הריון על אי בודד

[אי_בודד*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף בלוג
לפני הכל, מקווה שבלוג הריון נחשב ל"עוסקים ישירות בנושאי הליבה של האתר" שהוא-מדור הריון, לידה, וכו'. אם לא אשמח עם אחד העורכים יודיע לי בהקדם ואסיר את הדף או אבקש מגמד טוב לעשות זאת כי לא נראה לי שיש לי מושג...

לא יודעת מאיפה להתחיל, איפה לעצור את רולטת החיים המסתובבת ולהגיד - הי, מכאן מתחיל הבלוג הזה
אז קבלו אותו מאיפה שהוא יגיע. טוב?!
לא זוכרת אפילו מתי התוודעתי לאתר המקסים הזה, זה קרה איכשהו באופן אקראי (טבעי?!) לגמרי מתישהו אי שם לפני שנה שנה וחצי אולי יותר. אין לי טיפת זיכרון מדויק, אני שזוכרת את כל התאריכים גם את אלו שמתה למחוק מהמוח.
מדהים גם היום להסתכל מהצד על קשת הנושאים שבהם התעניינתי מאז ועד היום, איך התחלפו העונות והצבעים. קראתי כאן נושאים מנושאים שונים, דיונים עצות ובלוגים. השתתפתי ובכיתי עם לא מעט נשים מקסימות שהעלו כאן על הבמה קטעים מחייהן. למדתי המון המון ועדיין.
ההשתתפות הכנה והחמה של "נשות באופן" נגעה לי בלב במקום מאד עמוק, מאד נשי אולי? לא פעם ראיתי איך בין השורות "הצלתן" עולמות בתמיכה חיבוק עידוד וכן, גם עם ביקורת.
מאז תחילת ההריון הזה רציתי לכתוב "יומן הריון", אבל לא במחשב, אמיתי. מחברת כזאת עבת קרס עם עטיפה פרחונית וריח מבושם, עם שורות כחולות ועט שחור. לכתוב.לברוא את המילים עם דיו על הדף. ולעצמי.
זה לא קרה. כי כל הזמן חיכיתי. חיכיתי למצב האידיאלי לכתוב יומן הגיגי שכזה בכל המתיקות שמגיעה לו. ממרומי ערסל כלשהו בין רחש העצים אולי מול גלי הים.
הרבה פעמים הכה בי הכאב הזה, שכבר עברו כך וכך שבועות ולא כתבתי כלום. איכשהו יצא לי מן אידאולוגיה כזאת בחיים, שלשכל אין בה חלק והלב הלא הגיוני המוזר יצר אותה, שימים לא כתובים, לא מתועדים, נמוגים, כאילו לא היו. קשה אח"כ לתפוס בהם, אין להם ממשות אמיתית.
אח"כ כמה פעמים צרב בי הרצון הזה לכתוב כאן באתר, להתחיל, לנסות. בעיקר ברגעים הקשים קשים שהאי הבודד שלי אוים להציף כולו... רציתי לברוח לכאן, לדעת שמישהו מקשיב לי, אולי יותר חשוב לדעת שאני מצליחה להוציא את השדים, לשזוף אותם לעין אדם, ולקבל פרח, או חיבוק.
גם זה לא קרה. למה? לוידעת. ככה. החיים שוטפים.
אבל עכשיו החלטתי ופשוט לקחתי את המחשב לידיים והתחלתי לכתוב. אני שונאת להחשף, לא הייתי מדמיינת שאי פעם אכתוב בלוג באינטרנט ואפרוש שם את החיים שלי אבל אני חושבת שזה יכול לעזור לי. אולי זה יסדר לי כמה דברים ויביא אותי ללידה ממקום קצת יותר בטוח, קצת פחות בודד, קצת יותר אוהב את העוברית שלי. מגיע לה. מקווה שיהיה לי כח. מקווה שתעזרו לי.
טוב, הקדמה נורא ארוכה. מקווה שיש מישהו ששרד אותה. אמשיך בקרוב בע"ה.

[עתליה*]

ברוכה הבאה אהובה

[מתעגלת*]

מחכות להמשך ( אני והעוברית על אי בודד אחר)

[אינדי_אנית*]

מקשיבה @}

[אי_בודד*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכן על התגובות. התחלתי לקבל רגליים קרות והתגובות המתוקות שלכן חממו לי את הלב ומעודדות אותי להמשיך.

מנסה להתחיל מהתחלה.
כשחלמתי/דמיינתי הריון (וזה לא קרה מידי הרבה, כי אני לא כל כך הטיפוס ש"מתכנן" דברים מראש. קשה לי להתמודד עם תסריטים מבעוד מועד. כשמגיע הגשר או לפחות כשאמור להגיע, אז מתחילים הדיונים..) תמיד חשבתי/קיותי/שאפתי שזה יהי מתוך זוגיות יציבה, שלמה, אוהבת, בטוחה. שזה יהיה רגע של אהבה טהורה ומושלמת, צרופה, שמתוכה יווצר היצור הזעיר הזה, העובר שיום אחד יגדל ויהפוך לילד שלנו. תינוק.
שזה יבוא מתוך התרגשות וצפייה, ילד שמחכים לו. שזה יבוא מתוך בשלות, מוכנות.
חלמתי לעבור את ההריון הראשון שלנו בקסם. להיות בשביל העובר שלי הכל. להתקשר ולתקשר אליו מגיל מינוס.
חלמתי.
בפועל, בתחילה אחרי שנישאנו, למרות שהיה לנו טוב גן עדן, דווקא פחדתי מלהכנס להריון פתאום. הרעיון צמרר אותי. כולי ילדה עדיין, לא מוכנה להיות לאם. גם בשביל טוב הילד שלנו עדיף שיגיע עוד כמה זמן. כמה??? שאלת השאלות שלא טרדה אותי יותר מידי. נראה. כשארגיש יותר בשלה, פחות חרדה מהרעיון.
גם האיש, נקרא לו גיא, לא היה בנושא, לא בעד ולא נגד. חי את ההווה המקסים ו-כשיבוא יבוא.
אחרי שנה כבר הייתי מוכנה יותר לרעיון ככה חשבתי אולי, ובתכלס אולי אף פעם לא מוכנים, אבל כבר לא הייתי חרדה מכך.
עבר עוד קצת זמן, אבל אז החיים התהפכו. לא ביום אחד בכלל אלא בתהליך עוועים שנלקח מסרט רפאים, שאיכשהו בלי כוונה של אף אחד הגיע למקומות שמעולם מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי בהם.
אנלא הולכת לכתוב פה את סיפור חיי מכל הסיבות שבעולם, ולו בגלל שאין לי כח ואין מספיק דפים ומילים כדי להכיל אותו. רציתי להסביר קצת קצת את הרקע. את החלומות מול המציאות.
אין לי כל כך מילים לתאר איך ההריון נחת לחיינו בלי באמת לתאר את המציאות שאותה לא אחשוף, אבל אנסה.
החיים התהפכו. פתאום ידעתי תהומות שמעולם לא שיערתי שקיימים. חייתי בעולם ורוד, מאמין, בוטח, אוהב, ובטוח שכך הוא. ובתהליך ארוך וכואב גיליתי את הצד האפל של העולם, של האנשים הכי הכי קרובים לי.
מה"טרגדיה הגדולה" עבר זמן, אומרים שהזמן מרפא. אז זהו, שלא הרגשתי רפאות כלשהי אם כי הזמן טשטש קצוות ונתן ביום יום לשרוד, לפעמים אפילו לשמוח, לפעמים אפילו לחשוב שעברנו את זה שאנחנו במקום אחר, בטוח יותר, יציב יותר. עד שהעבר עלה שוב ושוב ערבל את החיים במחול מטורף ובסוף הותיר אותנו, לפמעים ביחד, הרבה פעמים לבד, שרועים על אי בודד, ניצולים, אבל קצת מתים...
גיא נטה לומר, לחשוב או אולי לשכנע את עצמו שעברנו את זה, שאנחנו מתקדמים, שגם מחול מטורף לא מחזיר אותנו אחרוה לגמרי. שאנחנו בכל זאת ממשיכים חיים. הוא טיפוס (או פשוט גבר) שמנסה לחיות את ההווה, לא לחקור את העבר
גם אני המשכתי לחיות, לצחוק לפעמים, לחזור להאמין בחיים, בעתיד, שלנו ובכלל, טיילנו, דברנו התקדמנו, אבל כל הזמן הרגשתי שהכל מעל השטח. שהאדמה מתחתי רועדת, שזה ענין של זמן, ימים או שבועות עד שאופוריה תתפוגג.
ואל תגידו לי בבקשה מחשבות יוצרות מציאות. אני יודעת. השתדלתי להלחם בהן. לפעמים, כשהיה לי כח.... היו למחשבות אחוזים רבים במציאות, אבל המציאות שעברנו המשיכה לטרוף את החיים גם אחרי המבול. והיינו שנינו לבד, על אי בודד. במקום זר. בלי הרבה שפה. בלי אנשים. זאת הייתה ההצלה שלנו, אבל גם הקוץ בה במידה. כי כשהאדמה רעשה - היינו לבד לבד. אני בכולופן. לא אכתוב הרבה בשמו של גיא.
לבד שאין לו סוף, שרק מי שביקר שם מבין את העומק שלו.
אנחנו דתיים. אבל הסערה שטרפה את חיי הרחיקה אותי במובן מסוים מאלוקים. לא חלילה, לא בגדתי בשום דבר, רק נהייתי אפאטית להרבה דברים וגם אליו בין השאר. זה לא הצליח לעזור לי בלבד שלי. ואולי לכן הוא היה נורא במיוחד.
בלב שלי נצברו ערמות ערמות של מטענים מסוכנים. על עצמי, על אנשים, על העולם והחיים אבל כן, בעיקר על גיא. מטענים שלא הגיעו לידי פירוק והזמן החולף צובר עליהם עוד ועוד. מטענים שנרקבים בקרקעית הלב ומצמיחים עצי פורענות... מרעידים מפעם לפעם את הקרקע, מתפרצים קצת (שהקצת הזה הוא הרבה) וחוזרים לקבר
וככה הגיע ההריון שלנו. ההריון הראשון. בלי שום התרעה. בלי שום הכנה. בלי שום פיסה יציבה מתחתינו. כשהעולם רעד.

[רינת*]

אני מקווה שאת היום כבר במקום טוב יותר ואופטימי יותר , אלא אם כן את כותבת על ההווה?

[פלוני_אלמונית*]

והצהוב -כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי

[פלוני_אלמונית*]

מקשיבה.

יש הרבה דרכים להתחבר להוויה הגדולה, ורובן עוברות קודם כל בניתוק מכל מה שחינכו אותנו בבי"ס הדתי.

[שלולית_י*]

זו אני

[אי_בודד*]

אני מקווה שאת היום כבר במקום טוב יותר ואופטימי יותר , אלא אם כן את כותבת על ההווה?
תודה רינת. כן היום אני במקום יותר טוב, הרבה דברים יותר טובים, אני כותבת על העבר בנסיון להגיע להווה כי גם בו יש עדיין מה להתקדם


והצהוב -כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי
זה בשבילי משפט חשוב. עבודה חשובה. תודה פלונית

[אי_בודד*]

יש הרבה דרכים להתחבר להוויה הגדולה, ורובן עוברות קודם כל בניתוק מכל מה שחינכו אותנו בבי"ס הדתי.
חששתי אח"כ שמא לא הובנתי כל כך כראוי, בקשר ללבד שלי כשאני לא מצליחה להרגיש פחות לבד בהאחזות באלוקים ובהאהבה שלו אלי, אני יודעת שהבעיה בי, כנראה שהאמונה שלי הייתה מידי שבלונית מידי מובנת מאליה, לא מספיק משהו שעבדתי עליו, ולכן בשעת משבר היה לי קשה להתחבר אליו. כלומר זה לא שאלוקים פחות גדול מבחינתי אלא שאני כל כך קטנה... בכל מקרה התחושה שלי
ותודה לך שלולית שאת מקשיבה לי

[אי_בודד*]

כשהיה לנו טוב בין הסערות ודברנו לפעמים מתי נהיה כבר במצב יציב ואוהב כדי להביא בו ילדים, כל פעם מחדש אמרנו, לא, לא עכשיו, בטח שלא, אבל עוד כמה חודשים כזה. גג חצי שנה. וכשעברו ה"כמה חודשים" אותה הרגשה בדיוק. עוד מוקדם מידי. עוד כמה חודשים אבל בטח נהיה כבר בהריון ממקום טוב.
לא יודעת כמה באמת רצינו ילד וכמה באמת רצינו להיות במקום היציב שממנו רוצים להביא ילד. אני חושבת שזה היה מעורבב. כי כמיהה לילדים, לפחות אצל נשים זה משהו טבעי שמצייץ בתוך הנשמה. אבל הייתי במקום אגואיסטי מידי חוששת לעצמי ו"חיי" מכדי לרצות באמת באמת. חיכיתי אבל לרצון הזה. חיכתי מאד. מכל הסיבות אבל גם מהסיבה בעצמה.

לא היינו אמורים להכנס להריון בלי שנדאג לכך, ולא אפרט. אבל ממש ממש לא. הפוך, היינו צריכים לפעול מתי שנרצה בשביל שזה יקרה. ככה בכולופן לפי דעת ההגיון של כל מיני גורמים ומציאות.

היו לנו אז המון קשיים, חוץ מביננו - טכנית, פיזית מציאותית. התגלגלנו במליון דרכים חיים מהיום למחר, לא יודעים מה יהיה. ואז הנסיונות להסתדר במקום ולהתקבע קצת יותר ביציבות קבלו קצת יותר מציאותיות והיינו בתהליך של ויזות, עבודה וכו'.
בנתיים התנדבנו איפשהו סוג של עבודה בהתנדבות, זה היה כאילו קצת יותר יציב, וגם חיכינו לויזה, אבל התנאים בנתיים היו לא משהו. תנאי המחיה והלינה היו מינימום מינימלי. ועל הכל נוסף שבדיוק אז, שבעים כבר מהעולם ופרצופו המכוער, היינו צריכים לעבוד במקביל אם כמה אנשים... מכוערים. אין לי כל כך אפשרות להסביר. זה קצת נורא להגיד על אנשים ככה, אז בוא נגיד התנהגות מכוערת. אנחנו נתנו והקרבנו ודאגנו לאינטרסים משותפים ולטובתם וקבלנו זיפת בפרצוף טרטורי מוח מבוקר עד ערב. בקיצור. עד שביקשנו לישב בשלווה קפץ עלינו רוגזו של העולם שממש קומם אותו שננוח קצת מהטרוף.

מיותר לומר שזה השפיע על היחסים שלנו. היה לנו קשה מאד מאד מאד. וכמובן שלא הייתה לנו אפשרות ריאלית לעזוב ושהביוקרטיה התמרחה ונתקעה וכל הניסים שרק אפשר קרו.
ולתוך זה, לתוך ההתחלה של זה, צנח ההריון. איכשהו, בניגוד לכל התחזיות, לכל הציפיות. פתאום.

זה המם אותנו. נורא.
אנשים נודדים, בודדים, בלי בית בלי שם, בלי אהבה יציבה לעיתים מידי קרובות, מה?! מה אמורים לעשות עם ההריון הזה?

[פלונית*]

אמממ.. מקשיבה ,יקרה.

[שלולית_י*]

עדיין כאן.
מזדהה עם הסופה שהריון יכול להביא.
וגם עם אפקט הבלאגן שנוטה למשוך אלינו נשמות, שכאילו מחליטות לרדת לעולם דווקא בדיוק לתוכו. "יאללה בלאגן - זה בדיוק הזמן" (זה כנראה היה המוטו של לפחות אחת מבנותי..)

[אי_בודד*]

מקווה שאנלא מלאה אתכן עם כל הדיכאונות האלו, פשוט לי הם הגיעו בספונטני.../-:
וגם אני מקווה לגמור עם ה"דכאונות הכבדים" עוד מעט (יש עוד כמה בחבילת ההריון הזה...) ולהגיע לימים היותר שפויים עם דכאונות נורמלים...

[אי_בודד*]

הימים התנדנדו בין אופוריה הזויה, כאילו בסרט של מישהו אחר לבין ריבים קשיים דכאונות ודמעות.
לא רציתי להיות בהריון. פשוט לא. הרגשתי שהגורל משחק בי. שזה גדול עלי.

גם היום שבו גילינו את זה (היה לי בחילות שהיינו בטוחים שהם בכלל ממשהו אחר אבל אחרי כמה ימים מסייטים עשיתי בדיקה ו... השאר הסטוריה) הגיע אחרי כמה ימי מריבה קשים נורא שתינו ביחד והכי לבד שאפשר. ופתאום....
כמו שכבר הזכרתי, אנחנו דתיים ככה שברור שהפלה לא עלתה על הפרק, אבל הרבה מעבר לזה, כי באיזה שהוא מקום כנראה כן חיכינו כבר לילד רק תמיד "לא עכשיו" אבל הרצון היה קיים. מה גם שקיוינו מאד מאד שזה יהיה באופן טבעי בלי שום התערבות, והיה הרבה סיכויים שלא, אז אחרי שקבלנו ככה הריון לידיים, דבר שאנשים אחרים לפעמים מתייסרים אליו שנים, זו הייתה מתנה גדולה מידי מכדי לזרוק אותה, רק מה? כאילו לא במקום הנכון, לא בעיתוי הנכון...

גיא עיכל את זה ראשון, כמה שאפשר לעכל את זה תוך ימים...
הסתכלתי עליו מוזר. האיש פשוט שמח. מן שמחה פשוטה כזאת שאיש שמח כשהזרע שלו מתחיל לפרוח לאיזה יצור זעיר.
לא הייתי שם עדיין בכלל, אבל זה נגע בי באיזשהו מקום ושימח גם אותי השמחה שלו. לפחות ה"אבא" של העובר שבבטן שלי כבר אוהב אותו, שמח בו. הוא לא לבד.

היינו יושבים שעות באינטרנט קוראים על הריון על הווצרות העובר, משתאים עד אין קץ. איך אפשר לא להאמין באלוקים אחרי כל זה? עולם מופלא שמתחיל ממשהו כזה פצפון פיציפון
וככה קבל העובר שלנו את השם "פיצי". משום מה הייתה לנו הרגשה כזאת שזה בן. לא רצון פשוט הרגשה כזאת. אם היו שואלים אותי הרבה לפני זה יכול להיות שהייתי רוצה בת ראשונה. אבל כרגע ממש לא שינה לי המין. בן? סבבה. היו לי דאגות אחרות. כשאהב את העובר אוהב אותו כבן לגמרי.
הימים עברו אל תוך כל הקשיים שתארתי למעלה וחוץ מזה או לפני זה היינו בהריון. איזו מילה מוזרה. הריון. ממתי זה קשור אלינו?
לא היה לנו ביטוח וזה היה אמור לקרות אוטוטו אז בנתיים לא עשינו כמעט שום בדיקות למעט בדיקת דם שאישרה את העניין.

אני זוכרת שלא פתחתי את התוצאות שלה (הם הגיעו באימייל) איזה שבוע וחצי או יותר, יען כי הייתי במשבר אז אחד מיני רבים, משתוקקת לקום בבוקר ולגלות שהכל חלום. רע? טוב לא בזמן? זה לא ממש שינה לי...
ברגע של פיוס פתחנו אותה ביחד. זה היה רגע שבריר ומתוק.
כאילו פתאום אנחנו מחוברים לנצח. בין אם נרצה ובין אם לא. היה בזה משהו מעודד. מאד מנחם. מקרב ברמות בלתי יתוארו. ומצד שיני מפחיד. כל כך מפחיד.

כי כבר יותר מפעם עלתה בינינו המילה "פרידה" אם במחשבה, בדיבור או במעשה, והיו רגעים שהמציאות של "פיצי" לא הייתה בעתידנו כי פשוט מבחינתינו לא היה לנו עתיד ביחד, לא היה עתיד בכלל
וכאילו "במקרה" קרה שנשארנו ביחד עד עכשיו וזהו, מאוחדים לנצח. זה היה בלתי נתפס. את גיא זה יותר עודד, אותי זה יותר הפחיד.

אני כותבת כאן בעיקר על הרגעים הקשים, ובאמת היו המון כאלה, אבל היה גם רגעים מתוקים, שישבנו ביחד מדמיינים את העתיד, מתרגשים מההווה, בודקים באינטרנט כמה העובר שוקל ומה מתפתח אצלו עכשיו. בעיקר גיא. אני זוכרת שגם ברגעים הקשים ידעתי להעריך לפחות את זה. זה לא היה מובן מאליו שגבר כל כך אכפת לו מההריון שהוא מתעניין ובודק ומתחבר לרעיון. אפילו מתרגש לפעמים...
מאז שנכנסתי להריון, גיא השתדל יותר, אבל גם כל נפילה קטנה, כאבה לי יותר. עם כל ההורמונים והפחד וההלם והנסיון לעכל, זה היה מצע מאד נוח בשביל מטעני העבר לעלות ולתקוף, גם כשגיא באמת לא היה אשם, אבל כאילו ה"אשמות שלו מהעבר הלא פתורות" הציפו אותי שוב והביאו אותי לכעס, ריחוק, דיכאון או יאוש. גם התנאים הסביבתיים שהיו מאד קשים ומתישים התישו גם אותו ולא שהיה לו מי יודע מה הרבה כוחות מלכתחילה.

[צופית_דבש*]

מקשיבה.

[פשוט_אשה*]

פתאום נכנסתי וקראתי, הייתי שמחה לחבק אותך.. אם את רוצה לדבר בטלפון, משהו יותר זמין ומהיר- תגידי, אשמח לדבר איתך (אפשר להשאר אנונימיים גם בטלפון..), שולחת המון כוחות ואנרגיות חיוביות

[א_ל_א_ן*]

אי בודד, בני כמה אתם?

[אי_בודד*]

לא היה לי אינטרנט כמה ימים ועכשיו נכנסתי וראיתי את התגובות שלכן, תודה יקרות, זה עוזר לי להמשיך, וזה חשוב לי להמשיך.

אפקט הבלאגן שנוטה למשוך אלינו נשמות_ _"יאללה בלאגן - זה בדיוק הזמן"
שלולית יקרה, ההגדרה שלך ממש מתאימה, והעלתה לשנינו חיוך על הפנים וגם בפנים, תודה על הזוית המחייכת שאת נותנת לדברים, זה באמת נראה ככה אחרת...

אשה שמחה תודה, תודה, אני עוד די בהלם שאני בכלל כותבת פה, ככה שלדבר.... אבל אם אצטרך ויתאים לי אני יזכור את ההצעה החמה שלך

א ל א ן אנחנו בני עשרים פלוס (למרות שלפעמים אני מרגישה כמו בת שמונה...) למה?

[אי_בודד*]

קשה לי להשלים עם דברים, עם חלומות שמתנפצים, לפעמים גם בדברים קטנים וקל וחומר בדברים משמעותיים בחיים.
כל כך רציתי ליצור את הילד הזה באהבה. כל כך רציתי להגיע להריון נקייה מהמטענים, מוכנה לקשר חדש. כל כך רציתי להעניק לו אבא ואמא אוהבים. והכל הכל השתבש. המציאות נסתה ללמד אותי שהחיים לחוד וחלומות רומנטיים לחוד. מאד לחוד.
אבל אפחד לא שאל אותי כאמור, וזה היה לי קשה, קשה גם בשביל העובר שלנו. כל פעם שבכיתי או נגמרתי פחדתי שאני מזיקה לו, שזה עובר אליו שהוא מצטנף בפנים מהסערה שמתחוללת לה אצלי. כל כך רחמתי עליו, והרגשתי לא מעט אשמה. ברגעים היותר טובים הייתי מדברת אליו ברוך אוהבת אותו, משתתפת איתו בקושי ומבקשת ממנו ש"כשאמא נכנסת לדיכאון ושות'" שיצטנף בתוך הרחם, בתוך הבועה שלו וישאר רגוע, שידע שגם אז אני אוהבת אותו גם אם אין לי כח להגיד לו את זה.

מהרגע שגילנו את ההריון התחלתי לגמוע דפים על דפים בבאופן, על הריון לידה וכל השאר. כמובן שחת שתיים התחברתי לרעיון לידת הבית, כאחת שאוהבת לפרוץ מוסכמות ולחשוב ההפך מהנורמה. אבל לא ידעתי מה האפשרויות שלנו כאן. קראתי הרבה על איך לקבל את ההריון, על התקשרות לעובר, על תזונה, על דכאון ואיך להתמודד איתו.

לקח לי זמן להגיע לאידיאולוגיות על מינימום בדיקות וכאלה. וכאחת שהגיעה מהעיר הגדולה, למרות שממש לא התמאתי בבדיקות הריון ידעתי שעל ההתחלה מתחילה מסכת בדיקות שעוקבת לאורך שבועות ארוכים, על כן הייתי לחוצה לגמרי שלא עשיתי שום בדיקות (כי חיכינו לביטוח ולא ידענו למי לפנות. גם לא ספרנו לאף אחד). הרגשתי פשוט שהילד הזה גדל בטבע. פרח בר. אמרתי לעצמי - אלוקים הביא אותו - אלוקים יגדל לי אותו בבטן...

לא הצלחתי להתקשר לעובר. רציתי וניסיתי, אבל הייתי כל כך מוסחת מעצמי ומכל המסביב, וזה תסכל אותי נורא. נורא. במיוחד אחרי שהייתי קוראת בבאופן על נשים שהתקשרו לעוברים שלהם מרגע שנוצרו ברמות עמוקות, דברו אליהם, שרו, אהבו, התחברו, תקשרו. איפה, איפה אני ו"פיצי" וכל זה...

הרגשתי גם שהדכאון כאילו הולך מסביבי, צמוד אלי מחכה. לפתח חטאת רובץ. שחלילה לא אשלה את עצמי אחרת. הולכת לישון בלילות והוא איתי על משכבי קמה בימים והוא נכון לקראתי, בתוכי. לא כל הזמן זה היה ככה. ממש לא. אבל בימים שכן זה היה קשה מנשוא.
בעיקר כי גיא "סרב להכיר בעובדה". את לא בשום דיכאון. שום שום דיכאון. זה לא נקרא דיכאון. ועוד הגיגים מאין אלה.
זה שבר אותי לגמרי. כינס אותי עוד יותר אל תוך עצמי. לקח לי זמן לנסח את זה לעצמי אבל לבסוף הגעתי לזה, שזה שלא מכירים בדיכאון זה האסון הכי גדול של עצמך. כי מה שכאילו לא קיים, אי אפשר להתמודד איתו. הוא פשוט חיכה שזה יעבור כל פעם, שיגמר לי הכח לבכות ואצא מתוך הקונכיה שלי. אבל בגלל שזה קרה נטו בגלל שנגמר לי הכח, אז זה גם חזר שוב אחרי כמה ימים...
הרגשתי שאני צריכה "זכות הכרה בדיכאון" שזה צורך אלמנטרי שהוא צריך לספק לי. לא להכחיש. שיהיה לי הרבה הרבה יותר קל להתקדם ממקום כלשהו, גם אם הוא נמוך עמוק וגרוע.

[אי_בודד*]

מתחילת ההריון היכו אותי החלומות, הסיוטים. אני אחת שתמיד חולמת המון וזוכרת לרוב את החלומות. אבל החלומות הללו היו אחרים. הם היו פשוטים מאד מאד, שבמילים קשה להסביר מה מסייט בהם, אבל מוטיב עיקרי שחזר בהם על עצמו הוא - שאמא שלי שונאת אותי.

נגיד מחלקת לכולם איזה אוכל טעים שנורא אהבתי ועלי היא פוסחת, וכשאני מבקשת היא לועגת לי, מבטלת אותי, אומרת לי - לך אנלא נותנת, וככה מוציאה לי את הקשקעס באדישות, עד שאני נגמרת וכל הדם עולה לי לראש (ללב) ואני צועקת בכל מר ליבי - "אני שונאת אותך אני שונאת אותך אני שונאת אותך" ו-..... מתעוררת....
וככה בכל מיני וריאציות.

אבל הכי מוזר זה, שאמא שלי אוהבת אותי אהבת נפש, ופונקתי לאורך השנים על ידי הורי ועד היום. אבל בחלומות - בחלומות אמא שלי שונאת אותי, כל כך שונאת עד שהדרך היחידה שלי להתמודד זה לשנוא אותה בחזרה חזק חזק חזק.

החלומות האלו היו גומרים אותי יונקים את כל הכח שנשאר בי, עד שאני ישנה סוף סוף, קופץ עלי רוגזם של החלומות.
הייתי מתעוררת מסוייטת בבכי לא מסוגלת לדבר, וגיא, במקרה הטוב כשזה היה בלילה והוא היה מתעורר ומבין שזה חלום היה מחבק אותי מנסה להרגיע שארדם שוב חת שתיים, אבל אותי זה עצבן, החלום שיגע אותי, רציתי שהוא ישאל אותי, פשוט ישאל אותי בשתי מילים מה חלמתי, שאני יגיד לו, שהוא יענה לי שזה סתם חלום שווא, שאמא שלי אוהבת אותי, שכולם אוהבים אותי, שירגיע אותי במילים, לא שינסה "להשכיב אותי לישון" מהר מהר ויחזור השקט, כי אז כאילו החלום חזר איתי לכרית ולא הייתי מסוגלת להרגע כל עוד הוא שם. אבל כאמור לא יכולתי להסביר לו את זה. והוא לא הבין. לא הבין. כמה זה מתסכל שאנשים הקרובים לנו לא יכולים להבין אותנו בלי מילים לפעמים. נורא. אז פשוט הייתי בוכה ובוכה עד שנגמר לי הכח והולכת לישון. וההורמונים היו לוחשים לי בקולות אפלים שפשוט גיא לא מענין אותו באמת למה אני בוכה או שיהיה לי טוב, רק שיהיה שקט והוא יוכל לחזור לישון, ורק לכן הוא מחבק אותי. גם אם לפעמים הבנתי שזה טעות זה היה חזק ממני. הסיוט והכל ביחד.

היה גם עוד סוג של חלומות, אם כי התחיל עוד לפני ההריון אבל אולי אז התעצם, החלומות האלה התחילו אחרי הסערה הגדולה מתי שהוא, ובחלומות האלה גיא פשוט עצבן אותי, הם היו קצרים וטפשיים אבל הוא עצבן אותי, צחק לי בפרצוף, הפר דברים שסכמנו בניד עפעף, פשוט לא היה לו אכפת. אני בכיתי בדמעות שליש מתחננת שיפסיק והוא- צוחק, הולך וכו'. ואז אני צועקת חזק משהו, אני שונאת אותך, או "למה למה למה??????" וכאלה, ומתעוררת.
משום מה, החלומות על גיא פחות הכאיבו לי מהחלומות על אמא שלי, למרות שהייתי מצפה ההפך.
מה שכן, את גיא זה ממש שיגע לפעמים שאני ככה עושה אותו בחלומות....
בקיצור (?) ככה בערך עברו להם החודשים הראשונים.
ואז הגיע שבוע 18.

לא קרתה דרמה מיוחדת כל כך, (-: פשוט אני חייבת לסיים עכשיו ולא יהיה לי אינטרנט כמה ימים, אז רציתי שתראו שהתקדמתי קצת... p-: (-;

[אורלי_נ*]

מתוקה אחת
אני שולחת לך חיבוק עוטף עוטף.
שומעת אותך כל כך
את יודעת, בהריון הראשון שלי לא התחברתי לכלום וגם לקח לי קצת זמן להתחבר לתינוק.
בהריון השני הבנתי לחלוטין מה זה להתחבר לבטן
והנה, בהריון השלישי שוב הייתי עסוקה יותר מידי בחיים עצמם מכדי להתחבר "לבטן". אבל הפעם, כשילדתי, התרגשתי הכי הרבה ופעם ראשונה שבכיתי כמו תינוקת.
זה התינוק הכי מפונק שלי
אני ממש מרגישה שאת צריכה תמיכה אמיתית, באמת לא בריא לא לך ולא לתינוקי התחושות הקשות, הבכי...
חשבתי על משהו, סיפרת ככה על החלומות שלך על אמא ועל כך שהם לא עולים בקנה אחד עם המציאות.
יכול להיות שאת מרגישה כבר עכשיו שאת לא אמא טובה לתינוק שלך?
אם זה ככה, אני יכולה להבין, אבל את חייבת להפסיק עם זה.
אמהות מתוך רגשות אשם היא מיותרת.
עכשיו, אחר כך, כשיהיה בצבא אפילו. זה פשוט מיותר ולא נכון ולא תורם לכלום.
תעשי מאמץ לנער מחשבות שליליות על עצמך, על תיפקודך, ותראי את הטוב.
את כאן. פורקת, מעבדת, מפענחת, מבינה, מנסה וגם תצליחי בסופו של דבר.
יש מצב שללא ההריון הזה לא היית מתחילה לעבוד על עצמך.
וזה בשבילו. אז תשמחי. את כבר אמא טובה, נכונה.
ותגידי... מעניין אותי, את יודעת כבר אם זה בן או בת או שעדיין לא?
זה מקסים שבעלך יושב וקורא באינטרנט על הריון....איזה כייף לו, לך, לכם.
מתוך כל מה שאת מספרת, כל הקושי, כל הריחוק והכעס משום מה עוברת תחושה שיש בינכם חיבור טוב.
משהו ילדותי כזה, תמים, אמיתי.
זה נדיר.

[אי_בודד*]

הי לכם נשים יקרות!
כן אני יודעת עברה למעלה משנה מאז הפוסט האחרון שלי.... יובלות.
דווקא המשכתי לכתוב את הבלוג הזה במחשב אבל לא היה לי אינטרנט כדי לפרסם אותו, ואח"כ הגיעה הלידה והכל ואני והאינטרנט לא נפגשנו לעיתים קרובות, וגם כשכן לא היה לי מצברוח לחזור לכל הגיפה הזו. כאילו התקדמתי הלאה ופחדתי לגעת בעבר, להתלכלך וללכלך את הנשמה הרכה שקיבלנו במתנה.
הרבה פעמים רציתי לחזור לכאן ומשהו מנע ממני.
עוד לפני הלידה תכננתי איך אשב מול הגלים ואכתוב את סיפור הלידה ה---- קסום? אימה? מרגש? טרם ידעתי אז
אבל מיד אחרי הלידה הייתי עוד בהלם, מעכלת או שלא, חיכיתי שיעבור קצת זמן ואוכל לכתוב על זה.
זה ישב כמו משימה, משהו שאני חייבת לעצמי ולפיצית. עם כל חודש שעבר חששתי שאוטוטו נמחק לי הזכרונות ונלחצתי. אבל בפועל כמו שאתם רואים.... אני כאן היום והסיפור כתוב בנתיים רק בנשמתי.
אבל לכן הגעתי.
דובשנית ישנה לה כמו מלאך קסום לידי, גיא בעבודה והחלטתי - יאלה! עכשיו! לפחות נתחיל.
ואז חיפשתי במחשב את ההתחלה שכתבי לפני כמה חודשים, ובמקום זה מצאתי את הבלוג שלעיל, וההמשך שלא פורסם.
קראתי אותו בדמעות כאב ואושר, הוא כל כך שאב אותי אחורה. כמו איזה חלום.
אז החלטתי לשוב לדף הזה ואולי להמשיך את מה שהתחלתי. למרות שנראה לי דבילי לפרסם את הפוסטים שכתבתי כל כך מזמן. אבל משהו בי דוחק. אז מקווה שתקבלו אותו באהבה. את בלוג הכאב הישן, את התפתחות חיינו מאז למרות שזו קצת הסטוריה עתיקה.

[אי_בודד*]

חזרה לשבוע 18....

הויזה עוד התעכבה, ולחצתי על גיא שחלס בטוח חייבים לעשות אולטרסאונד או משהו לראות שהכל בסדר. אז סכמנו על מישהי מהקהילה היהודית כאן וגילינו לה את הסוד הכמוס ושאלנו, כמו ילדים שגילו דבר חדש - מה עושים???
היא נתנה לנו קצת מידע ואמרה שלדעתה נעשה אוטוטו אולטרסאונד, אבל עדיין לא התקדמנו הרבה.
בסוף הלכנו לעשות אולטרסאונד פרטי, זה לא היה נורא (כספית), וגם קבענו תור למיילדת אזורית.
האולטרסאונד הזה הראשון היה נקודת מפנה באיזשהו מקום.
לא כל כך ציפינו או חשבנו על זה, ופתאום אני שוכבת על מיטה, גיא לידי ובמסך ממול מביט אלינו - - -
אדם קטן!?!?!
זה היה שוק. שוק טוטאלי.
כן, ידענו שאנחנו בהריון, ידענו שיש לי עובר בבטן, וקראנו כמה הוא גדל כל שבוע ומה מתפתח אצלו וכו', אבל דבר אחד זה לדעת ודבר שונה לחלוטין הוא- ל ר א ו ת ! ! !
"פיצי" שלנו קבל דמות, ידיים מתוקות שזזות, רגליים, עמוד שדרה מעוגל, ופנים בדמות גולגולת.
אני חושבת שזה רגע שבו התחברתי אליו. לנצח. זהו, הוא קיים אצלי בבטן והוא שלי.
רק מה, בסוף הסריקה אני שואלת את הטכנאי - בן או בת? למרות שאנחנו "יודעים" שזה בן, בכ"ז לקבל אישור.
את רוצה לדעת? הוא שואל אותי? בטח.
בת.
בת???!!!???
אתה בטוח?
כאילו, זה מספיק ברור בשבוע כזה?
בטוח. בטוח. רואה כאן שלוש נקודות, זה אומר שזה בת.
מה נקודות. מה בת.
לא אכזבה, לא שמחה. פשוט הלם כזה.
טוב, ואחלה, נודע לנו גם סוף סוף שאנחנו בשבוע 18. ממש כמו ששערנו + - יום יומיים. למרות שמבחינתו זה מוזר לפי התאריך של המחזור. (כבר אמרתי שכל ההריון והביוץ הזה הגיעו ממש בצורה מוזרה...)
חזרנו. ומכאן התחיל לו תהליך נוסף שלקח לי כמה שבועות, אולי פחות, כבר לא זוכרת. לעכל שזה בת.

[אי_בודד*]

לגיא זה ממש לא שינה.
לי קצת אכזב שלא צפינו את המין הנכון. שלא התחברנו לעוברית וגילינו שהיא בת בעצמינו. כאילו זה איזה דפקט בהורות שלנו...
אבל מעבר לזה, הרגשתי לא ברור ולא הבנתי כל כך למה.
לקח לי קצת זמן לנסח את התחושות.
הרי מלכתחילה אם היו שואלים אותי הייתי מסתמא רוצה בת. נו, אז למה אני לא שמחה? מאוכזבת? המומה?
למה. אז ככה. זה התשובות שהגיעו לי אחרי מחשבה מאומצת, הם היו בפנים רק הייתי צריכה לשחרר אותן לצאת.
זה קצת מסובך ו"הורמונלי" קחו בחשבון.
בן, זה יצור יותר אדיש כזה. נכון? כאילו בנים ורגשות?! לא ממש קשורים. פחות משפיע עליהם. הבנתי שדי שמחתי שזה בן, כי משום מה הרגשתי שפחות משפיע עליו הדכאונות שלי, הבכיות. כאילו הוא יותר מוגן מהם, גם כעובר בתוך הבטן וגם בחוץ, הוא לא ירש את תכונותיה הדכאוניות של אמו, כי הוא בן הרי. לא?
ולכן הוא גם פחות מאשים אותי.
בת?! הו, בת זה סיפור אחר. אישה מרגישה אישה. הבת שלי מתכווצת בתוכו כל פעם. אני מכאיבה לה בפועל ממש. ומי יודע איזה דכאונית היא תצא.
ולכן פתאום גם הרגשתי האשמה קשה מצידה. למה ככה את מרשה לעצמך כשזה מזיק לי? למה את לא נותנת לי הריון שמח, מדברת אלי, אוהבת אותי?
הרי לנשים יש יותר דרישות. גם לעובריות. לא?
וה"אשמה שלה" הביאה בתוכי איזה כעס כלפיה, בחיאת, למה היית צריכה לבוא בתוך כל הבלאגן הזה. לא יכולת לחכות כמה חודשים?!
וכל כך כל כך התביישתי במחשבות האלו, בכעס הזה. זה הרג אותי.

וגם בתור "אישה רגישה" יצא לי בתוך הסערה הגדולה לסבול כמה פעמים מ"הכח הגברי המבטל את רגש הנשים ומוצא לזה שמות שמוצאות את כל הבעיות באישה וחלילה לא בהם". ככה בשתי מילים עולמות שלמים של כאב.
אם היה לי בן, הוא היה כמו אבא שלו, לא?
אבל יש לי בת. לכו תדעו, אולי היא גם תהיה רגישה כמוני, אולי גם אנשים ככה יפגעו בה, אולי גם היא תסבול. זה שיגע אותי. בבטן אני יכולה להגן עליה, אבל בחוץ?

[אי_בודד*]

טוב, מאז התאדו הרבה מים באוקיינוס וזה עבר לי מתישהו רב הפחדים האלה, מקווה בכולפן. לא זוכרת מתי בדיוק, אבל אחרי כמה זמן, לאט לאט זה נמוג.
אני עדיין חוששת לה, עדיין מרגישה אשמות כלשהן, אבל לא כועסת עליה חלילה.רק על עצמי אם כבר. לא שואלת למה היא הגיעה. (טוב נו, חוץ ממתי שאני ממש עצבנית ולא יודעת מה לעשות עם החיים האלה....) אני חושבת שהיא עקשנית (במובן החיובי של התמדה) שהיא מצאה בדיוק את הרגע מתוך כל ה"אין סיכוי" והגיעה. אולי היא רוצה לחבר ביננו, אולי היא תרפא אותנו.
בדיוק לא מזמן קראתי בבאופן משהו על - ילד מרפא הורה.
זאת הייתה חדשה מוזרה בשבילי. מצד אחד מפתיעה, קרן של תקווה מעודדת. לא רק ש"פיצית" לא משבשת לנו תחיים, אלא עוד תביא לנו מרפא.
מצד שיני זה נראה לי להעמיס את מטעני ההורים על הילד קצת. לא?

[אי_בודד*]

שבוע 20
אז קבלנו ויזה ברוך השם סוף כל סוף זה קרה אחרי שכבר יצא לנו המיץ וחשבנו שאנחנו מגורשים מכאן. עוד חתיכת יציבות לרגליים. גם עבודה כלשהי לגיא, קצת כסף אבל מספיק בשביל לחפש סוף סוף בית להשכרה ועוד קצת עודף לשלם בו קצת מחייה.

שבוע 25
עוזבים את מקום ההתנדבות המכוער ההוא,סופית שבסופים ואחרי פסח עוברים לבית שכור קטן וחמוד. משלנו. רחוק מהמרכז הבנוי והעירוני להחריד שכבר אנלא יכולה לראות. ניצטרך ליהטלטל פעם פעמים בשבוע באוטובוסים אבל נקווה שזה שווה.
ימים על שבועות על חודשים חיכיתי שנוכל לגור במקום אחר, אם לא על אי בודד אמיתי ובראשיתי אז לפחות בטבע המטורף הכי ראלי שאפשר.
טוב, אז אנחנו לא גרים על איזה צוק מוקף גלים וחותרים בקיאק לציויליזיציה (ככה כותבים?) אבל החלום שלי לראות בחלון עצים וירוק ושקט התגשם. ויש גם ים כמעט במרחק נגיעה וואדי ירוק מאחורי הבית. גן עדן קטן וחמוד. אה, ושכחתי לרשום ששומעים את הגלים. זה חשוב לציון. כי אני והים חברים טובים בנפש. זה בערך היה השיקול הראשי בחיפוש הבית...


אני נתקפת בקינון למרות שהלידה עוד רחוקה. סוף סוף פינה משלנו אחרי כל כך הרבה נידודים. אנחנו יוצאים במסע קניות של מלא "אקססורייזים" (זולים כמובן, כי אין לנו באמת כסף לריהוט בית חלומות...) וכל קשקוש קטן מוסיף לי עונג אין קץ.
יום אחד נכנסים לחנות אומנות ועיני יוצאות מחוריהן אני רוצה לקנות בערך חצי חנות.
אנלא ממש יודעת לצייר אבל קצת ובעיקר רוצה ומלאת השראות לכל מיני פיסות אומנות שיהיו תלויים על הקירות. אז קנינו בסוף רק 4 קנבסים. על שתיים אני כבר יודעת מה לצייר (תמונה שרציתי לקנות והיא יקרה, אז ככה פותרים את הבעיה וגם מעסיקים את ההריונות המשועממת לכמה שבועות), השניים האחרים לסלון. ההשראה עוד תבוא.


מאז שאנחנו עוברים לבית גיא מנסה להיות בעל החלומות ולפצות אותי על כל הקשיים. הוא סוחט לי מיץ,מכין כל יום ארוחה מפוצצת אחרת, ובערך כל חלום טפשי שאני זורקת לאויר הוא מגשים לי למחרת. כמו כוס שוקו ענקית עם חלב רותח (אין מיקרו, צריך להרתיח בסיר, שלא יהיה קלה בעיניכם. גברים.) עוגה כזאת או אחרת (כן, רב השאיפות הם על אוכל....)
זה כיף לי, אבל קצת מלחיץ. אני מפחדת שיתפוצץ לו יום אחד. מרגישה שאני חייבת להתלהב, גם אם לא ממש בא לי. כי הוא כל כך מתאמץ כל כך משתדל. זה לפעמים מעלה לי דמעות לעיניים. עצב ושמחה מעורבבים.
אחרי כמה זמן אני אומרת לו את זה בחשש, כאילו לא רוצה שלגמרי יפסיק לפנק אותי ולרוץ לכל גחמה שלי, אבל קשה לי להיות מרוצה כל הזמן, אחרי הכל אני מופצצת הורמונים וחייבת מידי פעם להתעצבן. לא?
גיא אומר שזה בסדר שהוא רוצה לפנק אותי. ואני מתריעה בבפניו שפסיכולוגים אומרים שריצוי הוא דבר הרסני לשני הצדדים וכו' (כדי שאח"כ פסיכולוג לא יגיד את זה ואני לא אוכל לענות - אמרתי לו...ביטוח עצמי...)

יחסית העולם נרגע הסערות הגדולות מאחורינו, אבל אדם לעמל יולד ו"החיים הם לא גן של שושנים" אז ברור שמידי שבוע מתנפץ לו איזה גל, אבל ראוי לציין שזה יותר פיצוצים בלי קשר אלינו וליחסים שלנו אלא "הורמונים" ואז אני גם נרגעת מהר, כי גיא מצליח להרגיע אותי , הרי לא התעצבנתי עליו באמת..

[אי_בודד*]

החרדה הכי גדולה שלי, או בא נגיד אחת החרדות הכי גדולות שלי (כי מסתמא יש הרבה) מתחילת ההריון הזה בקשר ללידה היא כל המטענים שאני סוחבת בלב, בעיקר על גיא. בטוח לי שגם אם נשרוד את ההריון הזה עד הלידה בלי שהר הגעש יפרוץ תחתי ויכלה הכל, אז זה יקרה אז. ואני ימות מזה. הבנתם? לא מהכאבים, (גם זה חרדה אבל במספר נמוך יותר)

כל היום אני רוצה לטפל בהם, לפתור אותם, לדבר עליהם, להוציא אותם, לא ממש אכפת לי מה, העיקר שיעופו לו מהגוף כי הם קורעים אותי.
אחרי כל מה שקרה "פעם" דברנו שנדבר, שנפתור, שנרפא. בהתחלה הכל היה קרוב מידי וחי, אז חיכינו קצת. ואז פתאום זה גדל בתוכי לכאלה עוצמות שלא הייתי מסוגלת להתקרב לזה, ולגיא בכלל זה היה מסובך להתעסק עם מטענים מהעבר, וככה הזמן עבר, כשמידי פעם אני נבעתת שהעבר מתרחק מחד וקשה לטפל בו ומצד שיני הוא מתקשה בתוכו ולא נעלם, וגיא היה מרגיע אותי, נטפל בהכל נפתור הכל, אל תדאגי.
(אנשי מקצוע לא כל כך היה באזור... וגם אחרי שנכוונו עם כמה "נשמות טובות" ו"אנשי מקצוע" - במרכאות מבחינתי אבל עם תעודות... שהתערבו לנו בחיים וכמעט הרסו אותם סופית לשתינו ביחד וכל אחד לחוד - לא ממש התאוינו לסכן את הקצת שנשאר שוב)
אבל בפועל....

ואז כשהגיע ההריון נבעתתי ואמרתי לו - רואה, לא עשינו כלום, מה יהיה,
ואז זה הפך ל- עד הלידה הכל יתרפא...
אבל בפועל...

השבועות עברו והיינו עסוקים במליון דברים. אותי זה הטריד מאד מאד לפעמים ורציתי לדבר אבל מה לעשות שאנחנו מה זה לא מתואמים ב"כריזות הלשבת לדבר כבד" חוץ מזה שאני צריכה את זה ויכולה (בגדול) לעשות את זה וזה טוב לי כי זה מנקה אותי אחרי זה, ואילו גיא, אותו זה מרתיע נורא והוא בשיטת ה"לעבור הלאה, פשוט לדמיין את עצמינו עוד עשרים שנה עם עשרה ילדים ובית שאבנה בעצמי וכו' וכו'" אצלי זה לא עובד....
ובעצם זה היה חלק הארי ב"דכאונות" התפרצות המטען שרק גומרת ולא מרפאה כי לא עושים איתה כלום.

באיזה שהוא שלב החלטתי לעצמי שאולי הגעתי להשלמה כלשהי, שאין מה לעשות, שיש דברים שנצרבו בנשמה ובחיים המשותפים שלנו, ולעולם ישארו, לעולם לא באמת יהיה להם מרפא. שאצטרך ללמוד לחיות לצד הכאב, לצד החלומות המנופצים, השרופים, לצד כל נהרות הדמעות שלי שלא זכו למחייה. לצד, לא בתוך. אולי לומדים את זה יום אחד.
אבל לא באמת השלמתי. ניסיתי לשכנע את עצמי בתור הגנה עצמית.

[אי_בודד*]

איזה יום אחד קראתי בלוג ב"באופן" של אישה בהריון במצב ממש קשה רגשית ונראה לי גם טכנית, בלי בעל בסביבה. נורא נכנסתי לסיפור והשתתפתי איתה בדמעות. כנראה יותר מידי. כשבכיתי גיא שמע אותי פתאום ובא לראות ממה הפעם (הוא כבר רגיל להתמכרות שלי לבאופן...) וניסיתי להסביר לו ולהראות לו איזה קטע מסוים, ופתאום, כאילו הסיפור הזה עשה אצלי חור ב"שקית זבל האטומה" שבלב, חור קטן, אבל הכל שם מסריח ובלחץ, התפרץ לו כזה עמוד מגמה, שלא הבנתי מה קורה, פתאום התחלתי לבכות, ממש לצרוח, עד כדי השתנקות, לא בדיוק הבנתי מה ולמה. כאילו לא במודע, משהו השתחרר לי. לטוב או למוטב, לא יודעת. גיא חיבק אותי חזק ואחרי איזה כמה דקות ארוכות כנצח נרגעתי. הגל עבר. החור נסתם, אפשר להמשיך בחיים.

הבאתי את זה כדוגמא הכי קיצונית (ויחידה) שקרתה לי כדי להסביר את הפחד.

קראתי על שלבי הלידה בדקדוק בין השאר על זה שהפתיחה המלאה, פעם בחיים, מותירה את האישה חשופה נפשית ומטענים מהעבר עלולים לעלות אז ולהציף, ולסובבים אין ממש מושג או יכולת להתחבר לעומק ה"חשיפה" הזו.

זה הבהיל אותי, וואו כמה הבהיל, זה עטף במילים את החשש הכי גדול שלי. מה אני יעשה אז. בטוח אני אשתגע לגמרי לגמרי באופן סופי. אולי אפילו אני ימות מרוב שלא אוכל להתמודד עם זה. אבל עד שאני ימות, איך אסבול את הכל? ומה יהיה עם "פיצית".

יש ימים שהחרדות האלה מככבות, ויש שהם שוקעות כמעט לחלוטין.

עכשיו יש ירוק בעיניים, ים בחלון ובצעידה קצרה, אפשר ממש ללכת על החוף ולנוח על הסלעים.

[אי_בודד*]

הימים עוברים בניחותא בד"כ אני מציירת ואח"כ משתעממת בטרוף אבל אין לי כח לעשות כלום חוץ מלרבוץ על הספה/כורסא/מיטה לסרוגין וכמובן לקום לנקות מידי פעם, גיא מכין את רוב האוכל ומשתדל לנקות "נקיון של גברים" כדי שלא אתאמץ. החיים בשבועות הללו הם הדבר הכי קרוב לגן עדן אולי מאז כל הגלגולים. כל שבוע אנחנו יוצאים לאיזה מקום קרוב, יורדים הרבה לחוף, חוגגים לי יומולדת מפוארה, מבקרים אצל המיילדת וישנים הרבה (אני בעיקר...)

שבוע 30
אולי לגיא נגמר קצת הכח, לוידעת. הוא עובד קשה בחוץ וגם בבית. דאגות על כסף וכל מיני כאלה. הוא נהיה קצת אדיש, קצת רובוט כזה, אני מחכה לפינוקים, כל הגוף שלי מפורק, גם מההריון וגם מכל השאר, אבל דווקא עכשיו בקושי מגיעים למסאג, מה שגיא תמיד אהב לעשות והפך כבר לכמעט מסורת. ועכשיו אני כל כך צריכה את זה כל כך מחכה לזה ונמאס לי לבקש ולהתחנן, בלילה מגיעים למיטות וצונחים לשינה ובבוקר קופצים חת שתיים, בקיצור. האדישות של גיא אולי לא כל כך נוראה ואפילו טבעית, אבל עם ההורמונים שלי... אני סוחבת ככה איזה שבועיים כמעט ואז כמובן איזה ערב אחד זה מתפוצץ אחרי עוד פעם שאני מבקשת ולא נענית כי הו "מת מעייפות". אני נפגעת סופית צועקת כמה שניות ומחליטה, אוקי, לא צריכה אותך יותר. לא אבקש שווווווווווווווום דבר, אני יסתדר לבד. לבבבבבבבבבבבבבבדדד. שומע?????? לא אבקש ממך כלווווווווווווווווווווווווםםםםם ולא אקבל ממך כלוווווווווווווווווםםםםםםם. זהו זה.

אני הולכת לישון במרחק בטוח ובסוף נרדמת לתוך שינה קשה.

בבוקר אני קמה מוקדם, אנחנו צריכים ללכת לאנשהו בשביל גיא. אנלא מכשפה, אני יבוא. אבל אני יכין לי סנדויץ לבד, יארגן לי הכל לבד, אפילו יסגור את השרוכים, שזו פעולה ממש קשה לאחרונה. וכולי שתיקה חתומה. זה מה שמגן עלי.

אני יורדת במדרגות בנמרצות גאיונה ו.... מחליקה על החמש אחרונות וחוטפת זאפתה רצינית בגב ובעצם הזנב. אחלה.
כולי המומה וצורחת אבל מסרבת לקבל עזרה. בסוף אני קמה וסותמת את הבכיות באחת. מתנערת וממשיכים.

אקיצור, לא אלאה אתכם, ככה עוברים כמה ימים כשאני נגמרת נגמרת נגמרת. בלילות אני הוזה בהקיץ שבטח תכף אנחנו נפרדים, כי לא טוב לי להיות עם גיא, מעבר מה שלו מסתמא כנ"ל, זה פוצע אותי כל פעם מחדש, אז זהו, אנחנו נפרדים, ופיצית תשאר בבטן שלי, ואלוקים יודע איפה ואיך אלד אותה, (כלומר, זה די ברור שלא בבית. כל פעם שקרה בינינו משהו, התגובה האוטומטית שלי לעצמי או אליו היתה, אין לידת בית. בשביל מה? אני אלך לבית חולים. לבית חולים. ואקח אפידורל. מלא אפידורל,. עד שלא ארגיש כלום. כלום לא יכאב. אולי בכלל אלד בניתוח. ואני יהיה לבד. לבד. בלי אף אחד. סוג של מזוכיזם, הענשה עצמית, כאילו נסיון להכאיב לי כדי למחוק כאבים אחרים. להתנתק מעצמי. וגם נסיון עקר "לנקום" בגיא, רואה, בגללך. הי הוא כל כך רצה ביחד איתי בעיקר בשבילי את הלידת בית וכל השאר....) ואיך ואיפה פיצית תגדל? ומתי היא תפגוש את אבא שלה? ואיזה מין חיים יהיו לה איתי נודדת בים כאבי?

ככה בונה לעצמי תסריטים (אני ממוחית בזה) ובוכה בוכה עד שנרדמת לשינה טרופה.

[אי_בודד*]

שבוע 33
מוצ"ש, שבת עברה עלי בערפול, נמאס לי כבר מההחלטות של עצמי ואנלא עומדת בהם. כולה כמה ימים. אבל כבד לי, לא יודעת מה יהיה ככה, הלידה כבר מתקרבת, איך אלד ככה??

יש רגעים שאני מחכה שגיא יתן לי סולם לרדת מהעץ, שיבוא אלי וידבר איתי. ידבר. הדבר בערך היחיד שהוא לא יודע לעשות. אה, אילו גברים היו יודעים לדבר. אחת שאלתי....

אבל גיא אדיש עוסק באלף עניינים אחרים שכוללים בעיקר חקירת יויובים באינטרנט וזה משגע אותי עוד יותר. אני כמעט קמה לקום אליו אבל לא יכולה. יושבת בחדר ומחכה ומתפללת שיבוא, שיבוא מהר כי כבר אין לי כח. מבטיחה מליון דברים, אומרת תהילים, אבל הוא לא בא....
רק בסוף מאוחר נורא ואז כבר עיני יבשות וגם הלב. והוא מכבה את האור ואני מתכרבלת אל תוך עצמי ולא מאמינה שאנחנו עוד פעם הולכים לישון ככה. כאילו רוצה לצרוח ולהדליק תאור ולעשות משהו אבל שוכבת קפואה. ואז בסוף אחרי דקות ארוכות הכל יוצא, בבכי חזק חזק שבוכה את נשמתי, בוכה את הכככככככככככללל, לבד בתוך כאבי.

גיא מנסה לחבק אותי, אבל זה לא עוזר. רק אם ידבר אלי זה יעזור, שיתנצל, שיצטער, אבל גיא כזכור לא מדבר חוץ משברי מילים של גברים (וסליחה מראש מכל הגברים שכן מדברים, אשרי נשותיהן...) ואני בוכה מלא מלא זמן ונגמרת פיזית גם, עד שכבר אין לי דמעות, אנחנו הולכים להתקלח, איזו הפסקת אש, ולישון, תכף צריך כבר לקום...

אלא שאחרי פחות משעתיים אני מתעוררת בבעתה ולוחשת לגיא בקול אימה, יורד לי המים, יורד לי המים, אני מרגישה משהו מטפטף בין הרגלים.... אני שולחת אצבע לבדוק שזה לא סתם הרגשה, והאצבע חוזרת עם.... דם.

זה כבר יותר מידי, את הסרט אימה אני לא יתאר לכם, אני כבר חלשה אין לי כח למשחקים. מבועתת. אנחנו ביחד עכשיו, אבל אוי ואבוי לנסיבות. אני בטוחה שאוטוטו אני הולכת ללדת או למות או שתיהם, ויודעת שאם לא אמות, אשנא את גיא נורא גם אם כל העולם יגיד שזה לא קשור לבכי שלי והכל.
גיא פוקד עלי 'תתקשרי למיילדת'. אוקי, אני ממלאת הוראות, מתקשרת ובוכה לה, אומרת לה שיורד לי המים, וגם דם, ומה לעשות. בית חולים. אני

[אי_בודד*]

חזרה להווה 21.11.2013.....
כן, ככה באמצע פתאום נפסק לו הבלוג שלי, זה המם אותי עכשיו קצת כשפתאום פגשתי בו מהגנזכים וכמו שאמרתי, שאב אותי אחורה אל ימים רחוקים, בודדים וגם קסומים

אני זוכרת לרוב די מצוין את ההתרחשויות אחכ, אבל ממש אין לי כח לחזור לשם. זה קשה. מתיש. לא יודעת בדיוק מה המילה

קיצורו של דבר, הגענו לביהח בשבוע 33 עם דימום ופחד מוות, ואחות שאומרת לי שיכול להיות שאני אוטוטו יולדת, ואני בוכה לה מתחננת, כאילו שזה תלוי בה, כמו איזה תלמידה סוררת למורה, מסבירה שלא, לא כדאי לעוברית שלי להוולד עכשיו, אני עוד לא מוכנה אני. אני עוד ילדה קטנה בעצמי שאמרו לה שיולדים משבוע 38 ואילך, לא?! יש לי עוד חודש חודשים לגדול לה לאם. סו, פליז פליז לא עכשיו, לא היום , לא הלילה. והאחות, זקנה וטובה, פשוטה וחכמה כזו, אומרת לי משפט שאזכור עוד הרבה זמן - 'חלק מההבשלה להורות, היא לדעת לקבל את הלא מתוכנן, את הלא בזמן, זה לא תלוי בך יותר'
לילה הזוי עובר על כוחותינו, אבל בחסדי שמים הענין מתברר כלא מדאיג, אם כי לא ברור. השליה בסדר ואני נשארת שתי לילות למעקב, לבד, בוכה בלילות לגיא בפלאפון, מפחדת שאשנא אותו ואת עצמי אם יקרה משהו.. אבל בסוף חוזרת הביתה בששון. עדיין עם בטן להמשך הריון מדהים. כמה שפתאום לומדים להעריך ולהודות.

במבט לאחור, היה גם טוב בכל הסיפור הזה... (חוץ מזה כמובן שהוא גמר את הריב שלפני והגאווה המטופשת שלי והאדישות של גיא די הלכה לעולמה לעת ההיא...)
בעצם זה עשה לי , לנו סטאז' קצת הכין אותנו לרעיון של ההורות, שזה בעצם קורה ברגע אחד ולא צפוי. רק אח"כ הבנתי עד כמה.

[אי_בודד*]

החיים בשבועות המתקדמים של ההריון על האי הבודד המשיכו להיות עתירי מעשיות, הייתם צוחקים ובוכים איתי ביחד אילו היה לי הכוח לפרט...

שבוע 37

האי הבודד מקבל אורחת מהעולם החיצון, אמא שלי מגיעה להיות איתי, ושחלילה לא תפספס לידה מוקדמת מגיעה כבר עכשיו מה שבטוח. מי ידע שהלו"ז לא ממש יהיה מתוכנן?!

[אי_בודד*]

כמעט כל ההריון היינו לבד. הכי לבד שיכול להיות. לטוב ולמוטב. אבל התרגלנו לזה. התרגלנו כלכך לחיים בשניים וזהו. בלי משפחה בלי חברים בלי אף אחד. כמובן שהכרנו כאן אנשים ולא ממש חיינו על אי בודד במובן הפשוט של המילה, אבל בתכלס, וסופו של יום וגם בתחילתו זה היה גיא ואני אני וגיא. הרבה פעמים זה היה קשה מנשוא הלבד הזה, אבל באיזשהו מקום זה יצר ביננו חיבור עמוק בבסיס, מעבר להכל. לא יודעת להסביר במילים.כאילו גם כשהיה לי רע וגם כששנאתי אותו, היה לי רק אותו בניכר הגדול הזה. היינו כמו חוף זה לזה, גלים נשברים והולכים וחוזרים לעולם באותו מפרץ

השבועות האחרונים של ההריון היו שברירים אבל מרגשים, כמו גלי קצף עדינים, מחכים לספינה, בודקים עם יש איתותים. בגדול הסערות מאחרינו ועכשיו הכוחות מאוחדים אדם אחד נשמה אחת .
לעיתים מזומנות הייתי גוררת את גיא לספה לרבוץ שם בחיקו, לפעמים מדברים אבל לרוב פשוט יושבים מחובקים, חולמים, מאזינים למוזיקה ומקשיבים לגלים.

הים היה חבר טוב שלנו באותה תקופה, ירדנו אליו הרבה מלמדים את פיצית מגיל מינוס אהבת ים מהיא