בלוג אני אמא מבריאה

[אנונימי]

{שיבולת שועל (2004-08-23T10:18:18):
אני פותחת את הדף הזה אחרי לילה אפרפר, לילה שבו ישנתי מעט ורע. אני אמא לשניים, אחת מהם יונקת, אבל בגלל שאני חולה אני מלאת רגשות אשמה.. קשה לי לתפקד, אני במצב אנרגטי ירוד, וכל הלילה תקפו אותי שלשולים רבים. אני סובלת ממחלת מעיים קשה כבר הרבה שנים. שמה קרוהן. כל כך רע לי, אני מרגישה שאולי לא הייתי צריכה ללדת אותם, למה מגיעה להם אמא חולה, שכל שני וחמישי מרגישה רע וזקוקה למנוחה, שכל פעם תוקפים אותה מכאובים ובעיות בריאותיות מגעילות ושונות? אני מרגישה שאני לא מסוגלת לתת להם את מה שהם צריכים באמת, אמא שתשתולל איתם, שתניף אותם ותרוץ איתם ותהיה זמינה בלי לכאוב חצי מהזמן.
אולי טעיתי. אולי לא הייתי צריכה בכלל להביא ילדים. אני יודעת שזו הבחירה שלהם להיוולד דווקא לי. ואני יודעת שהם בחרו, לא במודע, להתמודד דווקא עם סוג זה של קשיים. אבל את זה אני יודעת רק בשכל. ברגשות שלי מתחולל מאבק מתמיד, מאבק בכל הצרות שיש לי: איך להעמיד בכל זאת את הילדים בראש סדר העדיפויות, כמו שצריך להיות, כשהכאב מרכז את מחשבותי ופחדי אליו באופן כל כך אינטנסיבי? איך להעניק להם יותר גם במובן של סביבה משופרת כשאני לא מסוגלת לעבוד שעות ארוכות, ולא מחוץ לבית, כי קשה לי פיזית?
כשהם נולדו כל כך שמחתי. והם לא נולדו יחד. אני רוצה עשרים ילדים. אני כל כך אוהבת ילדים. אבל אין לי אנרגיות. אני בקושי עומדת בטיפול בשניים. לפעמים מתחשק לי פשוט להשאיר את כל זה מאחורי. אני מתכוונת: למות. למרות שאני לא רוצה באמת למות. אבל אני לא רואה פיתרון לבעיות הפיזיות שלי. המחלה הזו היא כרונית, ואין לה מרפא. ויש לי סיבוכים שלה, שהפיתרון להם הוא ניתוחי ומסובך, ולא מבטיח תוצאות טובות לטווח ארוך.
אני חיה מיום ליום. אני בת 30 וקצת, ומרגישה כאילו בת 108. כאילו החיים נגמרו לי.

[אביב_חדש*]

גדול
האם ניסית טיפולים אלטרנטיביים?

[שיבולת_שועל*]

עכשיו אני שוב לבד בבית, רק עם הקטנה הישנה במתיקות. הבנזוג הלך עם הילד לסדר סידורים, ואני כל כך שמחה להיות עם עצמי.
התחלתי לא מזמן טיפול אצל מטפלת בדמיון מודרך ופרחי באך וגילגולי נשמות. עשינו את זה כבר פעם. היא חברה קרובה שלי. יש לי "שיעורי בית", אבל אני קצת בורחת מהם, מהתמודדות עם טיפול אמיתי בגורמים למחלה שלי, כפי שאני תופשת אותם.
אני רוצה להביא כאן קטע שכתבתי. הוא ארוך, אבל זה דף בלוג.

****

החלטתי לכתוב ספר כדי לא לבזבז את הזמן שלי על משחקים מטופשים של המחשב. כל החוטים שנקשרים בתוך המחשבות שלי פשוט זועקים כבר שאני אחבר אותם יחד, ואם אני לא אעשה את זה בקרוב, יש לי תחושה שהם יתחילו לצאת לי מכל מיני מקומות בגוף ויעשו לי נזקים בריאותיים.
אז אני חייבת להיכנע. אמא שלי תמיד אמרה – והיא לא היחידה שהדגישה את זה – שקודם כל הבריאות. אבל זה, כמובן, לא מנע ממנה להסב את הנזק הכי משמעותי ומתמשך לבריאות שלי, ולרווחתם הגופנית של עוד אי אלו אנשים שהיא גידלה ושגדלו איתי בבית. שלא לדבר על מה שעוללה לעצמה. מדהים איך בנאדם יכול לדבר כל החיים שלו על משהו, ובאופן לא מודע ולא מילולי, בצורה של פאסיב-אגרסיב מוחלטת, להרוס מסביבו את כל מה שיש.
אז ככה. נולדתי בבית הרוס. לקח לי בערך שתים-עשרה שנים להבין את זה, כי הגישה היתה שלא מספרים לילדים את המצב האמיתי. אלא שמרגע שהמצב האמיתי נחשף, הוא התגלה בצורה של פטיש שמונים ושמונה קילו, שמונחת על הראש בלי רחמנות ועם הרבה מילוליות בכל יום, כל היום. זה קרה כשאמא שלי היתה צריכה בעצם טיפול פסיכולוגי. כיוון שהיא חסה על כספה וגם חשבה שפסיכולוגים זה לפסיכים, הבאה בתור הייתי אני, ואני הייתי הפסיכולוג. עכשיו, ילדה בת שתים-עשרה שהיא גם פסיכולוג סופה שתהפוך לפסיכית בעצמה, אתם אומרים. ובכן, זה נכון. אלא שלא אני בראש הפכתי למשוגעת; הגוף שלי הוא שקיבל את הסימפטומים, ומכל החורים – וזאת לא מליצה פושטית – יצאו לי הסיפורים האיומים של אמא שלי, ואלה שראיתי בעצמי.
באותו יום שזה התחיל, הייתי כאמור בת שתים-עשרה. בזמן שלכל הבנות בכיתה חגגו בת-מצווה, אותי חנכו למצוות "הקשב לאמך ושמש שק חבטות אמוציונלי". אף אחד לא חגג לי בת-מצווה, ואת המאורע שלא היה ציינו רק ב"הפי בירתדי טו יו, מתנה לא קנו". עד היום בימי הולדת לפעמים היא שרה לי את השיר הזה. לא יאומן כמה אטימות יכול בנאדם אחד להפגין, ועוד כזה שאמור היה להגן עליך ולתמוך בך. בסופו של דבר, מה שהתחיל באותו יום, בגיל שתים-עשרה, היה מסכת ייסורים שלא הייתי מודעת לה. זה פרץ בכך שאמא שלי התחילה לדבר איתי על האמת של הבית שלנו. באותו יום התברר לי שכל מה שהייתי עדה לו, לא היה חלומות בלילה. התברר לי שאבא שלי משפיל את אמא שלי על בסיס קבוע, שהוא מתייחס אליה כאילו היא זונה, שהוא מונע ממנה כסף ומעמיד את הזיונים שלהם במקום ראשון, ורק אחר כך אותנו, הילדים. אני לא בטוחה שבהכרח אנחנו באים במקום שני. יכול להיות שהיו עוד כמה דברים חשובים לפנינו.
רק אחרי שנים רבות, עכשיו אני מבינה שגם היא היתה מרוכזת בעצמה, אולי אפילו יותר ממנו. צריך להיות באמת חרא של בנאדם כדי להפיל קירות שלמים של נוצות מסריחות במשקל של עשרים טון על ילדה בת שתים-עשרה.


*******
יום ראשון היה יום ההולדת שלי. בתוך כל המהומה של החיים הרגילים, פתאום היה איזה אי שחשבתי שיחגגו לי בו. תמיד אמא שלי אמרה לי שאני מיוחדת. אף פעם לא הבנתי שבדרך הזאת היא בסך הכל שומרת את תשומת הלב שלי ערה, שהיא מושכת אותי אליה בחבלים שאומרים – אני אומרת לך דברים יפים. אני אמא שלך. בשבילי תמיד תהיי מיוחדת. זה מחיר קטן שאני מבקשת ממך לשלם. רק תעמיסי על הכתפיים הילדותיות שלך את החיים שלי. לא קשה, נכון?
אבל יום ההולדת התקרב ובא, וכל מה שאני קיבלתי היה פול חדש של משאות, והפעם: גילוי לב.
"היחסים ביני לבין אבא שלך," – תמיד היא אמרה אבא שלך כשהיא כעסה עליו – "זה לא מה שאת חושבת." ואז התחילו כל הסיפורים, סיפורים שהבהירו בצורה מאוד פיגורטיבית למה היא התכוונה.
"הבוקר התעוררתי כשהוא יצא לעבודה, וביקשתי ממנו שישאיר לי כסף לאוכל. מה ביקשתי??!! לא רציתי כסף לקנות נעליים, או מכנסיים.

*******

עד כאן מה שכתבתי לא מזמן. בכל פעם שאני מתחילה לכתוב משהו, זה יוצא על אמא שלי. על המשפחה הקשה שלי, שעשתה לי הרבה נזק. כשכתבתי את זה הבנתי פתאום, תוך כדי כתיבה, כמה אני בעצם כועסת על אמא שלי. והדבר היותר מורכב שהתחוור לי, הוא כמה אני לא מבטאת את הכעס הזה בכלל. כי כל פעם שאני רואה אותה או מדברת איתה, וזה הרבה, אני בכלל לא מרגישה את כל הכעס הזה. הוא כאילו נעלם לגמרי ומה שנשאר ממני זו ילדה קטנה ומרצה, שרק מחפשת איך להקל על אמא שלה ולמצוא חן בעיניה. אז החלטתי לומר לה מה שאני מרגישה. אלא שעכשיו היא בחו"ל. עוד כמה ימים היא חוזרת. אני רוצה להגיד לה מה אני מרגישה. אני יודעת שאין טעם סתם לומר לה. לא רק בגלל שהיא חולה בעצמה - איזו הזדהות!! היא חולה באותה מחלה כמוני - אלא גם בגלל שאני לא מאשימה אותה באמת. אני יודעת שהיא לא התכוונה להרע לי. אני יודעת ששום דבר שהיא עשתה או אמרה לא נעשה מתוך רוע. רק חוסר המודעות שלה הוא שגרם לה להתנהג כך. אני פשוט צריכה להביא אל קדמת הבמה בדיוק את מה שאני מרגישה, להתמודד עם הרגשות שלי ועכל אותם בלי להתכחש להם, כמו שעשיתי עד עכשיו. אני מרגישה שלומר לה מה אני מרגישה זה טיפול בשבילי, לא כדי לגרום לה מפח נפש.
המטפלת/חברה שלי אומרת לי שעוד לא התחלתי אפילו לכעוס באמת. שמכתבי הכעס שלי עוד מלאים בניסיון לרכך. לעדן. אני רוצה לכתוב כאן מכתב כעס לאמא שלי. אכתוב אותו עוד מעט.
חיבוקים בחזרה ל אביב חדש. תודה. אני זקוקה להרבה חיבוקים.

[א_גרויסע_מויש*]

וואו.
עוד אין לי מילים.

אז רק .

<מויש בד"כ לא מחלקת חיבוקים וירטואליים>

[שיבולת_שועל*]

אני מרגישה שנפרץ בי פתח סוף סוף להוביל את הדברים החוצה, לא להיחנק לבד בתוך כל המוגלה שאצורה בפנים. זו כבר הפעם השלישית היום שאני כותבת.
אני לא מתפלאת שלבנזוג שלי נמאס מהמחלה שלי. אני יודעת שקשה לו לתפקד במקומי, ושהוא מבין אפילו טוב יותר ממני את הדפוסים שמנחים את ההתנהלות שלי בתוך המחלה הזו. העבודה שלי היא עצמאית, ואני עושה אותה בבית. והוא שם לב, וזה נכון, שבכל פעם שאין לי עבודה כמה ימים, או אפילו שבועיים, אני מיד חולה. זה נכון, אבל מה אני עושה עם זה? אני יודעת הרבה דברים על עצמי ועל ההתנהלות ה"חולנית" שלי, אבל זה לא עוזר לי לפרוץ את המעגלים האלה.
הנה מכתב כעס שאני אכתוב עכשיו לאמא שלי, ספונטני.

אמא אני רוצה לא לקרוא לך אמא
אני רוצה לעשות ולהגיד דברים שאין להם מילים בכלל
אני רוצה לצעוק מכל החלונות ועל כל הגגות ועל כל הרחובות והככרות שרע לי, אמא
שאני שונאת להיות כאן בשבילך כי את הטלת בי מום , כי אני סובלת, אמא ואני לא רוצה לקרוא לך אמא
רוצה שהמילה הזו תימחק מהלקסיקון שלי לא רוצה לשמוע אותך יותר
אני כועסת כועסת כועסת עלייך
אני רוצה שתדעי שבכל פעם שאני רואה אותך אני מדחיקה את הכעס הגדול שלי וזה עושה לי כאבים בכל הגוף
אני רוצה שתפסיקי להסתכל עלי עם העיניים ולעשות פרצופים שאומרים שאת יודעת יותר טוב שאני טועה או פשוט לא מבינה
אני רוצה שתפסיקי לרדות בי בלי מילים שתוציאי מהראש שלי את כל השתלות הזוועה שהכנסת לשם במסווה של אני החברה הכי טובה שלך
את לא חברה היית אמורה להיות אמא
היית אמורה לשמור עלי ולא לפגוע בי כל כך
אני כועסת עלייך שנתת לי להבין שהחיים האלה איומים כל כך שנטעת בי מלנכוליה ושנאה והרבה מאוד חרדה
אני רוצה לומר לך, לא אמא, אני רוצה לומר לך שהיום אני אמא
ואני לעולם לא אומר לילדים שלי כל מה שאת אמרת לי
אני רוצה לומר לך שבגלל מה שאמרת לא נכנסתי להריון אולי שנתיים בהתחלה.
אמרת שאם היית יודעת שילדים יכולים לצאת עם מומים, בכלל לא היית מביאה אותנו לעולם
במשך שנתיים רציתי ולא נכנסתי להריון, ורק אחרי שהמורה שלי אמרה לי שזה בגלל מה שאמרת, ושאני אחזיר אלייך את החרדה הזו ולא אשאיר אותה אצלי, ורק אחרי שעשיתי את זה - רק אז הייתי סוף סוף בהריון
כל המשפטים שאמרת, ושאת אומרת עד היום, לא יוצאים לי מהראש
אמרת שאת רוצה להתגרש מאבא כבר מאז שהיינו ילדים קטנים, ולא התגרשת ממנו בגללנו, כי זו תהיה בושה בשבילנו
למה לא עשית את זה, אמא
את לא מבינה שבגלל זה אני נושאת את כל צער העולם על כתפיי, שבגלל זה אני חושבת שאני צריכה למות
בגלל שאם אני לא הייתי, היית יכולה להתגרש מאבא
לא היית צריכה להישאר איתו בגללי ואז היית חופשייה
ואני הרי אחראית על כל הבעיות שלך
אני הרי אשמה בכל
אני לא מוכנה יותר להיות אשמה, אמא
אני לא אשמה
אני לא אשמה
אני לא אשמה
אני בוכה, אמא

[גורפרחים*]

(())(())
אמיצה שכמותך,
איזה תהליך מדהים את עוברת. איזה אומץ. אילו כוחות.
את מדהימה.
חזקי ואמצי יקרה שכמותך, את ראויה לכל טוב!
@}

אני מאוד מזדהה איתך (עברתי ילדות קשה גם כן), ומחבקת אותך חזק.

[ב_דרך*]

[ג'ינ_ג'ית*]

אמא, אני סובלת מדלקת בקיבה שעושה לי רע. אין מה להשוות לקרוהן הידועה בזוועתיות שלה.
אבל!
אני מטופלת בשיטה שנקראת IPEC.
הגעתי לטיפול שם בעקבות הדף בקשה מיוחדת של בשמת .
פרטים נוספים יש בדף שיטת אייפק .

המטפלת שלי אמרה לי שהיא ריפאה אישה אחת לחלוטין מקורהן. וגם הילד של בשמת נרפא לחלוטין מאלרגיות למזון (כפי שמצויין בקישור שנתתי לך).

שוב, קטונתי מלהבין את גודל הקשיים שאת מתמודדת איתם כאמא סובלת קרוהן. אבל אני יכולה להזדהות עם חוסר האונים, חוסר התקווה, ההרגשה הרעה, במקרה שלי בחילות תוקפניות שגרמו לי להפסדי ימי עבודה, הסתגרות בבית, הימנעות מבילויים, ואפילו דיכאון.

אני מטופלת טרייה באייפק ומקווה שזה יעזור לי כמו לאחרים.
מקווה שתנסי.
בהצלחה
טובי

[אמא_נוגי*]

אני זקוקה להרבה חיבוקים.
אז קבלי המון, המון ממני.

[בשמת_א*]

וואו, כל הכבוד על האומץ שלך!
אני בעד הרבה מכתבים לאמא שלך, כאן. אנחנו קהל אוהב ומחבק, כאן מבינים אותך ותומכים בך.
ואני מצטרפת לטובי בעניין האייפק.

[ענת_גיגר*]

תמשיכי לכתוב@}

[שיבולת_שועל*]

אני שמחה שאתם כאן, כי זה מדרבן אותי להמשיך ולכתוב, להוסיף ולכעוס עד יעבור - בסוף יעבור - זעם.
אמא שלי אמורה לחזור מניו-יורק בעוד יומיים. אני הייתי מעדיפה שתישאר שם עוד. חודש אולי. אני לא מתגעגעת. אני אוהבת אותה מאוד, אבל חייבת לעבד את הכעס ואת כל הטראומות בפנים, לפני זאני רואה אותה. אבל זה לא יקרה.
בינתיים אני עושה את זה כאן. מעבדת, מעבדת. מה אני מאבדת בדרך? אני רוצה לאבד את הכאב. לאבד את החרדה ממה שהחיים שלי עכשיו ומאיך שהם מצטיירים לי בעתיד. כרגע החיים שלי הם סבך לא פתור של עבר והווה, ועתיד שלא נראה לי כל כך טוב. העבר לא מרפה ממני. אני ממשיכה לומר לעצמי מדי פעם שהעבר - עבר. שאין לי סיבה להתעסק בו. אבל הוא כל הזמן צץ בכל מיני פינות, אורב לי ומזכיר לי שאני לא יכולה להמשיך קדימה בלי לפתור ולעבד את מה שהיה. בלי לכעוס עד לב שמיים ואחר כך להשלים ולסלוח.
כשהייתי בת שבע או שמונה, אני זוכרת שהיו אצלנו אורחים וישנתי בסלון. אני זוכרת התרוצצות רגליים באמצע הלילה ואחר כך קולות חנוקים של אבא ואמא שלי, ריצה. אני זוכרת שהבנתי. שאבא רודף אחרי אמא באמצע הלילה. ולא כמטאפורה, אלא באמת רודף. הוא מעולם לא היכה אותה. זה היה מרדף מיני. אני זוכרת את האימה שהשתלטה עלי. זוכרת כמה פחדתי לזוז, להשמיע הגה. כל זה היה קבור אצלי הרבה שנים. רק כשהייתי בקבוצה ולמדתי אצל "המורה הרוחנית" שלי, לפני כמה שנים, עשיתי מדיטציה וחזרתי לאותם רגעי אימה.
בעלי אומר שאצלנו במשפחה לא מקבלים אחד את השני. שאנחנו לא נותנים זה לזה להיות כמו שאנחנו באמת. כל אחד עם הפאסון שלו. אין אמת. והוא צודק. לכן אנחנו יוצרים לעצמנו מחלות קשות, כי רק כך יאמינו לנו באמת. רק כך נהיה ראויים לחמלה ולאהבה. כמובן שזה לא עובד באמת. כל מה שזה עושה, זה מחרב לנו את החיים.
אני זוכרת גם את אמא שלי כולאת את אבא שלי בבית. הוא היה משחק קלפים - וגם היא - עם חבר'ה ותיקים של עשרות שנים. אבל היא לא רצתה שהוא יילך כי הוא היה מפסיד שם לא מעט כסף, וכסף לא היה לנו הרבה. אני זוכרת שהיא נעלה אותו בבית איתנו, בליל שישי כשהוא רצה לצאת. הוא ירד מהחלון. זה היה משבר כל כך גדול בשבילי, שמה שעבר את זה אחר כך היה רק זה שהוא בתמורה כלא אותה בבית, יותר נכון באמבטיה, כי היא רצתה לצאת לעבוד בחוץ. היא שברה את הדלת במהלומות פטיש. הדלת תוקנה, אבל סימני ההרס ניכרו בה עוד שנים רבות ולא נתנו לאף אחד לשכוח. אני זוכרת שהם ניסו לעשות מזה דבר מצחיק. כאילו שזה בדיחה או משהו. אבל זכורה לי היטב האימה, הפחד, הלחץ, לא לדעת איך כל זה ייגמר. זכור לי שחשבתי בתוכי שזה סוג של קצה, שתהום פעורה מתחתיו. שאין לדעת לאן עוד אפשר ליפול משם. אני יודעת רק שהמשכנו ליפול וליפול.

אני מביאה כאן עוד קטע שכתבתי לפני כמה זמן, בצינזור פרטים מזהים מדי.
*******
אתמול קראתי את היומן של יעל, שהיא שלחה לי, והחלטתי לכתוב אחד משלי, היום. מה שחשוב לי להגיד אני כנראה לא אומרת לאף אחד, אז לפחות לעצמי. כל הזמן כשקראתי את מה שהיא כתבה, הרגשתי שלי אין בכלל מה לכתוב, כי היא עושה כל כך הרבה דברים – היא עובדת עם אנשים, מטפלת, והיא מתגרשת והיא לומדת ויוצאת להפגנות. ואילו אני יושבת לי בבית רוב הזמן, תקועה על התחת מול המחשב או הטלוויזיה, מניקה או מטפלת ב**** (הבן שלי), או מבשלת או עובדת על המחשב. אבל אז אני שמה לב שגם מכל ההתרחשויות שעוברות עליה בעצם מה שמעניין הוא לא מה קורה בחוץ, אלא הרגשות שיש לה בפנים, כל הקונפליקטים והתחושות המשונות. ולמען האמת, מי אמר שזה צריך להיות מעניין?
הגרון קצת כואב לי, זה כבר כמה זמן. אני לא מתייחסת לזה במיוחד ולא הולכת לרופאה או משהו. יש לי הרגשה שזה יותר קשור בביטוי עצמי, או נכון יותר – בחוסר ביטוי עצמי. בגלל זה גם ל**** (בעלי) יש כאבים בגרון כבר הרבה זמן. אני חושבת שאנחנו לא מבטאים את עצמנו מספיק, לא רק במובן המילולי אלא גם מבחינת מה שאנחנו מאמינים בו לעומת איך שאנחנו חיים בפועל.
אני, למשל, חושבת שצריך לגדל ילדים בבית. לעומת זאת, אני די משתגעת מלגדל אותם לבד בבית. אני מרגישה ש (הבן שלי) מאוד זקוק לחברה, ואני בטח לא מספיקה לו. הוא כמעט בן ארבע. ל (הבת שלי) זה עוד מוקדם.
אני מרגישה שאפילו זה שהתחלתי כאן לכתוב על חינוך ביתי, זה כבר משעמם אפילו אותי. אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי כמו תקליט שרוט. כאילו התכנים תקועים אצלי כל הזמן – ראבק! או שאני אעשה עם זה משהו (כמו חינוך ביתי?!!!), או שאני ארד מהנושא ואתחיל להכניס לחיים שלי תכנים נוספים!!!!
אני מרגישה כל כך מטופשת וחסרת היגיון כשאני חוזרת על עצמי. אני מרגישה שאני לא עושה שום דבר חוץ מאשר לחזור על עצמי.
המסקנה היחידה שלי היא שאני צריכה להמשיך ללמוד. אבל גם זה מילכוד: מי אמר שאני צריכה להכניס לחיים שלי תכנים ממקור אחר? ואילו תכנים נמצאים בכל מקום? אני יודעת. תכנים שמישהו אחר, שהוא לא אני, חושב שהם האמת. אבל האמת היא תמיד סובייקטיבית. נמאס לי להיות מושפעת ממישהו אחר. כל פעם להיסחף באיזה גל חדש של עולם ישן, או הינדואיזם, או סוציאליזם או גאדדדמיט.
זהו. התרוקנתי מכל אידיאולוגיה. עכשיו יש בי ואקום וזה לא בריא. אני פשוט לא מעוניינת להילחם יותר בשום דבר. אני מרגישה שזה פאתטי. זה פאתטי להיאבק לטובת מה שאתה מאמין בו. זה פאתטי בכלל להאמין במשהו. כשאני מאמינה במשהו אני תוחמת את עצמי עם גבולות ברורים והחלטות שהן נכונות כביכול לכל מצב. הן עקרוניות. אני מעדיפה לקבל החלטות על פי הרגע. על פי מה שקורה באותו זמן. נכון, יש אילו שהן עמדות בסיסיות שהן פשוט שם. אבל אתמול, למשל, אצל ההורים של (בעלי), (אחותו) הביעה עמדה מסוימת, אני אפילו לא זוכרת בדיוק בקשר למה – אה, נזכרתי. זה היה בעניין זה (כמעט כתבתי העובדה...) שטופו זה בריא לנשים. בחלקיק השנייה הראשוני חשבתי להגיב ולחזק את דבריה, ואפילו להוסיף שזה בריא בעיקר לנשים בגיל המעבר, במקום הורמונים ובלה-בלה-בלה, אבל אז משהו בתוכי אמר לי שזה להג מיותר. כי אין דבר כזה "טופו זה בריא לנשים". טופו הוא טופו. הוא שונה בכל פעם. הוא יכול להיות אורגאני או לא, הוא יכול להיות מטופל בידי אנשים עם כוונות טובות או רעות, פולי הסויה שמהם הוא עשוי יכולים להיות איכותיים יותר או פחות, הוא יכול לגדול באמצעות מים זכים או מי שופכין; האישה שאוכלת את הסויה יכולה לעשות זאת במודעות שקטה או עצבנית ולפיכך להשפיע על קליטתו בגוף שלה, היא יכולה להיות בעלת מבנה חומרים בגוף שמתאים יותר או פחות לסויה, וכן הלאה. ובכלל, הטופו לא היה שם בצורתו הראשונית. הוא הגיע לשולחן מעובד מאוד ובתוספת קארי של עגבניות, בצל ותבלינים, מטוגן אחרי השרייה ברוטב טריאקי... זה לא בדיוק נאטורל.
אז איך יכולתי להיות נחרצת ולהגיד משפט כל כך כללי, שאינו מתחשב בסממנים ואפיונים ספציפיים של מי שאוכל את הטופו? זה כמו לומר שמזג אוויר קר טוב לשמנים. איזו הכללה!
הדוגמה הזו באה להמחיש כמה סובייקטיבי נהיה העולם שלי. אני לא חיה יותר בהכללות. כל מקרה לגופו, זה לא רק אימרה רשמית כזו. כל אדם לגופו. לנפשו. לליבו. אם הלב לא נכון לאכול את הטופו, לא ברור לי לחלוטין אם הטופו ישפיע על האדם לטובה. לא נראה לי שראוי לאכול אוכל בתור תרופה.
אבל כך זה לגבי כל דבר. היכולת להכליל יוצרת חיים כביכול פשוטים יותר. היא יוצרת מצב שבו אין צורך לחשוב על כל דבר פעמיים. הכל מאוד ברור.
ילדים צריך להלביש חם מאוד גם כשלא קר – הם קטנים.
ברור לגמרי שילדים הולכים לגן – אני שוב חוזרת לזה – כי שם הם לומדים.
ברור שאם בן הזוג נמצא עם אדם אחר באופן אינטימי צריך לקנא.
בערב צופים בטלוויזיה.
בפסח נמצאים עם המשפחה.
אנשים עם ילדים חייבים כבר לדעת מה קורה איתם בחיים.
אחרי גיל 35 אף אחד לא יקבל אישה לעבודה.
חייבים לעבוד במקום מסודר.
חייבים לקנות והרבה. למשל גבינות.
הבית חייב להיות מסודר. ומה אם יגיעו פתאום אורחים?
אישה בלאבוסטע מנקה עד שנושרות לה האצבעות.
על כלבים וילדים לא סומכים.


אם אני מתבוננת בקביעות האלה, שהן אפילו לא הנוראות ביותר, אני מבינה, דבר ראשון, שהן משקפות את מה שמפחיד אותי. קודם כל זה ברור כי אני זאת שכתבה אותן. אבל מעבר לזה, אני זו שמתמודדת איתן כל יום. כי אצלי הן מתערבבות בין קביעות שנשמעות אצלי בראש, ולא מפי, לבין תחושות ברורות שמתנגדות להן.
אני עדיין נמצאת במקום שבו אני נמצאת כבר די הרבה זמן. במקום שבו יודעים את התשובות ומחפשים את האומץ. מחפשים את השאלות – מה יקרה אם אעז? אם אהיה אמיצה ואעשה מה שאני רוצה? פה נכנסות כבר שאלות כמו – מה יעשה עם זה *** (בעלי)? האם הוא יילך איתי? ומה יקרה עם הילדים? זה טוב בשבילם?
אני מדברת על להעז לצאת מהעיר ומעורי. לשנות את אורח החיים החיצוני שלי. אני יודעת ש*** (בעלי) בנקודה הזאת כשהוא קורא את הדברים האלה, אומר לעצמו בטח – היא שוב מדברת על מקום מגורים. זה חיצוני. אין לזה שום השפעה. תנקי את הפנימיות שלך.
אני מסכימה. אני חושבת שהפנימיות שלי יחסית נקייה. לא לגמרי. אבל אני מרגישה שכיוון שאני לא מכלילה כבר, אני יכולה לעבור לשלב הבא. כי כל עוד הכללתי, ראיתי את כל האנשים בעיר שלי, למשל, כמדאיגים. הדאיג אותי איך הם יהיו עם הילדים שלי, מה הילדים שלי ילמדו מהם, האם הם יגדלו להיות כמוהם.
אין כמוהם. אין דבר כזה יגדלו להיות כמוהם. כל אחד הוא כמו שהוא. קשה להאמין שאפשר ממש לשנות אופי של מישהו, אפילו ילד. אפשר לתמרן את ההתנהגות שלו ולרסן אותה, אבל באופן בסיסי יש אופי. אני יודעת שאפשר להשקיע הרבה בילד כדי לפתח אותו. אני יכולה לתת לו הרבה חוגים והעשרות כדי שלא יהיה ערס. שיהיה תרבותי.
וצריך לדעת שלצורך כך, אני ו*** (בעלי) צריכים להרוויח הרבה כסף. כדי להפוך את הבית למעין בית תרבותי.
אבל הבית שלנו כבר תרבותי. הוא תרבותי כי אנחנו כאלה. והמילה "תרבותי" פה היא בכלל לא מבקומה. אני לא רוצה להפוך את הילדים שלי למין שטנץ כזה. הם מכירים על-פה את שמות הציירים הגדולים. אז מה? זה הופך אותם לטובים יותר?
מה זה טובים יותר?
מה אני רוצה בעצם?
אני רוצה שהילדים שלי ישחקו.
אני רוצה שישתוללו ויצחקו. שייעשו חיים. שיהנו.
מה ייצא מזה כשהם יגדלו? אני לא יודעת. אני משערת שהם יגדלו להיות אנשים משחקים. אנשים משתוללים. צוחקים. שעושים חיים. שנהנים.
אני מתנקה עכשיו מציפיות שהם ילמדו משהו. כן, גם בדעתי עולה עכשיו משפט הכללה ידוע – שצריך להכין אותם לחיים, קר שם בחוץ.
זה נכון במידה מסוימת. אבל לא מהבחינה של לימודים כנראה. כי אני יכולה להחדיר בהם דברים מתוך מודעות שזה חשוב, אבל זה לא יועיל בצורה חלקה כאילו אין להם אישיות משל עצמם.
אני משכילה. אני אדם חושב. *** (בעלי) משכיל והוא אדם חושב. אנחנו לא לוקחים דברים כמובנים מאליהם. אנחנו בודקים אותם כל הזמן. ומי שאנחנו זה מה שמשפיע על הילדים שלנו. הם חיים איתנו. מזה הם לומדים הכי הרבה.
אז האם לעבור דירה זה חשוב? אני רוצה את זה כדי שיהיה לי נוח בחיים. גינה זה פשוט נוח עם ילדים ובכלל. זה לא נוח שההורים גרים רחוק, מצד שני. ואולי יש בזה גם יתרון שהם פחות מעורבים ומשפיעים עלינו. לא שאכפת לי כבר. בכל מקום יש אנשים שמשפיעים עלינו, וזה אף פעם לא רק לטובה. ומה זה לטובה? מכל דבר לומדים ומרגישים ומתפתחים. למה זה משנה לי? האם אני מעוניינת שילדי יעברו אך ורק חוויות חיוביות בעיני? הרי כל מה שיעברו זה חלק מהם ומהחיים שלהם.
אני לוקה עדיין ברצון להגן על הילדים שלי. הרצון להגן עליהם פיזית הוא ברור לי. מבחינה זו הכל קביל. חוץ מזה – אני רוצה לשחרר אותם. שיהנו. שילמדו מכל דבר. אני רוצה להיות מסוגלת לסמוך עליהם לחלוטין. אם הם שואלים, אז להסביר. אם לא, הכל בסדר. ורק לפקוח עין ולהיות בעניינים לגבי מה שקורה איתם.
אז לעבור דירה או לא?
אני לא כל כך אוהבת את הבית הזה. **** (הבן שלי) גם לא אוהב אותו. נוח לנו הקרבה להורים. אבל גם קצת יותר מדי נוח, כלומר, אם לא היה כל כך נוח, היינו מוצאים חברים בסביבה, במקום ללכת להורים כל הזמן.
אני שואלת את עצמי עכשיו שאלות אמיתיות. אני חושבת שאולי אני מפחדת מאינטימיות. מפחדת להיות עם אנשים מוצלחים. כל פעם שיש סביבי אישה שנראית לי מוצלחת, אני מתרחקת. מרגישה מאויימת. מרגישה שהיא טובה יותר ממני, או לפחות טובה כמוני, ואז קשה לי. קשה לי כי אני מרגישה הכי טוב כשאני מרחמת על מישהו אחר. כאילו שזה עושה אותי טובה יותר, מוצלחת יותר. זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.
למה?

[חולם_חסר*]

מרגש מאוד, וגם מענין התהליך שאת עוברת. אני שולח לך המון אהבה ומקווה שתבריאי במהירות. שיהיה לך יום מקסים.
חה, חה, דודים
אינכם יודעים ?
צילי פה וגילי פה

[גורפרחים*]

וואו.
איזה תהליך מדהים.
איזו אישה את!
@}

את כותבת נפלא. תודה על כך שאת חולקת איתנו את שמתרחש בתוכך.
תמשיכי לכתוב.

[שיבולת_שועל*]

הכל זה תהליך, והחיים מלאים בתהליכים. עכשיו אני שמה לב גם למה שעובר אצלי, ולא מוכנה יותר לתת לזה לעבור לידי. כמה, כמה שעות של בדידות העברתי ביני לבין עצמי, בתוך המחשבות האלה על מה שצריך להיות ומה שלא קורה. כמה אהבה הלכה לאיבוד בדרך, כי לא רציתי להתפנות אליה, כי הרגשתי כל כך בודדה בתוך המחלה "שלי". אני מסרבת לקראו לה "שלי" עכשיו. היא לא שלי. היא אולי נמצאת פה ברשותי, עד שאשחרר אותה, עוד עד שתשתחרר נשמתי, אבל אני לא רוצה לראות אותה יותר כחלק ממני. אני ברוגז איתה עכשיו, ומותר לי. זכותי להכריז עליה ברוגז, גם אם אני יודעת שזה ילדותי ולא יעזור לי. היא כאן. אני מודעת לזה. אבל אני אני קודם כל. אני רוצה לעבור לתודעת בריאות. זה קשה. אמרתי למטפלת/חברה שלי שהגוף כל הזמן מושך אותי למטה. כל פעם שאני מרגישה קצת יותר טוב, פיזית או נפשית, הגוף פשוט מושך אותי עם כל מיני תירוצים ותואנות, גורם לי פצעים חדשים וכאבים ישנים וחדשים. לא הייתי בטיפול רפואי בשנתיים האחרונות. אני בקושי לוקחת את התרופות שנרשמו עבורי. אני מרגישה כאילו אני מכניסה לגוף שלי כימיקלים מיותרים, ולא רוצה את זה. המטפלת שלי אמרה לי שהגוף שלי פשוט רוצה יחס. שאני צריכה להתחיל לטפל בו - לא במובן של ללכת לרופאים, אלא להשתמש, למשל, ברייקי שלמדתי ולהעניק לו תשומת לב של שעה ביום לפחות. אולי ככה הוא יפסיק לקרוא אלי בצעקות.
כל היום הייתי אצל גיסתי, אשתו של אחי, עם שני ילדיהם ושני ילדיי. הבית שלהם כל כך שונה משלנו. אני מרגישה מרוחקת ממנה אלפי קילומטרים של מודעות שונה מאוד. היא אשת קריירה בכירה שעובדת שעות רבות (כרגע בחופשה לקראת תחילת שנת הלימודים של הילדים שלהם), אחי בכיר גם כן שעובד מסביב לשעון - פיננסים, לא מנתח מוח! מה יש להם לחזור הביתה בשש בבוקר??? והילדים עם אמא תחליפית. אני יודעת שהתמונה עגומה בעצם. גם לאחי יש בעיות נפשיות שהוא כבר רשם עליהן "קבלות" של פרוזק.
דיברתי איתה על אמא שלי, ועל זה שאני רוצה לדבר איתה כשהיא תחזור עוד יום-יומיים. גם היא היתה נגד. בעצם, כולם אומרים לי לא לדבר איתה עכשיו. הם אומרים שהיא לא מוכנה לזה, היא תהיה מתגוננת מאוד ולא תבין מה אני מפילה עליה פצצות באמצע החיים, ובסוף אני אצא יותר מתוסכלת ממה שאני עכשיו. הם צודקים, כנראה. יש לי דחף "לעשות את זה וזהו", אבל כנראה חכם יותר להמתין, לעבד טוב את הכעס ולבוא ממקום מבין יותר, רגוע. גיסתי טוענת שבכלל לא כדאי לי לדבר איתה - לא עכשיו ולא אחר כך. אני לא יודעת. האמת היא שכבר התבלבלתי. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.

[גורפרחים*]

האמת היא שכבר התבלבלתי. אני כבר לא יודעת מה אני רוצה.
מתוך הבלבול תצמח הבהירות, אמר לי פעם מישהו, ואימצתי. גם בלבול זה טוב. אפשר לחוות אותו, להרגיש אותו, והוא כבר ידע מתי לפנות מקום לבהירות.

גיסתי טוענת שבכלל לא כדאי לי לדבר איתה - לא עכשיו ולא אחר כך.
עברה לי מחשבה בראש ורציתי לחלוק איתך אותה, אם זה בסדר מבחינתך...
נזכרתי איך איש יקר וקרוב לי הרבה פעמים מוצא עצמו רוצה לדבר עם הוריו או בוסים בעבודה שלו, על דברים כמו הצבת גבולות (הוא רוצה להציב להם גבולות ביחסיו עימו) וכאלה נושאים, אך כל פעם הוא נסוג מרצונו מתוך הבנה שהם - הצד השני לשיחה - אטומים, ולא ישתנו לעולם, ולכן אין טעם בשיחה. היא לא תוביל לדבר.
באותן שיחות איתי, אני תמיד מוצאת את עצמי מציעה לו כן לנהל את השיחה, ללא כל קשר לתגובת הצד השני: בשבילך, אני אומרת, אתה זקוק לשיחה, אתה זקוק לעמוד מולם ולומר להם את אשר על ליבך. מה הם יעשו עם זה, או לא יעשו עם זה, זו אחריות שלהם ועניין שלהם. אבל אתה תדע, שעמדת מולם ועשית את הדבר הנכון לך.
לאחרונה הוא התחיל ליישם את זה פה ושם, והם כצפוי לא משתנים ולא מפנימים, אבל הוא מרגיש יותר טוב עם עצמו.
מה שאני מנסה לומר,
פעמים רבות אנחנו מנהלים את עצמינו לפי מה צפוי לעשות הצד השני, ושוכחים את המוטיבציות שלנו בדרך. שוכחים את מה שחשוב לנו בעניין. או מעמידים אותנו במקום שני.
אני רוצה גם להזכיר את האפשרות שהצד השני עוד יכול להפתיע בתגובתו! אני תמיד מעדיפה לתת לצד השני לבחור איך הוא רוצה לנהוג ולא להניח עבורו מה הוא היה נוהג אילו. בעיני יש בזה איזשהו כבוד אליו. יש לו יכולת בחירה.

לסיכום:
בכוונה לא דברתי עלייך ועל אמך, אלא מחשבה יותר כללית.
בכלל אם אינך מעוניינת בעצות, אנא מחקי ושכחי מה כתבתי!
אני אמשיך להיות לך כאן לקשב ולתמיכה! מה שטוב לך ותרצי , זאת אעשה.

אבל אם כן בא לך לחשוב על הגרוש וחצי שלי, אז הייתי מנסחת זאת כך:
מבין כל השיקולים שתרצי לשקול אם לנהל את השיחה כעת או לא, הייתי דואגת גם לשים דגש עלייך. על המקום שבו את נמצאת ומה מתאים לך עכשיו. אמנם יש את הנחה שהצד השני יכול להגיב כך או אחרת, אבל יש גם אותך - ואולי את לא כל כך תלויה בהתנהגות הצד השני. אולי תוצאות השיחה פחות חשובות, ויותר עצם קיומה של השיחה, הוא זה שמשרת אותך.
אלה האולי-ים שלי.
אין לי ספק שיש עוד שיקולים רבים, אלה רק מחשבות שלי על הפן הזה של הנושא, שעלו לי בעקבות דבריה של גיסתך...

כך או כך, אני בטוחה שתמצאי את ההחלטה הנכונה לך. התשובות בוא יבואו ממך.

תרגישי טוב!
אנחנו כאן.
@}

[שיבולת_שועל*]

גורפרחים , אני גם חושבת כמוך. אני כרגע במצב שבו לא משחקים, שברו את הכלים, ואני רוצה להפסיק את המשחק הזה ופחות אכפת לי מאחרים, ויותר מעצמי. אני באמת עוד לא החלטתי מה לעשות אמא שלי חוזרת מחר בבוקר. אני מניחה שאתנהג כרגיל, לפחות בהתחלה, אין לי אומץ עוד לשבור את הכלים. והכלים האלה הם חלק מעולמי עדיין. אני לא רוצה לאבד אותה לגמרי. אני אוהבת אותה, היא חשובה לי. אני רק מנסה למצוא את הקול שלי, שלא דרכה. אני מניחה שכדאי לי להתרחק קצת, להיות מושפעת פחות.
אבל ההתייחסות שלך היא סוף סוף קול רענן. היא שונה מכל הקולות שאני שומעת סביבי, של אנשים שאומרים לי לא לדבר. לשתוק. וזה נותן לי כוח לחשוב גם על עצמי, לא רק על מה שהיא צריכה ורוצה.

אז תודה, תודה שעודדת אותי לחשוב על עצמי.

[גורפרחים*]

[ש_מים_וארץ*]

@}
רק להגיד לך שגם אני פה וקוראת אותך ומבינה ומחבקת.
איפה את גרה? היית רוצה מסג' אולי?

וגם, שולחת ומקדישה לך שיר ב שיר השבוע או שיר במתנה

[שיבולת_שועל*]

אמא שלי חזרה היום. הייתי אצלם בבית עם התינוקת. לא הרגשתי קרובה אליה כמו לפני שהיא נסעה (אני מרגישה שזה הפך לבלוג אני ואמא שלי. אולי זה בגלל שאני מקשרת את שורש המחלה שלי אליה. אולי זה נכון ואולי זה רק שלב שאני עוברת. עוברת, אני אומרת לעצמי. לא נשארת.)
התנהגתי אליה כמו שהרגשתי. לא ניסיתי להתנצל. כרגיל, היו לה הרבה טענות על איך שאני עם התינוקת שלי. למה היא בלי מוצץ, למה אני לא מורחת אותה במשחה מכף רגל עד ראש אחרי החלפה, או מקלחת. היא חושבת שאני ממש מזניחה אותה, וכבר אמרה כמה פעמים שתקרא למועצה לשלום הילד, כי לילדה יש גירויים בעור מדי פעם, ברמה של אדמומית קצת בקפלים. אני לא בעד למרוח כל הזמן במשחות. נראה לי שזה מחליש את היכולת של הגוף להתמודד בעצמו, אז אני מורחת משחה רק כשאני רואה צורך. אבל היא חייבת להתעקש ולגרום לי להרגיש ממש מתעללת. אני יודעת שאני לא. אבל ההערות הבלתי פוסקות... וזה לא רק ההערות, זה בעיקר המבט הזה, והטון שיש לה בקול כשהיא אומרת את זה, טון מאשים כמו של שופט חמור סבר שנכנס לנימי הנפש ולא יתפשר.
אני מוצאת את עצמי חוזה את הערותיה ודבריה ואפילו השירים שהיא שרה לילדה והמחוות שהיא עושה הרבה לפני שהיא עושה את זה. יש לה התנהלות כל כך שגרתית, היא ממש חוזרת על עצמה כל הזמן ואותי זה משגע, כי הצורה שהיא עושה את זה היא הפגנתית כזאת, היא בעצם לוקחת פיקוד על הילדה כשאני שם, ובצורה מודגשת מראה: אני עושה את זה טוב יותר. אני יודעת מה לעשות וכך, ורק כך עושים את זה.
אני רוצה להפסיק להאשים את אמא שלי. אני מרגישה כל כך מרוקנת מאנרגיות. אפילו להאשים אותה כבר אין לי כוח. אני חושבת להרפות מהעניין הזה. לא לדבר איתה ולא לעשות שום צעד בכיוון, אלא פשוט לצמצם את מפגשיי איתה וכאשר אנחנו כבר נפגשות, להגיב כמו שהגבתי היום - לא לשתוק, אלא לומר את מה שאני חושבת ומרגישה. חברה שלי ייעצה לי פשוט "לצאת מהמשחק". כל מערכת יחסים בנויה מאופן התנהלות מסוים של המשתתפים בה. יש איזו דינמיקה יחסית קבועה בין כל שני אנשים בתוך מערכת יחסים. כשמדובר באמא, בדרך כלל לא פורשים מהמשחק לגמרי ושוברים את הכלים. אבל אפשר לשנות את חוקי המשחק, אם הם מתבררים כפוגעים. אפשר פשוט לא להסכים לשחק את המשחק כפי שהוא כעת. לתפוס עמדה בתוך המשחק הזה ופשוט להגיב אחרת. המטרה שלי ב"משחק" כרגע - ביני לבין אמא שלי, ובחיי בכלל - היא לבטא את עצמי. זה, דרך אגב, מה שאני עושה כאן, באמצעות הבלוג הזה. וגם בתוך מערכת היחסים שלי איתה אני רוצה פשוט לבטא את עצמי. לא לעמוד בצילה, לא להיות מרצה ומסברת את אוזניה - להיות אני. כבר שכחתי מי אני. באמת, בתקופה האחרונה, כשניסיתי לבטא את עצמי גיליתי שאני כבר לא יודעת מי אני. מרוב שתמיד הייתי בתוך העמדת פנים, אני לא מוצאת את עצמי בכלל. מי ומה זה העצמי הזה. אני עדיין בודקת מה זה אומר. מה זאת אומרת להיות אני עצמי. כרגע אני טובעת בתוך המקום הזה של לגדל שני ילדים, ובמיוחד תינוקת קטנה. וגם אלה תירוצים. אני יודעת. אני בטוחה שאפשר להיות אמא ומניקה ובבית ועדיין לדעת מי את. אני מניחה שאצטרך קצת עזרה בעניין הזה. זה מדהים, אפילו עכשיו, ממש כשאני כותבת את השורות האלה, אני מרגישה כמה אני מנסה לרצות את מי שקורא אותי, מנסה לתת תמיד פתרונות, לסבר את האוזן, להיות בסדר. "אל תדאגו לי, אני בסדר. אני מרגישה מצוין" - סיפור חיי!!! למה יש לי צורך תמיד לומר שאני בסדר? אני לא בסדר!!!! אני זועמת על חיי. אני מאוכזבת מחיי. אני מרגישה ברגע זה כאילו שאני צריכה למתן את דבריי, ולהתנצל ולהסביר שהחיים מאוד מורכבים, זה לא רק אמא שלי או המחלה המעצבנת הזאת, וזה נכון. החיים הרבה יותר מורכבים, אצלי לפחות (הנה, כל הזמן אני מתנצלת). אצלי זה מורכב בשלב זה מתסכול איום מחיי, מזה שבעלי מובטל כבר קרוב לשנה, עם עבודה שנכנסת לפרקים ולא מספיקה אפילו למשכנתא. זה לא ייאמן! אני כותבת את זה וחושבת לעצמי: מי שקורא אותך בטח חושב עכשיו - מה את מכניסה עוד דברים? זה בלוג אני אמא חולה, מה עשית כאן סמטוחה: את חולה, את כועסת על אמא שלך, קשה לך הטיפול בילדים, את לא יודעת מי את, ועכשיו גם בעלך מובטל! יופי. מעכשיו את באופן רשמי קרצייה טורדנית שמפילה את כל הצרות שלה על כולם. זה פשוט מדהים. זה בדיוק מה שעובר לי בראש ברגע זה.
אבל בעלי אכן לא מוצא את עצמו מבחינה מקצועית. הוא אמן בנשמתו, ופעם לאמנים היו ספונסרים. היום אין. הוא יוצר דברים כל כך מדהימים ונוגעים ללב.
אני חייבת לסיים. הבן שלי רוצה שאני אעזור לו לירות בחיצים. אני אוהבת אתכן.

[גורפרחים*]

יקירה!
קודם כל, ולפני הכל (())(())
את נמצאת בתהליך מאוד עמוק חשוב ומשמעותי ואני מרגישה את הרגשות שלך כגלים סוערים. זה בסדר! זה יופי!
רק אל תשכחי לנשום בדרך

אמרת כמה דברים שהעלו לי מחשבות ואני מרשה לעצמי לשתף אותך (אם משהו נראה לך לא לגיטימי או מוגזם, אנא קראי אותי לסדר ומחקי!).

המטרה שלי ב"משחק" כרגע - ביני לבין אמא שלי, ובחיי בכלל - היא לבטא את עצמי.
אני חושבת שזה נפלא! ממש ממש נפלא!
כשפירטת, ממש התמוגגתי:
וגם בתוך מערכת היחסים שלי איתה אני רוצה פשוט לבטא את עצמי. לא לעמוד בצילה, לא להיות מרצה ומסברת את אוזניה - להיות אני.

הקטע הזה של להיות מֵרצים, מוכר לי כל כך. ובתור מֵרצה בדימוס גם אני הרגשתי יום אחד שבאמת הולכים לאיבוד ככה. ה-אני האותנטי קבור עמוק עמוק מתחת לערימות האני-ים המרצים. ואת עכשיו עושה מלאכת חפירה אמיצה בדרכך אל עצמך. איזה יופי!

מרוב שתמיד הייתי בתוך העמדת פנים, אני לא מוצאת את עצמי בכלל. מי ומה זה העצמי הזה.
אל תחששי. זה שלב זמני של איזשהו ניקיון של השכבות שאת מסירה בדרך. ה-אני שלך עוד יפציע!
לאט לאט את תמצאי את עצמך, ואז תגלי כמה באמת נפלאה את, ולא רק כי אנחנו אומרים מבחוץ, אלא כי תיווכחי שפשוט כך הוא. נפלאה. ואין עלייך.
וכל המבקרים למיניהם יצטרכו להסתגל למציאות החדשה של שיבולת המבטאת את עצמה. נקודה.

אני לא בסדר!!!! אני זועמת על חיי. אני מאוכזבת מחיי.
חמודה,
אנחנו כאן מקשיבים. את מוזמנת לא למתן את הדברים עבורנו. אנחנו אוהבים אותם נא. קדימה, נסי אותנו...

זה לא ייאמן! אני כותבת את זה וחושבת לעצמי: מי שקורא אותך בטח חושב עכשיו - מה את מכניסה עוד דברים? זה בלוג אני אמא חולה, מה עשית כאן סמטוחה: את חולה, את כועסת על אמא שלך, קשה לך הטיפול בילדים, את לא יודעת מי את, ועכשיו גם בעלך מובטל! יופי. מעכשיו את באופן רשמי קרצייה טורדנית שמפילה את כל הצרות שלה על כולם. זה פשוט מדהים. זה בדיוק מה שעובר לי בראש ברגע זה.

_חמודה,
אנחנו כאן מקשיבים. את מוזמנת לא למתן את הדברים עבורנו. אנחנו אוהבים אותם נא. קדימה, נסי אותנו..._

וגם אשאל,
מדוע את כה קשה עם עצמך? מאיפה הקול הזה מגיע? לא נשמע לי שהוא שלך...
ואם להשתמש בשאלה ששאלה לא מזמן בשמת א בבלוג אחר: של מי הקול הגועלי הזה שיושב לך בראש?

תמשיכי לכתוב.
תרגישי טוב!
אנחנו כאן מקשיבים.
@}

[חתולה_על_גג_פח_לוהט*]

קודם כל גדול, כל הכבוד לך, עשית את החיבור הראשוני לראות את הסיבות למחלה הפיזית שלך, מכאן הדרך להתמודד ולהתגבר עליה קצרה (טוב, לא קצרה אבל אפשרית) בהצלחה !
הסיפור שלך נגע לליבי, יותר נכון דקר פצע שהתחיל להגליד, מצאתי הרבה קווי דמיון ביננו ואני מצטערת שאני פולשת לך לבלוג, תרגישי חופשיה להעביר את ההודעה לדף אחר. גם אני התחלתי להיות כתף לאמא שלי בגיל 12, כתף, פסיכולוגית, חברה הכי טובה... כן, אני יודעת, היה לה נורא קשה לבד לגדל ילדים, אבל גם היה קשה לגדול לבד, ורציתי אמא, אני עדיין רוצה אמא
למען האמת אני חושבת שההתחלה היתה הרבה קודם, מהלידה הייתי אובייקט, צעצוע, כל דבר שעשיתי לווה בתגובות על עצמה בלבד, גם אם נפלתי, לא היה מקום לכאב שלי לא היה "אוי, קיבלת מכה, כואב לך" רק "מה אני אעשה עכשיו" רק אני ואני ואני (כמו שאומרים במערבונים, העיירה הזאת לא מספיק גדולה בשביל שתינו) ואיך אני של ילד יכול להתפחת בסביבה כזאת, שהוא רק השתקפות, מראה. שנים היתה לי תחושה כזאת, כאילו אני פוסטר על הקיר, בלי נפח ממשי.
אני חושבת שעלית על נקודה נכונה, את צריכה יחס, ובאמת כשאין לך זכות קיום אלא רק כמחרוזת נוצצת על צווארה של אמא הדרך היחידה לקבל יחס היא להיות חולה. אולי זה גם קשור לאפשרות לאושר, אמא שלי מקדשת אומללות וקושי, אם היא רואה שטוב לי היא ישר עוקצת, ככה, את מאושרת ולי רע. הרבה שנים עשיתי דברים שפגעו בי רק כדי להיות אומללה, כדי שלא לחטוף את העקיצות האלה ישר בבטן. כן בבטן, ולאיפה ילכו כל הרגשות שאסור לנו להרגיש אם לא לבטן (גם אצלי)
ניסיתי לעשות איתה מספר שיחות, זה בדרך כלל לא מביא לדו שיח או הבנה, היא באמת עושה מה שהיא חושבת שהכי טוב, הדבר היחיד שזה עוזר בו הוא בזה שתשחררי כעס, אבל קודם את צריכה להרגיש אותו, אסור לבוא ולהתנצל, צריך לצעוק ואפשר גם לזרוק כיסאות, זה עובד, בסוף היא תבין שאת שם. זה נשמע מוזר אבל כשמישהו תופס את החיים בתור משחק כוחות, כל עוד אתה משחק את הנחמד והמרצה, הוא בטוח שהוא יכול להמשיך, רק אם תרימי עליה את הקול היא תתחיל להבין שעומד מולה בנאדם, סליחה, לא חיבים להרים את הקול, אפשר פשוט להיות לא נעים, לא נחמד, לענות בקוצר רוח, בחוסר סבלנות (אוי כמה שנים לקח לי לענות לה בקוצר רוח) ואת לא מאמינה, גם אני לא האמנתי על התגובה, היא פשוט שמחה, היא שמחה שיש מישהו מהצד השני שעונה לה, נכון שזה נשמע חולני, גם אני חושבת שזה חולני, אבל אם זה מה שהיא צריכה כדי להבין שגם אני שם, זה מה שיהיה. אבל אני מקדימה את המאוחר, את עוד לא הצלחת לגבש כעס, מכתבים זאת דרך נהדרת.
לגבי צמצום המפגשים זה גם רעיות מצוין, אני לא ראיתי את אמא שלי כמעט שנה כשהתחלתי את התהליך, נשמע נורא נכון, אני יודעת, אני בת איומה. אבל זה עבד, היא התחילה להבין שמשהו לא בסדר, הייתי חייבת לסדוק את הקליפה השקרית שהיא שמה על החיים שלנו, ורק פטיש חמישה קילו עבד.
הרעיון הוא להתמקד בעצמך ולא בה, פשוט להתעלם, תשנני מנטרה, לא משנה מה יהיה איתה, היא תהיה בסדר, תעשי מדיטציה, תתמקדי במשפחה שלך, תורידי ממנה פוקוס, זאת חיה שגדלה מתשומת לב, אל תתני לה אוכל.
אני עוד באמצע בדרך, עדיין כשהיא מתקשרת אליי ומתיילדת אני כועסת, כי אני עדיין מחכה שתהיה אמא, ועדיין התגובות שלה נוגעות לי בכל הכפתורים, אני עדיין לא מפנימה לגמרי שמה שהיא אומרת לא נוגע לי, אלא דעתה בלבד.
אני עדיין כועסת, כועסת שהיא שיתפה אותי בדברים שאסור לשתף בהם ילדים, כועסת שהיא נסתה לחיות את חייה דרכי, כי אם היו נותנים לה היא היתה לומדת, אז אני לומדת, כועסת עליה שבגללה אין לי ילדים, כי חבל לי לבזבז את חיי בלגדל ילדים כמוה...
טוב אני כבר לא רואה את המסך, אבל אני יודעת שיהיה בסדר, תראי, יהיה בסדר.

[שיבולת_שועל*]

מי זו חביבה פדיה? חתולה, אני אוהבת את השירים שלה שכתבת בדף הבית שלך. אני גם מאוד מתחברת למה שכתבת. מחבקת אותך בחזרה, כי אני יודעת כמה פצוע הוא הלב שלך, כמו שליבי שלי מדמם. כל עוד הדימום נמשך, אין מקום לשום דבר אחר. אני מבינה שאין לך ילדים עדיין. לי יש שניים, אבל הפצע השותת שם, והוא מונע ממני להתמסר להם ב-לב- וב-נפש. בגלל זה במיוחד אני חייבת חייבת חייבת לעבור את התהליך הזה.
דמעותייך עברו אלי דרך המסך. ניגבתי אותן כמיטב יכולתי, אבל אנא הזילי את כולן ואל תגרמי לסתימה בצנרת. אני תפקידי לנגב דמעות, את מבינה...

[שיבולת_שועל*]

גורפרחים, הקול הגועלי הזה - אני לא רוצה לכתוב זו אמא שלי. זו אני כבר. אני שרואה עצמי דרך העיניים של אמא שלי, דרך מסננת ביקורתית שכל הזמן דורשת ממני להתנצל, אפילו בתוך תוכי, ולהשמיע תירוצים למה אני חושבת/אומרת/ מתנהגת כמו שהתנהגתי. זה פשוט ככה: כל פעם שאני עושה או חושבת משהו, רצים לי בראש בשניות כל התירוצים האפשריים שמסבירים למה עשיתי זאת, ואפילו בדברים יומיומיים הכי פשוטים. זה כאילו - לא כאילו, ממש - מישהו יושב בתוכי כל הזמן ובודק את מעשיי. והדבר העצוב הוא שזו אני.

[שיבולת_שועל*]

היום תוך כדי שיחת יאהו מסנג'ר עם אהובת ליבי אשר בסנט-לואיס, הבנתי מה מאוד מתסכל אותי עכשיו: העובדה שאני מרגישה שאין תוחלת, כי אני לא יכולה לשנות את איך שגדלתי. אני לא יכולה לשנות את איך שאני מרגישה עם זה. איך אשנה את מה שלמדתי לחשוב על עצמי, איך אשנה את הדרך שבה אני חושבת על הכל, על החיים, על להיות קורבן? היא שאלה אותי מהו המשחק שאני משחקת עם אמא שלי, והשבתי לה שאמא שלי בתפקיד הקורבן, ואני בתפקיד הקורבן של הקורבן.

[יולי_פעלולי*]

קבלי הרבה: (())(())(())(())(())(())(())(())(())

[שיבולת_שועל*]

קמתי הבוקר עם שיר מזמור בלב. זה אמנם שיר של מדונה, RAY OF LIGHT, אבל אני הרי גומרת עם ההתנצלויות כאן ועכשיו. ישר אחרי המקלחת שבה הזדמר לי השיר הלכתי ומצאתי את הדיסק והפעלתי בפול ווליום ושרתי חזק עם בעלי ותופפתי בעדינות על התינוקת שלי. הבן ראה Cartoon ורק הגביר את הווליום של הטלוויזיה בהתאם.
תוך כדי המקלחת הנהדרת עברו בי הרהורים. חשבתי על ש מים וארץ שכתבה לי ושאלה אם אני רוצה מסאז'. אני רוצה. וגם לא רוצה . אני יודעת איך הגבתי פעם למסאז' וזה היה בבהלה מוחלטת שמישהו זר נוגע בגוף שלי. אבל זה היה לפני שבע שנים, וזה היה גבר ולא אישה, וזה גם הייתי אני בזמן אחר. דברים משתנים. אולי אני מוכנה לאהבה. אורית, אני גרה באזור המרכז. אם את מוכנה, תכתבי לי אם את באזורי ואם לא - איפה, ונתחבר.
אתמול בלילה דיברתי עם בעלי ארוכות והסברתי לו שאני בראשיתו של תהליך, שהדברים שאני מדברת וכותבת בבלוג הזה (הוא קרא אותו) עדיין נשמעים מבולבלים ובלי סדר הגיוני, כי אני עוד לא סידרתי את כל המחשבות. הבהרתי לו שעכשיו אני, שזה מבחינתי להיות או לחדול. שאני יכולה להמשיך לחיות רק אם אני עוברת את התהליך הזה ויוצאת ממנו מנצחת בגדול, אישה חכמה כמו שאני, שלא מתחבאת מאחורי שום רגשות - לא אשמה, לא פחד, לא טינה. אני אעבור את התהליך הזה שנשאבתי לתוכו בעיקר דרך הבלוג, אחרי שהגיעו מי אפסיים עד נפש, ואצא מהצד השני - אני. די לי בכך. זה יהיה הניצחון הגדול שלי.
אמרתי לבעלי שאני עכשיו מאוד מרוכזת בעצמי, כי אני זקוקה לכל האנרגיות האפשריות שיתגייסו לטובתי, אני זקוקה לניצול מקסימלי של הכוחות שעומדים לרשותי כדי לעמוד איתנה בדרך שעוד מצפה לי. אני אישה כל כך מציאותית, שאפילו כשהתקלחתי בבוקר והרגשתי כה אופטימית והרבה יותר משוחררת פתאום, ידעתי בליבי ואמרתי לעצמי : דעי לך שהדרך רק נפתחה. המסע לא יהיה קל, ולא בכל הימים תקומי עם רון בלב ומעדר רגשי ביד; יהיו גם ימים קשים שאולי המחלה הזאת תרים את ראשה ותנסה לקרקע אותך שוב, לאתגר אותך ולגזול ממך את שארית כוחותייך; היא תנסה לבדוק אותך מדי פעם, לבחון את רצינותך, לבדוק אם הנכונות שלך להבריא היא אמיתית, אם את מוכנה לימים קשים, מוכנה להיענות לאתגר של להבין שהחיים מורכבים מטוב ומרע - שגם אם תצאי מהצד השני מנצחת, החיים לא יהפכו פתאום למסכת של נעימויות בלתי פוסקות.
כל זה אמרתי לעצמי, בפירוט פחות גדול, ולמרות שזה מחרב מסיבות ידוע, אני שמחה שהרגליים נשארות על הקרקע, והתקדמות קטנטנה אחת לא גורמת לי לחשוב שזהו, אני יכולה להוציא פטנט על ריפוי מחלת קרוהן ולזכות לתהילת עולם.
אבל בעלי צחק יחד איתי אמש, כשאמרתי לו שעכשיו אני כי "ההוא" הולך, כשאמרתי שאני רוצה את התמיכה שלו וכשהרגשתי שמעצורים מרעידים בתוכי והעול משתקשק עלי. נזכרתי בחברתי שבלילה אמרה לי שבעצם מתוך כך שאני לא יודעת מי אני ולא רואה את עצמי, גם אמא שלי לא רואה אותי. טוב, זה ביצה ותרנגולת. היא לא ראתה אותי, אז אני לא רואה את עצמי, ועכשיו גם אם היא רוצה היא לא יכולה לראות אותי, כי ריק שם. רק כשאני אבטא את עצמי היא תראה אותי. אבל כעת יותר חשוב לי שאני אראה את עצמי. ואני רואה את עצמי הרבה יותר כרגע דרך הבלוג הזה. הכתיבה ממש מועילה לי. הכוח שבה הוא עצום. זה כוח מרפא בשבילי, אדיר וחזק כמו מראה שהיא בדיוק ההיפך ממסנוורת, היא בהירה ויפה וכוללת אתכן, כמו מלאכים יפים לבני כנף ועטורי הילה של עדינות, שמחזיקים את ידי ולוחשים באוזני מילים רכות של דרך צלחה שעודנה נפקחת לאורך.

[Yael*]

My Dear,
I’m so glad you finally got mad. I’m so sad it took you so long….and all this time that I was carrying my “worms” on my sleeve, yours were eating you slowly inside…so many years…how can you stay so beautiful after all this
I wish I was there to hold your hand in all this….but
I’m glad you found this wonderful community to accompany you in this process.
So much love and wisdom are surrounding you now…what a great environment for your journey.
Love,
Here is my advice / prophecy corner: Do not worry about the outcome of this process. If you would get attached to your desired result – you will cause yourself more frustration. You said it yourself – everything is a process. Be in the process. Learn from it. Enjoy it. Suffer if you must…you will not change your mother…but one day you will be amazed to look in the mirror and see yourself, and forgive yourself, and love yourself…then you will be able to forgive her, too…and feel compassion.
Blessings on your journey, Love.
I’m with you always.
Yael.

[פלוני_אלמונית*]

בוקר נפלא !
זימרה היא אחת מתופעות הלוואי הידועות של האיוורור, קבלי
חביבה פדיה היא חוקרת מקרא (נדמה לי שבאוניברסיטת בן גוריון), השירה שלה עמוסה באסוציאציות מיקראיות, קונפליקט בין אמונה ואינטואיציה לבין מציאות, ולטעמי השירים שלה מקסימים. אני ממליצה על הספר "מתיבה סתומה" ממנו נלקחו השירים בדף.

[חתולה_על_גג_פח_לוהט*]

אופס... זאת הייתי אני

[גורפרחים*]

שיבולת יקרה, אמיצה וגיבורה שכמותך,


שוב, כמה מחשבות שעלו לי, אם תרצי בהן.
זה כאילו - לא כאילו, ממש - מישהו יושב בתוכי כל הזמן ובודק את מעשיי. והדבר העצוב הוא שזו אני.
אז זהו, שזה לא את. אני יודעת שזה דומה ל-"את", השנים דאגו למסמס את ההבדלים בין את האותנטית, למי שמשמיע את הקול הזה. אין כאן שום אשמה, יקירה. זה מה שלמדת. לא ידעת אחרת.
ב- פרחים לגברת האריס כתבה ש מים וארץ משהו נפלא שמתקשר לי לכאן. אורית כתבה ל- גברת האריס כך:

את כבר מודעת לַדֵמוֹן (הדמיוני) שקיים בתוכך ומתפרנס ומשמין ותופח רק מהמחשבות שלך על כמה את קטנה ולא שווה... קחי אחריות על חייך, התחילי להרעיב אותו והוא ילך ויקטן ויצטמק ויעלם.

הרעיבי אותו! בכל פעם שילחש לך באוזן "את לא שווה כלום, אף אחד לא אוהב אותך, את אמא מגעילה" חייכי פנימה ואמרי לו: "שמעתי אותך מר דֵמוֹן , אבל כנראה שפיספסתַ את מהדורת החדשות האחרונה....אני אמא נפלאה, רגישה, מסורה, עושה ככל שביכולתי, הולכת ומשתפרת, כל יום חדש בעבורי הוא הזדמנות חדשה להיות יותר טובה, שמחה ובוטחת מאתמול....אתה כבר לא מכיר אותי כל-כך טוב...."

אולי כדאי לנסות את "שיטת אורית" ולהרעיב את הדמון האישי שלך. זה המבקר, הבודק בציציותייך, הדורש התנצלויות והסברים - זה הרומס את החופש שלך להיות מי שאת.
ובפרפרזה על דברי אורית, אולי כל פעם שהוא ירים ראש כולו מלא ביקורת, חייכי אליו ואמרי: "כן כן, מר דמון, מכירה כבר את כל השטיקים שלך כולם. מבקר המדינה אתה חושב שאתה. ובכן יקירי, לא יודעת אם שמעת, אבל אתה יכול לבקר ולבקר עד מחר. אני כבר לא במשחק הזה. יצאתי. אני אדם נפלא ואמא נהדרת, עושה ככל שביכולתי, כל יום חדש בעבורי הוא הזדמנות חדשה להיות יותר טובה, שמחה ובוטחת מאתמול....אתה כבר לא מכיר אותי כל-כך טוב..."
וזה אפרופו "לצאת מהמשחק" כשיש מערכת יחסים פוגעת.
מה יש, אפשר לסיים מערכות יחסים גם עם דמונים...


העובדה שאני מרגישה שאין תוחלת, כי אני לא יכולה לשנות את איך שגדלתי. אני לא יכולה לשנות את איך שאני מרגישה עם זה. איך אשנה את מה שלמדתי לחשוב על עצמי, איך אשנה את הדרך שבה אני חושבת על הכל, על החיים, על להיות קורבן?
יקירה,
אמנם לא ניתן לשנות את העבר. אבל כן ניתן - ואני מדגישה - כן ניתן לשנות את הדרך שבה אני חושבת על הכל, על החיים, על להיות קורבן?
אין לי ספק שכבר עכשיו משהו בך שונה. תקראי את עצמך! תראי איך את הולכת ונשמעת אחרת! ואין לי ספק שעם התקדמות התהליך שאת עוברת את תווכחי בשונות בין קודם ועכשיו.
יש בנו את הכוח לשנות ולהשתנות. זאת רק שאלה של רצון וזמן. ורצון - כבר הוכחת לכולנו שעכשיו אין עלייך!!!

זה אמנם שיר של מדונה, RAY OF LIGHT, אבל אני הרי גומרת עם ההתנצלויות כאן ועכשיו.
אחלה שיר!

החיים לא יהפכו פתאום למסכת של נעימויות בלתי פוסקות.
נכון, אבל לא לגמרי. יהיה יותר טוב. ויותר טוב. ויותר טוב. וגם אם לפעמים יהיה פתאום קשה - למחרת יהיה שוב יותר טוב. ואת תראי, איך לאורך זמן מתבססת לה מגמה של שיפור. והנעימויות יהיו גם יהיו ובאופן תדיר יותר ויותר.

אבל כעת יותר חשוב לי שאני אראה את עצמי.
|Y||Y|

בקיצור,
כל הכבוד לך על מה שאת עושה. אין עלייך.
ותודה שאת חולקת את כל זה איתנו.
@}

[שיבולת_שועל*]

גורפרחים, איזו תגובה נפלאה, כמה כוח את נותנת לי. תודה זו מילה קטנה לגבי מה שאני מרגישה. אני מרגישה שהתייחסות שלך מלאה, שהלב שלך פתוח, וזה נוגע בי.
דיברתי עכשיו עם אחי הבכור יותר משלוש שעות בטלפון. גם הוא רצה לשכנע אותי לא לדבר עם אמא שלי. הוא גם מנסה לשכנע אותי שאקח טיפול תרופתי, כי הוא משוכנע שמה שעובר עלי זה עניין "פסיכולוגי" של חוסר איזון כימי. אני מתנגדת לכך מאוד. אני מאמינה בטיפול עמוק ויסודי שנובע מהכרה מלאה ולא מעורפלת על ידי כדורים כימיים שמתערבים בתהליכים במוח. אני רוצה לעבור את התהליך המנטלי והנפשי הזה באופן מלא, לחוות הכל בצורה אמיתית ולהתנסות, להחכים, להבשיל בדרך שלי. אני מתעקשת להישאר בשליטה מלאה בתוך כל זה, להיות אחראית בעצמי לעצמי, ולא להעביר את האחריות ל"פרוזק" ודברים דומים. מעולם לא עברתי טיפול פסיכולוגי. שמעתי מאנשים על יתרונות הטיפול הזה, אבל אני - יש לי הסתייגויות גדולות מהטיפול הפסיכולוגי. אני לא רוצה את זה.
הבנתי גם את ההבדל ביני לבין אחי בתפישה האישית שלנו לגבי מה שהתרחש אצלנו בבית ילדותנו. אמא שלי תמיד תיארה בפני, יום אחרי יום, כמה קשה לה ורע לה ומזוויע לה, ולא חסכה ממני תיאורים פלסטיים איומים. במקביל, היא אמרה לי שהיא לא מתגרשת מאבא שלי בגללנו. בגלל שהיא רוצה שכאשר נגדל ומרצה להתחתן, לא יוכלו להגיד שבאנו ממשפחה מפורקת. אני הסקתי מזה שאני אשמה בסבל שלה. אחי הסיק מזה שהוא נורא מיוחד, ולמענו אמא שלנו מוכנה להקריב את חייה ואיזה כיף לו שיש לו אמא כל כך לא אגואיסטית. אז קודם כל, אחי מבוגר ממני בשש שנים, ואני בטוחה שיש לזה השפעה באשר ליכולת ההתמודדות שהיתה לו עם המצב בבית, כי אמא שלי התחילה להוציא הכל כשהייתי בת עשר, נגיד. זאת אומרת שהוא היה בן שש-עשרה. אחי טוען שהיא דיברה על זה גם קודם. אני לא זוכרת בדיוק. אבל זה לא משנה. זה רק מראה שהמקום שאליו לקחנו את הדברים הוא שונה. גם בפרמטרים אחרים אנחנו שונים. הוא אדם הרבה יותר "ריאלי" ממני, קר ומחושב יותר, יחסית. אני אדם רגשי מאוד. אני אישה מאוד סובייקטיבית. עניינים כלליים לא כל כך מעניינים אותי. אני לא אוהבת לנהל שיחות על הא ודא ועל מדע, אותי מעניין מה אנשים מרגישים, פחות מה הם חושבים. ואני יודעת שהוא בוחן את הדברים מנקודת מבט מדעית מאוד, ולכן לעולם אנחנו לא מסכימים ממש. כל התהליכים שהוא רואה זה כימיה, ואני טוענת שהכימיה ממשית, אולם היא ביטוי לתהליכים נפשיים ולרגשות, וחסימות וכיוצא באלה. היה לי מעניין להגיע איתו לנקודות האלה היום בשיחתנו (אנחנו מדברים המון בטלפון. הוא איש מאוד עסוק, אבל הוא אוהב אותי! כיף לי!) כי דברים שפעם חשבתי או שמעתי מאחרים, כמו "איך זה יכול להיות? שני ילדים שגדלו באותו בית ויצאו כל כך שונים!" פתאום התחברו לי. הנה איך!
אני גם מבינה ביתר דיוק עכשיו איך אי אפשר להשוות בין אף אדם לרעהו. אנחנו באמת כל כך שונים! המילייה הפנימי הוא הוא המכריע, התודעה העדינה שבה נקלטים הרשמים, הדברים שנאמרים ושלא נאמרים - כל אלה מטביעים בנשמה את פיתוחיה המיוחדים כל כך והופכים אותנו למי שאנחנו. מי שאני. אני רוצה לחזור שוב ושוב על המשפט הקצר והמענג הזה - מי שאני. מי שאני. מי שאני. אני כבר מתחילה בתכנית ההתנתקות שלי משם הבלוג שלי. לא עוד "אני אמא חולה". אני יודעת שזה היה הטריגר שגרם לי מלכתחילה לפתוח את הבלוג הזה, הקש ששבר אותי כשחשתי שאני לא מסוגלת אפילו לטפל בילדים שלי. בתור הטריגר, אני מוקירה לו תודה. אני לא מגרשת אותו. אבל אני רוצה להודות לו ולהמשיך הלאה: "אני אמא מבריאה." לילה טוב, מלאכיות, נשים חכמות, גורפרחים ריחניים.

[ש_מים_וארץ*]

אפשר לסיים מערכות יחסים גם עם דמונים

אממממ....לא ממש, מנסיוני לפחות, הם תמיד נשארים שם, מצומקים וגלמודים אמנם, אבל מוכנים לכל הזדמנות 'לזלול' משהו ברגע ש'תרדמי בשמירה'.
לכן תמיד כדאי לשמור על הקשבה וערנות גבוהה.
@}

שיבולת,
רעיון מצויין להחליף את השם.
@}

[חדשה*]

כ"כ מרגש, האמת, האומץ, הכנות, פשוט מעורר התפאלות! איזה מסע מרתק, איזה אומץ לחוות, לא להדחיק, לא להתחבא! כל הכבוד!
המון חיבוקים ותמיכה- לאמא בתהליך ריפוי!
הריפוי מתחיל מבפנים, מהנפש אל הגוף, ואין ספק שאת עושה עבודה מדהימה עם עצמך, אני חייבת להוסיף כמה עצות תזונתיות, אני מקווה שזה לא פלישה לגוף ולנפש, אם כן, פשוט תמחקי ואדע להמשיך לתמוך בלי להתערב.
לא לאכול ירקות חומציים. ירקות לאכול טרי או מבושל, עדיף מאודה.
כדאי- ברוקולי, נבטים, גזר, שום, תרד.
מים כדאי מזוקקים או מאוסמוזה הפוכה,לא מינרליים.
להמנע מדברי חלב, דגים, חמוצים למיניהם, נקניקיות- שכן עשירים בהיסטמין המשתתף בתהליך הדלקתי.
לא דברי חלב עם מייצבE407 - גורם לכיבים.
להמנע מקפה, קולה, מזון שומני ומטוגן ותוספים כימיקליים.
תוספי מזון-ויטמינים ומינרלים בזריקה או מתחת ללשון.
ח.בוטרית- לדיכוי דלקת.
טאורין- 500 מ"ג על קיבה ריקה מחלבונים+ 50 מ"ג b6- מפחית דלקת. Bקומפלקס, שומני אומגה, אינזימים
ויטמין CׁESTER-C מ"ג 3000
ויטמין K למניעת דימומים
שום- להפחתת רדיקלים חופשיים
אצידופוליס
L-גלוטמין- שומר על סיסי מעי ומשמש מקור אנרגיה- נספג טוב והופך לגלוקוז. על קיבה ריקה מחלבונים
סיליציאה לריפוי הדלקת
תוספי קוורציטין- יש בבצל, מדכא הפרשת היסטמין
25000iu ויטמין A
400IU ויטמין E
לבדוק אלרגיות למזונות ולהמנע מהם, ניתן לעשות ניטרול לאלרגיה באייפק, קינסיולוגיה
שיהיה רק טוב!

[ליזה_ליזה*]

את אישה חזקה ואמיצה, אני קוראת בהתפעמות @}

[מרב_א*]

שיבולת שועל,
עוד לא קראתי את כל הדף אבל המילים בוערות לי בידיים ואין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל.
אני לא חולה, ברוך השם, אבל אני כ"כ מזדהה, ואולי דווקא אחרי סוף השבוע הזה קראתי לראשונה את הדף הזה, אחרי שביום שישי, אחרי פגישה מאוד סוערת ומלאת דמעות חשבתי לעצמי בחרדה- כמה ג'יפה עוד יוצאת ממני בגלל ההורים שלי, כמה עמוק הם נעצו בי את ציפורניהם, כמה עוד אצטרך לעבור עד שחיי יהיו שקטים וילכו במסלול שאני מחליטה ולא יכנסו לסיחרור בנקודות בהן יש חיכוך איתם.
אני מרגישה שעברתי את כל מה שעברתי לא בכדי, אולי כדי להפוך אותי לאמא שאני היום, וזו תכלית חיי כעת. זה כנראה שווה את הכל, זו כנראה הדרך שלי בחיים, אם כי זה לא מונע ממני להתייאש מדי פעם. זכותי.
אני רוצה לחזק את ידייך ולהגיד לך שלא תפסיקי לכתוב, לעצמך בלבד או לקריאה, לאמא שלך או לאביך, שלא תפסיקי לטפל בעצמך. צעד גדול אחד שלך הוא המודעות, וזה צעד ענק, ואני מאמינה שזה הצעד הכי קשה.
אני מטופלת אצל מישהי בטיפול מודעותי אנרגטי, וקפיצת הדרך שעשיתי איתה בשנה האחרונה היא מדהימה. אני גם הולכת לדיקור מדי פעם, והערך של השיחה לפני הדיקור הוא לא יסולא בפז.
אני מחבקת אותך ושולחת הרבה כוחות. מבחינתי ההריון והלידה וגידול בני היו צעד ענק בקידום ההתנתקות שלי והשינוי העצום שחל בי, אני חושבת שיש לילדים יכולת לרפא אותנו מבפנים או להכריח אותנו להירפא, בשבילם.
אני בטוחה שהעבר שלך, יחד עם המודעות שלך עושים אותך אמא נפלאה, גם עם הקשיים, אני מקוה שהמחלה הזו תיעלם ביחד עם הזכרונות שיחזרו לכוכים שלהם.
ורציתי עוד להגיד שמהיום שהעזתי לומר לאמא שלי שהיא לא חברה שלי ולעולם לא תהיה, משהו השתנה ביחסינו. מדהים כמה זה היה צריך לצאת כדי שמשהו בי ירגע.
עכשיו אני חוזרת לקרוא את המשך הדף.

[מרב_א*]

שיבולת, עוד כמה מילים, ברשותך-

אני מאמינה בטיפול עמוק ויסודי שנובע מהכרה מלאה ולא מעורפלת על ידי כדורים כימיים שמתערבים בתהליכים במוח
את כ"כ צודקת. הללואי שהוא יראה את השינוי שנעשה אצלך ויפסיק להרעיל את עצמו עם הכימיקלים הללו...

אני אדם רגשי מאוד. אני אישה מאוד סובייקטיבית. עניינים כלליים לא כל כך מעניינים אותי. אני לא אוהבת לנהל שיחות על הא ודא ועל מדע, אותי מעניין מה אנשים מרגישים, פחות מה הם חושבים
אמא'לה, יש עוד "ווירדו" כמוני? |חיבוק|

ואשר לשינוי שם הדף, זה מביא אותי להגיד לך שכוח הדימיון וכוח האמירה שלנו לעצמינו הוא מדהים. צריך כנראה להגיע לשלב הנכון בחיים, פעם זה היה נראה לי מוזר ואף יותר מכך. אבל מזה כמה חודשים אני עושה מדיטציה בבוקר ואומרת לעצמי כמה משפטים קבועים (שמשתנים מדי פעם בהתאם לנסיבות ולהתרחשויות בחיי). אחד הדברים שאמרתי לעצמי, היה שההשפעה של ההורים שלי עלי הולכת וקטנה ואני אדם עצמאי לחלוטין. מדהים כמה זה עבד. ועובד. לא שהעיניינים שלי פתורים, אבל אני יודעת שזה תהליך, כנראה גם לא קצר. רוצה להציע לך את זה כיוון שכבר "עלית" על הענין (בכך שחשבת לשנות את שם הדף) ושוב שולחת הרבה כוח וחיזוקים וחיבוקים. אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת ונדהמת מהתובנות שלך ומיכולת הניתוח שלך, פשוט כך.

[יוחננ_ית*]

מה את מכניסה עוד דברים? זה בלוג אני אמא חולה
אבל הכל קשור, כל מה שכתבת קשור. וזה הבלוג שלך ואת יכולה לכתוב בו מה שאת רוצה. ואנחנו נקרא את מה שאת כותבת.

שיבולת שועל - בוודאי שהאחים והגיסים וכולם מנסים לשכנע אותך לא לדבר עם אמא, לא לעסוק בנושא, לקחת תרופות - הרי אם את תפתחי את הקלפים, אזי גם הם יצטרכו להתחיל להתמודד עם הילדות שהם עברו. אולי תחליטי להפסיק להתייעץ איתם ותעשי מה שאת מרגישה לנכון.
את אמנם לא יכולה לשנות את העבר, אבל ברגע שתעלי את הדברים מחדש ותטפלי בהם כמו שאת רוצה, באופן אוטומטי ולא מודע הדברים יתוייקו במגירות המתאימות בזכרון שלך, ואז הם יהפכו להיות זכרון ולא מועקה, ורובם ישקטו ולא יציקו לך יותר.

[שיבולת_שועל*]

תודה, מרב א, על החיבוק ועל המילים הטובות. ותודה גם ליזה, אני קוראת גם את הבלוג שלך והוא ההשראה שלי לכתוב את חיי שלי. אורית, אני מעודדת יותר מהשם החדש, אבל משהו בי צריך עוד להבשיל כדי לקחת אותו לעצמי, כדי לשחרר את התלות במחלה.
חדשה - אני מרגישה את רצונך לעזור לי מטוב ליבך. לא כל מה שכתבת ברור לי - כל תוספות המזון שרשמת. אבל תודה.
היום היה לי כיף. בילינו עם אחי ומשפחתו כל היום בחוץ והרגשתי טוב, הרגשתי חיה ושמחה כמו שלא הרגשתי הרבה זמן. אני מרגישה הרבה יותר קלילה, זורמת, כאילו סלעים נגולו מעל שכמותיי וגדילי קרח נמסים מעל ליבי. היחסים עם בעלי השתפרו בימים האחרונים, אני יותר רכה כלפיו, ואפילו חזרנו להשתובב קצת בין המצעים, מה שלא עשינו כבר זמן רב. זה כיף! אני שוב אישה שלמה בכל איברי גופי, פחות מונעת את עצמי ממנו ופתוחה יותר ליהנות. הציצי שהפך בלעדי של המתוקישה מרשה לעצמו להיאהב. זה כיף! הגוף מרגיש צעיר יותר ומרשה לאהבה לבוא אליו.
אחר הצהריים הלכנו כולם להורים שלי. העניין עם ההורים שלי - יש מיליון, זה אחד מהם - שהם גרים באותה דירה שבה גדלתי מגיל שלוש. כשאני באה לשם, כל החיים שלי כילדה ומתבגרת מרוכזים שם. הטראומות צצות מכל פינה. אבל היום הרגשתי חזקה. הרגשתי טובה. הבלוג הזה כל כך משחרר אותי, שבא לי לצעוק מכל גגות העיר: תכתבו! תכתבו!
אני חשה את מלחמת השחרור שלי מחלחלת לכל פינה ביישותי. היא משפיעה על אופן ההתנהלות שלי ברמות הכי בסיסיות. אני אומרת יותר מה שאני חושבת. הרבה פחות חוששת מהתמודדויות מול אנשים. האמת שלי החלה לבטא עצמה בכל הזדמנות - בחיי, זה מצחיק, מי שרואה אותי מהצד בטח רואה שאני ממש קופצת על כל הזדמנות להביע את דעתי! וזה משגע אותי בעוצמות המבורכות של זה.
כשהיינו אצל ההורים שלי דיברנו גם על כמה עניינים פיננסיים, ופתאום תקף אותי פחד כי הבנתי (לא לראשונה) שבעלי ואני לא בנינו את עצמנו מבחינה כלכלית. אנחנו כבר בני שלושים וקצת ועוד אין לנו מקומות עבודה מסודרים, לא פנסיה מובטחת שמחכה בקצה הדרך, וכרגע אפילו לא פרנסה ראויה לשמה. זה מאוד הלחיץ אותי אחר הצהריים, מרגע שדיברנו על זה אצל הורי ועד רגע זה. כשהגענו הביתה סיפרתי לבעלי שזה מטריד אותי, והוא אמר שהוא מאושר. שעושר, אפילו ברמה מחקרית, כי בדקו את זה, לא מוביל לאושר, ואילו אושר עשוי להביא למצב כלכלי טוב יותר. אצלי יש חיבור מאוד הדוק בין המצב הכלכלי למצב הרוח, שמוביל לקלקול גדול בדרך כלל במצב הגוף. אמרתי כבר קודם שתמיד כשאין לי עבודה כמה ימים, הגוף שלי מגיב, ותמיד באיזור הבסיס, בצ'אקרת השורש וסביבותיה. אני יודעת שזה נובע מתודעת עוני שיש לי, כי כך גידלו אותי. לא היה לנו כסף אף פעם. ותמיד אמא שלי הדגישה את זה שאין לנו כסף. היום אני יודעת שהרבה יותר גרוע מעוני, זה תודעת עוני, כי היא היא שמדכאת את כוח החיים וגורמת למחלות בגוף אצל אנשים כמוני. תודעת עוני זה כל הזמן להרגיש שאין לי. גם אם יש. ולהסתכל על אנשים שיש להם כסף - מלמטה. מתוך רגשי נחיתות. אבל היום הרגשתי שאני , לראשונה, משחררת את התחושה הזו. התובנה מהשיחה אתמול עם אחי חילחלה לתוכי יותר עמוק משחשבתי, התובנה העמוקה שהפכה להכרה ממש, שאי אפשר להשוות אף אחד לאף אחד אחר. כי בעוד שהיינו יחד היום עם אחי ומשפחתו ומשפחתה של אחות של אשתו, ראיתי בבירור כמה אנחנו שונים ביחסנו לחיים. ראיתי איך אנחנו מקשיבים לבן שלנו, בן ארבע, ומכבדים אותו וחיים איתו תוך שיתוף פעולה מקסים בדרך כלל, ואיך כל האחרים שהיו איתנו מתייחסים לילדים שלהם כאל מטרד, מסתכלים עליהם מלמעלה ומזלזלים בכל מה שהם מרגישים, חושבים, אומרים ועושים. כל האנשים שהיינו איתם היום הם אנשי ונשות קריירה, הילדים שלהם גדלים בלי הורים עד שעות הערב, האימהות שלהם לקחו כדורים להברחת החלב עוד במשכבן במחלקת יולדות, או הניקו חודש לצורך הפרוטוקול וטוענות שמעבר לזה "זה סתם פינוק", ועל כל מה שהילדים שלהם עושים ואומרים יש להם בעיקר ביקורת. כשבעלי התיישב על הרצפה הנוצצת בקניון ארנה המפואר כדי לנעול לבן שלנו סנדלים, המבוגרים עיקמו את האף והזדעזעו, והילדים הגדולים יותר הביטו בכמיהה. ובפליאה: זה יכול להיות גם ככה!!! ראיתי שהכסף הגדול באמת שכל האנשים שבילינו איתם היום עושים, לא יכול להחליף את ההקשבה, את האהבה הבלתי מתנשאת, את הרגשות שזורמים בינינו לבין ילדינו בנדיבות ובשמחה גלויה. קלטתי שאנחנו עושים בחירות אחרות בחיינו, מעדיפים לחיות מאוד צנוע ובלבד שלא נצטרך להפקיר את הנשמות העדינות שהן ילדינו לטובת צבירת נכסים. וזה לא רק זה. בננו הולך לגן עד 13:20 (חוץ מאשר בחופש הגדול...), והוא לא ב"חינוך ביתי", אבל זה לא רק עניין טכני - כשאנחנו כמו שאנחנו, מקדישים, מלטפים, מקשיבים, ונותנים כל כך הרבה דרור, אנחנו פשוט אנשים כאלה. אנחנו לא אנשי כספים, זה פשוט כמעט תמיד הולך ביחד, אנשים עם הרבה סבלנות ונכונות להקדיש זמן כמותי ואיכותי לילדים הם לרוב לא אנשים מאוד חומרניים, כי מן הסתם, אנשים חומרניים עסוקים יותר בלעשות כסף מאשר בלטפל באופן אקטיבי בילדים. וככה זה. ועכשיו כשהעליתי את זה בבירור מול העיניים אני מבינה שזה גם לא ישתנה, לא נהפוך פתאום להיות אקזקיוטיבים מוכי חליפות, אנחנו פשוט לא כאלה. אנחנו זן אחר, שרואה את הברכה במקום שבו נמצאת האהבה.
זה לא אומר שהפסקתי לדאוג בקשר לפרנוסה. אני עדיין חוששת. אבל אני גם מבינה את כפות המאזניים בצורה שקולה יותר, ולמרות מחסור הכיס, עדיין אני בוחרת להישאר בבית עם התינוקת שלי ולקבל את הבן שלי בחזרה בצהריים ולהיות עם שניהם אפילו תוך כדי שאני עובדת. רק אלוהים וכל מי שחיה כך יודעים כמה זה קשה. אני רוצה להזכיר לעצמי להתפלל כל יום שבעלי ימצא כבר עבודה, או יממש סוף סוף את החומרים שעליהם הוא עבד ויקבל מהם כסף. כי למרות שאהבה זורמת כאן בשפע, ילדים זקוקים לטיפוח חומרי בנוסף לטיפוח נפשי, רוחני ולבבי. אבל האיזון בוא יבוא. הוא יבוא בעקבות האיזון שלנו, האיזון שלנו בין החומר לרוח. אנחנו נתאזן. עוד נתאזן!

[שיבולת_שועל*]

תודה, יוחננית, בזמן שכתבתי נכנסה התגובה שלך. את כמובן צודקת, זה רק אני שעדיין בתהליך הפנמה. חיבוקים בחזרה.

[שיבולת_שועל*]

לא, אני לא אכתוב סליחה על הקטנוניות, כי זה לא קטנוני, זה חשוב - אנחנו מתאזנים! אנחנו מתאזנים!

[שיבולת_שועל*]

אני רוצה להבהיר דבר אחד: אני לא חושבת שמי שלא נשאר בבית ודווקא יוצא החוצה לצבור נכסים הוא פחות טוב או צודק ממני. הוא פשוט שונה ממני. וזה בסדר. כמו שכתבתי: אין להשוות. העץ לא אומר לציפור שהוא יציב ממנה, והציפור לא מבקרת את העץ כי הוא לא מצליח לעוף. מהויותנו שונות.

[אדמה_טובה*]

זה כאילו - לא כאילו, ממש - מישהו יושב בתוכי כל הזמן ובודק את מעשיי
שיבולת, אני קוראת ומרגישה כאילו כתבת על אמא שלי ועלי. מודה לך על גילוי הלב ורוצה לשתף במחשבותי, בתהליך ההפרדות שלי מהכעס על אמא ומקולות שהיא שתלה בי.

יכול להיות שאמך ניצולת שואה?
גיליתי שאימי הנרדפת, זו שכילדה נרדפה באמת, שחייה היו בסכנה באותם ימי מלחמה אפלים, למדה להשרד על ידי חרדה מסמכות, על ידי הסתרה ודיכוי של עצם מהותה. וזו הירושה שהורישה גם לי. ביקורת, קטילה, צורך להתנצל ולהצדיק כל מחשבה ומעשה ובחירה, תחושה של רדיפה פנימית. מחיקה של סובייקטיביות.

גם אני עדיין אינני יודעת איך מגלים מי אני באמת.

[שיבולת_שועל*]

אדמה טובה, אמי אינה ניצולת שואה, אך היא בת לניצולי שואה שעברו אותה ממש במחנות השמדה ואלוהים יודע איך ניצלו. הרבה פעמים הנושא הזה עלה בשיחות של אחי עם הפסיכיאטרית שלו, שטוענת שהושפע מכך מאוד. גם אני הושפעתי. ארחיב על כך בהמשך. תודה על האבחנה.

[ש_מים_וארץ*]

הוא פשוט שונה ממני. וזה בסדר. כמו שכתבתי: אין להשוות. העץ לא אומר לציפור שהוא יציב ממנה, והציפור לא מבקרת את העץ כי הוא לא מצליח לעוף. מהויותנו שונות.

@}

[חתולה_על_גג_פח_לוהט*]

אחי הסיק מזה שהוא נורא מיוחד, ולמענו אמא שלנו מוכנה להקריב את חייה ואיזה כיף לו שיש לו אמא כל כך לא אגואיסטית
נראה לי שיש הבדל עצום בין בנים ובנות, אמהות אמורות להוות מודל חיקוי נשי עבור הבנות שלהן, אם אמא אומרת לך שהיא קורבן, את מבינה שאת גם צריכה להיות קורבן. עבור בנים זה לא נכון בהכרח, הם בהחלט יכולים רק לקחת את המילים שהיא אמרה בתור "מגיע לי" ולא לחשוב שזה מחייב אותם להתנהגות מסויימת.
אני לא יודעת אם זה קשור למודל חיקוי, אבל במשפחה שלי הבן גדל בתור שיך סעודי, שברור לו שהשירותים שהוא מקבל (אוכל, כביסה, נקיון וכו') מגיעים לו בצדק, והוא ימשיך לקבל אותם מאישתו בהמשך, ואילו הבנות גדלות כך שהן יודעות מגיל 0 שהכל על תנאי, לא מגיע להן, אם הן לא עוזרות הן בנות רעות, ובביתן שלהן לא יכול להיות שמישהו יעזור להן. לא נראה לי שזה פאק מיוחד למשפחה שלי, אלא שגברים מנכסים את תחושת המגיע לי באופן טבעי, ובנות לא.

כשהיינו אצל ההורים שלי דיברנו גם על כמה עניינים פיננסיים, ופתאום תקף אותי פחד כי הבנתי (לא לראשונה) שבעלי ואני לא בנינו את עצמנו מבחינה כלכלית. אנחנו כבר בני שלושים וקצת ועוד אין לנו מקומות עבודה מסודרים, לא פנסיה מובטחת שמחכה בקצה הדרך, וכרגע אפילו לא פרנסה ראויה לשמה .... כשהגענו הביתה סיפרתי לבעלי שזה מטריד אותי, והוא אמר שהוא מאושר. שעושר, אפילו ברמה מחקרית, כי בדקו את זה, לא מוביל לאושר, ואילו אושר עשוי להביא למצב כלכלי טוב יותר
אני כל כך מבינה על מה את מדברת, זה בור ללא תחתית תחושת עוני, אבל בעלך צודק ! תקשיבי לו ! גם אני בת שלושים וקצת בלי עבודה מסודרת ופנסיה, ואני הרבה יותר מאושרת מאז שעזבתי מסלול שיכול היה להביא אותי לשם.

אני אפסיק לצטט כי תפסתי לך את כל הדף, אבל כל מה שאמרת על גידול ילדים נראה לי שאחד האסונות הגדולים ביותר של החיים המערביים היא העובדה שילדים מגודלים על ידי אנשים שזאת העבודה שלהם ולא על ידי מישהו שמטפל בהם בגלל שהוא אוהב אותם, עם מטפלת זה עוד יכול להסתדר, כי לפחות התשומת לב שוטפת (בתקווה), אבל גן ! איך אפשר לחשוב שילד בן שלוש (או שנתיים!) מוכן להיות כל כך הרבה שעות בלי תשומת לב אישית, לי היה קשה גם בגיל 6 ללכת לביצפר. מעבר לאסון הפרטי של ילד שנשאר לבד, גדלה חברה של אנשים שברור להם שהם צריכים לגדול לאיזו שהיא תכלית עצמית, הם רואים אבא שמשקיע בעצמו ואמא שמשקיעה בעצמה, וברור לכל ילד שהוא צריך למצוא לו מהר מאוד איזה עיסוק עצמי שיעניין אותו נורא והוא ישקיע בו את כל מירצו, במקום להשקיע באנשים הסובבים אותו.


חיזקי ואימצי, אל תתני למשפחה שלך להפחיד אותך, לא בקשר לתרופות ולא בקשר לאמא, אחד הדברים שהכי עזרו לי בשלב הראשון היה לשנן את המנטרה, "לא יכולים לעשות לי שום דבר", תשנני, את אישה בוגרת, יש לך חיים משלך ומשפחה משלך, גם אם אמא שלך נורא תכעס עליך ותפסיק לדבר איתך (אין סיכוי תאמיני לי, הקשר ביניכן חשוב יותר לה מלך) לא יקרה לך כלום !

[סמדר_נ*]

קראתי הכל רק עכשיו -- אני נכנסת הנה מעט מאד לאחרונה -- וגם אני מלאת הערכה לתהליך שאת עוברת, לאומץ שלך, לנכונות שלך לעמוד מול הדברים פנים אל פנים, בלא הסתרה או טיוח. הרבה אנשים נוקטים הכחשות נמרצות גם במצבים קלים בהרבה מזה שאת מספרת, והיכולת הזו שלך ממש עושה תחושה של "וואו".

[שיבולת_שועל*]

עכשיו זה יום קשה, מאתגר כזה, שאומר לי : אל תאמיני שאת יכולה להשתנות. רע לך ורע גם ימשיך להיות לך. את חלשה, גופך חלש. הצילו, אני טובעת בים של חששות.

[שיבולת_שועל*]

זה מתחיל מזה שהיה לילה לא קל. הקטנטנה לא רצתה לישון רוב הלילה, ואני והוא קמנו איתה בסוף, בחוסר חשק, ושתינו קפה לפנות בוקר ונשארנו ערים זמן רב. בגלל זה, אולי, אני היום סמרטוט, בקושי זזה. תמיד כשזה קורה אני חוששת שזהו, עכשיו החולשה הזו תלווה אותי מכאן ואילך. אני תמיד מרגישה שעוד מעט אמא שלי תציץ מאחוריי עם רשימת מטלות ותתפלא: אצלי תמיד בשעה כזו (8 בבוקר) הרצפה כבר היתה שטופה (מהלילה) והאוכל לצהריים כבר היה על האש, לקראת סיום, והאוכל לבוקר, כולל צלחות וסכו"ם כבר היה מונח על השולחן, והסמרטוט המאוד נקי כבר היה ביד, להבריק את האמבטיה ולהסיר אבק מכל הבית.
אצלי הבית לא נקי רוב הזמן. בטח לא בסטנדרטים שלה. רוב הזמן הוא אפילו לא מסודר, וזה בכל סטנדרט. כי אנחנו חיים בבית, עובדים בבית והילדים בבית.
תמיד אני מתחילה לכתוב בבלוג הזה בדברים פחות חשובים, ורק בהמשך אני "מתחממת" ומתחילה לשפוך את מה שבאמת משנה לי. מה באמת משנה לי? שהפחד אוכל את הנשמה. יש סרט כזה של פסבינדר. אני זקוקה לעידוד. אני יודעת שאני יכולה לצאת מזה, אבל אני לבד. לבד בבית ולבד בין פחדי.

[חתולה_על_גג_פח_לוהט*]

קודם כל קחי גדול
ודעי לך שזה כך תמיד, החיים נעים בגלים, למעלה ולמטה. אולי לא שמת לב עד היום בגלל שפחדת מהנפילה והשתדלת להשאר למטה כל הזמן. היום סוף סוף היה לך אומץ לנסות ולעלות למעלה, והנפילה באמת כואבת, אבל את כבר יודעת שעדיף להעביר חצי חיים בנפילה וחצי חיים בעליה ולא לחיות כמו מת כל החיים. תאמרי לעצמך שהעובדה שיש נפילה אומרת שיש לאן לעלות, ומחר בטוח יהיה יותר טוב !

[חתולה_על_גג_פח_לוהט*]

יש כאן דפים חכמים לגבי איך להתמודד עם ציפיות כמו בלוג מפטרת את עצמי מתפקיד המושלמת ועוד, אמא שלך לא יותר "בסדר" כי הבית שלה נקי, גם אני גדלתי במוזיאון, והפחד ללכלך פגע בי הרבה יותר מכל חיידק אחר, את נותנת לילדים שלך נקיון נפשי לחיות עם גופם בשלווה וזה יותר מחטא מאקונומיקה.
חוץ מזה הבוס שלי, כשהוא רואה שהכל מסודר ונקי מעקם את האף ואומר, אך אחד לא עובד פה...

[שיבולת_שועל*]

תודה, חתולה. זה נכון, מה שכתבת. הפחד מלהיות למעלה וליפול הוא עצום.גם הפחד שמה שאני עושה חסר כל תוחלת. אז הרגשתי טוב יותר במשך כמה ימים - אז מה, כבר הצרות מאחורי? המחלה הזבל הזאת נטשה אותי? הילדים שלי פתאום קיבלו לשלושה ימים אמא פנויה יותר? ומה עכשיו? למה אני לא איתם עכשיו, ובעלי לקח אותם החוצה כדי שאני אוכל לנוח? ואולי אני סתם מסתתרת מאחורי המחלה הזו ובעצם רוצה שיניחו לי לנפשי? אני רוצה לצרוח ולזעום ולומר לכל השדים שלי - תלכו לעזאזל, אתם והעבר גם יחד! צאו מכאן כי הכוחות החיוביים התחילו לפעם בי ובאנו חושך לגרש. זה ממש קרב מניכאי, שבר במלחמת גוג ומגוג, התהליך הזה. אני מרגישה כמו נד-נד, רד עלה, עלה ורד. אני מבקשת מהכנסת הפנימית שלי לאשר כבר את תכנית ההתנתקות. לוותר על הטוב שבא עם הרע, ולהיות עצמאית יותר. נכון, ההורים עוזרים לנו רבות. משני הצדדים. אבל אני רוצה ששרי ממשלת שיבולת יעלו במספרם בהצבעה ויותירו את חברי הכנסת התלויים מאחור, ויאשרו כבר את תכנית ההתנתקות. אני רוצה לומר שפשוט אני מחפשת כוחות לעמוד על הרגליים לבד, ואני מרגישה שאני מנסה לדלג מעל לפופיק, כי אנחנו במצב כל כך לא טוב עכשיו, כלכלית ואישית, שזה נראה מעשה מטורף לעזוב עכשיו את העזרה היחידה שיש לנו, מעורבת בטוב וברע ככל שתהיה, וללכת לחיות רחוק מכאן. אני שונאת את עירי, אני מחזיקה בהרבה רצונות כאלה לחיות רחוק מהעיר בתוך "שכונה" שהילדים בה חופשיים, אבל על מי אני עובדת? בטח על עצמי. אני לא מרגישה חזקה מספיק להצליח להסתדר לבד.

[חתולה_על_גג_פח_לוהט*]

כן, הצרות מאחורייך (נכון שיש עוד כמה לפניך, אבל אלה שאת מכירה כבר מאחורייך (-:), כן, הילדים שלך קיבלו לשלושה ימים אמא פנויה יותר ולא, המחלה עוד לא נטשה אותך (אבל תני לך קצת צ'אנס)...
עוד לא עבר שבוע מאז שפתחת את הבלוג ושלושה ימים ממנו היו יותר טובים, תני לעצמך טפיחה על השכם, תנוחי קצת, ותנסי לעבור רגע רגע, לא צריך להחליט עכשיו שאת מפסיקה לקבל עזרה מההורים ולא שאתם עוברים דירה. תנסי בכל פעם שיש לך הזדמנות לאינטראקציה להביע את העמדה החדשה שלך, בין אם זה שעדיף לגור בכפר אפילו אם זה רחוק מההורים, ובין אם זה שעדיף שהבית יהיה מלוכלך אבל הילדים יתרוצצו מאושרים ובין אם זה שעדיף להרוויח קצת פחות אבל לתת לילדים יותר תשומת לב ופחות צעצועים.
לאט לאט תנסי להגיד להורים שלך לא, תנסי לכעוס, תנסי לצעוק. גם אם הם מאיימים בסנקציות כלכליות, הם לרוב לא יעמדו בהן, הנכדים אצליכם בבית, מרכז הכוח אצלך בבית, תנסי לזכור, היום הם צריכים אותך יותר מאשר את אותם.
חייבת לרוץ

[גורפרחים*]

בינתיים
אני אנסה לכתוב עוד מאוחר יותר
מצטרפת לדבריי חתולת. לאט לאט, קחי אוויר. הסתכלי בסיפוק אדיר על מה שהשגת בימים האחרונים.
אין עלייך, יקירה, אין עלייך!!!!

[גורפרחים*]

ואם זה לא היה ברור אז אולי זה:

[h=4]

אין עלייך אמיצה גיבורה שכמותך!!![/h4]


אני אחזור אח"כ.

[Yael*]

Love,
Thank you for being there to hear my winning...I hope it made you feel better
You are a powerhouse! Even your voice sounded different today...the voice of the powerhouse inside you is breaking out. Bravo!.

[שיבולת_שועל*]

זהו, התחושה הכבדה נחלשה ועכשיו אני מרגישה טוב יותר. היתה לי גם שיחה ארוכה עם בת-דודתי שקרובה אלי מאוד, והיא חיזקה אותי מאוד. אני מקבלת הרבה תמיכה ואהבה מחברים שסיפרתי להם על התהליך שאני עוברת, כולם אומרים עלי דברים שנשמעים מאוד יפים ומחמיאים, ואני עדיין צריכה להוכיח לעצמי שמדובר באמת בי, שאני באמת אותו אדם שהם תופשים ככה. אני מרגישה שלכולם אני באמת כזו, חוץ מאשר לעצמי. הם מתארים אותי כחכמה ומעניינת מאוד, שתמיד עוזרת לכולם, תמיד יודעת לומר את הדברים הנכונים, כזו שזורמת בהרמוניה עם העולם. אבל אני מרגישה שזה רק לאחרים. לעצמי אני לא חכמה, לא טובה, לא עוזרת. לפחות עכשיו התחלתי לבטא את עצמי באופן כל כך גורף, שהגרון התחיל לכאוב לי. אולי אני מגזימה בזה?

[ג'יני_א*]

שלום.
אני ממש מתרגשת שסוף סוף את מראה החוצה את "שיבולת" האמיתית...כי אני כבר מחכה שנים ...כי העולם כבר מחכה שנים...
כי הגיע כבר הזמן להיתחבר לעוצמות העצומות שבפנים ...שסוף סוף חווית שזה המשמעות וזה סם החיים שלך עכשו...
על תעזבי את זה ,תכתבי..כאן ושם ובכל מקום..שירים מכתים כעסים....העולם רק מרוויח מכך...אנחנו שמחים לקבל את המתנה שלך !!!
ראית כמה אהבה יש בעולם ???? קבלי אותה !!!!
אמרת שאין מי שיעזור לכם במקום אחר ...האומנם???את לא שומעת את כל הקולות שרק יעזרו לך אם תתני להם!!!
נכנסת לניתוח באומץ..וניתוח את יודעת כואב.... אבל את עושה את זה נהדר..יש נפילות ויהיו נפילות אבל את בדרך....
כתבת על אחיך שהרגיש חשוב...אבל את הרי באת לעולם כדי להיות אשמה...ובגלל זה כל כך "שמחת"למצוא לך אשמה...
זה בידיוק הזמן 30 שנה אשמה..זה בהחלט מספיק...או אולי זה 3000שנות אשמה ??????
יקירתי את לא אשמה שבעלך היקר לוקח את הילדים...את לא אשמה שבנך הולך לגן את לא אשמה שאת חולה...את לא אשמה שסוף סוף אכפת לך בעיקר מעצמך!!!!
את לא רואה שכולם אוהבים אותך...ואת עוד תחזירי לכולם בגדול..כשתצאי מהמינהרה הזאת ..והאור קרוב...את רואה אותו???
לגבי לעבור דירה..ניראה לי שזה יקח עוד קצת זמן ...ולא בגלל נוחיות אלה ביגלל שיש עוד תהליך לפתור עם אמא ,אבא ןשמקום הזה....
ודרך אגב האמירה לא להגיד לאמא...לא באה ממקום של דאגה לה..אלא מדאגה לך בלבד!! ואת תגידי לה...אבל את עוד לא שם.
תמשיכי ככה... ותהי שם בקרוב...ועד אז עד שתוכלי להשתחרר ..הצפון יחכה...ואם לא שמת לב גם בצפון יש לך משפחה.
ובינתיים נסי להגיד לעצמך..אני ראויה לאהבה..כמה שיותר פעמים ביום רצוי בקול רם..אפשר גם לכתוב כמובן!!!!!

יקירתי לילה טוב ואת מוזמנת להיתקשר בכל עת
תודה על שזכיתי להכיר אותך.

שמש

[שיבולת_שועל*]

גורפרחים, עלייך אין. את עושה לי את היום כל פעם שאני קוראת את מה שאת כותבת, כל כך אוהבת אותך! העובדה שמעולם לא התראינו לא מעלה ולא מורידה. אין לזה שום חשיבות באמת אוהבת אותך. וגם את יעל אהובתי, ואת כל מי שכותב לי, כי אני רוצה אהבה, כל כך מרגישה טוב כשאני מקבלת מכן חיבוקים ותובנות ותגובות, אני קמה בבוקר ישר למחשב (טוב, אחרי הנקה...) ובודקת אם מישהו כתב לי, כי זה גורם לי להרגיש "מאושרת", מלשון אישור. גורם לי לדעת שבתוך היער האפל והקר שבו אני צועדת, יש פיות טובות שמחזיקות לי את היד; שבמהלך הלידה שלי את עצמי, אתן תומכות הלידה שלי, אתן המיילדות של נשמתי המבריאה. תודה. שום אייקון והבעות של צ'יק צ'ק לא יכולים להביע את הרגשות שגואים בי עכשיו.

תבורכו

[Yael*]

[ליזה_ליזה*]

@} קשה לי להגיב אבל אני קוראת ומתפעלת.

[אני*]

. העץ לא אומר לציפור שהוא יציב ממנה, והציפור לא מבקרת את העץ כי הוא לא מצליח לעוף. מהויותנו שונות.

גדול !

[שיבולת_שועל*]

תודה לכולן @}
היום היה לי יום נהדר בחגיגות סוף החופשה בימית 2000 עם משפחתי הקטנה. אני שמחה לגלות כמה כיף ליהנות פתאום, לראות את הדברים ממקום משוחרר יותר ורך. התקשורת שלי עם אמא שלי השתפרה, אם כי עדיין לא חשפתי בפניה את רגשותי ואת התהליך שאני מעבירה את עצמי יחד איתכן. האמת היא שהתקשורת שלי עם העולם כולו השתפרה פלאים, פתאום אני מוצאת עצי מגיבה בזמן אמת לכל סיטואציה כמעט, בלי להרגיש כעסים עצורים, ומבקשת ועומדת על דעתי בפשטות ובנחישות, דבר שממש לא עשיתי קודם לכן. גיליתי שאני מקבלת מהעולם מה שאני מבקשת (לא הכל....) ואת מה שאני לא מבקשת אני פשוט לא מקבלת. כה פשוט וכה אמיתי. לכן אני מבקשת. אני מבקשת להמשיך ולגלות את עצמי ולהסתייע בכל אמצעי שעומד לרשותי, יושב לרשותי, נח לצידי, ישן במיטתי. אני מבקשת לקום כל בוקר בהתפעמות מן היום החדש שמשתרע נקי ופתוח עם הרגעים הרבים שלו, מלאי הפוטנציאל החיובי, אני מבקשת להתפעל מהחיים, להרים את הראש באופטימיות ולחוות כל רגע במלואו, בלי לחשוש. לא לפחד כלל. אני מבקשת בריאות מן העולם, אני מבקשת יכולות פיזיות טובות, אני מבקשת: לב טהור ברא לי אלוהים, ורוח נכון חדש בקרבי. אני מבקשת פרנסה טובה ובשפע. אני מבקשת אהבה. אני מבקשת שמחה. אני מבקשת להשלים את תפקידי בעולם הזה. אני נותנת אהבה לכל אוהביי, אני נותנת שמחה לכל משמחיי, אני שולחת בריאות לכל מי שמבקש אותה.
אני רוצה לכתוב בקרוב על השואה. התחושה שלי היא שזה שם במערכת, וצריך לצאת החוצה ולהישלח בחזרה למקום שם הוא שייך. אני זוכרת חלום קיומי שחלמתי בגיל עשר בערך, והעובדה שאני זוכרת אותו כשלעצמה היא משמעותית לגבי, כי מעט מאוד חלומות זכורים לי לאורך השנים. ברור לי שכמו שאמרה אדמה טובה, יש לזה גם קשר. עכשיו כשאני חושבת על זה, היה גם גלגול מסוים שחוויתי והתקשר לי לתקופת מלחמת העולם השנייה, והתמקד בבטן שלי, בדיוק באזור הפגיעה של המחלה. אכתוב על זה מאוחר יותר.
שוב, תודה, תודה שאתן איתי.

[גורפרחים*]

אויש מקסימה שכמותך!!!
גם גרמת לי להסמיק וגם אני לא מצליחה להגיע לכתוב כאן ביומיים האחרונים...
אבל רציתי שתדעי שאני קוראת, (מסמיקה,) וממשיכה להתפעל ממך!!!
כשיהיה לי זמן אתייחס יותר בפירוט, אבל בינתיים, הרשי לי להתרפק על מילותייך היפות:

אני מבקשת לקום כל בוקר בהתפעמות מן היום החדש שמשתרע נקי ופתוח עם הרגעים הרבים שלו, מלאי הפוטנציאל החיובי, אני מבקשת להתפעל מהחיים, להרים את הראש באופטימיות ולחוות כל רגע במלואו, בלי לחשוש. לא לפחד כלל. אני מבקשת בריאות מן העולם, אני מבקשת יכולות פיזיות טובות, אני מבקשת: לב טהור ברא לי אלוהים, ורוח נכון חדש בקרבי. אני מבקשת פרנסה טובה ובשפע. אני מבקשת אהבה. אני מבקשת שמחה. אני מבקשת להשלים את תפקידי בעולם הזה. אני נותנת אהבה לכל אוהביי, אני נותנת שמחה לכל משמחיי, אני שולחת בריאות לכל מי שמבקש אותה.

כל הכבוד לך אישה חכמה יפה ואמיצה, מה לעשות מותק - אין עלייך!

[חדשה*]

קוראת כל מילה שלך, זה פשוט מופלא!
אני מרגישה שמלבד את עצמך, את מעבירה עוד הרבה אנשים תהליך מדהים, בזכות הכנות שלך, השיתוף שלך, היכולת והאומץ שלך להגיע למקומות שאנשים לא מעיזים. מלווה אותך בדרכך!

[שרה_ק*]

כל הכבוד לך, שיבולת שועל אני מלאה הערצה על ההתמודדות הבריאה שלך. את לא חולה. אם היית באמת חולה, לא היית רוצה להתמודד. היית מתקפלת ומצפה שיטפלו בך ושיתנו לך פתרונות של זבנג וגמרנו כמו תרופות. אין הרבה נשים בריאות כמוך. אני בטוחה שאחרי שנה בדף הזה נראה שהיו הרבה התקדמויות לטובה.
יש אמרה שתעזור גם בימים רעים וגם בימים טובים:
גם זה יעבור
רבי נחמן מברסלב אמר משהו חשוב מאד:
דע לך כשם שאפשר להרוס, אפשר לתקן
ואת כבר בדרך בתיקון...
מצאתי סיפורים מעודדים על אנשים שהתרפאו מקרוהן זה פורום תמיכה באנגלית לקרוהן. תוכלי להצטרף ולשאול על מידע מעשי.
גם אני נעזרת בפורומים שלהם, בבעיה כרונית שלי (אקזמה, וסמפטומים להרעלת כספית)
כתבות מעניינות על קרוהן מאת ד"ר מרקולה. ביניהם קרוב לוודאי שתמצאי דברים שרלוונטים ויעניינו אותך. (קודם יש פרסומות במסגרת. אל תכנסי אליהן לפני שתגלגלי למטה הכתבות מאת ד"ר מרקולה Dr. Mercola שהתכוונתי להראות לך)

רפואה שלימה והרבה חיזוקים

[שיבולת_שועל*]

תודה לכל המגיבות - אתן הרוח שמתחת לכנפיי, שסוף סוף החלו להתנפנף באוויר בעליצות ומתכוננות לתעופה.
אתמול לפני השינה היו כמה מחשבות שנכנסו לי לראש ועשו שם פליק-פלאקים ופשוט לא רצו לצאת. נזכרתי בתחושה שהיתה לי כשהיינו אתמול בימית 2000 (זה פארק מים גדול), שאני ילדה שיש לה בעל וילדים, סגורה בתוך גוף כואב של אישה. היה רגע שבו ראיתי בחטף את גופי בבגד ים בהשתקפות של דלת זכוכית, וחשבתי לי: לא רואים מבחוץ. לפחות מי שיש לו רק עיניים רגילות, לא יכול לראות מבחוץ כמה הגוף שלי פגוע מבפנים. לפעמים אני מרגישה שהוא רקוב מבפנים; זו מחשבה מדכאת מאוד, אבל היא עוברת לי בראש הרבה פעמים. אני מרגישה שחירבתי את גופי, למרות שאני יודעת שלא עשיתי זאת מרצון מודע. הדברים האלה קשים. אל תירתעו עכשיו. יש ויהיו לי גם רגעים קשים. אני מרגישה שחירבתי את גופי בעצמי, שלא טיפלתי בו טוב. מבפנים הוא קרוע, מבחוץ הוא קרוע. בפנים יש מעיים שנמצאים במצב תמידי של דלקת, שלא מעכלים טוב ולא מאפשרים לגוף שלי ולי לספוג - תרתי משמע. מעיים שכביכול הם "פתוחים", כי הם מזרימים החוצה במהירות יחסית כל מה שנכנס אליהם, אבל למעשה הם חסומים - סגורים בפני היכולת להאט ולספוג, לעכל בנחת, לקחת פנימה מה שמיטיב ולהוציא אל החוץ מה שמיותר. הם פשוט מוציאים החוצה הכל, בלי סלקציה, כי יכולת ההבחנה בין החומרים והאנרגיות שלהם - אפילו היא מעמסה עליהם, והם פשוט לא מוכנים לספוג לתוכם שום דבר יותר. עכשיו כשאני צוללת לתוך זה, נדמה לי כאילו המעיים שלי עומדים בפרץ, בעצם, כאילו הם דבר חיובי לכאורה שיצרתי, שבאמצעותו הנפש שלי אומרת - לא! אתם לא תכניסו לתוכי דברים! אתם לא תזהמו אותי שוב! כאילו המעיים שלי בעצם מתפקדים בפקודת נשמתי עצמה, שאומרת - לא עוד. לא עוד תכניסו אלי חומרים לא מבוקרים שאינם שלי. כמובן שהגוף שלי התבלבל ולקח את המשימה הנפשית הזאת באופן קיצוני ולא מדויק מספיק. אני לא כועסת. אני זו שנתתי את הפקודה, ולא במודע. אני יכולה להבין למה חל בלבול. אני יכולה לתקן. אני יכולה לשנות את הפקודות. אני היא זו ששולטת בגופי. וזה חדש. קראתי משהו של רבי נחמן מברסלב לפני כשנתיים, ובזמן האחרון הדברים שלו חילחלו סופסוף. זו היתה מין מעשייה כזו, שמוסר ההשכל שלה היה שהנשמה היא האדונית והגוף ממלא את משאלותיה. שהגוף הוא, פחות או יותר, במילים מפוזרות, המרכבה של הנשמה. ועכשיו אני, הנשמה של 'שיבולת', אומרת לגוף של 'שיבולת' חד-משמעית: אני כאן האדונית. זו הממלכה שלי. אתה, הגוף של 'שיבולת' - תפקידך לאפשר לי לבצע את תפקידי עלי אדמות וזה מה שאתה תעשה מעכשיו. אני לא אתן לך עוד תירוצים, כי הגיעו מעיים עד נפש. אתה עוזר לי להוציא אל הפועל את מה שבאתי לכאן לעשות, ומעכשיו אתה מציית לי, הנשמה.

[שיבולת_שועל*]

הבנתי גם בימים האחרונים למה לכתוב בבלוג זה שונה מלכתוב סתם יומן במדיום כלשהו. זה בדיוק בגלל התגובות שלכן. כי אם אני כותבת יומן, אף אחד מלבדי לא רואה, אני כאילו מוציאה את הדברים מתוכי, אבל כל עוד אני לא מקבלת פידבק, זה נשאר בעצם בפנים. התגובות והעידוד - הם שעושים את ההבדל. הדברים מגיעים אל מחוץ לי, וזה נותן לי כוח להמשיך, כי העיבוד נעשה באופן מורכב יותר, אני לא כותבת רק לעצמי.
יש לי גם תחושה משונה של פיצול אישיות בגלל זה. אני כותבת ועוברת את התהליך הזה כ"שיבולת שועל", כשברור שזה אינו שמי. בתחילה כשישבתי לכתוב את הבלוג הזה היה לי ברור שאני לא רוצה שיזהו אותי בשמי, כי אני כותבת באתר כבר כמה שנים בשמי האמיתי והמלא. לא רציתי להתגלות בחולשתי. הרגשתי שזה יפגע בי. במשך הזמן, ולא עבר הרבה זמן, אני מתחילה לחוש איזה פיצול אישיות עם השם הנוסף הזה, שיבולת שועל. חשבתי גם על השם שבחרתי. השתמשתי בו באופן אינטואיטיבי ביום הראשון, כי אחרי אותו לילה לא נעים שעברתי, אכלתי דייסת שיבולת שועל על מים, וזה הרגיע את מעיי. אחר כך חשבתי על הצירוף שיבולת שועל, וחשבתי שיש משהו מעניין וגם דוחה בצירוף הזה: מצד אחד שיבולת, שזו אנרגיה נשית ויוצרת, כי היא דגן וצומחת וטבעית וידועה כמקור תזונתי עשיר; ומצד שני - שועל. חיה ערמומית, לפי תפישתנו האנושית הצרה, חיה שמבחינה סימבולית היא "שומר נפשו ירחק". עדיין לא ירדתי לסוף דעתי שלי על הצירוף הזה. עכשיו כשאני יורדת קצת, אני חושבת שהרי שועל הוא חיה ככל החיות. אנחנו כבני-אנוש הומני-צנטריים הדבקנו לשועל תווית, כשבעצם מבחינתו הוא מבצע את עבודת הקיום ההישרדותית שלו כמיטב יכולתו ובכלים שעומדים לרשותו, שבהם אלוהים צייד אותו. אולי זה שם לא רע, שיבולת שועל. הוא משלב בתוכו מהות נשית ומהות גברית, מהות "צמחונית" (כמו שאני וכל משפחתי) ומהות טורפנית גם יחד. אולי הוא מייצג אותי לא כל כך רע, אחרי הכל. גם אני כזו, מלאה סתירות. .... ועדיין לא ירדתי לסוף דעתי בעניין הזה. יש לי גם חשק להיחשף בשמי האמיתי. אני לא רואה סיבה למה לא, ומצד שני - מרגישה צורך להסתתר עדיין תחת שיבולת שועל. וגם כאן לא ירדתי עדיין לסוף דעתי. האם לדעתי יש סוף בכלל?

[ש_מים_וארץ*]

שיבולת @}
אמנם יש כאן קישורים לפירוט על המחלה שלך אבל מעניין לשמוע ממך דווקא.
מה הסמפטומים, מה הטיפול, איך מתמודדים ברמה הפיסית ביום יום, תזונה וכו',
אם מתאים לך.

הלכתי לחפש לך ברשת קצת מי-דע על השועל שלך, יש בלי סוף, גם באנגלית.

הנה קטע קצר מתוך אחד אקראי טוטם החיות שמצאתי.
מעניין לקרא את זה בהקשר של דברייך האחרונים מהבוקר.
כאשר מופיע השועל הוא מלמד יותר מכל על חשאיות, הסוואה והתבוננות. הוא מנחה אותנו לפעול כרואים ואינם נראים, להיות חכמים ולהתבונן במעשיהם של אחרים במקום בדבריהם. עלינו לנקוט בערמומיות במידת הצורך ובאופן חיובי ולשמור בשקט את האינפורמציה שאספנו. יחד עם זאת, כאשר מגיע העיתוי הנכון – יש לפעול במהירות ובנחישות.

[גורפרחים*]

סופסופ אני מגיעה לדף האהוב עליי, וכל כך מרתק כאן!
נתחיל מהסוף -
איזה קטע מעניין הבאת, אורית. בהקשר שלך שיבולת יקירה שועלית יפה, התחברתי לשני משפטים:

כאשר מופיע השועל הוא מלמד יותר מכל על חשאיות, הסוואה והתבוננות
התבוננות... הממממ, זה מרגיש לי נכון לתקופה הזו בחייך. תקופה של התבוננות פנימית, למידה וצמיחה ממנה.

יחד עם זאת, כאשר מגיע העיתוי הנכון – יש לפעול במהירות ובנחישות.
טוב בעניין הזה, הרי כבר אמרנו ואני קצת מתביישת למחזר את עצמי בבנאליות אינסופית אבל: הלו - אין עלייך??!!
מעודי לא תקלתי בכאלה אנרגיות נחושות וכזו דבקות במטרה, בתהליך כל כך מורכב, עדין ורגיש. אני, ולא רק אני כמו שניתן לקרוא כאן, מלאת התפעלות לנוכח נחישותך, התמדתך, והיותך מכוונת כל כך - מחוברת כל כך - מחוייבת כל כך לעצמך ולתהליך. @}

אולי זה שם לא רע, שיבולת שועל. הוא משלב בתוכו מהות נשית ומהות גברית, מהות "צמחונית" (כמו שאני וכל משפחתי) ומהות טורפנית גם יחד.
אולי השם גם משרת אותך היטב בתקופה הזו. אולי יש בו בשועל תכונות שאת בדיוק צריכה אותן כאן ועכשיו לתהליך הזה. אולי ה"טורפנות" הזו נותנת לך את הכוחות להישיר מבט אל הפחדים, אל השדים, אל הקטעים האפלים שבך. כולנו זקוקים לקצת טורפנות לפעמים. כולנו צריכים ללמוד לפעמים להגן על עצמינו, על גבולותינו, על החופש שלנו להיות אנחנו, ולבטא זאת. ממש כמוך "חיית טרף שיבולית" שכמוך...
אולי זה משרת גם את שלב הכעס שבו את מצויה. פתחת את הבלוג הזה כדי להוציא ממנו החוצה. להניח את הכעס על השולחן ולהתבונן בו ללא פחד. אולי הטורפנות הזו, יחד עם חוכמת השיבולת ועדינות נפשה מאפשרים לך להיות מחוברת למקום הזה. אולי השיבולת זקוקה לשועל כרגע... וכמה טוב שהם יחד!

תיכף אמשיך.

[גורפרחים*]

יש לי גם חשק להיחשף בשמי האמיתי.
טוב כאן גמרת עלי! איזה טיזינג משובח...!
סתם... עוררת את סקרנותי, אבל תרגישי בנוח להישאר באפלולית לעת עתה, אם היא עושה לך טוב. שום דבר לא בוער! כך שאם את לא בטוחה בעניין הזה, קחי את הזמן. מאידך, אם את כן בטוחה... - קהל מעריצייך כבר עומד בקופות איפה שמוכרים הכרטיסים...

טוב, היו כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לך בימים האלה שלא כתבתי, שכל היום אני מנהלת שיחות בראשי איתך...
אני מקווה שאני אצליח לזכור מה רציתי לומר...

אני אומרת יותר מה שאני חושבת. הרבה פחות חוששת מהתמודדויות מול אנשים. האמת שלי החלה לבטא עצמה בכל הזדמנות - בחיי, זה מצחיק, מי שרואה אותי מהצד בטח רואה שאני ממש קופצת על כל הזדמנות להביע את דעתי! וזה משגע אותי בעוצמות המבורכות של זה.
רציתי להזכיר לך מה כתבת לפני כמה ימים, ורציתי לומר לך כמה התרגשתי לקרוא את זה!
אולי כאן המקום לספר לך שלפני שלוש וחצי שנים התחלתי בעצמי תהליך דומה לתהליך שאת מתארת כאן, ולקח לי המון זמן, ה מ ו ן זמן לברר עם עצמי, מי אני - האמיתית, ואח"כ לבטא אותה בזמן אמת. אני כל כך מתפעלת ממך, אין לך מושג כמה.

עכשיו זה יום קשה, מאתגר כזה, שאומר לי : אל תאמיני שאת יכולה להשתנות.
אני יודעת שהיום את ביום אחר, ושהיום את לא שומעת בתוכך את הקול הזה. אבל למקרה שהוא ירים ראשו שוב, את מוזמנת לבשר לו ב"שיטת אורית": :"אנשים משתנים כל היום כל הזמן. זה לא רק אפשרי - זה כבר קורה. כאן ועכשיו - אצלי. בקיצור, קול גועלי שלי, אתה מוזמן לחזור למאורתך. אתה כבר די משעמם ולא רלוונטי...". שיבולת יקרה, אני השתניתי שינוי עמוק ויסודי. זה הרבה יותר מאפשרי. זה פשוט מה שקורה לך יום יום שעה שעה. את כבר אינך אותה אישה שפתחה את הבלוג! אָת - כל הטוב שבה, ועוד הרבה טוב חדש-ישן שגילית עמוק בפנים! את כבר שונה!

אני רוצה לומר שפשוט אני מחפשת כוחות לעמוד על הרגליים לבד, ואני מרגישה שאני מנסה לדלג מעל לפופיק, כי אנחנו במצב כל כך לא טוב עכשיו, כלכלית ואישית, שזה נראה מעשה מטורף לעזוב עכשיו את העזרה היחידה שיש לנו, מעורבת בטוב וברע ככל שתהיה, וללכת לחיות רחוק מכאן. אני שונאת את עירי, אני מחזיקה בהרבה רצונות כאלה לחיות רחוק מהעיר בתוך "שכונה" שהילדים בה חופשיים, אבל על מי אני עובדת? בטח על עצמי. אני לא מרגישה חזקה מספיק להצליח להסתדר לבד.
הרבה פעמים אנשים, והורים בפרט, יודעים לארגן את מערכת היחסים ככה שנמשיך להיות זקוקים להם, כדי שנשאר ב"משחק". אותו משחק שאת כל כך רוצה לצאת ממנו. הייתי מציעה להתבונן על המקום הזה. לראות את החוטים הקושרים אתכם ללא פחד. גם אם את מחר לא עוברת לשום מקום - וזה בסדר! - טוב לדעת ולהכיר לעומק את הדינמיקה. מפליא כמה הורים לפעמים יהיו מוכנים לוותר על הרבה חוטים, ובלבד שמשהו מהקשר יישאר. לא כל כך מהר אמך תוותר עלייך גם אם עכשיו תפצחי במרד הנעורים שלא מרדת אך פעם. ככה שזה לא חד משמעי, לא חד מימדי הקשר הזה: אנחנו חייבים את הטוב ולכן נאכל גם את הרע. יש הרבה מה לעשות בינתיים. גם נשמע שבלי מלחמות גדולות את כבר עושה, וזה כל כך יפה ומעצים!
בכלל לא הייתי ממהרת לעשות שום דבר דרמטי. יש כל כך הרבה טוב שמתרחש בתוכך, תתענגי עליו! השינויים החיצוניים עוד יגיעו - אין כאן ספק!

אני שולחת שלא יימחק פתאום ואמשיך מייד.

[גורפרחים*]

כולם אומרים עלי דברים שנשמעים מאוד יפים ומחמיאים, ואני עדיין צריכה להוכיח לעצמי שמדובר באמת בי, שאני באמת אותו אדם שהם תופשים ככה. אני מרגישה שלכולם אני באמת כזו, חוץ מאשר לעצמי. הם מתארים אותי כחכמה ומעניינת מאוד, שתמיד עוזרת לכולם, תמיד יודעת לומר את הדברים הנכונים, כזו שזורמת בהרמוניה עם העולם. אבל אני מרגישה שזה רק לאחרים. לעצמי אני לא חכמה, לא טובה, לא עוזרת. לפחות עכשיו התחלתי לבטא את עצמי באופן כל כך גורף, שהגרון התחיל לכאוב לי. אולי אני מגזימה בזה?
אחד הדברים שלמדתי על עצמי, זה שככל שחולף הזמן, השינוי מעמיק ונהיה יסודי יותר ויותר. זה בסדר גמור שזה הדיאלוג שמתנהל בתוכך עכשיו. רק התחלת. יש ספקות בתוכך שמרימים ראשם ושואלים: את? את מנסה לטעון שאת חכמה ומעניינת?
יגיע יום, יגיע יום שבו לא תהיה שאלה. זה יהיה ברור שאת חכמה ומעניינת. את לא תזדקקי לאישורים חיצוניים כדי לדעת זאת. ההכרה באיכויותייך תבוא מבפנים. זה תהליך, והוא לוקח זמן. אבל את כל כך נחושה ובטוחה בדרכך - שאין לי ספק שלא ייקח הרבה זמן, ואת כבר תזהי בתוכך קול חדש, צעיר, רענן ובוטח: אני טובה. ככה זה. אני טובה. נקודה. אני גם חכמה. ואף מעניינת. אין עליי!

האמת היא שהתקשורת שלי עם העולם כולו השתפרה פלאים, פתאום אני מוצאת עצי מגיבה בזמן אמת לכל סיטואציה כמעט, בלי להרגיש כעסים עצורים, ומבקשת ועומדת על דעתי בפשטות ובנחישות, דבר שממש לא עשיתי קודם לכן.
|התפעלות|

לפעמים אני מרגישה שהוא רקוב מבפנים; זו מחשבה מדכאת מאוד, אבל היא עוברת לי בראש הרבה פעמים. אני מרגישה שחירבתי את גופי, למרות שאני יודעת שלא עשיתי זאת מרצון מודע. הדברים האלה קשים. אל תירתעו עכשיו. יש ויהיו לי גם רגעים קשים. אני מרגישה שחירבתי את גופי בעצמי, שלא טיפלתי בו טוב. מבפנים הוא קרוע, מבחוץ הוא קרוע.
יקירה, אל תהיי קשה עם עצמך. גם לא עם הלא-מודע שבך. כפי שכתבת בהמשך:
עכשיו כשאני צוללת לתוך זה, נדמה לי כאילו המעיים שלי עומדים בפרץ, בעצם, כאילו הם דבר חיובי לכאורה שיצרתי, שבאמצעותו הנפש שלי אומרת - לא! אתם לא תכניסו לתוכי דברים! אתם לא תזהמו אותי שוב! כאילו המעיים שלי בעצם מתפקדים בפקודת נשמתי עצמה, שאומרת - לא עוד._
אני רואה זאת כך:
התמודדת בילדותך ובחייך עם דברים קשים מאוד. כדי לשרוד, כל אחד מפתח את מנגנוני ההגנה המתאימים לו. זה המנגנון ששרת אותך. וכפי שציינת זה דבר חיובי שיצרת עבור עצמך, כדי לשרוד! אולי עכשיו הגיעה השעה שבה את מרגישה שאת כבר לא צריכה את המנגנון הזה. היום יש בך יכולת להתמודד עם הדברים אחרת, ואת נכונה לומר למחלה - שלום.
כמה מרשימה את, כמה חזקה ואמיצה!

ועכשיו אני, הנשמה של 'שיבולת', אומרת לגוף של 'שיבולת' חד-משמעית: אני כאן האדונית. זו הממלכה שלי. אתה, הגוף של 'שיבולת' - תפקידך לאפשר לי לבצע את תפקידי עלי אדמות וזה מה שאתה תעשה מעכשיו. אני לא אתן לך עוד תירוצים, כי הגיעו מעיים עד נפש. אתה עוזר לי להוציא אל הפועל את מה שבאתי לכאן לעשות, ומעכשיו אתה מציית לי, הנשמה.
הוי שיבולת, איזה ניתוח מאלף, איזה תובנות, איזה תהליך מדהים את עוברת. אין לי מלים.
@}

שולחת.
נשאר עוד טיפה.

[שיבולת_שועל*]

גורפרחים, עלית עלי! בקשר לטיזינג, אני מתכוונת... רק שזה לא יעשה רושם על אף אחד, כי אני לא מחלוצי ומחוללי האתר ומהכותבים "החשובים" בו. ספק אם יותר מחמישה אנשים ממש דיברו איתי או נתקלו בשמי כאן. לא שזה משנה משהו.
העזרה שההורים נותנים לנו - משני הצדדים - היא בעיקר בלשמור מדי פעם על הבכור ולעיתים מאוד מאוד רחוקות על הקטנטנית. עזרה כספית כמעט שלא ניתנת, ואם נבקש - יתנו לנו גם ממרחק. ומכיוון שהם גרים כל כך בסמיכות אלינו, אנחנו נמצאים אצלם הרבה, וארחוחת יום שישי אוכלים יחד, ומוזמנים כל הזמן לכל מיני פעילויות משותפות (כל זה בעיקר מצד המשפחה שלו). אבל עם זה באים ההיבטים המעצבנים. החטיפים שהבכור מקבל בכל פעם שהוא רואה את סבתא (החמה), כלומר כל יום כמעט. ההתרכזות בתינוקת באופן שמוציא מן הדעת, הנסיון לשעשע אותה בכל מחיר, ואז, אם היא אכן משועשעת, לומר לה בטון מעליב "מה את צוחקת?" ועוד ועוד דברים שלא צריך לפרט, כי כולם מכירים במה כרוך פער הדורות, שלפעמים הוא מתבטא גם בפער הדודות, כי אפילו דודות של הילדים שלי, שהן בגילי פחות או יותר, חושבות ומתנהגות פעמים רבות כאילו נולדו במאה שעברה, מבחינת ערכי החינוך שלהן.
היום שיתפתי חברה נוספת, שאני אוהבת מאוד, בתהליך הזה ובבלוג הזה. עד כה "נמצאות" איתי שלוש חברות בעניין, פרט לחברות הווירטואליות - והן לא נחשבות פחות! - ואני תוהה מה אני עושה. זכור לי שמאז היותי ילדה, שמעתי בכל מיני הזדמנויות כל מיני ביטויים שמשמעותם היתה שאסור להתעסק בנפש יותר מדי, שאסור לחשוף חולשות ולגלות את הבפנוכו. וזכור לי במעומעם שה"עונש" שהיה כרוך בזה הוא שאפשר להיבלע בתוך החור השחור הזה, הנפש, וש "יקחו" לך את הנשמה. אני לא חוששת מזה. לא מפחדת כלל. בעצם - בדיוק להפך. הנפש שלי כמהה עכשיו לחשיפה בדיוק בגלל שהיא היתה כלואה בצינוק עלוב כל כך הרבה שנים, והיא ממש לא חור שחור - זה רק עניין זמני עד שהאור ייכנס (אמן סלע) ויאיר כל פינה חשוכה. ולא - אף אחד לא יכול לקחת לי את הנשמה. היא שלי By definition. רק השטן יכול, ואין לי דיבור איתו...

[גורפרחים*]

היה דבר אחד קטן שכתבת לפני כמה ימים, שרציתי להגיב עליו ברמה יותר אינפורמטיבית:

אני רוצה לעבור את התהליך המנטלי והנפשי הזה באופן מלא, לחוות הכל בצורה אמיתית ולהתנסות, להחכים, להבשיל בדרך שלי. אני מתעקשת להישאר בשליטה מלאה בתוך כל זה, להיות אחראית בעצמי לעצמי, ולא להעביר את האחריות ל"פרוזק" ודברים דומים. מעולם לא עברתי טיפול פסיכולוגי. שמעתי מאנשים על יתרונות הטיפול הזה, אבל אני - יש לי הסתייגויות גדולות מהטיפול הפסיכולוגי. אני לא רוצה את זה.

דברת אז על אחיך ועל ההבדל ביניכם. גם ציינת באיזשהו מקום שהוא אמנם נמצא בטיפול פסיכיאטרי.
מדברייך הבנתי שאת רואה את הטיפול הפסיכולוגי כטיפול תרופתי. אם ההבהרה שעכשיו אבהיר ברורה, וטעיתי בהבנתי, אנא מחקי!
אני אדבר עכשיו מניסיוני האישי ומההבנה שלי את הדברים:
בתור "בוגרת טיפול פסיכולוגי (מוצלח)" היה לי חשוב לומר שטיפול פסיכולוגי אינו כולל תרופות כלל! בכלל פסיכולוגים אינם מוסמכים לרשום תרופות. בזאת הטיפול הפסיכיאטרי נבדל ממנו - שם כן נותנים כדורים, ואת סלידתך מהעניין אני מבינה ואף מזדהה.
אבל ללכת לפסיכולוג אומר - את לא תאמיני - אבל זה אומר לעשות בדיוק, בדיוק, את מה שאת עושה כאן! השיחות איתנו, הניתוחים שלך, התובנות, החיבור, זה בדיוק זה. ההבדל הוא שאצל פסיכולוג את תקבלי פידבקים מ"איש מקצוע", מישהו שמיומן בתקשורת הזו.
לכן, גם בטיפול פסיכולוגי את עוברים את התהליך באופן מלא, לחוות הכל בצורה אמיתית ולהתנסות, להחכים, להבשיל בדרך שלי... להישאר בשליטה מלאה בתוך כל זה, להיות אחראית בעצמי לעצמי. אבל חשוב לי שתביני שאני לא מנסה לעודד אותך ללכת לפסיכולוג. לא! ראשית כי לכל אחד יש את הדרך שלו, וזה שלי היה טוב בטיפול, והוא עזר לי מאוד, לא אומר דבר על מישהו אחר. מה גם שאת לבדך מזיזה הרים כאן - בעוד שכדי להגיע למקום שבו את נמצאת כעת, אני הייתי זקוקה לעזרת הפסיכולוגית שלי...

רק היה לי חשוב להבהיר זאת, כי היתה לי תחושה שיש בלבול בין זה לבין טיפול פסיכיאטרי, ואולי יום אחד כן תרגישי שזה משהו שיכול להתאים לך.
(אגב, אני התייחסתי לטיפול של פסיכולוגית קלינית שעושה "פסיכותרפיה" - ריפוי בדיבור. יש כל מיני דרכים אחרות כמו פסיכודרמה, שאותן איני מכירה.)

[שיבולת_שועל*]

העובדה שבכלל התחלתי להשתמש ב"סימנים מוסכמים" כמו הפרצופים המביעים האלה - זה אומר לי משהו מאוד משמעותי, למרות שבמבט חיצוני זה יכול להיראות טריוויאלי. אז זהו, שזה לא. עד כה לא אהבתי להשתמש בהם כי הרגשתי שהם אחידים מדי, שיש בהם רגילות ואני רוצה להיות מיוחדת.
כאן אני נכנסת לחיבור נוסף שנמצא אצלי, בין המחלה שלי לבין ה-MIND. כי כשגדלתי בבית, אמא שלי שיבחה אותי ללא הרף (במקביל להעלבות בתחומים אחרים) ואהבה לגרום לי לעשות הצגות מול דודים למיניהם, שיראו איזו בת מוצלחת יש לה (הוי, המחיר, המחיר... והתשלום כולו עלי). כשהגעתי לגרעין הנח"ל זה היה גרעין אמנויות, וכל החברים שלי לגרעין היו מיוחדים והרבה מהם היו, לתחושתי, הרבה יותר מעניינים, מיוחדים ומוכשרים ממני. זה היה משבר בל יתואר, ולא מפתיע שהגוף שלי החל לבטא את תסמיני המחלה בדיוק כשהגענו לחוות ההכשרה בקיבוץ, בגיל שמונה-עשרה, ונשארנו שם שנה. זה היה משבר איום ונורא. ואולי כאן התחברו החוטים של ההגנות (גורפרחים, כמה את צודקת) מפני המצב בבית, עם החוטים של הפחד מפני מה שקורה בהעדרי מן הבית (הייתי בטוחה שההורים שלי יהרגו אחד את השני כשלא אהיה שם לעזור - קרה בדיוק ההפך, הם הפכו זמנית לזוג יונים), ולזה נוספו החוטים של היותי רגילה לחלוטין במסגרת של אנשים מוכשרים מאוד. כל זה, ואולי עוד חוטים שכרגע הם סמויים מעיני, יצרו פלונטר במעיי.
הקטנה צריכה אותי עכשיו, ואני צריכה להמשיך אחר כך. רוצה להמשיך אחר כך.

[גורפרחים*]

אבל עם זה באים ההיבטים המעצבנים.
בעניין זה כתבתי משהו על הדרך שבה אני מנסה להתמודד עם החותנים (וגם עם הוריי במקרה שלי) אצל ליזה ליזה ב- בלוג בין קירות בדידותי. אולי משהו שם ידבר אליך.

ולא - אף אחד לא יכול לקחת לי את הנשמה. היא שלי By definition. רק השטן יכול, ואין לי דיבור איתו...
את פשוט מדהימה.

בתי התעוררה, נתנה לנו כמה שעות של חסד, המתוקה.
שולחת לך אנרגיות טובות ואהבה גדולה.
אין לי מלים לתאר את התפעלותי ממך. בקרוב, את גם תסכימי איתי.

[שיבולת_שועל*]

גורפרחים, אני מתרגשת מהאכפתיות שאת מגלה, מההשקעה שלך בבת-אדם שאת לא מכירה - מה??? לא מכירה? בשלב זה את מכירה צדדים עמוקים בי שאפילו אמא שלי לא מכירה, סליחה: במיוחד אמא שלי לא מכירה!
אני גם לא מכירה. אני כן מכירה, אבל עכשיו בתהליך של להכיר עוד ועוד. ואני לא יודעת שובע. אם אפשר היה - הייתי יושבת כל היום בבלוג הזה וכותבת וכותבת וכותבת, כי המעמקים פשוט קוראים לי לרדת לחקרם (איך עושים ניקוד כאן?) והסכר, הסכר - אני לא רוצה לעצור את המים הגואים. אלה מים מרפאים. מבהירים. מי שפיר לא מקוניאליים, צלולים כל עוד אני מביטה בהם באומץ, וכל עוד הרוח נושבת תחת כנפיי (זה אתן) בעוצמה נשית. נשית! אני כל כך אוהבת נשים!

[שיבולת_שועל*]

אני שוב סובלת מכל מיני מיחושים. מה? מה רוצים ממני? די כבר, הגוף הזה מתעלל בי! אני אתעלל בו חזרה! לא, אני אוהב אותו, אלטף אותו. בעצם הוא רוצה אהבה.

[גורפרחים*]

בעצם הוא רוצה אהבה.


תרגישי טוב!!!!

[שיבולת_שועל*]

תודה. אני לא מגיעה לכתוב על השואה. אולי אני מתחמקת מזה. אולי זה לא הזמן המתאים לי להתמודד עם זה. זה קיומי מאוד. זה בפנים עמוק. נראה לי שאעזוב את זה בינתיים. יש דברים דחופים לי יותר. אשוב אחר כך.

[ליזה_ליזה*]

אני מבקשת לקום כל בוקר בהתפעמות מן היום החדש שמשתרע נקי ופתוח עם הרגעים הרבים שלו, מלאי הפוטנציאל החיובי, אני מבקשת להתפעל מהחיים, להרים את הראש באופטימיות ולחוות כל רגע במלואו, בלי לחשוש. לא לפחד כלל.
מקסים @}

[חתולה_על_גג_פח_לוהט*]

בפנים יש מעיים שנמצאים במצב תמידי של דלקת, שלא מעכלים טוב ולא מאפשרים לגוף שלי ולי לספוג - תרתי משמע. מעיים שכביכול הם "פתוחים", כי הם מזרימים החוצה במהירות יחסית כל מה שנכנס אליהם, אבל למעשה הם חסומים - סגורים בפני היכולת להאט ולספוג, לעכל בנחת, לקחת פנימה מה שמיטיב ולהוציא אל החוץ מה שמיותר. הם פשוט מוציאים החוצה הכל, בלי סלקציה, כי יכולת ההבחנה בין החומרים והאנרגיות שלהם - אפילו היא מעמסה עליהם, והם פשוט לא מוכנים לספוג לתוכם שום דבר יותר. עכשיו כשאני צוללת לתוך זה, נדמה לי כאילו המעיים שלי עומדים בפרץ, בעצם, כאילו הם דבר חיובי לכאורה שיצרתי, שבאמצעותו הנפש שלי אומרת - לא! אתם לא תכניסו לתוכי דברים! אתם לא תזהמו אותי שוב! כאילו המעיים שלי בעצם מתפקדים בפקודת נשמתי עצמה, שאומרת - לא עוד. לא עוד תכניסו אלי חומרים לא מבוקרים שאינם שלי.

שיבולת, התובנות שאת מגיעה אליהן מדהימות! ואת מגיעה אליהן בקצב מדהים !

תמשיכי לכתוב !

תרגישי טוב

[שיבולת_שועל*]

אני מנסה לתפקד כרגיל. באמת, אני משתדלת להדחיק ממוחי את כל הצרות הגופניות שלי, ויש כמה, ולהתנהג ולחשוב שאני אדם רגיל שחי את חייו. לפעמים נדמה לי כאילו אני מרמה את עצמי. זה קורה בעיקר כשהגוף צועק, כשמכאובים רבי-שנים שבים להטריד את רקמותיי. ואז אני נדרכת. ואז אני חוששת שסוף העולם שלי הגיע. אני עוצרת את נשימתי ובודקת מה קורה לי. אני מתמקדת בכאב. הכאב משדר לי לראש: זהו זה. ואני אחוזת אימה. בעלי מנסה לפעמים לומר לי שזה רגיל. שלהרבה אנשים יש כאבים מכל מיני סוגים, ומחלות, וסתם צרות, אפילו כמו שלי. הוא מנסה להמעיט בערך של הצרות הגופניות שלי, ולא תמיד אני יודעת אם הוא אומר את זה כי הוא רוצה לעזור לי להקליל, או כי הוא מואס במצבים האלה, שלפעמים גורמים לכך שהוא צריך לתפקד בבית כמה שעות בלעדיי. כשלעצמי, אני יודעת שיש הרבה סבל בעולם. אני יודעת שהרבה אנשים חווים כאבים ובעיות פיזיות. זה לא משפר את מצבי בשום אופן. צרת רבים זו אינה מקלה עלי ולו במעט. אני רוצה להשתחרר מן הכאבים, מהבעיות הלא נעימות שכרוכות בסיבוכי המחלה הזו. ואני מפקפקת לעיתים בדרכי זו, שמטרתה וכל יסודה באמונה שריפוי הנפש הפצועה יוביל לריפוי הגוף. לפעמים אני אומרת לעצמי: את משלה את עצמך. מאמינה בתום לב שתזכי בבריאות טובה יותר וריפוי אם רק תעשי עבודה נפשית עמוקה ותרדי לחקר הסיבוכים שמענים אותך בלב. אולי מוטב שתלכי לרופאים ותבקשי טיפול תרופתי אינטנסיבי, שתעמדי על זכותך לעבור ניתוחים לתיקון וכריתה ואיחוי. אני מבולבלת. כי לא תמיד נראה שהדרך תוביל למקום של ריפוי. לפעמים אני אפילו מפקפקת בכנות שלי עצמי. אולי אני רוצה לעבור את התהליך הזה רק כדי להירפא פיזית. ואם כך, אולי זה מה שעוצר את הריפוי הפיזי. עצם העובדה שהתהליך מונע מכוחה של מניפולציה, מכוחו של ניסיון לתמרן את הגוף באמצעות הנפש. אלוהים, זה כל כך מייסר, לא להיות שלמה עם עצמי אפילו בדקויות האלה של המניעים שלי ביחס לעצמי!

[שיבולת_שועל*]

חתולה, וליזה ואורית וגורפרחים וכולן - אין לי מילים. יש לי רק ברכות. וכולן על ראשיכן. ועל ליבכן המתוק. כה טובות אתן, שאין לי אלא לשלוח בליבי את כל הדברים הטובים שימצאו אתכן וישמחו אתכן כפי שאתן משמחות אותי

[שיבולת_שועל*]

עוד יום עבר. מחר יום חדש. במצברוחי הנוכחי, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות. אני רוצה להאמין שמחר יהיה יותר טוב. זה מזכיר לי את התקופה שבה כמעט גילו את המחלה שלי בצבא. אישפזו אותי למשך שלושה שבועות בחר"פ דרום, ועשו לי בדיקות כמו שעושים לחייזר שרוצים לקבוע את טיבו. הפחידו אותי עד מוות - אותי, שעד לאותו אשפוז רופאים לא הזיזו לי בכלל. אני זוכרת במיוחד את היום בו אישפזו אותי. זה היה יום חמישי, והיתה שם המולה גדולה. הריצו אותי מרופא לרופא, כל אחד מהם נראה יותר לחוץ מהשני, והם התעקשו כל הזמן שאני צריכה להתאשפז, בניגוד לרצוני. עשו לי בדיקות וצילומי מוח וטעו, והבהילו אותי מאחד לשני וטירטרו אותי פיזית ונפשית.
למחרת התעקשתי לצאת הביתה לשישי-שבת, ולא הסכימו לשחרר אותי. כל הזמן שמעתי ברקע (זה בטח היה ארבע דקות) את שלמה ארצי שר "אתמול היה טוב, אתמול היה טוב - יהיה גם מחר..." וחשבתי לעצמי: אתמול היה טוב? אם מה שהיה אתמול היה טוב, וזה מה שיהיה גם מחר, אוי ואבוי לי. עד עכשיו כשאני שומעת את השיר הזה עולות לי דמעות, וצער עמוק עוטף את הלב שלי ומחלחל פנימה כמו כפור משתק.

[מו_מו*]

אהובה
אני אכתוב עכשיו בלי לחשוב, כי אם אחשוב זה לא יהיה אותו דבר.
אני מודה שעד שהגעתי ליעל הרגשות שלי התחלפו בין צער עמוק לכעס גדול בין ציניות לבטן מתהפכת, אבל אחרי יעל לא יכולתי לעצור את הדמעות. אני קוראת ובוכה - בוכה וכותבת. אני כל כך אוהבת אותך וקשה לי להאמין שכל כך הרבה לא ידעתי עליך. אני כל כך שמחה שאת איפה שאת נמצאת - אני מקווה שלמרות שאני חברה של "בורקס" אני אצליח לעזור לך במסע שלך. ואני רוצה להגיד לך שכל מי שקורא את זה עובר או יעבור מסע. כל אחד בשלו, בדרכו.
ולאמא
אני אספר לך משהו עלי ועל אבא בעניין: אמא שלי תמיד טענה שאחותי יודעת להסתדר עם אבא (כזכור איש ק ש ה )אבל אני צריכה ללמוד להסתדר איתו, כי אי אפשר ככה, אי אפשר כל החיים לריב להתווכח לקלל... לפגוע... זה רע. צריך לדעת להסתר איתו למרות שהוא בלתי אפשרי.
היום אמא מודה בטעות - אחותי שכל חייה ריצתה ושתקה ובלעה, משלמת היום, כבר שנים, מחיר מאוד מאוד כבד. בגיל 34 היא רק מתחילה למרוד. בגיל 34 היא רק מתחילה להבין שההתפתחות הרגשית שלה נעצרה בגיל 10. רק היום היא מבינה שבעצם אין לה נקודה לחזור אליה שהיא יכולה להגיד "זאת אני".
שלא לדבר על היחסים הקשים שיש לה עם אבא. שהולכים מהרע לגרוע. הוא מזלזל בה. היא לא יכולה לסבול אותו.
ואני לעומת זאת, שלרגע לא חושבת שיצאתי ללא פגע..... אין לי שום בעיה עם אבא היום, הוא מעריך אותי (מה שלא היה בילדותי), הוא לא רודה בי (הוא יודע שאיתי זה לא אפשרי). אבל מה שיותר חשוב זאת אני, אני היום לא צריכה למרוד, יש לי ש ק ט .
אני לא מחפשת.
מה שרציתי להגיד לך בזה שאת צריכה להגיד לאמא מה את מרגישה. את צריכה את זה לעצמך ולמסע שלך. אל תדאגי לה. תדאגי לעצמך. את כל החיים דואגת לכולם ולה - תדאגי לעצמך. ואני כן חושבת שהיא צריכה לדעת את כל זה. אבל אולי לא עכשיו, עדיין לא. אני מאמינה שתרגישי מתי.
ואת
מו את אמא מקסימה, בת זוג מבינה מתחשבת אוהבת. חברה מדהימה. תמיד יש לך "פנאי" להרגיש אותי. ולהקשיב. אם זאת הגרסה הרעה שלך אני ממש לא יודעת כמה יותר טוב יכול להיות. אני חושבת שאף אחד מהסובבים לך לא יפגע כשתצאי החוצה. רק טוב יצא מזה.
שתדעי לך שאת עמוק בלבי (....רציתי ללכת ציונה אבל זה לא שם) תמיד היית שם גם בימים גשומים.
אני אמשיך לקרוא כי עצרתי באמצע בערך

אהבה וגעגועים
מו

[מו_מו*]

גם אני חושבת שמשפחתך, האהובה, הם אולי כן אנשים לשתף אותם, אבל לא להתייעץ איתם. אף אחד לא רוצה שאח שלו יבוא ויזעזע לכולם את העולם - המודחק אבל שלם.

[גורפרחים*]

בוקר אור, חמודה
אני מקווה שהיום החדש שהגיע הוא יותר טוב!
אני מקווה שהמיחושים והמכאובים דעכו להם, פינו מקום לשקט פנימי.

נזכרתי במשהו.
סיפרתי קודם שלפני שלוש וחצי שנים התחלתי טיפול פסיכולוגי. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפל לי אסימון בפגישה. מעבר לתחושת ההבנה שמילאה אותי (יחד עם הרבה צער שכך הם הדברים), מיד פניתי לשרינקית ושאלתי: אוקי, עכשיו מה עושים?
היא הסתכלה עלי, חייכה בעדינות ואמרה: קודם כל מבינים. מהות הטיפול היא להבין. ולא רק בראש. להבין גם בלב, גם בבטן. מתבוננים ומרגישים. חווים. לפעמים כשמבינים - באמת מבינים - זה לבדו עושה כבר את העבודה.

מה רוצה אני לומר?
לזמן יש תפקיד חיוני בתהליך שאת עוברת. הפנמת התובנות העמוקות (והמרשימות) שעולות לך תיקח זמן. תני לתובנות את הזמן הזה. תני אותו לעצמך. תני לדברים לחלחל. להיספג. השינוי יבוא מעצם ההבנה. אני מבינה את האכזבה מגופך שלא סר מייד למרותך. אך תהליך כזה זה לוקח זמן. זה בסדר. גופך עוד זוכר דינימקות ישנות. אין לי ספק שגם הוא יקלוט שמשהו פה קרה. שלא חייבים עוד לחלות כדי לשרוד. כדי להתגונן. אבל ייתכן שייקח לו קצת זמן לעכל את זה (תרתי משמע, כפי שהסברת קודם).

בינתיים, בעודך עושה תהליך כל כך עמוק ויסודי עם עצמך, אולי תרצי להיעזר במשהו מהרפואה האלטרנטיבית. אני מבינה קטנה מאוד בנושא ואין לי המלצות קונקרטיות אבל אולי תרצי להתייעץ עם מי מהמטפלים השונים כאן באתר, לחיזוק התהליך.
בכלל כשאני קוראת את מה שרופאים לא רואים אני חושבת הרבה עלייך ועל האחריות שאת לוקחת על הבראתך.

שיהיה לך אחלה יום!

[גורפרחים*]

גורפרחים, אני מתרגשת מהאכפתיות שאת מגלה, מההשקעה שלך בבת-אדם שאת לא מכירה

נזכרתי שלא הגבתי על כך.

היי סמוכה ובטוחה, שגם אני מקבלת כאן. מקבלת הרבה.
ועל כך, לך תודה. @}

[חתולה_על_גג_פח_לוהט*]

שיבולת יקרה !
כשקראתי מה שכתבת חשבתי על עוד משהו, שאולי רגש שאנחנו לא מתייחסים אליו, לא מפגינים אותו כלפי חוץ, יוצא פשוט במקום אחר, ורגש זה מים, ואם יש הרבה רגש, יוצאים הרבה מים, אפשר לבכות, ואפשר לשלשל...

שקלת להעזר בטיפול אלטרנטיבי, הומאופתיה, רפואה סינית ?

גדול