בטחון עצמי ואמהות

[מודי*]

פותחת דף חדש. אולי דף תמיכה (?)

קוראת פה המון, שותה בצמא כל פיסת מידע. בלי חיתולים, עם מיחזור, בלי אוטו, עם אימא בבית...
הכל כל כך מדבר אלי. כאילו הגעתי הביתה.

ואולי בגלל זה אני מגלה אומץ לפתוח דף (ואת הלב). ולשתף באחד המכשולים הגדולים שלי.
אולי אקבל תובנות חדשות. אולי אספוג קצת מהאנרגיות הנפלאות שיש כאן אל תוך עצמי.

הבעיה, כפי שרומז שם הדף. חוסר בטחון עצמי. הוא תמיד היה שם.
מאז שאני זוכרת את עצמי (טוב, אולי קצת אחר כך, ביסודי).
ממושקפת, במסגרות הכי לא מחמיאות שידעו להמציא בשנות השמונים. באיזשהו שלב עם שיער קצר (עד היום לא ברור לי למה). ילדה קצת מופנמת, תולעת ספרים, אוהבת מאוד טלויזיה, קצת טום בוי (מסתובבת בשכונה על קביים מעץ, על אופניים, בשדה, או על העץ, שם תוכלו למצוא אותי).
מגיל שלוש בערך היתה לי רק חברה טובה אחת.
שנים היינו "זוג". בלתי ניתנות להפרדה. לא יכולת למצוא אחת בלי השניה. שנים.
עד שהופרדנו. על ידי אחת אחרת. ננטשתי. נטישה אכזרית וכואבת.
נשארתי לבד, מאוד מבולבלת, לא מבינה מה עשיתי רע. בלי שום הסבר. אכזריות כזו שיש אצל ילדים.
בהתחלה עוד ניסיתי לחפש שם את מה שאין. להסתובב לידן, אולי יזרקו לי עצם. אבל רק דקירות חדות בלב, צחוק מזלזל, והתרחקות. בסוף ויתרתי. חיפשתי לי חברות חדשות. מצאתי. אבל זה אף פעם לא היה אותו דבר.

בתיכון, חוסר הביטחון המשיך לגדול, קצת פחות ממושקפת, שיער קצת יותר ארוך, אבל האף באדמה.
בעיני עצמי עדיין הייתי אותו ברווזון מכוער.
מפחדת לפתוח את הפה, להביע דעה. אולי אטעה. אולי אגיד משהו טיפשי ולעולם יזכרו לי את זה.
יתרחקו ממני. עדיף שאשתוק. ויחשבו שאני חכמה.
תמיד יושבת בסוף הכיתה, כדי לראות את כולם ושלא יוכלו לראות אותי. אף פעם לא מצביעה בשיעור, בשל אותו פחד מטעות. משקשקת מאותה פעם שהמורה תקרא לי ללוח. שאצרך לעמוד מול כולם.

4 שנים של תיכון, אני מאוהבת באותו בחור. אין סיכוי שהוא ידע. בקושי החלפנו כמה משפטים בכל השנים האלו.
עד שיום אחד, בכיתה יא' הוא התקשר אלי. הרגליים שלי ספגטי, אני לא מאמינה. הוא מתקשר אלי ? זו ודאי טעות.
לא יתכן.
אנחנו מדברים. מקשקשים, אני בטוחה שתיכף אני אסתובב ואגלה את הראש על הכרית, שאני במיטה שלי והכל היה חלום.
הוא מזמין אותי לצאת איתו. אני מתחמקת. כל כך מפוחדת, כל כך משותקת מהפחד לאכזב. אותו. את עצמי.
הפחד לטעות. איזו שטות.
אחרי שלוש או ארבע פעמים, הוא התייאש. הפסיק להתקשר.
חזרתי למקומי, במשבצת הרחוקה, מביטה בו בעיניים נוגות ומייחלת ליום שיהיה לי את האומץ.

בצבא הקליפה שלי מתחילה להתבקע, בזכות חברה טובה שעמדה שעות רבות מחוץ לקליפה ודפקה. כל יום קצת.
דיברה. כל יום קצת. עד שהתחילו לראות סדק. היא לא התייאשה. סיפרה לי כמה אני יפה. סיפרה לי מה אנשים שפוגשים אותי אומרים עלי. איך הם רואים אותי.
בזכותה גיליתי שאנשים לא רואים בי את הברווזון שאני רואה .

היא התחילה ל"שדך" לי בחורים. כל מי שרק היה נראה לה.
אני מגלה עולם.

אבל עדיין חוסר הביטחון משאיר אותי ספונה בתוך עצמי. לא מצליחה להפתח לגמרי לאחרים.
כל הזמן משמיעה לעצמי בראש את המשפטים שתיכף יצאו לי מהפה.
בודקת. מודדת. שלא אטעה. שלא אפגע במישהו בטעות.
ממציאה משפטים מוזרים, לא בטוחה שאנשים באמת מבינים מה אני רוצה להגיד.

מאז ומתמיד הטרידה אותי המחשבה שכשיהיו לי ילדים, אני עדיין אהיה כזו
חסרת בטחון עצמי.
שהם ילמדו את זה ממני, שהם יחקו אותי, שאני אהיה להם מודל.
אבוי
שהם יהיו חסרי ביטחון כמוני.
עלים נידפים. לא ידעו לעמוד על שלהם, לענות, להחזיר. יהיו מודאגים כרוניים כמוני.

והיום כשאני אימא, אין לי דרך לדעת מה הילדה שלי רואה בי, מה היא קולטת משפת הגוף שלי, מהשיחות שלי עם אחרים. מה היא באמת תדע על אימא שלה. מה היא תלמד ממני על איך להתנהג בעולם הזה.

למשל, בגן, כשאני הולכת לקחת אותה בצהריים. האימהות עומדות ומקשקשות
כולן נראות לי נשים חזקות, מעניינות, מלאות עוצמה רכה ונינוחה
ואני מנסה לחייך, להיות נחמדה, אולי אחת מהן במקרה תתחיל לדבר איתי, אולי היא תרצה להיות חברה שלי.
ממש כמו אותה ילדה דחויה שהייתי.
הן מחליפות מספרי טלפון, חיתולים חד פעמיים, מתכונים, רשמים.
ואני - מפחדת לפתוח את הפה
אני אף פעם לא במרכז השיחה. תמיד מהצד, מאזינה.
לפעמים הן משתפות אותי באמצעות מבטים בלבד, כאילו אומרות אנחנו רואות שאת עומדת פה, אז נזרוק לך מבט שלא תרגישי רע.
אני לא מרגישה חלק. כאילו נדמה לי שהן רואות דרכי. את מה שאני באמת - לא מעניינת, לא בטוחה .
ומי רוצה להתחבר עם מישהו כמוני ? שהוא לא מעניין, שהוא לא בטוח בעצמו, למי יש את הכוח והסבלנות ?

במידה והצלחתי לאסוף את עצמי למשהו מגובש (קורה רק בימים מיוחדים) ואני כבר יוזמת משהו, שיחה, או פגישת משחק.
אם אני מתקשרת. זה לרוב חד כיווני לגמרי.
תמיד אני זו שמתקשרת, שמציעה, שיוזמת.
כמעט אף פעם זה לא בא מהצד השני. תמיד נדמה לי שמי שהתקשרה אליי מנסה לסגור איזה חור. שאני איזו ברירת מחדל שלה כי היא נתקעה בלי שום דבר יותר מעניין לעשות.

ואחרי שאני מתקשרת ומתקשרת ושוב הן לא יכולות... אני מרגישה קצת כמו החברה הקרציה שאף אחד לא רוצה בקירבתה, אבל לאף אחד אין אומץ להגיד לה את האמת,
להעליב אותה....
אז אני מוותרת.

נורא רוצה חברה טובה, שאפשר לשתף אותה בסודות הכי כמוסים של הלב,
כאלה שאי אפשר לספר אפילו לאיש שלי.

רוצה לא לפחד.
איך עושים את זה
איך אני מצליחה לא להעביר לילדה שלי את המטען הזה, את הפחד הטיפשי הזה, מלהיות אני.

[נהלל_במעגל*]

ואוו. טוב. דבר ראשון,את כותבת מקסים!
דבר שני,נראה שזו משימת חייך כעת,להיות את. למה שלא פשוט תלכי על זה? במקום לחשוב איך את מצליחה להעביר לבתך ביטחון עצמי,פשוט תיהי שם. מה שאני מנסה לומר זה שזה יהיה קשה להמנע מ"לא להעביר לילדה מטען של חוסר..." מאשר פשוט לעבוד יום יום שעה שעה על הבטחון העצמי הזה שאת כה ראויה לו. הרי הדבר הכי נהדר בעולם זה פשוט לחיות את האני שלנו במלואו!
הרי לא במקרה הקשתיי פעמיים על הלינק שלך. אני גם כן הייתי במקום הזה, והמקום הזה היה בתוכי באופן חזק ביותר. הוא עדיין,אבל זה עולם אחר ממה שהייתי פעם. חיים שלמים חייתי מתוך מחשבה של מה חושבים עליי,פשוט חייתי חיים של אחרים,וזה רע,מתסכל,מצמצם וממרר את החיים.
תקבלי עזרה! יש היום כל כך הרבה טיפולים ואנשים שיכולים לעזור, תדפקי על דלתות, תשני לעמצך את דרכי החשיבה,וכך תעבירי מטענים של שינוי שיחול בך,של עוצמה ובטחון. זה קשה, מייסר וארוך,אבל שווה,אל תוותרי על לחיות את עצמך.
את כותבת משגע! אני קוראת|| ||

[קלמנ_טינה*]

רוצה להיות חברה שלי?
איפה את גרה?

[מודי*]

אוי, אתן ממש חמודות [-:
העניין הזה של הכתיבה, בפני עצמו הוא סוג של ריפוי. אני מוצאת שמאז שכתבתי את הפוסט הזה
אני חושבת על זה. אני מבינה דברים אחרת. ממש כאילו ישבתי אצל פסיכולוג ודיברתי את זה בקול רם.
כאילו סוף סוף שמעתי את עצמי מדברת.
זה נשמע לא טוב. חייבת לציין.
בכל אופן, כל מיני תובנות עולות, בקרוב אני מקווה לעלות אותן על הכתב.
נהלל, תודה. על כל מה שכתבת.
קלמנ טינה, בטח שרוצה. אני גרה ממש פה D-: (באזור פרדס חנה כרכור).

[מודי*]

כשפגשתי את מי שלימים הפך לאבא לפעוטתי המקסימה הוא היה בטוח שאני מלאת ביטחון עצמי.
הוא סיפר לי את זה בדיעבד.
אמר שכשמסתכלים עליי מהצד זה נראה כאילו אני הכי שלווה בעולם. שיש בי איזה מין שקט. שאני מקרינה בטחון
D-: .
היום הוא כבר מכיר אותי... עדיין אוהב אותי, אבל יודע היטב את מה שמתחולל בפנים.

היו עוד אנשים שאמרו לי אותו דבר. זה מנחם באיזשהו אופן, שאי אפשר לראות עליי. אל תשאלו אותי למה.

אחרי נבירה לא ארוכה בחיי, במטרה להגיע לשורש הבעיה, הגעתי, איך לא, לאימא.
את חוסר הביטחון שאבתי ממנה. כל החיים , תמיד נותנת הרגשה שמה שאני, זה לא מספיק טוב.
תמיד זה היה "מה יגידו השכנים", "שלא יצחקו עלייך " וכו'
והקול הזה הולך איתי הרבה. כמו שרק קול של הורה יכול להשאר, גם הרבה אחרי שהוא כבר לא באמת שם.

אז איך מוחקים קולות? איפה פה הכפתור של הRESTRAT?

[יעלי_לה]

התיאור של הילדות שלך דומה מאוד לשלי. אני השתחררתי מזה איכשהו מייד אחרי התיכון. האמת, לא יודעת לשים את האצבע על מה בדיוק עשה את הסוויץ'...

אז איך מוחקים קולות? איפה פה הכפתור של הRESTRAT?

למחוק אי אפשר, אבל אפשר להקליט על זה... בדוק!

ממה שכתבת אני מבינה שאת יודעת בשכל שהקול הזה מספר לך דברים לא נכונים, אשליות
אז תגידי לעצמך את האמת שוב ושוב ושוב. הלב משתכנע בסוף

אל תחפשי את האישור מבחוץ, רק מבפנים @}

_רוצה להיות חברה שלי?
איפה את גרה?_

[קלמנ_טינה*]

גם אני גרה ממש פה ... בתל אביב (-:
ואולי לא סתם את מקרינה שלווה וביטחון? אולי יש בך גם וגם? נסי לתת לדברים הטובים יותר משקל.

(ולפעמים עדיף, אחרי שהבנת, דווקא לנסות להניח להבנה ולראות מה קורה. בשקט)

[טליה_טקאוקה*]

את באמת כותבת מאד יפה!!
אולי יש לך יותר בטחון ממה שאת חושבת? אולי זו איזה תדמית של עצמך בעיני עצמך?
הרי יש בנו הכל-גם את זה וגם את זה...
אני למשל, הייתי מאד מאד ביישנית כילדה ומתבגרת עד שבאיזה שהוא שלב (תהליך) פשוט השלתי את זה ממני...ראיתי שזה כבר לא אני...(זה כבר לא משרת אותי יותר).
אני עדיין בישנית לפעמים אבל גם אמיצה...
וגם האמהות נתנה לי המון אומץ ובטחון....בשביל הילדים שלי אני מוכנה לעשות דברים שאין סיכוי שהייתי עושה לעצמי....
אני גרה ביפן ובקושי דוברת את השפה כך שזרה בכל מקום (וזה כנראה אחד השעורים שלי-אני, שגם בארץ שכן דיברתי את השפה הרגשתי זרה-צריכה ללמוד להרגיש "שייכת" כאן. כי הרי אין מציאות חיצונית, הכל מבפנים...) וכשהולכת למשל לגן שעשועים והאמהות כמו שכתבת מדברות ומקשקשות בא לי להעלם ולחזור הביתה, אבל אני אמא...אז נושמת עמוק מחכה שהבהלה שלי תעבור ומתמקדת בי ובילדים שלי.
גם אני אשמח להיות חברה שלך...גרה רחוק....

[אמא*]

שלום לך.
התמזל מזלנו ויש לנו לא מעט ילדים. חלקם כבר גדולים. ולמה אני כותבת לך זאת? משום שאני פחדתי את אותו פחד שלך. שחוסר הבטחון שלי יחלחל אליהם .והיום אני יכולה לומר לך בודאות שזה לא תמיד כך. בהרבה מאוד מקומות שאני מפגינה בהם חוסר בטחון מוחלט (כל כך מוחלט שאני בכלל לא מוכנה להיות במקומות הללו) הם מפגינים כזה בטחון שאני פשוט המומה. והם גם שונים אחד מהשני . כלומר שהמשוואה: אני חסרת בטחון-גם ביתי תהיה כזאת, לדעתי היא בכלל לא נכונה. ואל נשכח שיש גם אבא בתמונה שמשדר דברים נוספים ויש פה גם מודעות לענין וזהירות מצדך . כלומר שאת שאמרה לך אימך יש להניח שאת לא תאמרי לה.
וביחד עם זאת ומכיון שזה מציק לך אני חושבת שזו פה שהציעה לך לקבל עזרה צודקת. ראי איך אפילו רק הכתיבה פה כבר עוזרת לך.
ובנוגע לאמהות האחרות. הרי בעצמך כתבת שבעלך ואחרים ציינו באוזנייך כמה את ניראת שונה מאיך שאת תופשת את עצמך. מכאן שגם הן שניראות לך כל כך אחרות, מן הסתם חלקן מרגישות כמוך.
ויכול להיות בכלל שבטחון עצמי הוא אובר רייטד. חשבתי על זה לא מעט. בטחון עצמי,ממה שראיתי מסביבי במהלך השנים, לא תמיד מקנה חיים מאושרים.

[פלונית*]

למשל, בגן, כשאני הולכת לקחת אותה בצהריים. האימהות עומדות ומקשקשות. כולן נראות לי נשים חזקות, מעניינות, מלאות עוצמה רכה ונינוחה
כאילו נדמה לי שהן רואות דרכי. את מה שאני באמת - לא מעניינת, לא בטוחה
תמיד נדמה לי שמי שהתקשרה אליי מנסה לסגור איזה חור

יקירה
פשוט נדמה לך. אני מאותן "נשים חזקות, מעניינות...בלה בלה". גם אני חסרת ביטחון לעיתים. גם אני לפעמים לא בטוחה. מה שאני מנסה להגיד לך זה שהרגשתך משותפת לעוד הרבה אנשים - פשוט לא תאמיני. וחכי שתשמעי את זה - כל כך הרבה מערכות יחסים של אמהות, ובאופן דומה של " יחסי חבר'ה", מבוססים על תועלת של אי בדידות. על קבלת תחושה שיש אלטרנטיבה לאחר הצהרים או לסופי שבוע . רק בחודש האחרון נפתחו כאן שני דפים מאוד כנים וכואבים על נושא הבדידות ואת לא לבד.
בעבר אנשים ניסו להתחבר אלי כי הייתי מדליקה ממבט ראשון. בפגישה השניה כבר הייתי תופסת רגלים קרות ובודקת כמה זמן יקח להם לגלות שאני לא באמת כזאת מדליקה. במהלך השנים עבדתי על עצמי לשיפור הביטחון, על השלכה של חוויות דחייה מהעבר שמנטוות אותי בהווה. למדתי לאהוב את עצמי. התחלתי להרגיש שאם מישהו מתקשר אלי זה כי אני מעניינת אותו ולא כי אני חלופה לתוכניות שבוטלו. תאמיני לי - זה הכל אצלך ובידיך ובראשך. בהצלחה

[אום_אל_קיצקיצ*]

אמר שכשמסתכלים עליי מהצד זה נראה כאילו אני הכי שלווה בעולם. שיש בי איזה מין שקט. שאני מקרינה בטחון.
רציתי להגיד, ואני רואה שהקדימו אותי ואמרו כבר, אבל אני רוצה אז אני בכל זאת אגיד, שגם האנשים האחרים שנראים לך כאלה בעלי בטחון מהצד הם בעצם חסרי בטחון בתחפושת, בדיוק כמוך! מי לא חסר ביטחון? לכולנו יש את הצד הזה. אחרי שקראתי את "עקרון הרצף" הבנתי למה. אליי זה מאוד דיבר, זה שהיה חוסר קבלה מוחלט בינקות המאוד ראשונית. לי מאוד עוזר "לגדל את עצמי מחדש" עם הילדה שאני מגדלת. עם כל דבר שאני נותנת לה אני נותנת גם לילדה שהייתי משהו שהיא לא קיבלה. בעצם תמי גלילי תגיד שאין דבר כזה. היא פתחה כאן דף על שיטה ממש חזקה. לא זוכרת איך היא קראה לזה, התמודדות עם טראומות ילדות או משהו כזה. משהו באמת באמת מעניין לרציניים בלבד. אני אנסה בכל זאת מצוא את הדף.
וגם אני מאוד נהינית לקרוא אותך.

[אום_אל_קיצקיצ*]

תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות

[תמרוש_רוש]

אולי יש לך יותר בטחון ממה שאת חושבת? אולי זו איזה תדמית של עצמך בעיני עצמך?
כם אני חושבת ככה.
שבעצם יש בך הרבה ממה שאת רוצה שיהיה (אני בכוונה לא קוראת לזה בטחון עצמי, נדמה לי שזה משהו קצת אחר), אבל את קצת מכחישה את קיומו, קצת לא שמה לב שהוא שם, וקצת הרבה משמרת דפוס שהתרגלת אליו (למשל, להיות בצד ולא להתערב בשיחה, ואז לטלפן לאנשים הכי עסוקים, ברגע הכי עסוק שלהם, ולשדר "בעצם לא" ומסויגות סמויה, כדי שהם ידחו אותך), כי זה קל לשמור על הרגל ישן. אבל הוא לא בהכרח רלוונטי כבר

כי את כתבת על עצמך מילדות ועד עכשיו ברצף אחד, שבו כלום לא השתנה כביכול, ואני לא מאמינה לך . באמת כלום לא השתנה? אז איך רכשת לך את החברה ההיא בצבא? ואיך התחתנת? ואיך בכלל העזת לגדל בנאדם חדש ברחם שלך, תגידי? שלא לדבר על להוליד אותה? ולתקשר אתה? ולגדל אותה? והיו עוד שינויים, אני בטוחה.

[או_רורה*]

חייבת לומר לך שאני מזדהה איתך, ומבינה אותך לגמרי.
אני דווקא מאוד מוחצנת, מאוד מדברת, אבל זה גם לפעמים מגיע ממקום של חוסר בטחון, וגם אני שותפה לדאגה:

איך הבן שלי יגדל אחרת, שלא יאמרו לו כל הזמן שהוא לא בסדר.
איך להעביר לו שזה לא משנה מה יחשבו עליו, אלא מה הוא יחשוב על עצמו.
שזה בסדר לחלום, כי אם לא חולמים לא מגיעים לשום מקום.
שזה בסדר לכעוס. ולבטא כעס.
שינסה לפרוץ גבולות, ולהעיז.

לי לא אמרו שום דבר כזה בתור ילדה. אני תמיד הייתי "לא בסדר" זו ש"שום דבר לא מעניין אותך" ו- "עושה בושות".
כשהכרתי את בעלי ושמעתי בפעם הראשונה את המילים:
"אז ההורים שלי לא יאהבו את זה. אז אף אחד לא יאהב את זה. אז מה? זה אני". - הייתי בהלם.
מאז, אני בתהליך ארוך ואיטי של להכיר את עצמי ולעשות מה שטוב לי, כדי שהילד שלי יקבל יותר.

[מודי*]

מנסה להזכר אם היה פעם אחר, שבו היה לי בטחון בעצמי, בעולם. מצאתי איזה פתק ברכה ששמו לי באלבום. פתק שכתבה המחנכת של הכיתה בסוף השנה (חושבת שזו
היתה כיתה ב' אולי ג') כתוב שם למודי השחקנית הבדרנית של הכיתה אנו מאחלים חופשה נעימה .... וכו'
בדרנית ? שחקנית ? אני ?????? מתי זה קרה ולמה לא סיפרו לי קודם ?

[מודי*]

קפץ לי. לא סיימתי לכתוב.
רציתי להגיד תודה לכל מי שנכנסה וכתבה. נתתם לי המון חומר למחשבה. אולי זו לא באמת אני, זו שאני מספרת לעצמי שאני.
אולי אף פעם לא הייתי.
בטוח השתניתי עם השנים, אחרת לא הייתי מוצאת אהבה, מתחתנת, מביאה חיים לעולם.
ובכל זאת, מחפשת דרך להיות יותר אותנטית, יותר אני. בלי הקולות.
בלי המצלמה הזו שמרחפת מעליי ומקרינה לי אותי ב- LIVE.

[מודי*]

בטחון עצמי וביקורת
_
אז היום לקחתי את קטינה ל"גן", והגננות אמרו משהו על האופן שבו אני אוספת לה את השיער...
מייד כל העצמי שלי התכווץ והלך לחפש לו מקום מתחת לשטיח בפינה.

הן כבר אמרו על זה משהו פעם, והתעלמתי. זו הבת שלי ואני אעשה מה שאני חושבת לנכון. נכון?
אבל כנראה שהעובדה שלא נעמדתי מיד לדום ועשיתי כטוב בעיניהן עיצבנה אותן קצת
אז היום הן שתיהן הסתלבטו עלי קלות. ניסיתי לענות (מה שמעצבן אותי בדיעבד) ולהסביר
אבל ראיתי שהן נהנות מדי מההסתלבטות ולא ממש מעניין אותן לשמוע מה שיש לי להגיד.
אז ויתרתי
אבל הלכתי עם זה הביתה.
וכל האימהוּת שלי, כל האהבה הבלתי נגמרת לילדה שלי פתאום עמדו בסימן שאלה, כי אולי האופן שבו אני אוספת לה את השיער הוא לא האופן הטוב ביותר.
נשמע דבילי ?
נעים מאוד. זו אני.

אז יש את הקטנצ'יק על כתף שמאל שצועק לי: יאללה שיקפצו כולם, מה את מתרגשת ?
אבל אז הקטנצ'יק מכתף ימין עונה לו: אולי הן צודקות ? אולי את אימא לא מספיק רגישה ?
אולי את עצלנית , אולי את אטומה ?
מי יודע?

אני רוצה לדעת לענות. להגיב בזמן אמת.
שהעצמי שלי יהיה מספיק חזק ומגובש ששום מילה שמישהו יגיד לי לא תוכל לערער אותי כך.
שהדברים יעברו בשקט על ידי כמו נחל שלו ורגוע ויפכפך לו הלאה עד יעלם
בכלל לא יגע בי.

[גיטרה_וכינור*]

הי מודי,
יותר משנה חלפה מאז הודעתך האחרונה ואני תוהה איפה את נמצאת בקשר לכל מה שכתבת ואשמח לקרוא אותך ולשוחח.

רציתי להודות לך על פתיחת הדף, על האומץ ועל שיתוף. אני כבר זמן מה רוצה לפתוח דף או להצטרף לדף קיים בנושא בטחון עצמי. מאוד הזדהיתי עם חלק ממה שכתבת.
אני אכנס ליותר פירוט ,אם את עוד משוטטת באתר.

בינתיים אני קוצה להשתמש בדף הזה, על מנת להתקדם בדרך ליותר ביטחון עצמי.
אני עוד מתלבטת מה לכתוב מה לא. אבל לפחות התחלתי. מקווה שזה גם יעניין מישהו.

אצלי הביטחון העצמי הוא כמו מבוקש וותיק שמצליח להתחמק שנים רבות. זה גם השעיר לעזאזל לקשיים שונים שאני חווה, למרות שאין ספק שלחוסר ביטחון עצמי יש השפעה גדולה בתחומים שונים בחיי.

מדהים שלפי אמא שלי כשהייתי קטנה, הייתי סופר חברותית, מלאת בטחון עצמי, משיגה מה שחשוב לי .את התקופה הזו אני לא ממש זוכרת. מה שאני כן זוכרת, זה שבגיל 8, התחלתי להיסגר ולהתבייש.

[גיטרה_וכינור*]

אני ממשיכה לכתוב כאן אפילו אם זה לעצמי בלבד. אני איכשהו מחפשת ומחכה לתגובות, בדיוק כמו שבינתיים בחלק ממעשיי אני זקוקה לאישור ממישהו. כאילו אני לא קיימת בזכות עצמי, כאילו אני זקוקה להשתקפות.
ביטחון עצמי הוא גם תירוץ, לכניעה לפחד, לפחד להיכשל ולהתאמץ.

אני מתחילה או יותר נכון ממשיכה לשקם את בטחוני ,מהשבוע אני עושה תוכנית פעולה עם אתגרים קטנים.
תודה לתינוק המדהים שלי שנתן לי לכתוב. זהו בנתיים.

[קלייר*]

קוראת ומזדהה.
לפני האמהות חשבתי שזה נורא שהמטען שאעביר לילדי הוא חוסר בטחון. חשבתי שאולי לא אהיה אמא בכלל. אבל החיים "קרו" לי. גיליתי שאני בהריון, ילדתי, הפכתי לאמא. ודווקא האמהות דחפה אותי לעשות שינוי. חוסר הבטחון שלי מתבטא בהמון תחומים בחיי, אבל הכי הכי בתחום המקצועי. למדתי שש שנים. יש לי מקצוע אבל פחדתי לעסוק בו. הרגשתי חסרת ביטחון,חסרת יכולת, כאילו חסר לי איזה איבר, כאילו מעולם לא גדלתי ואני איזה בדיחה של הטבע, נפש של ילדה קטנטנה פצפונה פגועה וחסרת ישע ורק הגוף ממשיך לגדול ולהתבגר.
הבנתי שאם אני לא עובדת במקצוע שלי אני אפס בעיני עצמי. הבנתי שזה מה שהבת שלי תראה. אמא שתקועה בבית כי אין לה אומץ לצאת ולעבוד ולעשות ולקחת אחריות ולגעת ולנסות ולטעות ולנסות שוב. הבנתי שאני צריכה לשנות את זה לפני שהיא תלמד להגיד "רכיכה חסרת ביטחון", אז כשהיא הייתה בת שנה לקחתיאת עצמי למאמן NLP. מטרת המפגשים הייתה להביא אותי למצב שבו אני עובדת. בהתחלה עבדתי בהתנדבות. כדי לרכוש נסיון, בטחון, אומץ.
אח"כ העזתי לשלוח קורות חיים והתקבלתי ועליתי על איזה מסלול . אני עדיין בתוך תהליך עם זה.
אולי לזה מתכוונים כשאומרים שהילדים שלנו הופכים אותנו לאנשים טובים יותר.
וחשבתי על הספר "הדרמה של הילד המחונן" בהקשר של חוסר ביטחון והעברה בין דורית ואיזה יופי שיש גם אבא בכל הסיפור הזה!

[מודי*]

חוזרת לכתוב, אחרי הו, כל כך הרבה זמן.
אני כבר אמא לשתיים.
רוצה ברשותכם לכתוב על נושא הקריירה.
גם כאן הנושא של חוסר הביטחון מכרסם לו.
שנים לקח לי למצוא מה אני רוצה לעשות. מה מעניין אותי, מה אני רוצה ללמוד
שנים.
כל דבר שהיה לי כיף לעשות וקיבלתי עליו פידבקים טובים מהסביבה - פחדתי להפוך אותו למקצוע. כי אז זה מחייב
כי אז זה כבר לא איזה תחביב. אני צריכה להיות באמת הכי טובה בזה. לעמוד מאחורי העבודות שלי... וזה הפחיד אותי נורא
אז לא בחרתי.
או שבחרתי לא לבחור.
ובנתיים כל כך נהנית מהאימהות ומהעובדה שאני לא צריכה לעבוד בצורה מלאה (מבחינה כלכלית), ועובדת בעבודה חלקית מאוד שהיא קצת כמו תחביב, אבל מכניסה גם כסף

אבל אף פעם לא הרגשתי שממש יצאתי לעולם, שהיה לי האומץ ללכת עם העסק שלי קדימה ולעמוד מאחוריו.
זה כל הזמן נשאר על אש קטנה. במסגרת הביתית.
אין לי אומץ , אין לי בטחון

כשאני פוגשת אנשים מהתחום שלי, אני מיד חוטפת אנטגוניזם. הם מעוררים בי פאניקה. הינה, אנשים שיודעים את העבודה באמת, הם מייד יראו עליי שאני חובבנית
במקרה הטוב, או שרלטנית איומה במקרה הרע.
הם למדו הרבה יותר, הם העמיקו, הם חיים את המקצוע הזה, לא כמוני.
זה תמיד שם.
מספרת לעצמי שיום אחד כשהקטנים יגדלו יתפנה לי הזמן כדי להגשים את הקריירה המפוארת שלי.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

וואו, איזה מזל שחזרת לכתוב ושגיליתי אותך עכשיו... טרום-אימהות, מזדהה..את כותבת אמיץ ומאוד מאוד יפה. תודה.

[דניאלה*]

מזדהה..את כותבת אמיץ ומאוד מאוד יפה. תודה.
תמשיכי. מקשיבה לך.

@}