יומנה של אם לא סמכותית

שוב מרגישה יאוש. מושפלת ממנו. כולו בן 5 ומצליח לגעת במקומות כל כך מכאיבים. שוב ושוב. די. חייבת לגדול ולהצליח להיות כבר אמא סמכותית ובוגרת יותר מבן ה 5 שלי. סיטואציה מעכשיו: חזרתי מחברה , השעה 23 הוא אמור היה כבר מזמן לישון. אבא שלו שם לו ספיידר מן במחשב. הוא שוכב על המיטה שלנו ורואה. אני נכנסת לחדר המומה שהוא עדיין ער ( אבא נשפך בסלון). " מה אתה עוד לא ישן? אתה רואה ספיידרמן? מה פתאום , זה לא סרט שרואים לפני השינה" הוא: "הנה הנה אני נרדם" אני כשחוסר אונים מתגנב לקולי :" אני מצחצחת שיניים , כשאני חוזרת, אם אתה לא ישן אני מכבה". חוזרת מהציחצוח לא ישן. אני אומרת לו שאני מכבה וניגשת ואכן מכבה. הוא בוכה מעט. נשכבים יחד זה לצד זו על המיטה, הוא מתחיל לבכות בחוזקה שרוצה וידאו מרדים, אני, בטון חסר סבלנות ואולי גם נקמני, אומרת לו שאני לא מרשה עכשיו וידאו בכלל,הוא מגביר את הבכי, אבא מתעורר מגיע ואוסף אותו בזרועותיו לחיבוק מרגיע נשכב איתו על המיטה לצידי. הוא ממשיך לבכות, אני אומרת לו שהוא יצליח להרדם גם בלי סרט ורוצה לתת לו נשיקה, מתקרבת אליו והוא מכה אותי. חוסר האונים וההשפלה שלי מרקיעים שחקים, אני צועקת עליו בזעם שלא מרביצים לאמא ומכה אותו בחזרה בכף היד. בחוסר שליטה, בפנים מרגישה שרוצה להרביץ לו חזק, שידע מי כאן החזק. זה לא ברור לו. זה לא ברור לי. אני כל כך מתבלבלת. בכל זאת אחרי כמה דקות מנסה שוב לפייס ללטף, הוא תוקע לי מרפקים, אני נסוגה. מרגישה מושפלת לחלוטין, אבא מרים אותו לוקח אותו לחדר שלו ואומר לו בשקט ובסמכותיות שהוא הולך לישון עכשיו במיטה שלו, שאמא אוהבת אותו ורוצה שישן כדי שיהיה לו כח מחר. לאחר כמה דקות הוא חוזר לכיוון חדר השינה שלנו מהסס אם להכנס, אבא אומר לו שלא מרשה לו להכנס עד שלא יבקש ממני סליחה ויתן לי חיבוק. הוא נכנס מחבק אותי ומבקש סליחה. אני מחבקת אותו חזרה לא אומרת כלום. אחרי מספר דקות אומרת לו שממחר יש חוק חדש בבית : לא רואים וידאו לפני השינה, הוא שואל בקול רועד, האם גם לא סרטים מרדימים, ואני עונה שגם לא סרטים מרדימים. סיפור ולישון. אני מרגישה חרה, מושפלת, חסרת אונים , חסרת סמכות הורית. מכיוון שאני מרגישה מושפלת ממנו אני משערת שהוא מרגיש מושפל וחסר אונים מולי. חושבת שיש משהו בטון שלי כשאני מנסה להציב גבול ולהיות סמכותית, משהו מתנצל ואחר כך כשזוכה לסרוב, משהו נקמני כזה, מתעלל אולי עם רוע. כל כך רוצה לשנות את זה ולא יודעת איך. רוצה לכתוב כאן מעין יומן של כל התקלים האלה שלי איתו, לעקוב אחרי עצמי ולנסות להבין ולבצע שינוי.

סיטואציה נוספת מאחר הצהריים. אנחנו בקופת חולים והוא צריך לשרותים. אני מלווה אותו. רוצה להוריד את המים בעצמו, הידית מהסוג הקשה שצריך להוריד בכח, אני לא רוצה שיגע שם יותר מדי, מצד אחד מאפשרת לו לנסות בעצמו ומצד שני חשה לחץ . תקועה הכי הייתי רוצה שלא יגע שם בכלום. לא מצליחה להעביר את המסר הזה באופן ישיר ברור ותקיף שגם יניב תוצאה. כשרואה שהוא לא מצליח מציעה להוריד במקומו הוא מסרב, אני הודפת אותו בעדינות מעט אחורה מאזור האסלה והוא מקבל מכה ממתקן הנייר, הוא מרביץ לי בכעס. אני כועסת על כך שמרביץ לי ואומרת לו שלא מרביצים לאמא, בחומרה. הוא מסרב לצאת מהשרותים. נעמד כאילו יש לו עדיין פיפי. אני קולטת שהוא מרגיש מושפל. לא יודעת מה לעשות .ביקשתי סליחה על המכה שקיבל בשגגה. הוא מסרב לצאת ואף נוגע בריצפת השרותים תוך כדי בכי. אני מרימה אותו ומוציאה אותו מחדר השרותים. הוא חוזר חזרה. רק כשאבא מתערב הוא מסכים לצאת. הוא כועס עלי עוד זמן מה עד שאבא אומר לו לתת לי חיבוק אחרי שביקשתי שוב סליחה על המכה שקיבל. מסקנה שלי לאחר הכתיבה: איך להציב סמכות בלי שירגיש מושפל? אולי יכולה לשקף לו את זה באיזה שהוא אופן, ברגע האמת, אבל חוששת שהטון שבו אומר את זה רק יוסיף לתחושת ההשפלה. איך להציב גבול ולהפעיל סמכות בלי שהילד שלי ירגיש מושפל? בלי להשפיל, שזה כנראה מה שאני עושה, או שאולי זו רגישות שלו? מצד אחד בסיטואציה בשירותים הרגשתי שאני מנסה להתאפק ולא להעביר את מלוא עוצמת החרדה שלי מהחיידקים שם, מצד שני זה עבר דרך האינטונציה וחוסר הסבלנות שלי.חרדת מוות . בשירותים. אוף.

קראתי שוב את מה שכתבתי. בלטה לי ההתערבות של אבא. שוב ושוב הוא המפייס והמתווך כאילו אנחנו שני הילדים שלו שהוא מפשר ביניהם, שם אותי במעמד של ילדה מולו ומעצים את זה. זה מרגיש לי לא נכון. זה גם מעצים את השיוויון ביני ובין בני, וגם מרגיש לי משפיל וחושף את חוסר האונים שלי. אולי אני טועה, אשמח להארות אם למישהו כאן תהיה סבלנות לקרוא את כל הפרטים העמוסים הללו. תודה

מה שבלט לי זה דווקא שמבקשים מהילד לתת חיבוק בזמן שהוא כועס ולא רוצה.
סליחה, אבל מרגיש לי כמו פלישה מוחלטת למרחב האישי שלו.
זכותו לכעוס וזכותו להיות "ברוגז". זו דרכו להביע תסכול.
נכון, אסור להרביץ, אבל לא חייבים להכריח שיתפייס.
מעבר לכך בשתי הסיטואציות נשמע שהכעס שלו היה לגיטימי ושאת מלכתחילה כעסת יותר על עצמך שהגעת למצב הזה מאשר עליו.
מצטערת, אין לי תובנות כרגע, אבל מקווה שהארתי איזה דבר או שניים שאולי לא הצלחת לראות בעצמך.
מכותרת הדף אני מבינה שאת דווקא מודעת למקור הבעיה - התמודדות שלך עם עצמך ולא עם הילד.
בהצלחה

אני מזדהה איתך.
אני לא יודעת להשיא לך עצה. בקושי לעצמי אני יודעת.
אבל דעי שאת לא היחידה והלוואי שתמצאי את הדרך להתחזק.
למה אנחנו צריכות לכעוס בשביל להציב גבולות?
למה אנחנו שמות את הצרכים שלהם (לעשות בעצמו למשל) לפני שלנו? שוב ושוב ושוב? האם זו האידאולוגיה שלנו לכבד את הילד? או שמא הרגל ישן נושן ששורשיו אחוזים בעמקי הנשמה - לשים את עצמנו בעדיפות אחרונה? וכשכלו כל הקיצין - בסערה גדולה, בעלבון, בחוסר אונים - לתבוע מחדש את מקומנו... וממי? מילד שהוא בעצמו כועס ונעלב ופגוע.
איך ברגע שבו הכי הייתי רוצה להיות שם לחבק אותו, בא לי לתת לו סטירה.
הוא פגוע, זקוק, נואש, עומדת מולו אימא זועמת, שתובעת הכרה, או מרחב או התחשבות או... והוא כמו תינוק עכשיו, לא מבין מה רוצים ממנו.
ואחר כך בשוך הסערה, שוב שיחה והסברים, ודיאלוג... אבל משהו שם לא נתפס אצלו. כל המילים עוברות לידו.

אנחנו לא מדברות על אותו ילד, ולא על אותה אימא. הנקודה שנעוצה בלב העניין אצלכם היא שונה משלנו. אבל את מוזמנת לברר אותה.
מה הסיפור שלכם? מה הטענה שלך כלפיו? איזה סיפור שב ועולה בכל הזדמנות כזאת?

אצלנו יש תחושה שהוא מסובב אותנו על האצבע הקטנה. שהוא כובל את כולנו לעשות כרצונו. שהוא תלוי מדי. שהוא לא נותן מרחב, חופש לי ולאביו. תלות יתר. מפונק. תינוק. אני כותבת מלים שאני יודעת שהן שקרים, אבל הם עולות ברגעי הכעס, הן חלק מהסיפור שלי, ואני מנסה לברר אותן.

@}

משתי הדוגמאות משתמע שההתנהגות קשורה לקשר שלך ושל האבא.
הילד חש משהו ומזעיק (בעזרת מריבה) את אבא להתערב.
אולי פעם אחרת תשלחי אותם לשירותים בלעדיך?
נראה שאת שם כל הזמן, לרשות שניהם. ככה את מתישה את עצמך, אבל בכל זאת את נשארת לרשות שניהם.
לכי לישון, אם את רואה שהם עם הוידיאו שהאבא חשב שכדאי לשים באמצע הלילה, ותני לו (לאבא) להתמודד עם הילד.
את שומרת על הילד מפני האבא. (למה) בגלל שאת מפחדת שהוא ייעלב ממנו? בגלל שהוא סמכותי, ובסמכותיות לא זה לא. ולא זה מעליב ופוגע וקשה?

נראה שאת לא רוצה שהילד ייפגע מאבא, ובמקום זה, בגלל עייפות מצטברת את פוגעת זו בעצמך.
בהצלחה.

ענת גיגר, תודה על תגובתך, היא מאוד מדייקת את מה שאני מרגישה. אשמח שנמשיך לברר כאן ביחד כל אחת את הסיפור שלה.
מה הטענה שלי כלפיו? איזה סיפור שב ועולה בכל הזדמנות? זה בדיוק מה שאני מנסה לברר. מרגישה שעולה כאן נושא שלי שמשתקף דרכו. הוא בכלל מאוד דומה לי באישיותו.גם אני יכולה להגיב בתחושה של השפלה או נחיתות בסיטואציות בהן מישהו יודע משהו שאני לא ידעתי לבד, אפילו מול עצה טובה של חברה, יש קול שמתעורר שאומר לי :"איזה דפוקה את שלא חשבת על זה בעצמך, זה אומר שאת לא שווה, לא חכמה."
קשה לי להעזר ולקבל את המקום שמותר לי לא לדעת. תמיד מצפה מעצמי להיות מוצלחת. אני מצפה את זה גם ממנו. אני רואה איך הוא נכנס כמוני למקום הזה , הגאה. אז בהתחלה זה היה טבעי בשלב ה "אני רוצה הכל לבד", אבל כנראה שבתגובות שלי תקעתי אותו במקום הזה. כך שקשה לו לקבל ממני עזרה, אני חושבת שגם כשאני מנסה לתת לו עזרה יש בי התנצלות, כאילו שעובר לי מן דיבור כזה בראש, שאני לא חייבת לעזור לך עכשיו, זה בסדר שתעשה את זה לבד ובדרכך ומצד שני אני רוצה שתעשה את זה אחרת. והוא קולט את האמביבלנטיות שלי. אני לא חד משמעית במתן או באי מתן העזרה שלי. אני אמביבלנטית במתן הסמכות שלי. חווה אותי מתערבת ופולשת ולא מיטיבה ועוזרת. זה מה שאני מעבירה לו , והוא קולט, בהחלט. אני רוצה לגדל ילדים בעלי דעה עצמאית, יוזמה ותחושת ביטחון ועצמאות. מהמקום הזה אני לא רוצה להתערב, לא רוצה להשפיע ולא רוצה לעזור. אני מפספסת כאן.
ואולי זה דווקא המקום שחושש לקחת את האחריות. חושש להחליט עבור מישהו אחר , משהו שאולי לא אוכל לעמוד מאחוריו. אולי מראש אני חוששת מהעימות, נראה לי פתאום שהוא זקוק לעימות הזה כי עובדה שהוא יוצר אותו.הוא זקוק לי החלטית ויודעת קצת יותר.

אלאן, אני לא מרגישה כך. הילד לא הזעיק את האב. באופן טבעי אני נוטה להאציל סמכויות על אבא שיעשה יותר דברים עם החמוד הזה, כי לאבא יש סמכות ברורה טובה ומיטיבה. כך שהורדתי מעצמי למשל נקודות חיכוך חוזרות של יקיצה בבוקר , זה התפקיד של אבא שעושה את זה נפלא .אתמול, באמת בשתי הדוגמאות, החמוד היה עייף ורעב, עם סדר יום משובש. כמובן שזה מעלה את רמת התוקפנות. מה שאני מנסה להגיד שהרבה מדי פעמים אני שולחת את אבא במקומי, אני נמנעת מעימותים , אבל גם מפסידה, את הגדילה ואת הקשר עם הילד.

אחת, אני חושבת על ההערה שלך. ענייינית יש כאן על מה לחשוב. קצת התעוררה בי התנגדות על האופן בו כתבת אותה שנחוותה לי ביקורתית . זה לא פשוט לחשוף כאן באינטרנט. אבל לעניין ההערה. אני מרגישה שבקשת הסליחה או החיבוק, מאפשר להמשיך הלאה, ביחוד לאור העובדה שבשלב מסןים יש תחושה שהכעס הוא יותר מניפולטיבי או כוחני ועל אחת כמה וכמה כשיש אלימות פיזית. וכן חשוב ללמד את מקום הסליחה והחמלה. וזה גם סוג של גבול, כך אני חווה, שתדע שאם אתה מרביץ לאמא, אתה לא יכול לישון איתה במיטה אלא אם במינימום, ביקשת סליחה. כי מה שלא יהיה אנחנו לא מוכנים לספוג אלימות פיזית ממנו ומאף אחד אחר, ואצלו הידיים עפות די מהר.זה נראה לי נכון, מה שלא נראה לי נכון זה שאבא הציב את הגבול. אני הייתי צריכה לקחת אותו לחדר שלו ולהציב את הגבול. אבל כלכך נעלבתי וזעמתי שלא הייתי מסוגלת. כן שמחתי שאבא לא נשאר בתפקיד ההורה הטוב, וברגע שחווה את התוקפנות הפיזית שלו כלפי הוא קם והחזיר אותו ברוגע לחדר.

תודה לכולכן זה עוזר כל כך להתחיל לשפוך את כל מה שרובץ שם בפנים. את כל העומס הזה.

לי קפצו שני דברים אחד שאבא שם וידאו לפני השינה עם סרט לא מתאים בעיניך.
לדעתי אתם צריכים ליישר קו ולהחליט על עמדה אחידה משותפת. גם כשאת לא בבית - אין וידאו.
דבר שני, כמו שאמרו קודם - למה להגיד לילד לתת לך חיבוק כשאתם במצב קשה? נראה
לי לא מתאים בכלל, מאולץ.
לגבי הסיטואציה בשירותים, ברגע שראית שקשה לו להוריד את המיים למה לא עשית את זה מייד במקומו?
למה לבקש דבר כזה?
גם אני למשל שונאת שירותים ציבוריים והבת שלי יודעת שהיא לא נוגעת בכלום שם!
אין בכלל שאלה ואין בכלל מחשבה. פשוט ככה החלטתי וזהו.
זה בסדר לדעתי להחליט דברים בצורה נחרצת ומוחלטת שאינם ניתנים לדיון. לדעתי זה לא לא מכבד את
הילד להפך - שומר עליו.

מדהים איך הקטן הזה מעביר אותי סדנת התפתחות מרוכזת. הבוקר התעורר בעצמו ויצא החוצה לחתולים , לגינה, עם אבא. אני לחוצה שהוא עדיין לא התלבש ולא אכל. חיבקתי, הרמתי אותו על הידיים והובלתי אותו אל המטבח שואלת אותו מה היה רוצה לאכול לארוחת בוקר, מציעה לו מנגו, קורנפלקס, כריך, על הכל עונה לא, ובאיזה שהוא שלב מתעצבן ומתחיל להתפתל לי בין הידיים בעצבים תוך שהוא בוכה. בחיי שלא הבנתי מה הקטע. החלטתי(בניגוד למה שהייתי עושה בדרך כלל) לא להוריד אותו מהידיים , הוא העצים את הבכי אבל הרגשתי שזה לא רציני, חיבקתי ודיברתי אליו,אמרתי שאני רואה שהוא כועס ושאני לא מבינה למה. זה לא עזר. עברתי להסחות דעת. התחלתי להסתובב איתו ברחבי הבית מחדר לחדר ולהכניס הומור על הבלגן בכל חדר. הוא שיתף פעולה ונרגע, עדיין לא הורדתי אותו ושוב שאלתי אותו למה כל כך כעס, שאני כל כך אוהבת אותו ובזמן האחרון אני מרגישה שמשהו בי מכעיס אותו ואני רוצה לדעת מה. שאלתי אם הרגיש משהו באיך ששאלתי אותו מה רוצה לאכול , והוא אמר באנחה והקלה ובשקט, שהיה שם קצת כעס, והתרפק עלי. חיבקתי אותו ונישקתי והודיתי לו שאמר לי .ואכן מתחת למילים הסתתר:" אני פוחדת שאתה לא מתכוון לשתף פעולה ". צריכה לעשות את הדברים ממקום של אמונה שמה שהוא יחליט זה בסדר. גם אם לא יאכל? כן. להגיד את הדברים ממקום נקי מחשש וחשד.

המשך הבוקר היה מקסים , כאילו משהו התנקה והצטלל בינינו והדברים חזרו למקומם הנכון: אמא וילד. הוא אמר לי מה הוא רוצה לאכול, בזמן שהכנתי שיחק בשמחה, אכל בשמחה, התלבש בשמחה.

_אני רוצה לגדל ילדים בעלי דעה עצמאית, יוזמה ותחושת ביטחון ועצמאות. מהמקום הזה אני לא רוצה להתערב, לא רוצה להשפיע ולא רוצה לעזור. אני מפספסת כאן.
ואולי זה דווקא המקום שחושש לקחת את האחריות. חושש להחליט עבור מישהו אחר , משהו שאולי לא אוכל לעמוד מאחוריו._

הנושא הזה מאוד מדבר אליי. הנושא של עצמאות, תלות, התערבות, השפעה מאוד מעסיק אותי.
לי היתה התגלות בנושא הזה דרך הספר של בני לוז, אניאגרם. מדובר במעין מפה של 9 טיפוסי אישיות.

לדעתי חלק גדול מהבעיה שלנו (שלי ושלך לפי מה שכתבת כאן:-) )היא שאנחנו מציבות גבול ואח"כ מתחילות לפתוח אותו למשא ומתן... כמו בקטע הראשון שכתבת, אמרת לו שאחרי שאת מצחצחת שיניים את מכבה ובאת ועשית. עד כאן מעולה. כל מה שקרה אח"כ היה מיותר.
הוא בוכה במיטה כי כיבית לו? את לידו הוא לא נטוש. כאן המקום להכיל את הבכי בלי לכעוס. להיות מסוגלת לשמוע אותו בלי לחפש אישור שהילד עדיין אוהב אותך למרות ששמת לו גבול. הוא יבכה עד שימצה (שימי לב את לא מתעלמת ממנו את נותנת לו מקום ) ואח"כ ירגע.
אני אומרת לו שהוא יצליח להרדם גם בלי סרט ורוצה לתת לו נשיקה, מתקרבת אליו והוא מכה אותי. חוסר האונים וההשפלה שלי מרקיעים שחקים, אני צועקת עליו בזעם שלא מרביצים כל הקטע הזה מיותר והיה נמנע אם פשוט היית מחכה ונותנת לו להיות בלי התערבות.

כנ"ל בשירותים

לא מצליחה להעביר את המסר הזה באופן ישיר ברור ותקיף שגם יניב תוצאה. כשרואה שהוא לא מצליח מציעה להוריד במקומו הוא מסרב, אני הודפת אותו בעדינות מעט אחורה מאזור האסלה והוא מקבל מכה ממתקן הנייר, הוא מרביץ לי בכעס.
הוא מסרב לזוז- תני לו כמה דקות/ שניות למצוא את הפתרון להתמודד עם התסכול ולחשוב על דרך פעולה..
וגם לדעתי אין כאן שום אישיו עם האבא. להיפך הוא כן ברור וסמכותי. תחושת הילדה היא לדעתי שלך, לא ממנו.
מקווה שמדבר אליך.

לי בלטה החזרה על הפועל ש.פ.ל - "מושפל", "להשפיל".
אתם לא סתם במאבק כוחות, אתם במלחמת עולם דרמטית שבה כל תבוסה היא השפלה איומה.

האם באמת השגת שיתוף פעולה בין הורה וילד הוא השפלה?
האם כל ציות לסמכות הוא השפלה?
אם כך, האם מרד בסמכות הוא התרוממות, או התעלות של הילד? האם כך את רואה את זה?
האם המכות של ילד קטן לאמו מעידות על כך שהוא משפיל אותה - או להפך, שהוא חסר אונים מולה ומביע את עצמו בדרך היחידה האפשרית?

מנסה לחדד לך את הנחות היסוד שעומדות מאחורי השימוש במונחים...

ועוד משהו - מי השפיל אותך בעבר? מי הרביץ לך? מי ערער על סמכותך על עצמך? מי יצר איתך דינמיקה שבה אסור לנהוג בגילוי לב, אסור להראות רגשות בוטים?
מי שזה לא יהיה, הוא לא הילד שלך...

שואלת אותו מה היה רוצה לאכול לארוחת בוקר, מציעה לו מנגו, קורנפלקס, כריך, על הכל עונה לא, ובאיזה שהוא שלב מתעצבן ומתחיל
למה לא פשוט להגיש ארוחת בוקר לשולחן וזהו?
למה לפתוח את זה לדיון?

קראתי רק את ההתחלה ואני קצרה בזמן אז רוצה להאיר ברשותך
זיהיתי בסיפורים שלך דברים שקורים גם אצלי - כשאני לא ברורה עם עצמי נהיה עימות.
האם את מרשה לראות סרטים לפני השינה אבל לא כל סרט מותר. או אולי את מרשה כי את לא רוצה להתעמת עם תגובה שלו ל-"לא" ?
למה הרשת להוריד את המים בשירותים ציבוריים אם זה נראה לך לא מתאים?
לי היתה הרגשה שהכללים לא ברורים לך ולכן גם לא ברורים לו.

תראי אני בסה"כ מציבה גבולות בצורה יעילה אבל אני על עצמי רואה שה"נפילות" באות במקומות שבהם:

אני לא סגורה על עצמי (אומרת לא איפה שחושבת כן וההפך)
בעלי ואני לא מסכימים ביננו (לגבי זה אני דווקא חושבת שיש בזה משהו תקין שלפעמים נדבר בקולות שונים שיש בזה משהו שמלמד את הילד שאנשים הם שונים ומלמד אותו לתמרן וכו' - דיון אחר, ובכל מקרה נכון אם זה קורה לפעמים.

עוד דר שבלט לי זה הכלל החדש שקבעת מתוך כעס ולא מתוך מחשבה שלווה (ממחר אין סרט) - בעיני נקודתית זה כלל טוב אבל המקור שלו צריך להיות רגוע בדיון והזכמה שלכם כהורים וגם כדאי להציע לילד כלים אחרים שיעזרו לו להרדם (ןלזכור שייקח זמן להטמיע)

מקווה שתרמתי ולא חזרתי על ארחים
וזכרי את לא לבד!

_למה לא פשוט להגיש ארוחת בוקר לשולחן וזהו?
למה לפתוח את זה לדיון?_

אני מרגישה שאצלי וגם אצל הרבה מחברותי ה"באופניות"

יש איזו בעיה דו כיוונית שפוגעת בסמכות - גבולות (שבעיני הם נחוצים הבהרה: הצבת גבולות מכבדת היא הנחוצה בעיני. )
בכל מקרה אני שמה לב שאנחנו הרבה מידי פעמים מסימים משפט בסימן שאלה במקום בסימן קריאה.
אני מרגישה שאנחנו לעיתים קרובות מידי מסבירים לילדים הסברים שלא מן העניין. ככל שהבת שלי גדלה אני מבינה שזה בסדר שיהיו דברים ש"ככה עודים" בלי הסבר שלם.
תוך כדי כתיבה הבנתי שלפעמים אני מסבירה והיא לא משתכנעת ובסופו של דבר אני כועסת עליה ויש עימות. (הרי הסברתי כל כך יפה למה היא לא מבינה - מסכימה

)

אני רוצה לגדל ילדים בעלי דעה עצמאית, יוזמה ותחושת ביטחון ועצמאות. מהמקום הזה אני לא רוצה להתערב, לא רוצה להשפיע ולא רוצה לעזור. אני מפספסת כאן.
דווקא ילד שבטוח שאת שם תמיד לעזור לו יכול לפתח בטחון עצמי, עצמאות, דעה עצמית ויוזמה.
לזרוק ילד למים גורם לו להיות תלותי. אם את רוצה ילד עצמאי תני לו לחוש את הבטחון שבעצם היותך.

וחלק מזה זה להיות אמא שלו - ברורה, החלטית וסמכותית...
מותר לך להגיד לו "לא מתאים לי שתוריד פה את המים, כי זה לא מספיק נקי לדעתי, לכן אני אוריד את המים"
ופשוט לעשות, לא לחכות ל"הסכמה" של הצד השני.
העובדה שאנחנו מסבירות את הרציונל מאחורי החוקים לא אומר שהם גם צריכים להסכים איתנו...
מה שחשוב הוא שהם יבינו שיש הגיון וזה לא שרירותי. זה מנטרל הרבה מתחושת ההשפלה המדוברת.

וואו , תודה לכולכן על התובנות. קראתי ואנסה לענות ככה מהבטן . למה כל כך קשה לי להציב את הגבול החד משמעי הזה? יכול להיות שקשה לי אחר כך להכיל את ההתנגדות שתבוא. מעדיפה להמנע ממנה. יכול להיות שהמפתח בשבילי הוא להיות מוכנה להתנגדות, לבכי כחלק מהעניין ולקבל אותו. לקבל את הבן שלי עם הקושי שלו והכעס שלו. אני חושבת שחלק מזה שיש לי צורך להסביר ולהתנצל או לשאול (ובאופן לייט, את צודקת הרבה פעמים יש סימני שאלה בסיומי משפטים שלי), בא מהמקום שרוצה להמנע מהחיכוך, מהתסכול , כשאני שומעת את הבכי שלו מתעוררת בי אשמה ומיד גם כעס על כך שהוא לא מקבל את הסמכות שלי.
פלונית אמרה יפה שהילד שלי הוא לא האדם שהשפיל ופגע בי, הוא ילד קטן וכועס, או פגוע , ואני לא מצליחה לראות אותו ברגעים האלה של ההתנגשות בינינו. אני חווה אותו מתנגד לי,ואני חושבת עכשיו שגם אם זה נכון, זו זכותו, אני חייבת לזכור את זה ולהפנים עמוק. מיכל שץ, את צודקת כל כך בדברייך, הבעיה אצלי היא שאני מסבירה את הראציונל,אבל מהססת בביצוע. מתוך הפחד מההתנגדות שלו כנראה, מה שמחזיר שוב לנקודה שאני חייבת לגדל בתוכי את יכולת הכלת התסכול וכעס שלו, תודה לך אינדיאנית על שהארת נקודה זו.

רוצה שינוי אני מודה לך ול ענת גייגר על השיתוף הזה. הדף הזה, עבורי, הוא תוספת משמעותית לאתר, כיוון שהוא נותן גם קצת מהצדדים הפחות "יפים" פחות "מושלמים" שלנו. קוראת את הדף ומזדהה בכל מיני צמתים וגםלומדת בלי סוף ואני יודעת כמה קשה לחלוק, בעיקר את הרגעים האלה שלנו, על דבי האינטרנט ובכלל.

חשבתי עוד על הדף הזה... אולי אני טועה אבל מרגיש לי שחלק מהקושי שלנו להיות סמכותיות מול הילדים הוא פחד לא למצוא חן, בעיניהם...
העולם הזה של האמהות לוקחת אותנו למחוזות חדשים, להמון המון התמודדויות יומיומיות, מחייב אותנו לזהות את הצרכים שלנו את הצרכים של אלה שאיתנו ומולנו ולהצליח לתעדף בין כולם ותוך זה תוך כדי טיפול במיליון ואחד דברים, רעש מתמיד סביבנו, מיעוט שעות שינה ועוד ועוד (טייס קרב פראייר על ידנו

). לפעמים אפילו כל מיני תארויות של "כבד את ילדך" וכו' גורמות לנו לשכוח לכבד את עצמנו ושכמובן שאם אנחנו רוצות לגדל ילדים שמכבדים את עצמם חשוב שניתן דוגמא אישית שכזו...

אני עובדת על עצמי להצליח להיות סמכותית בלי כעס, בלי הרגש הכבד, החור שנלווה לזה, להיות סמכותית ממקום אמיתי, עוצמתי פנימי, שמאפשר סמכות עם חיוך, סמכות עם שמחה... הלוואי ואצליח

עוד דף מעניין על גבולות (מצב אחר אבל בעיות דומות): אין סמכות הורית

יש לי המון מה להגיד, אבל אני אנסה להתמקד.

אני רוצה להציע לך נקודת מבט שונה על כל עניין הסמכות:
את והבן שלך לא שווים. את המנהיגה שלו. את אחראית עליו, גם במובן של לשמור על בריאותו הפיזית, הנפשית הרגשית והרוחנית, וגם במובן של לתרום לצמיחתו. הוא ילד ואת מבוגר, ויש הרבה דברים שאת יודעת והוא לא, ואת כאן כדי ללמד אותו.
את, בתור אמא שלו, בהרבה מקרים יודעת מה טוב בשבילו. אם לתת דוגמא קיצונית, ילד ירגיש הרבה יותר חופשי ונינוח לסוע ברכב בעמידה ולא חגור, אבל אנחנו כהורים רואים מכלול שיקולים רחב יותר מהרצון הרגעי שלו.

תני לעצמך את הקרדיט שאת באמת יודעת מה טוב בשבילו.
ודעי שהוא, בלי להגיד את זה, מצפה ממך להיות המנהיגה שלו. להיות את אחראית על בחירות שהן הטובות בשבילו עד שהוא יהיה מספיק גדול לעשות אותן.
ובדרך את תקשיבי לו, למה שהוא אומר לך ("בא לי לראות עוד ספיידרמן") ולמה שהוא לא אומר לך ("אני גמור מעייפות אבל לא מצליח להתכנס בעצמי כדי להרדם"), ואז תחליטי.
ואת תשתפי אותו בשיקולים שלך, והוא לא תמיד יקבל אותם, אבל לאט לאט, זה תהליך של שנים, זו הדרך בה הוא יפנים את הערכים שאת רוצה ללמד אותו.
ותוך כדי זה יהיו פעמים בהן הוא ישכנע אותך לשנות ולהשתנות, את תלמדי ממנו הרבה, אבל עדיין תשארי המנהיגה שלו. זו האחריות שלך. גם במחיר שיהיו פעמים שהוא לא יהיה מרוצה.

רגשות "שליליים" - כעס, רוגז, תסכול וכדומה הם חלק טבעי מחיינו.
הוא לא צריך לאהוב אותך כל הזמן, זו את שצריכה לאהוב אותו כל הזמן. ומתוך האהבה שלך אליו את תובילי אותו בדרך שלדעתך היא הנכונה בשבילו, ולא דוקא בדרך שתגרום לו להיות מרוצה באותו הרגע.

אני מקווה שזה ברור שאני לא מציעה להתעלם מהרצונות והצרכים של הילד, להיפך.

כשאת מציבה גבול לילד שלך והוא מתנגד את צריכה להיות גאה: גאה בעצמך שאת מובילה דרך, וגאה בו שהוא מביע את עצמו. ואז גם נעלם הכעס עליו.

הבעיה אצלי היא שאני מסבירה את הראציונל,אבל מהססת בביצוע.
אני מאוד מזדהה עם זה. זה קורה לי לא מעט מול הגדולה.
מה שמפתיע אותי מול הקטנה הוא כשדווקא כשאני לא מהססת, היא לא בוכה ולא מתנגדת. טוב לה להרגיש את הגבולות הברורים שלי.
לפעמים ההבדל הוא באמת רק בטון שלי.
כשהיא 'זורקת את עצמה' זה לרוב סימן לעייפות או לרעב, אז אני מרימה אותה ומציעה לאכול/לישון.
זה כמובן הרבה יותר קל עם קטנים, עם הנוער זה כבר על סף הבלתי אפשרי (אני יכולה להזכיר, לא מעבר לזה...)

כשאני שומעת את הבכי שלו מתעוררת בי אשמה ומיד גם כעס על כך שהוא לא מקבל את הסמכות שלי.
לגמרי

אצלי לפעמים גם יש את הצורך להרגיע את הבכי שלה. לאחרונה דווקא הצלחתי כמה וכמה פעמים פשוט להיות שם ולהכיל (אנסה להרחיב אח"כ) זה עושה פלאים.

את המנהיגה שלו

מצפה ממך להיות המנהיגה שלו. להיות את אחראית על בחירות שהן הטובות בשבילו עד שהוא יהיה מספיק גדול לעשות אותן.

הוא לא צריך לאהוב אותך כל הזמן, זו את שצריכה לאהוב אותו כל הזמן. ומתוך האהבה שלך אליו את תובילי אותו בדרך שלדעתך היא הנכונה בשבילו, ולא דוקא בדרך שתגרום לו להיות מרוצה באותו הרגע.

וואו, איזה יופי

בדיוק בכתיבה שלי לעצמי כתבתי לעצמי שהילדים הם "פקדון" בידינו, ולנו יש "תפקיד" אנחנו צריכים להיות "מפקדים" לא במובן שכולנו זוכרים מהמ"כיות בטירונות אלא בדיוק כמו שנכתב כאן, מהמקום המנהיג, המוביל, האחראי, הרואה את טובתו גם כשהיא נראית לו כרעתו... (ללכת לישון ולא להמשיך לראות וידיאו וכו').

כל כך קשה לעמוד מול התקף בכי וזעם של ילד.
החוקים שלהם לחלוטין שונים משלנו המבוגרים, קשה מאוד לפנות להגיון שלהם באותו רגע.
"אמא לכי מפה" ומיד לאחר מכן "לא את לא יוצאת מהחדר!" והכל בבכי מלווה ברקיעות רגליים.
ההגיון שלי והנסיון לתקשר איתה באופן מעשי ורציונלי הוכיחו את עצמם כלא יעילים.
היא בועטת, צורחת, משתוללת וזורקת דברים על הרצפה.
אז מה את רוצה ילדונת??

אני רוצה שלא תכעסי עלי כשאני מתנהגת ככה.
אני רוצה שמישהו יראה אותי.
ושמישהו יקשיב לי (הא, רק אמא בסביבה...)
ושגם אמא תרגיש שהמצב בלתי נסבל כיוון שעבורי הוא בלתי נסבל עכשיו.
ואמא, אל תכעסי עלי.
באמת קשה לי.
@}

לא נראה לי שהבעיה כאן היא סמכות. נראה לי שהבעיה היא של תקשורת ואמון.

בשני המקרים הראשונים שתארת (הסרט והשירותים) הבעת את עצמך בצורה לא כל כך ברורה, ובטח שלא כזאת שקל לשמוע (גם מבוגר היה מתקשה לשמוע כשמדברים אליו ככה). וגם הצד השני של התקשורת לא עבד: לא הבנת למה הבן שלך כועס באותם רגעים (למרות שאם תקראי את זה כאילו מישהי אחרת מספרת, זה בטח פתאום יראה לך מובן מאליו).

לכן נראה לי שאולי כדאי לנסות לתקשר בצורה אחרת. יש המון דרכים לנסות, אז אני אכתוב אחת שאני אוהבת כי אני חושבת שהיא מצויינת בשביל להוציא אותנו מתבניות: לא לדבר (או לא יותר ממלה-שתיים). למשל, להגיש אוכל בלי לשאול קודם מה רוצים, או ללחוץ על ידית השירותים יחד עם הילד בלי לומר מלה, או פשוט לוותר על משהו במקום להתחיל להתווכח עליו. זו שיטה טובה במיוחד להורים שנוטים להסביר את עצמם (אישית אני בדעה שעדיף לא להסביר אם הילד לא שואל). נכון שזה לא תמיד מונע עימות, אבל גם ההסברים לא מונעים עימות.

וכאן בא העניין השני: אמון. וגם כאן זה דו סטרי: הילד לא מאמין שמה שאת אומרת הוא באמת לטובתו, ולכן לא משתף פעולה ("מציית לסמכות"). אם הוא היה מאמין שכל מה שאת עושה זה באמת לטובתו, הוא היה משתף פעולה גם במקרים שבהם הוא לא רואה את התועלת המיידית. וגם את לא מאמינה לכל מה שהילד שלך אומר -- אם הוא מתעצבן, את רואה את זה כמשהו נגדך ולא כתגובה לגיטימית למצב שהוא נתון בו.

לכן נראה לי שכדאי לך לנסות לעצור בכל פעם שאת נעלבת ממנו, ולנשום קצת או לקחת צעד אחורה מסיטואציה, כדי שתוכלי לחזור אליה אחר כך עם יותר אמון כלפי הילד. בנוסף, לנסות לצמצם למינימום את המקרים שבהם את דורשת ממנו לתת בך אמון ("לציית") בדברים שהוא לא מסוגל להבין את המשמעות שלהם. אני חושבת שעם הזמן, כשהאמון שלו בך יגבר, יהיה לו יותר קל לקבל דרישות על סמך אמונה בך גם בלי הבנת ההגיון שבהן.

צפריר כתב פעם שסמכות יש למי שסומכים עליו. אז אם את רוצה להיות אם סמכותית, את צריכה להתנהג באופן כזה שהילד שלך יסמוך עליך.

האם את מדברת בלחש?
מציעה בהיסוס את דעתך במקום להגיד אותה בקול רם וברור?
האם את מהססת בין המילים ומגמגמת?
האם את אומרת משהו אחר ואחר-כך עושה משהו אחר?
האם את מתעקשת על משהו ובסוף מוותרת?
האם את מוותרת הרבה?

אם ענית כן על כמה מהשאלות האלה יש לך עניין עם הקיום שלך כלפי העולם והילד פשוט מעיף לך את זה לפנים כדי שתתפסי את עצמך ותתמודדי. תתפסי עכשיו כי זה הולך להיות קשה יותר, הילד גדל והאפקטיביות של שינוי מצדך על שינוי מצדו תלך ותקטן ככל שהוא יגדל. בשביל הילד את לא נחשבת כי את מול עצמך נחשבת פחות. הוא לא מקשיב לך כי את לא חושבת שאת ראויה להאמר.
את מתחשבת המון באיך שנוא מרגיש ולא באיך שאת מרגישה. הילד הרביץ לך! זה איום ונורא! הדבר לעשות זה לא לעמוד ולחשוב איך הוא מושפל, אלא לצאת מייד ולהגיד לו שאת לא מוכנה שיתייחסו אלייך בצורה כזאת!
כמובן שאם את מרביצה לו אז דרוש טיפול אחר, נאה דורש נאה מקיים.

אין לי הרבה זמן, אז אני מקצרת, בלי לייפות. פשוט קפצו לי כמה דברים לעין.
לגבי הסצנריו הראשון.
:" אני מצחצחת שיניים , כשאני חוזרת, אם אתה לא ישן אני מכבה".
אין צורך לאיים. "אני מצחצחת, וכשאני חוזרת, נכבה את הטלוויזיה ונלך לישון". או לא להגיד כלום, לצחצח, לצאת ולכבות.

אני מחבקת אותו חזרה לא אומרת כלום. אחרי מספר דקות אומרת לו שממחר יש חוק חדש בבית : לא רואים וידאו לפני השינה,
היית צריכה להשאיר את זה שם. סמכותיות וגבולות זה אחלה, אבל יש זמן ומקום. 12 בלילה, אחרי עימות והתפייסות, זה לא הזמן להבהיר חוקים חדשים.

הבוקר התעורר בעצמו ויצא החוצה לחתולים , לגינה, עם אבא. אני לחוצה שהוא עדיין לא התלבש ולא אכל.
למה את לחוצה?

חיבקתי, הרמתי אותו על הידיים והובלתי אותו אל המטבח שואלת אותו מה היה רוצה לאכול לארוחת בוקר, מציעה לו מנגו, קורנפלקס, כריך, על הכל עונה לא,
למה את מרימה אותו על הידיים? הוא בן חמש! הוא לא תינוק.

ובאיזה שהוא שלב מתעצבן ומתחיל להתפתל לי בין הידיים בעצבים תוך שהוא בוכה. בחיי שלא הבנתי מה הקטע.
הוא לא רעב. היה לו כיף בחוץ עם אבא. לא בא לו לאכול עכשיו. את רוצה שיהיה עצמאי, אבל מרימה אותו על הידיים ולא מכבדת את זה שהוא לא רוצה עכשיו לאכול.

החלטתי(בניגוד למה שהייתי עושה בדרך כלל) לא להוריד אותו מהידיים , הוא העצים את הבכי אבל הרגשתי שזה לא רציני, חיבקתי ודיברתי אליו,אמרתי שאני רואה שהוא כועס ושאני לא מבינה למה. זה לא עזר. עברתי להסחות דעת. התחלתי להסתובב איתו ברחבי הבית מחדר לחדר ולהכניס הומור על הבלגן בכל חדר.
לא מבינה את האירוע הזה.

הוא שיתף פעולה ונרגע, עדיין לא הורדתי אותו ושוב שאלתי אותו למה כל כך כעס, שאני כל כך אוהבת אותו ובזמן האחרון אני מרגישה שמשהו בי מכעיס אותו ואני רוצה לדעת מה.
זו שאלה שאפשר לשאול מבוגר, לא ילד.

שאלתי אם הרגיש משהו באיך ששאלתי אותו מה רוצה לאכול , והוא אמר באנחה והקלה ובשקט, שהיה שם קצת כעס, והתרפק עלי. חיבקתי אותו ונישקתי והודיתי לו שאמר לי .
סוף סוף הוא הבין מה את רוצה שהוא יענה לך.

טרה נגעה בכל הנקודות שהיו בעיני דורשות נגיעה והסתכלות
במיוחד העניין של להרים אותו
ילד בין חמש על הידיים ?
אני זוכרת שקראתי שהרמת אותו וחזרתי לתחילת הדף לבדוק אם אני זוכרת נכון שהוא בן חמש

אני מצחצחת שיניים , כשאני חוזרת, אם אתה לא ישן אני מכבה
יש עוד בעיה עם האיום הזה.
ילדים רבים זקוקים לעזרה בהפרדות מהיום ומעבר לשינה. ברור שסרט זה לא ממש עוזר.
איך את מצפה ממנו להרדם בעצמו מול סרט אקשן?

אכן עולה מהדף הזה שהגבולות שלך מול עצמך ומול העולם לא ברורים ולכן את לא מסוגלת להציב אותם לזולתך, כולל הבן שלך.

ככל שאני קוראת יותר דפי בקשה לעצה באינטרנט יותר ויותר אני מגיעה למסקנה שהמדיום הזה מאוד בעייתי כשזה נוגע לייעוץ, בעיקר בתחומי ההתנהגות (ייעוץ פיננסי או משפטי זה אולי עניין אחר)
את זקוקה לאיש מקצוע שיעזור לך לראות את הבורות שאת נופלת אליהם ולמה. ליווי אישי וצמוד שיוכל לראות את התמונה כולה ולעזור לך להבהיר אותה גם לעצמך.
זה לא רציני, העצות האלה ככה באינטרנט, הרי רוב ה"מסקנות" שאנחנו מגיעות אליהן פה הן סוג של ספקולציה, אנחנו לא מכירות אותך או את הבן שלך ובוודאי לא מודעות לכל המורכבות של החיים והיחסים שלכם.
אם את באמת רוצה שינוי הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בשבילך ובשבילו ובשבילכם הוא למצוא איש מקצוע שיעזור וילווה את מהלך השינוי הזה.
התכתבות באינטרנט זו לא הדרך, לפעמים נדמה לי שזו דרך של אמהות להמשיך לקבור את הראש בחול.

סליחה על הבוטות, זה חורה לי כל פעם מחדש (וזה שלי, לא שלך...)
אם לא מתאים לך את מוזמנת למחוק.

יותר ויותר אני מגיעה למסקנה שהמדיום הזה מאוד בעייתי כשזה נוגע לייעוץ
רציתי רק להעיר שלמרות שאין כאן פתרון ממש שלם לבעיה דפים מסוג זה נותנים לי המון.

נכון שזה לא מקצועי ושלם אבל זה נותן לי לפעמים הסתכלות מהצד על דברים שיש אצלי (שחלקם דומים וחלקם שונים)
שאולי לא הייתי שמה לב אליהם לבד (בתור משהו רציני שדורש טיפול)
זה נותן הזדמנות לפרט יותר ממה שהייתי מפרטת בפגישת יעוץ כי יש כ"כ הרבה כל מיני מיקרים לספר ולא תמיד מספיקים הכל ואי אפשר לספר הכל ברמה יומיומית כזאת
ודבר אחרון זה מעמיד לי מראה טובה מאד בקשר לעצמי ולהתנהגות שלי במצבים שונים

(רוצה שינוי - אפשר למחוק אם זה לא קשור לדף)

אתן אומרות דברים מאוד נכונים, אני צריכה לחשוב ולעבד. יונת, מאוד מתחברת למה שכתבת. יש כאן עניין של אמון. זה נכון שאני לא סומכת על עצמי ועל ההובלה והמנהיגות שלי. לא נותנת לעצמי להנהיג, אולי מתוך המקום של לא לכפות את עצמי עליהם. וכאן הבילבול שלי. מתי כן ומתי לא. מתי לוותר ומתי לא. זאת אומנות או כישרון או סוג של שיפוט שמאוד חסר לי. אז בדרך כלל אני מוותרת,לרוב. וכשאני לא מוותרת , או מתעקשת, זה כבר נעשה לא טוב, בחודרנות מסוימת, בלחץ, ולזה הבן שלי מגיב. וכן, בבוקר אני לחוצה כי יש לנו הסעות שצריך להיות מוכנים אליהן פחות או יותר בזמן, ומאוד חשוב לי שהוא יתעורר , יתלבש ואז יכניס משהו לפה. אם נשאר זמן יכול לשחק עם החתולים או עם כל דבר אחר. ובכל בוקר מחדש, זה לא ברור לי שהדברים יקרו בדרך הזו. וכשהם לא קורים, מגיע הלחץ שלי, שהוא לחץ מציאותי של זמן. אז נכון אני יכולה להחליט לוותר, שישחק, שלא יאכל, שילך לגן עם פיגמה ויחף. אבל יש לי צורך שכן יהיה סדר כזה של בוקר. ולא מצליחה לדרוש את זה באופן כזה שהוא יפנים. זו רק דוגמא קטנה.
אנסה לאמץ את הפחתת המילים והגברת המעשים.

הבן שלי לא סומך עלי, ולכן אין לי סמכות. וואו, משפט מפתח. כואב.

ביממה שחלפה התבוננתי הרבה על דפוס התקשורת בינינו ומתי , מתי הוא כועס. מההתבוננות אני מסיקה שכשאני מגזימה בנסיון שלי לשלוט בסיטואציה, לשלוט עליו, הוא כועס כועס.

למה אני מרימה אותו על הידיים? כן, זה קורה, לרוב מדרישה שלו. אבל לא תמיד. לעיתים מרגישה שזה לא מתאים לי ואז אומרת לו. לעיתים מוכנה. פיזית, הוא קטן ואפרוחי לגילו, הוא הקטן שלי ונראה לי שיש לזה קשר.
מרגישה שאנחנו במעין תקופת ביניים, שהוא כבר לא קטנטן אבל גם עוד לא נחווה אצלי כגדול. יתכן ובסיטואציה של הבוקר ההוא, הרמתי אותו על הידיים כדי לעזור לו להפרד מהחצר ומהמשחק, לפצות. כשאני חושבת על זה כעת זה בהחלט מרגיש לי לא מתאים .
מבינה פתאום, דרך הכתיבה פה והתגובות שלכן, עד כמה אני לא מבינה אותו. ועד כמה קשה לי המו"מ בין הרצונות שלי לרצונות שלו.

תודה לכולכן , התגובות שלכן מאירות לי נקודות חשובות ומשמעותיות . אמשיך מאוחר יותר להתיחס ולספר

מיכל שץ, הדף הזה הוא לא במקום שום דבר. פתחתי את הדף הזה בשביל עצמי, בשביל להתבונן בארועים היומיומיים ולזהות את המקומות והדפוסים שלתוכם אני נופלת. התגובות שלכן כאן הן בונוס. גם אם לא היו מגיבים הייתי ממשיכה לכתוב. אין לי ציפיה שהכתיבה כאן תהווה תחליף לטיפול, זה סוג של נסיון שלי להתחיל לקחת אחריות על מה שקורה להתבונן ולא לשכוח לתעד לפני שהכל מתערפל ודוהה עם הימים שחולפים העייפות והעומס. ומדוע זה חורה לך כל כך? שווה לך לבדוק את הנקודה הזאת עם עצמך, כי נראה שמתעורר בך כעס, אולי על האמא הנוראית שמצטיירת כאן דרך האינטרנט ,שמטילה לכאורה אחריות על קוראות כמוך? אולי חוסר האונים שאני מביאה כאן? בעיני יש משהו מאוד בוטה, שיפוטי ולא מכבד באמירה שלך.

בעיני יש משהו מאוד בוטה, שיפוטי ולא מכבד באמירה שלך.
בהחלט
אצלי למשל התרחשו שינויים משמעותיים לא פחות מאשר ביעוץ אישי בעקבות דפים כמו זה.
אבל כמו שכתבה מיכל שץ- זה שלה.

עצובים או סתם רוצים להרגיש קרוב
אפשר שישבו עליך כשאת יושבת אפשר להתחבק כשאת על הברכיים אבל יש משהו מתנק (הופך לתינוק ) להרים ילד גדול
וזה לעניות טעמי לא רעיון טוב

ומדוע זה חורה לך כל כך? שווה לך לבדוק את הנקודה הזאת עם עצמך
לזרוק את זה עלי בחזרה זו חוכמה קטנה.
בואי לא נכנס לחיים הפרטיים שלי, זה לא הזמן והמקום. את מה שאמרתי אמרתי מתוך ראיה מקצועית.
גם אולי כי אני מרגישה שזה חסר אחריות לייעץ בצורה כזאת.
אין לי שום דבר נגד שיתוף, שיתוף ותעוד הוא חשוב, ובשום פנים ואופן לא אמרתי שכדאי להפסיק. צר לי אם זה הרושם שקיבלת.
יחד עם זאת, את מתארת את המציאות שלך ככזאת שחסרות בה מיומניות תקשורת והורות בסיסיות (מתי לוותר ומתי לא. זאת אומנות או כישרון או סוג של שיפוט שמאוד חסר לי)
זה לא משהו שאפשר ללמוד בהתכתבות... .(לדעתי כמובן)

ואגב, אני לא חושבת שאת אמא נוראית, ממש לא.

סמכות יש למי שסומכים עליו
התחברתי למשפט הזה, תודה יונת וצפריר.

אני מוצאת הרבה בדיאלוג באינטרנט (לא רק זה, בכלל). כמו שאפשר להיתרם מספר, משיחה עם חברה טובה. זה בדיוק מה שזה בשבילי. והרבה פעמים זה נותן לי חומר למחשבה. עצם האפשרות לשפוך את הלב, לכתוב הכל, היא תרפויטית. מעבר לזה, אני לא חושבת ש רוצה שינוי התייעצה איתנו אם כדאי לה להתייעץ באינטרנט, לכן כל העסק לא רלוונטי.

ולגופו, איך בונים סמכות? אני חושבת שיש כאן הרבה מקום לעבודה עצמית, לחיפוש. מה מעצים אותך? מתי את ממש, אבל ממש סומכת על עצמך, על כוחותייך, על האינטואיציה שלך? באילו מצבים את לא מטילה ספק אלא פשוט פועלת? מה נותן לך תחושה של און (בניגוד לחוסר האונים שאת מתארת), איפה טוב לך?

הבן שלי לא סומך עלי, ולכן אין לי סמכות.

מתוך התהליכים האישיים שלי ומבמקביל לכל מה שכתבת כאן, אני מציעה לך לנסות לנסח את זה כך:
אני לא סומכת על עצמי ולכן... . תוהה יחד איתך, האם אמהות שלא איפשרו להן להיות לגמרי ילדות, כלומר, כאלה שגדלו בלי מבוגר שאפשר לסמוך עליו גדלות להיות אמהות שמתקשות להאמין בעצמן, לסמוך על עצמן ולכן נתפסות כחסרות סמכות ??
בכל מקרה, אני מאמינה שהכתיבה והשיתוף כאן יתנו לך (וכבר נותנים לי !) המון ! אני מסרבת בכל תוקף לשיפוט ש
את מתארת את המציאות שלך ככזאת שחסרות בה מיומניות תקשורת והורות בסיסיות אני חושבת שההורות מביאה אותנו בדיוק למקומות בהם אנחנו עוד צריכות להגדול ולהתפתח ובכלל לא חושבת שיש מישהו שנולד עם כל המיומנויות ביד. בכלל, ההגדרה מימונויות הורות בסיסיות מעצבנת ומקוממת אותי. אבל זה כמובן שלי

בכל מקרה, רוצה שינוי יקרה, לי בא בעיקר לחבק אותך חיבוק גדול של שותפות לדרך

רסיסים של אור, תודה על החיבוק. את באמת מפזרת כאן רסיסים של אור ומחממת את ליבי. מיכל שץ, אם הייתי רוצה ייעוץ מקצועי לא הייתי כותבת פה.
אני לא חושבת שזו "חכמה קטנה " להחזיר אלייך את השאלה, כי בעיני יש כאן שאלה, שזכותך לא לענות עליה, אבל למה להקטין מישהו אחר?
בעיני, חכמה קטנה זה לזרוק באויר, בלשון קשה ולא אמפטית איבחונים פתלוגיים על מיומנויות התקשורת וההורות שלי או של כל אדם אחר שנמצא בתקופה של שאלות ובדיקה בחייו. אולי כדאי שתבדקי גם את את מיומנויות התקשורת שלך?. בהחלט פתחתי את הדף הזה כדי לברר את המיומנויות שלי, לא בטוחה כרגע שהאינטנט הוא המקום המתאים , ולא, לא בגלל העדר מקצועיות, אלא בדיוק בגלל תגובות כמו אלו שלך .

בזכות הדף הזה שלך והמקום האישי שבו הוא נוגע בי, הבנתי פתאם תובנה חשובה ואני חולקת אותה איתך במחשבה שאולי תדבר גם אלייך:
אני לא אמורה להיות חברה של הילד שלי. למה אני מתכוונת? הוא לא אמור לאהוב אותי או את המעשים שלי כל הזמן. אני יכולה לעשות דברים שלא ימצאו חן בעיניו ולשאת בכעס שלו, בשנאה הנקודתית, בחוסר שביעות הרצון שלו. אני האמא - גדולה, רחבה, יציבה והוא הילד - מתריס, נתלה, מבקש תמיכה, משענת, משליך, מנסה ועוד ועוד.
מתי הבנתי את זה ? כשהבכור שלי שוב נסגר בפניי כמו קיפוד ולא משנה כמה ניסיתי הפגין מולי פרצוף זועף וכועס ועוד גידף אותי ואת איך שלדעתו אני הבאתי אותו למצב הזה וכו' וכו'... הוא הלך להתסגר בחדר שלו ואני הרגשתי איך הלב שלי מתפוצץ מכאב והדמעות עלו ישר לעיניים. דיברתי על זה עם חברה והרגשתי שמשהו כאן לא נכון, לא יכול להיות שבמערכת היחסים הזו, של אמא ובן (הוא עוד די קטן

) אני אתן לכל דבר קטן שמפריע לו לערער אותי עד היסוד. הוא הילד ואני המבוגרת, הוא זה שיכול להתנסות בשלל רגשות ואני רוצה וצריכה להיות הסלע האיתן שמסוגל להתמודד עם הכל ותעזור לו בכך לעבור את זה ומהמקום הזה גיליתי שגם הרבה יותר קל לי לאהוב אותי ואותו. אני חושבת שבימימה קוראים לזה "לא להתערבב עם העומס שלו" וגם לדעת לשמור על "מידת רוחק" כדי לפעול ממקום נכון ונקי שיועיל הרבה יותר לכל הנוגיעם בעניין.

אני מרגישה שהתבונה הזו, ההשלכות שלה והדיון בדף הזה עזרו לי היום להיות הרבה יותר חד משמעית, ברורה, נקיה, פחות אמביולנטית והתוצאות היו מדהימות !

נזכרתי בדף אחר, מלפני כמה חודשים, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, שעסק גם בבעיה של אמא עם בן. (שלא אמר לה שהוא אוהב אותה ולא רצה לאכול את השניצל איכס לאכול את השניצל, והיא נעלבה. זוכרים? לא זוכרת מה עוד היה שם).
כותבת בגוף שלישי, תסלחו לי. לא ישנתי אתמול בלילה וקשה לי להתנסח כיאות:
בכל אופן, שם וגם פה, היה נדמה לי שלאמא יש עם הילד ציפיות שמתאימות יותר לציפיות מבן זוג, לתמיכה, אהבה, הרעפת אהבה, חיזוקים. כשהילד לא מספק את זה, האם נעלבת. וגם, אולי בגלל שהיא לא רוצה שהוא "לא יאהב אותה", מפחדת להיכנס איתו לעימותים. ולכן מוותרת על כל מני דברים. רוצה לסיים כל ריב בהתפייסות וכ'ו וכ'ו. כלומר, הבעיה היא לא בחוסר סמכותיות, אלא ברצון למצוא חן.
הגיוני?

אם צריך לקום מוקדם ולהספיק להסעה, חשוב ללכת לישון מוקדם.

שרון, אין בעיה לקחת ילד בן 5 על הידיים במצבים מסוימים, אבל בתיאור כאן זה נשמע כמו פינוק יתר, התייחסות אליו כאל תינוק, בעוד שהוא כבר אינו תינוק.

נזכרתי בדף אחר, מלפני כמה חודשים, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, שעסק גם בבעיה של אמא עם בן.
הדף בעל השם הקליט

איך לאהוב ולהסתדר עם ילד או אנסונותך

הוא לא אמור לאהוב אותי או את המעשים שלי כל הזמן. אני יכולה לעשות דברים שלא ימצאו חן בעיניו ולשאת בכעס שלו, בשנאה הנקודתית, בחוסר שביעות הרצון שלו. אני האמא - גדולה, רחבה, יציבה והוא הילד - מתריס, נתלה, מבקש תמיכה, משענת, משליך, מנסה ועוד ועוד.
רסיסים יקרה, כל מילה.
והלוואי שזה היה תמיד קל ליישום. לפעמים קשה למצוא את הגבול בין סמכות לבין נוקשות.

מיכל, כתבת: "את מה שאמרתי אמרתי מתוך ראיה מקצועית."
מהו מקצועך?

לא יכול להיות שבמערכת היחסים הזו, של אמא ובן אני אתן לכל דבר קטן שמפריע לו לערער אותי עד היסוד. הוא הילד ואני המבוגרת, הוא זה שיכול להתנסות בשלל רגשות ואני רוצה וצריכה להיות הסלע האיתן שמסוגל להתמודד עם הכל ותעזור לו בכך לעבור את זה ומהמקום הזה גיליתי שגם הרבה יותר קל לי לאהוב אותי ואותו.
בדיוק ככה.
עוד משהו שאני מגלה בימים אלה: אני מאד "התערבבתי" ברגשות עם הבת והיא לעומת זה היתה מתעקשת ונאחזת על שלה והיה ממש קשה, אי אפשר היה להזיז אותה מכלום. בימים אלה אני מגלה שכשאני אומרת "לא" כזה החלטי שמוביל לצרחות, במקום שהצרחות יהפכו לצרחות של חצי שעה עם דרמות ועניינים ויציאה שלי משלוותי, הצרחות שלה הופכות תוך כלום זמן לצרחות "ידיים ידיים" , אני אוספת אותה, מחבקת, היא נרגעת וממשיכים הלאה. אז נכון גם שהיא גדלה ומשתנה, אבל בכל זאת התחושה שלי היא שכשיש ניקיון , כשאני מאפשרת לה להיות במקום שלה ומביאה משהו ברור ונקי מעצמי, יותר קל לה לעבור הלאה. לפני יומיים באו אלי חברים הביתה, הבחורה לא פגשה מעולם את הילדה שידועה כ"עקשנית" ו"לא מרפה" לכל מי שראה אותה איתי וגם בלעדיי, והתפעלה מכמה היא נוחה וכמה היא מוותרת בקלות ועוברת הלאה. אני מרגישה שזה קשור לגדילה שלה וגם לגדילה שלי בתוך האימהות.

למה את מרגישה צורך לפצות? אולי את לא כמו חברה שלי, אבל היא מנסה לצפות מראש מצבים שהם קשים מעט לילד (קשים זה יחסי, כי הרי לא מדובר על חטיבת עצים ערום בשלג) ולרכך אותם. אם היא חושבת שהוא עצוב או קשה לו או כועס, היא מרגישה צורך לפצות אותו על העולם.
זה מוביל לילד מאוד עצבני, אמא נוזלת שאין לה נוכחות ולכן הילד מתעלם ממנה וילד שמצפה שהיא תשתטח לרגליו כל פעם שיש מהמורה בדרך.
לפצות. לפצות על מה? הרי הקשיים הקטנים והאכזבות הקטנות הם בוני מציאות ומובילים לתגליות גדולות, להצלחות ענקיות, לפתרונות מקוריים. עצב הוא מדרבן, אין סיבה למנוע אותו מילד,זה רק יעשה לו נזק. ואם את מנסה לפצות אותו על משהו ש(מבחינתך) הוא שלילי, את בונה דפוס. שיתכן שגורם נזק.
את מכבה את הטלוויזיה כי אסור בלילה, הוא עצוב.
את מרגישה צורך לפצות אותו על זה שהוא עצוב.
הוא מבין שחוק ה"אסור טלוויזיה בלילה" הוא לא לגיטימי, כי עובדה שאת מנסה לפצות אותו.
הוא לוחץ עוד כי את לא שלמה עם החלטתך.
לוחץ.
מקבל תשומת לב, מקבל טלוויזיה או משהו אחר במקום.
את מקבלת עצבים.

מה עם:
את מכבה את הטלוויזיה.
הוא בוכה.
את אומרת לו שאת מבינה שזה מעציב אותו ומאחלת לו לילה טוב.
הוא מבין שעמדתך עיקשת ויציבה ולא מנסה עוד הרבה, מעריך אותך כדמות סמכותית ומכבד אותך יותר.

_
אני לא אמורה להיות חברה של הילד שלי. למה אני מתכוונת? הוא לא אמור לאהוב אותי או את המעשים שלי כל הזמן. אני יכולה לעשות דברים שלא ימצאו חן בעיניו ולשאת בכעס שלו, בשנאה הנקודתית, בחוסר שביעות הרצון שלו. אני האמא - גדולה, רחבה, יציבה והוא הילד - מתריס, נתלה, מבקש תמיכה, משענת, משליך, מנסה ועוד ועוד._
מרגישה איתך כל מילה.איזה יופי של תובנה, זה מסוג הדברים שאנחנו מבינים דרך הראש, אבל לעבור ולהרגיש אותם מבפנים - זה בדיוק מה שהייתי רוצה לחוות. הלוואי ואצליח להפנים. בפרוש מרגישה כמעט נבהלת מהכעס שלו, עם איזה רצון חזק לרצות אותו.
בנוסף אני מרגישה שמזדהה עם המקום שלו - ילד שרוצה להמשיך להיות במקום שהוא כרגע(לשחק למשל), מול אמא שמפריעה ומפירה את רצונותיו. זה נעוץ בחוויות הילדות שלי, ואוטומטית זה נחווה לי חודרני ולא פיר, להפסיק אותו , או לשלול ממנו משהו שהוא מאוד רוצה, שלא מסכן אותו , כמובן, אבל שלא מתאים לי באותו רגע. עוד בילבול שעולה לי עכשיו, שאם אשלול ממנו את ההתנסות(אפילו את הורדת המיים בשירותים הציבוריים) ואעשה במקומו, אני מקטינה אותו וגורמת לו להרגיש לא יכול.(שגם זו ,כמובן חוויה שלי ) כל העומס הזה מתרוצץ לי בראש כשאני צריכה להציב גבול לילדים שלי. ועכשיו, כשקראתי את המשפט שכתבתי בעינים של מי שלא מכיר אותי , הוא נראה פתלוגי, לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית....חשוב לי לומר שאני לא מוותרת לעצמי, מחמירה ולא מקילה,מנסה לרדת ולחקור את עומקן של "ההפרעות" לפשט ולהתידד איתן.
אני חושבת שבימימה קוראים לזה "לא להתערבב עם העומס שלו" וגם לדעת לשמור על "מידת רוחק" כדי לפעול ממקום נכון ונקי שיועיל הרבה יותר לכל הנוגיעם בעניין.
מה שהניע אותי לפתוח את הדף הזה הוא קורס להורות בשיטת ימימה בו אני ובן זוגי לוקחים חלק. בדיוק מתוך רצון לזהות את" ההפרעות בקשב שלי," את ה"לכלוך" שפוגם בקשב הנקי, את העומס שלי. הבן שלי, דורש ממני את הנקיון הזה בהתנהגותו.

_שרון ס לא הצלחתי לצטט את דברייך, אבל רציתי לומר לך שכשאני קוראת אותך, עולה בי חיוך פנימי וקלות. וראיה של כל הקושי בעיניים אחרות
של טוב.

כל העומס הזה מתרוצץ לי בראש כשאני צריכה להציב גבול לילדים שלי.
את לא צריכה שום דבר. אם את רוצה משהו בשבילך (למשל שהוא ילך כבר לישון או יאכל כבר) אז זה לגיטימי לחלוטין, אבל אין כאן משהו שאת צריכה לעשות. אולי חלק מהעומס והבלבול נובע מזה שמנסים להעמיד פנים שהרצונות (הלגיטימיים) שלנו עבור עצמנו הם בעצם צרכים של הילדים ב"גבולות". אני מציעה לעזוב את הגבולות וכל מה שאומרים לך שהילד צריך, ובמקום זה להתרכז במה שאת רוצה עבור עצמך ובמה שהילד רוצה עבור עצמו.

אולי חלק מהעומס והבלבול נובע מזה שמנסים להעמיד פנים שהרצונות (הלגיטימיים) שלנו עבור עצמנו הם בעצם צרכים של הילדים ב"גבולות".
על מנת לספק חלק מהצרכים והרצונות שלנו אנחנו נאלצים להגביל לפעמים את הילדים.
רוצה שינוי לא כתבה שהילד שלה צריך גבול אלא שהגבול קיים (איזה אילוץ, צורך של ההורה, מציאות מסויימת) והיא צריכה אבל מתקשה להציב אותו.

רוצה שינוי לא כתבה שהילד שלה צריך גבול אלא שהגבול קיים
לא מדויק. היא כתבה שהיא צריכה להציב גבול. זה משהו שהרבה "מומחים" אומרים להורים -- שילדים צריכים שיציבו להם גבולות. וזו טעות. ילדים לא צריכים שיציבו להם שום דבר, והורים לא צריכים להציב שום דבר. במציאות החיים יש די והותר מגבלות בלי שנתאמץ להציב כאלה באופן מלאכותי.

מהדוגמאות שלה דווקא קיבלתי את הרושם שהעימותים עולים במקרים שבהם יש איזו מציאות אובייקטיבית שמחייבת הגבלה ולא שהיא מנסה להמציא גבולות מיותרים רק לשם הצבת הגבול.

רוצה להוריד את המים בעצמו, הידית מהסוג הקשה שצריך להוריד בכח, אני לא רוצה שיגע שם יותר מדי, מצד אחד מאפשרת לו לנסות בעצמו ומצד שני חשה לחץ . תקועה הכי הייתי רוצה שלא יגע שם בכלום. לא מצליחה להעביר את המסר הזה באופן ישיר ברור ותקיף שגם יניב תוצאה

ואולי זה דווקא המקום שחושש לקחת את האחריות. חושש להחליט עבור מישהו אחר , משהו שאולי לא אוכל לעמוד מאחוריו. אולי מראש אני חוששת מהעימות, נראה לי פתאום שהוא זקוק לעימות הזה כי עובדה שהוא יוצר אותו.הוא זקוק לי החלטית ויודעת קצת יותר.

עוד בילבול שעולה לי עכשיו, שאם אשלול ממנו את ההתנסות (אפילו את הורדת המיים בשירותים הציבוריים) ואעשה במקומו, אני מקטינה אותו וגורמת לו להרגיש לא יכול.(שגם זו ,כמובן חוויה שלי )

אני רוצה להתייחס רק לעניין הזה.
הבילבול פה בין כמה דברים:
הוא רוצה להוריד מים. את "מפחדת לשלול ממנו את ההתנסות".
אבל הרי זה לא רלבנטי!
כי זו התנסות שכל יישותך מתנגדת לה. הוא יכול להוריד מים במקום אחר. הסיבה שאת לא רוצה שהוא ייגע שם לא קשורה לשום "התנסות" או "יכולת". את רק לא מסוגלת לעמוד מאחורי הצרכים שלך. הצורך שלך בשירותים ציבוריים ברור וחד: לא נוגעים שם בכלום.
אמהות רבות מזדהות איתך בנושא הזה, לחלוטין. ברור שגם אני.
אבל את לא רואה את הצורך שלך כלגיטימי, את מוחקת אותו למען איזה אידיאלים שהמצאת.
מצד שני, האידיאלים האלה לא קשורים לשום מציאות - מה שקיים במציאות הוא הלחץ והגועל שלך ממגע בשירותים ציבוריים.
מה שכדאי לך ללמוד להקשיב לו הוא מה הצרכים והערכים האמיתיים שלך, לא כל מיני אידיאלים מדומים.
זה אולי ימנע מבול של טעויות בשרשרת (-:
איכשהו אני מגלה, שבנקודה המדוייקת שבה אנחנו מאבדות את עצמנו - שם הסיטואציה מתחילה להידרדר.
המאמץ הכי גדול שלי הוא להיות מפוקסת על עצמי, לא לאבד את עצמי, להיות כל הזמן מחוברת ל:

מה אני מרגישה כרגע
מה אני צריכה כרגע
מה חשוב לי כרגע

וכשאני מחוברת - אני מבינה, מכילה, הגיונית, רגועה, ומתנהלת כמו שהייתי רוצה תמיד להתנהל. כי אז אני באה לא מהמקום התגובתי הזה, שבא מפחדים ומתגובות אוטומטיות מהילדות שמגיבות בכלל למישהו אחר, היסטורי במקום למי שמולי כאן ועכשיו - אלא מהמקום היציב והנכון, החושב והלא תגובתי. השקול והבוגר.

מהדוגמאות שלה דווקא קיבלתי את הרושם שהעימותים עולים במקרים שבהם יש איזו מציאות אובייקטיבית שמחייבת הגבלה ולא שהיא מנסה להמציא גבולות מיותרים רק לשם הצבת הגבול.

ברור. אבל נראה שמעבר למציאות האובייקטיבית היא חושבת שיש בעיה איתה כי היא לא מצליחה "להציב גבולות" או "להיות סמכותית". מה שניסיתי להגיד זה שזו לא בעיה, היא לא צריכה להציב שום דבר. מותר לה לעשות מה שהיא רוצה.

מה שכדאי לך ללמוד להקשיב לו הוא מה הצרכים והערכים האמיתיים שלך, לא כל מיני אידיאלים מדומים. נשמע פשוט !?!? מרגיש לי שוב שזה מתחבר לזה שאנחנו האמהות של עכשיו, שכחנו כבר מזמן איך לשמוע את הצריך האמיתי שלנו, הפנימי, העמוק, כי כילדות לא היה לו ממש מקום ולכן אנחנו ממשיכות עם הטייס האוטומטי שיודע רק לרַצות אחרים, כרגע זה את הילד שלנו... או סט אידיאלים שאמצנו באתר אינטרנט או בספר/סדנת הורות כזה או אחר...
אולי אפשר דרך המחשבה הזו להסתכל על כל זה אחרת, הנה המתנה שהילד שלך (וגם ילדיי שלי כמובן") נותנים לך: הזדמנות לפגוש ולהכיר את הצרכים והרצונות האמיתיים שלך !

רסיסים |YES|
רוצה שינוי תודה על הדף@}

מה שכדאי לך ללמוד להקשיב לו הוא מה הצרכים והערכים האמיתיים שלך, לא כל מיני אידיאלים מדומים. נשמע פשוט !?!?
מה פתאום פשוט... הכי קשה...

מתחבר לזה שאנחנו האמהות של עכשיו, שכחנו כבר מזמן איך לשמוע את הצריך האמיתי שלנו, הפנימי, העמוק, כי כילדות לא היה לו ממש מקום ולכן אנחנו ממשיכות עם הטייס האוטומטי שיודע רק לרַצות אחרים, כרגע זה את הילד שלנו... או סט אידיאלים שאמצנו באתר אינטרנט או בספר/סדנת הורות כזה או אחר...
בדיוק, בדיוק!
זה מה שאנחנו עושות כאן בכל הדפים, לדעתי.

העסק הזה של לרצות את הילד שלנו מסנוור אותי פתאם ואני תוהה איך אני מצליחה לזהות את הצרכים והרצונות שלי, שלא לומר מזהה וגם מיישמת בלי שההתנהלות הכללית בבית תהיה באווירה של מאבק. צורך שלי מול צורך שלו, רצון שלי שמתנגש בשלו. אולי המאבק נוצר כי מי שמתמודדת או עלה כאן עכשיו היא הילדה שבי למול הילד שהוא ? לא יודעת, בכל מקרה מרגישה שהעסק הזה מאד מרוכב רגשית ובכלל עבורי

אולי המאבק נוצר כי מי שמתמודדת או עלה כאן עכשיו היא הילדה שבי למול הילד שהוא
זה נראה לי פספוס, להתייחס כך לנושא הזה. אולי אני טועה, אבל לי נראה שאין חיה כזו "הילדה שבי". יש את רסיסים שככל שעברו השנים התווספו לה עוד תובנות ורבדים נוספים במוחה ובגופה (את רק דוגמא, לא מנתחת אותך). אנחנו לא הופכים להיות מבוגרים. אנחנו פשוט לומדים יותר ככל שעובר הזמן ומצטברות חוויות מעצבות. גם ילד בן 8 מנוסה יותר מבן ה-5. ועדיין, הצרכים שלנו נשארים בבסיסם זהים תמיד: אוכל, שינה, אהבה, קבלה...

כשאני אמא, באופן אינסטנקטיבי אני יודעת שהצרכים מתנגשים לעתים קרובות (נניח, הילד רעב ואני עייפה). ככל שהילד
קטן יותר, צרכיו באים קודם וככל שהוא גדל הוא לומד על התנגשויות הצרכים ולומד שיש גם להוריו סדרי עדיפויות.
הבעיה נוצרת כשאנחנו, כהורים, ממשיכים להתייחס אליהם כקטנים שלא מסוגלים לדחות צרכים וסיפוקים. מעצם העובדה שאת רוצה לישון בזמן שהוא רוצה לשחק ואת מיידעת אותו על-כך- הוא מבין את ההפרדה ואת השוני ברצונות.
את הולכת לנוח, הוא צורח מכעס. אבל את לא מתווכחת, את נחה ( לא שזו באמת מנוחה).

תודה רוזמרין (רוצה שינוי מקווה שהשיח שמתפתח כאן מתאים לך לדף אחרת תגידי ונעביר למקום אחר). אני ממשיכה את הקו שלך, הוא באמת מתאר בצורה שמבארת עבורי עוד ועוד את הדברים. אני אישית מרגישה שזיהוי הצרכים שלי הוא שלב בדרך אבל העמידה עליהם לעתים כרוכה בהשקעת אנרגיה מרובה וכיוון שמולם עומדים לעתים הצרכים של בני שאותם הוא מביע בכל עוצמתו נוצר מאבק, או שאולי המונח עימות יותר מתאים כאן ולי אישית קשה עם המקום הזה, זה גורם לי לגייס הרבה כוחות מיותרים כמו: כעס, צעקות וכו' אולי הבעיה טמונה דווקא בזה שבתוך תוכי אני לא מספיק מאמינה בזכות שלי לממש את צרכיי (מה שנקרא בימימה "שוגה לגבי הזכות לקיומי") ולכן נוצר המאבק .

השיח שמתפתח כאן מדויק ונפלא עבורי. גם אני חשה כמוך, רסיסים, שהמקום הילדי, הלא מסופק, עולה מול ילדי ברגעים הללו שצרכי נדחקים הצידה. או כשלא מסכימים לקבל את דעתי. ואז עולה בתוכי המשא ומתן, האם שווה עכשיו להלחם על הרצון שלי או לוותר, בדיוק מהמקום שהמאבק, גוזל כל כך הרבה מאמץ ואנרגיה ומצד שני גם "פוגע" בילדי. בימים האחרונים , בעקבות הדף הזה, כשאני כולי מפוקסת ומתכווננת על המקום הזה בדיוק ,מרגישה שמצליחה קצת להפריד ביני ובינם, עולה בי חזק המשפט שעלה כאן שוב ושוב , שהחוויות הללו של תסכול וכאב שלהם, הן בסדר, אלו החיים ,אני לא צריכה להגן ולגונן עליהם כל הזמן מפני הכעס שלי, הכעס שלהם זה על זה או כל תסכול אחר בו יפגשו. ההבנה הזו מקלה עלי ומורידה ממני עומס.

מזהה וגם מיישמת בלי שההתנהלות הכללית בבית תהיה באווירה של מאבק
ישום הצרכים והרצונות שלי בבית יוצרים אוירה של מאבק רק כשאני לא בטוחה בסדר העדיפויות, כשאני נכנסת לדילמות ש רוצה שינוי תיארה כל כך יפה קודם:
זה בסדר שתעשה את זה לבד ובדרכך ומצד שני אני רוצה שתעשה את זה אחרת
צריך לזכור שאין כמעט שום דבר שקבוע ונכון לכל הסיטואציות. את רוצה בדרך כלל שהילד יעשה את הדברים בדרכו אבל כשהייתם בשירותים ציבוריים, רצית שהוא יעשה את הדברים בדרכך. זה טוב מאוד, זאת המשמעות של להיות אמא שלו, להעביר לו את הדעות שלך על העולם, את האידאלים שלך, מה מותר ומה אסור, ממה צריך להזהר וכו'.
חלק מהאידאלים יכול להיות חופש וביטוי עצמי ויצירתיות אבל הבסיס, הדבר החשוב בקשר בין הורה לילד הוא שהילד מסתכל על ההורה. ממה הוא נזהר, ממה הוא מתעצבן, איך הוא מגיב כשהוא לא רוצה משהו ואיך הוא מגיב כשהוא כועס וכמובן גם איך הוא מביע את האהבה שלו ועוד.
כתבת קודם:
הרגשתי שאני מנסה להתאפק ולא להעביר את מלוא עוצמת החרדה שלי מהחיידקים שם, מצד שני זה עבר דרך האינטונציה וחוסר הסבלנות שלי
וצדקת שאת לא יכולה להסתיר את החרדה שלך מהחיידקים. אולי את צריכה לעבוד על עצמך ולנסות להפחית את החרדה הזאת ולהכניס אותה לפרופורציות אבל כל עוד את מרגישה כך, התחושה הזאת תעבור אליו . השאלה איך היא תעבור אליו.
היא יכולה לעבור בצורה ישירה: אני לא רוצה שתגע כאן בכלום כי הכול כאן מלא חיידקים!
או בצורה עקיפה כמו שתיארת.
הבעיה בצורה העקיפה, שיחד עם החרדה מהחיידקים שממילא עוברת, עובר גם מסר מה לעשות במצב בו אתה לא רוצה משהו והמסר שעובר הוא: אל תאמר ברור מה שאתה רוצה, תאמר מה שמצפים ממך לשמוע ותשאר כועס וממורמר.

רוצה שינוי, למקרה שלא יצא לך לקרוא, דף מעניין ורלוונטי בעיני האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

הבעיה בצורה העקיפה, שיחד עם החרדה מהחיידקים שממילא עוברת, עובר גם מסר מה לעשות במצב בו אתה לא רוצה משהו והמסר שעובר הוא: אל תאמר ברור מה שאתה רוצה, תאמר מה שמצפים ממך לשמוע ותשאר כועס וממורמר.
תודה אמא בבית, על המשפט הכל כך מדויק הזה.
תודה חוט השני, לא קראתי את הדף על הכעס. אקרא בהמשך.
עקב נסיעה יתכן ולא תהיה לי נגישות למחשב עד יום ראשון הבא. הכתיבה כאן והתגובות שלכן , עזרו לי מאוד מאוד השבוע. רק שתדעו...