פרכוסי חום

אנונימי

אנחנו כבר אחרי, אבל לפני יומיים היתה לנו חוויה לא כל כך נעימה.
נהר היתה במנשא לפנים, חבוקה. החום שלה היה בן 24 שעות, גבוה, אבל לא היסטרי (ממגע יד) היא לא התנהגה כרגיל. יותר קוטרית, כמעט ולא מחייכת, מאד סמרטוט. זו לה מחלת החום השלישית מאז שנולדה והשניה בשבועיים האחרונים. אז אנחנו לא כאלה מנוסים

אבל זה נראה יותר "כבד" עליה ממחלות קודמות.

פתאום שמתי לב שהיא זרקה את ראשהּ לאחור שהיא לא חוזרת. היא בד"כ לא עושה את זה סתם ככה, ובטח לא נשארת במצב הזה.
הרמתי אותה בעדינות אליי וראיתי שהיא בוהה לפנים. ניסיתי למשוך את תשומת ליבה, ושום דבר לא הועיל. היא היתה קטטונית כזאת. בוהה ולא מגיבה. לאחר דקה או שתיים היא החלה לפרכס בפלג הגוף הימני העליון למשך כמה שניות.
הייתי די מבוהלת. ישר רצתי איתה לאמבט וקילחתי אותה במים פושרים, היא ישבה שם, בלי להתלונן, בלי לחייך, בלי לבכות, פשוט ישבה. לאחר כמה דקות היא התחילה להגיב לחוסר נוחות, הסיטה את הראש, נעמדה. קצת חזרה לעצמה. עשינו לה שלוש פעמים מקלחות פושרות משולבות בהנקות אינטנסיביות עד שקיבלנו חיוך רפה ראשון.

כשהיא רק נוצרה אני אמרתי לעצמי שאני מראש מגדלת את ילדי השלישי. לא היסטרית מכל דבר לא מוכר ולא מתפתה לעסקאות בשטח. האינטואיציה האימהית אמרה לי שעכשיו הכל בסדר. נגמרה הדחיפות, ישבתי לקרוא.

אז קודם כל יש לנו מה שנקרא "סיפור משפחתי" של פרכוסים. אחי, בני דודים, כולם מפרכסים ברינה בחום. מסתבר שזו תופעה שנחשבת לא מסוכנת בפני עצמה, (אלא אם היא מלווה בתסמינים אחרים או שהיא נמשכת זמן רב או מופיעה בגילאים מסויימים, או או או...) ושיש לה שיוך גנטי מובהק.

עוד דבר מעניין הוא שזה לא קשור ב{{}}גובה החום, אלא בנגזרת שלו. כלומר, המהירות שבה החום עולה. זה יכול לקרות גם ב39 מעלות, זה יכול לקרות גם כאשר לוקחים תרופות להורדת חום.

אם זה קורה, יש סיכוי גבוה יותר שזה יקרה שוב.

אבל זה "ידע". הכי היה חסר לי לדבר עם מישהי שרואה את בריאות הילדים שלה באופן דומה לשלי, ושיש לה ילד שפרכס בחום, ושתגיד לי, "אוי, זה כל כך כל כך מפחיד... אבל זה לגמרי בסדר..."

בשביל זה הדף הזה.
@}

_{הכותבת אינה רופאה. הכותבת הינה אמא.}

כשהיא רק נוצרה אני אמרתי לעצמי שאני מראש מגדלת את ילדי השלישי.

את ג-ד-ו-ל-ה !

אכן מפחיד. אין לי נסיון של אימא, רק יודעת את מה שציינת.
מקווה שנהר מרגישה טוב יותר, ושתקבלי כאן את מה שאת מחפשת.
עוד חיבוק.

מקווה שנהר מרגישה טוב יותר, ושתקבלי כאן את מה שאת מחפשת.
תודה @}

כוונתי היתה שכל האמהות שחוות פירכוסי חום אצל ילדיהן תוכלנה לקבל פה תמיכה לאי-התערבות תרופתית, תמיכה בכלל, ומידע בקשר לתופעה.
בקידספדיה (עברית)
298]ב-march of dimes 9543[/po].asp
Febrile]בויקיפדיה seizure[/po]
info]ב-מדנט id[/po]=31406 (עברית)

לא דף "שלי".

הילדה שלי פרכסה בחום כשהייתה בת שנתיים וחצי. (לפני שנתיים וחצי).
זה באמת מפחיד. זה לראות את המוות בעיניים - מה גם שלקח לי הרבה זמן להבין מה קורה. אני יודעת שזה לגמרי בסדר וזה אף פעם לא קרה יותר שוב - אבל לקח לי המון זמן להתגבר על זה. וסחבתי את זה גם לילד השני. לא ידעתי איך לטפל בחרדה.
אני חושבת שמה שחיזק את החרדה שהגעתי איתה מיד לבית חולים וכל פעם שעלה לה החום הם נתנו לה מיד תרופה להורדת חום - למרות שהם אמרו שזה לא קשור לחום שעולה אלא לקפיצה המהירה.
בקיצור יצאתי מבולבלת.
בסוף צפריר שפרון עזר לי. ואז יכולתי לקחת שוב את המושכות לידיים שלי ולהפסיק לפחד מכל מחלה קטנה - כמו שהייתי בעבר.

מחזקת אותך בדרכך.
תרגישו טוב.

דרך אגב אני זוכרת שקראתי שבאנתרופוסופיה מתייחסים לפרכוסים בצורה שונה. אני אסתכל שוב ויחזור.

מפחיד בהחלט - את מוזמנת לקרוא בדף שלי בדיוק חווינו פירוכוס עם הקטן לפני שבועיים [או שבוע? הכל מעורבב לי בראש..]
פעם הבאה את מוזמנת להתקשר..

אנחנו נסענו למיון אחרי שזה קרה -הפירוט המלא בדף שלי..

גם אני נשארתי קצת מבולבלת - האם פעם הבאה לתת תרופות להורדת חום בכל מקרה או לא..

לפי רופא המשפחה שלנו:
20% מהילדים שחוו פירוכס חום חווים שוב..
מתוכם לא זוכרת כמה % חווים יותר מעוד אחד..
ולאחוז אחד בערך יש גם אפילפסיה למרות שכנראה אין בין זה לפירכוס קשר - אבל מישהו עשה סטטיסטיקה כזו..

לא מצאתי הרבה חומר על פירוכוסים מלבד המלצות רפואיות..

הרופא משפחה שלנו כן אמר [בניגוד להמלצות הרפואיות האחרות והמקובלות] שאנחנו לא חייבים לנסוע למיון אחרי פירכוס חום שנדבר איתו והוא יתלבט איתנו אם צריך לנסוע במיידי או לא..

אצלנו גם היה פירכוס של כמה שניות ואיבוד הכרה של שניה בערך..

אבל כשביקרתי במחלקת ילדים בהלל יפה בשבוע שעבר [מסיבות שלא קשורות לילדים הפרטיים שלי] פגשתי אמא עם ילד קצת יותר גדול משלי
שפירכס ואיבד הכרה ל- 10 דקות רצופות. פחד אלוהים [ובחיי שאני לא מאמינה בו..]

ולפי כל מה שקראתי פירכוס 'נורמלי' יכול להיות עד רבע שעה -20 דקות.
הרופא שלנו הסביר שיכול היות גם יותר זמן אבל זה פחות שכיח..

יצא לי מבולבל אבל אין לי כוח לערוך - את מוזמנת למחוק ולשנות כרצונך..

ושולחת חיבוק גדול לעידוד..

ניצן את מדהימה!
איזה תיפקוד ועוד תוך כדי שאת בעצמך כל כך חולה.
מחבקת אתכן גם מכאן.

ניצן את מדהימה!
די, תמשיכי...

פו, תודה על השיתוף, ו

.

מים, אני כל כך מזדהה עם החוויה הזאת של בית החולים והמסרים הסותרים... שמחה שהדברים נראים אחרת. אשמח לשמוע מה אומרים האנתרופוסופים.

שליחה על ידי מאיה* » 04 יוני 2007, 23:27

פעם ראשונה פה. 23:00, רוי, הגדול, בן 3 (בדיוק לפני שבוע חגגנו). פירכס בפעם השלישית בחייו.
נראה שאחרי התנסות ראשונה כזו צוברים קצת אומץ להמשך? אז לא. זה קרה לפני יותר משעה ואני עדיין רועדת. כמובן שבן זוגי היקר בדיוק העביר שיעור יוגה והייתי לבד עם חמותי וגלי בן ה 9 חודשים.
גם עכשיו, כמו בפעם הקודמת לא התרגשנו שהיה קצת חום ובטח שלא חשבנו לתת משהו מתחת ל38.5. הבעיה היא שאצלו, מסתבר החום עולה לאט עד 38.5 ומשם טס... ככה שאם לא נותנים את האקמולי / /נורופן בזמן הוא פשוט מתחיל לבעור בשניות.
איך שהתחיל הפירכוס (הפעם הוא היה אצלי בידיים, בדיוק גמרנו לספר את טרזן), רצתי איתו למטבח, הנחתי אותו על המחצלת והתחלתי להרטיב אותו עם מגבת. הוא נהיה כחול בשניות, עם עניים למעלה, תקועות בתקרה. לא יודעת כמה זמן זה לקח אבל זה בטוח היה נצח וחצי עד שהעניים נסגרו והנשימות חזרו.
למזלי אנחנו גרים בקיבוץ, ככה שתוך כמה דקות האחות התייצבה אצלינו. נתנו לו נר אקמול ועכשיו הוא ישן.
גלעד וגלי ישנים לידו ואני יושבת בין שלושתם ובודקת שכולם נושמים...
ברור לי שאני אעיר אותו עוד 3-4 שעות לתת עוד אקמולי. גם ברור לי שזו לא בטוח ההתמודדות הנכונה אבל אין לי יכולת למשהו אחר כרגע.
מה אתן עושות בזמן הפירכוס עצמו?
ואיך צפריר שפרון עזר בעניין?
אשמח לשמוע כל התמודדות בנושא.
לילה טוב...

מאיה,

נשמע ממש מפחיד. זה נורא קשה לראות את הילד ככה...

אצלי זה היה מקרה קל ועדיין נורא נבהלתי. אז אני מתארת לעצמי שמה שאת מספרת יכול ממש להפחיד.

אמרת ברור לי שזו לא בטוח ההתמודדות הנכונה אבל אין לי יכולת למשהו אחר כרגע
בתכל'ס, יש לך פה הזדמנות לעבוד על משהו שלך. אותי זה תמיד מעודד, לדעת שיש פתח לשיפור וללימוד שלי שישפר את כל התמונה.

שני הדברים שאני תוהה בקשר אליהם היום הם אלה:

האם ייתכן שהיא אפילו קצת נהנתה מזה? כאילו, כזה RUSH לראש... לא יודעת. יכול להיות שזה בכלל לא נחווה כסבל מבחינתה? היא לא נראתה סובלת. אני לא מפריעה לה באמצע התמתחות, אז אולי זה מפריע להתערב בזה? לא אומרת שאני אעשה משהו בקשר להשערה כזו בלי לברר אותה. אבל לך יש ילד בן שלוש, את יכולה לשאול אותו בעדינות איך הוא מרגיש כשזה קורה. מה עובר עליו. אולי תופתעי? נסי לחפור קצת מתחת למה שהוא מפנים מן התגובות של הסביבה. ממש מעניין אותי לשמוע מה הוא יגיד.

נניח שהייתי משתמשת בתרופה להורדת חום, לאחר שהגוף השקיע אנרגיה בהעלאת חום לטובת התמודדות עם המחלה (זו התפישה שלי. יש מי שחושב שזו תגובה של מערכת החיסון יש מי שחושב שזה מהלך מכוון של מערכת החיסון, מה את חושבת?) האם לא עשיתי אקט שפוגע בהתמודדות? האם לא הצבתי את ילדי במקום שבו הגוף מועד לעשות את זה שוב ברגע שיוכל? אז אני חייבת להמשיך לתת אקמול. זה יותר מפחיד אותי... (ואני מדגישה אותי*)

בלימודים שלי בהרצאות על פיזיולוגיה ועל מחלות, רופאת הילדים (המאד קונבנציונאלית) דיברה על חום. היא אמרה שמנסיונה, הכ חשוב זה להסתכל על הילד. כשילד עם 41 חום שמח, היא לא עושה עם זה כלום. כשילד עם 39 אפאתי לגמרי, היא דואגת. עוד היא אמרה שהיא באופן אישי שלחה שני ילדים לגרמניה להשתלות כבד לאחד שימוש חוזר באקמול. אז חייבים לדעת את המחיר של הבחירה בנתיב הפעולה השני. לא ברור לי למה זה פחות מפחיד... כאילו, פגיעה בכבד ובכליות / לעומת התמודדות רגשית עם משהו שכל הסובבים אותי (כולל רופאים) אומרים שהוא תקין פיזיולוגית.

עוד שתי נקודות מהותיות לי באופן אישי.

קודם כל, כשנותנים תרופות לא יודעים מה המצב. איך תדעי אם יש סכנה לדלקת קרום המח? לדלקת בדרכי השתן? אפילו מנקודת מבט רפואית, הסימפטום הכי דרמטי לא "מדבר" יותר. מתן אקמול זו גם השתקה של הגוף. השתקה של הדיבור הברור שלו בקשר למצב של הילד. במוקדם או במאוחר תצטרכי להפסיק לתת אקמול, ואז יש סיכון לעלייה מהירה בחום ולפרכוס אם הילד לא התגבר בזמן הזה על המחלה.
ולבסוף, הרבה דיבורים על לידה יש פה, ועל איך שהטיפול הרפואי הסטנדרטי לא מאפשר לנו הנשים להתמודד עם כאב ועם התהליכים הטבעיים שעוברים על הגוף שלנו בדרכו להחלמה. קשה לי לתת אקמול כשאני רואה שהילדה שלי בסה"כ בסדר ולדעת שאני לא מאפשרת לה להתמודד עם מצב טבעי בכוחות עצמה, כוחות שיש לה.

לבסוף, אני מסייגת ואומרת שעם כל זה, אני מורידה חום באמבטיות וברטיות, כי טוב לה במים והיא מרגישה טוב יותר כשעושים את זה, אלה דרכים לא אגרסיביות בעיניי. אני גם יודעת לגמרי שאני אתן אקמול אם אני ארגיש שרבה התועלת על הנזק. אני תמיד משווה. זה לא עניין דתי עבורי. אני בטוחה שאם אחווה את המצב כמסוכן יותר עבורה אילו לא אוריד את החום בצורה כזו, אז מיד אעשה את זה.

אני מורידה חום באמבטיות וברטיות
גם אנחנו...

אבל לפני הפרכוס זה לא עזר
לא אמבטיה עם חומץ..
לא גרביים עם חומץ..
כלום...

לא יודעת אם פעם הבאה אתן אקמולי בחום יותר נמוך.. אבל בטוח זה יעבור לי בראש..

לגבי מה הם מרגישים - לא יודעת מה שלך הרגישה - שלי היה מבוהל.
הוא חזר להכרה והיה בהיסטריה ומותש באותו זמן..
קשה לי להאמין שהוא נהנה הוא נראה מאד מבוהל ממה שקרה וגם שניה לפני שהוא התחיל לפרכס הוא צעק - צווחה אחת אומללה..
מכל מה שקראתי הבנתי שזה אופייני לפרכוסי חום - הרבה ילדים צווחים רגע לפני וכשהם מתעוררים.

בזמן הפרכוס לא עשיתי כלום - הוא היה לי בידיים וחיכיתי שזה יגמר ..
אח"כ בבי"ח וגם הרופא ילדים אמרו לנו שאלה בדיוק ההנחיות - לבדוק שהילד במקום בטוח [שלא ידפוק את הראש או משהו כזה] וזהו...
לא צריך להוציא לשון לא צריך כלום - כמו שזה מתחיל זה יפסיק.

ולגבי דלקת קרום המוח - שזה החשש העיקרי בפירכוסים כאלה - הילד שלי לא מחוסן - בבי"ח אפילו לא שאלו על זה האמת, אני מניחה שהיו פחות אדיבים לסירוב האשפוז שלנו אילו ידעו שהוא לא מחוסן - אבל תהינו האם זה מעלה את הסיכון? האם בגלל שיש לו נטיה לפירכוסים הוא יותר חשטף ואולי כן כדאי לחסן?
בנתיים כאמור לא חיסנו - אבל מתלבטים...

האם ייתכן שהיא אפילו קצת נהנתה מזה? כאילו, כזה RUSH לראש... לא יודעת

כשזה קרה לתמר, אני גם תהיתי איך זה היה בעבורה. מכיוון שרגע לפני שזה קרה היא קראה לי אמא - כאילו היא ידעה שמשהו מגיע. מעבר לזה בזמן הפרכוס זה היה נראה כאילו היא מדברת מאוד מהר עם מישהו.
היתה לי תחושה שהיא עוברת איזושהי חוויה שקשורה לעולמות אחרים.
באנתרופוסופיה מתייחסים לזה כאל התנתקות מהגוף. (הספר עדיין לא על ידי).

פו, (מה שאני אגיד עכשיו הוא לא עלייך ולא על האביר שלך, אבל הוא חומר למחשבה באופן כללי. אנא אמרי לי מה דעתך.)

כשאני בבריכה, שמתי לב שכאשר מצלילים תינוקות יש שני אספקטים מאד מהותיים. האספקט הפיזי והאספקט הרגשי. אני תמיד אעשה את זה בהסכמה ובהבנה מלאה של ההורה (תתפלאי, יש כאלה שלא) ותמיד אבדוק, ככה ביני לבין עצמי, אם אני מרגישה מתח מן ההורה לגבי הפעולה. אם אני לא חשה מתח, אני מצלילה את הילד אל ההורה, ומנחה אותו להמשיך תנועה. ההורה מעביר התרגשות, התפעלות, שמחה... אם ההורה חווה מתח סביב העניין, אני מצלילה אל עצמי. ביציאה מן המים, קורה דבר מאד מעניין. הם יוצאים, משחררים את הנשימה, ואז מסתכלים באינטנסיביות על הפנים שלפניהם. כאילו שואלים אם זה אמור להדאיג אותם או לא. אני מחייכת אליהם, שמחה שהם יודעים לצלול באופן טבעי. פיזית, הם צוללים באופן מושלם.
יש הורים שאומרים לי "אני בכלל לא מודאג" אבל הם משדרים מתח. אפילו אם הם מחייכים, רואים בגבולות הפנים בצידי העיניים ובצידי הלחיים שהפנים במין מתיחה כזאת. הילד קולט את זה מקילומטר. אחרי כמה רגעי התבוננות (ולא מיד ביציאה מן המים) הוא יתחיל לבכות. גם אצלי הם מקטרים לפעמים. קלות קלות, מן תלונות כאלה עדינות, חצי שיעול כזה. אז מתחבקים, ובפעם הבאה עובר הרבה יותר טוב.

כשילד מתקרב לבעל חיים גדול (נגיד כלב, או בסוואנה אל חיה אחרת...) זו יכולה להיות חיה מאד מאד מסוכנת ומפחידה, וזו יכולה להיות חיה שלווה ונעימה. הוא מסתכל על אמא ואבא שלו כדי לראות איך הם מגיבים. (לא אומרת לאילו מסקנות הוא יגיע, רק שהוא מתבונן ולוקח את זה כקלט, הרבה פעמים קלט משמעותי מאד.)

כשהילדה שלי טועמת משהו חדש, היא קודם כל בודקת אם אני אוכלת את זה גם, ומה התגובה שלי לזה. אינטואיטיבית רואים הורים עושים "אמממ..." ופרצופים של "וואלה כמה טעים לי!" כשהם אוכלים דברים שרוצים לעודד את אכילתם כמו כרוב ניצנים (אני ממש אוהבת, אבל זו הדוגמא שעלתה לי:-)) ופרצופים של גועל כאשר זה משהו שממש לא טעים להם אישית (בצל טרי?) או משהו שהם לא רוצים שהילד יאכל (אקונומיקה) וזה עובד, כי זה מנגנון השרדותי.

ומה הקשר לענייננו? שאי אפשר לבודד את המתח העצום והפחד שכולנו חוות כשהילד שלנו מפרכס. ברור לי שיש המון ילדים שזו חוויה ממש קשה עבורם ושהם עוברים אותה עם הרבה ובהלה. אני תוהה האם אפשר באמצעות עבודה עצמית להגיע רגוע לסיטואציות האלה, ואז אולי לאפשר לילד לחוות אותן כמו שהן.
כמו ש{{}}מים שקטים אומרת, כהתנתקות מן הגוף. כמו שלי נראה במבט לאחור, כחוויה בכלל לא טראומטית. כחוויה שאולי צריך לתת לה להיות, בלי לפחוד ממנה.

הרי יש לזה הקשר גנטי חזק. לו חיינו בשבט והיתה לנו גנטיקה מפרכסת, היינו רואים ילדים מפרכסים ואמהות לא לחוצות, זה בטוח היה משנה את התפישה והחוויה שלנו.
(למקרה שזה לא ברור, הכל פה הוא שאלה ונעלם גדול עבורי. אני לא יודעת כלום, אני תוהה. אני מנסה להכליל את ההתבוננות שלי ואת נסיון החיים שלי ושל אחרים לכדי משהו שמאפשר לי להשאר נינוחה גם עם זה.)

בתחושה שלי הפרכוסים של תמר היו שלי ולא שלה.
זה היה בתקופה של תחילת ההריון שלי, אני הייתי עסוקה בבחילות ובלחשוב על פתרונות לחזור הביתה, הייתי במתח גדול, והרגשתי כאילו כל תא בגוף עומד להתפוצץ. ואותו לילה של הפרכוסים היה לילה לפני שבעלי התחיל לעבוד, מה שהיה אמור לשנות את סדר החיים בצורה משמעותית.

אני חושבת שהתגובה שלה היתה קשורה לזה. שנינו לא היינו נוכחים. כאשר זה קרה הרגשתי כאילו היא מפרקת משהו מהמתח שלי. ומחייבת אותי לחזור לקרקע.
אני מאמינה שילד אמור להיות בריא, ואם הוא יוצא מאיזון זה בגלל שאנחנו יצאנו מאיזון. הקושי הגדול הוא להחזיר את עצמנו לאיזון.

כך צפריר שפרון עזר לי. ניהלתי איתו התכתבות ברמה יומית, וכל מחשבה שעלתה יכולתי לכתוב - והתגובה שלו החזירה אותי לאיזון.
לא שאני לגמרי מאוזנת עכשיו (-: אבל האירוע הזה הוציא אותי מתפקוד נורמלי.

כמובן שזה רק היה הטריגר למשהו עמוק יותר.
אבל לא לכל אחד יש כח להתעסק בזה. וכמו שהבנזוג אומר - אני מהחופרים.

מתוך הספר המבוסס על אנתרופוסופיה- ילדות בריאה: "על ראש הילד יש לשים מגבת ספוגה במים קרים, תוך הקפדה לא לכסות את האף והפה. את ידי הילד יש להצמיד זו על זו בחוזקה, בצורת X. תנועה זו לקוחה מהאוריתמיה המרפאה (תראפיה בתנועה שהתפתחה במקביל לרפואה האנתרופוסופית). התנועה של הצלבת איברים תוך מגע ביניהם, עוזרת לאדם להיות מועד לחוויית ה'אני' שלו. לכן היא מתאימה לפרכוסי חום, שאינו אלא הסתלקות פתאומית וקצרה של אותו 'אני' מתוך האורגניזם."

בספר מוסבר שפרכוסי חום באים מהסיבה שהחום לא מתפזר בכל הגוף אלא נשאר בראש.
עוד הוא אומר שתכשירים להורדת חום לא עוזרים כי זמן ההשפעה שלהם הוא לא מיידי.

לה לי

בתחושה שלי הפרכוסים של תמר היו שלי ולא שלה.
אני גם חולה כרגע. בכלל הבנתי שאני חולה כשלא הצלחתי לעמוד בלי להתנדנד בשיעור יוגה. מדהים איך יציאה מאיזון קורית בכל הרבדים...

קשה לי לא להיות רציונאלית בקשר לזה. נהר בשלבי הסיום של לידת שלוש שיניים טוחנות. כמעט כל הילדים במשפחה שלי מפרכסים. מצד שני...

בספר מוסבר שפרכוסי חום באים מהסיבה שהחום לא מתפזר בכל הגוף אלא נשאר בראש.
האם את מוכנה לפרט? כי תראי, אני ממש נשארת בראש, די קשה לי לפזר דברים לגוף... אבל הי, אני עובדת על זה...

(כלומר, מצד שני, יש לי משפחה ממממאאאד רציונאלית, מאד משכילה, מאד בראש. קשור?)

גם אני וגם תמר מאוד בראש - מעניין.

אני חושבת שרטיות על השוקיים עוזרים לפזר את החום בגוף בצורה שווה.

_ומה הקשר לענייננו? שאי אפשר לבודד את המתח העצום והפחד שכולנו חוות כשהילד שלנו מפרכס. ברור לי שיש המון ילדים שזו חוויה ממש קשה עבורם ושהם עוברים אותה עם הרבה ובהלה. אני תוהה האם אפשר באמצעות עבודה עצמית להגיע רגוע לסיטואציות האלה, ואז אולי לאפשר לילד לחוות אותן כמו שהן.
כמו שמים שקטים אומרת, כהתנתקות מן הגוף. כמו שלי נראה במבט לאחור, כחוויה בכלל לא טראומטית. כחוויה שאולי צריך לתת לה להיות, בלי לפחוד ממנה._
לא יודעת אם כתבתי כאן אבל בתור תינוק הוא היה עושה הפסקות נשימה בבכי.
כל פעם שמשהו לא היה מוצא חן בעיניו הילד שלי היה בוכה ומתעלף..
בפעמים הראשונות נלחצתי נורא [בעיקר למשל שעליתי להביא משהו מלמעלה הוא התחיל לטפס אחרי שמעתי צרחות ואז שקט והוא נפל כמה מדרגות למטה כי התעלף]..
לאט לאט למדתי שככה הוא מגיב והפסקתי להיבהל - הייתי לוקחת ושמה אותו על מזרון [שיהיה במקום בטוח] ויוצאת מהחדר עד שהייתי ושמעת אותו קורא לי [+התעורר והבין שהוא לבד]. זה מיתן את הפסקות הנשימה אבל לא הפסיק אותן.
לי הייתה תחושה באיזשהו שלב שככה הוא מרגיע את עצמו. הוא לא מצליח לצאת מהיסטריה שהוא הכניס את עצמו את אז מפסיק לנשום ומתעלף ואז חוזר מבוהל אבל פחות בהיסטריה.

אבל כאן הוא בפירוש הגיב אחרת - הוא הרגיש רע [חום גבוה וירוס וכל מיני תענוגות]... הוא צרח צרחה שנשמעה כמו קריאה לעזרה ואז התחיל לרעוד בכל הגוף כשזה הספיק הראש צנח הוא התעורר התחיל לבכות שוב צרחה ושוב פירכוס ושוב התעלפות. [אני לא בטוחה אם כן או לא הייתה גם פעם שלישית]
וכשהוא התעורר סופית הוא היה ממש מבוהל.. הוא נאחז בי כמו קופיף והיה עם מבט מפוחד בעיניים. בקיצור לי היה נראה שהוא פשוט מבועת ממה שקרה..

וחייבת להגיד שמאחר וקראתי קודם על פירכוסי חום ברגע שהוא התחיל לפרכס ידעתי לזהותש זה פירכוס חום ולכן גם סירבתי להצעת המוקד להזמין אמבולנס והחלתי לנסוע קודם למוקד לקבל הפניה -הורדנו מהלך ועשינו הכל ביותר רגוע..

כן זה היה מפחיד לראות אותו מפרכס ככה.. אבל זה היה מפחיד תוך כדי לא לפני ולא אחרי..

אוףף נראה לי שאני בכלל לא מצליחה להסביר את עצמי..
שולחת ככה ומקסימום מחר כשאהיה יותר בפוקוס אקרא ואערוך או אמחוק..

אוףף נראה לי שאני בכלל לא מצליחה להסביר את עצמי..
פו, לי את מובנת.
@}

האם את מוכנה לפרט? כי תראי, אני ממש נשארת בראש

קודם כל המרגיעון שיצא לי- החסרונות הם היתרונות..

לגבי הבקשה לפרוט- מה שהוא מסביר זה שחום מתחיל מהראש ואז מתפשט לשאר הגוף.
כשלילד מתחיל לעלות החום במהירות והחום לא מצליח לזרום ולהתפשט בכל הגוף אז, ה'אני' של הילד מנסה לפתוח את הזרימה ע"י הפרכוס.

ולגבי ההשארות בראש שלנו כבוגרות- יש הרבה טרפיות בתנועה שעוזרות לשחרר את הראש...(אולי זה מן תחליף לפרכוס).

חיבוק גדול.

עוד משהו שקראתי לגבי הפרכוסים - שבילדות אפשר לסבול מפרכוסים כאשר יש בעיות במעיים. ובאותה תקופה תמר אכן סבלה קשות מעצירויות - כל יציאה היתה כמו לידה. עצירות זה עוד משהו שתקוע, לא? רק במקום אחר.

שליחה על ידי Manty_T* » 06 יוני 2007, 17:38

בלת"ק
בני הבכור היה מפרכסן. מגיל שנתיים עד גיל 5 הוא פירכס בערך 6 פעמים.
בפעמים הראשונות הייתי מאד היסטרית..
אחר כך נרגעתי. החום היה עולה, היתי משכיבה אותו על בירכי, מחכה לפירכוס, נותנת לו לעבור, וממשיכה כהרגלי. יצא לי פעם לדבר בדיוק עם אימי בטלפון. באמצע משפט פתאם הפסקתי לדבר. אימי שאלה "מה קרה?" עניתי לה "הילד מפרכס, תני לי עוד שניה.. טוב אפשר להמשיך, הוא הפסיק" היא היתה בהלם.
אבל באמת, אין מה לעשות נגד זה (בעצם הרופא פה נתן לי תרופה אנטי פירכוסים לתת מרגע שהחום עולה מעל 37.5, אך אותי התרופה הרבה יותר הפחידה מהפירכוסים).
אני גם לא מנסה להוריד חום. בשום דרך..

הפעם האחרונה שהוא פירכס היה כשחזרנו מטיול לקנדה. עלינו על האוטובוס בשדה התעופה, ושניות אחר כך הוא התחיל לפרכס. בעלי ואני שמרנו על ארשת פנים נינוחה בכדי לא להבהיל את הנוסעים ולגרום לעיכובים מיותרים.
מתרגלים.
וזה עובר (כאמור, לא חזר על עצמו מגיל 5. כיום הוא בן 9).

אני גם לא מנסה להוריד חום. בשום דרך..
מקווה שאנחנו בדרך לשם... בינתיים יש עלינו המון לחץ להוריד חום. לי ממש היתה הרגשה שזה מעכב את המחלה ומאריך אותה שלא לצורך.
כאמור, לא חזר על עצמו מגיל 5.
טפו טפו שלא יחזור גם.. בגילאים האלה זה כבר לא פרכוס חום.

שבילדות אפשר לסבול מפרכוסים כאשר יש בעיות במעיים
מעניין מאד! במחלה הזו היא כמעט ולא עשתה קקי, וכשסוף סוף בא קקי גדול ובריא, הוא היה מלווה בהזעה ובירידת חום.

שליחה על ידי שרון* » 06 יוני 2007, 22:02

בני בן ה-4 עבר השבוע את פירכוס החום השלישי שלו. אחרי הפירכוס הראשון שהיה מפחיד בטירוף התחלנו להשתמש באקמולי כל פעם שהופיע חום (בהמלצת הרופאים),ועדין לא נמנענו מהפירכוס השני.הרופאים נתנו לנו להבין שקשה למנוע פירכוס כיוון שהוא יכול להופיע בעליה של חום ואפילו גם בירידה. אחרי יעוץ נוסף עם רופא אנטרופוסופי החלטנו לתת לילד לחוות חום אמיתי ללא תרופות. זה לא היה פשוט בכלל ונעשה מאד בהדרגה. בהתחלה נתנו לו להיות בחום מספר שעות ואח"כ אקמולי. בשלב יותר מאוחר (אומרים שהפירכוס מופיע ב 24 שעות ראשונות) חווה חום במשך היום ורק בלילה נורופן (כדי שגם אנחנו נוכל לישון). עברה כך שנה וחצי שמתוכם היו מחלות חום ללא תרופות כלל. היינו בטוחים שהסיפור מאחורינו. השבוע בני קיבל את הפירכוס השלישי, ושוב אותו לחץ ואימה. כמה דקות וזה עובר. דקות כמו נצח.
חיזוק לסיפור המעיים- הפעם היה לו וירוס קשה בבטן שגרם לו לשלשל יותר מפעם בשעה, הגיע לבית חולים כשהוא מיובש,וחום של 41.5 שאקמולי לא הצליח להוריד וכמובן פירכוס.
בני גם עבר בדיקת א.א.ג שיצאה תקינה. אומרים עד גיל 6 וזה עובר.

שליחה על ידי מאיה* » 07 יוני 2007, 09:51

טוב. עברנו את זה. והיום התפנתי סוף סוף לעכל את כל הסיפור.
תודה על ההתייחסות ד.א.
בסופו של דבר נתנו עוד אקמולי אחד בלילה וזהו. החום לא עלה על 38 והתגברנו. עכשיו גם אפשר להוסיף שכל זה קרה מספר ימם אחרי שגלי (בן ה 9 חודשים) חטף אלרגיה למשהו (ישנו בפארק בקיבוץ באוהלים) וקיבל קוצר נשימה ושימחה וששון...
ניצן - הרבה חומר למחשבה נתת לי ותודה.
האם ייתכן שהוא אפילו קצת נהנה מזה? (עוד לא לגמרי פיענחתי את חוקי הכתיבה כאן... איך מעבים את השורה שאליה רוצים להתייחס?)
בכל מקרה - לא נראה לי. הוא היה שפוך לגמרי אחרי זה, עייפות, בכי - ממש כמה שעות של התאוששות. אני בהחלט מסכימה איתך שהחוויה שלו היא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו אנחנו חווים את העניין (כן, בדיוק כמו בהצללות הראשונות שלנו) אבל עדיין - הרעד, החום, ההקאה וכל מה שנילווה להם לא יוצרים אצלי תחושה של חוויה נעימה. אחרת כן - אבל לא נעימה.
היום, אחרי שקראתי את כל מה שאפשר שנושא וההבנה שאין בזה שום סכנה - אני מרגישה שאני קצת יותר מוכנה לפעם הבאה. באיזשהו מקום אני אפילו מצפה לה, אולי כדי לעשות תיקון להתמודדות ההיסטרית שלי. ואז גם אולי אוכל לתת תשובות אחרות בהקשר לחוויה של רוי (ושלי).
לגבי החום - אני מסכימה עם כל מה שאמרת. עדיין קשה לי ליישם את זה. בכל מקרה האקמול מגיע רק בשלב בו רוי ממש מעוך, וסובל ואנחנו לא מצליחים לייצב אותו. ד.א. בפעם הקודמת הורדנו חום עם חומץ (רטיות של חומץ מהול במיים על הרגליים) והוא מייד פרכס. בדיעבד אמרו לנו שמאחר והחומץ מוריד בצורה ישירה ומהירה חום - הוא גם יכול ליצור פרכוסים.
בפעם הזאת לאחר הפרכוס היה עדיין חום גבוה. רוי ישן ולא הצלחנו להעיר אותו. מה היית עושה במקרה כזה? מה יכול לקרות עוד מחום גבוה מאוד שלא מורידים אותו?

אצלנו היתה תופעה מעניינת. הילדה פרכסה 3 פעמים, כולן בחודש פברואר, שנה אחרי שנה. כששבועיים קודם הופיעה תמיד דלקת אזניים. היא לא צרחה קודם או משהו כזה. בפעם הראשונה כן, כי זה היה תוך כדי בדיקת רופא (אחיה היה עם חום כבר כמה וכמה ימים אז בסוף הלכנו לרופא ולקחנו גם אותה כי גם לה התחיל באותו יום). זה היה מאד מבהיל הייתי בטוחה שזהו, הילדה הלכה. פעם שניה זה קרה תוך כדי משחק עם חברים. בפעם השלישית זה קרה כשאמא שלי שמרה עליה (אני הייתי חולה והלכתי לישון). בפעם הז כבר פחות נבהלתי ובכ"ז.. מאד לא סימפטי. מגיל שלוש וחצי זה לא קרה שוב ועדיין כל פברואר אנחנו שמים יותר לב אם הילדה חמה..מהנסיון שלי גם כשכבר ידענו שהיא עם חום וניסינו להוריד - עדיין פעם אחת היה פרכוס. זה עולה בן רגע ואי אפשר לעצור את זה.
נראה לי שהטראומה מזה היא של ההורים ולא של הילדים. כל פעם היא היתה מותשת אח"כ אבל אחרי שעתיים שלוש חזרה לתפקד כאילו כלום ורק אנחנו ישבנו המומים...

אאאאאאאאאאאאאא
לא רוצה להיות דרמטית, אבל זה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים: בן השנה וחצי היה לא רגוע, אבל לא משהו קיצוני, התחיל להתחמם אבל לא היה נורא חם, חשבתי שיניים.
פתאום, דוקא ברגע שהיה מבסוט יחסית, ישב ותופף עלי, איבד את המיקוד במבט, גילגל עיניים, הפיל את הראש ושקע בעילפון. יצאתי החוצה, רצתי, צעקתי והילד- שק תפוחי אדמה! ככה היה מעולף איזה 6 דקות. בסופו של דבר נכנסה לבית רופאה וביקשה למדוד חום, תוך כדי המדידה הוא התעורר (החום היה 38.6 לא גבוה כל כך).
אני יודעת שאני באופן כללי מאוד לחוצה ממחלות של הילדים שלי (למרות שאחרי שהן עוברות אני די קולית).
עד גיל שנה אני בפחד ממשי שכל מחלה תמית אותם, אחרי גיל שנה אני רק חוששת מנזק בלתי הפיך... איכשהו כל מחלה גם גורמת לי לרגשות אשמה.
עם זאת גם מהטיפול התרופתי אני מפחדת. אולי הלחץ שלי הוא מה שמרפא אותם בסופו של דבר?
אולי מה שאומר לא משרת את מטרות הדף, אבל אני אעשה הכל הכל כדי שזה לא יקרה שוב, אם בעבר הייתי נמנעת ממורידי חום- איתו כבר לא.

_כשהיא רק נוצרה אני אמרתי לעצמי שאני מראש מגדלת את ילדי השלישי.
את ג-ד-ו-ל-ה !_

מורידי חום לא לא לא לא לא משפיעים על פרכוסים.
רק על הכבד הקטן.

אבל אני אעשה הכל הכל כדי שזה לא יקרה שוב
לא בטוח שיש מה לעשות, וברוב המוחלט של המקרים זה לא קורה שוב. אם קורה שוב זו אינדיקציה לבעיה (שאולי לא כדאי להשתיק?) פעם יחידה זה גם נפוץ יחסית וגם גנטי.

מקווה שתחושו בטוב במהרה

_תודה

אני קוראת את זה עכשיו, ב 2 בלילה אחרי ששלשום הבת שלי, בת שנה ושמונה פרכסה לראשונה ואתמול הוסיפה פרכוס קטן. היום כבר קמת לגמרי בסדר אבל אני ממש לא רגועה זו חוויה כה מלחיצה. והלוואי והייתי יכולה לנהוג ברוגע, ברור לי שכל החרדה הזאת לא תורמת, מצד שני מנסה לקבל את עצמי באהבה. גם את הפחד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאלה לי-
יש לי ילדה בת כמעט שנתיים.
פרכסה פעמיים- פעם בגיל 7 חודשים ופעם לפני כחודש.
חוץ מהעובדה שזה מאוד מבהיל...
בשתי הפעמים קרה אותו דבר: הרגשתי שהיא מאוד חמה- לא מדדתי כי היה לי ברור שהחום מאוד גבוה- נתתי לה אקמול או נורופן, ושניה אחרי שהיא בלעה התחיל הפרכוס.
אני תוהה לעצמי אם זה סתם מקרה- אם היתה מפרכסת בכל מקרה- או שיש איזה קשר בין הבליעה, או ההתנגדות שיש לה לבליעה- לבין הפרכוס.
ברור לי שאף רופא קונבנציונאלי לא יכול לענות לי על השאלה הזו.
אבל זה מענין אותי- בעיקר כדי ליישם בפעם הבאה שיהיה להחום גבוה- האם לתת אקמול או קודם לנסות להוריד באופן טבעי.
תודה מראש על תשובות מחכימות!

היה לי ברור שהחום מאוד גבוה- נתתי לה אקמול או נורופן, ושניה אחרי שהיא בלעה התחיל הפרכוס.
לדעתי, התשובה הכי פשוטה היא שהחום הגבוה גרם לפרכוס שכבר התחיל "לחמם מנועים" בסתר, עוד לפני האקמול, וברור שהאקמול לא היה יכול למנוע את זה, כי הוא הרגע נכנס.
אולי המאמץ שבהתנגדות גרם לעליית חום שהיתה טריגר נוסף, או זרז, אבל קשה לי להאמין שהיחיד.

תודה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בתנו בת שנה וארבעה חודשים, פרכסה בפעם הראשונה לפני כמה לילות.
התעוררנו באמצע הלילה, כשהיא רועדת ורותחת מחום, ותוך רגע התחילו פרכוסים.
העיניים התגלגלו להן, הלסת נסגרה בחוזקה, והילדה לא היתה עמנו.
החזקתי אותה בידיי כך שהראש שלה היה מוטה מטה, שלא תחנק מכל הליחה שנאגרה בפיה,
וחיכיתי שיגמר. דיברתי אליה ברכות, אבל היא ממש לא היתה איתנו. זה היה מלחיץ מאד.
אשתי אומרת שהייתי קול לגמרי.
עכשיו שתינו בטראומה.
הילדה קמה בבוקר למחרת מחוייכת ומבסוטה. לא ניכר כי זוכרת דבר ממה שקרה.
לא היה לה חום לפני שהלכה לישון, אבל כן השתעלה.
אחרי הפרכוס הורדנו לה חום עם נורופן (בד"כ לא מורידות, אבל מאד נבהלנו, מה גם שהיה אמצע הלילה ולא היה עם מי לדבר ולהתייעץ).
אז מה אומרות באמת אין מה להלחץ? אם יש לה חום שוב מתישהוא, לא להוריד חום, מפני שזה לא קשור לחום, אלא לעלייה החדה והפתאומית?
הבנתי נכון? פשוט להמשיך להיות קול - לנשום, לחבק, לאהוב ולהשתגע?
(אהבתי את ההמלצות האנתרופוסופיות, או מה שהן).
יש עוד המלצות?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הרגע חזרנו ממיון אחרי שביליתי את הערב סביב הפרכוס הראשון בגיל 3.5 (באפריל בן 4). האימה וההיסטריה שאחזה בי.. אי אפשר לתאר. הייתי בטוחה שהוא מת או שנגרם לו נזק קבוע כי הוא הכחיל לא נראה שייך יותר. לא איתנו... פשוט לא כאן. במיון הרופא המתמחה המקסים בצורה בלתי רגילה (תודה שאתה קיים אורן) הסביר שהמונח פרכוסי חום הוא לא מדויק ומעט פאסה. ככל הנראה לא החום עצמו גורם לזה אלא אותו חיידק או וירוס. ופשוט יש כאלה שזה יקרה ויש כאלה שלא. וגם כשמורידים חום זה קורה... וראיתי פה דוגמאות בתיאורי ההורים.
להוריד? לא להוריד? תמיד היינו נגד להוריד סתם ולהסתכל על הילד ולא על המד חום (לרוב אנחנו בכלל לא בטוחים איפה הוא) תוך העדפה לתת לגוף להתמודד. לרוב זה נגמר באמבטיית קצף לשמחת כולם וטיפות הומאופתיות . אבל כרגע אני אחוזת אימה. זה היה סרט היצ'קוק לא פחות...

ברור שלהוריד.
גם כי מעל טמפרטורה מסוימת זה מסוכן, וגם כי הילד סובל כשהוא חולה ואקמול וכו' גם מקל על הסבל.

לגבי הרופא, ממה שאני יודעת פרכוסי חום נגרמים מחום גבוה או מירידה דרסטית בחום כמו באמבטיה קרה או חומץ על המצח, וגם אז עלולים לפרכס.
תיאוריות על חיידקים או וירוסים שגורמים לזה אולי נכונות אבל זה לא משהו מוכח כרגע.

לגבי כמה אקמולים וכאלה מזיקים, הם יותר מועילים ממזיקים וגם אני אחת שלא רצה לרופאים, האמיני לי... בעוף שאתם אוכלים ובירקות ובאוויר יש הרבה יותר חומרים מזיקים מאקמול פעם ב..

לגבי להסתכל על הילד, תעשי טובה ותרפי מהדבר הזה. זה מתעתע וסובייקטיבי וילדים משתנים כל הזמן, ממש לא משהו להסתמך עליו.

אני דווקא ממש לא בעד להוריד חום, לא בגלל החומרים המזיקים באקמול, אלא במקרים קיצוניים , החום הוא חלק ממנגנון התגובה וההגנה של הגוף, וכשמורידים חום פוגעים ביכולת של הגוף להפטר מהפתוגן. אצלי זה הוכיח את עצמו עד כה

התבוננות בילד מאוד חשובה וגם אני הייתי וודאי רצה למיון במקרה כזה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

החום כשלעצמו לא מסוכן. בלבוסטה זו טעות נפוצה. אין לטיעון הזה שום אחיזה. במוח יש מנגנון שמונע עליה מעל החום הדרוש בכל מקרה ומקרה יש לחום ייעוד של כמות ואופן וזה משתנה מפאטוגן לפאטוגן. מזמינה אותך לראות הרצאות של רופא הילדים דר רימר אימנולוג ורופא ילדים. אבל לא זו הנקודה. אני פשוט הפסקתי לתפקד איבדתי את כל השיקול דעת .אני אפילו מפחדת להיות לידו. ובטח שלא להישאר איתו לבד. בטח במצבי כרגע בחודש שישי. כנראה שאין לזה יותר מדי היגיון אבל החוויה של אתמול היתה ונשארה מאד חזקה. ולהוריד חום זה פשוט להפריע למ. החיסון לעבוד. איזו דילמה איומה...

בדף חום גבוה יש סיכום יפה, כתבו שם גם רופאים.

שקשוקית מקווה שאתם כבר מרגישים טוב יותר.
רק אומר שאמנם עדיף לא להוריד חום אבל המערכת החיסונית תפעל גם עם הורדה וזה לא נורא להוריד.
אני ממש ממש מבינה כמה זה טראומתי ואם יקל עלייך להוריד את החום זה נראה לי עדיף מאשר שהוא יראה את החרדה על פנייך כל הזמן.
לאט לאט החיים ישובו למסלולם והאמון ישוב ותוכלי לחזור ולהסתכל על הילד ולא על המדחום.

ובלבוסטה, להסתכל על הילד זה לא משהו אישי לילד שיכול להשתנות אלא בודקים כמה הוא חיוני לעומת אפאתי. זה גם אחש הדברים שרופאים עושים כשהם בודקים ילד וצריכים להעריך את מצבו. היתרון של הורדת חום כמעט בכל מחלה הוא רק נוחות הילד.
אם הוא לא סובל יותר מדי ויכול לנוח אני לא מורידה.
גם לעצמי מורידה רק אם ממש חייבת לתפקד במרץ עם הילדים.