת?

ילידת אפריל? אמצע אפריל אולי? (סתם זורקת ניחוש)

הדרך לשם היא לבדוק לאיזו חוויה זה זורק אותך
בגלל שעכשיו אני יודעת שהיא עושה את זה כדי לקבל תשומת לב אז אני ממש מרגישה ייאוש, חוסר אונים הרגשה של מה לעזאזל אני יכולה עוד לעשות?

חני בונה את מוכנה להרחיב את השאלה שלך? @}

מצ'רה, היא דווקא ילידת פברואר (ממש בהתחלה)

למה שאני התכוונתי עירית מבהירה ומכוונת לשם.
מה שהייתי מחדדת הוא:הדרך לשם היא לבדוק לאיזו חוויה זה זורק אותך ברגע שהיא מתערבת.
וגם: מה היא באה ללמד אותך? בהרבה אהבה כמובן. במובן של מה באמצעותה את יכולה ללמוד עוד על עצמך.

עירית_לוי

_הדרך לשם היא לבדוק לאיזו חוויה זה זורק אותך
בגלל שעכשיו אני יודעת שהיא עושה את זה כדי לקבל תשומת לב אז אני ממש מרגישה ייאוש, חוסר אונים הרגשה של מה לעזאזל אני יכולה עוד לעשות?_
אני מסכימה לגמרי עם החידוד של חני.
החוויה שאת אמורה לברר לעצמך לצורך התרגיל היא החוויה הראשונית והבסיסית שההתערבות שלה זורקת אותך לתוכה. תנסי לתפוס את שבריר השנייה שבה מתרחשת החוויה.
לא את איפה את כרגע.

אבל עזבי את זה עכשיו. תתחילי מאיפה שאת כן כרגע...
המממ. בואי נראה איפה...

אה, הנה את: בתוך בור עמוק של אשמה, באמצע סשן אינטנסיבי ונמרץ של הלקאה עצמית

.

החוויה שאת מתארת כאן כרגע היא חוויה משנית שנוצרה בעקבות ההישאבות המתמשכת אל התנהלות אוטומטית מולה,
כבר אחרי שצברת הרבה כעס ומטען כלפיה. וגם כלפי עצמך.
את כועסת עליה, ואז את כועסת עלייך על זה שאת כועסת עליה, ושוב עליה על זה שהיא גורמת לך לכעוס ולחוש חסרת אונים, ואז את כועסת עלייך...
ברור שזה יוצר ייאוש.

ההצעה:
תראי את הלופ הזה,
תראי שאת לא לא-בסדר אם את לא יכולה להענות מיידית לצורך שלה בתשומת לב.

תקשיבי: את לא יכולה פשוט כי אין לך מקום לזה עכשיו, וזה לגמרי בסדר. את לא פנויה לזה כי את עסוקה בהישרדות רגשית.
כי הנטייה שלה להתערב מפעילה אותך. זה הכל.
ילדה מתערבת זה לא אומר אמא איומה ונוראית. אל תפלי למשוואה השגויה הזאת.

זה אתגר מתמשך לעשות שינוי מול ילד, לבדוק מה החלק שלך באינטראקציה, איפה את יכולה לעשות שינוי, מבלי להאשים את עצמך. מכירה אותו מקרוב

.
זה אומר לקחת אחריות ולא אשמה. הבונוס הוא שזה אתגר מתגמל, כי על הדרך את מלמדת את מערכת ההפעלה הפנימית שלך שפה חדשה:
שפה של אהבה עצמית במקום שפת ברירת המחדל שלך, שהיא שפה של שלילה עצמית.

אז יקירה, בבקשה לעצור, לנשום עמוק, ולתת חיבוק לעצמך. הכל בסדר. את בסדר.

אחרי שתפסיקי להתנגד כל כך לעצמך,
תוכלי לחזור לבירור הראשון שהצעתי.

[בסוגריים, להמשך, אני חושבת שלא מדובר רק בצורך בתשומת לב. זה צורך להרגיש חלק מ, צורך להרגיש שייכת, מוערכת, קיימת ומשמעותית. כך נדמה לי.
הבנה עמוקה של הצורך שלה יכולה לעזור לך להביט עליה מנקודת מבט יותר רכה וחומלת. אבל זה, כאמור, אחר כך.
את תוכלי להיות רכה איתה רק אחרי שתהיי רכה עם עצמך.]

רק בשביל תגובות כאלו טוב שהקימו את האתר הזה.

אז יקירה, בבקשה לעצור, לנשום עמוק, ולתת חיבוק לעצמך. הכל בסדר. את בסדר

איך אני יכולה לעשות את זה אם אני באמת מרגישה כל כך כל כך לא בסדר? היא מבקשת משהו כל כך בסיסי ופשוט (ומתמשך) ואני לא מצליחה לתת לה את זה. אפשר לומר שמרוב שהיא מנג'סת לתשומת לב אני מנסה כמה שיותר להרחיק אותה (מה שמתקשר לזה - אני חושבת שלא מדובר רק בצורך בתשומת לב. זה צורך להרגיש חלק מ, צורך להרגיש שייכת, מוערכת, קיימת ומשמעותית.)

ביומיים האחרונים אני רואה את חוסר הסבלנות שהבן זוג מגלה כלפיה וזה נורא מציק ומעציב, כי כך אני רואה איך גם אני מתנהגת אליה.

(כשפתחתי את הדף ביקשתי עצות לאיך לגרום לה להפסיק את ההתנהגות הזו, בדרך כלל הדרך שבה אני מנסה לפתור בעיות היא לדעת מה הגורם להן ומטפלת בזה, הפעם לא רציתי כי כנראה ידעתי בדיוק מה גורם לזה ומשגע אותי שהסיבה היא כל כך פשוטה ושאני לא מצליחה בזה.)

עירית_לוי

איך אני יכולה לעשות את זה אם אני באמת מרגישה כל כך כל כך לא בסדר?
את מבטאת כאן שתי תפיסות:

את מאוד מאוד לא בסדר. אמא גרועה שחבל על הזמן.
זאת הרגשה. ככה את מרגישה, זה שולט בך, ואין לך מה לעשות מול ההרגשה הזאת.

זה נראה לך מאוד אמיתי ומרגיש אמיתי.
אבל זו לא האמת - לא זה שאת אמא דפוקה ולא זה שמדובר פה בהרגשה שאין לך שליטה עליה.

אני מציעה לך להתחיל מלעשות סוויץ' במחשבה,
ואני מבטיחה לך שלאחריו גם מה שאת קוראת לו הרגשה ישתנה.

כדי לעשות את הסוויץ במחשבה, את צריכה לקחת את עצמך לשיחה, ולהזכיר לעצמך את מה שאת כבר יודעת,
(אבל אל תקראי את זה כאילו את כבר יודעת. תני לזה לפגוש אותך מחדש):

ההלקאה עצמית הזאת שלך, פשוטו כמשמעו, מחבלת בניסיון שלך לעשות את השינוי שאת רוצה בו.
למה?
אחד -
משום שזו אשליה של טיפול בבעיה.

הנה, כך: "אני לא מצליחה להכיל את הבת שלי כאשר היא מתערבת כל הזמן, ואני מאוד לא בסדר. מאוד מאוד לא בסדר. אני עושה לה עוול נוראי. אני מודעת לכמה זה חמור, ואפילו נותנת לעצמי עונש: אני מלקה את עצמי קשות. אני שונאת את עצמי."
ככה את מרגישה שטיפלת בבעיה: גם חטפת על הראש, כלומר קיבלת את העונש המגיע לך וגם העניינים בשליטה - הם ידועים ומטופלים כי את קיבלת מעצמך אזהרה לא להתנהג ככה שוב. העונש כבר יעשה את העבודה. זה סוג של הונאה עצמית שעובדת כמו כדור הרגעה.
"הכל בסדר".

אבל למעשה "הכל בסדר" כל עוד את מצליחה להחזיק את עצמך ו"להתנהג יפה": לשמור על משמעת פנימית ולא להתעצבן עליה.
עד הפעם הבאה.
הפעם הבאה שהכפתור שלך יילחץ והמנגנון האוטומטי יתגלה כחזק מהמשמעת שאת מנסה לכפות על עצמך.

(ואני מדגישה: זה מנגנון אוטומטי, והוא מנגנון הגנה, את לא עושה כאן שום דבר "רע". אחרי שתגלי על מה היא לוחצת לך גם תביני מאיזו חוויה רגשית קשה את מנסה להגן על עצמך. אבל זה אח"כ.)

ושתיים -
משום שכך את מאוד מאוד מחלישה את עצמך.
הלקאה עצמית פועלת כמו רעל על המערכת, ומתוך מה שאת מתארת אני מניחה שאת מרגישה את ההשפעה שלו היטב.
היא רעל כי היא מבססת ומעצימה תחושה של עליבות, של שנאה עצמית, היא מחלישה, מקטינה ומדכאת (במובן של דיכוי עצמי).
במצב נמוך כזה היכולת לעשות שינוי שואפת לאפס. לראיה - המקום בו את נמצאת כרגע.

יחד עם כל זה אל תשכחי שההלקאה העצמית הזאת היא אנושית. באג אנושי

.
בנוסף, כך רובנו עוצבנו. "שכר ועונש" הם המים שבתוכם כולנו שוחים.
את זה אני אומרת כדי שלא תלקי את עצמך על עצם ההלקאה העצמית. ומצד שני תזכרי שעם נחישות ורצון אפשר להיגמל מהבאג הזה.

עוד משהו בשביל לחזור לפרופורציות -
לצד כל זה שאת רוצה לקחת אחריות על דרך ההתנהלות שלך מול הילדים שלך ולשאוף להורות כמה שיותר מודעת,
אני רוצה לומר לך שני דברים:

לא כל פיפס שאת עושה מיד משאיר את רישומו או שורט בילד שריטה עמוקה. תני להם ולך ולחיים קצת יותר קרדיט. הם יהיו בסדר. הם כבר בסדר.
לא הכל נמצא בשליטתך. את לא יכולה לרפד לה את הדרך ולמנוע ממנה לפגוש את החיים, לחוות, להתנסות. היא מתנסה כרגע בהתנסויות שמדוייקות לה ולהתפתחות שלה. בדיוק כמו שאת מתנסה בדיוק במה שמדוייק לך. הכל בסדר. הכל באמת בסדר.

זה נאמר לא בשביל להגיד לך להסיר אחריות, להיפך:
בשביל להרפות ממה שאין לך שליטה עליו, כדי שתהיה לך אפשרות להשפיע על מה שכן יש לך יכולת להשפיע עליו.

תזכירי לעצמך את כל זה,
ותראי לאן זה לוקח אותך.

כל הימים האחרונים שברתי את הראש 'איך לעזאזל אני עושה את זה, איך אני מפסיקה את ההלקאה העצמית' לא ידעתי איך ואיפה להתחיל, כבר התחלתי להתייאש אבל בסוף החלטתי להרפות להפסיק לחשוב כל כך הרבה על 'איך' ובמקום זה החלטתי פשוט לעצור, לנשום עמוק, ולתת חיבוק לעצמך. הכל בסדר. את בסדר בכל פעם שרגש האשמה צץ הזכרתי לעצמי שאני בסדר וזה עבד!

היא עדיין מתערבת אבל אני כבר לא מגיבה בכזו עוצמה של רגשות כשזה קורה.

עירית_לוי

בכל פעם שרגש האשמה צץ הזכרתי לעצמי שאני בסדר וזה עבד!
יופי! היתה לך כאן הזדמנות לבסס את האהבה העצמית שלך ולמוסס את השנאה העצמית.
כל נפילה כזאת היא הזדמנות לעלות אחר כך עוד יותר גבוה (זה משהו, אגב, שאפשר להיזכר בו כשאת למטה).

היא עדיין מתערבת אבל אני כבר לא מגיבה בכזו עוצמה של רגשות כשזה קורה.
זו תוצאה של הקבלה העצמית שלך שהתרחבה.
ככל שאת מקבלת את עצמך יותר כפי שאת, כך יש לך מקום בתוכך לקבל אחרים.

עכשיו, כשיצאת מהבור של האשמה יש לך מספיק אנרגיות לנתב לעניין שלשמו פתחת את הדף, אם את עדיין מעוניינת בכך.
עכשיו את במצב "שפוי" ולא במצב חירום מבחינה רגשית, וזה זמן בו את מספיק חסונה כדי לגעת בבסיס העניין, מעבר ל"עזרה ראשונה".

לכן, אם יש לך רצון ועניין בכך כרגע –
את יכולה לבחון מהי החוויה הרגשית שאת נזרקת אליה כאשר היא מתערבת. אם היא כבר לא קורית תנסי להיזכר בה אחורנית.
את לא חייבת להתמקד, את יכולה לכתוב אסוציאטיבית את כל מה שעולה לך ביחס לחוויה, ויחד נדייק את זה.
שימי לב לבחון את הרגע עצמו שבו היא מתערבת (לעומת – הרגעים של כל הבלאגן שיש בתוכך אח"כ, שבהם מעורבים הרבה שיפוט עצמי).

מצ'רה למה שאלת אם ילידת אפריל? זה אופייני לילידי החודש?

באופן טבעי

באופן טבעי