בשמת פירוק א

אנונימי

הוצא מהדף בשמת א, ממתין להמשך פירוק לגורמים:

עדכון מהלילות שלנו (אני מספרת רק לך ולא בדף שלי, כי נראה לי יותר מתאים) - הלילה נעמה התעוררה ברווחים של 3 שעות, ואחרי כל יניקה עברתי לישון על הבטן!
זה מוזר מאוד, כי רק לילה אחד הסברתי לה את העניין, היא בכתה איזה 2 דקות ואז נתתי לה ציצי, ולמרות זאת חל שיפור כבר בלילה שאחריו והלילה.
עולה בי מחשבה נוספת - יכול להיות שהיא כבר היתה לקראת הבשלה של שלב (שלב במודעות שלה, בהבנה שלה, באופי השינה שלה), ויחד עם זה, בגלל שאנחנו ישנות יחד ומסונכרנות, אז גם אני הרגשתי את זה ופניתי לעזרה דווקא אז.
ועדיין זה מפליא כמה התינוקות הם יצורים תבוניים ומדהימים ביותר.

ועדיין זה מפליא כמה התינוקות הם יצורים תבוניים ומדהימים ביותר
אכן, אכן!
אני אומרת את זה - אבל עדיין נדהמת כל פעם מחדש מהפלא שמתרחש! (-:

הי בשמת, גיסתי סיפרה לי שהיא ראיינה אותך בעניין הבלי חיתולים לדה מרקר, אז רציתי לספר לך שהעולם שוב קטן כזה ושזו גיסתי.
כל טוב @}

תראי, אני יודעת שאין פה שום גילוי מרעיש ברמה הציבורית, אבל מאז שהורדתי לפוצ'קה את החיתולים היא פשוט תינוקת אחרת. שלווה, שמחה, יבשה ותקשורתית מתמיד. אני מניחה שעוד כמה גורמים חברו לתוצאה הזאת, אבל אין לי ספק שהסרת החיתול לרוב שעות היום ושיפור התקשורת בינינו עזרו מאוד. זה פשוט כיף!
אז תודה (ולהתראות בחוג בית כשיצליח להתארגן במהרה בימינו)

הי בשמת,
נכנסתי להודות ולדווח שאפילו אבא לוקח לפשפושי ליילה, כשאני מצליחה להעיר אותו

עברנו מספר ימים אצל סבא וסבתא וגם היה סביר, בהתחשב בזה שהייתה קצת עצבנית עקב הצמחת שיניים ועצירות קלה.היינו עם חיתול בד והפסקות, שמתי לב שבחוץ היא לא רגילה לעשות ובנתיים רק הצעתי לה אבל פרנסה לא הייתה, מה שהפך אותי ליותר מוזרה ממה שכבר חושבים עלי P-: (הסכימו לסלוח לי על כול אלה בתנאי שנשלח למסגרת חינוכית...) זה עניין של הרגל או של טעם אישי?
זהו,
חוץ מזה
כפי שבטח שמת לב, בעיות אוכל אין לנו, וגם אני מבשלת מאוד פשוט, אז אתם מוזמנים לבקר אותנו בכול עת, טיול משפחתי לכפר, יש לנו להציע משטחי ליקוט, גינה כיפית, גן שעשועים מול הבית וכמובן תיאבון בריא (שעלול להיות מדבק

)
המשך חג שמח @}

זה עניין של הרגל או של טעם אישי?
גם וגם. תמשיכי להציע, בכל מיני מקומות. אצלנו עבדו סיפורי רקע, בנוסח "בוא נשקה את העץ, הוא מאוד אוהב שעושים עליו פיפי" ועם כל מיני תוספות הומוריסטיות. מה שיותר מצחיק עבד יותר טוב (-:

גם אני חוטאת בזה לעיתים, אם כי לא ברמות האלו, וכשבתי לדוג' חיסלה את התפוחים שהיגשת לנו היה לי מאוד לא נעים ואת היית זו שהרגעת אותי. אני מוצאת את עצמי מרגישה לא בנוח כשהיא בעצם רק מתיידדת עם אנשים חדשים, מסתקרנת, מגלה טעמים חדשים או סתם אוכלת להנאתה משהו שטעים לה, חופשייה מכבלי "הלא נעים לי", עדיין לא מקולקלת.
למזלי אישי היקר חופשי מכל אלו ועוצר אותי כשאנחנו יחד, ובשאר הפעמים, אני משתדלת לשחרר, אבל כמו שראית לפעמים מתפלק לי...

אחד הדברים שלמדתי עם השנים, הוא לקבל את הנתינה באהבה. גם לקבל צריך ללמוד, ולקבל באהבה את מה שניתן באהבה.

וכשבתי לדוג' חיסלה את התפוחים שהיגשת לנו היה לי מאוד לא נעים
היה לי ממש כיף והייתי מתבאסת אם לא היתה אוכלת (את רואה? הדברים נראים הפוך מהצד המארח). וגם קצת התבאסתי אחר כך כי שכחתי שהכנתי עוד תפוח במטבח ויכולתי לחתוך אותו גם.

חופשייה מכבלי "הלא נעים לי",
אהה... בקיצור כולנו באותה סירה? (-: והיא עוד ילדה כל כך מתוקה, מקסימה, משתפת פעולה! אפשר ללכת איתה לסדנאות! זה נדיר!

גם לקבל צריך ללמוד, ולקבל באהבה את מה שניתן באהבה
אמן אמן.

עכשיו לענייני פשפושים. קוראת בעניין את מה שאת כותבת לאחרונה, ומהנהנת בהסכמה. אלא שזה העלה נושא שאני קצת מתלבטת בו באחרונה.

אחרי שהיתה כבר מאד עצמאית לפני כמה חודשים (היתה פושטת מכנסיים, הולכת לסיר, מפשפשת או מקשקשת, מרימה את הסיר, מפנה את תוכנו לאסלה, (ר"ל) מורידה את המים, ואז ניגשת אלינו ומבקשת שננקה לה את הטוסיק) אני, בהתקפת "חשוב לי מאד שהיא תשמר את הכריעה ומה פתאום אני מלמדת אותה לשבת על סיר??" ירדתי מזה והתחלתי להציע לה לעשות על מגבת או בסיר קטן שכורעים עליו. בתגובה, ולאחר תקרית קקי מאד גדול שכנראה הגיע עד לישבנים בסיר הרגיל, היא הפסיקה לעשות בו כליל.

המצב כרגע - בת 22 חודשים, בלילות אני מחזיקה אותה מעל קערה תוך כדי הנקה (ככה הכי קל לי. היא לא מתעוררת לגמרי, אני לא מתעוררת לגמרי ואין טרגדיות. לא מוכנה עם אבא, לא רוצה להתעורר ממש ללכת לשירותים, ואין לי שום בעיה עם זה.) בימים אם יש קקי נהיית חסרת מנוחה ומבקשת במילים קקי, אם יש פיפי נהיית חסרת מנוחה, מביטה למטה, ולרב אני עירנית מספיק כדי לקחת אותה למגבת או לסיר שאני מחזיקה אותה עליו. עוד אפשרות פופולרית זה שאני אתמוך בה בכריעה מעל לאסלה, שזה גם מה שאני עושה. כלומר, כורעת מעל לאסלה. שזה, בואי נודה, תעלול די מסובך לגיל הזה. אני שוקדת על לומר "בפעם הבאה אמרי לי "אמא פיפי" לפני שאת עושה." כי אין ממש תקשורת מילולית סביב הפיפי, ואני תוהה אם זה כי אני מבינה אותה כל כך טוב, או כי התחושה מתבלבלת לה (היא לא פעם מבקשת לינוק כשבעצם היא צריכה פיפי, ומי שמכריע מה פשר הבקשה זו אני, למרבה האירוניה..)

בקיצור, עוד אני שואלת וברור לי שמכיוון שלא לא נוח לי עם זה, ואני חותרת למשהו די מסויים שקצת מסובך לה וגדול עליה כרגע, אז אין לי מה לדחוק בתהליך או לתהות אם המצב כמו שהוא בסדר...

בקיצור, הכל בסדר. אני אשמח לשמוע מחשבות בכל זאת. אם יש לך מה להאיר, אני פה עם פנס.
תודה @}

לגבי הפשפושים: אני מסכימה עם כל הניתוח שלך.
אני מציעה להתחיל לחשוב: "זה שלב כזה וזה עובר. בקרוב מאוד היא תסכים לעשות בסיר". ואני מציעה לארגן סיר חדש, גדול כראוי.
המטרה היא שיהיה לה כיף לעשות בסיר שלה, ולאט לאט ייעלם הקטע הרע שהסיט אותה מזה.
עם כל הכבוד לכריעה, היא דורשת תנאים. בימי קדם כרעו על שתי אבנים, ועשו לתוך הרווח ביניהן. ואגב, בערים זה היה סיוט ויש על זה תיאורים במקורותינו. הסיר היה המצאה טובה יותר. כשהיא תגדל ותתאים פיזית לתעלולי כריעה על האסלה, תלמדי אותה. בינתיים, המיומנות הפיזית שזה דורש בתנאים שלנו - לדעתי גדולה על תינוקות. עדיף שהיא תלמד להסתדר בעולם הנוכחי, עם סירים ובתי שימוש רגילים. אף אחד לא עושה על מגבת על הרצפה בבית שלו, למה ללמד ילדה לעשות את זה? (כלומר, אני מבינה למה, אני רק חושבת שזה מבלבל מדי ומשיג מטרה הפוכה).

בשמת - אם כבר באת, ראית, קראת מאד מעניין אותי לשמוע התיחסות שלך לנושא האחרון שכתבתי עליו (לא להיות כמו הנשים האלה ש-).
סליחה אם אני מפספסת בגדול, אבל יש לי תחושה שאת עברת דרך משמעותית בנושא הזה בשנים האחרונות, לא?

מאד מעניין אותי לשמוע התיחסות שלך לנושא האחרון שכתבתי עליו (לא להיות כמו הנשים האלה ש-).
אני מקשיבה לך.
זו ראייה חדשה לי ושונה מהראייה שלי, אז אני מקשיבה לך. כדי להבין. כדי ללמוד יותר. אני לא חושבת שאני במצב להביע איזושהי דעה בנדון, עדיין.
יכול להיות שאילו היית כותבת בצורה מפורשת, הנשים האלה ש- מה? שמה? מה הן הנשים האלה? מה איתן? מה הן עושות, חושבות, לא יודעת מה? מי הן?
פה ושם אני קולטת הבזקים של הבנה, שאולי אומרים לי על איזה מין נשים את מדברת. אבל רוב הזמן אני מרגישה בערפל ואני לא בטוחה למה את מתכוונת.

יש לי תחושה שאת עברת דרך משמעותית בנושא הזה בשנים האחרונות, לא?
אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף למה את מתכוונת. אולי יש לך כוח להסביר קצת יותר?

רוב הזמן אני מרגישה בערפל ואני לא בטוחה למה את מתכוונת.
גם אני, האמת. אני מנסה להעביר תחושה מעורפלת ו"מובנת מאליה" למילים, וזה לא קל.

אולי יש לך כוח להסביר קצת יותר?
אני מאד נזהרת, כי יכול להיות שכל מיני דברים קיימים לגמרי בדמיוני ולא במציאות, אבל עד כמה שהיכרתי אותך את אדם מאד רציונלי, שמאמין במתודה מדעית (גם אם לא ממהר לאמץ לחיקו כל מה שנושאר את הכותרת "מחקר מדעי"), בלי נטיות ניו אייג'יות וכו' וכו' - כאילו אחזת באיזשהו סט של תכונות שיש להן מכנה משותף. אבל אז באו כל מיני דברים בחיים שלך והכריחו אותך להרפות מחלקים מהסט הזה. לדוגמה להאמין שאייפק עובד. לדוגמה לעבור מקריירה של דוקטור באוניברסיטה לפליי-ליידי. קשה לי להאמין שעשית את המעבר הזה בלי לעבור שינוי משמעותי באיך שאת תופסת את עצמך ואיך שאת מקטלגת את העולם, ומכל התיאורים שקראתי אותך מתארת את הרקע שלך ואת איך שגדלת, אני בטוחה שהיית צריכה להתמודד עם הנושא של מתן ערך ושיפוטיות, קודם כל בינך לבין עצמך.
(ושוב, סליחה אם אני כותבת פה שטויות שאין להן שום קשר עם המציאות. מבחינתי תמחקי הכל אם יש צורך)
אני יודעת שאני עדיין לא ברורה, אני מתנצלת. אני מקווה שמחר יהיה לי יותר פנאי לחדד את הנושא הזה בבלוג.

זה פחות או יותר נכון.
אבל, זה נשמע כמו מהלך הפוך ממה שאת מתארת. לכן זה לא ברור לי.
כמה דיוקים:
"להאמין" שהאייפק עובד: לא מדובר פה באמונה. מדובר פה באמ-אמא של המתודה המדעית: התצפית. האייפק עובד, זה ברור לי מהתוצאות.
כמו שאם אני אערבב מים חמים עם מים קרים (ניסוי שילדי עסוקים בו בזמן האחרון) אני אקבל מים פושרים. אני לא בדיוק יודעת איך זה עובד, אבל את השאלה הזאת שאלו כבר לפני הרבה זמן ומספיק מדענים חשבו על זה ובדקו את זה, ככה שיש תשובות. אני פשוט אף פעם לא מצליחה לזכור אותן, אבל יש.
לא בטוחה שיש תשובה מלאה, אגב. ב"תורת הכאוס" הוא מזכיר את השאלה של "איך" זה קורה בתיאור של דגם ההתערבבות של המולקולות של המים, לא ברור לפי מה פונה כל מולקולה לכיוון אחר וכו'.
אני לא יודעת איך האייפק עובד, אבל אין שום דבר במדע שאוסר עליך לראות שמשהו עובד גם אם אתה לא יודע איך זה קורה. יש רק מיתוס של איסור כזה, בפסבדו-מדע...
הנכונות לפנות לטיפול כמו אייפק נמצאת במקום אחר.
לא בקטע המדעי, אלא בקטע של "מה נחשב רציונאלי".
וזה לא אותו הדבר.
כי מה ש"נחשב רציונאלי" מקיים יחסים הרבה יותר מורכבים עם ה"מדעי". והוא מורכב קודם כל מיחסים חברתיים. "נחשב רציונאלי" זה בתוך חוג מסוים. בקרב אנשים מסוימים. נגיד, בקרב שכבת האינטליגנציה המשכילה והרואה את עצמה כ"נאורה" בחצי השני של המאה העשרים, נגיד בשנות החמישים עד השמונים, היתה שורה של דברים שנחשבה ל"אמונות תפלות" פרימיטיביות (ההיפך מנאורות), והיתה שורה של דברים שנחשבו ל"מתקדמים" ו"רציונאליים". זה היה חלק מהמורשת של תנועת ההשכלה האירופית, יחד עם כל ההנחות שיש מושגים כאלה "מתקדם", רציונאלי, אמונה תפלה, פרימיטיבי, ויחד עם התיוג של כל אחד מהם בצד החיובי או השלילי.
לבוא מתוך התרבות הזאת, להיות נציגה של התרבות הזאת, ובכל זאת להיות עם ראש פתוח מספיק לבדוק, להעז, לנסות, לשאול, להעלות סימני שאלה על המוסכם - זו למעשה תמצית הרציונאליות וההשכלה כפי שהן מוגדרות ומתיימרות, אבל מבחינת הנורמות זה ללכת נגד הנורמות.
אוף, יצא לי נורא מורכב, אני לא בטוחה שיצא מובן.
כלומר, זה לנהוג לפי התורה כפי שהיא מנוסחת וכתובה, לפי מהותה, לפי רוחה - אבל לא לנהוג לפי הפרקטיקה של אלה שרואים את עצמם כשליחיה עלי אדמות.
זה משהו שהוא נורא "אני" והוא הולך ומתחזק עם השנים.

לדוגמה לעבור מקריירה של דוקטור באוניברסיטה לפליי-ליידי
איפה את רואה את הסתירה? בנושא הסטאטוס?
בכל מקרה, הנושא שמעניין אותי מאז ומתמיד הוא נושא השינוי. במחקרים שלי, השאלה שלי היתה על מוקד השינוי. איך נכנס דגם חדש לתרבות. איך חודר מודל חדש למערכת. זה נושא שמרתק אותי. ומאז ומתמיד הוא ריתק אותי לא בגלל הסוגיה התיאורטית בלבד, אלא בגלל שהפן המעשי משך אותי. תמיד רציתי להבין לעומק את המתכון, איך יוצרים שינוי. כי אני רוצה ליצור שינוי.
בפליי ליידי, אני נוגעת בנפשות. אני עוזרת לאנשים ליצור שינוי. שינוי שחשוב להם.
יש פה גם עזרה לאנשים, גם התעסקות בנושא השינוי, גם מעקב אחרי שינוי בפועל.
לעומת ההוראה באוניברסיטה, זה הרבה יותר מספק. אין לי כוח יותר ללמד אפילו אדם אחד שיושב בכיתה שלי בלי רצון ללמוד.
ואין לי כוח יותר ללמד אפילו קורס אחד בנושא שכפו עלי מהאוניברסיטה במקום שאלמד את מה שמעניין אותי, כאן ועכשיו.
יוצא, שחוגי הבית שלי אני מלמדת רק את מה שמעניין אותי ללמד, רק לאנשים שמעניין אותם ללמוד. זה לקחת את התמצית שהיא אני, ולמצוא לה מסגרת אחרת, שתתאים לי באופן אישי.
שוב, המהות היא אני, יותר לפי הדרך שלי, פחות לפי הציפיות והנורמות של החברה ממישהי שבאה מהתרבות "שלי".

"להאמין" שהאייפק עובד
הבעיה שלי עם אייפק מאד דומה לבעיה שיש לי עם הומאופתיה: ההסברים נשמעים קשקוש מוחלט, ואי אפשר להתווכח עם זה שזה עובד
(כלומר אפשר, ואולי יש מחקרים שמוכיחים שזה עובד ואולי אין, אבל אני לא יכולה להתווכח עם זה שהגעתי להומאופת עם ילד בהתקף אסתמה והמלצה לאינהלציות וסטרואידים, ואחרי שעתיים לא היה לו כלום. פשוט כלום)
ואז אתה עומד מול עצמך וצריך ליישב את מה שאתה רואה (=עובד) עם כל מיני דיבורים שאתה לא יודע מאיפה להתחיל ולהקשיב להם. לא "אתה לא יודע איך זה עובד", אלא "אנשים מסבירים לך איך זה עובד ובא לך לסתום את האוזניים ולצרוח מרוב שזה נשמע לך שטויות". אז נכון, אפשר לקבל את הבשורה ולהתעלם מהשליח, אבל פה בדיוק זה נכנס (אצלי, כמובן) ל"לאיזו קבוצה אני שייכת" - לעכו"מים שוחרי אנרגיות או לעולם הרציונלי. אין צורך שתשימי לי את רציונלי במרכאות, אני מבינה את זה לבד, אבל רק רציונלית (-;

איפה את רואה את הסתירה? בנושא הסטאטוס?
כן, אבל במובנים מאד עמוקים של סטאטוס. בדיוק הציפיות והנורמות של החברה ממישהי שבאה מהתרבות "שלי". אין צורך להסביר לי את החשיבות של ההשתחררות מציפיות ונורמות כאלה, אבל מהם באמת ה-babysteps של ההשתחררות הזו? ומאיפה הם באים - מהראש? מהגוף? האם שכנוע עצמי יכול לעבוד בכלל בתחומים כאלה? האם נדרש מסלול עוקף מילוליות? מה? וכאן בדיוק אני באה אלייך ואומרת: נדמה לי שאת עשית את המסע הזה שאני בדיוק אורזת לקראתו; יש לך טיפים?

או!!! הו!!!!!! איזה שאלות.
רגע, אני עושה חשבון בראש. תשמעי, עשיתי חשבון והגעתי למסקנה שאני עושה את המסע הזה יותר מעשרים שנה. מכל מיני כיוונים ובכל מיני דרכים. קטעים מהתיאור שלו פזורים כאן באתר.
טיפים? איך אני אסכם את כל זה לטיפים?
זה המסע של החיים:
להפוך להיות אני.
ואולי צריך גם לסבול משהו מספיק שנים כדי שתוכל להשתחרר ממנו... כלומר, יש דברים שאי אפשר לדעת בגיל עשרים. אפשר לדעת אחרי מספיק שנים שעשית משהו, אם הוא מתאים לך או לא מתאים לך.

אני נדחף לדיון, אני מאוד נזדהה. וגם לגבי מסע של 20 שנים...
לבוא מתוך התרבות הזאת, להיות נציגה של התרבות הזאת, ובכל זאת להיות עם ראש פתוח מספיק לבדוק, להעז, לנסות, לשאול, להעלות סימני שאלה על המוסכם - זו למעשה תמצית הרציונאליות וההשכלה כפי שהן מוגדרות ומתיימרות, אבל מבחינת הנורמות זה ללכת נגד הנורמות.
בשמת, זו תמצית הרציונאליות בשבילי. זו המהות.

הבעיה שלי עם אייפק מאד דומה לבעיה שיש לי עם הומאופתיה: ההסברים נשמעים קשקוש מוחלט, ואי אפשר להתווכח עם זה שזה עובד
עם כל מיני דיבורים שאתה לא יודע מאיפה להתחיל ולהקשיב להם. לא "אתה לא יודע איך זה עובד", אלא "אנשים מסבירים לך איך זה עובד ובא לך לסתום את האוזניים ולצרוח מרוב שזה נשמע לך שטויות".
"לאיזו קבוצה אני שייכת" - לעכו"מים שוחרי אנרגיות או לעולם הרציונלי.

זו בעייה של הנחות יסוד. פרדיגמות. ומה שטוב איתן, עם הפרות האלו (רבים של "הפרה דיגמה"

), שניתן להחליפן. זה נקרא Paradigm Shift.
יש להבין שתפיסת העולם שלנו נובעת מ- ומוששתת על הנחות יסוד. לא אמיתות ולא מוחלטות. פשוט הנחות יסוד שקיבלנו מהסביבה במהלך חיינו. לכן, תלויות תרבות, כפי שבשמת תיארה זאת יפה. "נחשל", "פרימיטיב" ו-"לא ראציונאלי" אלו הן אבחנות תלויות תרבות.
כאשר אדם שניזון ממזון סופרמרקט סטנדרטי ("דיאטת ערוץ 2" טהורה ללא שום חקירה נוספת) אומר לטבעוני שחוקר אודות המזון שהוא אוכל שהוא אידיוט, לי אין ספק מי כאן הרציונאלי ומי פועל על אוטומט, by default, לפי קונפיגורציה של הסביבה. או בעברית, התנייה. שלרוב נובעת מאינטרסים כלכליים ופןליטיים של מי שמחזיק במושכות השלטון.

דוגמה לשינוי פרדיגמה: למה הדיבורים על "אנרגיות" כאלו מופרכים? ולמה התפיסה על אחדות אנרגטית בין האדם לבין שאר עולם החומר הינה מופרכת? הרי קיימת זיקה פיזיקאלית-מדעית-בת-מדידה לקשר שיש לנו עם אנרגיית השמש: אנו זקוקים לטמפרטורה אמביינטית של נאמר 15 עד 26 מעלות, ניזונים משרשרת מזון שתחילתה בפוטוסינתיזה, העור שלנו מייצר ויטמין D גם בתהליך דמוי פוטוסיתיזה, מנגנון הגשם היורד עלינו גם מונע בכח השמש, כדוה"א לכוד במסלול סביב השמש... עם כל אלו אין וויכוח. אז למה שלא יהיה רובד נוסף? "יסוד האש" כפי שנקרא בתרבויות עתיקות, פרמיטיביות, נחשלות ולא רציונאליות ושטופות דעות קדומות ואמונות תפלות. טפו. עובדי כוכבים ומזלות.

הבעיה שלי עם אייפק מאד דומה לבעיה שיש לי עם הומאופתיה: ההסברים נשמעים קשקוש מוחלט, ואי אפשר להתווכח עם זה שזה עובד
קראת את אי רציונאלי?
גם אני מאותו המסע. בול. את כבר עושה אותו, כמובן. ואני מוצאת שבמסעות מה שחשוב זה לא מה לארוז, אלא מה לא לארוז. כי לרוב את מה שחסר אפשר להשלים בדרך, אבל להפטר מהבגאז' המיותר, זה כבר תיק תיק

(quadruple pun intended)

אח, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים! ז'ראר, ניצן! איזה יופי שבאתם!
(ז'ראר היקר, אני יודעת שיקירתך מעלה תהיות לגבי "השהות באתר של באופן כביזבוז זמן", אבל לעומתה, אני רואה את עצמי נשכרת ברמות על).

עוברת אורח, נזכרתי במשהו. יכול להיות שאת מתייחסת לדברים שכתבתי פעם, שכחתי באיזה הקשר ובאיזה דף, על המעבר מלהיות רק אדם רציונאלי-עד-מאוד לאדם שנותן מקום גם לדברים אחרים (חלק מזה, לדעתי, בדף על הספר תחזוקת בעל).
אולי התהליך של ההסכמה להיות אשה (נשים לבושות באופן טבעי ?), התהליך שבו התחלתי להבין דברים שאסכם אותם בקיצור רב כ:

להיות חכמה במקום להיות צודקת (להפסיק להיות "צודקת")
להיות רכה ולשים לב מתי אני נעשית נוקשה וקשה
להסכים להיות במקום לעשות
להסכים להרגיש במקום לחשוב (טוב, טוב, חלק מהזמן, חלק מהזמן...)

לתת מקום לכל. לא אחד על חשבון השני, אלא מעברים גמישים בין אפשרויות בחירה יותר רחבות.
כלומר, להיות גם חכמה, לא רק צודקת בלי לחשוב על המשמעות ועל התוצאות.
להיות גם רכה, כשצריך, כשזה מתאים, במינון הנכון.
להיות גם ב"הוויה" וב"חוויה" ולא רק לעשות לעשות לעשות כל הזמן.
לתת גם שקט פה ושם, לידיים, לראש.
לתת מקום גם לרגשות, מקום של כבוד, מקום עם הקשבה, מקום עם חשיבות, לא רק לבטל אותם כל הזמן בלי שאפילו ידעתי שביטלתי אותם, ולעבור אוטומטית למסלול הרציונאלי או החושב (זה לא בהכרח אותו הדבר).

ענווה.
צניעות.
כבוד.
התחשבות.
יותר מחשבה על האדם שמולי, יותר לראות את האדם שמולי ולבוא אליו עם הלב - במקום לראות רק את ה"רעיונות" ולבוא אליהם עם השכל.

(אם הייתי פותחת היום את אמא שאוהבת יותר אני לא יודעת מה הייתי אומרת, אבל אחרת. בעצם זה דף שלא נפתח אלא נקרע מדיון אחר והועבר כי התברר שנפתח נושא חדש. אבל אולי הייתי מתחילה בזה של"אהבה" קוראים רק בטעות "רגש". כי האהבה היא לא רגש באמת. "האהבה" איננה הרגש הזה שמציף אותך כשאת מתבוננת באובייקט אהוב. האהבה היא יחס. את הרגש המציף קשה למדוד, או אפילו בלתי אפשרי. יחס אפשר למדוד. יותר מזה, יחס צריך למדוד. אנחנו, כי אנחנו חיים בתרבות חסרת אהבה, מזייפת אהבה, וחשוב לנו ללמוד בבגרותנו להבחין בין יחס אוהב לבין יחס לא אוהב. כמו שמלמדים היום נערות לזהות גבר מתעלל, גבר מכה).

אני רושמת בהינף מקלדת, אבל זו עבודה קשה. עבודה כל כך קשה. שוב ושוב נופלים לדרכים הכבושות, הסלולות, הדרכים שתוכנתו בי מלידה, שצרובות בי עמוק, ושוב ושוב ללמוד את הסליחה ואת הקבלה ואת ההשלמה ולקום ולנסות מחדש, כי כל עוד אני חיה אני יכולה ללמוד.
ללמוד.
זו עוד תמצית שלי.
תמיד אפשר ללמוד משהו חדש. להיות משהו חדש.

שליחה על ידי שירין* » 04 מאי 2008, 20:48

היי בשמת,
רציתי להתייעץ אתך לגבי סידורי לינה במיטה המשפחתית.
כרגע אנחנו 3 במיטה, הילדה עדיין (בגילה המופלג - ארבע וחצי!) במיטת התינוק חסרת הדופן האחת הצמודה למיטתנו. למה? כי כבר שנתיים אנחנו מניחים / מקווים שהיא תעבור מתישהו למיטה היפה והמרווחת שמחכה בחדר שלה, וזה לא בדיוק קורה. בספטמבר צפויה להצטרף אלינו תינוקת חדשה, ולא ברור לי מה לעשות לגבי סידורי הלינה. אין מקום בחדר השינה שלנו (או בכל חדר אחר בבית, למעט הסלון) להוסיף מזרן יחיד מהצד השני של המיטה הזוגית - יש רק רווח קטן שנותר בין המיטה לקיר (אנחנו מעמידים שם כריות). את התינוקת הייתי רוצה להשכיב במיטת התינוק הצמודה למיטה שלנו. מה שאומר שהגדולה תצטרך לעבור לישון באמצע, בין שנינו. זה מאוד לא נוח מבחינתי. המיטה הזוגית שלנו היא אמנם יחסית גדולה - 1.60 - אבל גם כך אני מרגישה לעיתים קרובות דחוקה, כי הילדה מתגלגלת עלי מתוך שינה ולמעשה לא ממש ישנה במיטת התינוקות (אני לא מאשימה אותה - זה כבר החלט קטן בשבילה ולא נוח). אבל לפחות בעיתות מצוקה באמצע הלילה אני יכולה לגלגל אותה בחזרה או לבקש ממנה לזוז לשם. כשהיא תישן בינינו - בכלל לא תהיה הפרדה ולא יהיה לי מרחב שלי שאני מאוד זקוקה לו.
בן הזוג טוען שכשהתינוקת תיוולד, הוא מוכן לעבור עם הגדולה לחדר שלה, לפחות עד שהיא תתרגל. לדעתי זה לא פתרון טוב, כי או שהיא תתרגל לנוכחותו שם וזה יימשך הרבה זמן, או שהיא תרגיש מקופחת שאחותה הקטנה איתי. הוא גם אומר בצחוק שהוא יכול לישון בחדר של הילדה ואני עם הבנות בחדר השינה. פתרון גרוע מבחינתי.
הילדה טוענת שכשאחותה תיוולד היא תעבור למיטה "של הגדולים", אבל אני כמובן לא סונה על זה. לדעתי רק יהיה לה קשה יותר. (עד כה היא ניסתה פעמים ספורות לישון בחדרה, וגם זה רק מתוך לחצים של הסביבה - סבתא, חברים שכבר ישנים במיטה שלהם, זה שהיא שמעה על "מלאך הקסם" - כמובן לא מאיתנו! - שמחלק מתנות רק למי שישן במיטתו).
בקיצור - מלכוד!
חרשתי את דפי מדור המיטה המשפחתית (בעיקר " ארבעה במיטה המשפחתית"), אבל לא מצאתי מזור, למעט הקלה לראות שאני לא לבד (-: אשמח אם יש לך רעיונות או מחשבות בנושא. אולי אחר-כך אעתיק את שאלתי ואת תשובתך לדף המתאים?
תודה!

שירין,
מזל טוב! זה קודם כל.
המממ. קצת קשה לי לחשוב על רעיונות.. כשהינוקא נולד, הבכורה היתה בת 5 וכמובן ישנה איתנו. ממש לא חשבתי שמתאים, משום בחינה, להעביר אותה לחדר משלה, ולהשאיר את התינוק איתנו. רק עכשיו (עכשיו = לפני חודש), כשהם בני עשר וחצי וחמש וחצי, הם עברו ביחד לחדר "משלהם" (לכוך שנקרא "חדר הילדים"). ביחד.
אז האמת, הדעה שלי היא שהיא באמת קטנה, שילדים בגילה לא אמורים לישון לבד, בטח לא בחדר נפרד, ועוד יותר - נראה לי שיש אפילו מספיק פסיכולוגים שיסכימו איתי שיש משהו מאוד לא בריא בזה שהיא תישן לבד בחדר שלה, בעוד שכל יתר בני המשפחה, האנשים הכי חשובים בחייה, ומי שהיו עד לפני רגע "רק שלה": אמא, אמא, אמא, אמא, וגם אבא והתינוקת החדשה, ישנים להם ביחד, בלעדיה. או-הו!
מיותרת, מקופחת, בודדה, זנוחה, מי צריך שכל אלה יתעוררו אצל בתו המתוקה הקטנה והאהובה, בבת עינו

בן הזוג טוען שכשהתינוקת תיוולד, הוא מוכן לעבור עם הגדולה לחדר שלה, לפחות עד שהיא תתרגל. לדעתי זה לא פתרון טוב, כי או שהיא תתרגל לנוכחותו שם וזה יימשך הרבה זמן, או שהיא תרגיש מקופחת שאחותה הקטנה איתי. הוא גם אומר בצחוק שהוא יכול לישון בחדר של הילדה ואני עם הבנות בחדר השינה.
קודם כל, איזה בן זוג מקסים. איזה אבא אוהב. הוא שם על השולחן את הדברים הכי מהותיים, הכי מטרידים, שלדעתו (ואני מסכימה איתו) הכי חשוב לפתור:

שהגדולה לא תישאר לישון לבד, בשום מצב.
שהקטנה חייבת לישון עם אמא.
שאמא בעצם הכי חשובה לשתי הבנות.

כיוון שאף אחת מההצעות שלו לא נראית לך, וכיוון שבואי נודה בכנות שהאפשרות שהיא תבחר מרצונה ללכת לישון לבד בחדר שלה ובמיטה שלה בחודשים הקרובים די קלושה (ועוד החמרת את העניין בזה שפנית דווקא אלי לעצה (-: ), אז הנה מה שחשבתי עליו:

כרגע יש בחדר שלכם מיטת תינוק, מיטה שלכם ועוד רווח קטן עד הקיר?
אפשרות שמשפחות רבות מאוד במיטה משפחתית בוחרות בה היא לסלק את כל המיטות ולעבור למזרונים.
החסרונות: יש אנשים שקשה להם הרעיון של שינה בגובה הרצפה כמעט; קשה להיפרד מרהיטים אהובים; בחורף עלול להיות קר (אגב, חשוב לשים מתחת למזרון מחצלת קש/במבוק או שטיח/ים או קרשי עץ מהסוג שיש באיקאה מתחת למזרונים במיטות, כדי שהמזרון לא יהיה ישירות במגע עם הרצפה, וחשוב לאוורר, שלא ייווצר עובש).
היתרונות: לא צריך לפחד שהתינוקת או הילדה יפלו מהמיטה; אפשר לנצל את כל שטח הרצפה ולחסוך את השטח שהולך על מסגרות המיטות; נוצר מקום לכולם ביחד, שיש בו הרבה גמישות, גם מפני שאפשר לנצל מקומות לא צפויים במזרונים (הילד שלנו, למשל, היה זוחל באמצע הלילה לישון דווקא באיזור של הרגליים שלנו, עם הראש לצד הרצפה. או ששני הילדים היו ישנים לרוחב המזרון של הילדה, שהוא 90 ס"מ...).
למשל, אם את יכולה ככה להכניס מזרון של 1,60 ומזרון של 0,90 זה לצד זה בחדר, זה יכול להספיק לארבעתכם.

אפשרות אחרת שנתקלתי בה:
המשפחה ישנה על מזרון על הרצפה. לילד היותר גדול קנו מיטה משלו, מיטת קורה מאיקאה (מצטערת, לא מצאתי באתר הישראלי אז הלכתי לחפש בשבדיה), והציבו אותה בצמוד למזרון שלהם. המיטה הזאת מאפשרת מזרון מתחתיה, כך שזאת מיטת קומתיים כזאת: הקומה הראשונה היא מזרון על הרצפה, שצמוד כמובן למזרון המשפחתי, כך שיש מקום להורים ולתינוק, והקומה השנייה היא המיטה של הילד, שזוכה כך למיטה משלו, אבל בגובה ביניים, לא גבוה מדי. רוחב המיטה 99 ס"מ (בקיצור, מטר). זאת המיטה שהבת שלי חולמת עליה, דרך אגב.

כשהיינו במפגש השנתי בפארק הירדן נדהמתי לגלות שהבת שלי נכנסה בלי שום בעיות ברווח הקטן שבין המזרון המתנפח (שמספיק רק לשלושה) לבין קצה האוהל. זה רווח בעובי של צ'ימידאן... ככה שילדים שרוצים לישון עם ההורים יכולים להסתדר עם איזור שינה צר וקטן...(הבאנו להם אוהל קטן וחמוד במיוחד בשבילם אבל למרות כל ההתלהבות והתוכניות שלהם, כשהגיע הזמן לישון הם באו אלינו...).

מקווה שיש פה מספיק רעיונות שיעזרו לך.

בשמת, רק רציתי להגיד לך שוב ש... אוף, איך להגיד את זה בלי להישמע סוגדת? כל כך טוב לקרוא אותך, מאיר עיניים, מאתגר וגם סתם עושה לי חשק לישון במיטה משפחתית לנצח ולהניק עד עולם ולהביא דחוף עוד ילד/ה כדי לגדל אותה בלי חיתולים. ועוד כמה דברים (למשל, קראתי את אמא שאוהבת יותר סוף סוף. העניין הוא שברגע שהאסימונים נופלים אצלי אני מרגישה שדברים הם כל כך מובנים מאליהם שבעצם אף אחד לא גילה לי שום דבר חדש... אבל לצד זה אני שומרת על גחלת קטנה את תחושת הגילוי. כמו שאני טורחת לפעמים להסתכל באחד הילדים שלי ולהיזכר איך הם נראו לי חדשים ומפתיעים לגמרי כשראיתי אותם בפעם הראשנה).
וחוץ מזה - או בעצם באותו עניין:
מתי יהיה לך זמן לכתוב ספר על כל מיני דברים כמו אלה שאת כותבת באתר? כי זה נראה לי חשוב כל כך! למשל, להציע לאורנה קזין איזה ספר מאתגר על "הריון, לידה, הנקה, הורות ושקרים מסוכנים"?
לילה טוב.

זה צריך להיות כיף, לא משהו שיצטרף לערימת החובות המאוסות
ברור!!!

ובסה"כ את רוב החומר יש לך, זה רק עניין של קונספט - מה הטענה שאת רוצה לשטוח לפני הקוראים - ועריכה בהתאם לזאת. אני לא אומרת שאין כאן עבודה, אבל זאת עבודה שבחלקה את עושה ממילא. ובקשר לכיף - את יכולה לשתף בזה אחת או כמה מהעורכות והכותבות המשובחות שיש באתר ובחייך... אני כבר מקנאה - איזה כיף לך שאת יכולה לכתוב ספרים כאלה! כלומר שיש לך כל הידע והכשרון לכך.

[אני תמיד מקנאה בבעלי ידע רחב, מסודר ושיטתי בתחום כלשהו. נכון, הייתי יכולה לקנות לי השכלה מסודרת כזאת בעצמי. אבל לא עשיתי את זה וכנראה לכן לעולם לא ארגיש משכילה. שזאת אחת ההרגשות שדווקא הייתי רוצה מאוד להרגיש... אחרי שאת כבר דוקטור ומאחורייך שנים של השכלת עצמך והשכלת אחרים את יכולה להרשות לעצמך לוותר על זה - אבל גם יש לך בסיס רחב מספיק שתוכלי להושיב עליו כל תחום חדש שתרצי ללמוד].

נו, מה החושפנות הזאת מצדי? בכל זאת אוזרת אומץ ושולחת.

אחרי שאת כבר דוקטור ומאחורייך שנים של השכלת עצמך והשכלת אחרים את יכולה להרשות לעצמך לוותר על זה - אבל גם יש לך בסיס רחב מספיק שתוכלי להושיב עליו כל תחום חדש שתרצי ללמו
לא חשבתי על זה. המממ.
טוב, אפילו לאסוף את מה שכתבתי כאן באתר באלפי דפים, זו עבודה ענקית... מרגיש לי כמו מעמסה משעממת, כמו, אופס, חובה מאוסה... (-:

שליחה על ידי שירין* » 05 מאי 2008, 21:59

בשמת, רק רציתי להגיד לך שוב ש... אוף, איך להגיד את זה בלי להישמע סוגדת? כל כך טוב לקרוא אותך, מאיר עיניים, מאתגר
(טוב, על החלק האחרון של המשפט של ריש גלית קצת קשה לי להתחייב כרגע, אבל אולי עוד ארגיש כך, מי יודע? (-:)
קודם כל, תודה על האיחולים. והנה גיליתי שהילדים שלנו יהיו באותו הפרש גילאים (5 שנים), אז בטח עוד אשאל אותך הרבה על יחסי אחים / אחיות ותמרון בין הצרכים והרצונות של השתיים.
בהחלט עזרת לי לעשות סדר בראש (כמובן שפנית אלייך בכוונה, כי ידעתי שתעזרי לי למצוא פתרון שיתמקד בטובת הילדה ולא ב"נורמות" החברתיות המקובלות). הגעתי להחלטה להוציא את מיטת התינוק ממש בקרוב, כדי שיהיה זמן לכולנו להתרגל לסידור החדש. גם כך המיטה שלנו היא לא בדיוק מיטה, אלא מזרון שמונח על משטח עץ (משטח פסים כזה, שלא חיברנו לו את הרגליים ולכן מונח נמוך מאוד על הרצפה, רק לא ישירות על הרצפה - בכל זאת מאפשר הגבהה מסוימת. מצד שני, גם אם תינוקת נופלת משם, זה לא נורא גבוה. זו בדיוק הסיבה לכך שסילקנו את המיטה כבר לפני כמה שנים). אז נזמין עוד משטח כזה + מזרן יחיד שיתאים בגודלו למיטה שלה (אם בסופו של דבר היא תרצה לעבור לשם. המזרן שבא יחד עם המיטה הוא ממילא לא איכותי במיוחד, למרות שהמיטה עלתה הון - וכמובן נקנתה הרבה יותר מדי מוקדם, רק בגלל שהסבתא לחצה וגם מימנה...).
השאלה היא רק איך יוצרים אזור מוגן לתינוקת בתוך המרחב הזה. אפשר עם כרית הנקה / כרית "נחש" של מילגה או משהו דומה? חשבתי אפילו בחודשיים-שלושה הראשונים לשים את ה"אמבטיה" של עגלת התינוקות על המיטה, ולהשכיב את התינוקת בתוכה. הבת שלי הסכימה לישון רק בעגלה בחודשיים הראשונים לחייה. מה דעתך? אולי יש לך טיפים טובים יותר.
אגב, המיטת KURA אכן נראית מדליקה (בהתחלה חשבתי שמדובר במיטת KORA, מלשון "קורת עץ"...), אבל נראה לי שכל הפואנטה של הילדה הוא לישון איתנו, ולא בהפרשי גובה. אולי כשהיא תהיה בת 10 וחצי (-:
ואגב, אשמחל מפגש רענון / מוטיבציה של קבוצת הסדר והארגון לפני הלידה הצפויה בספטמבר. אם אפשר לרתום את יצר הקינון לסידור הבית - מה טוב!
שוב תודה ענקית.
שירי

שירין, גם אנחנו היינו על משטח כזה בלי הרגליים מאותן סיבות. הרגליים שימשו בתור רגליים לדברים אחרים במשך כמה שנים. עכשיו אנחנו על הרצפה (המזרנים של היום די גבוהים, זה אפילו לא נמוך) ולנהר יש קיר טיפוס (השענו את המשטח על הקיר ואיבטחנו אותו, ועכשיו יש לה עוד איפה להוציא אנרגיות בתוך הבית

) כדי שהמזרון לא יהיה ישירות על הרצפה וגם לא יחליק, הלכתי לחנות כלי בית וקניתי כאלה משטחי בד שמרפדים איתם מגירות, מונעי החלקה, לא מתעפשים, מחוררים ועבים יחסית. לא כיסיתי את כל הרצפה מתחת למזרון, לא נראה לי שצריך.

איזור מוגן לתינוקת על המיטה אפשר לייצר בקלות על ידי סדין וכרית עגולה לא כבדה. מגלגלים את הסדין שיעטוף את הכרית, תופרים ומשטחים את כל השארית (כלומר יש סדין ובקצה שלו מגולגלת ומחוזקת כרית עגולה) את התינוקת מניחים על הסדין. ככה היא לא יכולה ליפול מהמיטה גם אם היא תנסה (המשקל שלה עוצר את הכרית מליפול) וגם אין סכנת חנק (נסי את להחנק מכרית עגולה. זה מאתגר.

)

(בשמת, אני מקווה שזה בסדר שאני מרגישה בבית

וגם.. מה שגלית אמרה.

)

אפשר עם כרית הנקה / כרית "נחש" של מילגה או משהו דומה?
כן, זה מצויין והרבה אמהות נעזרות בזה.
אני למשל הפרדתי את התינוק בעזרת כרית סובה יפנית שהיתה לי. יש לה גם משקל, ככה שהיא תומכת ושימשה מגן ומשענת גב טובה מאוד כשהשכבתי אותו על הצד להנקה. תמיד שמתי את הכרית מאחוריו, בינו לבין מי שישן בצד השני (האיש או הילדה, תלוי לאיזה צד הסתובבנו), עד שהוא גדל מספיק לדרוך לנו על הראש ולא היה צריך כבר להיזהר עליו (-:

בשמת, אני מקווה שזה בסדר שאני מרגישה בבית
איזו שאלה. אני רוצה שכולן ירגישו בבית אצלי בדף! בדף אני מארחת הרבה יותר טובה מאשר בבית שלי (-:

שירין, עוד טיפ בעניין אזור מוגן לתינוק: מישהי (שלא ביקשתי את רשותה ולכן לא אנקוב בשמה פה באתר) סיפרה לי שהם קנו בחנות לצורכי בעלי חיים "מיטה" לכלב - כזאת שיש לה מעין קירות נמוכים מרופדים וקטע אחד בלי הגבהה כזאת ("קיר") שמאפשר הנקה לילית בשכיבה. אני חושבת שהם פשוט הניחו את זה על המיטה שלהם, בפינה ליד הקיר... לא ניסיתי בעצמי אבל נשמע מעניין.
אני השתמשתי בכרית הנקה - אבל זה תופס הרבה מקום ובאותה תקופה היינו בחדר צפוף כמו שאת מתארת אז זה לא היה הכי נוח. גם "אמבטיה" של עגלה היתה לנו לאותו צורך וזה לא היה מדהים. חוץ מזה ה"גדולה" (שהיתה בת שנתיים וחצי כשהקטן נולד) כל הזמן רצתה להיות שם בעצמה.

שליחה על ידי שירין* » 06 מאי 2008, 22:59

תודה רבה על שלל הטיפים והרעיונות! איזה כייף.

ניצן אמ:
כדי שהמזרון לא יהיה ישירות על הרצפה וגם לא יחליק, הלכתי לחנות כלי בית וקניתי כאלה משטחי בד שמרפדים איתם מגירות
מה היתרון של זה לעומת המשטח? שזה נמוך יותר? המשטח היה גבוה מדי בעיניכם? כי לנו זה די נוח, רק מסורבל מבחינת ניקיון, הזזה וכד'.

אני לא בטוחה שהבנתי את עניין הכרית והסדין:
איזור מוגן לתינוקת על המיטה אפשר לייצר בקלות על ידי סדין וכרית עגולה לא כבדה. מגלגלים את הסדין שיעטוף את הכרית, תופרים ומשטחים את כל השארית (כלומר יש סדין ובקצה שלו מגולגלת ומחוזקת כרית עגולה) את התינוקת מניחים על הסדין. ככה היא לא יכולה ליפול מהמיטה גם אם היא תנסה (המשקל שלה עוצר את הכרית מליפול) וגם אין סכנת חנק
הבנתי למה הכרית לא נופלת מהמטיה, אבל איך הכרית העגולה יוצרת משטח מופרד / מוגן לתינוקת? הרי הכרית קטנה יחסית, לא? ואם הסדין תפור לכרית, אז איך מכבסים?

ריש גלית:
הרעיון של מיטת הכלב הוא גדול! למען האמת חשבתי על זה מספר פעמים כשעברתי ליד חנויות לחיות מחמד, שהמיטות לכלבים יכולות להיות תחליף מצוין לטרמפולינה / סלקל לתינוק בתוך הבית. זה נייד, זה קל, זה מרופד - מה צריך יותר מזה?! (-: אבל לא חשבתי על זה כפתרון בתוך המיטה. תודה!
ולמה לא אהבת את ה"אמבטיה"? (חוץ מהרצון של הגדולה להיות בתוכה)? זה תפס יחסית הרבה מקום? לא היה נוח לשלוף אותה משם להנקות?

בשמת -
כריות סובה יש לנו בשפע - אלה הכריות ששלושתינו ישנים עליהן... עוד רעיון שננסה.
בינתיים בן-הזוג לא מאושר מהתובנה שלי שצריך להוציא את מיטת התינוק ולהתכונן ללינה משותפת של 4. דווקא חשבתי שזה פחות יפריע לו לאור החלופות שהוא העלה בעצמו, אבל הוא כנראה מקווה שעוד יהיו לנו רגעי פרטיות במיטה. לי סתם לא נוח ואני מחפשת הקלה בכיוון הזה.

באמת כייף להתארח אצלך ב(דף) הבית, בשמת, ואת אפילו לא צריכה להציע מים... (-: ואגב, גם אני מאותגרת אירוח לחלוטין, ומרגישה ממש בלחץ כשמישהו מגיע להתארח, אפילו בני משפחה. תמיד אני שוכחת שרוב האנשים אוהבים מים קרים מהמקרר (אצלנו שותים בטמפ' החדר), וכשאמא של האיש מגיע אני שמה לה כוס מים במקפיא... הכי טוב מבחינתי כשאמא שלי / חמותי מגיעות לשמור על הילדה זה להיעלם במהירות החוצה מהבית לסידורים / ארגונים. שלא לדבר על זה שאין לנו שולחן בסלון ויש רק ספה אחת עם 3 מקומות ישיבה. אז יותר מ- 3 אנשים בסלון זה אומר לגרור כסאות מהמטבח או לשבת על הכדור הפיזיו', ואם כבר נזכרים להגיש מים (שלא לדבר על משהו יותר מזה) - אין איפה להניח את הכוס / צלחת...

ולמה לא אהבת את ה"אמבטיה"? (חוץ מהרצון של הגדולה להיות בתוכה)? זה תפס יחסית הרבה מקום? לא היה נוח לשלוף אותה משם להנקות?
בדיוק שתי הסיבות שהזכרת. ושירין, נדמה לי שאת כבר יכולה לפתוח לעצמך דף בית (-: וככה נדע איך את מארחת בווירטואלי...

שירין, הציצי nurturecenter]פה 1995 9631338[/po]
גלית, גם אני התפעלתי מרעיון מיטת הכלב.

גלית, גם אני התפעלתי מרעיון מיטת הכלב.
כאמור, לא רעיון שלי. אם הרעיונאית תיכנס לפה במקרה היא בטח תשמח לקחת את הקרדיט...

שליחה על ידי שירין* » 07 מאי 2008, 22:19

ריש גלית -
תודה על החידוד. ולגבי דף בית - אני תמיד מתלבטת. כי יש תקופות שאני כאן (בעיקר קוראת) הרבה, ויש תקופות שאני נעלמת. אז אולי אני מאחרת גרועה גם בוירטואלי??? (-:

ניצן מ -
עכשיו ירד לי האסימון. תודה!

ב"מדאם בובארי" מעולם לא הצלחתי לעבור את עמוד 5. כי ברגע שיש תיאור של הטימטום של שארל בובארי (זה שמו, נכון?), אני התמלאתי רגש שלא ניתן לתיאור במלים ונאלצתי לסגור לאלתר את הספר.
בקרבות אני לא מבינה כלום, בספרות דווקא כן. והרבה זמן נאבקתי עם המאדאם דנן. כל כך הפתיע אותי שאפשר להיאבק איתה לחלוטין לא מהסיבות שלי...
או אולי כן, בעצם. אלא שהמטומטמת הגדולה באמת בספר הזה היא מאדאם בובארי עצמה (שארל דווקא עורר בי אהדה, הטמטום שלו הוא משהו שעל פני השטח בלבד, לא משהו עמוק ומהותי). היא עוררה בי כאלה קיתונות זעם, שהרבה זמן לא יכולתי לפתוח שוב את הספר הזה. צלחתי אותו בסוף בהריון של פיץ, אבל זה לא שינה את דעתי על הגברת הזאת (ואף הגביר אותה ביתר שאת).

אלא שהמטומטמת הגדולה באמת בספר הזה היא מאדאם בובארי עצמה
ממנה נמנעתי כליל. כאמור, לא צלחתי את עמוד 5.
הצלחתי לעבור עד כה עשרות שנים בלי לקרוא אף פעם את הספר המרגיז הזה (-:
ואני נמנעת עד כמה שאפשר מלשמוע או לקרוא דיונים עליו (-:

_זה פשוט לא "מוריד את המים" כמו שהניאגרה עושה, והאסלה לא נשארת נקייה (כלומר המים בה לא נקיים) אחרי שטיפה כזו (אולי זה קשור למבנה שלה?).
אולי זה קורה גם אצלך, וזה פשוט בסדר מבחינתך?_
זה גם תלוי במבנה האסלה. יש מוצלחות יותר ומוצלחות פחות.
<עכשיו עברתי לדירה עם אסלה מוצלחת פחות. גועל נפש. מי המקלחת הם פאסה (בדירה הקודמת לא השתמשתי בניאגרה שנה שלמה! הכל היה מהמקלחת), אפילו חצי ניאגרה לא תמיד מספיקה ואני צריכה להוריד מיכל שלם! ולנקות את האסלה כל יומיים>

אמא של תות*

אוף, כתבתי שעה ונמחק הכל..
רציתי להודות לך מאוד על התשובות המפורטות והנהירות (את מצליחה להסביר מה שלא הצליחו להסביר מאמרים ודפים רבים), וכמובן על הסבלנות וההשקעה!
אני מאוד מעריכה את דעתך וסומכת עליה (מקריאה פה באתר).

אז תודה, שוב.
היום נתתי לו תפוח מאודה, שתי כפיות. פלט חצי כפית והשאר נשאר (-:. נקווה שזה יעזור לו לעשות קקי, לא עשה שלושה ימים (בלי קשר למוצקים, לא נתתי לו כבר שבוע וחצי.)

אמא של תות, אני כמובן שמחה לעזור (-:
ואגב, אחת הסיבות שאני משקיעה ב"הסברה" היא מפני שכאשר אני הייתי אמא טריה וקראתי את כל המאמרים, הדפים והספרים, הם נתנו המון "כללים" ועצות אבל בלי הסבר. אז לא הבנתי את הקשר בין הדברים (לדעתי גם הם לא הבינו). היום אני מבינה כמה חשוב שיהיה כתוב, מה הקשר בין הדברים, ולמה אנחנו עושים כל דבר. אם יודעים למה, מה המטרה, מה הסיבה, אז גם את יודעת מה את עושה ולמה, ואת יודעת גם איפה "לשחק" עם זה, כי את מבינה את העיקרון.

אני עונה לך כאן ולא ב-"דוד מלך הפלאפל" (אולי זה צריך להיות שם הדף? גם אזכור לדוד מלך ישראל, וגם שם אופייני לבסטת פלאפל ציוני...), כי זה יותר אישי מאשר חלק מהדיון.
_אז עכשיו יש ריב גדול, "מי היה פה קודם" ולפי מה קובעים. מיהו יהודי, מיהו ערבי, מיהו פלשתינאי, אלה לא שאלות קלות.
לשני הצדדים טענות זה נגד זה, והכי מעצבן, שאת המריבות עושים בעיקר אנשים שאין להם מושג ירוק בהיסטוריה והם פשוט לא יודעים דברים._ : לכן חשוב שאת תורמת כאן את הידע שלך, בעיקר שזו ההתמחות שלך. מי אם לא את, עמנוא ל ? כל (או אולי רוב) מה שאת כותבת רשום, מתועד ופורסם בספרים שנגישים לציבור הרחב. אבל אנחנו לא קוראים אותם. בקושי יודעים על קיומם. ורובינו אף מתעלמים. "לא מתעניינים בכל הפוליטיקה הזאת". הדיונים האלו הם הזדמנות להעלות עובדות וליצור ציבור מעט מודע יותר, שיתקדם לקראת קביעת מדיניות חכמה יותר.
כמו כן אני מעריך שלמרות שבתחילת הדיון הצגת עמדה מאוד לוחמנית של "אנחנו והם", עם ההתקדמות חשפת את מורכבות הטענה הזו, עד כמה קשה לטעון ליריבות ברורה וחד משמעית, כמו כמה מידידינו המשיחיים...
כפי שכבר טענתי בדף אחר, בתור גבר אני לא יכול להשתמש בחיבוקים ופרחים, אתבטא באמצעות אמוטיקונים "גבריים":

(עבור דבריך מאירי העיניים ומפזרי עלטה), ו-

יבטא את הצמיחה החיובית של דבריך, עם אזכור לצמחיית ארצינו ומתיקות התמר...

הצגת עמדה מאוד לוחמנית של "אנחנו והם", עם ההתקדמות חשפת את מורכבות הטענה הזו
נו, ברור.
והמורכבות שחשפתי, גם היא קצה הקרחון...
אני פשוט לא אדם שרואה את הדברים באמת בשחור ולבן. בשום תחום. אם אני צריכה להילחם נגד שחור, אני אציג לבן. אבל אם אני לא עסוקה ביידוי כדורי שלג (או פלאפל), אני חוזרת לעצמי (-:
אה, ותודה.

ראיתי את בתך במעגל המוזיקה אתמול. שואלת ומקשיבה, כזו גדולה ונהדרת

אז חשבתי שתשמחי לדעת כמה היא מקסימה גם בעיני אחרים.

אז חשבתי שתשמחי לדעת כמה היא מקסימה גם בעיני אחרים.
(-:

בשמת,
אשמח אם תסתכלי בדף בלוג בלי חיתולים ביצה עלומה
כתבתי עלייך

את יודעת, חשבתי לי שאולי דווקא ספר על בליחיתולים זה לא הדבר הכי דחוף כרגע, ואם אפשר היה, עדיף להשקיע את הזמן והמאמץ בסרט קצר. אפילו איזה חצי שעה או משהו.
לראיין כמה אנשי, ובעיקר לצלם פשפושים ודינמיקה ספונטנית, ותינוקות מתפתלים מתוך שינה וכאלה.
(לקחתי סרט כזה, אוסטרלי בתקציב צנוע, בספריה שלנו, וחצי שעה ישבתי מולו והתפננתי. לא קיבלתי משם שום מידע חדש, אבל לראות, לראות בעיניים שלי אנשים אחרים שמפשפשים!! אח, תענוג. זה עודד אותי במידה בלתי רגילה. וגם נתן לי כמה רעיונות)
מילים כבר יש מספיק, והן די זמינות כרגע.

סרט זה התחום של אהבת חיי (-: נראה מה הוא יגיד.

רציתי להגיד לך, מחוץ לדף ההוא, שזה לא נשמע לי מספיק משכנע. הטיעון של ה-5 מתוך 10...
קודם כל, גם 2 זה הרבה. אפילו אם התחלת ב-0. ואם את כבר 2, אז הילדים שלך עם יותר סיכוי ומודעות. _{זה דוקא מרפה ידיים בעיניי.}

ומי קבע שהתחלתי בחמש? אולי לא צעקו (שאני זוכרת, לכי דעי...) אבל היו לי יחסים מאד קשים עם אחותי שצעירה ממני בשנה, שכללו מכות רצח עד גיל מאוחר, אמא בת 22 כשהיא ילדה אותי, להיות נכדה ראשונה במשפחה מאד הישגית מצד אחד ומאד פטריארכלית מצד שני, והיה חוסר התייחסות מוחלט מוחלט מוחלט למי אני ומה אני רוצה בשביל עצמי ומה אני רוצה להיות. הדרך הותוותה בכח רב מגיל אפס. אז נכון שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע. הרבה. מודה לגמרי. וגם מודה שלא היה. אבל מה שמשנה זו נקודת ההשקפה הסובייקטיבית. כמו שדודתי ניצולת השואה תמיד אומרת - תולעת שחיה בתוך תפוח, כל עולמה זה התפוחץ היא היתה ילדה בגטו וזו תשובתה לשאלה איך זה לגדול ככה...

היו "איומים מחוייכים" במכות עם מקל עם פסים. זו שיטת חינוך מקובלת בחלקים מסויימים של ברית המועצות (גיליתי ברבות הימים, אנחנו לא משם במקור). לא להכות, אבל כן לאיים במכות. להיות מאד מאד סמכותיים עם ילדים, אזרחים נטולי זכויות שמדברים איתם כאילו שהם לא יותר אינטילגנטיים מכפכף. זה מאד מפחיד לגדול ככה. אפילו אם יש הרבה יותר גרוע.

אז אני לא רוצה לשבת פה ולהצדיק את המסע בן שבע השנים שעשיתי מלהיות נערה ואשה צעירה מלאה זעם עיוור, צדקנות ושנאה, לאשה שאני היום. מסע שעלה לי הרבה מאד כסף, זמן, ויתורים קשים מאד והגדרה עצמית ממש מחדש.

אבל אנא אל תעשי מזה רק "5".
אני רוצה להאמין, ובעצם מאמינה בכל ליבי שמי שאני, מי שאני, בלי קשר למי ההורים שלי ולאיך גידלו אותי, לא היתה מוותרת על השינוי הזה והתהליך הזה גם אם הוא היה 7 ו8.

אמא בת 22 כשהיא ילדה אותי
בול אני! אצלי גם אבא. הורי בגיל זהה (נולדו באותה עיר באותו חודש באותה שנה).

טוב, אני ממש מסכימה איתך בגדול.
אבל בקטן, אחרי הרבה שנים שבהן לא הבנתי את זה, אני נאלצת להודות שיש הבדל איכותי ולא רק כמותי בין מכות ללא מכות. אחרי זה כמובן הסתייגות: גם "מכות" זה לא משהו אחד. אבל יש הבדל. זה משהו כימי צרוב במוח.
טוב, אחרי שכתבתי דף שלם מחקתי את הכל.
הגעתי למסקנה שאת צודקת ואני טעיתי, נזכרתי לפתע במשהו שמפריך את התיאוריה שלי: ילד שמעולם לא הוכה בילדותו, אבל את ילדיו היכה מגיל חצי שנה (!!!) מרוב זעם עיוור (לא עליהם, כמובן, הם היו הטריגר).
טוב, אני אצטרך ללכת לתקן שם את דברי.

הם כבר שיחקו יפה יחד. והבת שלי כבר אמרה מתישהו ששי הוא החבר הכי טוב שלה (מהבנים, שיהיה ברור, כן?). אני חושבת שהיא היתה בהלם לפגוש ילד שמדבר יותר ממנה (אם כי גם הבן של עינת גל אין לו במה להתבייש). אני מבינה שהוא היה במצב רוח דברני במיוחד...
איזה עוד יום אפשרי מבחינתך? בשני אנחנו בחוג בעצמנו.
את אומרת שאת מרגישה כל כך רע שאולי לא תצליחי לבוא בכלל? האמת, נשמע יום קשה נורא בשבילכם מחר, עם כל התיזוזים.
בכל אופן עוד לא לגמרי סגרתי מה אני עושה מחר. אני אתקשר.

אני מבינה שהוא היה במצב רוח דברני במיוחד...
אני חושבת שהוא מאוד דברני כשהוא מנסה לדובב את הצד השני (-:

אהבתי את הפרשנות שפירשת לניצן בדף על הכעס הזכיר לי ימים שאת שאלת למה אנשים מתרגזים - השתנית

וגם למרותש אני חושבת אחת ממך על הגבלת המתנות תהיתי ברמה הכי טכנית - יישומית איך את "לא מרשה" ? ז"א יושבת אמא שלך (לצורך הדוגמא) פותחת מתנה/ות שאת לא מרשה ומוסרת אותה לידים של בתך. מה את עושה במצב כזה? (או אולי את מונעת אותו קודם? אבל גם אז , איךאת עושה את זה יחד עם כבוד לאוטונומיה שלהן? ולעצמאות הקשר שלהן? ואצלך בכלל זה נרהא יותא מורכב כי בתך גדולה מבתי בהרבה.
הדיון הוא ב מתנה שהילד אוהב ואנחנו לא

איך את "לא מרשה" ?
כאשר הסבים או הסבתות הביאו משהו שלא מתאים לדעתי, לקחתי אותם הצידה והבהרתי את החוקים.
גם למזלי, שואלים אותי מראש. אני נותנת כללים מראש.
וחוץ מזה הם יחסית מאוד מכבדים. ההורים של בעלי, למשל, אוהבים לתת במתנה את מה שהילדים ממילא רוצים או צריכים. נגיד, סיפרתי שהאופניים שלה כבר קטנים עליה ותיכף נקנה חדשים, אז גם אמא שלו וגם אבא שלי (כל אחד בשיחת טלפון נפרדת) הגיבו ספונטאנית ומיידית שהם רוצים לקנות לה אותם במתנה...

כאשר הסבים או הסבתות הביאו משהו שלא מתאים לדעתי, לקחתי אותם הצידה והבהרתי את החוקים.
טוב זה גם אצלנו עשיתי אבל השאלה שלי היא על אירוע עצמו - כבר הביאו ונתנו
בעיני הפתרונות של "להעלים" שהוצאו לי, לא מכבדים לא לילד ולא להורה (=סבתא) ומעבירים מסר בעייתי על יחסים עם אנשים. אם תרצי משהו "פולני" של מאחורי הגב.

וכן בגדול גם אצלנו שואלים (ההורים בכלאופן - גיסתי זה כבר סיפור אחר

)

בכל מקרה מה שבטוח שמלתחה לקיץ יש גם יש ...

טוב זה גם אצלנו עשיתי אבל השאלה שלי היא על אירוע עצמו - כבר הביאו ונתנו
כן, אבל היא מביאה כל הזמן. מה שאני התכוונתי זה: לעצור את זה כשזה קטן. השיחות נעשו כשהיא עוד היתה תינוקת קטנה בת כמה חודשים. אני לא נתתי להביא זרם של מתנות ואז פתאום התעוררתי לנוכח איזו הצטברות כשהיא כבר היתה מספיק גדולה כדי לקבל את זה בעצמה.

תודה על המילים שלך. כתבתי אצל עדינה כי פחדתי להישמע כמו איזה מיסיונרית... שבת שלום והרבה אור

אהה...
טוב האמת האי שאצלנו עניין המתנות התחיל לאחרונה
וזה משהו מאוד "שלהן"
כל זמן שהיא היתה קטנה מנעתי קניית מתנות (לפעמים ע"י ש"ייבשתי" אנשים

)
אבל לאחורנה היא התחילה להתלהב מהמתנות של אמא שלי
וזו האחרונה שאוהבת לקנות ובמיוחד לבנות לא היתה צריכה יורת עידוד מזה
בכל מקרה ביקשתי שתמתן את העניין
ויחד עם זה אני רואה בזה איזה "סדר של היקום" - סוף סוף יש צאצאית שנהנת לקבל את כל הדברים האלו

תודה על המילים שלך
בשמחה, וחג שמח! (הזמן זז כשנמנעים מהדלקת המחשב).

חבל לי שלא יצא לנו לשוחח ביום העיון
כן, נאלצתי לטוס משם עוד באמצע המעגל של קט קטית, כשבדרך כלל אני מאלה שנשארים בכיף עד הסוף של איסוף הצעצועים השכוחים והבקבוקים הריקים.

תיכף אלך לדף. יופי שהזכרת לי מהו!

סוף סוף יש צאצאית שנהנת לקבל את כל הדברים האלו
D-:

אני פשוט ראיתי שיש משהו נורא משחית במתנות, במיוחד כשהן מורעפות כל הזמן מכל עבר.

תודה, בשמתי!

רק להגיד לך שבעקבות מה שכתבת בדף על הכעס דמיינתי אותך מדוושת בעליות של רמת אביב עם ילד על הכסא מאחור, וזה נראה היה לי כל כך מתיש וחם ומייגע (כי הרי זה לא שיצאת לך לרכיבה ספורטיבית וכייפית כשהתחשק לך, זה שאת חייבת לנסוע בזמן מסוים ועוד להגיע לאנשהו בזמן) שרציתי מיד לבוא עם האוטו הממוזג ולקחת אותך....
(ומה, לקחת את הבכור לשיעור פסנתר פעמיים בשבוע הלוך וחזור באוטו הממוזג עם הקטן מאחורה זה כלום?)
(אבל אנחנו בכלל לא קורבנות, בכלל לא. רק את החיים נתנו בשביל הילדים והחינוך המוזיקלי שלהם)
(לא נורא, אנחנו נשב לנו בחושך ונאכל עלים, כי אפילו כח להכין רסק ירוק לא נשאר לנו)
(כותבת וצוחקת לעצמי, ולא מצליחה להחליט אם זה מצחיק או עצוב)
(כנראה מצחיק)

רק להגיד לך שבעקבות מה שכתבת בדף על הכעס דמיינתי אותך מדוושת בעליות של רמת אביב עם ילד על הכסא מאחור, וזה נראה היה לי כל כך מתיש וחם ומייגע (כי הרי זה לא שיצאת לך לרכיבה ספורטיבית וכייפית כשהתחשק לך, זה שאת חייבת לנסוע בזמן מסוים ועוד להגיע לאנשהו בזמן
הוי מתוקה!
אני רוצה להגיד לך, שאני נהנית מהאופניים הנאה עצומה.
שאני עוד יותר נהנית כשכל פעם אני מנצחת את העלייה הקשה יותר בקלות! עברנו מללכת ולהוביל את האופניים ביד, ללנסוע את כל העליה בלי לעצור (בהילוך שני! כבר לא ראשון!)
ושאני ממש לא יכולה לצאת לרכיבות ספורטיביות. זה משעמם פחד. אני צריכה לרכב בתור חלק מהחיים. למקום כלשהו. כדי להגיע לאנשהו. סתם לרכב? סיבוב סביב השכונה יעני? יואו, לא מבינה איך אנשים עושים את זה. מה מניע אותם?

ובאופניים, אני מרגישה חיה.
ואין סכנה לתאונות, בניגוד לאוטו.
ואין פקקים, בניגוד לאוטו.
ואין בעיות חניה, בניגוד לאוטו.
ולא מתעצבנים על נהגים אחרים, כי הם לא מפריעים לי. אף אחד לא מפריע לי על האופניים. הכל זורם. הכל יפה. כל העולם מחייך. הזמן בידיים שלי, אני יודעת בדיוק כמה זמן ייקח מנקודה א לנקודה ב, וזה כיף כיף כיף.
המטרה שלי היא לעבור בהדרגה להתנייד באופניים לכל המקומות שמספיק קרובים, שאפשר להגיע אליהם באופניים על מדרכות ושבילי אופניים.
הכושר גם מוסיף לי כוח. זה בהחלט נלחם בתשישות.

רק את החיים נתנו בשביל הילדים והחינוך המוזיקלי שלהם
חס וחלילה. (-:
אבל הבכורה שלי, באמת ירשה את הכישרון המשפחתי למוסיקה (מצד אמי). היא באמת מוכשרת וזו עשויה להיות הקריירה שלה. ויש לה מורים מקסימים אחד אחת. והיא אוהבת את הלימודים שלה. תענוג. איך אני אבזבז את זה? הרי זו מתנה. אם אני אמנע ממנה לפתח את זה, אני ממש עושה אותה נכה. ואם לא אני אדאג לה, מי ידאג לה?

ועוד

- כל כך הזדהיתי עם מה שכתבת. אין דרך להסביר את התשישות התהומית הזו, את חוסר האונים הזה כשרוצים לעשות ופשוט לא יכולים.
אבל הילד צריך לאכול, וצריך לצאת, ודברים נוספים צריכים להיעשות והם לא ייעשו מעצמם.
חברה שאלה אותי לא מזמן איך גרמתי לבעלי להבין מה באמת קורה וכמה אני באמת עושה (היא אמרה בעצם "איך גרמת לו להתבגר?").
עניתי לה: "התמוטטתי. יעיל, אבל לא מומלץ". (תאמת, זה היה יעיל בעיקר לפירגון, פחות לחלוקת העבודה...)
לפעמים אני מדמיינת בקול איזה כיף זה היה אילו לא הייתי צריכה לישון או לנוח אף פעם. ואז בעלי אומר: "כן, איזה כיף זה היה, אז היית יכולה לעבוד בפרך עשרים וארבע שעות ביממה!"

(וכולנו כמובן ננוח רק בקבר)

בשמת, ככה את הולכת לישון? לכי כבר לישון!!!!!!!!!!!!

'שתכנעתי. עוברת לאופניים ביישוב.
הבעיה שאנחנו גרים בנקודה מאוד גבוהה. קל בהלוך, קשה בחזור, ואני רואה את עצמי מתפתה "לבוא לקחת את האופניים אח"כ" (כשאני צריכה לחזור למעלה וחם ואני עם תינוק וצריך להאכיל ולהשקות בדחיפות את כל המשפחה, ואני עייפה ובעצם קצת מיובשת).

איך אני אבזבז את זה? הרי זו מתנה. אם אני אמנע ממנה לפתח את זה, אני ממש עושה אותה נכה. ואם לא אני אדאג לה, מי ידאג לה?
בשמת,
אני מבינה (לגמרי) מה את אומרת, אבל זה בכ"ז מזכיר לי מדי טקסטים של ההורים שלי.
המונחים בזבוז, פיתוח - קשה לי איתם.
אולי זה רק מנגן לי על קצות עצבים חשופים.

עזבי. זה לגמרי שלי.
'תיכולה למחוק.

עניתי לה: "התמוטטתי. יעיל, אבל לא מומלץ". (תאמת, זה היה יעיל בעיקר לפירגון, פחות לחלוקת העבודה...)
כן, שם כבר הייתי...

המונחים בזבוז, פיתוח - קשה לי איתם.
כן, מבינה אותך. אבל אני לא גדלתי בתוך המונחים האלה (ההורים שלי ממש לא "פיתחו" שום דבר אצלי). לעומת זאת, הילדה מבקשת ללמוד מוסיקה מגיל ארבע-חמש, ולמעט שנה של שיעורי פסנתר פעם בשבוע (היה בעייתי ולכן לא המשכנו) לא עשיתי כמעט כלום בנדון, בגלל עייפות ותשישות, וגם חוסר ידיעה וגישוש באפלה. חבל לי. אני מרגישה שהזנחתי את הילדה. אני לא רוצה להמשיך להזניח את הילדה.

הבעיה שאנחנו גרים בנקודה מאוד גבוהה. קל בהלוך, קשה בחזור, ואני רואה את עצמי מתפתה "לבוא לקחת את האופניים אח"כ" (כשאני צריכה לחזור למעלה וחם ואני עם תינוק וצריך להאכיל ולהשקות בדחיפות את כל המשפחה, ואני עייפה ובעצם קצת מיובשת).
ראשית, הפיתרון הראשון הוא אופניים מאיכות מעולה בלבד, כך שהם קלים, יציבים וההילוכים עושים בשבילך את העבודה. לבעלי יש TREK למשל והם פשוט טובים פי מאה משלי (אם כי אני רציתי אופניים בלי רמה, לבטיחות שלי ושל הילד).
שנית, הפיתרון השני הוא כושר כושר ועוד כושר. את זה משיגים, כמה מפתיע, פשוט ברכיבה...
שלישית, בהתחלה יורדים מהאופניים ועושים ברגל את הקטעים הקשים. גם זה בריא.
רביעית - למה מיובשת? את לא צמודה לבקבוק המים שלך? אנחנו עושים הפסקות מים ברכיבה.
חמישית - אהה!
וצריך להאכיל ולהשקות בדחיפות את כל המשפחה
נו, מה, שוב הגענו לתיכנון הזמן הלקוי שלנו... כי הרי זה אומר שהיינו צריכות לצאת קצת קודם בדרך הביתה... לא להגיע כשכולם כבר גמורים מזמן, אלא לצאת כשיש לנו כוח, ולהגיע כשכולם לא רעבים וגם שתו בדרך, כך שיש זמן להכין אוכל שיהיה מוכן לרגע שכולם רעבים באמת...

אבל בינתיים, ממש אין לי חשק לחשוב על כעסים היום: הרגע חזרנו מרופאת אף אוזן גרון. היא מצאה שהאדנואידים של הינוקא מאוד מאוד מוגדלים (צריך לבדוק שוב מה זה אדנואידים). השקדים בסדר. אדנואידים מוגדלים גורמים להפסקות נשימה בשינה, נזלת כרונית, אף סתום, נשימה מהפה, נחירות, קשיים בנשימה - כל זה אכן היה לנו, ובאופן פלאי (ובלי שום קשר לטיפולי האייפק ונועם הנוכחות ושות' שהוא מקבל, כמובן P-: ) משתפר פלאים בחודשים האחרונים. כמו כן הם עלולים לגרום לדלקות באוזן ולמחלות - טפו טפו טפו, הילד בריא מאוד. ולאלרגיות. שכמובן היו לו.
אבל היא אמרה שזה לא גורם לבעיות שמיעה. והנוזלים באוזניים - לטענתה, אין כמעט (לאן הכל נעלם?). גם בדקה שוב. אין כמעט. והמעט שיש, לא מצדיק בעיות בשמיעה. ובכלל, הילד פתאום שומע.
וחוץ מזה, בערך בגיל שש (הינוקא תיכף בן שש) מתחילה נסיגה באדנואידים, באופן טבעי. כך שאם אין דלקות אוזניים ואם הילד שומע, אין מה לנתח בדיוק עכשיו. זה ייעלם וייספג מעצמו בלי שנעשה כלום!
בקיצור, קיבלנו חנינה.
לא ניתוח ולא נעליים (ולא כפתורים, יותר נכון)!
עוד שלושה חודשים לחזור על בדיקת השמיעה. עד אז, אני מבטיחה לכם, לא יישארו אפילו הנוזלים שיש עכשיו...
זהו. הילד בריא!
הוא כל כך מאושר, שהחליט תיכף ומייד שהוא רוצה לעשות מסיבה (-: וגם תיכנן במפורט את כל האוכל (זבל) שהוא רוצה, שעכשיו "מותר לו" P-:

צריך לבדוק שוב מה זה אדנואידים
פוליפים. למיטב ידיעתי.

לתיכנון הזמן הלקוי שלנו
הצבת גבולות.
זה נורא מענין לראות אוד קצת ממה שקורה בבית שנבנה.

_צריך לבדוק שוב מה זה אדנואידים
פוליפים. למיטב ידיעתי._
אה, הפוליפים המפורסמים שניתחו לכולם בילדותי ונתנו להם גלידה!
ומה התפקיד שלהם? למה הוא נולד עם פוליפים מוגדלים?

בוקר טוב. רציתי רק להגיד לך שאת נובחת על העץ הלא נכון. (לא שאני משווה אותך לכלב

) וכוונתי היא שאני מבינה את כל מה שכתבת, וזה כמעט ברור לי מאליו.

נתפסת למילה "העשרה" שכתבתי אותה סתם כקצרנות ל"פעילות מעשירה שנעשית מחוץ למסגרת בית הספר" או סתם "אקסטרה קוריקולרית".
ולא, אני לא חושבת שצריך לפתור את הבעיות על הגב של הילדים. אבל אני לא חושבת גם שהכל יקום ויפול על תכנון זמנים. (אצלי אישית זה בדיוק מכניס ללחצים של עמידה בזמנים והכל מתמוטט)
אני חושבת שזה יקום ויפול על סלחנות. שלך לעצמך.(ותסלחי לי אם אני נדחפת יותר מדי. את יותר ממוזמנת למחוק מהדף ומהראש אם זה לא בכיוון בכלל.)

כלומר, אם את מזהה שאם לא תדחפי את עצמך לעשות דברים לטובת ילדייך כרגע אז פשוט תשבי בבית ולא תעשי כלום, אולי את צריכה להבין מזה שאת במצב של אנרגיות נמוכות ושצריך לנוח. שאם היית לבד עכשיו, בגילך ובנסיונך האישי, אולי היית מאפשרת לעצמך תקופה של "הזנחה" לטובת צמיחה בהמשך. (בניגוד לצעירותך שאז בטח דחפת את עצמך גם כשהיית לבד. אני משליכה מעצמי ומזה שאת דוקטור... יכול להיות שאני טועה.)
למתבוננת מן הצד, נראה שאת עייפה, ויש לך המון על הצלחת, ובמקום לנוח, את מוסיפה לעצמך משימת תכנון זמנים ותכנון חיים שרק מעייפת גם במטא. (זה מזכיר לי שקראתי בדף חדש יחסית תשובה שאם חווים ירידה במשקל כמשימה קשה, ולכן צורכת אנרגיה, אז הגוף מיד מגיב באכילה ובצבירת אנרגיה..

)
מה יקרה אם תתני לעצמך לנוח? אם תסעי איתה במונית? (גם אני נגד לשלוח מתבגרת לבד, שיהיה ברור העניין הזה) אם תשארי בקונסרבטוריון במזגן ותקראי ספר להנאתך? תקפצי לחברה שגרה קרוב ותניחי את הראש לשעה? אם תמצאו חוגים אחרים קרובים יותר לבית? עם ילדים, כמובן..
את מציגה את זה כאילו זה חייב חייב חייב להיות מוזיקה, וחייב חייב חייב להיות החוגים האלה, במקום הזה, ביום הזה, בשנים האלה, בדקות האלה, איתך מלווה תמיד תמיד, דקה דקה, והוא חייב חייב חייב לעבוד ולא יכול להצטרף לעזור להם כשאת זקוקה למנוחה. יש עוד אפשרויות. נשבעת לך. וזה לא חייב להיות כרוך בויתורים שלהם דווקא.

בוטייקו גורס שאנחנו חיים באופן קבוע בהיפר ונטילציה (כי נוצרנו על כדור הארץ כשכמות החמצן בו היתה נמוכה יותר), ונמצאים באופן קבוע ברמת פעילות גבוהה מדי (בעולם המודרני לעומת - למשל - ליקוט).
לפיכך, אנשים שלא עוצרים בדרך אחרת, הגוף שלהם מצמצם להם את אספקת החמצן, ע"י הצרת כלי הנשימה (אסטמה, ליחה, פוליפים...)

^{סביר שפישטתי ורידדתי, זה מה שאני זוכרת והבנתי מתוך מה שתיאר לי אבא שלי מתוך מה שוהא קרא/שמע.}

מצחיק, זה מתישב עם מה שניצן כותבת לך

_מה יקרה אם תתני לעצמך לנוח? אם תסעי איתה במונית? (גם אני נגד לשלוח מתבגרת לבד, שיהיה ברור העניין הזה) אם תשארי בקונסרבטוריון במזגן ותקראי ספר להנאתך? תקפצי לחברה שגרה קרוב ותניחי את הראש לשעה? אם תמצאו חוגים אחרים קרובים יותר לבית? עם ילדים, כמובן..
את מציגה את זה כאילו זה חייב חייב חייב להיות מוזיקה, וחייב חייב חייב להיות החוגים האלה, במקום הזה, ביום הזה, בשנים האלה, בדקות האלה, איתך מלווה תמיד תמיד, דקה דקה, והוא חייב חייב חייב לעבוד ולא יכול להצטרף לעזור להם כשאת זקוקה למנוחה._
טוב, אז ככה:
אני נותנת לעצמי לנוח.
אבל אם אני עם הילד שם, הוא לא מאפשר מנוחה.
לנסוע איתם במונית ממש לא מתאים לי.
אני נשארת בקונסרבטוריון. ע"ע הילד לא נותן כמעט מנוחה. מזגן אין שם, השתגעת... אין בכלל תנאים. זה בניין של בית ספר. את יושבת במסדרון ומחכה. במקרה הטוב יש כסא. במקרה הפחות טוב, יושבים על המדרגות או משהו.
אין חברה שגרה קרוב. בעצם, מזה שבועיים יש. גם לה יש שני ילדים. קטנים משלי. אנחנו מנצלות את ההזדמנות לקרוס ביחד, בתקווה שהילדים ירגישו כל כך נוח ביחד שיפסיקו לטפס עלינו כל הזמן (יש סימנים שזה באופק). להניח את הראש לשעה???? ובינתים מה יעשה בן החמש? ישב בנחת לידי ויקרא? גם זה, ע"ע "עוד חזון למועד".

חוגים קרובים יותר לבית: זה לא ככה.
הילדה לא "חיפשה חוג" ככה שאני יכולה להתנות תנאים ולחפש רק מה שקרוב לבית.
היא לומדת מוסיקה.
כן, הקונסרבטוריון הכי קרוב הוא הקונסרבטוריון הזה. זהו. אין אחד יותר קרוב. פשוט אין. אני מניחה שיש מדינות שבהן יש קונסרבטוריון בכל שכונה. פה יש פחות או יותר בכל עיר...
לכן, כן. חייב חייב חייב להיות מוסיקה, וחייב להיות הקונסרבטוריון הזה. זה הכישרון שלה, זה מה שהיא רוצה. כבר אמרתי, זה לא משחק. זה כאילו המקצוע שלך במחשבים, ואני אומרת, למה שלא תהיי קופאית בסופר כי זה קרוב והמחשבים דורש ממך יותר נסיעה לעבודה. מה, לא תגידי לי, אבל מה לי ולקופה בסופר? אני אשת מחשבים, זאת העבודה שאני מחפשת? (כאילו).
בסוף השנה הבאה היא מתכננת כבר לגשת למבחני מילגה. אני אומרת לך, היא רצינית. זה לא "חוג" כזה לבילוי הזמן סתם מפני שאין לה מה לעשות בחיים.
אני רק מחזיקה אצבעות שהשיפוץ ייקח מינימום זמן. ומהר מהר נחזור לכתובת הקרובה אלינו בהרבה.

אני לא איתה תמיד. בכלל לא. אבל זה בדיוק השיקול: האם להישאר שם, במקום להתרוצץ הלוך ושוב (אבל אז מתעייפים מלשבת במסדרון כשקר מדי או חם מדי, רועש מהרחוב, הילד מנדנד), או להביא הלוך ושוב ולהחזיר הלוך ושוב, אבל לפחות בין לבין נמצאים בבית הנעים. אז יש יום שנמצאים שם, ויש יומיים שבד"כ לא.
לפעמים גם האיש לוקח. אבל מאז שהקונ' עבר לצורך השיפוצים, קשה יותר. זו שכונת ילדותי, שתיהן שכונות ילדותי, הוא זר שם. רק עכשיו לומד את הדרך.הנה, היום הגיע לשם פעם ראשונה באופניים.

לפיכך, אנשים שלא עוצרים בדרך אחרת, הגוף שלהם מצמצם להם את אספקת החמצן, ע"י הצרת כלי הנשימה (אסטמה, ליחה, פוליפים...)
הוא נולד ככה. עם פוליפים מוגדלים מדי.
הפסקות נשימה בשינה ארבע שנים ראשונות... כשאני רק חושבת על המשמעות...
את פעם קראת משהו שכתבתי על תזונה ללידת תינוק בריא? זה זה. זה מה שקורה כשבמקום תזונה בריאה, רק מקיאים ויורדים במשקל 10 קילו מתוך 50.

אם את מזהה שאם לא תדחפי את עצמך לעשות דברים לטובת ילדייך כרגע אז פשוט תשבי בבית ולא תעשי כלום, אולי את צריכה להבין מזה שאת במצב של אנרגיות נמוכות ושצריך לנוח. שאם היית לבד עכשיו, בגילך ובנסיונך האישי, אולי היית מאפשרת לעצמך תקופה של "הזנחה" לטובת צמיחה בהמשך.
זה לא ככה.
נתחיל מהסוף:
אילו הייתי לבד עכשיו, לא הייתי עייפה כל כך.
אני מותשת מ-7 הריונות קשים קשים, ובמיוחד מהפלה אחת שגמרתי עם המוגלובין 5 ושתי מנות דם.
ומההריונות הקשים קשים יצאתי לטירונות עם תינוק, לא לבית הבראה.
לכן כבר עברתי את השנים האלה של "לשבת בבית ולא לעשות כלום".
כבר הייתי ב"אנרגיות נמוכות וצריך לנוח".
עכשיו אני כבר עם כוחות.
אבל לכוחות יש גבול.
וכמו שטרה רוסה כתבה, חשוב מאוד לנסות להוריד לחץ איפה שאפשר כדי לא לכעוס. שכחתן שזה הפוקוס.
אז למשל הורדתי לחץ מארוחת הערב. אני לא מכינה. האיש מכין. אני באה הביתה הרוגה ולא מטפלת באוכל.
אבל כן נאלצת לטפל בכל השאר כי הוא מסרב. בתוקף.
נכון שאני רואה את זה מהזוית של "למי יש עוד כוח לעשות משהו", אין לי בעיה לעשות אם יש לי כוח.
ונכון שהוא רואה את זה מהזוית של "עבדתי קשה ומגיע לי לנוח". אם מגיע לו אז הוא מפסיק לעשות. לא מפני שאין לו כוח יותר, אלא מפני שהוא עשה חשבון שהוא גמר את החלק שהוא "חייב", לא משנה אם נשארה עוד עבודה. אני צריכה להיות מאוד משכנעת בתפקיד הממוטטת כדי שהוא יעשה גם את "החלק שלי". ולרוב אני לא משכנעת אותו.
במלים אחרות, יש לו חינוך שרואה בזה "פינוק" ו"תירוצים". אז בלי קשר למה שאני אומרת, אם למשל צריך לרחוץ את הילד ואני מבקשת ממנו כי אני עייפה, אבל הוא חושב ש"מגיע לו לנוח וזה לא התפקיד שלו לרחוץ את הילד", הוא פשוט לא ירחץ את הילד ולא יטפל בהשכבה, ואני אראה שכבר אחת עשרה בלילה והילד מתרוצץ.
אפשר כמובן להזניח את הילד לגמרי, לא לצחצח לו שיניים, לתת לו להירדם בבגדים על הספה כל לילה שלוש שעות אחרי הזמן כי אני הזנחתי והלכתי לישון.
בספר שלי, זה לתת לילד לשלם. זה לקחת לעצמי על חשבון הילד. על הגב של הילד. לא מתאים.

כבר נשבעתי שאני בהפסקה מהאתר ורק הצצתי פה אצלך לבדוק מה נשמע וכבר אני קוראת בלגנים כאלה וצריכה לחפש באיזה דף כל הבלגן (הדיון ז"א) התחיל... טוב, לא עכשיו. מחר. בעצם מחר נתראה! אל תבריזי, שטפתי את הבית! ועדינה מתוקה! ויהיה טעים!

ניצן, חשבתי עליך בשעתיים האחרונות הרבה. למה? כי חזרנו כולנו ביחד מהקונסרבטוריון (האיש רכב לשם, ורכבנו ביחד לחגוג בפיצה מיוחדת את ההבראה של הילד, ומשם באופניים הביתה).
האיש תיכף התיישב לראות את המשחק.
אני חפפתי ראש לשני הילדים, עזרתי לקטן להתלבש, שטפתי את רצפת החדר שלהם (שפכנו עליה ליכלוך היום ולא הספקתי לפני שטסנו לקונ', ואי אפשר להשאיר כי המזרונים מונחים על הרצפה), בינתים הקטן נרדם בפיג'מה ובמגבת על אבא מול הטלביזיה, הלבשתי את המזרון של הילדה בסדין (כיוון שזה לא מזרון על מיטה, אלא צריך לתמרן באוויר ולהחזיק את המזרון על הצד, הילדה קטנה מכדי לעשות את זה בעצמה), הוצאתי לה ציפית ומגבת (הראש רטוב) מהארון (גבוה מדי, היא לא מגיעה), הלבשתי את המזרון של הילד בסדין (חתיכת הלבשה, עם סיכות ביטחון, כי אין סדין קטן מספיק למזרון הזה) וסידרתי גם לו ציפית נקייה, מרחתי אותו בשמן אתרי נגד יתושים והעברתי אותו בידיים למיטה שלו, שטפתי את הכלים לסדנה של מחר וניקיתי את השיש והברקתי את הכיור, אחרי שהשריתי את החולצה שלבשתי (כי הילדה הפילה עליה חתיכת עגבניה מהפיצה, חולצה לבנה חדשה שקיבלתי במתנה, ואני לא רוצה כתם) כיבסתי אותה,
ועכשיו נשאר לי רק לגמור לשטוף את החולצה, לתלות אותה, להוריד את 4 הכביסות שעשיתי היום מהחבל, לשים שעון מעורר, להכין בגדים למחר, לייבש את הכלים לסדנה במגבת ולהכין אותם לקחת באופניים, לסדר את המיטה שלנו כי גם היא התכבסה היום, להתקלח וללכת לישון.

מה השורה התחתונה?
השורה התחתונה היא, שכשאת אמא לילדים שעדיין לא עצמאיים, יש המון דברים שאת צריכה לעשות.
לא משנה מה, את צריכה לעשות אותם.
חלק מהם אפשר לא לעשות. למשל, אף על פי שיום חמישי הוא יום ניקוי הבית שלי, היום לא ניקיתי את הבית. פשוט לא. את זה מחקתי מסדר היום.
אחרים לא.
לא משנה אם לא נסכים על כל פרט, כל אחת עושה את הפשרות שלה במקום אחר.
השורה התחתונה היא:
עם ילדה אחת בת שנתיים היה לי המון מרחב תימרון.
עם שני ילדים, מרחב התימרון מצטמצם בצורה מוחשית. אין מצב לנוח או לאכול בדיוק מתי שאני עייפה או רעבה. זה לא תמיד אפשרי, נקודה. כי אני בתפקיד אחראי, אני במשמרת.
ולפעמים המשמרת מתנהגת כמו חדר מיון, ואין לך רגע לשבת.
ולפעמים, את יכולה לבטל את המשמרת שלך. ואני מבטלת המון. כל החברות שמתלוננות עלי שאני לא באה לבקר? זה מהביטולים. זה מה שאני לא עושה, כי לזה כבר לא נשאר לי כוח.

מבינה.
אני אעשה מה שאת עושה כשמישהי אחרת כותבת לך דבר כזה. אני אגיד לך למה אני שמה לב.

אני שמה לב שהוא יושב לראות משחק בזמן שאת עושה מלא דברים. שלעזור לך אומר להחזיק ילד ישן.
אני שמה לב שרק את מכבסת, תולה, מורידה, מקפלת, מכניסה לארון (לאיש שלי יש גם איזו אשליה שהוא "עושה כביסה" כי פעם ב.. הוא מפעיל מכונה. ומה עם כל שאר מאה אלף הדברים שכרוכים בזה שיהיו בגדים נקיים? זה לא נכנס לו למודעות בכלל.) שוטפת (למה לא מספיק לטאטא? למה הילדים לא יכולים לעזור בעניין הזה? זה בשבילם.)
אני שמה לב שאת שמה סדינים גם כשאת עייפה. להחליף סדינים זו משימה שיכולה לרדת בסדרי העדיפות. עוד דבר שאפשר לעשות זה לשים בבת אחת כמה סדינים אם יש, ורק לקלף שכבות. (סתם רעיון שחשבתי עליו עכשיו.) אפשר לוותר על חפיפות, כמו כן, חפיפות יכולות להיות יותר עצמאיות (נהר נחפפה בערך פעמיים מאז שנולדה, פה אני במקרה כן מדברת מנסיון אישי)
_{למה את ישר מסיקה שאני עושה את זה בהצלחה? למה את ישר מסיקה שההנחות שלי נובעות מעולמי הצר? למה מה שיש לי להגיד ישר מצומצם לזה שיש לי ילדה אחת בת שנתיים? תמחקי את זה כבר מההסברים. את לא צריכה להסביר לי כלום. באופן אישי, לא זכור לי שאי פעם נחתי או אכלתי לפי הצרכים שלי, ואז אפילו לא היתה לי ילדה אחת בת שנתיים. ההבדל? עכשיו אני שומעת כשהגוף שלי מבקש. לא אומרת שאני תמיד נענית. HECK, לא תמיד אפשר להענות. ברור. אבל לפחות אני מקשיבה. ועוד עניין, מבחינתי חיי הבית והמשפחה הם העבודה שלי. ואני לגמרי באסכולה, עוד מהימים שהייתי סופר דופר קרייריסטית במסלול הסילון, שאי אפשר להיות אפקטיבי בעבודה בלי לנוח. בלי הפוגות, אם לוקחים עבודה "הביתה". כאן, העבודה היא הבית, והבית הוא את.}

ניצן ובשמת, תודה על הדיון (וסליחה על הציתות)

זו שכונת ילדותי, שתיהן שכונות ילדותי, הוא זר שם. רק עכשיו לומד את הדרך. הנה, היום הגיע לשם פעם ראשונה באופניים.
סליחה. אדם מבוגר (מתפקד) יכול להגיע מנקודה A ל B בכל שכונה

בשמת, הסדינים שלכם עם גומי?
הילדים שלי מלבישים סדינים עם גומי על מזרונים ששוכבים על רצפה. (המזרון שוכב, זוחלים לקצה הרחוק, מלבישים שתי פינות, זוחלים לאחור, יורדים מהמזרון, ומסדרים את שתי הפינות הקרובות).
זו לא עבודה מאוד גדולה לתפור גומי לסדין + קל למצוא סדינים עם גומי למיטות ילדים (רגע, עוד מעט נגיע לסדין של הקטן) יד שניה ממשפחות שילדיהן גדלו ועזבו.
לקטן, סביר שאפשר לקנות (זה מזרון תינוק? מזרון-ביניים-כמו-באיקאה?), אבל גם אפשר לתפור.

יש לי ילד שבערב שפוך לגמרי (כמו אמא שלו), ואין מצב למקלחת לפני השינה. ממנו למדתי לדאוג לאמבטיות/מקלחות לכל הילדים באמצע היום (אז גם מצב הרוח שלהם טוב יותר, והם גם מסוגלים יותר לעשות בעצמם).
נכון שזה אומר שישנים לא סופר-דופר נקיים... מציעה לך עוד פשרה לאימוץ.

~~~~
אני נטפלת לקטנות, כי כמו בכל חסכון, גם בחסכון אנרגיה גם הדברים הקטנים נספרים.

בעצם, רגע,
לפני הכל - לא הייתי מצליחה לעשות כל מה שאת עושה בכזו שעה אחרי כזה יום.
אני לא יודעת על מה הייתי מוותרת, אבל הייתי קורסת הרבה לפניך.
זה כאילו לא משהו להלל עליו, אבל בכל זאת אני רוצה לחלק לך כמה מדליות

ניצן ובשמת, תודה על הדיון (וסליחה על הציתות)
תודה וסליחה גם ממני.

שכחתי לציין שאני מלאת הערכה (ועוד כמה רגשות חיוביים) אלייך, ורוצה אותך בריאה, רגועה ושמחה לכמה שיותר זמן.

רק שיהיה ברור העניין הזה.
@}

וזהו, מפסיקה להציק לך.

מה את מדברת.
את לא סחורה?
נו...

את הקליק הזה בראש אני צריכה.
נראה לי להתחיל מלתכנן מקום נגיש לדלי-מגב-סמרטוט בבית החדש.

ערכתי בדף על הכעס. תראי אם עכשיו בסדר, ואם יש עוד משהו שאת רוצה לשנות - תרגישי חופשי לערוך אותי לפי הבנתך.

זה מצחיק, בזמן שסידרתי את המיטה בבוקר ניסחתי לי בראש משהו שרציתי לכתוב לך, ושעיקרו היה בדיוק ה"אז לעזאזל, אולי תוותרי קצת לעצמך בכל מיני פינות" שכולם כתבו כאן למעלה, בניסוחים כאלה ואחרים. אז אני לא אכתוב לך את כתב התביעה שלי, כדי לחסוך לך כתב הגנה נוסף שבו את מסבירה שבעצם את מוותרת לעצמך המון. אני רק אשאל אותך אם יכול להיות, אם יש סיכוי, שהמון נשים שמכירות אותך (לפחות וירטואלית) כבר כמה שנים, עלו על משהו שאת לא עלית עליו בעצמך. שאולי כל מקהלת הכותבות שטוענות בתוקף שאת שיכורה (כמו בפתגם הידוע, כן? אני לא אסתכן כאן בחוסר הבנה...) עשויה להיות סימן לזה שהן צודקות ואת מפספסת.

(זה השלב שבו בעצם כן כתבתי את כל כתב התביעה שלי ומחקתי. עזבי דוגמאות והוכחות, סתם תחשבי אם יכול להיות שאת עדיין לא באמת במקום שבו את מסוגלת לומר: זה (נקיון/תזונה/אקולוגיה/חסכון/תשומת לב לילדים) עקרון חשוב שאני מאמינה בו בכל לבי, ובכל זאת אני עכשיו אתעלם ממנו ואלך להשתרע על הספה להמשך הערב. לא כי את "מפונקת", אלא כי יש עקרון יותר חשוב ממנו שצריך לקבל עדיפות)

זה (נקיון/תזונה/אקולוגיה/חסכון/תשומת לב לילדים) עקרון חשוב שאני מאמינה בו בכל לבי, ובכל זאת אני עכשיו אתעלם ממנו ואלך להשתרע על הספה להמשך הערב. לא כי את "מפונקת", אלא כי יש עקרון יותר חשוב ממנו שצריך לקבל עדיפות)
הו הו, אני שם לגמרי.
לדוגמא, כל היום התעלמתי מכל העקרונות החשובים שאני מאמינה בהם בכל לבי, כי הייתי עלובה ומותשת ומחלימה (-:
זכיתי לנזיפות מהאיש, והילדה כתבה לי דואל שהיא רוצה תשומת לב במקום שאני אהיה במחשב D-:

אתן פשוט לא רואות איפה אני מוותרת, ואיך אפשר? באינטרנט רואים רק מה שאני כן עושה...

אבל בשמת...
למה כי היית "עלובה"? למה לא סתם כי היית זקוקה למנוחה קלה? בלי ייסורי מצפון, בלי ביקורת עצמית?
ותגובת בני המשפחה רק משקפת את אמונותייך. אני חותרת לכך שאם אני נחה או לוקחת זמן לעצמי, התגובה סביב תהיה "עזבו אותה, היא צריכה לנוח. היא תחזור רעננה כשהיא תוכל."
<חוזרת אל הצללים>

אפשר גם להתערב?

נראה לי, שיש הרבה דברים, שאת לוקחת על עצמך, ויכולה להעביר לילדים. גם אם זה לא הכי נוח להם. כשהם תינוקות, אני מסכימה עם הגישה שלך, של "קודם הילד". כשהם גדלים, צריך להיות איזון. גם לך זה לא הכי נוח... ונכון - זה תהליך הדרגתי. לא ביום אחד. אבל כן, להעביר אחריות ומשימות לילדים. הם כבר גדולים דיים, בשביל שהנוחות שלהם לא בהכרח תקדים את שלך.

אני מבינה נורא שלפעמים יותר קל לעשות בעצמך ולגמור עם זה - אבל לטווח ארוך, זה הרבה יותר קשה. ולכן כדאי, להניע את התהליך. בעיקר כי זה תהליך ארוך, עם נסיגות והפסקות.

לגבי הניווט: אני אחת כזאת, עם חוש התמצאות של צב מת. כן, אני מעדיפה לנסוע בתחבורה ציבורית לירושלים, ולא להסתבך שם עם אוטו (ורק מהשיקול הזה: ניווט, נהיגה עירונית, חניה. לא כל ה"באופן טבעי"...). כשאני צריכה לנסוע למקום חדש, זה מבצע שכולל התארגנות מראש עם מפות (טוב שיש אינטרנט), ו"תרגום" של האיש שלי מהנחיות הגעה סטנדרטיות, לכאלו שגם אני אצליח להבין (הוא כבר יודע אותי בע"פ), וגם אז, לא פעם יש לי פספוסים (אבל היי - השתפרתי. אני לרוב כבר מצליחה לתקן פספוסים קטנים בעצמי, ובלי לחץ היסטרי שהלכתי לאיבוד!).

ובכל זאת: אני נוסעת, אני מוצאת, אני עושה. ומהנסיון יש גם שיפור ביכולת (ויותר מקומות מוכרים... למרות שאחרי זמן מה ללא שימוש, המוכר חוזר לזרותו).
כלומר: קושי הוא לא סיבה להמנעות. הוא סיבה לעזרה.

למה כי היית "עלובה"? למה לא סתם כי היית זקוקה למנוחה קלה? בלי ייסורי מצפון, בלי ביקורת עצמית?
אין פה שמץ ייסורי מצפון או ביקורת עצמית. "עלובה" הוא תיאור עברי מדוייק. לא הייתי זקוקה למנוחה קלה, אלא למנוחה כבדה... עכשיו, למשל, הייתי מתארת את עצמי לא כ"עלובה" אלא כ"רצוצה". כל עצמותי כואבות כאילו מעכו אותי במרתפי האינקוויזיציה, נתפס לי איזה שריר או משהו ברגל, מסאז', דחוף!

המייל של בתי היה משעשע בעיני. היא פשוט גילתה סוף סוף את הדואל שסידרתי לה ושלחה הודעות לכל עבר...

לעומת זאת,
"עזבו אותה, היא צריכה לנוח.
את זה דווקא אמר האיש בבוקר, כשהילד הפריע לי.
אבל בערב קשה לאיש שאני הרוסה. הוא צריך שאני אתפקד, ולכן זה לא מוצא חן בעיניו. אני בהחלט עובדת על שינוי הדינאמיקה הזאת.
מה שכן, לא הכל בא ממני. מה זה השטויות האלה. האיש הוא בן של יקה. הוא גדל על ערכים מאוד מאוד ברורים, שמשתקפים במשפטים של האבא, שאני שומעת במו אוזניי. אין דבר כזה "להיות עייף", "להיות חולה", או כל "תירוץ" אחר. גם אם הוא חולה, הוא הולך לעבודה, הוא ממש לא מהגברים האלה שמתעלפים במיטה, "מסכנים" נורא, ומחכים שיפנקו אותם (בשמחה אפנק ואתרוצץ סביבו, אבל זה מציק לו...).
לכן, אני נשפטת כמו בצבא: אין גימלים. את מתחזה. את לא חולה, זה סתם כדי לקבל פטור מהעבודה. אני לא מאמין.
אבל מה זה משנה מה הוא חושב? הרי אני יודעת את האמת.
אה, עובדה שזה משנה.
הידיעה שלי משנה לגבי, לגבי היחס שלי לעייפות שלי.
אבל הידיעה שלו משנה לגבי, בשאלה האם אני אזכה לעזרה או לא.
עם השנים, אני רואה שינוי ענקי. האיש שלי הפך ממישהו שלא מסוגל לטפל באף אחד בשום צורה - למפרגן ומפנק ושותף ברמות שלא האמנתי שאחזה במו עיני. לשם כך נאלצתי בין היתר ללמוד לדעת בעצמי בדיוק מה אני צריכה ומה אני רוצה, וגם ללמוד להגיד את זה בצורות הנכונות.
מה זה "הצורות הנכונות"?
זה למשל לדבר בצורה ברורה וקצרה. בלי הסברים, אבל "אני צריכה עזרה בזה וזה".
כמו כן, במשך תקופה ארוכה להקדים לזה "זו לא אשמתך, זה לא קשור אליך בכלל, אבל אני עייפה. עכשיו אני אשמח לעזרה בכך וכך". אם לא הזכרתי בצורה מפורשת שזו לא אשמתו (וזו אכן לא אשמתו, הלו, זה הגנים שלי, לא שלו), הוא שמע כל בקשה לעזרה כהאשמה. למה? אל תשאלו אותי, לקח לי רק עשר שנים להבין שזה מה שקורה, ייקח לי עוד חמישים להבין למה...
או, למשל, לעשות הרבה מאוד בתחומים אחרים, שהוא רואה ומעריך, ולציין את זה. כלומר, לא מספיק שהוא ראה, היה צריך גם להצביע על הקישור: "נכון, אני עייפה מכדי לעשות ארוחת ערב. מצד שני אני עשיתי שלוש כביסות ועכשיו יש לך חולצות נקיות בארון".
וכן, להיות מאוד כנה ולדייק באמת. למשל, "יכולת לעשות פחות כביסות וגם לעשות ארוחת ערב!" התשובה: "נכון, היה צריך לעשות את שניהם, אבל לעשות כביסה היה לי כוח, ולעשות אוכל אין לי כוח, כי ככה אני".
<ככה אני כרגע, אבל אני אתר בשיפוצים. אם למדתי לאפות לחם שאור, אני יכולה לעשות הכל!>

אבל כן, להעביר אחריות ומשימות לילדים. הם כבר גדולים דיים, בשביל שהנוחות שלהם לא בהכרח תקדים את שלך.
אין ספק.
זו בדיוק השיטה שלי.
ככה בדיוק אני מחנכת, ואני כבר נחה על הרבה זרי דפנה. עדיין, עם כל הכבוד, הם עדיין ילדים וצריכים עזרה...

כלומר: קושי הוא לא סיבה להמנעות. הוא סיבה לעזרה.
ועל זה נאמר:
are you talking to ME?
או, במלים אחרות, זה מוטו שלי בחיים. אבל את מצפה ממני שאני אטיף את זה מוסר לאחרים?! כל אדם צריך להבין את זה בעצמו (או לא). לא את ולא אני לא יכולות להכריח מישהו.
הגישה שלי היא, שכאשר יש למישהו קושי, אני קודם כל מבינה, מקבלת ומשלימה. אחר כך, מהמקום של הקבלה וההשלמה, אני יכולה למצוא דרכים קטנות לעזור, במידה ובקצב שאותו מישהו מוכן להתמודד עם המשימה שמעוררת קושי. זה מבאס כשהשקעת שלושה חודשים עד שמישהו מרגיש מספיק בטוח בשביל להביא או לקחת את הילדים מהקונסרבטוריון, ואז הק' עובר דירה לצורך שיפוצים ושוב צריך להשקיע אותם שלושה חודשים מחדש... אבל אלה החיים.
זה יעזור להילחם בזה?
זה יעזור לכעוס על זה?
זה יעזור להטיף מוסר?
לא. אבל זה יעזור לגלות סבלנות ואורך רוח, להחליק פינות, ולעשות הרבה בעצמי כדי לאפשר את "המידה והקצב" הנכונים, בלי הלחצות.
נכון, בטווח הקצר זה מאמץ, שגורם לי לעייפות רבה.
אבל בטווח הארוך המאמץ משתלם, כי אחר כך יש עוד מישהו שיכול להביא או לקחת, והוא יעשה את זה ברצון ובלי בעיה.

וזה בעצם גורם לי לנסח עוד תובנה שעלתה מהתיאור הקודם של "איך לבקש עזרה בצורה הנכונה":
הרבה פעמים, הצורה הנכונה לבקש עזרה, היא קודם לתת הרבה, באהבה.
כשאת מבקשת והצד השני מרגיש כבר כמו חבית ללא תחתית, הבקשה שלך נראית כאילו את "רק לוקחת כל הזמן". לא משנה שזו טעות אופטית, העובדה היא שאם זה מרגיש למישהו ככה, הוא לא ירצה לתת לך. כי "עזרה" היא נתינה.
אבל כשאת מבקשת, והצד השני מרגיש מרופד באהבה, הבקשה שלך נענית ברצון.

עכשיו, זה לא משהו חד פעמי.
זה איזון שצריך לשמור עליו כל הזמן. כל הזמן צריך איזון עדין בין "לקיחה" לבין נתינה. האיזון הזה יכול להשתנות ביחסים שלו, אבל רק לאורך זמן. המעבר צריך להיות הדרגתי. אם הוא לא הדרגתי, הצד השני מרגיש שמנצלים אותו, לא משנה אם את עושה (כמו בכל המחקרים) 95% מהעבודה במשפחה ובבית. מה שמשנה הוא התחושה, כי מה שאת רוצה הוא נכונות לשיתוף פעולה. אם אין נכונות, אין באמת שיתוף פעולה, רק בעל שמרגיש "שפוט". או אשה שמרגישה שפוטה.
זה על רגל אחת.

תודה(())