התינוק גדל לפעוט סקרן שאינו יודע פחד (וכבוד לאימשלו).
נהייה ממש קשה לי להיות איתו. אם הוא מחליט שלא, אז הוא מרים צרחות אימים אם אני מתנגדת לו. אם אני אומרת לא לזרוק אוכל, הוא צוחק וזורק בכל זאת.
אם אני רוצה לקחת אותו ממקום כלשהו, הוא מתנגד, ואם אני מנסה להרים אותו הוא נושך אותי חזק בחלק הפנימי של הזרוע.
אני מוטשת. אני עייפה. הוא משגע אותי, לא יושב לדקה, לא מסתגל לשום סיטואציה שלא מתאימה לו, חייב להיות בתנועה כל הזמן. יש ימים שזה או ציצי או טלוויזיה או צרחות.
אני מגלה שאין לי סבלנות כמו שחשבתי. אין לי כוח לרוץ אחריו במגלשות ואני פשוט לא עומדת בקצב. אני מגלה שאני נוטה לכעוס, ומנסה להימנע מזמן ממושך איתו לבד.
ואני אוהבת אותו אהבה עזה. והוא משגע אותי סביב ההנקה האובססיבית והתוקפנות הפיזית.
מה עושים??? מתי זה עובר? האם יש קשר לעובדה שהוא לא מדבר?
זה גיל מאד אינטנסיבי גם אצל הרגועים בפעוטות ונשמע ששלך לא מהרגועים ביותר...