פעוט מבקש עצמאות

אנונימי

דף זה מרכז את כל השאלות והתשובות מהדפים: גיל שנתיים הקשה ו- גיל שנתיים הנורא.
ניתן כמובן להוסיף שאלות שעוסקות בגיל שנתיים או בכל גיל שבו ה- פעוט מבקש עצמאות.
כמו כן, נערך לכאן הדיון מהדף נשפך מיץ שבעצם החל בדף אימפוטנציה ביתית

שלום
זו פעם ראשונה שאני קוראת ונפגשת עם אתר זה. נראה כי יש קווים דומים באידיאולוגיה שלי לשלכם.
אני אמא לילד בן 2.5 ותינוקת בת 5 חודשים. בני פיקח ובוגר לגילו ולאחרונה כל דבר "לא רוצה" והרבה דווקא, בעיקר לאבא (שמגלה חוסר סבלנות). כמובן שהולדת האחות השפיעה ותשומת הלב הרבה שקיבל מתחלקת אך אני מוצאת את עצמי מפשרת בינו לבין אביו או עושה הכל בעצמי (אמבטיה, לבוש, אוכל וכו) כדי למנוע צעקות ולפעמים גם איזה פליק. מה לעשות? הרי אי אפשר להלחם כל היום ויש ימים שהכל זורם נהדר עד 8 בערב שאבא מגיע מקבלים אותו בשמחה ו...משהו משתבש. לאחר כמה שיחות ביני לבין בעלי הוחלט לקבל איזה ייעוץ אולי מכון אדלר?

אני אישית לא מאוד אוהבת את שיטת אדלר. לדעתי שווה ללכת למישהו יותר "פתוח" אם אתם בעניין של "באופן טבעי". יופי שהחלטתם ללכת לייעוץ הרבה פעמים עצם ההבנה של "מה כל כך מעצבן אותי בדווקא שלו?" יכולה לפתור כמעט לחלוטין את הבעיה.

עידית,
שתי חברות שלי פנו למכון אדלר לייעוץ, וסיפרו שזה מאוד עזר לכל המשפחה.
לנו מאוד עזרו הספרים של פייבר-מייזליש , כמו: איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו,
למרות שהרבה פתרונות מתייחסים לגילאים מבוגרים יותר. (יש פירוט בדף- ארון הספרים ההורי)

אם כבר ייעוץ, הייתי הולכת ל-אורנה שפרון. עוד המלצות יש בדף ייעוץ נפשי באופן טבעי.

אם את רוצה להתרשם משיטת אדלר, נדמה לי שיש פורום יעוץ בשיטת אדלר בתפוז. לא הצלחתי למצוא אותו עכשיו.

הפורום בתפוז כנראה נסגר.
גם אני לא מחסידי אדלר.
ממליצה לך על "הורות יעילה" של ד"ר תומס גורדון.

תודה לכולכן,
אנסה מהכל. מה שיצליח יצליח.

ישנה יועצת מקסימה ומופלאה שכבר המליצו עליה באתר, מדהימה עם ילדים (וגם בכלל...) בשם נעמי גבע.
היא גרה באזור ת"א , וגובה מחיר שווה לכל נפש.
מפאת פרטיותה הטלפון לא יצוין כאן - אבל אם את בעניין תשאירי דוא"ל או טלפון, ואצור איתך קשר.בהצלחה @}

מהי הביקורת שלכן על אדלר?

יש לי כל מיני תחושות לגבי אדלר. אני בכוונה אומרת תחושות ולא דעות, כי אני לא יודעת מספיק.
אין לי ספק שהשיטה עובדת ברמה המעשית ושגם ברמה העקרונית יש בה רעיונות מוצלחים. לטעמי זה מטיל יותר מדי אחריות על הילד, יותר מדי הפרדה בין הילד להורה מגיל צעיר. הילד אחראי על חייו בקיצוניות כזו שלתחושתי לפעמים פשוט אין לו על מי להישען.
לדוגמא, גם אני בעד שילדים יפתרו סכסוכים בינם לבין עצמם בלי לערב את ההורים, אבל אחריות ההורים לוודא שאכן יש לילדיהם כלים מספקים לעשות כך. לפי אדלר, שוב - להבנתי המוגבלת, צריך לזרוק את הילד למים הקרים ושיתמודד לבד. אלה חייו ולא חייך.

גם אני ממליצה על אורנה שפרון.

וגם אני לא אוהבת את שיטת אדלר.

אני מוסיפה חיזוק:
כשחגגנו את גיל 2, מעט אחרי, ביקר אצלנו משבר.
אולי אכתוב עליו כאן פעם.
הלכתי לנעמי גבע.
האישה הזו היא מן אוראקל חכמה מעין כמוה.
היא "רואה דרך", "רואה מעבר", ומפרשנת דברים בצורה שמחברת ומגשרת בין הגיון -רגש- ומעשה.
הרבה מהשקט הנפשי שלי, שהושב אליי אז, הושב בזכותה.

זו אותה נעמי של ה -יעוץ זוגי פילוסופי?

כן.

מעניין! תספרו קצת על הטיפול שלה בקשר לילדים, אם אפשר לעשות את זה בלי להיחשף יותר מדי. בטח יש לה תיאוריה לא פחות מדהימה מאשר בייעוץ זוגי פילוסופי.
אני חזרתי ל"הורים משוחררים/ילדים משוחררים" ושוב מגלה את הניסים והנפלאות שלהם. היום בבוקר בתי התלבשה תוך שניות ובשמחה אחרי שהתייפחה מרות שאני עוזרת לאחיה הקטן להתלבש, ולא לה (היא בת 5 ). המשפט שחול את הפלא היה "אני יודעת, את רוצה מאוד שאני אעזור גם לך להתלבש". לא יאומן.

כמה מילים על שיטת אדלר. הביעה בה היא שהם הופכים את הטפל לעיקר. הם טוענים שהעיקר שהילד יהיה עצמאי, חרוץ ואחראי. אני מוכרחה להגיד שזה לא מספיק לי. כלומר, נכון שאלה יעדים חשובים בחינוך אך אין זה העיקר אלא יותר- הדרך. אז הפתרונות שלהם פה ושם עובדים אבל אני לא חושבת שזו צריכה להיות דרך חיים- לחפש כאילו "פתרונות להסתדר עם הילדים". ילדים אינם בעיה שצריך לפתור.

יש דף חדש על שיטת אדלר אולי תמשיכו שם את הדיונים? ככה כולנו נוכל להבין יותר במה מדובר

בינתיים כבר יש אצלנו ממש הטבה, בלי ייעוצים ושיטות למיניהן אלא עם יותר הקשבה ופחות עימותים. אני מזכירה לעצמי לשתף את בני כמה שיותר בטיפול ועזרה לתינוקת, משבחת ומציינת לטובה התנהגויות טובות. לא התעמקתי בשיטת אדלר לכן אני גם לא שוללת אותה אך עם זאת אני מאוד מסכימה עם חבצלת בקשר לפתרונות וילדים. סה"כ אם השגרה רגועה וטובה ישנן חריגות ותמיד חזרה למוכר.

טוב לשמוע!

שליחה על ידי מיה* » 14 מרץ 2003, 20:38

אני רוצה קצת להתלונן, הבת שלי התחילה את רצון העצמאות שלה והיא בת שנה ותשעה חודשים. כל דבר היא רוצה לבד, רבה על כל דבר למרות שהרבה דברים אני מראש לא רבה איתה כמו ללכת יחפה בחורף בחוץ שתלך. מצד שני אני יודעת שהם מחפשים גבולות ויש לי כמובן גבולות שחשובים לי כמו לא לפתוח ויטמינים ולשחק ולאכול אותם. איך עוברים את התקופה באופן שפוי? היא כל היום בוכה וכועסת. לפעמים עולה המחשבה יאללה לצאת לעבודה ולנוח קצת. אני מרגישה שפחות כיף לי להיות איתה ולא קל לי להכיל את הכעס שלה, קשה לי גם לקבל את עצמי במצב הזה.

זה גיל הגילוי והלמידה. כל-כך כל-כך חשוב להם ללמוד כל דבר, יותר מאוכל, יותר מנוחות, יותר מעייפות. ומה לעשות, למידה כרוכה בעשייה לבד (במקום שאת תעשי בשבילה), בבחירה עצמאית (במקום שאת תחליטי עליה) וגם בשגיאות (במקום לנהוג כמו כולם או כמו אמא).
אני מציעה שבמקום לחשוב איך לעצור אותה עם גבולות, תשקיעי את המאמץ בחיפוש דרכים לעזור לה ללמוד.

למשל, במקום למנוע ממנה לפתוח את הויטמינים, תעזרי לה ללמוד (או לתרגל) את תנועת הסיבוב של המכסה, ותכניסי לקופסה הפתעה מתגמלת שהיא אוהבת. במקום למנוע ממנה לעשות דברים לבד, תנסי לחשוב איך לעזור לה לעשות אותם בעצמה -- למשל לשים דברים במקומות נמוכים יותר או להצטייד בשרפרף, לקנות כלי עבודה ובישול שיתאימו לה, וכיו"ב. בשיטת מונטסורי יש הרבה רעיונות לגבי דברים כאלה, אגב.

זו תקופת למידה לשתיכן. אם תלחמי בזה, זה באמת יהיה קשה. אם תנסי ללמוד, אני מבטיחה לך שגם תהני!

ה"לבד" אצלנו, כנראה בגלל שאנחנו כמעט לא מתנגדים לו (הכמעט, כרגיל - ענין של מצב שלנו: חוסר סבלנות, עייפות, רעב), מאוד שפוי: נסיון להתחיל לנסות לבד, ובקשת עזרה די מידית. או קבלת עזרה שלנו כשהרצון הוא להתנסות, ולא דווקא לגמרי-לבד.
יותר מזה: דברים שהם לא רוצים, נפתרים בעזרת "אתה תעשה" או "בוא אני אראה לך בדיוק".

הקושי (והענין? כשהכל טוב, הכל טוב. כשאני, עייפה/חסרת סבלנות עולים קשיים) שאני רואה הוא בצורך להיו יצירתית תמיד, אבל פתרון שהמצאתי מחזיק להרבה זמן (כי אלה לא תכמונים, אלא פתרונות שמקובלים על כולם: עלי ועל הילדים), אז לפעמים צריך "רק" לזכור אותו.

אני אימצתי את המשפט: "זה מאוד מסובך, תנסה ואם לא תצליח תבקש את עזרתי". ככה גם עודדתי אותו לנסות וגם "ביטחתי" אותו בפני כישלון.
היום אני מקבלת את זה בהפוכה. על כל שטות (רק דברים קלים שהוא יודע מזמן): "אמא, אני רוצה עזרתך". שופך אותי מצחוק.

עוד משהו. כתבת היא כל היום בוכה וכועסת. - כמה זמן זה כך? לפעמים יש תקופות הפוכות של שבוע-שבועיים וזה עובר. לקחת נשימה עמוקה ולנסות למוסס עימותים על עצמאות ולבד עוד לפני שהם קורים בשיטות שתוארו.

לנטע היתה תקופה של כשבועיים (בדיוק בגיל שנתיים) של התפרצויות זעם על כל מיני דברים קטנים, שלא יכולנו לדעת מראש מה יכעיס אותה , ואי אפשר היה להתקרב אליה ולהרגיע אותה. היא פשוט שכבה על הרצפה -ספה-שטיח עד שנרגעה עם המוצצים והבכי, כל נסיון לחיבוק/מלה היה מגביר את הקריזה. נעזרנו בהומאופט שנתן לה משהו שיעזור לגוף ולנפש לחזור לאיזון. תוך יום זה עבר.

שליחה על ידי מיה* » 16 מרץ 2003, 16:44

היי
באמת היו שבוע שבועיים קשים וביום שישי שהגיעה רגיעה. אני חושבת שחוסר השקט היה גם שלי אני בתחילת הריון ורציתי להיות עם הגוף שלי ופחות איתה.
אז שתינו נרגענו והחיים חזרו למסלול. תודה על העצות.

אז איך מעירים לדעתך לילד שנשפך לו מיץ
איך מעירים למבוגר שנשפך לו מיץ? איך את מרגישה כשנשפך לך?

"לא נורא, בוא ננקה".

אז איך מעירים לדעתך לילד שנשפך לו מיץ?
שום הערה. מקסימום "אופס" ומתחילים לנקות.
זה כשבאמת מדובר ב"תאונה" תמימה. אם הוא שופך בכוונה או עשה משהוא שהגביר את הסיכון שהמיץ ישפך (נגיד רץ עם הכוס) אז יש מקום להערה.

ומה אם המיץ נשפך בפעם העשירית, בגלל שלא נזהרים, בגלל שלא שמים את המיץ באמצע השולחן אלא בקצה, ומדובר בילד בן 10, 12 או 17????
ואיך הייתן מציעות לטפל במצב הבא:
גמרנו קניות. כבר ערב, עייפים, רוצים הביתה, והילדה בת השלוש, שהיתה נפלאה עד לפני רגע בקניות, מודיעה שהיא רוצה לשבת על המושב של הגדולים, לא בכסא הבטיחות שלה. ולא עוזר כל הסבר שזה מסוכן, ועלולים ליפול ולקבל מכה, ואסור, ובשלב זה כבר יש בכי היסטרי, וסרוב מוחלט להכנס לכסא. ולא עוזרים כל השכנועים שהבית לא רחוק, ועוד מעט אוציא ואחבק ואניק. והיא בשלה, מסרבת בכל תוקף להכנס לכסא, תוך בכי וצעקות. ואנחנו כבר עומדים עשר דקות בצד הדרך.
אני מודה - הכנסתי אותה בכוח, ונסענו הביתה, תוך המשך הצרחות כל הדרך. איזה כיף.

לגבי בת השלוש:
לא עצה או פתרון, אבל שמתי לב שהדברים האלה קורים ומסלימים כש אני גמורה וגם לא נינוחה (אולי אפילו מעוצבנת על משהו) ואין לי כוח. מובן שאיזה ילד רגיש כמו סייסמוגרף "יחזיר" לי את רגשותי בהכפלה עם איזו שטות שבכלל לא חשוב מהי, העיקר שהיא לא היתה צריכה לקרות ושאני לא טיפלתי בה מהרגע הראשון בטון הנכון ושידרתי משהו שלא הרגיע וחתך את השטות.
כיוון שבודהה אני לא (בגיל 70 כבר אמרתי?), אז ממש ממש ממש אין לי עצות. רק ניחומים.

גמרנו קניות. כבר ערב, עייפים, רוצים הביתה, והילדה בת השלוש, שהיתה נפלאה עד לפני רגע בקניות, מודיעה שהיא רוצה לשבת על המושב של הגדולים, לא בכסא הבטיחות שלה

היתה לנו תקופה כזאת. עכשיו, בסוף הקניות, אם אנחנו מרגישים שהילדים לא מוכנים לנסיעה הביתה, אנחנו אוכלים בחוץ (ממש או מהשקיות של הסופר), ואח"כ נותנים להם להתרוצץ ברחבה של הקולנוע. כשהם מוכנים - נוסעים, ואז, בד"כ, אין בעיות מיוחדות בקשירה ("אתם רוצים הביתה? בואו, שבו"). נשמע מבאס, אבל מרגע שמקבלים שסופר זה לא שעתיים אלא ערב שלם (ובעצם - מה יש לנו למהר?), ולא עומדים ומחכים עד שיגמרו את ההתרוצצות, אלא יושבים בנחת ואפילו נהנים מההתלהבות של הסדרנית, זה נהיה משהו ממש נחמד - חלק מהחיים. (מחזיר לענין של - חוויות של ארבעתנו הן בילויים וקניות, כמו שכתבתי למעלה).
זה קל כשאין גדולים יותר (ואין לי מושג איך משלבים את זה במשפחה גדולה).

אולי היא פחדה לשבת בכסא שלה? אולי האבזם היה לוהט בפעם הקודמת והיא זכרה את זה?, ראתה שם נמלה, משהו כזה?
לפני כשנה נסעתי עם בת הארבע להתארח אצל חבר. הוא לא היה בבית, לקחתי את המפתח כמו שסיכמנו מארון החשמל ופתחתי את הדלת. הקטנה במנשא, התיק כבד, והגדולה מתחילה לצרוח "לללאאאא!!! לא נכנסים!"
וככה כמה דקות. אני חטפתי עליה את אחת הקריזות הראשונות שבכור חוטף עם הגעת הילד השני. מה זה לא? כבד לי, זאת נשמטת לי במנשא, אה, והכלבים שלו תיכף בורחים ואם יש משהו שהיה לו חשוב זה שהכלבים לא יברחו, אני בהיסטריה גמורה ועוד הצרחות שלה ברקע, מנסה להרים אותה תוך בלימת הכלבים והיא בועטת ומתפתלת לי, זוועה.
אחרי כמה שעות היא באה במתיקות ושואלת אותי "אבל אמא למה נכנסנו לכאן בלי רשות? אסור להכנס לבית של מישהו אחר אם הוא לא בבית." הלכתי למות. בגלל זה היא לא רצתה. היה צריך רק להניח הכל ולשבת איתה רגע על המדרגות ולשאול "למה את לא רוצה?"

איך מעירים לילד שנשפך מיץ: המיץ נשפך, הסמרטוט על החבל, על המדרגות, באמבטיה, איפה שהנחת אותו פעם קודמת שהמיץ נשפך. אם הוא התמרח הרבה, אז גם אומרים איפה הדלי לצורך שטיפה יסודית.

ולא - אוף כמה פעמים אמרתי לך שלא שמים את הכוס בקצה של השולחן, או איזה בלאגן אתה עושה, או אני בא עייף מהעבודה וצריך להתחיל לנקות את הבית וכו' .

לילד בן - 17 כבר לא צריך להעיר. הוא כבר צריך לדעת לבד.

לגבי הכסא ברכב, יש לי הרבה פעמים את הבעיה עם הילד שלי בן השלוש. הוא רוצה לשבת בכסא של הגדולים או בכסא הנהג. לגבי כסא הנהג אני אמרתי לו שהוא הנהג באוטו של הגן ואני באוטו של הבית, וכמו שאני לא יכולה לנהוג בגן, הוא לא יכול לנהוג באוטו שלנו. ההקבלה התקבלה על דעתו וזה כבר מן פזמון כזה - אמא נהגת של הבית אני נהג של הגן. לגבי כסא של ילדים או של מבוגרים, זה אכן יותר קשה ואני חייבת לציין שזה תלוי במלאי הזמן שיש לי. לפעמים גם אני מוצאת את עצמי פשוט חוגרת אותו בניגוד לרצונו (אם כי אח"כ זה מתנקם בי, איתי לא סלחן ויכול לבכות על כזה דבר שלוש וחצי שעות).

בקשר לכניסה לכסא הבטיחות, אני באמת לא יודעת איך משכנעים ומצד שני משתדלת לא להכריח אף פעם. כפועל יוצא חזיון נפרץ ביציאה מהגן הוא לראות אותי ואת יונתן יושבים לנו באוטו, הוא בכסא הנהג מתעלל בכל הכפתורים האפשריים ואמא לידו שבוזה לגמרי פולטת מדי פעם "אולי נסע הביתה".
ועוד מצב דומה הוא כשאני באה לקחת אותו מהגן. אני באה ראשונה בין ההורים ולא פעם אנחנו יוצאים אחרונים, כשכבר סוגרים את הגן (שעה אח"כ). אין לי כנראה את היכולת לגייס אסרטיביות ונחישות כשאני יודעת שבעצם אני לא ממהרת לשום מקום באמת.

עכשיו, בסוף הקניות, אם אנחנו מרגישים שהילדים לא מוכנים לנסיעה הביתה, אנחנו אוכלים בחוץ (ממש או מהשקיות של הסופר), ואח"כ נותנים להם להתרוצץ ברחבה של הקולנוע. כשהם מוכנים - נוסעים
איזו עצה נהדרת!

אבל אמא למה נכנסנו לכאן בלי רשות?
איזו מתוקה!

אין לי כנראה את היכולת לגייס אסרטיביות ונחישות כשאני יודעת שבעצם אני לא ממהרת לשום מקום באמת.
אז למה לגייס אותה? כמו שגילה כתבה - אפשר פשוט להנות מהמצב החדש, אפילו שלא התאים לתכנית המקורית.

בקשר למיץ ושאר תקלות: לפעמים (הרבה פעמים) אנחנו בעצם מתרגזים על עצמנו אבל לא מבינים את זה. למשל: אנחנו נותנים לילד כוס מיץ מלאה מדי בשביל היכולת המוטורית שלו, וכשהוא לוקח את הכוס ליד היא מטולטלת ומיץ נשפך. בטח שזה מרגיז, אבל מי אשם?
אם מבינים וזוכרים את זה בזמן, אפשר למנוע את הכעס, ואפשר אפילו להגיד משהו שיכול לשחרר את הילד מרגשות אשם. משהו כמו: "שמתי לך יותר מדי מיץ" או "בטח גם לי היה נשפך אם הייתי לוקח כוס כל-כך מלאה".

הקטנה שלי, עוד לפני גיל שנה החלה לגלות סימני עצמאות ועקשנות שמתבטאים בהיזרקות אחורה ובכי מתעצבן. לפעמים כשניסיתי לפשפש כשלא הסכימה, לפעמים כשהורדתי מהידיים והיא בעצם לא רצתה לרדת, אלא סתם סימנה לי על איזה צעצוע שנמצא על הרצפה. בקיצור, למרות מתוקותה וסופגניותה לפעמים אני לא יודעת מה לעשות. לפעמים כשאני לא יכולה למלא את מבוקשה (למשל לשחק בסכין החד-מאוד שלי) אני נותנת לה להיזרק אם היא לא רוצה על הידיים, ואומרת לה שאני מבינה שהיא רוצה את הסכין אבל הוא מסוכן והיא יכולה משהו אחר או לבכות על הרצפה. אני דואגת להניח אותה בעדינות כך שלא תקבל מכה בראש, אבל מה עוד אפשר לעשות? לפעמים היא מתרצה מהר, לפעמים היא מתרצה לאט, לפעמים אחרי כמה שניות על הרצפה מושיטה את הידיים כדי שארים אותה וממשיכה לבכות, ועם זה אין לי בעיה, ובכלל, אין לי באמת בעיה עם זה שהיא זורקת את עצמה, זו בחירה שלה, אבל מה אפשר עוד להגיד לה?

אביב חדש המתוקה,
זה כנראה מאפיין של ילדים מסוימים שיונקים וישנים עם ההורים וגדלים בלי חיתולים ונולדו במזל בתולה תשס"ב...

גם הינוקא מגלה כבר ממזמן את סימני העצמאות והעקשנות האלה.
לא קישרנו את זה לגיל, אלא לאופי ...
ואיזה עלבון כשמסרבים לתת לו להרוס ולהחריב משהו חשוב!
או כשרוצים להלביש (והוא קופא ונעשה חולה, אחרת לא היה איכפת לי שיסתובב לו עירום), או כשהוא לא מוכן להיות במנשא (פלופ! מתקשת אחורה ומעיף את עצמו החוצה מהאובר דה שולדר! ואם זה במנשא הגב, כדאי מאוד שלא יהיה משהו קשה בדיוק מאחורינו במרחק ההיזרקות שלו, כי אז חבל"ז איזה בום ואיזה בכי!).
אני מנחמת ומוצאת משהו שמעניין אותו ומרגיע, אבל גם אני אשמח לתובנות חכמות.

נכון, גם אני מזל בתולה והייתי כזאת. אבל הקטנה לא והיא רק בת 7 חודשים ואוי ואבוי אם אני לא נותנת לה את הטלפון כשאני מדברת כדי שהסבתות ישירו לה - יללות ובכי, זה נהיה מכייף לניג'וס שאי-אפשר לדבר.

טוב שעניתן לי וגרמתם לי לאתנחתת חיוכים קלה! טוב, לא שזה כל הזמן ככה, אבל אם כבר מדברים על מזלות נראה לי שזה קצת גלש למזל מאזניים תשנ"ט... אח שלה דומה מאוד.

אוי, איך שכחתי את הטלפון! הוא תובע אותו בתקיפות ובצרחות, לא נותן להחליף מלה, במיוחד אם זה איזה סבא/סבתא...
והוא כזה חמוד כשהוא מחזיק אותו ככה על הצד (אתם יודעים שאמא שלו תמיד עם הטלפון בין הכתף לאוזן כשתינוק עליה וידיה עסוקות במשהו...) ואומר "הלו" D-:

גם הקטנה שלי התחילה עם " נו אוצה" - לא רוצה. פתאום שמתי לב שיש דברים שאני מתעקשת איתה "סתם" - כי לא בא לי שהיא תעשה בלאגן - כמו לשחק עם הנרות כשהם לא דלוקים. אז כל פעם שהיא אומרת את זה אני בוחנת אם זה באמת נורא אם אני לא אתן לה לעשות מה שהיא רוצה. זה הוריד באופן משמעותי – אבל עדיין יש מספיק מקרים כאלו.
זה כנראה הגיל - באמת נראה שזה מין רצון ליותר עצמאות - אבל אני ממש מוצאת את עצמי חסרת אונים - כאשר זה מול משהו מסוכן - והיא מתחילה לבכות עם דמעות (מגיל 0 כשהיא בוכה יורדות לה דמעות) - וזה פשוט קורע אותי.
מה אמורים לעשות, לחכות שזה יעבור?

וידוי:
אתמול בארוחת הערב הוא רצה לאכול את "הנני" לבד,אמרתי לא.
לא היו לי עצבים לראות אותו מורח את זה בסלון על הספה,על הבגדים(יצא ממקלחת),ועל השולחן.בכי תמרורים.עמדתי על שלי,בסוף הוא שפך את הדני על הרצפה וגם את ארוחת הערב שלי העיף לרצפה בלי כוונה.אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין כשזה קרה,הוא עמד נכלם ממצמץ בעיניו הגדולות, וברגעים כאלה ממש אין צורך להוכיח אותו הוא יודע שהוא הגזים.

גם אצלנו, גם אצלנו, הקטנה לעיתים מתעצבנת, צורחת ונזרקת על הרצפה, וכל מי שמתקרב אליה היא צורחת עליו עוד יותר, מאוד דומה למה שאביב תארה, אני לפעמים נותנת לה להישכב ולבכות ולפעמים מחזיקה חזק על הידיים עד שהיא נרגעת אבל בניגוד למה שחשתי שזה היה קורה לי עם בכורתי הפעם אני רגועה לגמרי, מכילה (עד כמה שניתן), אני שומרת על שלוות רוחי, זה לא מצליח לערער אותי לגמרי כמו עם הבכורה, ואז נראה לי שכשאני במצב כזה היא נרגעת יותר מהר.
בכלל אני מתה על הגיל הזה, הוא הכי מתוק בעיני, אנשים קטנים שמנסים להיות כבר גדולים, איך שהיא מחקה את אחותה, איך שהיא רצה, רוקדת שרה, חצי הברות במקום מילים, בקיצור גוש של מתיקות אני מתאפקת בקושי לא למעוך אותה בנשיקות.

הדף הזה בא לי בדיוק בזמן.
הקטנצ'יק בן שנתיים ורוצה לעשות הכל לבד. ב- 99% מהמקרים אני מתמוגגת מנחת מניסיונותיו האבירים להתמודד עם העולם, בין אם הוא עושה זאת בהצלחה ובין אם לאו. אבל מדי פעם האילוצים שמציב בפנינו העולם המערבי (אני מתכוונת לאילוצים דומים לאלה שבשמת רשמה למעלה) מעמידים אותי ואותו בפני סיטואציות שאיני מצליחה לראות כל פתרון אחר מלבד כפיה (שלי עליו). ברור לי שהפתרונות שאני נוקטת במקרים אלו הם גרועים (א. הקטנצ'יק נכנס להתקפת ג'ננה מהאמא המעצבנת שלו שלא נותנת לו לעשות "לבד" ב. האמא המעצבנת - אני - מתוסכלת מהתנהגותה עוד לפני התקפת הג'ננה ובעיקר אחריה). דוגמאות מהשבוע האחרון - אחרי טיול בקניון (פעילות נדירה אך קיימת) מגיעים לאוטו. ערב. קררררררר. הוא חייב להכניס "לבד" את העגלה לבגז' של האוטו (אגב גם השימוש בעגלה נדיר אך קיים). אני צופה בו מנסה להרים את העגלה ומבקשת בעדינות לעזור לו. הרי העגלה כבדה ממנו. והבגז' גבוה ממנו. זה פיסית בלתי אפשרי. אני מציעה "בוא אני אעזור לך". הוא אומר "לא" בהחלטיות. וממשיך לנסות. קררררר. אני עם מעיל. הוא לא (הוא "לא רוצה מעיל" - אני לא מתווכחת). אני צופה בו כ- 10 דקות ומבקשת לעזור. הוא לא מסכים. הריטואל ברור, נכון ? בסוף אני (קפואה) לוקחת את העגלה ומכניסה אותה לקול מחאותיו ובהמשך צרחותיו. התקפת הג'ננה החלה. אני מתוסכלת. הוא בקריז. דוגמא נוספת - יוצאים מהבית, ממהרים (היקאונה לא ממהרים אף פעם לשום מקום ?). צריך לנעול נעלים. הוא רוצה "לבד". אני מציעה בעדינות עזרה. בוא ננעל ביחד... התשובה (ניחשתם נכונה) : "לא" החלטי. (ממהרים, אמרתי ?) 10 דקות ניסיונות של לבד. בסוף אני נועלת לו אותם. התקפת הג'ננה החלה. אני מתוסכלת. הוא בקריז. בזמן שאני (מסיבות שונות) מבצעת יחד איתו את מה שהוא רוצה לעשות לבד אני מסבירה לו את הרציונל : במקרה א - קר לי פה, במקרה ב - אנחנו ממהרים. אשמח לשמוע עצות ענייניות (לא בנוסח של תתפטרי מהעולם המערבי, תורידי ממך את כל ה"צריך").
אגב כאלה שהיו ונעלמו - אני שייכת לרוב הדומם המכור קשות ל"מה חדש". לא מתבטאת הרבה אבל קוראת המון. קראתי פעם תיאור מצוין של יונת שאמרה משהו בנוסח - הדיונים פה זה כמו המעגל של דן שילון. מעטים על הבמה, רבים בקהל (באולפן ובבית). אז דעו שאני אמנם בקהל, אך בשורה הראשונה, ומוצאת את הדיונים פה מעשירים מאוד ובמיוחד מחזקים מאוד את הקולות הפנימיים שלי, על פני קולות רבים ומעוותים בחברה שלנו.
כנראה שזה לא המקום המתאים, אבל קיבלתי השבוע לינק נחמד, מומלץ לחובבי ישמאל : http://www.bozzetto.com/Flash/Life.htm

בשני המקרים, ובטח במקרים אחרים, אולי לתת לו לעשות את הדברים כשאתם לא ממהרים וכשלא קר: לרדת במיוחד לאוטו כדי להתנסות בהכנסת העגלה לבגאז'. את לא תקפאי, יש לך את כל הזמן בעולם. יום שמש חורפי בטוח מתאים.
ולנעול נעליים בזמן שאתם לא ממהרים לשום מקום, או להתחיל את ההתארגנות מספיק זמן מראש. אולי הוא ימצא את העניין כשיש לכם זמן והוא לא ירגיש כמה את לחוצה ללכת מהמקום הקר הזה.
בשאר הפעמים, כמו שבשמת כתבה כבר, לא להשאיר פתח לדברים. את מכניסה את העגלה לבגאז', את נועלת לו נעליים וזהו.

דפנה, כיון שאת מחפשת פתרונות יצירתיים שאינם כרוכים בכפיה, נראה לי שדף חינוך בלי גבולות עשוי להיות מתאים.

אני נוהגת בפשרנות

כהרגלי בקודש בזמן האחרון

אני נועלת נעל אחת ואתה את השנייה! יאללה, תחרות!!

(הוא לא באמת יודע מה זה, אבל האחים שלו מתים על תחרויות, אז הוא יודע שזה משהו כייפי ומחייך)

ואו, אנחנו גיבורים! אנחנו כל-כך כל-כך חזקים שאנחנו מצליחים ביחד להכניס את העגלה! עוד קצת מאמץ! (רצוי שתתאמצי חזק ותתנשפי, ואז תבקשי ממנו שידחוף חזק יותר).

<בכל אימא לבן/בת שנתיים מסתתרת שחקנית/במאית/מחזאית מתוסכלת>

הנקודה כאן (אם פספסתם

) היא שלא משנה מה קורה, אין להיכנס לעימות חזיתי עם בן שנתיים אם לא ממש חייבים! לבלבל לו את המוח, להמציא משחקים, פשרות, להשיח את דעתו מהעימות. או, במקרים שממש צריך, פשוט לקבוע לו עובדות בשטח עם הסבר קצר. לא וויכוחים נוסח "אני אומרת כן והוא אומר לא". <חבצלת מאמינה בחינוך לשיתוף פעולה ולביחד>

לנו לא היה ממש גיל שנתיים הקשה ואכן דגלנו ברעיון שלא להיכנס לעימותים איפה שלא צריך. כל מיני פתרונות עזרו בכל מיני מצבים. אבל דווקא עכשיו ,כשהיא כבר בת יותר מ-3 יש קונפליקטים על דברים די מסוימים כמו-
ללכת לישון (אין לנו שעה,פשוט כבר כשכולם עייפים, וגם היא , אז אנחנו נכנסים כולם למיטה והיא מנסה לדחות זאת באינסוף סיבות), בכמה קלטות וידאו לצפות , התלבשות ויציאה מהבית וכדומה.
היום כבר לא עוזרים כמעט ניסיונות האלתור לפתרון. זה או שאנחנו מוותרים (שגם זה פתרון אבל לא תמיד מתאים) או שרצונה לא נענה וזה מאוד קשה לנו, כי זה מאוד קשה לה.
נראה לנו שאולי זה כך כי כמעט לא היו לנו לאווים בעבר ועכשיו יש הרבה יותר (במיוחד בגלל שהצטרף אח (11 חודש) ולא תמיד אנחנו יכולים לוותר) ואנו מרגישים שיש צורך לעמוד עכשיו על כמה מהם אבל התגובה שלה קשה ואז גם לנו ? אנחנו לא אוהבים "לנצח אותה" לכפות את החלטותינו רק כי אנו יכולים.
חשבנו שבאופן טבעי, בחיים ברצף,בנשיאה על הידיים, בהנקה ,בחיים עם אמא זה לא יקרה לנו אבל זה כן קורה מה עושים?

חשבנו שבאופן טבעי, בחיים ברצף,בנשיאה על הידיים, בהנקה ,בחיים עם אמא זה לא יקרה לנו אבל זה כן קורה מה עושים?
טוב, אז אני שמחה שהאשליה התנפצה כשעוד מוקדם יחסית , ואפשר לעבוד עם זה בלי לשבור את עולמה של הילדה...
פשוט החליפו את הלאווים ב"כללי הבית".
"אצלנו יש כלל שלא צופים ביותר מקלטת אחת ביום".
"כשעייפים הולכים לישון, שוכבים במיטה ומכבים את האור. לא יוצאים מהמיטה אחרי זה."
אחרי שהילדים יודעים מה הכללים, ואם הכללים הגיוניים בעיניהם, לא קשים מדי ואל רבים מדי, הם בד"כ שמחים לשתף פעולה.
לפעמים הם משתפים פעולה למרות התמרמרות, ואז אפשר להבין ללבם אך חשוב להיות עקביים. "וויתור" על כלל חשוב בעצם מערער את תמונת העולם שלהם. כשאנחנו מפרים את השגרה או נוהגים באי-עקביות (שזה בהחלט קורה ואין לחוש אשמה בשל זה ולהיות עקביים בכל מחיר) אנו משתדלים להסביר להם מדוע, או לפחות להעיר: "היום, באופן חד-פעמי, אני מרשה עוד קלטת". גם את הכללים אנו משתדלים להסביר, במשפט אחד לפחות, במיוחד ברגעים שבהם יש משבר אצל אחד הילדים בנוגע לכלל כלשהו. נא לא לצפות מילדים לציות עיוור. אל תתחילו עם חמישה כללים בבת אחת. קחו אחד ותראו מה קורה. נסו גם להכיל את הקושי שלה, אם יהיה. כדי שתוכלו לחיות אתה בעתיד באותו הבית בלי ריבים אינסופיים, אתם צריכים להתחיל עכשיו במלאכת בניית יחסים חדשים ששונים מיחסי הורה-התינוק. בהצלחה.

חבצלת השרון , קודם כל אני חושבת שהבנת את המצב כנוראי, אינסוף ריבים וכדומה.
המצב אינו כזה, הכוונה ב"לאווים" היתה לדברים שהם לא תמיד מה שהיא רוצה ולא לעצם השימוש במילה "לא".
יש לי קצת בעיה עם כללי הבית כי אני מעדיפה שהילדים ילמדו מדוגמא אישית ומניסיונם האישי ולא מכללים אבל כמובן שיש נושאים (כמו חשמל, תנור לוהט,קלטות,ממתקים) שאני מרגישה כן צורך כרגע להגביל למרות שגם כאן אני מאמינה שאם אתן לה יד חופשית בנושא בסוף ימאס לה מהקלטות והיא לא תראה בכלל, אבל כרגע אנחנו כן מגבילים.
אז כמו שאמרתי יש לנו כללים, מעט אמנם אבל יש,והם לא התווספו ביום אחד.מעבר לכך הכל מוסבר ומפורט בדיאלוג אמיתי ובוגר עמה .
עדיין לא משנה כמה היא עייפה היא לא רוצה ללכת לישון ,למשל, ואז היא לא נרדמת לה איפהשהו אלא מתחילה להתעצבן ולבכות כי היא פשוט עייפה ולא מוכנה ללכת לישון (כמובן לישון זה עם אמא או עם כל המשפחה ועם סיפור וציצי ...).
תודה בכל זאת .

יפעת,
לא תפסתי את המצב כנוראי, אני חושבת שזו ההתחלה של היחסים שלה אתכם כילדה ולא כתינוקת או פעוטה, ואת הצבעת על הקושי. ברור שהדרך שלי לא מתאימה לכולם, ואולי לאף אחד חוץ ממני, אבל אני רק רוצה להעיר משהו קטן: דיאלוג בוגר ואמיתי מנהלים עם חברים, והיא צריכה הורים. ובעיניי הורים זה גם לקבוע כללים שלפיהם מנוהל הבית והמשפחה ולעמוד על כך שהם יקוימו על ידי כל בני המשפחה... אבל אני ממש לא בטוחה שזה מתאים לכולם, אז שיהיה בהצלחה בכל מקרה. רק שימו לב שמרב התחשבות בצרכים שלה אתם לא מוותרים לגמרי על הצרכים שלכם, כי זה הדבר הגרוע ביותר שאתם יכולים לעשות למענה.

שלום..
אני תושבת רמת השרון בת 24 ויש לי שני ילדים עומר בת השנתיים ושמונה חודשים וטל בן בשנה ושבעה חודשיים,הבעיה עם עומר התחילה לפני כחודש,היא לא רוצה להתנתק מאמא או מאבא בהמהלך היום, לגן היא הולכת בכיף, אבל למשל ביום שישי האחרון רצינו לצאת והזמנו שתי ילדות חמודות בסביבות גיל ה16- לשמור על שניהם, ברגע שעומר ראתה אותן היא התחילה להיכנס למאין התקף פאניקה של בכי וצרחות, הרמתי אותה ושאלתי אותה מה קרה מה את רוצה ניסיתי להבין מה יש לה,א בל כלום, ככה זה בימים האחרונים היא לא רוצה להתנתק מאמא ואבא כל הזמן על הידיים, גם בלילה היא התחילה לבוא לחדר שלנו ולישון איתנו, היא התחילה לבקש חיתול, ולשתות מבקבוק יותר בתקיפות, אתם חושבים שזאת בעיה? ואיך מתמודדים איתה?

קודם-כל, ברוכה הבאה ויופי שבאת. לא קל להיות אימא צעירה לשני פיצקים כאלה, צמודים הגיל. חשוב להתיעץ.
שנית, לפני שמנסים להתמודד, יש להבין מאיפה הכול צומח. אחרת איך אפשר להתמודד עם משהו שלא מבינים?
איך היחסים שלה עם האח והאם עד עכשיו הביעה קנאה כלשהי?
האם קרה לאחרונה שעזבתם אותה עם בייביסיטר לא מוכרת?
האם קרה משהו חדש בגן?
שינוי אחר בחייה או בחייכם?
אולי הייתה חולה?
קודם-כל נסי למצוא תשובה לשינוי בהתנהגות שלה, ואז נוכל לראות מה אפשר לעשות.

מסכימה עם חבצלת. תשאלי אותה אם היא מפחדת.

שלום שוב..
ותודה על היחס החם:)
אז קודם כל רציתי להגיב שהיחסים בין עומר לטל תמיד היו טובים שהוא נולד היא קיבלה אותו בידיים פתוחות ובהרבה שמחה..אני לא חושבת שהבעיה זאת טל או תחושת קנאה כי גם לעומר וגם לטל יש את הרגעים האלה עם אמא או אבא לבד כמו לפני ההליכה לשינה,או ביום שבת בבוקר,אני אישית חוזרת מהעבודה הכי מאוחר בשתיים,עומר אף פעם לא הייתה בצהרון או עם ביביסטיריות אחרות,כמה שיותר עם אמא ואבא ושממש אי אפשר עם סבא וסבתא משני הצדדים,אולי זאת הבעיה,אבל לא נוכל לשמור עליה כל הזמן ולפעמים הסבים והסבתות לא בדיוק יכולים לשמור עליה באותו הרגע והיא צריכה להתרגל שגם לאמא ואבא יש חיים חוץ מעומר וחוץ מטל,וניסנו להסביר לה את זה אבל ההתקפות בכי הפתאומיות האלה פשוט קורעות לי את הלב,אני פשוט רוצה לבכות יחד איתה,לראות את הגוזל הזה בוכה בלי לדעת איך לעזור לו זה דבר מאוד קשה ולא נעים,הגן שהיא נמצאת בו זה גן מצומצם זה קבוצות מצומצמות מאוד של מקסימום עשרה ילדים בבוקר אין בעיות עם ללכת לגן היא שמחה מזה,שינוי בחיים גם לא ממש,לאחרונה אנחנו מנסים להיגמל מהמוצץ אולי זה הוסיף קצת מתח בבית,החלטנו שהולכים לישון הולכים עם מוצץ אבל לפני זה במהלך היום אין מוצץ,זה קשה אני יודעת אבל עדיף להתחיל עם זה עכשיו,זה בהחלט יוצר מתח בבית,היא כל הזמן מחפשת ואנחנו מסתירים וזה הולך ככה,חולה היא לא זה בדוק לעומר יש בעיית אסתמה אז מדי פעם יש בדיקות מה קורה עם האנלציה וכל זה..לא ראו שום בעיות או כאלה שבדרך,זה ברור לי שהיא מפחדת ברור לי שמשהו עובר על הקטנה הזאת אני פשוט לא יודעת מה בדיוק וככה אני לא יודעת איך לטפל בזה אני לא רוצה שהיא תרגיש שאמא ואבא נוטשים אותה וכמה שאנחנו מנסים להסביר לה את זה היא תצטרך להבין שגם לאמא ואבא יש חיים חוץ מהילדים חיים קטנים אומנם כי הם הדבר המרכזי והראשון בחיינו, ושגם מגיע להם להנות מתישהוא והיא צריכה גם להקריב קצת אם זה להיפרד לכמה שעות ואני פשוט לא יודעת לא אני ולא בעלי עידן אנחנו פשוט לא יודעים איך להעביר לה את זה בדרך שהצ'וצ'ה הקטנה שלנו תבין את זה.
אשמחה לקבל את דעתכן..תודה..

אם אני מבינה את שכתבת, קרו שני שינויים קודם לשינוי ההתנהגותי בילדה: האחד, גמילה ממוצץ והשני, שיחות על בייביסיטר. אני חושבת שדי סביר להניח שאחד משני השינויים הללו או שילובם הם הגורם למצב, לא?
אז נסו להרפות, לפחות באחד הקצוות, אם לא בשניהם.

לגבי סוגית הבייביסיטר - גם ילדנו (3.5 ו-4.5 חד'), מעולם לא הושארו עם בייביסיטר. תמיד איתנו או עם סביהם. לשמחתי, הסבים מאוד משתפי פעולה בענין זה (למען האמת, הם בטוחים שאנחנו לא יוצאים מספיק...הם כנראה צודקים...), כך שבעיה חריפה אין, אך לפעמים קורה שאנו מעונינים ב'שרותיהם' והם לא זמינים. אנחנו, במקרה כזה, פשוט מוותרים על התוכניות או מוצאים תוכניות חלופיות (להזמין אלינו, למשל). אם בכ"ז חשוב לכם להרחיב את 'מאגר' שומרי הטף אולי יש איזה קרוב משפחה אחר? דוד/ה שהילדה מכירה ומחבבת? גם אם ברצונכם לשכור שרותיו של בייביסיטר, הייתי ממליצה קודם לעשות כמה מפגשים משותפים (את או זוגך, הילדה והבייביסיטר), כדי שהילדה תלמד להכיר את הבייביסיטר ולהתיידד עימה. אם היא לא הכירה את שתי הבנות שהגיעו לשמור עליה, הרי שפמליה של שתי נערות גדולות, בדיוק בשעה שאמא עוזבת, עלולה להיות מחזה די מפחיד. לפחות לגבי הבן שלי אני יודעת, שעוד לא נולד האדם, חביב ככל שיהיה, שבני לא היה צריך לעבור תהליך 'התחממות' לגביו. נכון שזה עשוי לערוך רק מספר דקות, אבל לדעתי 'התחממות' זו לעולם לא היתה מתרחשת אם הייתי מודיעה לו שהוא נשאר עם האדם הזר הזה ואני הולכת. דווקא כן סביר בעיני, שאדם זה היה מסומן אצלו לשלילה...
נורא התלבטתי האם לכתוב את דברי הבאים. החלטתי כן לכתוב, כי אני ממש מרגישה דרך מה שכתבת כמה את כואבת עם ביתך וכמה את נקרעת בין הרצונות שלך לאלו של ביתך, ולכן אני מקווה שתקבלי את דברי בהבנה (ובסלחנות?). ואחרי ההקדמה הארוכה הזו - לא! אני ממש לא חושבת שביתך צריכה גם להקריב קצת. זו דרישה כבדה מדי לכתפיו של ילד. נערך פה פעם דיון בענין חינוך לגבולות ואני דיברתי ביתרונותיה של הפשרה. יונת שרון השיבה לי על המחיר שילד עלול לשלם על כך. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם דבריה בהקשר ההוא של פשרה המקובלת על שני הצדדים, אבל אני בהחלט מקבלת אותם לגבי הדרישה מילד להקריב. (ראי הדיון המלא ב חינוך בלי גבולות החל מה- 29.01.2004, ובכלל, למרות אורכו הרב, לדעתי כדאי לקרוא את כל הדף ההוא, על מגוון הדעות שנשמעות בו).

לגבי המוצץ - אני (שוב

) מתנצלת, אבל.. שיטת ההחבאה והחיפוש של המוצץ לא נשמעת לי מוצלחת. ראשית, כפי שאת עצמך אומרת, היא פשוט לא עובדת. שנית, לדעתי היא אפילו מגבירה את התאווה של ביתך למוצץ. נסי לדמיין את עצמך מתאווה למשהו, יודעת שהוא בנמצא, אבל שמישהו מחביא אותו מפניך. אני לא הייתי עומדת בזה.
אני יודעת שכל סוגיית המוצץ אינה פופולרית כאן, אבל כיון שבני, כביתך, עודנו 'מכור', אני סקרנית לדעת למה עדיף להתחיל עם זה עכשיו ? ואם להתחיל, אולי בהדרגה ותוך שיתופה של הילדה בהחלטה. ראיתי שאתם מתירים לה מוצץ בלילה. אולי ראוי לפעול בהדרגה גם לגבי שעות היום. תחילה בעת משחק (בני פעמים רבות מכריז תוך משחק בהעמדת פנים ש: "מה זה, ראיתם פעם טבח/נהג/בנאי/רופא עם מוצץ? מה פתאום" ואז מעצמו משליך את המוצץ). לכשתכבשו את היעד הזה תוכלו להתקדם. בכלל, לגבי בני נוכחתי, כי כיום הוא כבר נזקק למוצץ רק כשהוא עייף, ואז אני לא רואה סיבה טובה למנוע ממנו משהו שמקל עליו. אין לי ספק, שהויתור הסופי יגיע, אז זה יקח עוד חודש, עוד חצי שנה, אבל איכשהו אני לא רואה אותו מתגייס עם סיליקון בפה...

אפשרות נוספת, כאמור, היא שיתוף הילדה בתהליך הגמילה. היא יכולה, למשל, להשכיב את המוצץ לישון בשעות היום כי הוא עובד קשה בלילה. לפחות לגבי הבן שלי אני יודעת שכשהוא שותף להחלטה (ולא שההחלטה נופלת עליו כגזירה שלנו, אפילו אם היא מלווה בהסברים), הוא הרבה יותר נכון לקיימה.

אני מקווה שתמצאי בדברי משהו שמדבר אליך. על כל פנים, מאוד נגעו לליבי דבריך על כאבך נוכח מצוקתה של בתך.

שלום שוב..
אז כמה דברים יש לי להגיד..
בקשר למצב ההתחממות שדיברת עליו,אחת מהבנות שהבאנו מוכרת על ידי עומר שמה הילה ואת הילה אני הכרתי בתור ילדה היא הייתה קרובה למשפחתנו ושעומר נולדה היא היתה נוכחת בכמעט כל הארועים לכבודה כמעט כבת משפחה,עומר יודעת מי זאת הן מכירות מכל הבחינות,הן היו ביחד כמה פעמים אבל בנוכחותי.
אני דווקא חושבת שהבעיה של עומר שמאז שהיא נולדה היא היתה הנסיכה הקטנה של אמא ואבא ושל כל המשפחה בכלל היא הנכדה הראשונה של שני זוגות הסבא והסבתא ככה שתמיד מקרקרים סביבה ומפנקים אותה,אנחנו הורים צעירים עוד לא הייתה לנו שום התנסות ממשית עם ילד לפני עומר וכנראה שהילדה פשוט למדה שמה שהיא רוצה היא מקבלת על אותו הרגע,וזה באמת נכון וכנראה שבזה אנחנו אשמים,וברגע שמשהו לא מסתדר בדיוק כמו שהיא רוצה מתחילות התפרצויות הבכי והצרחות,אני מתה על הילדה שלי מכל הלב באמת אני לא יכולה לראות את החיים שלי בלעדיה אני פשוט לפעמים לא יכולה להתמודד עם זה זה מכאיב לי לראות אותה ככה בלי היכולת לעשות משהו,ובמקרים האלה יש פעמים שאפילו על הידיים היא לא נותנת לי לקחת אותה,אני חושבת שהדרך שלה להירגע זה לבקש מוצץ ושמיכה והיא הולכת בוכה ונרגעת לבד לפעמים זה על הידיים של אחד מאיתנו,בקשר למוצץ אני בהחלט חושבת שזה רעיון טוב ואני מוכנה לנסות את הדרך הזאת,את בעצם אומרת להמשך לתת לה אותו ובדרכים עדינות ובעזרתה לנסות להיפרד ממנו?להראות לה שהיא זאת שתחליט מתי להיפרד ממנו?מה שמפחיד אותי זה שהיא תעבור מה שאני עברתי כי הורים שלי לא הגבילו אותי במוצץ הייתה תקופה שהפסקתי לכמה זמן ואז שוב חזרתי בגלל אח שלי שקטן ממני ולעומר גם יש טל ככה שזה עדיין יכול להשפיע,טל לעומת עומר רק עם מוצץ שהוא בוכה או לפני השינה עומר לעומת זאת כל היום,ואני לא מגזימה כל היום עם מוצץ,לפעמים זה לשתות אז היא מוציאה אותו או לאכול אבל חוץ מזה המוצץ בפה שלה כל הזמן אפילו בזמן המקלחת מצחיק אותי נורא לראות שהיא מדברת אז היא מוציאה אותו אומרת מילה מכניסה שואלים אותה עוד משהו מוציאה מכניסה זה מצחיק אותי:) מפחיד אותי גם העיניין של השיניים בשלב מאוחר יותר זה טבעות וכאלה דברים שזה בהחלט יכול להיות הגורם.
רציתי שתתיחסי אם את יכולה לעיניין של לחזור לחיתול בלילה כי זה נמשך גם היום אתמול אחרי המקלחת שאני חייבת לציין שהייתה קשה מהרגיל כי הילדה פשוט לא רצתה והיא מלוכלכת נורא,זה פעם ראשונה שאני משתמשת בכח נגדה היא פשוט לא רצתה והשעה הייתה כבר הרבה אחרי שהיא הייתה צריכה לישון,זאת הייתה פשוט השתמשות בכח,אם זה להוריד את הבגדים ואם זה להיכנס פנימה ולשמור שהיא לא תצא,זה היה אחד הרגעים הכי מוזרים ולא נעימים שהיו לי איתה,אחרי שסיימנו את זה לקחתי אותה לחדר ורציתי להלביש אותה ושהתחלתי להלביש לה את התחתונים היא ביקשה חיתול אז שאלתי אותה "עומר למה חיתול? את כבר ילדה גדולה" והתגובה כמובן הייתה בכי אז בלי לחשוב פעמיים שמתי לה חיתול שמיכי בקבוקי מוצץ כמובן ולילה טוב.
אם תוכלי להתייחס לזה ולהגיד לי מה את חושבת אני אשמח.
תודה שוב.

היא תצטרך להבין שגם לאמא ואבא יש חיים חוץ מהילדים.

אני חושבת שאת מצפה ממנה להבנה שבכלל לא מתאימה לגיל שלה. לדעתי כאן טמונה הבעיה. את מצפה שהיא תבין ותתנהג כמו גדולה. למה? היא עדיין קטנטנה. את מצפה מילדה בת שנתיים+ שתבין שהיא לא הדבר היחיד בחיים של הוריה? קצת עצוב, לא?
עוד דוגמה מדבריך:
"עומר למה חיתול? את כבר ילדה גדולה"
מרוב הציפיות שלך שהיא תתנהג כמו גדולה, היא מתנהגת עוד יותר כמו תינוקת. ולא, לא בגלל שהיא עושה לך דווקא או שהיא מפונקת, כמו שאת אומרת, אלא בגלל לחץ מהציפיות שלכם.
תני לה קצת עוד להיות תינוקת. אז מה אם יש לה אח יותר תינוק ממנה, אז זה אומר שהיא צריכה להתבגר בבת אחת?

זאת דעתי הלא מלומדת.

אנחנו הורים צעירים עוד לא הייתה לנו שום התנסות ממשית עם ילד לפני עומר וכנראה שהילדה פשוט למדה שמה שהיא רוצה היא מקבלת על אותו הרגע.

תרשי לי נקודת מבט של אמא שכבר קצת יותר ותיקה. אני לא אוהבת לשלוף את הקלף הזה, אבל בכל זאת היום ממרומי הילד השלישי אני רואה דברים שלא ראיתי כשהייתי חדשה באמהות. אני זוכרת שבאמת ניסיתי לתת לבני הבכור כל דבר מיד, ואני זוכרת איך כרכרתי סביבו. אבל זה שאני התאמצתי בשבילו עדיין לא הביא לכך שהוא קיבל את מה שהוא באמת רצה. לפעמים דווקא המאמץ לרצות אותו מנע ממני לגלות מה הוא באמת רצה ולתת לו את זה. וזה בעייתי במיוחד באותם מקרים שהילד עצמו לא יודע בדיוק מה הוא רוצה, עד שלא נותנים לו את זה.

אז יכול להיות שהבת שלך למדה שכדי לקבל משהו היא חייבת לומר את זה בצורה הכי ברורה שאפשר, אחרת לא ישמעו ולא יעזרו לה.
בשביל לשנות מצב כזה צריכים לקרות שני דברים:

אתם צריכים ללמוד לשמוע ולראות מה היא רוצה/צריכה גם בלי שהיא תצטרך לצרוח.
היא צריכה ללמוד דרכים אפקטיביות אחרות לבקש מכם דברים.

חשוב להדגיש ששלב 1 צריך להקדים את שלב 2.

בהצלחה!

ואו, יונת, אפשר לגריין את כל התשובה שלך?!
זה ניסח לי מחשבות עמומות של שנתיים...
איך עשית את זה?!

פלונית, נשמע לי גם, תתקני אותי אם אני טועה, שאת חוששת מאוד ממה ש"יהיה אחר כך" ובכך מפספסת את מה ש"עכשיו". נסי לראות את המצב של עכשיו ומה הכי טוב בו. האחר-כך כבר יהיה בסדר, בהנחה שאז תעשי שוב שיקול דעת מה הכי טוב לאותו הרגע.

ויש לפחות 10 דרכים יותר טובות משימוש בכוח להכניס בת שנתיים מתנגדת לאמבטיה, אם כי חלק אולי לא ממש מדהימות, כמו הסחת דעת או הצעות שוחד למיניהן, אבל זה עדיין עדיף, כשהזמן קצר והמלאכה מרובה, מאשר לעשות מלחמות עולם.

אגב, את הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו" יש לך בבית?

אני מבינה למה לאמא שלי קשה עם בני בגיל הזה. אבל אני כל כך נהנית מזה שהוא כזה חכם ומתוק ויש לו דעה משלו. ממש איש קטן. אני אוהבת שיש לו דעה על כל דבר..... זה מראה על אישיות (יש לו אופי!) הכי מצחיק אותי היה לפני כמה ימים. הוא קיבל ממישהו אחר:-P ממתק שאני לא נוהגת לתת לו. הוא לא אכל אותו אלא רץ ברחבי החצר עד שמצא ספסל, התישב עליו ורק אז אכל:-D

הבת שלי (לאחרונה) מתחילה לבכות (לעיתים) כשאני פונה אלייה או מציע לה לעשות משהוא. הבכי כולל "אבא אל... ", תסתכל, תדבר, תשב ,תקום וכדו'. בדרך כלל לאחר חיזוק מהציצי היא חוזרת לעצמה וכל ניהיה בסדר ואנו משחקים או קוראים יחדיו. וכן אבא / אמא אל תשבו/י זה המקום של אמא/אבא. היא שומרת לכל אחד על הטריטוריה.

נשמח להצעות , רעיונות.

אנחנו אומרים: "סליחה, לא ידענו שזה מעבצן אותך." ומפסיקים את הפעילות המעצבנת.
אבל אם זה משהו שאנחנו חייבים לעשות (למשל, אם הוא לא מרוצה שאנחנו יושבים בכיסא הנהג ולא הוא...) אנחנו אומרים :"אני מצטערת שזה מרגיז, אבל כרגע אני לא יכולה לזוז מכאן" או משהו בסגנון. ואז מסיחים את דעתו: ("בוא נספור כמה מכוניות אנחנו עוקפים/עוקפות אותנו")
לעומת זאת, אם זה משהו שאנו רוצים לעשות אבל לא חייבים, אז אנחנו מוצאים פיתרון (אתה רוצה שנשיר שיר אחר? שאקרא ספר בכיסא אחר? כי אני רוצה לקרוא עכשיו...) שמקובל על כולם.
(ההנחה היא שתקשורת עם ילדים דומה מאוד לתקשורת עם מבוגרים שאנחנו גרים אתם באותו בית וצריכים להתחשב)

יש לי ילד מקסים בן שנתיים, ואין לי מושג מה קורה לו בשבועיים האחרונים.
הוא ילד עדין, שקט ורגוע. ילד שלרוב משתף פעולה (חוץ מהזמנים שהוא רעב או עייף) - ילד נוח ו"קל".
לאחרונה הוא התחיל להרביץ, להשתולל, לזרוק דברים והמשפט ששומעים כל הזמן "לא רוצה" על כל דבר בכל מצב.

הוא ילד יחיד, לא הולך לגן, כל הזמן עם אמא, לאחרונה גם המון עם אבא (עזב את העבודה, אז הוא בבית). גם לפני שעזב את העבודה הוא בילה איתו הרבה.
אני בהריון בחודש תשיעי ואנחנו מדברים איתו הרבה על התינוקת שתגיע....אבל, לא נראה לי שזה העניין לשינוי.
ברור שהוא רוצה לפתח את עצמאותו ועד היום לא "הפרענו" לו, אבל הימים האחרונים די מתישים ומוזרים.
הוא לא רוצה לשחק כמעט בכלום, כל הזמן תשומת לב וזה לא שבד"כ הוא לא מקבל.

מה קורה כאן???? זה נורמלי??????

אובדת עצות, ככה באינטואיציה:

בכל זאת חודש או שבועיים לפני לידה זה לא ממש "מצב רגיל" בשביל ילד בן שנתיים. יתכן שהוא חש שמשהו משמעותי עומד לקרות, הוא בודאי חש את ההתרגשות והציפיה הגוברות שלך וזה מלחיץ אותו.
ילדים בגיל הזה אינם יכולים להבין מה זה עוד שבועיים או עוד חודש. הוא מצפה ציפייה ארוכה מאד לדבר שאתם מנסים להכין אותו אליו והוא חש שזה מתקרב. למרת הדיבורים שלכם הוא ממש אינו יודע למה לצפות. גם את לא... האם הוא יכול לדעת באיזה אופן זה ישפיע על חייו? אותי זה היה מלחיץ.
הייתי מציעה להקדיש לו תשומת לב מובנית וממוקדת. לקחת אותו כל יום לטיול בטבע, למפגשים עם עוד ילדים, למלא לו את העולם בדברים מעניינים ומגרים מחוץ לבית, כדי להקל עליו את הציפייה ללא נודע המפחיד.

ורק להזהר מלנסות "לרצות" אותו. לבדוק אם לא מתחילים לעלות בך רגשות אשם על כך שלא תהיי פנויה אליו לאחר הלידה.
להתבונן. לנשום עמוק.
ואולי גם לעשות לו בדיקות דם. לעיתים מצב של חוסר ברזל או משהו יכול לגרום למצבים רגשיים קשים.

חיזקו ואימצו.

למלא לו את העולם בדברים מעניינים ומגרים מחוץ לבית

הוא ילד של בית.
שלשום הלכנו לגינה, והוא ביקש לחזור הביתה. ניסיתי לגרות אותו במגלשה, נדנדה....והוא פשוט התחיל ללכת לכיוון הבית.

סליחה מראש, אין לי הרבה זמן לכתוב אבל הייתי במצב דומה עם בני הבכור וזה ממש שילוב של עצמאות גיל שנתיים וההריון שלך . סבלנות וזה יעבור והוא יחזור להיות כפי שהיה אבל יהיו עוד ימים כאלו לאחר הלידה . עליות ומורדות.

_הוא ילד של בית.
שלשום הלכנו לגינה, והוא ביקש לחזור הביתה. ניסיתי לגרות אותו במגלשה, נדנדה....והוא פשוט התחיל ללכת לכיוון הבית._

מה עם חברת ילדים אחרים (אולי עדיף יוותר גדולים ממנו) למצוא לו איזה בייביסיטר ממש צעירה שתלהיב אותו ותשחק איתו, לארגן לו ארגז חול ובוץ (מאד חשוב בגיל שנתיים!) פשוט לפתוח קצת את הסיטואציה שלכם שנשמעת לי כרגע קצת דחוסה.

שילוב של עצמאות גיל שנתיים וההריון

נראה לי שזה בדיוק העניין. הלחץ של לפני הלידה, אבא שעזב את העבודה ונמצא בבית גם שינה את סדר היום.
לגבי חברת ילדים האמת שאין לו חברה קבועה. אני רוצה להצטרף לאחד המפגשים כאן, אבל תכננתי לעשות זאת אחרי הלידה.
שמתי לב היום, שאם רק אני איתו הוא רגוע. כשכולנו יחד הוא יותר לחוץ (וגם אנחנו לא ממש מוצאים את עצמנו, בן זוגי לא רגיל לא לעבוד). ננסה קצת להפריד "כוחות" יותר בילויים של רק עם אבא או רק איתי.

זה רק כמה ימים או שזה כבר יותר משבוע? אם זה רק כמה ימים זה יכול להיות מחלה שסתם גורמת לו להרגיש רע בלי לדעת בדיוק למה.

זה יותר משבוע. זה התחיל לפני כשבועיים. כמובן, שיש ימים יותר ויש ימים שהרבה פחות.
אני די חושבת שזה שינוי בהתנהגות שנובע מלחץ, אבל אני לא בטוחה.

כרגע אני משתדלת לא להגיב או להעיר. רק אם כואב לי אני מבקשת שיפסיק או שיכה ספה, רצפה....

לדעת יש לבחון את הדינמיקה בינכם .
לפי מה שכתבת העובדה שאבא בבית היא שיוני בכל שיווי המשקל שהופר גם ללא קשר ללידה ולגיל , אולי מתח שקיים בינכם עקב כך בשתקף בהתנהגות הילד , בכל מקרה כדאי לעבור את החודש חודשיים הקרובים בלי צעדים מרחיקי לכת כי הכל עומד להשתנות .

קודם כל תודה לכל המתייחסות.
העיניינים נרגעו וחזרו למסלולם. אני לא יודעת מה זה היה, אולי שילוב של הכל ביחד, אבל זה עבר. הילד "חזר לעצמו" (בן זוגי לא אוהב את ההגדרה הזו, כי הילד תמיד הוא עצמו

).
אני מניחה שיהיו עוד עליות ומורדות בעקבות הלידה שמתקרבת, אולי זה היה הכנה בשבילנו???

שלום לכולן
גם לי יש ילד מקסים שיצא מאיפוס בזמן האחרון והמצב הולך ומחמיר.
הוא בן שנה ותשעה חודשים ותמיד היה ילד בסה"כ קל ומשתף פעולה. בחודשיים האחרונים הוא פשוט הפך לדובי לא לא, לילד קריזיונר שאין לדעת מה ידליק אותו. אני חייבת לציין שכשהוא לא בקריזה (דבר שיכול להשתנות בשניה) הוא חוזר לעצמו. הוא יכול להתעורר בבוקר בבכי ולא להיות מוכן לעשות כלום. לא להוריד חיתול לא לשים חיתול חדש, לא להכנס לאמבטיה, לא לצאת מהאמבטיה וכו' וכו' - זה לא שיש משהו שהוא רוצה ואני לא מרשה לו ואז הוא מתחיל אלא יותר שהוא פשוט נכנס לאיזה לופ שהופך להסטריה והוא פשוט עומד וצורח לא! לא! לא! או את זה, את זה - והוא לא רוצה משהו ספציפי הוא פשוט בהיסטריה .
נסינו להסביר, ניסינו להציע לו כל מיני דברים. אפילו הכרזנו על יום הכן - (מילה שבכלל לא נמצאת בלקסיקון שלו) - וזה עבד ליומיים ומאז הוא פשוט לא מוכן להגיד את המילה כן. לפעמים אני מגיעה למקום המאוד לא סמפטי של להלביש אותו בכוח וכד'
מישהי עברה משהו כזה? יש איזה רעיון? אנחנו מותשים

יש ספר בשם: דובי לא לא. מומלץ!

בעיני, הספר דובי לא לא (אני לא בטוחה שזה שמו המדוייק) מזעזע.
הדובי שם (כמובן, ילד קטן, שרק הוסווה כדובי לצורך הסיפור) בסך הכל לא אוהב את האוכל שנתנו לו, ועוד כמה דברים לגיטימיים לגמרי. ילד כמו כל הילדים - בן אדם עם רצונות ואהבות וטעם משלו, לא בובה קטנה שרוצה מה שאמא רוצה ברגע שאמא רוצה.
מעבר לזה שהספר מקדש את השתלטנות ההורית הקשה (המסר הברור: "תעשה מה שאומרים לך, תציית ותשתוק! ומייד!"), התיאור של נדודיו של הדובי במצבו הלא-מדבר - מעביר צמרמורת ממש. היזרקותו ונטישתו בעולם, האכזריות שבה מתייחסים אליו בלי לנסות אפילו להבין אותו, מאמו ועד אחרון הזרים לאף אחד לא איכפת ממנו , כולם רק מענישים אותו על זה שהוא "שונה" - ממש נורא.
לדעתי, ספר אכזרי מראשיתו ועד סופו (שבירת הרצון והאישיות של הדובי). לאחסן בפח ההיסטוריה של ספרות הילדים. חומר למחקר בלבד.

שרון, אני ממליצה לך להתחיל לקרוא דפים שהמלה "גבולות" נמצאת בכותרת שלהם.
חיפשתי לך כמה:
בטיחות בלי גבולות
הצבת גבולות
חינוך בלי גבולות
חינוך ללא גבולות
ילד שמחפש גבולות
ועוד: מדור אתגרים בהורות כולו - ראי במיוחד הדפים על לכבד את ילדינו ו"איך להתמודד עם"

גם אני לא מחבבת את השימוש בספר דובי לא לא, למרות שכאן הגדרתי אותו ככזה - בדיוק מהגדרות שכאלה אני מאוד מנסה להזהר.

בשמת, תודה על הקישורים. קראתי ועיינתי בהם אבל הם מתארים בעיקר ילדים שרוצים לעשות משהו מסויים שהוריהם לא מרשים להם. עכשיו לא שפה לא מדובר בילד שבודק גבולות אבל יש כאן משהו נוסף. יש איזו קפריזיות מכל נסיון להזיז את היום לאן שהוא. אנחנו קמים בבוקר ומהרגע שאני מוציאה לו את הציצי מהפה הוא בקריז. כאילו שהוא לא מסוגל להתמודד עם שום "בוסיות" שלי או של אביו. ברגע שהוא נרגע מהעובדה שהוא כבר לא על הציצי הוא בעצבים מזה שאני רוצה להחליף לו חיתול. כשהוא נרגע מזה שהורדתי לו את חיתול הוא בעצבים מזה שאני רוצה להלביש לו חיתול חדש, כך גם עם המכנסיים, החולצה כל גרב וכל נעל. לפעמים כל ההליך הזה של לגמור להתלבש בשביל סוף סוף להתחיל את היום לוקח שעתיים - שגומרות לי על הצורה.
הוא לא התנהג כך בעבר והוא לא מתנהג כך אצל סבא וסבתא.

דרך אגב כשהוא נכנס למצב כזה הוא לא מעוניין בשום אופציות אחרות, שינוי סביבה וכדומה - וזה לא משהו שהוא כן רוצה - ואני מאוד מנסה להבין מה הוא כן רוצה - זה פשוט לא אחד גדול

אני מכירה את זה מצוין. בזמן האחרון יותם נכנס לקריזות, שמגיעות במיוחד ברגעי העייפות, והוא לא מצליח להרגיע את עצמו ולהתמודד איתן. ותוך כדי הקריזה הוא רק רוצה ששום דבר לא יזוז, ואז אם אני זזתי, או הזזתי את השמיכה, או ששי הלך, או הגיע לראות מה קורה, כל דבר כזה הוא כאילו מנסה להשיב לאחור, כדי לנסות לקבל בחזרה את השליטה על המצב. וזה מתחיל משום דבר, אפילו לא ממצב שאמרנו לו "לא", אלא סתם, מההתלבשות, מהאוכל, יציאה מהאוטו, מכל דבר.
זה נורא נורא מתיש. מה שאני עושה, בזמן האחרון, אני אומרת לו "יש לך יכולת להירגע מבפנים. יש לך מקום שקט בפנים. אתה לא באמת צריך את האוטו/טלוויזיה בשביל להירגע. קשה לך לראות את זה כרגע אבל אני יודעת שגם ברגעים הקשה זה שם בפנים" אני אומרת את זה שוב ושוב. לפעמים אני מחזיקה אותו בחיבוק חזק. ובינתיים זה עובד. כדאי לך לנסות, זה גם עובד עליך, וזה חזק.
חוץ מזה, אני מנסה למצוא רגעים שבהם הוא קצת נרגע, ואז אני מציעה משהו אחר. זה דורש המון יצירתיות, אבל הרבה פעמים אני מצליחה להוציא אותו בשניה למצב רוח אחר לגמרי.
גם אצלנו הוא עושה את זה הרבה יותר איתי מאשר עם שי, ועם הסבים כמעט בכלל לא.
בהצלחה @}
<וכל זאת אחרי שלפני 5 דקות ענת אמרה שהיא לא מסוגלת יותר להכיל ואין לה כוח יותר לכלום ועכשיו היא הולכת למחשב ושכולם יקפצו>

ככה בדיוק ים מתנהג.
מוזר כמה זה מקל לשמוע שיש עוד ילד כזה (צרת רבים נחמת טפשים???)
בכל אופן אני אנסה ואעדכן.

תודה על ההתיחסות

בשמת, מסכימה עם כל מילה שכתבת על דובי לא לא. ספר אכזרי נורא ואיום.

שהוא לא מסוגל להתמודד עם שום "בוסיות" שלי או של אביו
אולי הבוסיות יוצרת אצלו צורך להתנגד. אני היתי מחפשת משחק עם הטיטול ובכלל עם כל טקס ההתלבשות.
קודם כל ליצור אולי שיגרה, למשל אצלנו מיד שהיא קמה עוברים לשידה. נוצר כבר הרגל שמקל ( יודע מה הולך להיות ) וגם אם יש התנגדות, לסיים את ההתלבשות תוך 5 דקות וכך אין עימות למשך שעתיים, ומעבר לכך, כנראה שהוא רוצה לעשות דברים בדרכו... ( גיל ההתבגרות הראשון ) תנסי לתת לו. אולי מתערבים לו יותר מדי.
ואולי הוא לא שבע?
אנחנו קמים בבוקר ומהרגע שאני מוציאה לו את הציצי מהפה הוא בקריז
איך הוא מתעורר? איך ישן בלילה? כדאי לבדוק שלא נמצא במצוקה כלשהיא, אולי הוא מנסה לאותת על קושי מסויים, גן? האם אתם בבית במתח כלשהו?

לפעמים אני מגיעה למקום המאוד לא סמפטי של להלביש אותו בכוח

אני דווקא בעד, ואני אנסה להסביר את עצמי.
בתור אמא של הילד אני מניחה שאת יודעת לזהות מתי הוא מביע את הצורך האמיתי שלו (במקרה כזה, אם תעני לבקשותיו הוא באמת ירגע) ומתי זו הבעה כללית של איזשהו תיסכול שגם אם תעני לו הוא לא יפתר. להיפך, זה רק ישאיר אותו יותר מבולבל, כי מצד אד קיבל את מה שרצה ומצד שני עדיין מרגיש לא מסופק. יכול להיות למשל, שהצורך האמיתי שלו מאחורי כל ההתנגדויות האלה זה לפרוק רגשות בבכי. כמובן, לשים לב שאין צרכים אחרים לא מסופקים, כמו למשל רעב.

אני חושבת שיש משהו מאוד בריא בלקבוע עובדות בשטח, וזה הרבה פחות מבלבל. כי הרי גם אם את אומרת "בוא בבקשה להחליף חיתול" את (וכולנו) לא מתכוונת לזה בתור בקשה אלא בתור פקודה. כי הוא חייב להחליף חיתול. לכן, במקרה כזה, אם הוא לא נענה לבקשתך המילולית לדעתי יש מקום פשוט לעשות את זה. אבל חשוב מאוד לעשות את זה במגע עדין, אוהב והחלטי. לא לגרור אותו ביד לחדר, לא לנעוץ אצבעות בזרוע, אלא לקחת בידיים אוהבות, להגיד בשקט "אנחנו הולכים להחליף חיתול עכשיו", ולבצע.

ממליצה לך לעשות את זה לפני שאת מגיעה לשלב שהמקום הזה נראה לך לא סמפטי, לפני שאת בוערת מבפנים. זה לא עונש בשבילו וגם לא בשבילך. זה פשוט מה שצריך לעשות עכשיו.

פתאום, בשלושת הימים האחרונים הוא כמעט נרגע לגמרי. כאילו הרגיש שהגעתי לקצה.
עדיין יש התחלות של קריזים אבל אנחנו (אני והוא) מצליחים להשתלט עליהם לפני שהן יוצאות לגמרי משליטה.
זה פשוט מדהים כי אני לא חושבת שתחלס עשיתי משהו שונה,את כל ההצעות שקבלתי פה כבר ניסיתי בעבר (ותודה רבה לכל המתייחסות...) כך שזה לא היתה איזה טקטיקה חדשה או משהו כזה.

שרון,
זה פשוט מדהים כי אני לא חושבת שתחלס עשיתי משהו שונה,
אולי לא עשית משהו שונה אבל בראש אולי הבנת משהו. כנראה שזה עבר אליו. איזה יופי!

שלום לכולם, גם אני אמא למעיין בת שנה ותשע, בסך הכל ילדה נפלאה אבל גם היא מתחילה עם לא רוצה, או לא לא לא, אני פשוט אומרת לה בנימה של צחוק ,מי שואל אותך? ואז יש צחוקים והיא מסכימה או שלפעמים אני פשוט נותנת לה כמה אלטרנטיבות והיא כבר בוחרת אחת, לגבי הספר דובון לא לא היא בכלל לא הסכימה שאני אספר לה והיא ילדה שמאוד אוהבת סיפורים