ילד טורנדו

[g_a_n_i*]

בני האמצעי בן 5. ילד חכם ואהוב. מרכיב פאזלים בראיה מרחבית מטורפת (לוקח חלק ויודע לאן הוא שייך בלי להסתכל על התמונה), מצייר, רוצה להיות חוקר טבע, ו... משתולל בלי גבולות.
לפעמים הוא מתרוצץ ככה שרואים רק את המשפך של הטורנדו עובר בבית, כמו mighty mouse:-D
זה מתיש.
הערב היינו בארוחת לילסדר. בצהרים כולנו היינו בשלבי נמנום שונים, ורוב הזמן הוא העסיק את עצמו נפלא (ברוך בורא הפליימוביל). בהחלט יש לו גם יכולת לשחק בשקט אפילו מספר שעות. כשהתחלנו להתכונן הוא התחיל להטריף את כולנו: רץ מסביבנו במעגלים, מציק לאחיות שלו, צועק. אמרתי - הוא מתרגש. הגענו:הוא מתרוצץ וצועק (ועוד נתנו לו משרוקית במתנה|אוף|). אמרתי - תיכף ירגע. ליד השולחן: צועק, נוקש עם הסכום, מפריע לקריאת ההגדה, קם-חוזר-ישב להרגע בסלון... התמונה ברורה.
אחרי הצהרים והערבים שלנו לפעמים (תיקון: לפעמים לא-) מאוד סוערים: הוא צועק ומתרוצץ, מתגרה באחיות שלו, מביא אותי / את אב הבית לצעקות ואיומים. בכוונה אני אומרת "מביא אותי לידי..." כי זה לגמרי שלי. אבל קשה לי מאוד עם ההתנהגות שלו. הערב המילה ריטאלין "ריחפה" בעיני הנוכחים loud & clear. עכשיו, הנוכחים הם לא נק' התייחסות חינוכית משום דרגה בעיני ו-וודאי לא ברי סמכא בהתנהגות מכבדת כלפי ילדים, אבל גם לנו היה לא נעים בגלל ההשתוללות שלו וזה רק התעצם בגלל התגובה הלא אוהדת (זו נקודה כואבת כי הוא לגמרי מודע לתגובה וההתנהגות שלו גרועה עשרות מונים שם בדיוק בגלל זה, והמתח שזה מכניס אותנו אליו רק מוסיף לחלקלקות המדרון:-/ אבל, כאמור, זה קיים גם בבית ובעדינות אני אומרת שגם בגן הוא מעורר התפעלות ביכולות הקוגנטיביות שלו אבל לא מבחינה התנהגותית:-P)
אנחנו שוכבים לישון במאבק, ומתכוננים לגן בבוקר במאבק, ומבלים הרבה מדי אחה"צ במאבק ואני צמאה לרעיונות ונקודות מבט חיצוניות רעננות.
תודה@}

[פלו*]

תזונה:
להוריד סוכרים מעובדים, שוקולד, קולה, קמח לבן.
אולי אפילו גלוטן בכלל.
לבדוק רגישיות למזון באמצעות שיטת אייפק.

זה על רגל אחת.

[g_a_n_i*]

תודה, פלו.
התזונה שלו, יותר משל כולנו, אכן לוקה בחסר. עוד מאבק.
(פרטים: הוא לא אוהב קולה, צליאק נשלל, סוכרים בהחלט יש איפה לקצץ וגם מעדני חלב. אנחנו מחזיקים פאסון מול זה שהוא אוכל חצי כנף עוף בארוחת צהרים, אבל אני לא רוצה להכנס לחזית מאבק על דלת המקרר במעדן ה-X באותו יום. אז מגבילים קניה וכשאני רואה אני מציעה תחליף, אבל עדיין בימים שאחרי הקניה הגביעים נערמים בכיור באורח פלא:-/)

לא יכולה לחשוב על נקודה בזמן שבה השתנה משהו ונעזרת בשאלות שלכן כדי להתחדד.
תודה.

[עשב_השדה*]

תמונה אופיינית למבריקים
אין מה לעשות עם העובדה שסוג כזה של אינטליגנציה מגיע בילטאין
עם קשיים ,יש מה לעשות בעניין בדרכים מכבדות ורבות,
אולי למשל לרשום אותו לחוג קרקס ולהקצות לו בבית מזרון וכריות
כאיזור בטיחותי לתנועה והשתוללות כי הגוף שלו צריך את זה?

[עשב_השדה*]

וגם לבדוק אם לא מצטבר אצלו איזה קול פנימי גוער
ולא רק חיצוני ,כלומר אם בגן או בבית לא סגרו עליו עם הערות ואיומים
כמובן שלחזק את הצדדים החזקים שלו ואת היכולות

[g_a_n_i*]

עשב, תוכלי לפרט?
תודה.

[פלוני_אלמונית*]

_תמונה אופיינית למבריקים
אין מה לעשות עם העובדה שסוג כזה של אינטליגנציה מגיע בילטאין_
אני ממליצה לא ליפול למלכודת הזאת, זו תאוריה שלא עומדת במבחן המציאות רק יוצרת ציפיות לא מציאותיות מהילד.

[פיי*]

את מתארת בול את האחיין שלי..היה לי דז'וו מאתמול.. היה זוועה בסדר פסח,כולל כל מה שתארת
לפי דעתי זה HDAD (נראה לי שככה זה נקרא)הפרעות קשב+היפראקטיביות
אם יש לך VOD בכבלים של הוט יש שם סרט של ה BBC בחינם
בדיוק על ילד כזה,הכעס של ההורים רק מקצין את התסכול של הילד
ובעצם מחמיר את המצב. אני מסתכלת על אחותי וליבי נכמר ואצלנו גיסי באיזה שהוא שלב
מכה אותו ביד ואח"כ הילד פשוט נוקם . נראה לי שפשוט לא מבלים איתו מספיק זמן ומשקיעים בו יותר
ומחזקים אותו..ההורים משקיעים בקרירה והילד צמא לתשומת לב מהם
חיבוק לבנתיים

[אילה_א*]

נשמע מעייף
מה עם ספורט ?
מה עם ללכת לפארק שבו מותר להשתולל ?
למצוא איזה בחור צעיר שיחנוך אותו וישחק איתו כדורגל איזה שעתיים ביום
פשוט לעייף אותו במקום שהוא יעייף אותכם
וכמובן המון חיזוקים חיובים ומעט הטפות והצקות
אני מכירה ילד כזה (עכשיו הוא בן 13)והוא כל יום בים גולש על גלים
והוא לגמרי אחר (אבל הייתה תקופה שהוא כן לקח ריטלין כי שום דבר אחר לא עזר)

[g_a_n_i*]

פיי, אני לא לא נבהלת מלחשוב על זה, אבל לא חושבת שהוא ADHD (או רק היפראקטיבי). אין לו מאפיינים קלאסיים. הוא יושב יפה מאוד בשיעורי אנגלית ומ"מ, לדוגמא (מקצועות שהוא אוהב מאוד) או בחוג ציור, וגם בדברים שהוא פחות אוהב (מפגש בגן) הוא מסוגל להתחשב בסיטואציה ולהבין מה מצופה ממנו.
ההשתוללות הזו נראית לי יותר התנהגותית/תגובתית, ובפרט שהיא מתגברת מאוד במקום שהיינו בו אתמול ששם לא רואים בעין יפה "התנהגות שלוחת רסן" והתגובות בהתאם. כמה שאנחנו חושבים אחרת, עדיין הלחץ מקרין גם עלינו. משתדלים לדבר בסיטואציות פחות טעונות וגם קצת לצמצם נוכחות,אבל משפחה זה משפחה זה משפחה.
תודה על החיבוק:-)

איילה א אין ספק ששעה של גנמשחקים אחה"צ הייתה מועילה לכולנו, ויש לי הרגשה שבגן אין מספיק שעות חצר (איך אפשר להספיק כשיש אנגלית כל יום, מדעים, לוגיקה, ציור, מוזיקה וספורט?!) אבל יש ימים שאני מתמודדת עם מאזן האימה: להזיז ת'צמי מהספה לטובת הענין או להשאר סרוחה-שרועה ולנהל את הבית בצעקות ממקום מושבי עד שיגיעו מים עד נפש...

[תזמורת_הים*]

נשמע ילד נורמלי
גם לי יש משהו דומה בבית, אבל
א. הוא לא בגן,
ב. אנחנו גרים בבית ולא בדירה, והילד מבלה המון בחוץ, ויש לו איפה להוציא את המרץ
וג. אני דואגת להמצא כמה שפחות בסיטואציות שבהן צריך להגביל אותו. אם למשל הולכים למסעדה, אנחנו לוקחים מראש בחשבון שאחרי שיגמור לאכול מישהו יוצא איתו להשתולל בחוץ (לשמחתינו הוא מסוגל לשבת לאכול ביסודיות צלחת מלאה ולרוב לא גומר לפנינו).
אתמול למשל היינו בליל הסדר בקיבוץ וחלק ניכר מהזמן הוא השתולל עם הילדים האחרים שהיו שם. זה היה סדר עם הרבה רעש ובלגן (הופעה עם רמקולים, קרוב ל 1000 איש באולם אחד) והתרומה של הקטנים היתה שולית מאד לרעש הכללי. אני מתארת לעצמי שהמשפחה שלך היתה רוצה לתת ריטלין לרוב הילדים שהיו שם

בקיצור, בלי לראות את הילד שלך, אני מציעה לבדוק אם הבעיה היא באמת בילד, או בסביבה שלא (תמיד) מתאימה לו.

[לנה*]

ממליצה גם על חוג קרקס.
ידיד שלי שעוסק בתחום ןעובד עם ילדים הסביר לי שהפעילויות האלו למעשה עושות את מה שהריטלין עושה - מחברות בין שתי ההמיספרות במוח.

[אילה_א*]

איך אפשר להספיק כשיש אנגלית כל יום, מדעים, לוגיקה, ציור, מוזיקה וספורט?!)
גן אחר שרק משחקים בו בחצר נשמע הרבה יותר מתאים
או שתעשי לעצמך כלל שאחרי הגן הולכים לגן שעשועים לפחות לשעה תתכונני לכך מראש קחי לך ספר ,סריגה,סנדביץ מה שצריך כדי שתוכלי לעשות אתזה ואחר כך לחזור הבייתה מרוצה
או תשלמי למישהו שיעשה אתזה
או שתדעי שאם לא אז זה המחיר (בעיני זאת העצה הפחות טובה)
וביום שיש בו ארוע מיוחד כמו ליל סדר או סתם משהו שהולכים לאנשים שמקפידים אז ללכת לעוד יותר זמן לגינה או לים להוציא אנרגיה .

[תבשיל_קדרה*]

כבר מהכותרת אני חושבת על הילד שלי.
תשקלי להוריד לגמרי סוכר מזוקק.
זה קשה, זו גמילה. זה עובר דרך קריז. זה מקל. עוזר. עליו, עליכם.

קראי מה שכתבתי על הגמילה שלו מסוכר בכל מיני מקומות.

[g_a_n_i*]

לנה, תודה! מאוד מעניין מה שהצעת... אם כי הפשרה שעשינו עם עצמנו בעניין הגן המצויין-אך-מאוד עמוס היא שאחה"צ מוקדשים לחפירות קיני נמלים ובהיה בעננים עלדשא@}

איילה, אני משנסת מתניים. האמת שהיום סגרנו חוזה ואנחנו עוברים לאיזור עם גני משחקים כיפיים והמון משפחות צעירות אז עוד יותר אחלה!

תבשיל קדרה, אני פוחדת מזה ועדיין לא סגורה סופית שמחוייב המציאות (האסוציאציה המיידית שלי היא שזה קצת כמו הקשר הלא לגמרי מוכח בין מוצרי חלב ובננות לליחה...מין אקסיומה תזונתית רווחת שקשה למצוא לה תומכים מחוץ לעולם ה"אלטרנטיבי")
תוכלי להפנות אותי לדפים רלוונטים (חוץ מגמילה ביתית ממתוקים ?)

תודה לכולן.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אחרי הצהרים והערבים שלנו לפעמים (תיקון: לפעמים לא-) מאוד סוערים:
בצהרים כולנו היינו בשלבי נמנום שונים, ורוב הזמן הוא העסיק את עצמו נפלא (ברוך בורא הפליימוביל).

אמרו לך כאן לעייף אותו (שזו עצה טובה בפני עצמה), אבל אני דווקא שואלת אם הוא ישן מספיק. אני מבינה שאתם (גם שאר הילדים?) ישנים צהריים, קמים כמו חדשים, והוא כבר בילה שעות על משחק אחד, "נגמרו לו הבטריות". אולי צריך ליצור נוהג קבוע שיאפשר לו לנוח? במקום שיישב עם הפצ'קריי של הפליימוביל כשאתם ישנים, אולי שיתפרקד על הספה עם ספר?

גילוי נאות: אצלנו השתוללויות בשעות אחה"צ והערב באות בדיוק משני הכיוונים ההפוכים: כשהילד לא הוציא מספיק אנרגיה, וכשהילד סחוט ותשוש. צריך עין של שרלוק הולמס ואינטואיציות של ד"ר ווטסון בשביל לגלות את מקור הבעיה בכל פעם מחדש כלומר, לי זה מצליח בדיוק של 50:50...

[g_a_n_i*]

או. זו נקודה מצויינת.
הוא מתנגד באופן אקטיבי לשנ"צ (גם בגן הוא מאוד לא אוהב, אבל שם כולם שוכבים ולכן גם הוא ובסוף נרדם. אבל כל כמה ימים הוא מבקש שאבוא לקחת אותו מוקדם "כדי שלא אצטרך לישון"). בערב, הם עולים למיטות סביב 8, הבנות נרדמות די בצ'יק (אם הוא לא מטריף את הקטנה:-P) והוא קורא משחק ומנג'ס עד 22-23). בחופשים ושבתות הוא לעולם לא ישן, וגם לא מוכן לעלות למיטה לקרוא או לשחק. מבחינתו, לשחק בשקט או לבהות בTV (מה שאני בד"כ לא מסכימה. תכניות נקודתיות שהוא אוהב אין שום בעיה מבחינתי, אבל לא בהיה של שעות).

אני מבולבלת כמו שזה נשמע...
תמשיכו.
תודה.

[עשב_השדה*]

לא כל כך הבנתי מה בקשתך ומה לפרט
לנה צרפה הסבר הגיוני אחד לחוג קרקס
ישנן פעילויות נוספות שעושות חיבור כזה בין שני צידי המח
נגינה בפסנתר,קונג פו או אמנויות לחימה אחרות, תרגילי עיינים שיש בשיטת פאולה
וכמובן תרגילים נוספים,גלישת מים, סקי, טיפולי מגע,

אני התכוונתי קודם לומר שחשוב לטפח את הכוחות של הילד,לנסות להתקרב
ולא להלכד ב"חינוך" או הערות ותגובות להתנהגות הקשה,
בכדי לא ליצור אצלו דימוי שלילי וכעסים
בהצלחה

[מפתח_סול*]

גם לי יש ילד כזה. עכשיו הוא כבר בן 10. אבל מה שאת מתארת מתאים בדיוק. ומהנסיון שלי אחרי שגם אנחנו חשבנו על ריטלין ועל זה שהילד לא מוציא מספיק אנרגיה וכו וכו המסקנה( וזה ישמע קצת בנאלי פשטני או איך שלא תקראי לזה )היא פשוט גבולות! משהו בהתנהגות שלך מאפשר לו להתנהג ככה. הילד מחכה שתעצרי אותו שתגידי לו מספיק , די, ככה לא מתנהגים. לא יודעת , יכול להיות שאני טועה. אבל גם אני כל השנים הרגשתי בדיוק מה שאת מרגישה ומתארת. בסוף הלכנו למטפלת\פסיכולוגית והיא העמידה לנו מראה מול הפרצוף - הבעיה היא בהתנהגות שלנו ההורים.הצעקות שאת צועקת על הילד רק מגבירות את ההתנהגות ומראות לו שהוא יותר חזק ממך כי את מאבדת שליטה. את צריכה להיות תקיפה והחלטית גם אם את מדברת בקול הרגיל, לשדר סמכותיות ולהציב גבולות מאוד ברורים. וכמובן חיזוקים חיובים כשהילד מתנהג יפה. אני יודעת שזה נשמע שטויות של פסיכולוגים אבל באצלנו זה עבד. צריך תמיד לחפש את הפיתרון המיידי והפשוט ואם זה לא עובד להמשיך הלאה. מקווה שעזרתי ולא נשמעתי מתנשאת מדי פשוט מספרת מהנסיון הפרטי שלי . חג שמח.

[אדמה_טובה*]

לא חושבת שהוא ADHD (או רק היפראקטיבי). אין לו מאפיינים קלאסיים.
ADHD מגיע בהמון וורסיות וגיוונים, לא בטוחה שאפשר להגיד קלאסי או לא קלאסי, אבל אם יש מאפיינים של אימפולסיביות, תנועתיות מוגברת, הצקות, קושי להענות לבקשות מבוגרים - גם בצד ריכוז בתנאים אחרים - כדאי לבחון את האפשרות. כי נשמע שכולכם סובלים.
יש עוד טיפולים חוץ מריטלין, וכדאי להעזר בהם. יקל על כולם, לדעתי.
מנסיוני, גם האישי וגם המקצועי, ילדים עם ADHD סובלים והמשפחות שלהם סובלות. כי בצד היצירתיות והאנרגיה והייחוד יש הרבה התשה ומאבקים וצעקות. ומנסיון, לוקח לפעמים שנים של קושי בשביל להחליט להעזר, שנים שכולם משלמים מחיר מיותר לריק. חלק מהכאב הוא שהילד מרגיש שהוא מוקד של קושי, וגם חווה בעצמו קשיים בגלל תסכולים ודחפים עוצמתיים - אבל אין לו מושג מה לעשות כדי להפסיק או להפחית את הווליום, כי חלק מהקושי הוא בויסות. ויסות פיזי וויסות דחפים וויסות רגשי. ועזרה שממוקדת בויסות מאוד יכולה להקל.

ידיד שלי שעוסק בתחום ןעובד עם ילדים הסביר לי שהפעילויות האלו למעשה עושות את מה שהריטלין עושה - מחברות בין שתי ההמיספרות במוח.
נשמע תמוה.
קודם כל, ריטלין לא מתעסק עם הקשר בין ההמיספרות, הוא סם ממריץ, שעל ילדים עם adhd פועל דווקא להרגעה ומיקוד.
חוג קרקס זה נפלא, כי הוא מספק הזדמנות לפעילות שילדים נמרצים אוהבים, ובו בזמן גם דורש ריכוז ומיקוד ולמידת איפוק ושליטה עצמית, במיוחד בדחפים אימפולסיביים. ואם הם מכלילים את זה לעוד סיטואציות, זה יכול להקל עליהם ועל סביבתם.

ויש עוד עזרה - קבוצות הורים, הדרכת הורים, ריפוי בעיסוק שמתמקד בענייני התארגנות וויסות, ויש עוד, גם אלטרנטיבי וגם מיינסטרימי.

[g_a_n_i*]

עשב, אחרי ששאלתי ראיתי את הפוסט הראשון שלך והבנתי:-)

מפתח סול - לא נשמעת מתנשאת כלל.
עשינו עבודה בכיוון הזה עם נושא השינה שהניבה תוצאות מצויינות. הבעיה היא שאני לא כ"כ יודעת איך להגיב להשתוללות חוץ בחיבוקים עוטפים-תקיפים או לשלוח אותו להירגע בחדר (שזה שיא האבסורד!) / לשחק בחלק אחר של הבית, ואז הוא נכנס ליללנות של "אפשר כבר לצאת?!" ולפעמים יש ימים מרוב שהוא מציק הוא יותר בחדר מאשר בחוץ:-/
איך לא מאפשרים לו להציק לכולם בלי להעניש אותו תדיר? למעט ללכת בעצמנו לחדר אחר - לא מקובל עלי לתת לו כזה כוח על כולם וממילא יגרור סיטואציה שהוא מתדפק על דלת החדר שנעבור אליו - איך מפרידים פיזית בלי לבודד?

אדמה, אני מסכימה שגם הוא חווה קושי ותסכול, ובטוחה שזה מגיע למקום שהוא עצמו היה שמח להירגע. בכ"ז אני לא חושבת שאנחנו שם, אבל תודה על ההארה.

והנה, ביומים שחלפו, למרות מפגשים מרגשים וארוחות משפחתיות הוא היה קסם של ילד! עד כדי כך שכמה וכמה דודות (מהצד הנחמד;-)) העירו במאור פנים כמה שהוא ילד רגוע ומקסים יחסית לחבורת הבנות ( בן יחיד בין 8 אחיות ובנות דודות!):-D

[אלמונית*]

היא פשוט גבולות! משהו בהתנהגות שלך מאפשר לו להתנהג ככה. הילד מחכה שתעצרי אותו שתגידי לו מספיק , די, ככה לא מתנהגים. לא יודעת , יכול להיות שאני טועה.
את לא טועה.
מפתח סול כל מילה !
מרוב מכובדות לילד אנחנו שוכחים ללמד אותם, לא בכעס ובצעקות אלא בפשטות ללמד אותו התנהגות . להגיד פשוט : בוא שב על ידי בשקט . עכשיו אוכלים . עכשיו ליל סדר ויושבים ביחד בשקט אפילו אם זה לא כיף . הנה גם הסבא לא קופץ ומשתולל.
וכמובן שאם יש לך יחס שלילי למשפחה ואת במתח אז כמובן שהוא קורא אותך . תפגיני גישה אוהדת למשפחה הוא יקרא אותך ויתנהג בהתאם.
G A N I אני המומה שאתם מכניסים אותו לחדר כענישה זה הדבר הכי לא יעיל לילד שלא מלמדים אותו להתנהג . שם לבד בחדר הוא ממש אבוד . מכסימום תכנסי איתו לחדר ולאט לאט תלמדי אותו להתנהג יפה . זה לא דבר שיודעים לבד .

[אלמונית*]

איך לא מאפשרים לו להציק לכולם בלי להעניש אותו תדיר?
יש תוצאה טבעית למעשה שאיננו מקובל עליך . זה נראה רע לפעמים אבל אם תלמדי לעשות זאת ברצינות זה יצליח לך. בשביל זה צריך שתתני דוגמאות למעשים שהוא עושה.

[אסנת_ש*]

בנים בחינוך ביתי (-:

אני רוצה לומר את דעתי. אני מאוד מנסה להיזהר. ואני שולחת בחשש מה, כי אני פוחדת שתקראי אותי לא נכון ותפגעי. אני פשוט מרשה לעצמי לכתוב את זה כי בכל זאת העלת את זה באתר וביקשת עצה. אז אם עולים בך תחושות כאלו ומה שאני אומרת לא פוגש אותך. את מוזמנת למחוק. אוקיי?

כשאני קוראת משפט כמו רץ מסביבנו במעגלים, מציק לאחיות שלו, צועק אני מקבלת תחושה של ילד שונה מהאחיות שלו (מין הסתם) ומנסה להביא את עצמו ולא ממש יודע איך? יכול להיות שהוא לא מקבל התייחסות ולגיטמציה לאנרגיה ה"בנית" שלו?
אני חושבת שהרבה פעמים התנהגות קיצונית של ילד נובעת כשהוא לא נשמע/נראה, כמו שהיה רוצה להשמע/להראות. כל ילד והדרגות "צעקה" (יכול להיות כל התנהגות) שלו. נראה לך? יכול להיות שיש לו את כל האיבחונים שאמרו לך כאן. אבל אני חושבת שגם ילדים עם אבחונים כאלו ואחרים יש מצבי קיצון כמו שאת תארת. כלומר כמו ש מפתח סול אמרה . שהאסטרטגיה שעבדה להם זה הגבולות.

דיברת איתו? שאלת אותו מה הוא צריך? האם כשהוא משתולל חייכת אליו וראית את ההתנהגות שלו כמשהו אהוב ומקובל?
(ברוך בורא הפליימוביל). בהחלט יש לו גם יכולת לשחק בשקט אפילו מספר שעות מה אם כל הפעמים שהוא לא משחק בשקט? משתולל, קופץ? האם גם שם את מרגישה הקלה? או נותנת לו את המקום הפיזי והנפשי?

[g_a_n_i*]

אלמונית, היה לי ברור שזה ברור שמיצינו התנהגות מכבדת כמובן שאנחנו מתחילים בנועם, מראים שכולם יושבים, מדפדפים עד לחלק של השירים/כוסיות/אוכל.
התוצאה הטבעית להתנהגות שלו היא שלא נעים לנו להיות בחברתו. מכיוון שנראה לי מטורף שכולנו נקום ונלך כי הוא משתולל - התוצאה הטבעית היא שמי שמפריע יקום וילך.
אני לא נועלת אותו בחדר, אני מבקשת ממנו שילך לחלק אחר של הבית. מבחינתי זה יכול להיות גם לשחק למטה.
מצד שני, אני אוהבת אותו, רוצה להיות בחברתו, לא רוצה שנהיה מופרדים בשעות המשפחה המעטות שלנו, ולא רוצה להיות איתו במאבק כוחות.
וכמובן, אני מסכימה שזה אבסורד שאם הוא לא הצליח* להרגע בחיבוק והסבר הוא יצליח להתמודד עם האנרגייה הזו לבד בחדר... אם זה היה עובד הייתי משוייצה פה, לא מבקשת עצה;-)

• יש משהו מוטה ומטעה בניסוח הזה. התחושה העמוקה שלי, ולכן תגובתי לפיי ולאדמה, היא שזה לגמרי "דווקאי".

וכואב לי הלב שהבן שלי חושב שהוא צריך להשתולל כדי שנשים לב אליו. ולא שאפשר לחבק ילד הרבה מדי, אבל בנתיים לא החיבוק הישיר ולא הבלתי ישיר עובדים, ושניהם עטופים בצעקות ותסכולים.

אסנת ש, אני מייד הולכת לקרוא.
אמ... בגן הוא ראש חבורת הפיראטים אימת-כל-גננת ובבית נורא רוצה להיות בת כמו כולן, מבקש (ומקבל) עגילים וסיכות, למרות ששומע הרבה כמה הוא יחיד ומיוחד וכמה הוא "עם הבנים" (אנחנו מאוד קרובים לבני הדודים, מבלים ונופשים מספר משפחות יחד, והבנים חבורה מגובשת)
אין בי הקלה כשהוא משחק בשקט. יש לנו בית גדול עם חדר משחקים למטה להשתוללות וקפיצות וחצר שהם יכולים לצאת ולהכנס כרצונם ולא דורשים השגחה בחוץ (כלומר, זו לא "מטלה" בשבילי. הגדולים זורמם פנימה והחוצה כרצונם)
ציינתי את זה א. לתאר סיטואציה אידאלית למנוחה בה הוא בכ"ז בוחר לא לישון ובעיקר כי ב. הוא יודע /מסוגל/אוהב את עצמו להעסיק את עצמו בפעילות שקטה.

וכן. החשש הכי נוראי שלי הוא שאני לא "רואה" אותו. איזו מין אמא אני שלא מרגישה את הבן שלה? הוא מרגיש שהוא צריך לצעוק כדי שאשמע שהוא שם?!

[אסנת_ש*]

כן. החשש הכי נוראי שלי הוא שאני לא "רואה" אותו. איזו מין אמא אני שלא מרגישה את הבן שלה? הוא מרגיש שהוא צריך לצעוק כדי שאשמע שהוא שם?!
אני בטוחה שאת רואה אותו ומרגישה אותו. אולי רק לא כמו שהוא רוצה שיראו אותו. אני מניחה שאם תסתכלי על הילדות שלך, תזכרי במצבים שלא ראו אותך כמו שהיית רוצה. (כמו רובנו ..) לכן הצעתי להתחיל לחקור מה הוא רוצה. אז תדעי לבטח איך הוא רוצה שיראו אותו.
ועוד משהו , גם האם הכי קשובה ומכילה שאת יכולה לחשוב עליה. לא יכולה לראות את ילדה כל הזמן. כי הרבה פעמים אנחנו גם לא רואים את עצמנו.

אני גם ממליצה על הספר שמומלץ גם בדף שהפנתי אותך אליו "לגדל בן- חייהם הרגשיים של הבנים"

[g_a_n_i*]

:-D:-D
אסנת, תודה!
קראתי רק רבע מהדף וכבר חזרה לי תחושת הנורמליות. הוא צועק ורץ כי הוא בן|נורה|
עכשיו אני הולכת להכין מרק וקניידלאך לדרישת הקהל ולחשוב איך מגדלים בנים.

[אסנת_ש*]

(-: בתאבון

[עשב_השדה*]

יש שיטה שעובדת דרך צלילים קוראים לה טומטיס
רק לידיעתך (-:
ובכלל מוסיקה היא כלי נפלא אולי זה מתאים?
גבולות זה חשוב אך לא מספיק כי זה בעיקר עוצר אותו לרגע אבל הוא
ממשיך לפעול מתוך חוסר איזון כלשהו אחרי כן מחדש,
לטעמי ההגדרה של adhd תורמת בעיקר למערכות החיצוניות ויש סכנה תיוג חמורה כאן

[פלמונית*]

וכואב לי הלב שהבן שלי חושב שהוא צריך להשתולל כדי שנשים לב אליו. ולא שאפשר לחבק ילד הרבה מדי, אבל בנתיים לא החיבוק הישיר ולא הבלתי ישיר עובדים, ושניהם עטופים בצעקות ותסכולים.
יש "מתן תשומת לב באופן בלתי צפוי" זה כלי אדלריאני . אני משתמשת הרבה בכלי זה. אני נגשת ונותנת תשומת לב , בדרכים קטנטנות , בצורות שונות דווקא בזמן טוב , דווקא ברגע שהוא בלתי צפוי מבחינת הילד . ואילו בזמן ה"לא טוב" אינני נותנת כלום.

[אדמה_טובה*]

לטעמי ההגדרה של adhd תורמת בעיקר למערכות החיצוניות
בלי קשר לגאני - אבל חייבת להעיר, שבמידה מסוימת זה נכון, אבל ממש צריך להזהר לא לפספס ילדים שאכן יש להם בעית ויסות של עוצמות ודחפים כולל תנועה וריכוז. כי כשמפזרים סיסמאות שזה קשור רק למערכת חיצונית, באמת לא רואים את הילד. לפעמים בלי עזרה כלשהי - לאו דווקא תרופתית - הילד וסביבתו ממש סובלים. גם בחינוך ביתי, גם בדמוקרטי, גם במיין סטרים. לפעמים נולדים עם קושי בויסות, ועושה רק טוב ללמוד דרכים יעילות למה שלא מתפתח ספונטנית.


הוא צועק ורץ כי הוא בן
גם. אבל לפי מה שאת מתארת - לא רק. בעיני החלק הפחות חשוב הוא להבין למה הוא צועק ומציק. חשוב רק למצוא דרך מה יעזור לו ויקל עליו. ועליך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני גם ממליצה על הספר שמומלץ גם בדף שהפנתי אותך אליו "לגדל בן- חייהם הרגשיים של הבנים"
יש לי אותו למסירה, אם פותחת הדף מעוניינת

[g_a_n_i*]

אני אשמח. "תודה" [email protected]
יש לי שלל ספרי בישול וקריאה בתמורה אם את מעוניינת

[בן_עמי*]

בס"ד
_בני האמצעי בן 5. ילד חכם ואהוב. מרכיב פאזלים בראיה מרחבית מטורפת (לוקח חלק ויודע לאן הוא שייך בלי להסתכל על התמונה), מצייר, רוצה להיות חוקר טבע, ו... משתולל בלי גבולות.
לפעמים הוא מתרוצץ ככה שרואים רק את המשפך של הטורנדו עובר בבית.._

"..לא להקים רעש!! אינכם נמצאים ביער..
הערה צינית
התעללות גסה בילד
שאי אפשר לו להיות שם, במקום שהוא צריך להיות.
הרשו להם להתרוצץ באחו, משחקם לא יקים רעש
אלא יהיה ציוץ נעים של צפרי- אנוש.
רוב ניכר של הילדים אוהבים תנועה והמולה,
בחופש תנועתם והמולתם תלויה בריאותם הפיסית והמוסרית.
אתה יודע זאת..
ואף על פי כן נאלץ אתה להזכיר: שבו במנוחה ובשקט."

יאנוש קורצאק "כיצד לאהוב ילדים" עמוד 36.

[תזמורת_הים*]

אויש
גם אני רוצה את לגדל בן
גאני, יש מצב לקבל בהשאלה אחרי שתגמרי לקרוא? (נדמה לי גם שאנחנו שכנות)
אני "פה"[email protected]
<אפשר למחוק אחרי שתקראי>

[bi_cycle*]

אצלנו המצב דומה, רק שזאת בת 5 ולא בן..
כל התיאורים מתאימים בול: יכולה להתרכז ולשחק לבד וכשנמאס לה/משעמם/ רוצה תשומת לב
היא הופכת לטורנדו (רק עם שמלה ורודה וצמות מתוקות )
לא מצאנו פתרונות קסם חוץ מלתת המון תשומת לב, זמן לבד בלי אחים קטנים, להוציא אנרגיה בספורט, ולבלות הרבה מחוץ לבית בכל מזג אויר,
וכמובן להשתדל לא לצעוק. אנו עדיין מקווים שעם הגיל זה ישתפר..

[חוה_בת_חיים*]

וכמובן להשתדל לא לצעוק. אנו עדיין מקווים שעם הגיל זה ישתפר..

לא קראתי את כל הדף ,
רק בענין הקולניות : קולם של ילדים בגילאי חמש , שש, שבע גבוה במיוחד . נשמע צעקני , הקולניות גוברת במיוחד כשנמצאים בקבוצה כנראה מפאת הצורך של כל אחד לשמוע את עצמו . חולף אט אט עד גיל תשע בערך ..

[חוה_בת_חיים*]

ולבלות הרבה מחוץ לבית בכל מזג אויר, - עצת המילניום . אין מספיק מילים .

[חוה_בת_חיים*]

_רוב ניכר של הילדים אוהבים תנועה והמולה,
בחופש תנועתם והמולתם תלויה בריאותם הפיסית והמוסרית._

די . עכשיו אני הולכת לקרוא את כל הדף.

[חוה_בת_חיים*]

g a n i היקרה ,
אני מתנצלת על הכניסה המתפרצת של אמש .. פשוט שם הדף עורר בי שובבות והתיאור שאת מתארת את בנך - אני פשוט משתגעת על הבנים והבנות העונים לתיאור של ילד טורנדו . פשוט אוהבת וזהו.
עכשיו קראתי בקפדנות את כל הדף.
ונדמה לי שעליתי על משהו:
אבל, כאמור, זה קיים גם בבית ובעדינות אני אומרת שגם בגן הוא מעורר התפעלות ביכולות הקוגנטיביות שלו אבל לא מבחינה התנהגותית)
המשפט הזה הוא המפתח עבור הסיטואציה כפי שאני רואה אותה : תפקוד קוגניטיבי גבוה , יכולות שכליות גבוהות אולי גם מעבר למצופה בגיל 5
ובצידו תפקוד אמוציונלי , יכולות רגשיות הרבה פחות גבוהות ואולי אפילו נמוכות מהמצופה לגיל 5.
הפער הזה קיים ברוב בני האדם . הרבה יותר פשוט לפתח את השכל מאשר לפתח את הרגש .
הפער הזה קיים במיוחד בילדים שהיכולות הקוגניטיביות שלהם גבוהות . כי נוצר מילכוד - היכולת הקוגניטבית יוצרת אשליה של 'בוגר' . החברה
מטפחת ומתגמלת את הקוגניציה בעשרות דרכים ולעומת זאת עומדת חסרת אונים מול התנהגויות בלתי ראויות או אשר נחשבות בלתי ראויות .
התנהגויות אלה הם ביטוי ישיר של רמה רגשית 'צעירה' יותר , או בלתי בשלה או שהוזנחה או הכל ביחד .

הכי טוב לטפל בזה במסגרת החיים בבית על ידי כך שההורים מפתחים מודעות לפער הזה ולומדים להקטין אותו.
תודה @}

[דו*]

אין לי עצות חכמות, רק הזדהות. נשמע כאילו תיארת את בתי. אותו גיל, אותן התנהגויות. לא היפר קלסי כי מסוגלת לשבת יפה במפגש בגן, בקריאת סיפורים, אוהבת ללמוד ולשבת עם חוברות, מצד שני, כשהיא זזה, וזה רוב הזמן, זו פשוט סערה. וכל העצות שהשמיעו כאן, אנחנו כבר מיישמים - אופניים בדרך לגן ובחזרה, כדי להוציא אנרגיות, לפעמים גם עוצרים בגן שעשועים כדי להתפרע עוד קצת. יש חצר שאפשר להתרוצץ בה, ובקיץ גם בריכה לשחות המון (זה אמור לעייף, לא?). יש חוג התעמלות מכשירים פעמיים בשבוע והמון טיולי אופניים אחר הצהריים. לפעמים נראה שהפעילות הגופנית רק "מותחת את הקפיץ" וגוררת אחריה צורך לזוז עוד. אז ניסינו לזוז פחות.... זה, כמובן, לא עזר. זה גם לא חיפוש אחר תשומת לב. באמת בדקנו את זה לעומק ולא חסרה כאן. והיא מקבלת הרבה יותר כשנעים בחברתה מאשר כשהיא משתוללת. יכול להית שהמפתח הוא באמת הפער בין היכולות הקוגניטיביות לגיל ולהתפתחות הרגשית. היא בעצמה אומרת משפטים כמו "נורא השתדלתי להתנהג יפה,אבל פשוט לא הצלחתי..." (וזה קורע את לבנו...). אז מה עושים, איך מקטינים את הפער הזה? אני לא יכולה לעצור את ההתפתחות הקוגניטיבית שלה. אני לא יכולה לעמוד בדרכה אם היא רוצה ללמוד לקרוא/חשבון או כל דבר אחר. אני לא יכולה לחסום אותה כשהיא מנתחת כל סיטואציה וכל דבר בתבונה של בת מאתיים... ומאידך אני לא יכולה לדחוק בהתפתחות הרגשית שלה, הרי אין דרך (או היגיון) לעשות את זה.
בקיצור, חיבוק של הזדהות וסליחה שניצלתי את הדף שלך כדי להוציא קיטור משלי...

[חוה_בת_חיים*]

אז מה עושים, איך מקטינים את הפער הזה?
מקטינים את הפער הזה על ידי כך שמשלבים כמה וכמה שינויים בגישה היומיומית .
1) המלצה שקבלתי פעם מהגננת של הבת שלי: להמנע לכמה זמן משיחות ,סיפורים וטיפוח רעיונות קוגניטיביים ולעומת זאת לעסוק במכוון במשחקים מעשיים בובות, בישול , גינון , או טיפוס על עצים ,טיפוח בעל חיים ,
אני לא יכולה לחסום אותה כשהיא מנתחת כל סיטואציה וכל דבר בתבונה של בת מאתיים
אם את רואה בכך "חסימה" את באמת לא יכולה , אבל אם את משנה את הגישה ורואה בכך הפסקה טקטית לטובת הילדה - זה כבר שונה , ואז מגלים שאפשר להימנע, אפשר לחדול משבחים , אפשר להסיט את נק' הכובד למקום אחר.

2)ומאידך אני לא יכולה לדחוק בהתפתחות הרגשית שלה, הרי אין דרך (או היגיון) לעשות את זה.
נכון. אי אפשר לדחוק בהתפתחות הרגשית . הסוד בהבשלה רגשית הוא לחכות ולחכות - הבשלה רגשית לוקחת זמן . בינתיים צריך להעמיד אתגרים רגשיים פשוטים יותר , פחות בקורת עצמית על התנהגות 'לא טובה' ויותר סלחנות על 'מעידות' שונות .
וכמובן אם מקטינים הישגים קוגניטיביים מקבלים זמן לחכות להבשלה רגשית.

3)יש חוג התעמלות מכשירים פעמיים בשבוע והמון טיולי אופניים אחר הצהריים. לפעמים נראה שהפעילות הגופנית רק "מותחת את הקפיץ" וגוררת אחריה צורך לזוז עוד
ברור שפעילויות כאלה מביאות המון אדרינלין ובאמת צריך לתת זמן להוריד אותו . כמו אמבטיה פושרת עם המון זמן לשחק במים , או מסאז' עדין ומרגיע לפני השינה .

אין לי עצות חכמות סוף העצות החכמות . (לא נכון ... תמיד יש לי עוד כמה בשרוול..P-:)

[דו*]

חוה תודה. זה אמנם לא הדף שלי אבל חושבת שייסלח לי על השימוש שאני עושה בו (מקווה...). בהתחלה התייחסתי לסעיף 1 בסקפטיות. הילדה היא זו שפוצחת בדיונים ובניתוחים, ודי "אונסת" אותנו לענות ולהשתתף בפיתוח הנושאים השונים. קשה להימנע כי זה מאוד מכעיס אותה, ואז אנחנו כבר נגררים להתמודדות אחרת... טיפוס עצים גינון ובישול הם ממילא עיסוקים חביבים מאוד עליה, וגם עלינו. מה שאנחנו לא כ"כ עושים זה משחקים (בובות, משחקי דמיון), מעניין שאף אחד במשפחה שלנו לא ממש אוהב את זה. וכשהגעתי לנקודה הזו הבנתי שאולי כאן טמון איזשהו מפתח עבורנו. ללמוד כולנו ביחד איך לשחק. אז אני פחות סקפטית ומתכוונת בהחלט לבדוק את העניין הזה.

את סעיף 2 אני מחבקת בשתי ידיים ואנסה מאוד להתמקד בו. זה כל כך נכון. יש אצלנו באמת נטייה להציב אתגרים רגשיים לא פשוטים. את יודעת, הביצה והתרנגולת, מה בא קודם - הבגרות הקוגניטיבית של הילדה שגורמת לנו להציב אתגרים כאלה, או האתגרים האלה שמובילים לדיסוננס הבולט בחיי הילדה ובחיינו שלנו?

נתת לי הרבה חומר למחשבה ויש הרבה היגיון וחכמה בדבריך. תודה!