מכתב גלוי לרופאים

[אנונימי]

ראו גם:
רופאים חושבים שהם יודעים הכל
למה מתכוונים רופאים
מה שרופאים לא רואים
מה מצפים מרופא
מפחדת מרופאים
רופאים גסי רוח
רופאים גניקולוגים החוצה
שערוריית הבדיקות לנשים המורדמות

[אורנה_שפרון*]

רופאים, אחיות, מילדות, וחברי הממסד הרפואי,

היום, בשיחה עם חברה פתאום הבנתי משהו -
אתם בני אדם.

פתאום אני מבינה - אתם באמת באמת מאמינים בדרככם בכל לב - וזוהי תכונה אנושית למדי.
לימדו אותכם שאתם אחראים על בריאותם של אנשים אחרים. כך אתם חושבים ואתם מאמינים לעצמכם.
לימדו אותכם שאתם יודעים יותר טוב מ"האדם הפשוט" מה טוב בשבילו. כך אתם חושבים ואתם מאמינים לעצמכם.
לימדו אותכם שצריך לחסן נגד.... אתם יודעים שקיים סיכוי לחלות וחלילה למות, ואתם חושבים שצריך ואפשר להגן על האזרחים ועל ילדיהם מחולי וממוות, ואתם מאמינים לעצמכם.
אתם חושבים שלא כל אשה יכולה להחליט בנושאים חשובים כמו הלידה שלה, ואתם מאמינים לזה.

ואיך אני יודעת?
כי גם אני מאמינה לעצמי. אני מאמינה למחשבות שלי, גם כשאין כל קשר בינן ובין המציאות.
אני מאמינה למחשבות שלי גם כשהן גורמות לי סבל.
אני מאמינה למחשבות שלי גם כאשר הן מייצרות בחיים שלי את ההיפך ממה שאני רוצה.

וכשאני מאמינה למשהו אני רואה אותו משתקף במציאות. אין לי יכולת לראות מה שאיני יודעת או מכירה. (כשהאוניות של קולומבוס הגיעו לאחד האיים, האנדיאנים לא הבחינו בהם למרות שהיו קרובות מאד לחוף. לא היה להם את היכולת לראות מה שלא ידעו מראש שהוא קיים).

מניחה שכך גם אתם.
אינכם יכולים לראות מה שאינו נכלל בתפיסת עולמכם.
אינכם יכולים לראות שישנה אפשרות שהאחריות לא באמת מונחת עליכם. שמי שצריך להבריא הוא האדם החולה ולא התרופה שאתם רושמים לו.
אינכם יכולים לראות שישנה אפשרות שלאשה יש את הכלים להחליט החלטות בנוגע ללידה שלה עצמה.

וכל זה, לא משום שאתם אטומים או חסרי לב. אתם פשוט אנושיים.

ולמרות זאת, ולמרות שדבריכם תמיד מגובים במחקרים, בעובדות, בידע ומידע, לא תמיד אני מאמינה לכם. לא כי אני חושדת בכם חלילה שאתם משקרים. אני פשוט למדתי שאף פעם אי אפשר לדעת. ומעבר לעובדות היבשות ישנם עוד הרבה דברים שמשפיעים על החיים שלנו, לא תמיד הם מדידים, ועל-פי-רוב הם סמויים מהעין.

למדתי גם שאת העובדות שאתם מרבים לצטט בדבריכם אפשר לפרש לכל מיני כיוונים.
למשל - הסיכוי למוות ממחלת אבעבועות הרוח, שלאחרונה יצא לי לשמוע שדנים בו, כדי לחסן ילדים נגד המחלה הזאת.
לא שמעתי מאף רופא מה הסיכויים למות. הרי סיכויים הם מדידים. וישנו הבדל גדול בין האפשרות שתשעים מהילדים שחולים במחלה הזאת ימותו, לבין האפשרות ששלושה אחוז ימותו.
מדוע לא שמעתי?
כי גם אתם לא ממש זוכרים את המשך המחקר. מספיק שהאפשרות למוות תופיע ומיד כל מה שיבוא אחריה נשכח. כי כאשר פועלים מתוך פחד לא עוסקים בזוטות כמו אחוז הסיכוי לחלות במחלה.

למדתי גם שהפחד משתק. כמו שהוא משתק אותי, הוא משתק אותכם. כמו שהוא אינו מאפשר לי לחשוב בבהירות, כך קורה גם לכם. הרי כולנו בני אדם.

למדתי גם שלמרות הגיבוי המחקרי, אתם לא תמיד עניניים. לעיתים דבריכם מושפעים משיקולים זרים.
מודה, כך גם אצלי.

ולמה חשוב לי לשתף אותכם בהגיגי?
כי ברגע שהבנתי שאתם בני אדם כמוני, נרגעתי. איני כועסת, איני מייחסת לכם כוחות על אנושיים, או שרירות לב. עכשיו אני יודעת להתייחס לדבריכם ולדעותיכם כמו שאני מתייחסת לדעות שלי - בספקנות ובחקרנות. אני משתדלת לא להאמין לעצמי יותר מידי כי אני כבר יודעת שאמונות מקובעות מביאות רק רע.

ואולי, מי יודע, יום אחד תוכלו גם אתם להתייחס כך אלי - כאל בן אדם. כאל אדם שיש לו זכות לחשוב את המחשבות שלו ולהאמין לעצמו, אדם שיש לו זכות להיות אחראי על חייו, אדם שיש לו יכולת לקבל החלטות הנוגעות לעצמו ולילדיו, אדם שיש לו זכות לטעות.


<מרגיעון: כולנו משפחה אחת. אמן ואמן>

[טליה_טקאוקה*]

תודה על התזכורת!@}

[גיל*]

מכבד את דעתך

נכון אנחנו אחראים על בריאותם של אנשים אחרים.

אם את לא רוצה שהרופא יהיה אחראי לבריאותך- אל תבואי למיון, מרפאה וכו',

[רסיסים_של_אור*]

אם את לא רוצה שהרופא יהיה אחראי לבריאותך- אל תבואי למיון, מרפאה וכו',
לא נשמע לי הפתרון האידיאלי.
אם אתה מרגיש אחראי על בריאותי, תספור גם אותי, דעותיי ורגשותיי כמשתנה משמעותי במשוואה הזו. הגוף שלי הוא רק נדבך אחד מכל מי ומה שהוא אני ולא תאמין, יכול להיות שאם תקשיב לי קצת מעבר לדופק, לחץ דם וכו', נוכל יחד לקדם את הבריאות שלי עשרות מונים !

[יונת_שרון*]

למזלי יצא לי להכיר כמה רופאים ותיקים וטובים (כולל עורך "הרפואה") וללמוד שלא כל הרופאים הם כאלה. יש רופאים שלא פועלים מתוך פחד, יש רופאים ששמחים לעזור בלי לחשוב שהם האחראים על בריאות המטופל, יש רופאים שהם לא רק בני אדם אלא גם מתייחסים אל עצמם ככאלה.

[צפריר_שפרון*]

גיל,
נכון אנחנו אחראים על בריאותם של אנשים אחרים.

האשליה המתוקה הזו, שהנך מאמין בה, שאתה אחראי על בריאות הזולת, גם כשהזולת בא אליך, ומבקש ממך לקחת אחריות על בריאותו, היא עדיין אשליה.

מדוע הנך נזקק לאשליה זו? זה כבר בירור בפני עצמו, אבל בפועל אתה יכול להיות אחראי אך ורק על בריאותך - במגבלותיך.

או שאתה עצמך מאמין עד כדי כך שאחד יכול להיות על בריאותו של אחר, שבריאותך שלך ניתנת לרופא אחר, ואז, הנך משליך מעליך את בריאותך, נותן אותה בידי אחר, וממתין לאיזו בריאות מזדמנת של מאן דהוא, שתוכל לקחת עליה אחריות.

אין מדובר בתוכחה כלפיך, אלא, בהצעה פשוטה, להתבונן על אחריותך באור רחב יותר.

שכן הבריאות, רחבה בהרבה מהריפוי, במובן הזה של ריפוי פיזי.
וגם כשהנך, במיומנות רבה, מאבחן את הבעיה הפיזית, או אפילו חותך בבשר החי לשם הצלת אדם, אחריותך מסתכמת בהנחת כלים לריפוי.
מכאן, ועד הבריאות, זו הכוללת את כל ההיבטים של האדם, מבחינת הנפש ולא רק הגוף, המרחק רב.

שכן, "האחראי על בריאות האנשים", ממלא את אחריות הזו באופן כושל למדי.
זה שרבים רבים, מכורים לסמים חוקיים, על מנת לא להתמודד עם הלכי רוחם, שכן "האחראי על בריאות האנשים" מתמודד עם הלכי הרוח של לקוחותיו, באמצעות סמים כימיים, זו הראיה לכך, שאחריות זו לא מתמלאת.

ומתוך כך שאף אחד לא יכול להיות אחראי על בריאות האחר, אלא רק אפשר לו לרופא להניח כלי הבראה וריפוי כהצעה בפני הבא אליו, מצב זה, מבחינת בריאות הציבור, איננו באחריות "האחראי על בריאות האנשים", אלא בידי האנשים עצמם.

לכן, התבונן באמת ובתמים, האם הנך זקוק לגושפנקא הזו, להיות אחראי על בריאות החולה, או שהנך יכול להות אחראי על הנחת הכלים הטובים ביותר שיש בידיך, לשם קידומו אל איזון.

לעולם הבראת האדם, תלויה ברובה המוחלט באדם עצמו.
גם כאשר הוא פצוע קשה ואינו בהכרה.
אתה, כרופא יכול רק למלא את תפקידך ולעשות את כל מה שאתה יודע.
אם יבריא או לא - באחריותו.

אם את לא רוצה שהרופא יהיה אחראי לבריאותך- אל תבואי למיון, מרפאה וכו',

ואם אני לא רוצה שתהיה אחראי על בריאותי, ואני כן בא אל מרפאתך, על מנת לקבל חוות דעת, לא אקבל את חוות דעתך?

גישה זו, המחייבת אותי להניח בידך את האחריות, אם אני מבקש את עצתך, כרופא, היא בעיה העומדת בפני עצמה.
תחלואים אלה של תפישת המערכת את עצמה, תפישת העובדים במערכת את מערכת ואת עצמם, הם תחלואי המערכת, שאתה מצהיר על היותך חלק ממנה.
והרי ברור גם לך שהאחריות לתחלואי המערכת איננה בידך, אינך יכול לעשות דבר על מנת להבריא את המערכת הזו, גם אם הנך שלם עם עצמך בעבודתך.

כך, על פני למלא את האחריות הזו, להניח עצה טובה, פתרונות טובים, ויד אוהדת, הנך מתנה את עזרתך, המבורכת מעיקרה, שכן כל עזרה לזולת מבורכת.
התנייה זו, של להניח את בריאותי בידך כתנאי לביקור במרפאתך, מה היא משרתת מלבד את האשליה שהנך יכול להיות אחראי על מישהו אחר, ולו בסוגיה פעוטה הכוללת עשר דקות במחיצתך?

אתה בהחלט יכול להיות אחראי על טובת ילדיך.
וגם זה במגבלותיך, שכן האחריות האמיתית על החיים לא בידי אדם.

---

בגדול, היזהר בהתניות אלה, שכן, אט אט יגלו רבים, שניתן להסתדר בלי אחריותך לאורך שנים.
כפי שכבר קורה.
לא במדינה אחת, ולא בשתיים, מספר הפונים אל עזרה "אלטרנטיבית", גדול מאלה הפונים אל הרפואה הממוסדת.
עד כדי כך התופעה הזו מתרחבת, שנעשים נסיונות למסד את ה"אלטרנטיבי", ושם בתוך תהליך המיסוד, למדים המרפאים האלטרנטיביים העתידיים, שהאחריות על בריאות הזולת בידיהם.
גם לאלה, לעולם מתקיימת האלטרנטיבה הזו, בה ה 'מרפא העממי', מניח עזרה במובן הזה של בריאת בריאות בריאה, מבלי שלוקח כל אחריות, אלא, רק נמצא שם, ומניח עזרה, מבלי סמכות, מבלי הסמכה חיצונית, רק מתוך אחווה אנושית פשוטה, והאדם הפשוט, נמצא סומך על אלה, ולו מתוך כך שלא לוקחים אחריות על בריאותו.

יש פתרונות אחרים מהרפואה כפי שאתה מכיר אותה, ויש רופאים אחרים, שאינם תפושים באשליית הכוח הזה, להיות אחראי על אחר.


תודה רבה.

<צפריר-שלם>

[קט_קטית*]

נכון אנחנו אחראים על בריאותם של אנשים אחרים.

D-:

רופאים אחראים על בריאותי כמו שפקידה בבנק ב"אשנב כל" אחראית על מצבי הכלכלי

<עם כל הכבוד לרופאים ולבנקאים, ויש כבוד...>

[ניק_לס*]

קט קטית
נראה לי מעליב ההשוואה שעשית, עם כל הכבוד לפקידה בבנק באשנב כל

(מציעה במקום: יועץ השקעות. כמו שיועץ ההשקעות שלי אחראי על מצבי הכלכלי)

[קט_קטית*]

ניק לס

נראה לי מעליב ההשוואה שעשית

למה זה מעליב אותך?


כמו שיועץ ההשקעות שלי אחראי על מצבי הכלכלי

לי אין יועץ השקעות, ואין השקעות, ואין הון.
יש לי רק עו"ש. ופקידה באשנב היא הדרג הכי בכיר שהגעתי אליו בבנק.
וטוב שכך.

אותו הדבר בבריאות. אין לי השקעות בבריאות וגם לא חסכונות ולא קרן פנסיה. רק עו"ש.

[שרון*]

גיל, תסלח לי שאני לא מתכוונת להתערב בזה, לפחות בינתיים. יש בורות ומהמורות, שאין לי רצון מיוחד לפסוע ישר לתוכם.

יונת, תודה.

[פיצה_והתוספות*]

_גיל, תסלח לי שאני לא מתכוונת להתערב בזה, לפחות בינתיים. יש בורות ומהמורות, שאין לי רצון מיוחד לפסוע ישר לתוכם.
יונת, תודה._
כנ"ל
אתמול התחלתי לכתוב בדף החיסון נגד פפילומה. הדף מלא כעס, רוגז, בורות ורסיסי מידע מקוטע. יותר מטעה מאשר מספק מידע. התחלתי לכתוב ומחקתי. יש יותר מדי בורות ומהמורות שנושבים משני הדפים האלה. אני לא חשה ברצון ליצור דיאלוג. רק רצון להשמיע את הצד הצודק. לכן אשתוק.
<אגב אני ממש לא בעד החיסון. אני בעד הקשבה>

[אורנה_שפרון*]

יונת,
למזלי יצא לי להכיר כמה רופאים ותיקים וטובים (כולל עורך "הרפואה") וללמוד שלא כל הרופאים הם כאלה.

כאלה איזה? בני אדם?
למרבה הפלא, גם אני פגשתי רופאים שדברו איתי בגובה העיניים. גם פגשתי מורים שמתייחסים לילדים בכבוד.
הטעון הזה סותם כל אפשרות לדון בעניינים עקרוניים. כי הרי הכשלים הם כשלים מערכתיים לא אישיים וגם אנשים טובים מאמינים לעצמם, כמו שאני מאמינה לעצמי. (כתבתי את הדברים בלי ציניות. כי זה באמת מנגנון אנושי שעובד אצל כולנו).
גם אנשים טובים שכל רצונם הוא טובת הציבור (מי זה הציבור?) רואים את התמונה מזווית מאד מאד מסויימת, ואינם מצליחים או רוצים או יכולים לראות חלקים אחרים של התמונה. והעצוב בכל העניין שהם - הטובים, דוקא הטובים, גם אינם מוכנים לדון בנושאים העקרוניים.

תני להם דיון במהות החיסון של צהבת, והם יהיו שם במיטבם. שם מקשיבים לדעתם, שהרי הם באמת יודעים יותר מרוב האנשים בנושא הזה. ואז הם יכולים להיות אדיבים, סבלניים, קשובים. יתכן גם, (ואני מאמינה שכך הדבר לדבי גיל ושרון שכותבים באתר הזה) שבפגישה פנים אל פנים עם החולה, הם מקסימים ואכפתיים, אבל בדיון עקרוני, כשדעתם שווה בדיוק לדעתו של אחרון פשוטי העם, הם נאלמים דום. יש בורות ומהמורות, שאין לי רצון מיוחד לפסוע ישר לתוכם.

תראי,
הם פשוט לא מוכנים לדבר.


חבל.

[אלמונית_על_מונית*]

פגשתי הרבה רופאים.
כן, יש כאלה שהם יותר מזה.
אבל הרוב הם בסך הכל פקידים שיודעים לעשות את הבדיקות הנכונות ואז לרשום תרופה מתאימה. רובם לא שואלים שאלות, ובוודאי שלא מקשיבים, על אחת כמה וכמה לא מאמינים שהם יכולים לשמוע משהו חדש. רובם היו יכולים למלא את תפקידם אפילו טוב יותר לו היה קיר מפריד אותם מהמטופלים שלהם לאורך כל הטיפול. אבל! על כל זה הייתי עוד מסוגלת לסלוח להם, כי הי, פקידים בבנק, מורים, נהגים ומהנדסים לא טובים יותר מהם. כולם שחוקים, לאף אחד לא באמת אכפת, מועטים הם אלה שבאמת אוהבים את המקצוע שהם עוסקים בו, בלהט.
מה שאני לא מסוגלת לסלוח זה: שהם מקלידים באצבע אחת! כן! רופאים לא יודעים להקליד! רוב רובם המכריע, מקלידים במשך דקות ארוכות טקסט קצרצר שלכל אדם אחר היה לוקח שתי שניות. למה זה מפריע לי כל כך?- כי בגלל זה כל התורים הארוכים בקופת חולים! תחשבו כמה זמן היה נחסך במערכת הבריאות לו רק היו מחייבים אותם ללמוד את פלאי הטכנולוגיה המודרנית!

[ניק_לס*]

למה זה מעליב אותך?
D-:

זה לא מעליב אותי.
נראה לי שזה עלול להעליב רופאים מסויימים, כי אחרי הכל הם באמת לא טכנאים, והמקצוע שלהם דורש גם הרבה ידע וגם יכולת ליישם אותו בצורה טובה.

(למען הסר ספק: גם לי אין יועץ השקעות. אל תעליבי (-; . זה היה רק לצורך הדוגמא).

[שרון*]

אבל בדיון עקרוני, כשדעתם שווה בדיוק לדעתו של אחרון פשוטי העם, הם נאלמים דום.
הם פשוט לא מוכנים לדבר.

תראי אורנה, כאן באתר אני די מרגישה כמו מיעוט רדוף. כשטענתי שיש כאן דמוניזציה של הממסד הרפואי והרופאים, נעניתי בגלגול עיניים ובהתממות.
הדברים שכתבת, בחלקם, פוגעים בי ומעליבים אותי כבנאדם, כבנאדם חושב, כבנאדם חושב שהקדיש שנים ארוכות מחייו בדאגה לאנשים אחרים (והנה עכשיו יש פתח לצפריר שיתן ניתוח אופי שלי שיימשך על פני שורות ארוכות), ולא גורמים לי לרצות בכלל להתדיין איתך בנושא. כי את נמצאת בדיוק באותן תפישות שבי שאת מאשימה בהן את הרופאים, רק מהכיוון המנוגד.
יש לי הרבה מה לומר בנושא, ואני בהחלט לא נאלמת דום. רק שכאן זה לא בדיוק המקום בו הייתי רוצה לפרוש את משנתי.

ואם רק בשלב זה של חייך הבנת סוף סוף שגם רופא הוא בנאדם - אז ברכותיי.
לפי מה שכתבת בהמשך ההודעה שלך, עדיין לא נראה שזה הופנם.

<פותחת תיבת פנדורה>
<למה בכלל נכנסתי לכאן, זה הרי היה כל כך צפוי>

ולגבי תמותה מאבעבועות, אני חושבת שכל רופא יכול להגיד לך שהמדובר במקרה אחד או שניים לשנה בערך. והנה mor]קישור שקשור var chi percap[/po]-mortality-varicella-chickenpox-per-capita#definition למרות שזה לא קישור מוצלח. אנחנו במקום ה- 22 בעולם באחוזי תמותה מאבעבועות.

[מתחדשת*]

אולי זה הדף המתאים לכתוב את זה?

דקה לפני שאני יוצאת מהרופא, אחרי שהוא גמר לבדוק אותי ולהקליד באצבע אחת ולהדפיס לי את המרשם ולהחזיר לי את הכרטיס, אני בהחלט בהחלט מצפה לברכת "תהיי בריאה" או "תרגישי טוב"! רופא שנפרד ממני בכל צורה אחרת - כלומר לא מחאחל לי בריאות - מועל בתפקידו מבחינתי!

(שלשום כמעט אמרתי לרופא כזה "תהיה בריא" רק מההלם)

[קט_קטית*]

שלשום כמעט אמרתי לרופא כזה "תהיה בריא" רק מההלם

D-:

אני אוהבת להתחיל ב"מה שלומך?"
לרובם זה גורם להתנתק מהמסך.
היו כמה ששיתפו (-:
היה אחד ששיתף בקביעות
עשיתי אצלו מעקב הריון של הגדולה.
הוא היה קובע לי כל שבועיים כנראה היה לו משעמם חחח
בכל אופן הוא לא ראה כ"כ טוב מה קורה באולטרסאונד והרבה פעמים קרא לרופא מהחדר השכן להציץ
(ההוא היה ממש מקצוען וממש אנטיפט, ה' יסלח לי).
כך שבסוף גם קיבלתי חוות דעת מקצועית וגם קישקשתי עם רופא-ליצן.
היה משתף אותי בכל מיני רעיונות לסטארט-אפים רפואיים בשיטת פירמידה

כן,כן, לגמרי בני אדם, כמוני כמוכם... רק דוברי לטינית

[קט_קטית*]

ניק לס,

נראה לי שזה עלול להעליב רופאים מסויימים, כי אחרי הכל הם באמת לא טכנאים, והמקצוע שלהם דורש גם הרבה ידע וגם יכולת ליישם אותו בצורה טובה

אני לא משווה את רמת הכישורים של הבנקאים מול הרופאים,
אלא מתייחסת למידת האחריות שאני מטילה עליהם.
אפשר להביא את כל התרופות שבעולם אבל אי אפשר לשתול דחף לחיים.
זה לגמרי באחריותי.
כמו שאמר רמב"ם בריאות מהי
ב- בולם
ר- רוגזו
י- יפחית
א- אוכלו
ו- ויגביר
ת- תנועתו

אך מהי התרופה שתגרום למישהו לרצות לבלום את רוגזו, להפחית את אוכלו ולהגביר את תנועתו?
ולהפסיק את עישונו?

<ריטלין? 0-:>

[גיל*]

כל אדם אחראי לבריאותו- מסכים בהחלט

כאשר אדם מגיע לרופא הוא מבקש עזרה בטיפול והכוונה רפואית. בד"כ שאדם חולה הוא פונה לאדם מקצועי יותר בתחום (לפי בחירתו- רופא, מרפא, יועץ ...) ומשתף איתו את בעיותיו בשאיפה לקבל עזרה.

בהנחה שהמטופל פנה אלי- אני מנסה להשתמש בכלים שלי (ידע, ניסיון, תחושה) כדי לתת הצעה לטיפול. באופן אישי אני משתדל לא להתיימר ולהכיר במגבלות הרפואה, וביתרונותיה. אני מאמין שטיפול נכון המתאים לאבחנה (כמובן) אך גם לאופיו של המטופל- יהיה מקובל.

אני משתדל להמנע מהפחדות וביקורת, אני מנסה לא לתת טיפול שאני לא מאמין בו או רק בשביל לתת משהו.

אם אתה מגיע רק לקבל חוות דעת- הקשר בין רופא למטופל הוא דו סטרי. אני נותן ומקבל והדברים לא מסתיימים בחוות דעת בלבד. אני מתיחס למטופלים כאל בני אדם ובאופן אישי. מקווה שגם מתיחסים אלי באופן כזה ולא כאל פקיד באשנב כל. לא הייתי הולך לרופא שהוא פקיד, הייתי הולך לרופא שהוא אדם.

אני לא מכריח אף אחד לבוא אלי- זו בחירתו האישית, ומה לעשות- ברגע שפונים אלי אני משתתף באחריות לטיפול (לא לבריאות).

וחוץ מזה- אני כן חושב שאפשר לשנות מערכות וממסדים- שינוי שמתחיל מלמטה.

בקשר לדיון כאן באתר- כמו לשרון יש לי תחושה של תיבת פנדורה, כל היחס (בעיקר השלילי) למערכת הרפואית הנאגר אצל כל אחד ואחת עובר אלי ואין לי פנאי נפשי ופיזי להתמודד ולהגן על הממסד שגם כך יש לי ביקורת רבה אליו.

[חני_בונה*]

כל היחס (בעיקר השלילי) למערכת הרפואית הנאגר אצל כל אחד ואחת עובר אלי
לא פשוט. אולי אפשר גם אחרת אבל כמו שאורנה אמרה: אתם פשוט אנושיים. כמו כולם.
אני כן חושב שאפשר לשנות מערכות וממסדים- שינוי שמתחיל מלמטה
ואולי זה כל מה שנדרש כדי לעשות את השינוי? שתהיה נאמן ושלם עם עצמך בדיוק כמו שאתה עושה?

[קט_קטית*]

אני מתיחס למטופלים כאל בני אדם ובאופן אישי. מקווה שגם מתיחסים אלי באופן כזה ולא כאל פקיד באשנב כל.

גיל, יחס מזמן יחס. רופא אדיב ונעים הליכות בד"כ מוערץ על ידי קהל הפציינטים שלו.
יחד עם זאת גם הפקידה באשנב כל היא בת אדם וחבל שלא נתייחס אליה כאל כזאת


כמו לשרון יש לי תחושה של תיבת פנדורה, כל היחס (בעיקר השלילי) למערכת הרפואית הנאגר אצל כל אחד ואחת עובר אלי ואין לי פנאי נפשי ופיזי להתמודד ולהגן על הממסד שגם כך יש לי ביקורת רבה אליו.

לא יודעת איזה יחס שלילי עובר אליך.
אני פה יושבת לגמרי בלי תחושה של תיבת פנדורה.
לא שתהיה לי בעיה למלא אחת, אבל לא נראה לי שהדף עוסק בזה.


בתור בן אדם אני מאוד מאוד מסמפטטת אותך ומקווה לא להעליב אותך עם ההומור ההזוי שלי
בתור רופא אין לי עליך שום דעה...
פניתי אליך פעם אחת בלבד מזמן מזמן ולא זכיתי לשום התייחסות -
לא כועסת חפיף חפיף כולנו בני אדם
בסוף העצות שקיבלתי בדף אבעבועות הספיקו בהחלט
בכלל אני אוהבת להתייעץ פה בבאופן לגבי כל מיני צרות קטנות, ומסתדרת לרפא בכוחות עצמי.
לא מרגישה שיש מישהו חוץ ממני שבאמת אחראי על בריאותי.

כל מה שאני מספרת על המערכת הרפואית הוא חויה פרטית שלי ואמנם היא לא אוניברסלית אבל היא הכי משמעותית בשבילי.
יש רופאים כאלה, ויש רופאים אחרים, וכל מי שנולד תמיד אחד ומיוחד, ואין על זה ויכוח.
אבל כל הרופאים שפגשתי עד כה היו דמויות חולפות בחיי , אין אחד שליווה אותי לאורך שנים, או הכיר אותי באמת, או רצה לקחת אחריות עליי, או התבקש על ידיי לקחת אחריות. נתן עצה, רשם תרופה והמשכנו הלאה כל אחד בדרכו.

ברפואה המערבית בד"כ לא עוסקים בטיפול מונע וגם לא באורח חיים בריא אלא בעיקר מכבים שריפות.
וכשיש שריפה הולכים לרופא שמקבל באותו זמן בקופ"ח. ואם יש משהו רציני הולכים לרופא מומחה.
כך שיש רופא נפרד לרגל, רופא נפרד לעין ורופא נפרד לרחם. וכל פעם זה רופא אחר שרואים אותו פעמים בודדות.
לך תבנה ככה מערכת יחסים... P-:
אהה ומקווה גם שלא אצטרך להכנס למע' יחסים שכזו לעולם D-:

וזאת אפילו לא ביקורת. סתם תיאור מצב. האם מה שאמרתי הוא "שלילי"? פוגע? מקווה שלא

בכל אופן אני יותר ויותר עוברת לטיפולים טבעיים, מתרחקת מתרופות והסרות, מוותרת על חיסונים, מטפלת בבנות שלי בלי אקמול אבל עם אהבה. האם הדרך הזאת לא לגיטימית? כשאני כן באה לתת להן טיפול כלשהו במרפאה תמיד המערכת היא זו שלא מרוצה ממני, ולא להיפך D-: למשל ממש התרגזו עלי שהבנות חלו באבעבועות ולא הגעתי למרפאה, ועכשיו בתיק שלהן לא מופיע שהן חלו במחלה הנ"ל, וכיום כבר לא ניתן לרשום כי אי אפשר לסמוך על העדות שלי שהן חלו והבריאו. חשבתי על זה כמה שניות ואמרתי שנחייה עם זה. ב"ה יש לילדות אמא-אבא שזוכרים במה הן חלו. ואין תיק שיחליף אותנו בתפקיד חשוב זה. וטוב שכך

[אילה_א*]

_אך מהי התרופה שתגרום למישהו לרצות לבלום את רוגזו, להפחית את אוכלו ולהגביר את תנועתו?
ולהפסיק את עישונו?_
אולי פרוזק
אני מבינה לגמרי את מקור ההרגשה של הרופאים כאן שחבל להם לנסות אפילו לדון בעניין .
ומצד שני מכירה כל כך טוב את התשובה מה זה משנה לך למה לעשות את כל הבדיקות האלה או מה כל אחת מהן כי את לא מבינה בזה כלום ואני למדתי המון שנים כדי לדעת.
חבל מאוד שהמערכת מלמעלה לא יוצרת שינוי ומתעקשת שרופאים ובעצם בכלל אנשים שצריכים להיות במגע עם אנשים אחרים יקבלו משוב רציני ואפילו יקבלו על פיו בונוסים ותלמד פה התנהגות מכבדת לפצינטים
>אילה בשוק מזה שהמאבטח בדק לה את התיק עם יד שהחזיקה סיגריה דולקת<

[בריא_ה*]

גיל, שרון, אני לא מבינה אתכם. לא שמעתם על רופאים אחרים מכם? אתם לא יודעים איזה חוויות אנשים עוברים עם רופאים אחרים?
זה יהיה כל-כך נורא להכיר בעובדה שכמה מהקולגות שלכם מתיחסים לחלק מהפציאנטים שלהם באופן מחפיר?
למה לבוא בטענות לאנשים שעוברים חוויות קשות ומטרידות עם נציגי המערכת הרפואית, במקום לתמוך בהם?
מי שמשתתף כאן בדיון רוצה את אותו הדבר כמוכם, כלומר, מערכת רפואית שמאפשרת לרופאים ולמטופלים להתייחס בכבוד ובהגינות אלו לאלו.
אם עולה לכם רעיון איך מטופלים יכולים לתמוך ברופאים אנושיים ומכבדים כמוכם, אנא שתפו אותנו!

[רחל_ברמן*]

בקשר לדיון כאן באתר- כמו לשרון יש לי תחושה של תיבת פנדורה, כל היחס (בעיקר השלילי) למערכת הרפואית הנאגר אצל כל אחד ואחת עובר אלי ואין לי פנאי נפשי ופיזי להתמודד ולהגן על הממסד שגם כך יש לי ביקורת רבה אליו.
אז אל תיקח על עצמך את התפקיד הזה. אני חושבת שרוב האנשים באתר יכולים להבין שלא כל רופא הוא נציג ה"מערכת". אני לא חושבת (למרות שיכול להיות כמובן שאני טועה) ש{{}}אורנה שפרון כיוונה את המכתב הזה ספציפית לשרון ולך, למרות שברור שאתם תהיו הרופאים הראשונים שיקראו את זה. איך שאני הבנתי את המכתב, היא כתבה אותו לרופאים שהיא באה איתם במגע בחיים האמיתיים, ושמה אותו כאן כדי לחלוק את התובנה שלה עם הקוראים האחרים. לא אתה ולא שרון צריכים לקחת אחריות על מה שעושים הרופאים של אורנה שפרון! זו ממש מעמסה מוגזמת.

זה קצת מזכיר לי את הגישה של ישראלים במדינות אחרות כלפי ישראל. מכיר את התופעה הזו, שפתאום אנשים שיש להם ה-מ-ו-ן ביקורת על הממשלה הישראלית מרגישים שהם צריכים להיות דוברים שלה בחו"ל? אני ממש רואה איך הגישה הזו תורמת לחיים פחות טובים. אצלי כנראה משהו דפוק, אין לי שום תחושת מחוייבות כזו, וכשאנשים כאן בהולנד שואלים אותי על פוליטיקה ישראלית, או על למה עזבתי, אני אומרת מה שאני באמת חושבת. זה בד"כ פותח פתח לשיחות מעניינות עם מורכבות שמתאפשרת על ידי הורדת מגננות, ועוזר לאנשים כאן לראות את האנשים שמאחורי הסיפור בטלוויזיה, להבין שיש הרבה דעות שונות גם בתוך ישראל, ובאופן כללי לחלוק במקום להתווכח (מה שאומר שהם גם מדברים על הפוליטיקה במדינות שלהם בצורה מורכבת ומעניינת). ברור לי שכאן מדובר במשהו הרבה יותר אישי לשני הצדדים, אבל בכל זאת, אני בעד קריאה פחות מתגוננת.

[שרון*]

רחל ברמן, בריא ה - יש כאן התייחסות לרופאים בהכללה.
יש כאן דה- הומנזיציה של הרופאים (אם עכשיו הובן שהם בני אדם סימן שקודם הם היו מה?).

רחל ברמן, גם אני בחו"ל אומרת מה שאני באמת חושבת כולל כל הביקורת. גם כאן כששואלים אותי אני אומרת מה דעתי כולל הביקורת. כולל הסתייגויות.
לא נשאלתי כאן מה הביקורת שלי כלפי הממסד או רופאים אחרים.

אבל אם את דווקא משווה לחו"ל, ההשוואה היא יותר לכיוון של "וואו, הבנתי סוף סוף שגם יהודים/ישראלים הם בני אדם. שהם מתנהגים כמו בהמות אבל זה לא באשמתם". נראה אותך מקיימת דיון עם בנאדם שאומר לך דבר כזה.
קחי את ההודעה הפותחת, החליפי את המילה רופאים במילה יהודים/ישראלים/אנשי חינוך ביתי או כל קבוצה אחרת שנראית לך, או שאת משתייכת אליה (ותשני את המילים חיסונים וכו' למונחים אחרים מתאימים), ותראי אם זה מעורר בך רצון לדו שיח פורה.

[תמי_גלילי*]

אני ממליצה בחום על הספר HOW DOCTORS THINK, שבדיוק סיימתי לקרוא. הספר דן בכשלים לוגיים ואחרים אצל רופאים שגורמים לטעויות באיבחון, מה הרופאים יכולים לעשות כדי להימנע מהם, ומה החולים יכולים לעשות כדי לעזור להם להימנע מטעויות כאלה.
זה היה אחד הספרים מאירי העיניים והאמיצים שקראתי. כתב אותו רופא בכיר שלא מתבייש להודות בפגמים שקיימים, גם במערכת וגם אצל רופאים - מעצם עובדת היותם אנושיים. וגם לא מפחד להעביר ביקורת עניינית על חברות התרופות.

גיל ושרון ופיצה, אני בהחלט חושבת שיש דמוניזציה של מקצוע הרפואה והעוסקים בו בכלל, ולא בצדק. על פי ספר אחר שקראתי (NATURAL CAUSES - על תעשיית התוספים), מדובר בתהליך היסטורי שפועל כמו מטוטלת, ומאז שנות השישים מושך לכיוון האלטרנטיבי והאנטי-מימסדי/מדעי/רפואי. אבל בואו נודה על האמת, כפי שהודה בה באומץ הרופא מחבר הספר שהמלצתי עליו לעיל: יש כמה בעיות בסיסיות בתהליך ההכשרה ובהשקפת העולם המועברת לרופאים. בעצם, הוא אומר במידה רבה מה שאורנה אמרה (ומביא גם התנסויות שלו כחולה, וגם מחקרים שמנתחים את תהליך קבלת ההחלטות הרפואיות).

הנה דוגמה אחת. למדתי מהספר, שחולה שאינו פועל על פי המלצת הרופא מכונה NON COMPLIANT, כלומר "לא מציית".
שפה ומינוח מדוייקים הם דברים חשובים מאוד בעיניי. לכנות דבר בשמו הנכון או הלא נכון - יש לזה השלכות מרחיקות לכת.
למונח "NON COMPLIANT" יש לדעתי אפקט דומה כמו לקרוא לילד שכועס או בוכה הרבה "ילד עם בעיית התנהגות". אז אולי אפשר לטעון שהמונח הזה ודומיו הם שרידים לתקופה אחרת, ושלא כך נוהגים; אבל הרבה יותר קשה לשמור על כבוד כלפי חולה - כבוד, שהוא התנאי הבסיסי לאיבחון וטיפול נאותים - כאשר המונח הזה ודומיו נמצאים בתיק הרפואי ובירכתי מוחו של הרופא. לא סביר לדעתי לטעון שזה לא משפיע ברמה זו או אחרת, ואת מי שיטען כך אני מפנה שוב לספר, שמראה שלא כך הוא.

אני מאמינה שמרביתם המוחלטת של הרופאים הם אנשים שרוצים להיטיב עם החולים ושיש להם לא מעט אמצעים לעשות את זה. אני עם יונת: נתקלתי בלא מעט רופאים טובים. אבל אני חושבת שכל עוד במילון של הרופאים ובהכשרה (והאינדוקרינציה, במחילה) יש מונחים והנחות מעליבים כאלה שמעידים על צורת חשיבה (או אי חשיבה, לעתים), לא תהייה הפנמה והבנה מלאה שמערכת היחסים בין רופא וחולה השתנתה, שאינה עוד של עליון וכפוף אלא של שותפות מלאה. קורים כאן הרבה שינויים, גם בנגישות של המידע (הודות לאינטרנט), גם ברמת ההשכלה של החולים, גם במערכת הטכנולוגית והפיננסית, וכו'. לא נראה שהרפואה הממוסדת מדביקה את הקצב.

[תמי_גלילי*]

שרון, רק עכשיו ראיתי מה כתבת. חזרתי וקראתי שוב מה שאורנה כתבה, ולי לא נראה שיש בהם רמז לכך שלפני כן הרופאים לא היו אנושיים. להפך. כמו כן, בשום מקום לא ראיתי אותה מאשימה רופאים שהם מתנהגים כמו בהמות.

מה שכן ראיתי הוא תזכורת לכך שכמו כל בן אנוש, גם רופאים מועדים לטעות. כולל טעויות שנובעות מרגשות כלפי החולה ומהאישיות של הרופא. וראיתי התייחסות לנקודות ספציפיות וענייניות, שאגב, לכולן יש התייחסות בספר הנ"ל ומנקודת מבטו של רופא. אחד הדברים שמודגשים בספר שוב ושוב הוא שצריך להיות מודעים לכך שזו אפשרות, להיות מודעים לצורות השונות שבהן התהליכים האלה קורים, להיות מודעים בזמן שזה קורה ולעשות מה שאפשר כדי לא לפעול על פי זה. ושהחולים יכולים לעזור בזה לרופא. אז הנה, יש כאן "חולה" (או דוברת בשם מעמד ה"חולים") שמנסה לעשות את זה.

[רחל_ברמן*]

שרון, אני מבינה מה את אומרת. גם לי צרם מאד הניסוח של "הבנתי בדיוק שרופאים הם בני אדם". ואם לא בא לך להשתתף בדיון בגלל זה, אני גם מבינה. מה שאני לא מבינה זה את הנטייה שעולה מדברי גיל לקחת על עצמו את האחריות להגן על הממסד הרפואי.

ולגבי הדוגמא שלך: יש מצבים שבהם אמירה כמו "וואו, הבנתי סוף סוף שגם יהודים/ישראלים הם בני אדם. שהם מתנהגים כמו בהמות אבל זה לא באשמתם" תיראה לי הגיונית, בעיקר בתלות בזהות הדובר/ת (ובת כמה היא...). ברור, אפילו אם אני אבין מאיפה זה בא, זה לא עושה חשק לדבר, אבל זה ממש לא התחלה שנראית לי חסרת תקווה. להיפך. זה פשוט מעיד על מקום התחלתי בעייתי. (ובהקשרים מסויימים, אפילו זה לא. תחליפי את "ישראלים" ב"חיילים ישראלים", בקונטקסט, נניח, של דיון על התרבות הצבאית בישראל. אני מבטיחה לא להיעלב אישית למרות ששירתתי בצבא, כי ההתנהגות הבהמית שבאמת קיימת היא כ"כ חמורה וההשפעות שלה כ"כ הרסניות שזו נראית לי אמירה סבירה, למרות שהיא לא נכונה לרוב המשרתים בצבא).
(דוגמא, כן? את לא צריכה להסכים עם העמדות הפוליטיות שלי כמובן)

[תמי_גלילי*]

טוב, ניסיתי לערוך ובינתיים רחל ענתה ואיבדתי את מה שכתבתי, אז אקצר:

לא נשאלתי כאן מה הביקורת שלי כלפי הממסד או רופאים אחרים.
אני דווקא אשמח לשמוע אותה ממך ומאחרים שכותבים כאן. אני חושבת שאם חולים ישמעו יותר ביקורת כזו יש סיכוי שיהיו פחות הכללות ביקורתיות כלפי רופאים, הרבה פעמים מתוך התעלמות מההקרבות שהם מקריבים והסיכונים שהם נוטלים למען טובתם של אחרים. דווקא הביקורת הזו מרופא עזרה לי אישית להתייחס לרופאים ולמערכת בצורה עניינית יותר.
ואת יודעת מה? אני אישית אשמח לשמוע גם ביקורת עניינית על התנהלות של חולים שעוזרת לטיפול או פוגעת בו. זו אחת הסיבות שאני קוראת את הספרים בנושא - כדי לנסות להבין מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לרופאים ולעצמי. פיצה, אני אשמח לקרוא מה יש לך לומר בדף על הפפילומה. בעיקר אם יש בו טעויות עובדתיות, אבל אני גם רוצה לשמוע ביקורת על הגישה. ואני לא היחידה.

הרי לא באמת מדובר כאן בשני מחנות, לא? מדובר באנשים שיש להם מטרה זהה: בריאות וחיים טובים יותר. התייחסות בנוסח "אז אל תלכי לרופאים" או "היא אומרת שהם מתנהגים כמו בהמות" היא התייחסות ריגשית ולא עניינית לטקסט הספציפי הזה. אני לא מאשימה אתכם שעייפתם מהתקפות בלתי מוצדקות ובלתי ענייניות, אבל מציעה לזהות מתי לא מדובר בהתקפה כזו.

[תמי_גלילי*]

למזלי יצא לי להכיר כמה רופאים ותיקים וטובים (כולל עורך "הרפואה") וללמוד שלא כל הרופאים הם כאלה. יש רופאים שלא פועלים מתוך פחד, יש רופאים ששמחים לעזור בלי לחשוב שהם האחראים על בריאות המטופל, יש רופאים שהם לא רק בני אדם אלא גם מתייחסים אל עצמם ככאלה.
אני לא רוצה לסכסך , אבל אני במקומכם לא הייתי שותקת לה (ולי, שהסכמתי איתה). זה כמו לומר "כמה מידידיי הטובים ביותר הם יהודים" "יש יהודים שהם בסדר" "יש יהודים שהם בני אדם".
אז למה לא להיעלב? אולי כי בהקשר הזה דברי יונת נראים כעמידה "לצד הרופאים" מול "ההתקפה" של אורנה.
בכל אופן, אני רוצה להציע שוב ענייניות והתייחסות לטקסט עצמו.

[פלוני_אלמונית*]

אני רוצה להפנות את הדיון לנושא עניני יותר מלהעלב או לא.
אני רוצה יחס עניני מרופא ולא ביקורת למה עשיתי כך ולא כך.
כאשר אני באה לרופא, אני מצפה לתשובות שאני עצמי לא מצאתי. אני רוצה לשמוע את דעתו על המצב, ולא על בחירותי עד עכשיו. לא רוצה לשמוע למה לא לחסן זו טעות. בחרתי לא לחסן נגד שעלת ועכשיו אחד מילדי חולה, האם זה אומר שהוא צריך לתת לי הרצאה כמה אני חסרת אחריות?
האם כאשר מגיע אליו נפגע מתאונת דרכים הוא מתחיל לתת לו הרצאה איך לנהוג בזהירות?
האם כאשר באה אליו אישה שעברה ניתוח להגדלת חזה שכשל, הוא נותן לה הרצאה על הטעות שעשתה?
האם כאשר באה אליו אישה שעברה לידה קיסרית מרצונה, ועכשיו יש לה זיהום ברחם הוא יסביר לה על הטעות שעשתה בבחירתה זו?
ברוב המקרים אני מניחה שהוא ישתוק ויטפל. אלה מקרים שהמערכת מוכנה לקבל. אבל את הבחירות שלי , הטבעיות, הם לרוב לא מוכנים לקבל.

[קט_קטית*]

חזרתי וקראתי שוב מה שאורנה כתבה, ולי לא נראה שיש בהם רמז לכך שלפני כן הרופאים לא היו אנושיים. להפך. כמו כן, בשום מקום לא ראיתי אותה מאשימה רופאים שהם מתנהגים כמו בהמות.

|אייקון מהנהן|

להכנס content]לפה page[/po].aspx?dynamic page id=577 לנגן את הקטע הראשון ("מחמאה-טריויה")

[חלון_לים*]

מחשבות של מתמחה ברפואת משפחה (כמה שאצבעי האחת תצליח להקליד ):
קודם כל אתן צודקות - כל מה שאתן מבקשות מגיע לכן בזכות ולא בחסד.
מסכימה גם עם דברים שנכתבו על ידי עמיתי היקרים גיל,שרון ופיצה.
תשמעו, מאוד מסובך להיות רופא - יש כמות ידע מטורפת שאמורה להיות זמינה בכל עת, צריך להתעדכן במחקרים חדשים אבל גם לקרוא אותם בביקורתיות, להכיר את התרופות והטיפולים החדשניים אבל להזהר לא להשבות בקסמם עד שתוכח יעולתן ובטיחותן, לחשוב כמה צעדים קדימה, להכיר את התרחישים הנדירים הגרועים ביותר אבל לא לפעול כאילו הם הסבירים ביותר, להיות אשף בתקשורת ווירטואוז ביחסי אנוש, לעמוד בלחצי זמן ובלחצים של ההנהלה - ואלו רק ראשי פרקים חלקיים...
לימודי הרפואה, לפחות במוסד המכובד בו למדתי, לא הכינו אותי לתפקיד - זו מערכת שמרנית שעדיין שבוייה ברובה בתפיסה פטרנליסטית, הלימודים מבוססים על שינון והצטיינות נמדדת בזכירה של הפרטים הנדירים והאזוטריים ביותר, היה שיעור תקשורת נידח אחד בכל שנות הלימודים, יש תחומים חשובים רבים שלא נכללו בתוכנית הלימודים, הלימודים רובם ככולם התקיימו בתוך בבתי החולים. בתי חולים הם עולם הזוי. אני יכולה למלא עמודים שלמים בביקורת על מערכת החינוך הרפואית, רק אציין ששמעתי שיש בתי ספר יותר נאורים וגם במוסד שלי המצב כנראה משתפר.
למרבה המזל הלימודים במסגרת ההתמחות ברפואת משפחה שונים לחלוטין - יש דגש רב על תקשורת וחשיבה בקורתית לצד ידע פרקטי בנושאים חשובים.
תמי - אשמח לשמוע עוד על הספר שציינת ובכלל.
מאחלת המשך דיון פורה לכולנו.

[או_רורה*]

חמי רופא ילדים. אחי רופא פנימי. אם יש דבר אחד שהבנתי מהם, זה שהכי חשוב זה לקבל חוות דעת שנייה.
אחר שלידיד שלי כמעט קטעו את הרגל בשל רופא שטען ש"אין מה לעשות".

[שרון*]

כמה שאצבעי האחת תצליח להקליד

[אורנה_שפרון*]

רופאים, אחיות, מילדות, וחברי הממסד הרפואי,

היום, בשיחה עם חברה פתאום הבנתי משהו -
אתם בני אדם.

פתאום אני מבינה - אתם באמת באמת מאמינים בדרככם בכל לב - וזוהי תכונה אנושית למדי.
לימדו אותכם שאתם אחראים על בריאותם של אנשים אחרים. כך את חושבים ואתם מאמינים לעצמכם.
לימדו אותכם שאתם יודעים יותר טוב מ"האדם הפשוט" מה טוב בשבילו. כך אתם חושבים ואתם מאמינים לעצמכם.
לימדו אותכם שצריך לחסן נגד.... אתם יודעים שקיים סיכוי לחלות וחלילה למות, ואתם חושבים שצריך ואפשר להגן על האזרחים ועל ילדיהם מחולי וממוות, ואתם מאמינים לעצמכם.
אתם חושבים שלא כל אשה יכולה להחליט בנושאים חשובים כמו הלידה שלה, ואתם מאמינים לזה.

ואיך אני יודעת?

• כי גם אני מאמינה לעצמי. אני מאמינה למחשבות שלי, גם כשאין כל קשר בינן ובין המציאות.

אני מאמינה למחשבות שלי גם כשהן גורמות לי סבל.
אני מאמינה למחשבות שלי גם כאשר הן מייצרות בחיים שלי את ההיפך ממה שאני רוצה.*

וכשאני מאמינה למשהו אני רואה אותו משתקף במציאות. אין לי יכולת לראות מה שאיני יודעת או מכירה. (כשהאוניות של קולומבוס הגיעו לאחד האיים, האנדיאנים לא הבחינו בהם למרות שהיו קרובות מאד לחוף. לא היה להם את היכולת לראות מה שלא ידעו מראש שהוא קיים).

מניחה שכך גם אתם.
אינכם יכולים לראות מה שאינו נכלל בתפיסת עולמכם.
אינכם יכולים לראות שישנה אפשרות שהאחריות לא באמת מונחת עליכם. שמי שצריך להבריא הוא האדם החולה ולא התרופה שאתם רושמים לו.
אינכם יכולים לראות שישנה אפשרות שלאשה יש את הכלים להחליט החלטות בנוגע ללידה שלה עצמה.
וכל זה, לא משום שאתם אטומים או חסרי לב. אתם פשוט אנושיים.

ולמרות זאת, ולמרות שדבריכם תמיד מגובים במחקרים, בעובדות, בידע ומידע, לא תמיד אני מאמינה לכם. לא כי אני חושדת בכם חלילה שאתם משקרים. אני פשוט למדתי שאף פעם אי אפשר לדעת. ומעבר לעובדות היבשות ישנם עוד הרבה דברים שמשפיעים על החיים שלנו, לא תמיד הם מדידים, ועל-פי-רוב הם סמויים מהעין.

למדתי גם שאת העובדות שאתם מרבים לצטט בדבריכם אפשר לפרש לכל מיני כיוונים.
למשל - הסיכוי למוות ממחלת אבעבועות הרוח, שלאחרונה יצא לי לשמוע שדנים בו, כדי לחסן ילדים נגד המחלה הזאת.
לא שמעתי מאף רופא מה הסיכויים למות. הרי סיכויים הם מדידים. וישנו הבדל גדול בין האפשרות שתשעים מהילדים שחולים במחלה הזאת ימותו, לבין האפשרות ששלושה אחוז ימותו.

מדוע לא שמעתי?
כי גם אתם לא ממש זוכרים את המשך המחקר. מספיק שהאפשרות למוות תופיע ומיד כל מה שיבוא אחריה נשכח. כי כאשר פועלים מתוך פחד לא עוסקים בזוטות כמו אחוז הסיכוי לחלות במחלה.

למדתי גם שהפחד משתק. כמו שהוא משתק אותי, הוא משתק אותכם. כמו שהוא אינו מאפשר לי לחשוב בבהירות, כך קורה גם לכם. הרי כולנו בני אדם.

למדתי גם שלמרות הגיבוי המחקרי, אתם לא תמיד עניניים. לעיתים דבריכם מושפעים משיקולים זרים.
מודה, כך גם אצלי.

ולמה חשוב לי לשתף אותכם בהגיגי?
כי ברגע שהבנתי שאתם בני אדם כמוני, נרגעתי. איני כועסת, איני מייחסת לכם כוחות על אנושיים, או שרירות לב. עכשיו אני יודעת להתייחס לדבריכם ולדעותיכם כמו שאני מתייחסת לדעות שלי - בספקנות ובחקרנות. אני משתדלת לא להאמין לעצמי יותר מידי כי אני כבר יודעת שאמונות מקובעות מביאות רק רע.

ואולי, מי יודע, יום אחד תוכלו גם אתם להתייחס כך אלי - כאל בן אדם. כאל אדם שיש לו זכות לחשוב את המחשבות שלו ולהאמין לעצמו, אדם שיש לו זכות להיות אחראי על חייו, אדם שיש לו יכולת לקבל החלטות הנוגעות לעצמו ולילדיו, אדם שיש לו זכות לטעות.

<מרגיעון: כולנו משפחה אחת. אמן ואמן>

[צפריר_שפרון*]

שרון,
גם כשהמידע העובר דרכי עוסק בניתוח אישיות, מעולם, לא נלקחת שם אחריות על אופי האישיות.
ללא ערך, ללא משקל, ללא דעה.
ובמובן הזה, מול טענתך כאילו עד עכשיו ההתייחסות לרופאים היתה מבזה, הרי שניתן להתבונן גם על המקום הזה, בו מוטח כלפי הרופאים - גם אתם, כן, גם את, בן אדם.

ואת הרי יודעת שככלל, רוב הרופאים, מאמינים שבתחום הבריאות הם לפחות אלוהים: שחיים, בריאות ומוות - בידיהם.
ולא כך הוא, תודה לאל.
עצם העלבותך, רק שמה אותך במקום הזה של היותך אדם, הרבה לפני היותך רופאה.
וטוב שכך.

גיל,
כשתבשיל - אם תבשיל לשם, להיות במקום שאינך יותר או פחות מפקיד באשנב, כשתבשיל להיות במקום שבו הנך אך ורק יועץ, אך ורק מכוון, ואין לך כל אחריות על הבראת האדם, וגם כשהנך חותך בבשר החי, האחריות שלך מסתכמת בהיותך השלם ביותר, המקצועי ביותר, והאדם ביותר שהנך מסוגל, (בדיוק כפי שפקיד באשנב ראוי שיהיה) תוכל לראות שאין כל דמוניזציה נגד רופאים, כפי שנוכח הכותב הזה, שאין כל דמוניזציה כלפי הכוונותיו, למרות שבהחלט ניתן להביא דוגמאות לאלה.
ובמובן הזה, אשליית הדמוניזציה כלפי הכותב הזה, נתמכה לאורך זמן רב, בראיות, הן מאלה המאמינים בחלוקים הלבנים, ובעיקר, על ידי החלוקים הלבנים.
שוב, ככלל.

בלי כל קשר לרופא היחיד, הבודד, שעושה עבודתו כמיטב אמונתו והכשרתו, עיקר הבעיה היא שמערכת הרפואה תפושה בפתרונות של סמים, שכן תפושה בחומר.
ומכיוון שכך היא התפישה הבסיסית של הרפואה הקונבנציונאלית, גם לחוסר איזון נפשי, נראה לעתים שדווקא הסתכלות זו, שאיננה מתייחסת לחלק הנפשי, הרוחי, והתודעתי, משפיעה עד כדי כך על רוב הרופאים, עד שאלה תפושים רק בצלם האנוש.

ווטובה התזכורת הזו, בפתיחת הדף, על מנת להזכיר שלא רק בצלמו ברא אותם, אלא גם בדמותו.

והרי על כך כל העניין, על דמותו של הרופא, הרופא הממוצע, זה שאינו מתייחס לדמותו של הבא לפתחו, אלא רק לצלמו.

וככל שמתכחשים לפנים האלה של מצב הרוח, כך מייצרים במו ידיהם, את צלמם, כדמותם.

תודה רבה.

<צפריר-שלם>

[שרון*]

ואת הרי יודעת שככלל, רוב הרופאים, מאמינים שבתחום הבריאות הם לפחות אלוהים: שחיים, בריאות ומוות - בידיהם.
לחלוטין לא מסכימה.
רוב הרופאים מודעים לכך שרב הנסתר על הנגלה. ומנסים ככל כוחם וכמיטב ידיעתם להביא מזור למטופליהם, בכל דרך שהם מכירים. הם חשים אחריות כלפיהם. כשחולה מסתבך או נפטר הם לוקחים את זה באופן אישי ככשלון. רבים הרופאים שראיתי הבוכים עם מטופליהם בעיתות מצוקה, ושמחים בעיתות שמחה. לכן הם גם כל כך נוטים להפחיד או להלחיץ - הם רואים דרך מסויימת כנכונה, ומי שסוטה ממנה כמסתכן. זה לא מתוך אמונה באלוהותם.
(וזה למרות הבדיחה השחוקה על ההבדל בין רופאים לאלוהים).

אתה, שוב, נתפס בדיוק לאותן הכללות של אורנה. לא שזה מפתיע אותי כל כך.
כנראה שההתנסות שלכם עם עולם הרפואה היתה רעה מאד. אבל ההכללות אינן במקום.
אני לא עד כדי כך יוצאת דופן בעולם הרפואה, ולא מתיימרת להיות כזאת. למרות שאני קודם כל בנאדם ורק אח"כ רופאה.

[צפריר_שפרון*]

שרון,
רוב הרופאים מודעים לכך שרב הנסתר על הנגלה.
טוב שכך.

ומנסים ככל כוחם וכמיטב ידיעתם להביא מזור למטופליהם, בכל דרך שהם מכירים. הם חשים אחריות כלפיהם.
זו הבעיה, החולה אינו באחריותך.
החולה אינו באחריות אף אחד.
בריאותו, בידיו הוא, ובידי נשמת הבריאה.
מותו, או הבראתו - לא בידייך, מעולם לא היו ולעולם לא יהיו.
כשאת "מצילה חיים", את רק שותפה לכך שחייו של אדם ניצלו - לעת עתה.


כשחולה מסתבך או נפטר הם לוקחים את זה באופן אישי ככשלון.
ובכך את רק מדגישה את הפער, שגורם לרוב הרופאים, להצטייר כמי שחושבים עצמם לאלוהים, על פני לקבל שגם הם בני אדם.
אם האחריות לא בידייך, היאך כשלון?
אם האחריות אינה בידייך, היאך הצלחה?


רבים הרופאים שראיתי הבוכים עם מטופליהם בעיתות מצוקה, ושמחים בעיתות שמחה.
לגיטמי בהחלט, וטוב שאנושיות באה לידי ביטוי.

כאן, על מה בוכה הרופא באמת, איננו יודעים, האם על מצוקת החולה, או על אוזלת ידו.
(מצאתי את עצמי מהרהר ביני לביני בעת ייעוץ לאדם שחרב עליו עולמו - על מה עולה בי עצב? על מצוקתו? או על חוסר יכולתי להניח לו פתרון חיצוני?)

לכן הם גם כל כך נוטים להפחיד או להלחיץ - הם רואים דרך מסויימת כנכונה, ומי שסוטה ממנה כמסתכן.
וזה למרות שהם מודעים לכך שרב הנסתר על הנגלה?
התפישה אינה אומרת רב הנסתר על הנגלה, אלא, ההבראה נסתרת והסכנה גלויה, לפחות לחרדותיהם, העולות מתפישת החומר.


אתה, שוב, נתפס בדיוק לאותן הכללות של אורנה. לא שזה מפתיע אותי כל כך.
במובן הזה, כל הדיון הזה, נובע מהכללות.
אם תתבונני על דבריה של אורנה, היא מכלילה את כולנו באותו מקום, גם את הרופאים, גם את עצמה, ובמובן הזה, בהחלט אפשר להחליף את המילה רופאים, במורים, בכלכלנים או בכל מי שתפוש בעמדות ממסדיות, בעלות "סמכות" ומגובות על ידי חוקי הכלכלה ברמת המאקרו.

מעבר לכך, מלי משים, הכללת בין אורנה וביני, כשאין לך שמץ מושג לא עליה ולא עלי, אלא מפרשנותך האישית, לדברים העולים דרכנו.

כנראה שההתנסות שלכם עם עולם הרפואה היתה רעה מאד. אבל ההכללות אינן במקום.
דווקא מתוך כך, שההתנסות שלנו עם עולם הרפואה, ברמה האישית, הסתכמה בהתייעצות עם אדם שהוא גם רופא, בערך עשר פעמים בעשרים השנה האחרונות (למעט רופאי שיניים), על שבעת ילדינו, ואיננו נזקקים לשירותי הרפואה, התנסות זו איננה רעה, ומעולם לא היתה.
עם זאת, ההתנסות שלנו ככאלה המייעצים לעתים לאנשים, הכוללת לעתים גם הכוונה אל הרפואה הקונבנציונלית, והעדויות המגיעות לפתחנו, גם בנושא זה של לידות, גם בנושא זה של בריאות הנפש, וגם ביחס מתנשא, מאיים, לעתים באלימות ראויה לשמה, המוצדקת בתפישת ה"סכנות" כברורות בפן הפיזי, ובהתעלם מ"הסכנות" שבתפישה זו, המשתמשת בהלכי הרוח לצרכיה, היא שהותירה בנו רושם, שלא רק שניתן להכליל את תפישת הרפואה, אלא יש להדגיש, שאיננה יותר או פחות טובה מכל תפישה אחרת.

וכל זה, מתוך הכרה בחשיבות המערכת כפי שהיא.
שכן, ללא החלוקים הלבנים, איכה יפנה ההמון, זה המוכלל ברגע זה, שמחפש בנרות כל תשובה חיצונית, שניתן לומר, נאחזת באדרת הסמכות והידע הרפואיים, תוך יניקת פחדים, מתוך חרדה אישית, שהיא בפני עצמה נושא לדיון, כתפישה תרבותית המתבטאת ברבדים נוספים, בהיבטים של איכות חיים, במובנים של חינוך והורות.
הבעיה איננה ברופאים המאמינים שהם אלוהים, הבעיה היא שההמון זקוק לאלהה זו, אם כלפי רופאים, אם כלפי סלבס ואם כלפי הדיוטות בעלי כריזמה, המרהיבים לרשום כאן שורות ארוכות.

מכך, שההסכמה הזו בין אורנה וביני, איננה קשורה דווקא בהתנסותנו האישית, אלא בהנכחת הקו הזה, בו בפירוש אינכם אלוהים, אלא רק ביטוי אנושי לאלוהי, כמו הפקיד באשנב, כמו השומר בחניון, וכמו הרב הראשי לישראל.
והנכחת הקו הזה, היא בעבור האדם באשר הוא.
אם האדם הזה הוא גם רופא, טוב אם הוא עצמו, ינכיח וידגיש בפני חוליו - שאינו אלוהים, ואז, בשלמותו, יניח את יכולותיו, מומחיותו, ויָפנה להשלמת התהליך - אל יועצים שמקיפים היבטים אחרים, מתוך ראיית טובתו של האדם הזקוק לעזרה, ולא מתוך טובת הממסד הרפואי.

שוב, הקריאה בדף הזה, היא לכלל האוכלוסייה, ובמובן הזה הכללה מתבקשת, לראות ברופאים בני אדם.
ותו לא.

לא נראה לי שיש בכך פגם, לא נראה לי שהרופאים עצמם באמת מאמינים שהם אלוהים, אלא, מגיבים לכל אותם שרואים בחלוקים הלבנים פן של אלוהות מבחינת הבריאות (סוג של הטמעת החלוקים הלבנים, ניתן לומר, מהלידה, כמקור סמכות), כפי שבני אדם מגיבים.
לא קל שלא להיסחף אל עמדת האלוהות כשמדובר באדם זר, בעוד עמדה זו ניתנת לכל הורה, ושם, עולה קושי ניכר.

כאן, תאמיני או לא, ניצב הכותב בפני מצבים אלה בעצמו, ומבשיל אל המקום, בו פחות ופחות נופל הוא עצמו, אל המניפולציה הזו, בה הוא נחשב למקור סמכות, בכל נושא שהוא.
אני מצליח בכך? יותר, או פחות?
תודה לאל, גם אני בן אדם.

בתחילת המאה הקודמת, היה רופא אחד, בשם אדוארד באך.
ספרו - "רפא עצמך", ראוי להיקרא - על ידי כל אדם, ובמיוחד, כל אדם שעוסק בהיבטים אלה של העלאת מזור לזולת.

תודה לך.

>צפריר>

[שרון*]

הבעיה איננה ברופאים המאמינים שהם אלוהים, הבעיה היא שההמון זקוק לאלהה זו, אם כלפי רופאים, אם כלפי סלבס ואם כלפי הדיוטות בעלי כריזמה, המרהיבים לרשום כאן שורות ארוכות.
יש הסכמה בינינו בעניין הזה.

שוב, הקריאה בדף הזה, היא לכלל האוכלוסייה, ובמובן הזה הכללה מתבקשת, לראות ברופאים בני אדם.
לא כך זה נקרא. אבל אנחנו מסתובבים במעגלים בענין הזה.

[אלמונית_על_מונית*]

כשאמרו שרופאים הם בסך הכל בני אדם אני הבנתי שהתכוונו שהם לא על-אנושיים, ולכן ראוי לסלוח להם, כמו שסולחים לאנשים אחרים (אבל גם להתייחס לקביעות שלהם עם ביקורתיות, כמו שמתייחסים לקביעות של אנשים אחרים). ממש לא הבנתי את זה כאילו הרופאים הם פחותים מבן אדם רגיל.
לא נראה לי שהכותבת התכוונה לזה ככה.

[במבי_ק*]

אני מבינה למה הטקסט של אורנה מעליב, למרות שאני מבינה גם למה הוא לא נכתב ככזה. יש משהו מקומם (לקריאתי שלי) ב תביעה מהרופאים שמסתובבים כאן ("דווקא הטובים") לייצג את המערכת, רגע אחרי הגילוי שגם הם בני אדם:

הטובים, דוקא הטובים, גם אינם מוכנים לדון בנושאים העקרוניים

_למרבה הפלא, גם אני פגשתי רופאים שדברו איתי בגובה העיניים. גם פגשתי מורים שמתייחסים לילדים בכבוד.
הטעון הזה סותם כל אפשרות לדון בעניינים עקרוניים. כי הרי הכשלים הם כשלים מערכתיים לא אישיים וגם אנשים טובים מאמינים לעצמם_

כלומר, מופקעת מהם הזכות להיות "בני-אדם" פרטיים ואנושיים קודם כל, כפי שהטקסט מבקש לאפיין אותם, הם בהכרח נציגים של משהו.

והם, בני אדם, בתוך מערכת גדולה ומסורבלת, מלאה בכשלים - אף אחד לא טוען שלא - לא רוצים לייצג את המערכת בדיון כזה. בטח שלא כשאין להם את הזכות להיות קודם כל בני אדם (על-אף מה שכתוב בטקסט, הציפייה מהם היא לדון ברמה העקרונית, כשהם חלק מאותם "הם"). הם רואים את עצמם קודם כל כבני אדם, למרות שאורנה "גילתה" זאת רק לאחרונה, להם זה ברור מאליו. והם בני אדם שמנסים להיות עצמם ועדיין מחוייבים למערכת שבה הם פועלים. אפשר לבקר את המערכת הרפואית, אפשר לבקר את הרופאים, נדמה לי שקשה לצפות מהם לקחת חלק בדיון שאורז אותם כאוחזים בתפיסת עולם אחת, ולדרוש מהם לייצג איזהו צד במשפט ציבורי (בבאופן, הצילו!).

לעניין האחריות - לתפיסת אורנה וצפריר האחריות היא קודם כל אצל כל אדם לעצמו - על חייו, על בריאותו. אני חושבת שזאת תפיסה יפה שהלוואי שהייתי יכולה לאחוז בה לגמרי. נדמה לי שזה עניין אולי גם של בשלות וניסיון וגם של אישיות. אבל אי אפשר לכעוס על מי שאינו אוחז בתפיסה הזו - בין אם זה מתוך תפיסת עולם אחרת או מתוך כך שהוא במקום אחר בצמיחה, בהתפתחות, בתהליך. מערכת היחסים המדוברת, עם הרופאים והמערכת הרפואית, עונה על משהו אצלנו, אלה שכרגע לא נמצאים במקום הזה של היכולת לקחת אחריות מלאה, וזה כמו ריקוד טנגו. פרימת הריקוד הזה היא עדינה, ממושכת, רצויה לדעתי, אבל גם קשה כי היא אינה טבעית עבור רובנו. גם אצל מטפלים אלטרנטיביים ניתן להרגיש הרבה פעמים את אותו ריקוד מתהווה, מתוך המקום הטבעי שלנו לחפש את האחריות בחוץ, כי לתור אחריה ולחלץ אותה מעצמנו זה הרבה יותר קשה. עצם זה שלתפיסתכם (אורנה, צפריר) אתם נמצאים במקום הנכון והמושלם (מבחינת היותכם אחראיים לעצמכם ובטוחים בדרככם) אתם - בלי לשים לב אולי - משתמעים כמביטים קצת מלמעלה, בכעס, אל האנשים שלא אוחזים באותה תפיסת עולם שלכם או שנמצאים בשלב אחר בדרכם האישית. נדמה לי שזה יכול להיות קצת מקומם (על אף שברור, ואתם כותבים, שגם לכם אותם חולשות אנושיות וכו', הטקסט מדבר על כך שהצלחת, אורנה, להתעלות מעליהם ועכשיו, אחרי שגילית שגם הם בני אדם, את מבקשת גם מהרופאים להתעלות על אותן חולשות אנושיות).

אותי הטקסט של אורנה הפתיע כי קראתי אותו קצת כ"ילדותי", ואני רגילה תמיד לקרוא דברים של אורנה ולהיפעם דווקא ממין בגרות שלמה כזו, לא יודעת, משהו שאין בי בכלל. למה "ילדותי"? בגלל הגילוי הזה שרופאים הם בני אדם ולא אלוהים וגם לא ה"רעים". זה שייך קצת לתפיסת עולם של אגדות ילדים. עכשיו, אחרי הגילוי, כאילו קצת בתמימות, יש ציפיה מהם שהם יקחו חלק בדיון כ"בני אדם" שזכו זה עתה במעמד הזה, טרי טרי, וירדו ממעמד ה"רעים". רגע, צריך להתאושש מאמירה כזאת. את כבר אחרי הגילוי, תני "לנו" רגע לעכל את זה שככה ראית "אותנו" כל הזמן.

<סליחה שכתבתי בגוף שלישי חלק מהטקסט, אין לי מושג מה יותר נכון. קלטתי שחלק מהאנשים רגישים לזה, אבל בחרתי בכל זאת ככה להתנסח, כי הרגשתי שככה אני מצליחה להעביר יותר טוב את כוונתי, אמן, לא בטוח שהצלחתי>

[צפריר_שפרון*]

במבי,
כלומר, מופקעת מהם הזכות להיות "בני-אדם" פרטיים ואנושיים קודם כל, כפי שהטקסט מבקש לאפיין אותם, הם בהכרח נציגים של משהו.
זו פרשנות אחת.

פרשנות נוספת -
כלומר, מופקעת מהם ההילה של "יודעי כל" המייצגים משהו, ומתגלה אנושיותם.

פרשנות נוספת -
כלומר, מופקעת מהכותבת (אורנה) ההילה של הבוגרת, המייצגת משהו, ומתגלה חן אנושיותה, דרך הטקסט הזה.

פרשנות נוספת -
כלומר, מופקעת מהכותבת (במבי) ההילה של הילדה, המייצגת משהו, ומתגלה בגרותה.


אבל אי אפשר לכעוס על מי שאינו אוחז בתפיסה הזו - בין אם זה מתוך תפיסת עולם אחרת או מתוך כך שהוא במקום אחר בצמיחה, בהתפתחות, בתהליך.
לא רק שאפשר, רצוי.
שכן, טוב שאותם 'רופאים' יקבלו שיש תפישות נוספות, וגם אם הם ה'רופאים' כועסים עליהן, יכבדו אותן, מתוך כך שהאדם במקום אחר, בצמיחה, בהתפתחות, בתהליך.

עצם זה שלתפיסתכם (אורנה, צפריר) אתם נמצאים במקום הנכון והמושלם (מבחינת היותכם אחראיים לעצמכם ובטוחים בדרככם)
אנחנו נמצאים במקום הנכון המושלם, במובן הזה, בכדור הארץ. על הירח מן הסתם, לא היינו שורדים.
אם מבקשת אחר עדותי -
הרי שאנחנו למדים, אט אט, להיות שלמים עם המקום שבו אנחנו נמצאים. 'אנחנו' במובן הזה, כולל גם את הרופאים וגם אותך.


אתם - בלי לשים לב אולי - משתמעים כמביטים קצת מלמעלה, בכעס, אל האנשים שלא אוחזים באותה תפיסת עולם שלכם או שנמצאים בשלב אחר בדרכם האישית.
נהפוך הוא, כל הדיון פה הוא ממקום של הסכמה, של שחרור מכעס, כלפי המוסדות כולם.
שכן, הסרת הלוט, שאנו עצמנו מחזיקים שם, של 'יודעי כל', מהרופאים, מרגיעה את הכעס, כלפי מי שברגיל מתייהר לרדות.
על פני מסתכלים מלמעלה -
מתבוננים התבוננות ארוכה, עד שמבשילים אל המקום הזה, בו הבשלת השינוי הפנימי, גולשת הלאה, ונמצאת מצהירה -

הנני!

תודה רבה.

<צפריר-שלם>

[רחל_ברמן*]

_אני מבינה למה הטקסט של אורנה מעליב, למרות שאני מבינה גם למה הוא לא נכתב ככזה. יש משהו מקומם (לקריאתי שלי) ב תביעה מהרופאים שמסתובבים כאן ("דווקא הטובים") לייצג את המערכת, רגע אחרי הגילוי שגם הם בני אדם:

הטובים, דוקא הטובים, גם אינם מוכנים לדון בנושאים העקרוניים

למרבה הפלא, גם אני פגשתי רופאים שדברו איתי בגובה העיניים. גם פגשתי מורים שמתייחסים לילדים בכבוד.
הטעון הזה סותם כל אפשרות לדון בעניינים עקרוניים. כי הרי הכשלים הם כשלים מערכתיים לא אישיים וגם אנשים טובים מאמינים לעצמם

כלומר, מופקעת מהם הזכות להיות "בני-אדם" פרטיים ואנושיים קודם כל, כפי שהטקסט מבקש לאפיין אותם, הם בהכרח נציגים של משהו.

והם, בני אדם, בתוך מערכת גדולה ומסורבלת, מלאה בכשלים - אף אחד לא טוען שלא - לא רוצים לייצג את המערכת בדיון כזה. בטח שלא כשאין להם את הזכות להיות קודם כל בני אדם (על-אף מה שכתוב בטקסט, הציפייה מהם היא לדון ברמה העקרונית, כשהם חלק מאותם "הם"). הם רואים את עצמם קודם כל כבני אדם, למרות שאורנה "גילתה" זאת רק לאחרונה, להם זה ברור מאליו. והם בני אדם שמנסים להיות עצמם ועדיין מחוייבים למערכת שבה הם פועלים. אפשר לבקר את המערכת הרפואית, אפשר לבקר את הרופאים, נדמה לי שקשה לצפות מהם לקחת חלק בדיון שאורז אותם כאוחזים בתפיסת עולם אחת, ולדרוש מהם לייצג איזהו צד במשפט ציבורי (בבאופן, הצילו!)._

בדיוק!!!

[מחשבות*]

חשוב לדעת איך לטפל באנשים. חשוב לא פחות לדעת איך להיות מטופל.

האם אני מכבדת את גופי? את דעתי? את ריבונותי על אשר לי?
ובנשימה מקבילה - האם אני, הלקוחה, מכבדת את המטפל העומד מולי?

אנחנו שונים. היחס שלנו לגופנו שונה, היחס לרופאים העומדים אל מולנו שונה. יש בנו כאלו שמתרשמים ממדים לבנים, משמות רבי תארים, מפרטים אלו או אחרים ברזומה. יש כאלו שחלק ניכר מהבראתם קורה 'מעצמו', כשהרופא שבא לרפאם הוא 'ראש מחלקה', למשל. אין בכך שום גנאי. זה מה שטוב להם, וטוב לי לזכור שלאחרים זה עוזר. יש כאלו שמחפשים יחס חם ואישי. אישית, נראה לי שיחס כזה קל לו יותר להיווצר במצבים של הכרות ממושכת, ואכן הייתי עדה למקרים בהם טיפול רציף (בנכות) הניב על פני השטח תכונות נאצלות וידידות אמת בין המטופל למטפל. עדין, לטעמי האישי מאד, שתי התכונות החשובות לי ביותר ברופא המטפל בי הן מקצועיות וכבוד.

לו אני רופאת משפחה, למשל, קשה לי להאמין שהייתי מצליחה להיות מספיק חמה ואנושית וליצנית ומאחלת טוב בכל פרידה ושאר ציפיות שעלו כאן, בכל עשר דקות של פגישה עשרות אנשים ביום - ובד בבד להיות מקצועית כדבעי, כמובן. לכן, בכל מפגש עם הממסד הרפואי אני מנסה להפנות את הציפיות הללו אלי פנימה, ולהתרכז במטרת הביקור שלי אצל הרופא. (למשל, בדוגמא של קטקטית מלמעלה סביר מאד שהייתי בוחרת ברופא המציץ והיודע, על פני הרופא המתלוצץ והלא יודע). בד בבד, וכשאפשר, אני עושה מה שאני יכולה לעשות מאחורי הקלעים. מבררת מראש מי מתאים לי, למשל.

יש רופאים שהם אנשים שמאד לא נעימים לי, או שפן זה או אחר בהתנהלותם פסול לחלוטין בעיני. אני מנסה לא להתקרב אליהם, ובדרך כלל מצליחה (עדין נושאת צלקת קטנה מאחד שהתפספס). שוב ושוב אני לומדת, גם מהתנסויות שלי בעולם בכלל וגם מול רופאים בפרט, שמי שאני מכבדת, בדרך כלל, מכבד אותי בחזרה. אם כך, ההתמודדות האמיתית שלי היא לכבד את עצמי מספיק, לגרור אלי יחס הולם, ולדעת לברור את הטוב והראוי מתוך מלאי המידע המצטבר סביבי - לטובתי.

כשלים מערכתיים, אגב וכמובן, הם הרבה יותר קשים להתמודדות. אבל אורנה הפנתה את מכתבה לאנשים פרטיים, ומכאן זויתי.

(ועוד ענין אגבי שעולה לי כמעט מעצמו: כמה שהכל יותר מסובך כשהמטופל לא כשיר להפעיל שיקול דעת עצמי, למשל כשהוא ילד. מזל שלמרפאה, להבדיל מלבית ספר למשל, לא נהוג לשלוח ילדים לבד).

[שלומפי*]

_חשוב לדעת איך לטפל באנשים. חשוב לא פחות לדעת איך להיות מטופל.
האם אני מכבדת את גופי? את דעתי? את ריבונותי על אשר לי?
ובנשימה מקבילה - האם אני, הלקוחה, מכבדת את המטפל העומד מולי?_

מסכימה מאוד.

רוב הרופאים יתייחסו בכבוד ויסבירו במפורט, אם עומד מולם מטופל שמחובר לעצמו וגם עם ידע בסיסי או לפחות יכולת להבין הבחנות רלוונטיות (למשל בין טיפול שמרני להתערבות).
הדיאלוג שונה לגמרי בין רופא למטופל המגיע מבלי שטרח להתעניין בבריאותו מבפנים (בשימת לב לגופו ובמעקב אחר הרגשתו) או מבחוץ (מקורות המידע פתוחים היום, החל מאינפומד, פאבמד, מאמרים פופולריים יותר וכו'). המסר של מטופל כזה בסאבטקסט לרופא הוא "אני לא לוקח אחריות על גופי ובאתי לכאן כדי שתחליטו בשבילי, אני ממילא לא מבין את המינוח".

כל אחד מאיתנו מכיר רופאים שנתנו טיפולים שונים ואפילו הפוכים לילדים עם אבחונים דומים, רק כי לילד אחד היתה אמא-אקמול שהסכימה לדחוף לו כל חומר ולחשוף אותו לכל רמה של קרינה ואי-נוחות ובלבד שלא תתעניין יותר מדי בפרטים או תידרש לאסרטיביות חלילה, ולשני אמא-קרצייה _{(במובן החיובי, כמובן, של פולנייה מחרחרת ריב ומטילת-ספק סדרתית )} שלא מניחה לרופא לבדוק/לאבחן/לרשום/להפנות מבלי לגלוש באינטרנט ולחזור למרפאה כדי לדון על זה שוב.

[קט_קטית*]

<על מה הדיון הזה?>

_אתם - בלי לשים לב אולי - משתמעים כמביטים קצת מלמעלה, בכעס, אל האנשים שלא אוחזים באותה תפיסת עולם שלכם או שנמצאים בשלב אחר בדרכם האישית.
נהפוך הוא, כל הדיון פה הוא ממקום של הסכמה, של שחרור מכעס, כלפי המוסדות כולם_

בדיוק ככה, שחרור מכעס
כעסה - ולא עוד כי הבינה שכולנו אנושיים.
ויש שיעדיפו להתמקד ב"כעסה", ויש שיתמקדו ב"לא עוד", ויש שיכעסו על זה שאחרים כבר לא כועסים, והם עצמם עדיין כן.
ואני קוראת וקוראת וקוראת (הרבה מילים, הרבה משפטים) ולא מבינה על מה הדיון בעצם...
כי לא נראה לי שהוא מדבר על זה שהרופאים צריכים להיות יותר מכילים/אדיבים/סימפטיים (ועוד בבאופן -הצילו! P-:), אולי להיפך - הציפיה הזאת משוחררת? כי אני מבינה שמולי בסך הכל בן אדם, שמשוכנע שהוא צודק, כמו שאני בסך הכל בת אדם, שמשוכנעת שאני צודקת, שמבקשת הכרה בכך שאני לא פחות אדם ממנו, לא פחות כשירה ממנו לקבל החלטות, גם אם יש מאחוריי פחות שנות לימודים פורמליים. כל החיים הם לימודים ועל כן יש מאחורי 30 שנות לימוד. ואני מרשה לעצמי לכבד את מה שלמדתי על עצמי, על המחלות שלי ועל הריפוי מהן. גם אם הידע הזה לא מסתמך על סטטיסטיקה כלל עולמית.
פעם כשהייתי סטודנטית להנדסה לקחתי קורס על שינה. למדנו את מבנה המוח על מודלים של מוליכים למחצה, ועל איך חוסר איזון במל"מ קטן אחד גורר קצר באונה שלמה בתגובת שרשרת, ובמקום האותות הרגילים של המוח (שהם דומים לפלט של א.ק.ג.) נוצרים גלים יפים סינוסואידליים. לתופעה הזו קוראים אפילפסיה. המורה של המרצה שלי, פרופסור משהו, לימד אותו שהדבר הכי בלתי יאומן בכל הסיפור של האיזונים העדינים האלה הוא שלא כולנו חולי אפילפסיה. וככל שהוא לומד על זה יותר, כך הוא מבין פחות - איך יתכן שלא כ-ו-ל-נ-ו חולי אפילפסיה? אמנם לא עברתי את הקורס, אבל התמלאתי ידיעה שכולנו ביחד וכל אחד לחוד הוא נס רפואי.
אני נס רפואי.
הללויה.

---

<סיפור על אי לקיחת אחריות>


יש לי חברה דתיה שיש לה בעיות בהריונות. היא מאבדת אותם. אחרי הפלה אחת הצליחה לשמור הריון וללדת בן בריא, ואז איבדה עוד שני הריונות. השלישי נקלט ונתפס היטב, אבל בחודש חמישי התברר שלעובר יש מום בלב. החברה שלי לא הצליחה להבין עד כמה המום חמור, והאם היא צריכה להפיל או לשמור. הלכה לחוות דעת נוספת לאיזה פרופסור יקר במיוחד. הוא הסתכל היטב ואמר שניתן בעתיד לנתח, אבל לא ברור מה ייצא מזה, ומה תהיה איכות החיים של הילד. החברה שלי ממש זעמה: "הוא לקח כ"כ הרבה כסף ועדיין לא ענה על שאלה פשוטה אחת - להפיל או לשמור?"
לבסוף הלכה לרב, והרב אמר להפיל. וכך עשתה.
עד היום היא כועסת על הרופאים שיודעים רק לקחת כסף ולא יודעים לקחת אחריות.

---

<למה אני חולה ואיך אני מחלימה>

אני לא אוהבת לחשוב על עצמי כחולה. תמיד כששואלים אותי הרופאים אם בד"כ בריאה אני אומרת כן, למרות שאם יחפרו בתיק אותו הם הרכיבו ימצאו נתונים שלדעתם מפריכים את טענתי. הם היו מעדיפים שאקח תרופות כל יום. אני מעדיפה שלא. פעם בכמה זמן הם עושים בדיקות ומופתעים לגלות שאני עדיין בחיים, ואפילו בחיים הטובים. זה לא מפריע להם להזכיר לי שאני צריכה לקחת תרופות, אחרת אני אצטער על זה בעתיד, וגם כדאי שאוריד כמה איברים מגופי, שכן יש מהם יותר נזק מתועלת. המחשבה על זה בעיקר מצחיקה אותי. על זה שנולדתי מקולקלת והרופאים יתקנו אותי. בזמן שברור לי שאני פשוט נס רפואי. כמו כולנו בעצם.
ישנן תקופות שאני בחוסר איזון וקולטת בקלות רבה וירוסים שמירוסים וכל מיני צרות אחרות. זה בד"כ קורה כשאני עמוסה רגשית. בתקופות כאלה הכי בא לי להתנקות. לא להכיל אף אחד/ת, לא להיות מנומסת, לירוק החוצה נזלת וכעסים, ולא להכניס לגוף-נפש דבר. לא ספר לא באופן לא אוכל ולא תרופה. רק להזרק ולהקיא/ללשלש ולירוק את מה שהצטבר. לא לוקחת תרופות שמטפלות בתסמינים, כי אין לי עבודה שמתקשרים ממנה לבדוק מתי אני מתכננת להבריא. אני חולה עד שנמאס. עד שמוציאה מספיק וממש כבר רוצה להיות בריאה.
ואז מבריאה מעצם הרצון שלי להבריא. בהתחלה סתם מעמידה פנים שהבראתי, קמה מהמיטה ומתחילה לסדר את הבלגן שהצטבר בבית, ואז באמת מרגישה יותר טוב.
ועדיין אני הולכת לרופאים. ומתייעצת בבאופן. יש לי ככה וככה, מה עושים? נותנים לי שלל עצות/מרשמים, שלרוב לא עושה איתם דבר. בסוף הבנתי למה אני רוצה לדעת שההבראה אפשרית. שיש מרפא. ואז דעתי נחה ואני יכולה לחלות כמה שבא לי.

---

<דה-לגיטימציה של המחלה>

לא חיסנתי את בנותיי מאבעבועות. בהתחלה התלבטתי, אבל שבוע אחרי שגיבשתי דעה מוצקה בנושא - הן חלו.
הקטנה הייתה אז בת 10 חודשים, היא התחילה את המחלה בצורה קלה יחסית, ומיד אחרי שהבריאה אחותה התחילה לפרוח כמו שלא ראיתי מעולם אצל אף ילד אחר. "מצטערת שלא חיסנת?" שאלה אותי חמותי הפולניה כשהיא זורחת מאושר. לפני שהיא העלתה את הנושא באמת הייתי בבאסה. לא מזה שלא חיסנתי, אלא מהמחלה. ואז חשבתי לעצמי - למה לא חיסנתי? ממש לא בניתי על זה שלא יחלו, היה לי ברור שזה רק עניין של זמן. ואמנם הזמן הזה בא מהר מאוד, אבל מה זה חשוב? עוברים את המחלה עם הרבה תשומת לב, הרבה אהבה של אמא וקצת משחות. ולבסוף מקבלים מערכת חיסונית שיודעת לעמוד על הרגליים בזכות עצמה. אז עכשיו כשהכל כבר מאחורינו, כשהכאב נשכח וכשהשלמנו את כל שנות השינה, אני מודה למחלה הזאת. על שחיזקה את בנותיי ואותי.

---

<דה-לגיטימציה של המוות>

מכל מחלה אפשר למות. אפשר למות גם בלי מחלה. ללכת ברחוב ולמות. בלי תאונה בלי מחלה ובלי אסון טבע.
למעשה אי אפשר שלא למות. אבל כשהמוות הזה מתרחש בבית חייבים לחפש אשמים ולהפיק לקחים.
כי בדור שלנו מותר למות רק בבתי חולים.
אמא הלכה לישון עם תינוק בן חודשיים במיטתה. כשהתעוררה הוא היה ללא רוח חיים.
אם היה בעריסה היו קוראים לזה "מוות בעריסה". אבל הוא מת במיטתה של אמו. בזמן שנחה לידו.
כל המדינה עצרה את נשימתה: איזה חוסר אחריות!

---

<למה אני כותבת כ"כ הרבה במקומות ציבוריים>

השאלה היא לא למה אלא למי.
אני יכולה לתרץ את זה בזה ש"הדף ביקש" או "זעק" או שהתובנות שלי יעזרו להציל נפש אחת בסדום אבל כל אלה שטויות במיץ גרביים.
אני כותבת לעצמי.
אמנם הדף שימש כטריגר, אבל הנושא כבר עמד על קצה המקלדת הרבה זמן.
כשאני כותבת ואז קוראת ושוב קוראת ושוב קוראת אני מחלימה מכל מיני דברים שלא ידעתי שאני חולה בהם.
(בסוף אולי אעביר לבלוג, כמו שהבטחתי לעצמי בתוכנית ההתכנסות העצמית)

---

<ומה אומר המרגיעון?>

כולנו זקוקים לחיבוק

[פיצה_והתוספות*]

פיצה, אני אשמח לקרוא מה יש לך לומר בדף על הפפילומה. בעיקר אם יש בו טעויות עובדתיות, אבל אני גם רוצה לשמוע ביקורת על הגישה. ואני לא היחידה.
עונה רק בענין הזה. אני מוכנה לכתוב בדף על הפפילומות בתנאי שאוכל לערוך אותו. זה לא נכון מבחינתי להצטרף לדייסה של מה שיש שם. נתחיל מזה שאי אפשר להציג ביקורת מבלי להציג את הגישה באופן ברור מלא ומסודר. אפשר כמובן להגיד "חברת תרופות פיתחה חיסון בגלל בצע הכסף והממסד הרפואי רוצה להשתמש בו מאותה סיבה". אני לא מרגישה בנוח לכתוב שם, אפילו תחת הניק שלי ולא תחת שמי. ואגב, ביקורת על החיסון בהחלט יש והיא מגוונת, מצד אותו הממסד הרפואי הבזוי והמושחת עצמו. והיא כמעט לגמרי לא קשורה למה שנכתב בדף.

[רחל_ברמן*]

אני מוכנה לכתוב בדף על הפפילומות בתנאי שאוכל לערוך אותו.
זה אתר חופשי, לא? או שפספסתי שם איזו מלחמת עריכה? (לא נכנסתי לדף הזה כבר די הרבה זמן)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_הדיאלוג שונה לגמרי בין רופא למטופל המגיע מבלי שטרח להתעניין בבריאותו מבפנים (בשימת לב לגופו ובמעקב אחר הרגשתו) או מבחוץ (מקורות המידע פתוחים היום, החל מאינפומד, פאבמד, מאמרים פופולריים יותר וכו'). המסר של מטופל כזה בסאבטקסט לרופא הוא "אני לא לוקח אחריות על גופי ובאתי לכאן כדי שתחליטו בשבילי, אני ממילא לא מבין את המינוח".
כל אחד מאיתנו מכיר רופאים שנתנו טיפולים שונים ואפילו הפוכים לילדים עם אבחונים דומים, רק כי לילד אחד היתה אמא-אקמול שהסכימה לדחוף לו כל חומר ולחשוף אותו לכל רמה של קרינה ואי-נוחות ובלבד שלא תתעניין יותר מדי בפרטים או תידרש לאסרטיביות חלילה_
היי, היי! קצת מוגזם. ואם את זה אומרת בחורה שיפוטית כמוני, זה כנראה באמת מוגזם.
הגישה לאינטרנט בכלל, ובטח לפאבמד(!), אתר מדעי באנגלית, היא תלוית השכלה ומעמד חברתי וכלכלי.
אמא שאין לה את הגישה הזו, תיחשף מקסימום ל"סיינטיפיק ידיעות" ודומיו (אפילו באינטרנט - ואללה ו-Ynet), לכתבות צעקניות ונטולות הקשר, שזועקות געוואלד על כל סטייה קלה מהמיינסטרים (למשל אי חיסון, לידת בית או סירוב לבדיקות) והופכות כל ביטוי אישי לסטייה תמהונית.
אי אפשר להאשים אמא כזו בחוסר עניין או בחוסר אסרטיביות, או בחוסר איכפתיות לגבי ילדיה. מקסימום בבורות. אבל אפילו הבורות שלה היא לרוב לא באשמתה.

[אורנה_שפרון*]

לכן הם גם כל כך נוטים להפחיד או להלחיץ - הם רואים דרך מסויימת כנכונה, ומי שסוטה ממנה כמסתכן.

נכון. אבל אם בתור בני אדם אין לנו - לאף אחד חזקה על האמת, או על העתיד (על זה אנחנו מסכימים?), אז למה להפחיד?

ואם כבר הם (מי?) מפחידים, לא כדאי שהמטופל ידע שאלו הם פחדיו שך הרופא? ושזה לא ממש קשור למציאות כי אף אחד לא יכול להבטיח לאף אחד כ-ל-ו-ם?
ואולי ההפחדה הזאת קושרה לשיקולים זרים (כסף של חברות תרופות למשל, או נוחות של מערכת ציבורית או שיקולים כלכליים של אובדן ימי עבודה, או הכנסות של בית-החולים), אז גם את זה לא כדאי שהמטופל ידע?

לא כדאי שמטופל ידע שגם רופא יכול לטעות? שלא תמיד טובתו עומדת לעיני הרופא, לעיתים זהוי טובת "הציבור" למשל?

נכון אפשר להטיל את כל האחריות על המטופלים. הכללות כאלה הן הכללות שרופאים נוהגים לעשות. (ככלל, אנחנו תמיד נוטים להכללות כשמדובר ב"אחר")
וכבר שמעתי רופאה בחירה שמלינה על כך שבשיקוולי הטיפול שהיא מעניקה ללקוחותיה מככב גם הפחד מתביעות. וגם קראתי כן באתר על מטופלים לא אחראים ש"איך אפשר להתייחס אליהם בכבוד"?

הכל נכון.

אבל האם לרופאים, ולמערכת הרפואית שנוצרה בדמות אלה הפועלים בתוכה, אין כל קשר למצב שנוצר?
האם תרבות התביעות קנתה לה אחיזה במחוזותינו רק בגלל המטופלים? לרופאים אין בכך חלק?
האם לרפואה המודרנית אין כל קשר למציאות בה אנשים אינם מכירים את גופם, ואינם יודעים איך לטפל בו ולהיות איתו בקשר ?

לעניות דעתי הקשר בין רופא וחולה הוא לא תמיד סימטרי, נכון, לפעמים כן. אבל יש להזהר מאד בקשר בו מישהו מחזיק בעמדת כוח. יש מין ההתממות באמירה שהחולים צריכים לקחת על עצמם את האחריות והרופאים צריכים להיות מה שהם כי המערכת מסורבלת ומלאה בכשלים.

כי כשצוות רפואי מציע ליולדת לעשות ניתוח קיסרי כי התינוק שלה עוד רגע ימות, היא לא נמצאת במצב בו היא יכולה לשקול בצורה הגיונית את כל הטענות.
המצב ההתחלתי שלה הוא מצב בו התודעה שלה מתפקדת בצורה שונה. כל חושיה מקבלים גירויים בעוצמה רבה ( אור חזק , פרצופים שהיא לא מכירה, צפצופים של מכשירים, ריח לא מוכר, סביבה חדשה ולא מוכרת, מידע שזורם אליה בכמויות) שאינה יכולה לעבד (כמו מצב של הלם), וכאן היא צריכה לקבל החלטה מושכלת?
אצל מי נמצא הכוח בסיטואציה הזאת?

ומי שבידיו הכוח - לפי דעתי - זו אחריותו להזהר בכוחו.

אז עדיף לא לומר את הדברים האלה, כדי לא לפגוע חלילה באף רופא שעושה את עבודתו נאמנה?
האם התובנות של המטופלים לא יכולות לשכלל את עבודתו של הרופא? האם כשהן לא עולות בקנה אחד עם תפישת הרופאים הן רק מפריעות? אולי הן יכולות להאיר את הצד האחר, זה שאינו גלוי לעיניו של הרופא?

ואם לדעת כולם המערכת הרפואית בעצמה מלאה כשלים, אולי כדאי לחשוב איך אפשר לשנות ולהשתנות בתוכה ולא להיאחז בה?
והרי ידוע שמערכות נוצרו בדמות האנשים, אז האם לא כדאי להשתנות בעצמנו כך שהמערכות שאנחנו חלק מהן אולי יתחילו להראות אחרת?

---

זה לא נכון מבחינתי להצטרף לדייסה של מה שיש שם. נתחיל מזה שאי אפשר להציג ביקורת מבלי להציג את הגישה באופן ברור מלא ומסודר. אפשר כמובן להגיד "חברת תרופות פיתחה חיסון בגלל בצע הכסף והממסד הרפואי רוצה להשתמש בו מאותה סיבה". אני לא מרגישה בנוח לכתוב שם, אפילו תחת הניק שלי ולא תחת שמי.

הנה תפישה רווחת.
ישנה אמת שהרופאים מחזיקים בה. מה שאנשים אחרים כותבים הוא לא מדוייק זה דייסה.
איך אפשר לדעת? הרי הרופאים שפעלו לפני כמה שנים ידעו משהו שהרופאים שעובדים היום יודעים שהוא אינו נכון.
אז איך אפשר לדעת שהמידע הזה לא נכון? רק כי מישהו שהוא לא רופא כתב אותו?

למה לא לכתוב את עמדת הרופא בתוך אותו הדף בו כותבים אלה שאינם רופאים ולתת לקורא להחליט מי יותר אמין בעיניו?
האם הכשלים שמצביעה עליה המערכת עצמה הם תמיד יותר נכונים או מדוייקים או אמיתיים מהכשלים שמצביעים עליהם הדיוטות?

בינתיים מההתנהלות באתר הזה - שהרופאים בו הם מיעוט נרדף, נראה שרבים רבים מאמינים לרופאים ולא להדיוטות ורוצים מאד לשמוע את דעתם.
אז מה הפחד?

[בריא_ה*]

_יש כאן התייחסות לרופאים בהכללה.
יש כאן דה- הומנזיציה של הרופאים (אם עכשיו הובן שהם בני אדם סימן שקודם הם היו מה?)._
הבנתי שזה סימן שקודם לא היתה את ההבנה...
עכשיו יש הבנה ויש יכולת לדיאלוג, בין בני אדם.

בהקשר הזה, האם פגשת אנשים שבאים אליך ומצפים ממך ליותר מלהיות בן אדם רופאה? שאת יכולה להרגיש שהם רואים בך סמכות עליונה ומחייבת לענייני הבריאות שלהם?
אני מניחה שיש גם כאלו, לא? האם גישה כזו לא מקשה גם עליך? כלומר, ברור שזו גישה שמקשה על המערכת להתיחס אל עצמה בתור מערכת אנושית, אבל האם היא לא מקשה על רופאים להתיחס לעצמם כאל אנשים?

לגבי ההכללה, זה כי בהכרח כל הרופאים המדוברים עברו את המערכת הרפואית הממסדית וכפופים לחוקיה ולנהליה. זו בטח לא אשמת אורנה
ולא באשמת ובאחריות אף אחד, לא המטופלים ולא הרופאים, אבל זה המצב, בכללי.

[סיגל_ב*]

קטקטית, את מקסימה.

אני קוראת את הדיון הזה ונזכרת בפוסט שכתבתי בימי הבלוג העליזים: הפכנו את הרופאים לאלוהים . (האמת, קראתי את הפוסט עכשיו, כמה חודשים לאחר שהוא נכתב, ומדהים כמה ביקורת עצמית יש לי על הניסוח ועל בחירת המילים... שוין).

אני חושבת שהחידוד החשוב (חשוב בשבילי) של הדיון הזה, נמצא בסייפא של דברי אורנה:

ואולי, מי יודע, יום אחד תוכלו גם אתם להתייחס כך אלי - כאל בן אדם. כאל אדם שיש לו זכות לחשוב את המחשבות שלו ולהאמין לעצמו, אדם שיש לו זכות להיות אחראי על חייו, אדם שיש לו יכולת לקבל החלטות הנוגעות לעצמו ולילדיו, אדם שיש לו זכות לטעות.

דברים שמקבלים עוד הבהרה אצל קטקטית:

אני מבינה שמולי בסך הכל בן אדם, שמשוכנע שהוא צודק, כמו שאני בסך הכל בת אדם, שמשוכנעת שאני צודקת, שמבקשת הכרה בכך שאני לא פחות אדם ממנו, לא פחות כשירה ממנו לקבל החלטות, גם אם יש מאחוריי פחות שנות לימודים פורמליים.

אני קוראת את הדיון וחושבת איפה נמצא הקושי שלי עם עולם הרפואה המערבית. כי אני מודה שפגשתי כל מיני סוגים של רופאים, ועדיין יש לי קושי, גם עם המקסימים/מכילים/מכבדים שבהם. טוב, האמת שהקושי שלי הוא לא איתם. הקושי שלי הוא בעצם עם התפיסה הרפואית המערבית, עם הפילוסופיה ועם ההנמקות שלה.

אתחיל אולי בסיפור על ניתוח קילה שעבר לאחרונה אדם הקרוב אלי. הפציינט הגיע אל הרופא. קיבל אבחנה. האבחנה היתה טכנית, כלומר הוא קיבל את התשובה לשאלה: מה מקולקל בגוף שלו. הרופא הציע דרך טיפול: ניתוח. אנחנו נתקן אותך. טכנית. וביום הניתוח הפציינט נכנס למוסך, סליחה לחדר הניתוח, והרופא מתקן את הקלקול. אמנם נדרשת כעת התאוששות ותקופת החלמה, אבל המכונה (גוף האדם) מתוקנת.

ובאמת, כשהמכונית שלי מתקלקלת, היא מקבלת טיפול זהה. וגם היא הולכת לשולחן הניתוח של המוסכניק. וגם לגביה המוסכניק לא תוהה אם יש צורך בהתייחסות מעבר למישור הטכני. שהרי היא רק מכונית.

אבל אנחנו בני אדם. ולי קשה שמתייחסים לגוף שלי כאל מכונה. אני לא יכולה לקבל את זה. כי אני מכלול של דברים, והגוף שלי הוא רק חלק מאותו מכלול. אבל הראייה של הרפואה המערבית מצמצמת את ההסתכלות רק לרובד הזה. רק למישור הטכני. ואז, היא גם מתיימרת לטעון שההסתכלות הזו היא האמת היחידה.

עכשיו, נחזור אל הרופאים. זה מה שמלמדים בבתי ספר לרפואה. ומה לעשות, אבל "רפואה מכלולית" (הוליסטית, גוף ונפש) לא נמצאת בסילבוס (כי היא לא "מוכחת מדעית" ולכן היא לא חלק מאותה אמת יחידה). עכשיו באים אנשים טובים (טובים מאוד!) וזה מה שהם למדו. וזה מה שהם יודעים לעשות, וזה מה שהם חושבים. ואז הם פוגשים את קטקטית או אותי או את צפריר ואורנה. בעיה.

---

לא בטוחה שהצלחתי להבהיר את עצמי... אבל בין הנקות לפשפושים ולשאר עניינים, זה מה שאפשר כרגע...

אני חושבת שהדיון הזה מתעורר כעת בעיקר לנוכח החוזר המקומם שהוציא משרד הבריאות בעניין לידות בית (חוזר משרד הבריאות ללידות בית). כי רק מי שחושב שרפואה נעשית על ידי תיקון מכונות, יכול להרשות לעצמו להחליט איפה יתקנו את המכונית, ואיפה יהיה פס הייצור של המכונות החדשות.

[סיגל_ב*]

טוב כתבתי הכל מבלי לראות את מה שנוסף אחר הצהריים... עמכם הסליחה.

[תבשיל_קדרה*]

גיל, כתבת בנחרצות:
אם את לא רוצה שהרופא יהיה אחראי לבריאותך- אל תבואי למיון, מרפאה וכו',

ואני רוצה לשאול אותך -
ואם אני רוצה להעזר, אבל רוצה להשאר אחראית, לא תרצה לעזור לי?
למשל - אני רוצה שתגיד לי האם הצבע של הלשון של הילד נורמלי או לא, וגם תציע לי את הטיפול החביב עליך, ואני אח"כ אחליט איך לטפל.
לא תסכים להציץ על הלשון של הילד?
(אם לא, לא אפנה אליך, אלא לרופא שכן יסכים.)

[בריא_ה*]

הקושי שלי הוא בעצם עם התפיסה הרפואית המערבית, עם הפילוסופיה ועם ההנמקות שלה.
גם שלי.

יש דף רופאים חושבים שהם יודעים הכל , בסופו (כרגע) יש אדם שמזדהה כרופא ומגיב לסוגיות דומות.

[במבי_ק*]

צפריר, תודה על התגובה הברורה, זאת אחת הפעמים היחידות שאני מצליחה להבין מה אתה כותב ואפילו שעשעת אותי. אין לי צד במה שנראה כאן כעימות, ניסיתי להסביר למה אני יכולה להבין שהטקסט הפותח מעליב. חשבתי לעצמי שבניסוח אחר (כמו הפוסטים האחרונים בדיון) הפתיחה היתה יכולה להזמין לדיאלוג, ושאני מבינה מדוע היא נקראת כמזמינה לעימות (גם אם הכוונה העומדת מאחוריה שונה).

[צפריר_שפרון*]

במבי,
במובן הזה, גם עימות הוא דיאלוג.
ובהרבה מקרים, העימות, הפורץ מאליו, הוא תחילת הדיאלוג.

תודה.

>צפריר>

[במבי_ק*]

במובן הזה, גם עימות הוא דיאלוג.

ברור, נכון. רק שלא לכל אחד מתאים להיכנס מראש לעימות ויש כאלה שמעדיפים מראש את דרך הדיאלוג. ביניהם כנראה גם כמה רופאים (דווקא הטובים).

[צפריר_שפרון*]

רק שלא לכל אחד מתאים להיכנס מראש לעימות ויש כאלה שמעדיפים מראש את דרך הדיאלוג. ביניהם כנראה גם כמה רופאים (דווקא הטובים).
אם כך, מדוע נכנסים לעימות, כשפתוחה בפניהם דרך הדיאלוג שאינה כוללת עימות.
כלומר, הרי ניתן לקרוא בטקסט הראשון הזמנה לדיאלוג והזמנה לעימות.
מדוע דווקא הטובים שבהם, כהגדרתך, מעדיפים לקרוא עימות היכן שמוזמן דיאלוג?

[או_רורה*]

תבשיל קדרה, אני איתך.
גיל, למה אי אפשר לפנות לרופאים (כמובן שלפנות, הם מומחים בבריאות) וגם לקבל יחס מכבד וכולל לעצמי כאדם.
בניתוח הקיסרי שלי, שאותו כה מיהרו לקבוע שצריך, אף אחד לא חשב, ,רגע, אולי נסביר ליולדת המפוחדת הזו למה צריך ניתוח? אולי נשתדל שבעלה ינכח? אולי נחשוב על ההריונות העתידיים שלה וננסה להימע מניתוח? אה, לא, מנתחים ודי.

חבל.

[קט_קטית*]

הקושי שלי הוא בעצם עם התפיסה הרפואית המערבית, עם הפילוסופיה ועם ההנמקות שלה



הקושי שלי הוא עם התחביב המגונה הזה של לחתוך כל דבר.

לפני כמה ימים הייתה בערוץ 10 תוכנית על מחלת הסרטן.
שם (בין היתר) שיבחו את בדיקת הקולונוסקופיה (למי שלא מכיר - מצלמה בתת) כאמצעי לגילוי מוקדם של סרטנים בתת.
רופא צעיר וחביב אמר שהקולונוסקופיה הזאת מצויינת, דווקא בגלל שהיא פולשנית: ככה תוך כדי הבדיקה אפשר להוריד כל מיני פוליפים D-:

[גיל*]

תבשיל קדרה-
כמובן שאני אסכים, כמובן שתהיה ביננו הכרות וכמובן שאני אכיר את גישתך.
אני גם אשמח לייעץ ולתת חוות דעת שניה ושלישית.
את גם תכירי אותי, תסמכי על גישתי ותדעי שאם אני ממליץ או מייעץ על טיפול מסוים זה כנראה חשוב (לי?, לך?)
וגם במידה ולא תסכימי עם דברי אז תשתפי אותי.
ואם נחליט ביחד ללכת בדרך שלך אז אני אשאר בתמונה.

צפריר-
למרות שהקשר האישי שלך עם הרופאים הוא מינימלי (לדבריך). לדעתי הרבה מהחוויות השליליות של האנשים שאיתם אתה בקשר גורמים לתפיסה מסוימת ומכלילה של המערכת הרפואית. אני בטוח שאתה שומע הרבה פחות סיפורים חיוביים על סיטואציות שבין רופא לחולה.

נכון, בתור אחד שעובד בבית חולים אני נחשף להרבה "זוועות" (יחס לחולים, יחס ליולדות וכו). אפשר לומר שאני חווה על בשרי יום יום אירועים מצמררים של יחס וכבוד לאדם. אבל מצד שני אני פוגש גם רופאים שהם משכמם ומעלה, אוהבים אדם ונכונים לעזור. אנשים שאפשר ללמוד מהם ערכים ואדיאולוגיה. לא הכל רע. צריך גם לזכור שהרופאים הבכירים של היום למדו מזמן ובעתיד גם רופאים "פתוחים" יותר ישפיעו על המערכת.

ובענין האחריות- שלא כמו במקצועות אחרים, המקצוע הזה דוחף אותך למצבים דחופים שבהם אתה חייב לקחת החלטה ואחריות. להחלטה הזאת יש השלכה מידית. וקורה שההחלטה הזאת שגויה. בעולם הרפואי כל טעות הופכת למאד דרמתית וטראגית. כמובן שהציפיה מרופא היא למקצועיות גבוהה אך גם מקצועניים טועים. ואז מי האחראי לטעות- כמובן שאני (זה שהחליט). גם טעויות פשוטות או פספוסים קלים הופכים לגדולים מאד שמסתכלים באופן רטרטספקטיבי- (איך הוא לא בדק את זה וזה, למה לא התעקש לבדיקה הזאת והזאת... ).

במהלך השנים לומדים להתמודד עם טעיות, ללמוד מהם ולהמנע.
ובכל זאת- האחריות (המשותפת של המטפל והמטופל) היא חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים.

[בר_עדש*]

ואולי, מי יודע, יום אחד תוכלו גם אתם להתייחס כך אלי - כאל בן אדם. כאל אדם שיש לו זכות לחשוב את המחשבות שלו ולהאמין לעצמו, אדם שיש לו זכות להיות אחראי על חייו, אדם שיש לו יכולת לקבל החלטות הנוגעות לעצמו ולילדיו, אדם שיש לו זכות לטעות.
לי המשפט הזה מאד צרם. הוא מתנשא, ומעוות את המצאות. הבעיה העיקרית היא היחס של המטופלים לרופא, וההתנערות שלהם מאחריות (נכון שאולי יש כמה אנשים כאן שלא עונים לפרופיל הזה, אבל הטעון הזה סותם כל אפשרות לדון בעניינים עקרוניים.). רוב הרופאים שפגשתי היו מאד שמחים אם המטופלים שלהם היו מכירים באחריות של עצמם לבריאותם (ולבריאות ילדיהן ועובריהן), ולא מנסים להשליך אותה על הרופא\הממסד.

אני מסכים עם גיל:
ברגע שפונים אלי אני משתתף באחריות לטיפול (לא לבריאות).
רופא הוא בחזקת אמן, וככזה הוא אחראי על איכות וטיב השירות שהוא נותן.
(להשוואה: אם אני מזמין שולחן אצל נגר, הוא אחראי בעיני לאיכות השולחן הזה).

אורנה, צפריר,
כאשר אתם מיעצים לאדם מסוים, אתם לא מרגישים אחריות לגבי השפעת העצות שלכם על חיי אותו אדם?
כאשר אדם שפונה אליכם עומד לבחור לעשות מהלך שבעיניכם ברור כי יפגע בו או בבני משפחתו, האם תנסו להניא אותו מכך (בהנחה שאתם מאמינים שתוכלו להשפיע על החלטתו), או שתבחרו להתעלם ולהאלם?

[בר_עדש*]

אבל "רפואה מכלולית" (הוליסטית, גוף ונפש) לא נמצאת בסילבוס (כי היא לא "מוכחת מדעית"
דוקא יש מאמרים שמראים מתאם בין מצב נפשי לבריאותי.
אין לי מראי מקום כרגע, אבל זכור לי למשל מחקר בו מצאו כי באותה מחלקה חולים שהיו בחדר עם חלון לגן החלימו יותר טוב ומהר מחולים אחרים (בממוצע).

הסיבה שהרפואה ההוליסטית לא באה לידי ביטוי היא לא חוסר התמוכים המדעיים, אלא ההתמקצעות של הרופאים במערכות מסוימות (כלי דם \ אא"ג \ אורולוגיה וכו'). כאשר מחקר מסוים לא נופל לאף קטגוריה מקצועית (כדוגמת המחקר שהבאתי למעלה) אין במערכת מי שיאמץ אותו ויישם אותו.

אני לא חושב שכשלים כאלו של המערכת או הממסד הרפואי גוררים בהכרח את הדברים שאורנה כתבה בראש הדף לגבי הרופאים עצמם.

[עלמה*]

הכללות כאלה הן הכללות שרופאים נוהגים לעשות. (ככלל, אנחנו תמיד נוטים להכללות כשמדובר ב"אחר")

גם (בעיקר?) כשהאחר הוא רופא? או שאלו הכללות שמותר לעשות?

מה שמענין זה שלמרות שהיו כאן הרבה קולות (כולל של רופאים) שלא התווכחו על התוכן אלא על הניסוח, אורנה (וצפריר?) לא מוכנים לזוז מהניסוח הזה אפילו במילימטר - גם כשברור שרופאים יהיו יותר פתוחים לקרוא את המכתב לו ינוסח באופן מעט יותר מכבד ומכובד. כנראה שהמכתב לא באמת נועד לשינוי דעתם של רופאים, אלא לביסוס דעתה של הכותבת. ולשם כך באמת אין צורך ברופאי האתר - הם יכולים ללכת ולהקליד (באצבע אחת) תשובות לרוח (בין לבין הם יכולים לממש את תחביבם "קטיעת אנשים למרחקים ארוכים").

[אורנה_שפרון*]

הסיבה שהרפואה ההוליסטית לא באה לידי ביטוי היא לא חוסר התמוכים המדעיים, אלא ההתמקצעות של הרופאים במערכות מסוימות

אז מי צריך או יכול לשנות את זה? המערכת? האם זהו לא תפקידם של הרופאים? או אולי אלה המטופלים שצריכים לשנות את הסיליבוס של לימודי הרפואה?

אני לא חושב שכשלים כאלו של המערכת או הממסד הרפואי גוררים בהכרח את הדברים שאורנה כתבה בראש הדף לגבי הרופאים עצמם.
הכשלים של המערכת הם הכשלים של האנשים שעובדים בה. אני מניחה שהמיטות והקירות בבתי החולים אינם אחראים על כשלי המערכת. והכשלים של האנשים שעובדים בה הם הכשלים שנובעים מהיותם בני אנוש - ואלה בדיוק אותם הכשלים שלי ושלך ושל כל שוכני המקום הזה.

הכשל הוא שכשאנחנו חושבים משהו אנחנו מאמינים לו כאילו הוא האמת המוחלטת. ואם זה בניגוד לאמונתו של משיהו אחר אז אנחנו בטוחים שהוא טועה לגמרי.
הכשל הוא שאנחנו תופסים את הידע שיש לנו היום כידע קשיח, למרות שאנחנו יודעים שידע שאנשים החזיקו בו בעבר כאמת היום איננו רלוונטי.
הכשל הוא שאיננו יכולים לראות ולהבין מה שלא נמצא במערכת המושגים שלנו.
הכשל הוא שנדמה לנו שאנחנו באמת יכולים לדעת את הסיבות או את התוצאות למעשינו - שאלה דברים מוחלטים.
הכשל הוא שאנחנו נוטים לראות תמיד מה האחר צריך לעשות, איך הוא צריך לשפר את דרכיו (הבעל, המורה של הילדים, השכן, האח) ולא איך אנחנו צריכים לשפר את דרכינו.
הכשל הוא שנדמה לנו שיכולה להיות לנו אחריות על חייהם של אנשים אחרים. "והמערכת" לוקחת אחריות כזאת (ראו משרד החינוך) ואנשים מקבלים על עצמם את זה שהאחריות נלקחת מהם, כי גם הם מאמינים שיש מי שיכול לקחת אחריות על חייהם.
הכשל הוא שכשאומרים לנו שאנחנו לא בסדר, אנחנו מיד מחזירים את הכדור למי שאמר לנו את זה במקום להתבונן ולבחון את עצמנו, ולראות אולי יש משהו בדברים האלה.

אלה (ועוד רבים) כשלים שמאתגרים כל מערכת יחסים בין בני אדם. את מערכת היחסים בין בני זוג, כמו גם את מערכת היחסים בין רופא לחולה.
ובעניין זה הכללה היא גורפת והיא כוללת כמובן גם את הרופאים, כי היא כוללת בתוכה את כל בני האנוש כולל אותי

[במבי_ק*]

מדוע דווקא הטובים שבהם, כהגדרתך, מעדיפים לקרוא עימות היכן שמוזמן דיאלוג?

רק על עצמי לספר ידעתי - ואני יכולה לספר ש - לו אני רופאה ככה הייתי קוראת את זה. אני לא מתווכחת איתך (הנה דוגמא למשהו שלומדים מהעבר, ולא רוצים ליפול לאותו בור פעמיים) על כך שניתן לקרוא את הטקסט במספר פרשנויות, אני בטוחה בכך. אני רק מספרת איך אני קוראת אותו, ואני באה מראש משוחדת לטובת אורנה כי אני הכי-מחזיקה-ממנה-בעולם, ככה שאני מבטיחה שזאת דעתי הטהורה. בכל מקרה, אני לא מתווכחת, לא רק בגלל הבורות, אלא בגלל שאין מבחינתי על מה - אני מסכימה שהפרשנות היא תלויית קורא, אני מספרת איך הטקסט עשוי להיקרא (ומביאה כדוגמא את עצמי כקוראת), ואני מאמינה גדולה גם שהאחריות לא נופלת רק על הקורא (או החולה, ע"פ גישת "חפש מה שסוע אצלך, וההרניה תעבור מעצמה"), אלא גם על הכותב.

[מורינגה_רותמית*]

ע"פ גישת "חפש מה שסוע אצלך, וההרניה תעבור מעצמה"

[צפריר_שפרון*]

גיל,
למרות שהקשר האישי שלך עם הרופאים הוא מינימלי (לדבריך). לדעתי הרבה מהחוויות השליליות של האנשים שאיתם אתה בקשר גורמים לתפיסה מסוימת ומכלילה של המערכת הרפואית.
זה לא נכתב בשום מקום.
הפניה לרופאים, ברמה האישית היא מינימלית.
לי, באופן אישי אין חוויות שליליות עם רופאים.
לא רק שאין לי חוויות שליליות עם רופאים, איני מעביר בקורת על המערכת ברמה הזו האישית.
אלא, מתייחס לעיקר.
והעיקר, הוא תפישת הרפואה המערבית, אשר מסתמכת בעיקר, אם לא רק, על החומר, על הגוף, על הכימיה.
על כך, מצביע, ולא מציע דווקא לשנות את אלה, אלא, להדגיש בפני עצמי, ובפני האחרים שכך הוא, והריפוי הפיזי, במובן הזה, איננו הבראה.


ובכל זאת- האחריות (המשותפת של המטפל והמטופל) היא חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים.
האחריות איננה משותפת. נקודה.
לרופא אין כל אחריות, מלבד לנהוג באופן המקצועי ביותר, כשאחריות זו כוללת גם טעויות.
האחריות להבראת האדם, לא נמצאת כלל בידי אדם.
אם יש אדם שיכול לקחת חילק נכבד מאחריות זו, הרי זה המטופל.
גם אם חתכת בבשר החי, בטעות, באיבר לא חולה, עדיין, האחריות לטעותך - עליך, האחריות להבראת החולה, לא עליך ולא בידיך.
אלא, נמצאת האחריות הזו, בידי נשמת הבריאה, ובידי החולה.
זה עקרוני.

תודה.

>צפריר>

[צפריר_שפרון*]

בר עדש,
רוב הרופאים שפגשתי היו מאד שמחים אם המטופלים שלהם היו מכירים באחריות של עצמם לבריאותם (ולבריאות ילדיהן ועובריהן), ולא מנסים להשליך אותה על הרופא\הממסד.
זוט בדיוק טענתי.
מחובתו של הרופא - לא לקחת אחריות, ולהדגיש את זה בפני החולה.

כאשר אתם מיעצים לאדם מסוים, אתם לא מרגישים אחריות לגבי השפעת העצות שלכם על חיי אותו אדם?
במובן הזה, אינני לוקח אחריות על השפעת העצה, כמו שאינני לוקח אחריות על מימושה או אי מימושה.
אחריותי הבלבדית, היא מתן עצה, באמצעות כל הכלים העומדים לרשותי.
ובמובן הזה, העצה העיקרית היא - קח אחריות על חייך, על בריאותך, על גישתך.

כאשר אדם שפונה אליכם עומד לבחור לעשות מהלך שבעיניכם ברור כי יפגע בו או בבני משפחתו, האם תנסו להניא אותו מכך (בהנחה שאתם מאמינים שתוכלו להשפיע על החלטתו), או שתבחרו להתעלם ולהאלם?
אם האדם פונה אלי, ומספר לי שהוא מתכוון לעשות כך או כך, בהחלט עשוי לקרות שינתן מבט על השלכות מעשיו.
לעתים, דווקא הזעזוע שיעלה אצל משפחתו הוא הנדרש, מבחינתו, ולעתים לא.
בכל מקרה, לנסות להניא אדם מדרכו? חס וכרפס.


הסיבה שהרפואה ההוליסטית לא באה לידי ביטוי היא לא חוסר התמוכים המדעיים, אלא ההתמקצעות של הרופאים במערכות מסוימות (כלי דם \ אא"ג \ אורולוגיה וכו'). כאשר מחקר מסוים לא נופל לאף קטגוריה מקצועית (כדוגמת המחקר שהבאתי למעלה) אין במערכת מי שיאמץ אותו ויישם אותו.

הרפואה ההוליסטית בהחלט באה לידי ביטוי.
המערכת הרפואית כבר איננה מושלת ברפואה ובהבראה.
הרוב, פונים דווקא אל הרפואה ההוליסטית.
ובאשר למערכת הרפואית, זו נמצתאת מנסה להלאים את כל סוגי היעוץ הרפואי אל תחת כנפיה, לא מתוך הכרתה ביעילותה, אלא אך ורק משיקולים כלכליים.
כאן, מדובר על המערכת ולא על הרופא הבודד.
זה, הרופא הבודד, או רבים מאלה, משלימים הכנסה או משלימים את קשת היעוץ, כאשר מסכימים להכיר בדרך האלטרנטיבית ומשתלמים גם בה.


תודה לך.

>צפריר>

[קט_קטית*]

אורנה,

הכשלים של המערכת הם הכשלים של האנשים שעובדים בה. אני מניחה שהמיטות והקירות בבתי החולים אינם אחראים על כשלי המערכת. והכשלים של האנשים שעובדים בה הם הכשלים שנובעים מהיותם בני אנוש - ואלה בדיוק אותם הכשלים שלי ושלך ושל כל שוכני המקום הזה.

בעיניי זה (הרבה) יותר מורכב מזה
כלומר המערכת אינה שווה רופא+רופא+רופא+...+רופא+שר הבריאות
כמו שהכנסיה היא לא כומר ועוד כומר ועוד אפיפיור
מערכת כזאת היא גוף גדול עם תודעה משל עצמו
המערכת מגדירה את הרופאים יותר מאשר רופאים מגדירים את המערכת
כמו שצבא מגדיר את החיילים למשל
כמו שיש לצבא שיטות לשבור את הרוח של החייל האינדיוידואל,
יש לא מעט שיטות כאלה גם למערכת הבריאות
בסופו של דבר כולם הופכים לברגים במכונה ענקית ואינרטית
מהו הסטאז' במשכורת מינימום ומשמרות של 48 שעות אם לא טירונות?

המערכת גם יודעת לדחות רופא בעל חשיבה עצמאית
קחי לדוגמה את ד"ר אריה אבני שמתנגד לאכילת מוצרי חלב
מצטטת מכתבה ב nrg

_אמרתי לבניזרי לפטר רופאים



נרגש מהתגליות שלו הציע אבני לקצין רפואה ראשי לקבל מינוי של רופא בסטנד ביי, כדי לסייע לחיילים שנקלעו לבעיות בריאותיות שלא נפתרו. "כמובן שלא התייחסו אלי,'ד"ר אבני אתה אידיוט', ' יאללה, הבא בתור'". אבל אבני לא התייאש. הוא הציע למשרד הבריאות להקים יחידת "איפכא מסתברא", " כמו זו שהוקמה בצבא אחרי מלחמת יום כיפור )גוף שתפקידו להציע תזה נגדית לתפישה המקובלת - ש"ל(. " אני הייתי מוכן להיות היחידה הזאת, לאתגר את מערכת הבריאות, להראות שיש גם חשיבה אחרת. יכולתי להראות אבסורדים לא רק בנושא של החלב. כל תינוק מקבל חיסון נגד צהבת מיד כשהוא נולד. למה? הוא יוצא מבית חולים והולך לעשות סקס לא בטוח? הוא מתכוון לעשן סמים בגיל חודש? ילד צריך לפתח מערכת חיסון במו ידיו. הגיוני לתת לו חיסון רק אם אמו חולת צהבת. אבל אצלנו זורקים מילים וכסף בלי חשבון. מערכת הבריאות היא מערכת בזבזנית. מכל כיוון שלא תיגע בזה תגיע למסקנה שחיסול מוצרי החלב יחסל 70 אחוז מהתחלואה בארץ".

כשהבין שיחידת האיפכא מסתברא לא תוקם הוא נפגש עם מי שהיה שר הבריאות, שלמה בניזרי. "רציתי להראות לו נתונים על סוכרת נעורים. יש בארץ כ-25 אלף חולים ואם לא יהיה חלב לא תהיה סוכרת נעורים. יש על זה מחקרים בכל העולם. תוך שלוש שנים נוכיח את זה. הוא אמר:'זה רעיון, אבל אין לי כסף'. סליחה , אתה השר, אתה זה שמחליט על המשאבים! אם תרצה, יהיה לך כסף!

"אמרתי לשר בניזרי שאם הוא יפטר רופאים כדי שיילכו לדוג יהיה לו כסף. הרי חלק מהרופאים עושים עבודה לרופאים אחרים. אם אריאל שרון היה מגיע לרופאה המצ'וקמקת של אמא שלי היא היתה נותנת לו אספירין ועד היום הוא היה עומד על הרגליים. בגלל שהוא ראש ממשלה הוא קיבל טיפול מתקדם ואיפה הוא נמצא היום כולם יודעים.

"יש היום שתי רפואות. האחת היא אינסטלציה הומנית, אתה בודק את התפקוד של המעי הגס, הקיבה או הכבד, כאילו אתה אינסטלטור ואחר כך חותך, משתיל, מתחזק, כמו שמוסכניק עושה למכונית. זו רפואה נפלאה, מתקדמת, רצה קדימה והיא השמש. הירח הוא רפואה אחרת לגמרי שלא מצליחה לרפא. אף רופא לא הצליח לרפא לגמרי, עם דגש על המילה ריפוי, סוכרת נעורים, לחץ דם, אסתמה. הרפואה הזו מפגרת וניזונה מהתאורה של השמש. בתחומים האלה הרופא הקונבנציונלי רק מפריע. לפעמים אתה רואה מקרים שבא לך לבכות. אלי מגיעים החולים הקשים ואני צריך לתקן אותם כאילו שהיו מכונית טוטאל לוס. ואז צריך לבנות הכל מהתחלה ואין ברירה, אם רוצים להבריא באמת צריך להפסיק עם מוצרי החלב"._

[צפריר_שפרון*]

עלמה,
מה שמענין זה שלמרות שהיו כאן הרבה קולות (כולל של רופאים) שלא התווכחו על התוכן אלא על הניסוח, אורנה (וצפריר?) לא מוכנים לזוז מהניסוח הזה אפילו במילימטר - גם כשברור שרופאים יהיו יותר פתוחים לקרוא את המכתב לו ינוסח באופן מעט יותר מכבד ומכובד.
בהחלט כך.
אלא שלא מדובר על להגיע להסכמה על ניסוח כזה או אחר, מדובר על הדגשת היות כולנו בני אדם.
כך, שעל פני להתייחס עניינית, נמצאה ההזדמנות לאלה המחכים לה, כולל רופאים, להגיב לכותב/ת אישית, על פני להגיב לדברים.
אז, על פני להגיב עניינית, ההיעלבות מסמאת את הקורא מלהתייחס עניינית.
שוב, המכתב, הוא אמנם מכתב גלוי לרופאים, אבל, איננו מיועיד לרופאים שחיים בקרב הקהילה הזו דווקא, או בכלל לרופא מסוים.
אלא, להעלות דווקא בפני ה'מאמינים' במובן הזה שהחלוקים הלבנים יודעים משהו שמקנה להם את ההצדק לאיים, להפחיד ולקבוע את הטיפול, שלא כך הוא.

כנראה שהמכתב לא באמת נועד לשינוי דעתם של רופאים, אלא לביסוס דעתה של הכותבת.
במובן הזה, ברשותך, דעתה של הכותבת מבוססת היטב ואין כל צורך בדף הזה לשם ביסוסה.
והנה, גם את, מוצאת את ההזדמנות לעקוץ ברמה האישית, מתוך התעלמות מהדברים - באופן ענייני.
שוב, המכתב נועד להעלות בפני הקוראים את דעתה של הכותבת, ולעת עתה, משיג את מטרתו באופן מדויק, גם אם אלה שאין להם מה לומר באופן ענייני, מתייחסים לכותבת על פני לדבריה.

תודה.

>צפריר>

[צפריר_שפרון*]

במבי,
רק על עצמי לספר ידעתי - ואני יכולה לספר ש - לו אני רופאה ככה הייתי קוראת את זה.
לא בטוח.
היות שאינך רופאה, ואינך נמצאת בתוך המערכת, אין לדעת איך היית קוראת את הדברים.

אני לא מתווכחת איתך (הנה דוגמא למשהו שלומדים מהעבר, ולא רוצים ליפול לאותו בור פעמיים) על כך שניתן לקרוא את הטקסט במספר פרשנויות, אני בטוחה בכך.
במובן הזה, בהחלט מתווכחת (פחות איתי ויותר עם דברי), וטוב שכך.

אני רק מספרת איך אני קוראת אותו, ואני באה מראש משוחדת לטובת אורנה כי אני הכי-מחזיקה-ממנה-בעולם, ככה שאני מבטיחה שזאת דעתי הטהורה.
מהבחינה הזו, מתוך שאת "הכי-מחזיקה- ממנה-בעולם", וכך את קוראת את הדברים, המכתב הזה מדוייק בהחלט.
שכן, בדבריה על היות הרופאים בני אדם, מצהירה על היותה היא עצמה בן אדם.
ואם כעת הנך "מחזיקה-ממנה-פחות", הרי שעיקר המכתב - הועבר בדיוק ובתואם.

בכל מקרה, אני לא מתווכחת, לא רק בגלל הבורות, אלא בגלל שאין מבחינתי על מה - אני מסכימה שהפרשנות היא תלויית קורא, אני מספרת איך הטקסט עשוי להיקרא (ומביאה כדוגמא את עצמי כקוראת), ואני מאמינה גדולה גם שהאחריות לא נופלת רק על הקורא (או החולה, ע"פ גישת "חפש מה שסוע אצלך, וההרניה תעבור מעצמה"), אלא גם על הכותב.
במובן הזה, בהחלט כך, האחריות על הכותב.
האחריות על הכותב היא להביא את הדברים, בדרכו.
האחריות על הכותב איננה יכולה לכלול את פרשנות הקורא, או את נטייתם של חלק מהאנשים, לבוא חשבון, כשדברי הכותב ניתנים לפרשנות רחבה.

כלומר, את אינך מתכוונת להתווכח איתי, היות ולמדת שלא כדאי לך להתווכח איתי או מתוך כך שאני בלתי נסבל או מתוך כך שדברי מעליבים או שאלה בוטים או מכל סבה שהיא.
אם כך, וזה לגיטימי, טוב אם ככלל, תימנעי בכלל מלקרוא את דברי הכותב.
כלומר, כך אני נוהג.
יש אנשים, כאן באתר, שהנני נמנע מלקרוא את דבריהם, לא מתוך זלזול או בוז, אלא מתוך כבוד למה שאיננו מובן לי.
אין לי כל כוונה להתנצח או לנצח בדיאלוג הזה, כמו בכל דיאלוג, אלא לברר עניין לעומקו.

הנך מוזמנת להתווכח עם הדברים, עם התוכן, ולברר את כוונת הכותב בכל עת.
ואם בוחרת שלא, גם טוב.

וכאשר מאן דהוא, מסיבותיו הוא בא לדיאלוג, ומתווכח עם הכותב על פני עם דבריו, זה תמרון נאה כשלעצמו, אלא שתרומתו לדיון היא הסטת הדיון.

יש כאלה, שסיבותיהם עמם, ממתינים לשעת כושר, ומתייחסים לכותב/ת על פני לדברים.

בסופו של דבר, הדברים מדברים בעד עצמם, וגם המקטרגים על הכותב ברמה האישית, נזקקים לקטרוג, מתוך אנושיותם.

תודה לך.

>צפריר>

[במבי_ק*]

ואם כעת הנך "מחזיקה-ממנה-פחות",

ממש לא. זה אתה אמרת. לא השתנה כלום, רק יש לי דעה שונה על טקסט זה...

תימנעי בכלל מלקרוא את דברי הכותב

בדרך כלל - אכן כך. אלא אם זה בתוך דף שמעניין אותי ואני קוראת בו (כמו זה).

אין לי כל כוונה להתנצח או לנצח בדיאלוג הזה, כמו בכל דיאלוג, אלא לברר עניין לעומקו

גם לי לא. את שלי אמרתי לעת עתה.

_וכאשר מאן דהוא, מסיבותיו הוא בא לדיאלוג, ומתווכח עם הכותב על פני עם דבריו, זה תמרון נאה כשלעצמו, אלא שתרומתו לדיון היא הסטת הדיון.
יש כאלה, שסיבותיהם עמם, ממתינים לשעת כושר, ומתייחסים לכותב/ת על פני לדברים.
בסופו של דבר, הדברים מדברים בעד עצמם, וגם המקטרגים על הכותב ברמה האישית, נזקקים לקטרוג, מתוך אנושיותם._

אם תוכל להסביר באופן ברור למה התכוונת (אלי?), כי לא הבנתי מה אתה מנסה לרמוז או לומר.

תודה לך.

כנ"ל.

[צפריר_שפרון*]

במבי,
אם תוכל להסביר באופן ברור למה התכוונת (אלי?), כי לא הבנתי מה אתה מנסה לרמוז או לומר.
לאו דווקא אלייך, אלא, לכל אותם,שיש בליבם על הכותב, או הכותבת, שממתינים לכל הזדמנות שמאפשרת, התייחסות אישית אל הכותב על פני אל דבריו.
כאן, בדברייך, עולה גם ההתייחסות הזו, האישית, גם אם לא באה לפגוע אלא להאדיר.
בעוד אחרים, גם בדף הזה, מוצאים הזדמנות להעלות התייחסות אישית הפוכה, אם כלפי אורנה, אם כלפי הכותב, ואם בינם לבין עצמם.

עם זאת, כפי הטקסט הפותח דף זה, כולנו אנושיים.

שוב,
תודה.

>צפריר>

[במבי_ק*]

אה, הבנתי. מעניין, בחוויית הכתיבה שלי התייחסתי דווקא לדברים. כנראה, עניין של פרשנות.

[תמרוש_רוש]

בלי לקרוא את החצי השני של הדיון...

חשוב לדעת איך לטפל באנשים. חשוב לא פחות לדעת איך להיות מטופל.
אם רופאים הם אכן בני אדם (דאא), אזי מוטלת עלינו המטופלים החובה המוסרית להתייחס אליהם כאל כאלה.
להיכנס. ליצור קשר עין. לשאול "מה שלומך". לקרוא להם בשמם. להתייחס אליהם כאל בני אדם ולא כאל חלוקים.

ובמקביל - להתייחס אליהם כאל אנשי מקצוע שתלויים, מעל הכל, באינפורמציה שאני נותנת להם.
אני זו שיושבת להם על ברז המידע, על סמך דברי הם יקבעו את האבחנה והטיפול - התפקיד שלי הוא קריטי!
להקשיב. לתת אינפורמציה טובה, מלאה, מפורטת. לציין את כל מה שנראה לי חשוב. לשאול שאלות. להקפיד להבין את התשובות.
לקחת אחריות על החלק שלי במערכת היחסים רופא-מטופל.
ליצור זמן, פשוטו כמשמעו. כולנו יודעים שלרופאים אין זמן, אין מספיק זמן, שיש תור בחוץ, שבדיקה ממוצעת לוקחת הרבה פחות ממה שהיא צריכה.
אני אשה ענייה מאוד בכסף, ועשירה מאוד בזמן.
אני מביאה את הזמן הזה גם לחדר של הרופא. יש לי זמן, המון זמן, ואני נותנת לו מהעודפים שלי. יושבת לאט, מדברת לאט, מחכה לאט, עד שהזמן הזה שלי יגיע גם לרופא, יחלחל אליו.
למען הזמן הזה עם הרופא, אני מוכנה לחכות עוד זמן בתור. כי אם לי מגיע - למה לא למטופלים אחרים?

אני באופן אישי מחבבת מערכות יחסים אישיות, אז אני מכניסה איזה נופך אישי למערכות היחסים שלי עם רופאים, מתי שמתאפשר, ברגע שמתאפשר. וזה אחרי הרמה הבסיסית שנראית בעיני כמעט חובה, של ליצור קשר עין, לקרוא להם בשמם וכו'.

כולנו.

[בריא_ה*]

לכל אותם,שיש בליבם על הכותב, או הכותבת, שממתינים לכל הזדמנות שמאפשרת, התייחסות אישית אל הכותב על פני אל דבריו.
אד באופינם...

"אם לא מוצא חן בעיניך משהו שמישהו כתב, תמצא בכותב פגמים".

[בריא_ה*]

אזי מוטלת עלינו המטופלים החובה המוסרית להתייחס אליהם כאל כאלה.
לפעמים, אנחנו לא סתם בני אדם שאנחנו פוגשים רופאים. אנחנו חולים, חלשים, מדוכאים, מפוחדים, כואבים.
האם גם על למטופלים של פסיכאטרים מוטלת "החובה המוסרית" להתיחס לרופאים שלהם באופן אחראי?
מתי תופסק הטלת החובות המוזרה הזו על אנשים במצב רגיש ופגיע?
הצרה בעיני היא שגם הרבה רופאים הם במצב רגיש ופגיע, מול המערכת בה הם פועלים. יש לרופאים איגוד מקצועי?

[בר_עדש*]

הכשלים של המערכת הם הכשלים של האנשים שעובדים בה.
לא נכון. אני לא מכיר את מערכת הבריאות לעומק, אבל במערכת החינוך למשל יש עימות מתמיד בין המערכת, שמופעלת בידי השרים (החינוך והאוצר) ופקידי הממשלה (במשרד החינוך ובמשרד האוצר) לבין עובדי המערכת - המורים. נסיונם האחרון של המורים להשפיע על המערכת ולתקן חלק (קטן) מהכשלים שלה הסתיים בכישלון מוחלט.
[ מי שיכול אולי לעצור חלק מכשלי המערכת אלו מנהלות בתי הספר (כל אחת בבית ספרה), אם הן מספיק חזקות ומשוכנעות בדרכן, וגם זה במחיר עימות וחיכוך מתמיד עם הפקידים מעליהן. ]

[אורנה_שפרון*]

_הכשלים של המערכת הם הכשלים של האנשים שעובדים בה.
לא נכון._


הנה עוד כשל אנושי - לעיתים קרובות, כשאנחנו נתקלים בבעיה ומנסים לפתור אותה, ולא מצליחים, אנחנו מנסים עוד מאותו דבר. ולעיתים אף עוד יותר מאותו דבר.
למשל - הורה כועס על ילד מסיבה כלשהי, והכעס שלו לא עוזר הוא ממשיך לכעוס בתקוה שהפעם הילד באמת ישנה מהתנהגותו, ויתכן אף שיגביר את הכעס. וגם אז זה לא יעזור, אלא יעכיר את האווירה ויתסכל את כל הנוגעים בדבר.

נדמה לי שהסיפור האחרון של המורים הוא עדות לדפוס הזה.
ואני מניחה שגם רופאים לוקים בו כמו כולנו

לפעמים כדי באמת להגיע לשינוי צריך "לעלות" מעל הדבר עצמו - לראות אותו מפרספקטיבה ואז אולי יכולות להתגלות דרכים לשינוי שאי אפשר היה לחשוב אותם מבפנים.

לכן אני חושבת שכשלי המערכת הם כשלי האנשים שמפעילים אותה. לפעמים דוקא אלה שנמצאים בתוכה לא יכולים לראות את הבעיה, או את הדרך לשינוי.
כתב על זה וגנר במאמר - דגים לא יכולים לראות את המים.

גם מאד אופייני לאנשים שנמצאים בתוך סיטואציה או מערכת, לדחות כל הסתכלות מבחוץ שנוגדת את עמדתם.
זהו דפוס שלא מאפשר שינוי - וזהו דפוס של אלה שמפעילים את המערכת. למערכת אין שום דבר משל עצמה - כל מה שיש בה הזינו לתוכה האנשים.

[מוניק*]

נדמה לי שהסיפור האחרון של המורים הוא עדות לדפוס הזה.
אני צריכה הסבר.
נכון שרובנו בבית עם הילדים, אבל רובנו גם מודעים לעובדה שהמצב בבתי הספר מזעזע.
שבכיתות יושבים למשל הרבה יותר מדי תלמידים.
המורים שבתו בניסיון לשנות (גם) את זה. איך הכשל הזה של המערכת הוא כשל של המורים

[קט_קטית*]

אם בכשלים עסקיננו...


הכשלים של המערכת הם הכשלים של האנשים שעובדים בה

לא נכון... במערכת החינוך למשל יש עימות מתמיד בין המערכת, שמופעלת בידי השרים (החינוך והאוצר) ופקידי הממשלה (במשרד החינוך ובמשרד האוצר) לבין עובדי המערכת - המורים

הנה עוד כשל אנושי - לעיתים קרובות, כשאנחנו נתקלים בבעיה ומנסים לפתור אותה, ולא מצליחים, אנחנו מנסים עוד מאותו דבר
...
לכן אני חושבת שכשלי המערכת הם כשלי האנשים שמפעילים אותה. לפעמים דוקא אלה שנמצאים בתוכה לא יכולים לראות את הבעיה



הנה עוד כשל - כשל לוגי. מסוג אד הומינם נסיבתי.
התשובה אינה מתייחסת לגוף השאלה/הטענה (המורים הם חלק מהמערכת ואינם מסכימים עם המערכת, מדוע אם כן הם אחראים על כשלה של המערכת?) אבל כן מתייחסת לכך שהשואל לא יכול לראות את הבעיה או את פתרונה בברור מעצם היותו חלק מהמערכת.

לכן דייקה מוניק ששאלה בשנית:

_בכיתות יושבים למשל הרבה יותר מדי תלמידים.
המורים שבתו בניסיון לשנות (גם) את זה. איך הכשל הזה של המערכת הוא כשל של המורים?_

מצטרפת לשאלתה.



למערכת אין שום דבר משל עצמה - כל מה שיש בה הזינו לתוכה האנשים.

אחרי שהזינו לתוכה - כן יש לה דבר מה משל עצמה
כללים, חוקים, הלכות, מטרות, העדפות, תקציבים, סולם דרגות, תארים
אלה לא נוצרו ביום אחד ולא ישתנו ביום אחד (אלא אם כן יוחלט על רפורמה ויוחלפו אנשים בכל עמדות המפתח תוך כדי הצבת חזון חדש)
כל ההתנהלות של מערכת הבריאות, בדומה לזו של הדתות - עונה על צורך מסוים של האוכלוסיה, כמו שצפריר הגדיר אותו במעלי הדף - הצורך באלוהי. הצורך באמת וביד רמה ובמישהו שיקח אחריות (וכנראה בעוד דברים)
וכשהצורך הזה משתנה אין מנוס וגם המערכת תשתנה
לאט
אבל בטוח
למעשה השינויים האלה קורים כל הזמן

בכל מקרה, מכיוון שלי אישית אין הרבה זמן לחכות עד שהמערכת תתאים את עצמה אלי - אני בוחרת באלטרנטיבה
מכיוון שהדת לא מתאימה לי ולא מסתדרת עם תפיסת עולמי - אינני דתיה

תודה לכם

[בר_עדש*]

כל ההתנהלות של מערכת הבריאות, בדומה לזו של הדתות - עונה על צורך מסוים של האוכלוסיה
אכן.

למערכת אין שום דבר משל עצמה - כל מה שיש בה הזינו לתוכה האנשים.
נכון. השאלה היא מי הם האנשים האלו.
במקרה של מערכת החינוך (כמו גם בזה של מערכת הבריאות) המערכת מוזנת על-ידי הצרכנים שלה, ההורים (או הנזקקים לטיפול רפואי). הם אלו שממנים את שרי החינוך והאוצר (והבריאות) שממנים את הפקידים, שמנהלים את המורים (והרופאים).

לכן הכשל של המערכת הוא קודם כל כשל שלנו - המשתמשים בה, והממונים עליה (כאזרחים).
להטיל את האחריות לכשלי המערכת על אלו שמועסקים בה זו בריחה מאחריות - כאשר האחריות היא בכל מקרה שלך.

[בר_עדש*]

לכן אני חושבת שכשלי המערכת הם כשלי האנשים שמפעילים אותה. לפעמים דוקא אלה שנמצאים בתוכה לא יכולים לראות את הבעיה, או את הדרך לשינוי.
ולפעמים אלו שנמצאים בתוכה רואים את הבעיה בצורה הברורה ביותר.

תודה
ולילה טוב

[מורינגה_רותמית*]

בר עדש
אהבתי את מה שכתבת.
<כמו כמעט תמיד>

[צפריר_שפרון*]

איך הכשל הזה של המערכת הוא כשל של המורים
הכשל של המורים, הוא הכשל של 'בני האדם', אשר הם המורים.
כאשר 'המורים' יוצאים למאבק, הרי הם משחקים את המשחק של המערכת.
כך המערכת מתנהלת.

אם 'בני האדם' שבמורים, במובן הזה של 'ההורים' שבמורים, רוצים לשנות את המערכת, ויוצאים למאבק, אז, ראוי שלא ישתפו פעולה עם הדפוס הקיים, במובן הזה, שנאבקים על שיפור המערכת עד אולטימטום, כלומר, אם המערכת לא מסכימה להתיישר על פי דרישותיהם - יתפטרו, פשוטו כמשמעו.
המדובר הוא גם במובנים הרחבים יותר, של מערכת, מבחינת המערכת חברתית הישראלית, הממשל הישראלי, התנהלות המדינה.
כך, לא צלח בידי 'המורים' לשנות את סדרי העדיפיות - לא רק במערכת הספציפית, אלא בחברה הישראלית כולה, ולשבור את מדרגות השכר, ולהניף את מעמד המורה לזה של שופט, או אף מעליו.

כך בדיוק, נמצאים אלה, 'המורים' מסכימים למה שמתרחש, ומשתפים פעולה עם המערכת, לא מתוך חולשתם המדומה, אלא מתוך הסכמתם הבסיסית למה שמתרחש.

עם זאת, המאבק הזה עוד לא הסתיים, והוא יחריף, כיוון שהמערכת לא מספקת את השירותים שהיא אמורה, במובן הזה, צרכניה הם ההורים כולם, ובתוכם ההורים שהם המורים, שהם חלק מהמערכת, ומכך, העימות הבא הוא בלתי נמנע.

בכל מקרה, אין מערכת, אין מוסדות ואין ממסדים - ללא האנשים שמקיימים אותם.

כאן, המאבק לשיפור המערכת, לא כולל רק את שיפור תנאי העובדים במערכת, אלא מתייחס לשיפור כל המערכת, על כל היבטיה, במובן הזה שיש עוד הרבה לשפר מבלי להיות נתונים לגחמות האוצר, או לכל היבט חיצוני למערכת, אלא, בתוך המערכת כולה, בתוך משרד החינוך, בתוך מחוזות משרד החינוך, בתוך בית הספר הספציפי.
זה, לא קרה במקרה זה, בעיקר בשל אמונה בסיסית שאי אפשר לשנות את המנגנון הפנימי של המערכת, לטובת תפקודה, אלא הפתרונות נמצאים מחוץ למערכת, מול המערכת, מעל המערכת, מצדדיה, מאחוריה.

בדיוק כפי האדם.
שמאמין ששינוי חיצוני הוא הנדרש על מנת ששינוי פנימי יתרחש.
ולא כך הוא.

ללא שינוי פנימי, ללא הסכמה להשתנות, ובחינת המנגנון הפנימי מחדש, שינוי תפישה מה אישי, אל ה פנימי, לא יהיה שינוי.

וזו האחריות הבסיסית של כל אדם על חייו.

אין לי ספק שבעקבות המאבק הזה של המורים, לא אחד ולא שתיים מאלה, כבר אינם במערכת החינוך, שכן, התחולל שינוי פנימי אצל אלה, והם מעדיפים להתקדם ולצמוח, מבלי לכופף את הראש, מבלי לוותר ולהתפשר, אלא, במובן הזה, לקחת אחריות על חייהם, על שמחת החיים, על שלמותם העצמית.

כך שבכל מקרה, גם אם הכשל הזה הוא כשל של החברה הישראלית כולה, והוא בהחלט כשל של החברה כולה, עדיין, הכשל הזה של המערכת - הוא הכשל של המורים.

[צפריר_שפרון*]

ולפעמים אלו שנמצאים בתוכה רואים את הבעיה בצורה הברורה ביותר.
וזה מה שמחריף את הבעיה.
אם אלה שבתוך המערכת רואים את הבעיה בצורה הברורה ביותר, אינם פותרים את הבעיה, גם אם הפתרון הוא בעזיבת המערכת, על מה הם מלינים בדיוק?
שוב, מבלי לשנות דבר מבחינת האוצר, בתוך המערכת פנימה, ניתן לשפר את המערכת, ולפתור היבטים רבים, ובעיות רבות.

האם בתנאים הנוכחיים, אי אפשר לקיים מערכת בריאה יותר?
זו השאלה.