מי מחליט על חינוך ביתי

[אנונימי]

ראו גם: וטו על חינוך ביתי, חינוך ביתי.

---

זאת תגובה ל-אורנה בעקבות הדיון ב-ילדים שרוצים ללכת לגן - הדילמה של ענת בקשר לבת שלה שרוצה להיות בגן כמו החבר שלה.

---

בקשר ליכולת של הילדים לקבל החלטות - במקרה הזה, אני חושבת שהילדה כן יכולה להגיע לכלל החלטה, זה רק דורש מההורים להסביר לה מה משמעות הגן, על כל היבטיה. בשפה שהיא תבין.
זה כולל את הדברים הטובים (זאת שאלה של השקפה) ואת הדברים הרעים (כנ"ל).

גם אני יודעת טוב יותר, לפעמים הילדים צריכים להגיע לזה לבד. למשל גוני, בדיעבד היא מבינה למה הוצאתם אותה מביה"ס, אבל אני חושבת שאם הייתם מקבלים את המחאה שלה ומשאירים אותה בביה"ס עפ"י רצונה, היא הייתה מצטרפת אליכם ביוזמתה, וזה לא היה לוקח שנתיים. אבל זאת סתם השערה, אף אחד לא יודע מה היה קורה אילו...

ורק כדי להיות לגמרי ברורה - אין כאן טיפה של שיפוטיות או ביקורת. גוני היא רק דוגמא לנקודה שאני מנסה להעלות.
(אם בכל זאת זה יתקבל לא יפה,אני אערוך את ההודעה [כלומר אמחק אותה] ואני מתנצלת מראש)

[נעה_גל*]

בחירה של ילד מלמדת אותו על עצמו הרבה יותר מבחירה שהורה עושה עבורו.
אבל, אני חושבת שלפעמים בחיים אנשים צריכים ש"ינענעו" אותם.
ברוב המקרים אנשים ממשיכים לתפקד בתוך המסגרת הקיימת כי הם מפחדים מהשינוי ומהלא נודע שמגיע איתו. אפשר לראות את התופעה על ילדים שפעמים רבות לא רוצים ללכת לפעילות כל שהיא, וכשהם כבר בתוך הפעילות הם נהנים הכי בעולם. ואפשר לראות את זה על אנשים שתקועים שנים באותו מקום עבודה שהם לא אוהבים בכל מיני תרוצים כמו ותק וכולי. ויש לי הרגשה שבשביל לזעזע תפיסת עולם של אדם (מבוגר או ילד) בקנה מידה גדול כמו, הוצאה מתוך המסגרת המקובלת (לנטרל את האינרציה), צריך לעשות מעשה גם אם הוא מלווה בהתנגדות.

האמת? אני לא בטוחה שבאופן אישי אני הייתי עושה זאת כך (מן הסתם הייתי מחכה שהילד שלי יצטרף לכל המשפחה), אבל אני יכולה להבין (או לנסות לפחות) את המהלך של שליפה "לא רצונית" מתוך המסגרת.

[איילת_השחר*]

היי ענת, יופי אמת ושלום לכולם
אני אתייחס פה לדברים שנאמרו בדף תמיכה בחינוך ביתי.

ענת, ביתך שגדלה איתך מיום היוולדה פיתחה את היכולות והרגישויות הללו בזכות השהות הזו. רועי הוא ילד נבון, ויצירתי ומיוחד, אבל ההרגל של מסגרת חזק ממנו וזה טבעי שהוא ירצה להיות כמו כולם ולא טבעי בשבילו כרגע ההפך. אין לו מושג מה זה אומר ללמוד מהבית וגם ההסברים שלי אני מאמינה שיובנו רק כשנחיה כך. אבל באותה מידה אין לו מושג באמת מה זה אומר ביה"ס, ההבדל בינינו הוא שלי יש את הידע הזה שנסתר מפניו. לפי תפיסתי ישנן החלטות שאותן אני כאימו צריכה ואפילו חייבת להחליט עבורו, ולא להשאיר אותן בידיו, כמו ההחלטה על לימודיו (כמובן בגילו הצעיר). פה ההחלטה היא שלי, וייתכן שישנם הורים שיבחרו אחרת ממני, והיו נותנים לילד לנסות בי"ס, אני לא. כרגע.

זוהי התנסות חדשה לשנינו וכמו בכל דבר חדש יש לפעמים רצון להישען על הישן המוכר גם אם הוא לא בדיוק. היום אני מבינה שאני צריכה לתת לו זמן להתרגל אם כל הקשיים שבדרך ואם בשלב מאוחר יותר, הוא יחליט שבכל זאת הוא רוצה לביה"ס נשקול את העניין מחדש ביחד. אני מקווה שעד אז יהיו לו הכלים הדרושים לכך.

יופי, זה לא שאני לא סומכת עליו, או מאמינה בו, אלא אני לא רוצה להפיל עליו את הצורך להחליט החלטה שאין לו הכלים לבדוק אותה, והידע הדרוש לבדיקה כזו.}

[צפריר*]

לא בכדי אני מתעקש להתייחס לשאלת רצונו של הילד ללכת לגן.
רצון אשר אינו מתקרב אפילו לאותה זכות של הילד להחליט בעניין זה.

לראייתנו, של אורנה ושלי, גם כאשר הילד מתאר לנו בדיוק מה קורה בגן ומשכנע אותנו לזרום עם בקשתו, גם כאשר הילד מנדנד לנו שהוא רוצה להיות כמו... ואנו משתכנעים, ובכל מקרה בו הילד הולך בפועל לגן או למסגרת "חינוכית" חיצונית, הרי שלמעשה לא תהיה זו החלטתו אלא החלטתנו (גם אם "נפיל" עליו את הרצון והיוזמה למהלך כזה).

לכן, בכל מקרה, המעשה - התחברות בפועל למערכות חיצוניות - יהיה תוצאה של האמונות שלנו, הרצונות שלנו, כשהבסיס לכל המהלך הוא תפישתנו את המסגרת החיצונית כחיובית (ולו רק כזית).

עניין זה חשוב להגדרה בהירה שלנו את תפישותנו והעברתן באופן הבהיר ביותר לילד (ללא מסר כפול = אני מאמין שהבית הוא המסגרת הטובה ביותר בשבילך אבל אתה יכול ללכת לגן).

כולנו שטופי מוח. אורנה ואני חשנו את על בשרנו בשנה הראשונה בה ילדינו חזרו הביתה. אנו רואים כיצד (לתפישתנו) יש רבים שאכן מאמינים שיש איזשהו יתרון לילד מהתנסות במסגרות כמו גן ובית ספר.

אחזור אם כן לדוגמא שנכתבה כבר בעבר, בית ספר / גן ילדים = בית כלא.

האם מישהו מוצא יתרונות על פני חסרונות לשליחת הילד לבית כלא לכמה שנים?
}ענת גביש
(מחקתי את ההרהורים שלי בנוגע להחלטת הילד על גן, כדי לא להטעות אף אחד. זה היה חלק מתהליך שבסופו הבנו שההחלטה היתה צריכה להישאר רק בידינו. עם זאת, התנסות הגן הקצרה חיזקה אותנו ואולי בלעדיה היינו עדיין לא שלמים.)

[קרן_אור*]

איזה כאב. בכל בוקר בשבוע האחרון אני מנסה לשכנע את הבת שלי (שנתיים וחצי) לטובת החינוך הביתי....
זה נפתח בזוג העיניים המדהימות שמביטות אלי מליד הציצי השמאלי שלי, ממשיך בשיר הבוקר טוב הפרטי שלנו, ואז אני מתחילה בקול תחנן ובלב מלא תקווה: את רוצה ללכת לגן היום? (בבקשה תגידי לא) והיא - כן - בחיוך. את בטוחה שאת רוצה ? את לא רוצה להישאר בבית עם אמא היום? - לא.
אחרי חמש דקות אני מנסה שוב את מזלי. לא עובד.
כל כך הייתי רוצה שהיא תשאר איתי בבית. (לא עובדת בבוקר ואם כן אז יש סבתא) אבל היא רוצה גן. וטוב לה שם (סה"כ שבוע ומהיום הראשון לא עניינתי אותה יותר). היא נכנסה לגן כי היא ביקשה מפורשות ללכת לגן.
כל יום עוברות בי מחשבות של למה אני צריכה את הכאב לב הזה, את הפרידה הארוכה, וכל יום אני מזכירה לעצמי שלא חשוב מה אני צריכה - חשוב מה היא צריכה. והיא פשוט כזאת - אם מוצא חן בעיני או לא. אז כרגע אני רגועה - אני יודעת שבגן הזה היא בידיים טובות, אני רואה את העיניים שלה צוחקות כשהיא יוצאת מהאוטו וצועקת "שלום" , "שלום" לכל הילדים ורצה לגננות לחיבוק, בקושי זוכרת את זאת שהסיעה אותה לשם.
אבל מה אח"כ??? בתוך תוכי אני יודעת שלא תמיד יהיה לה כל כך טוב - לא בכל מסגרת.
ואז מה אני יעשה? איך אני ינתק אותה מהרגל של מסגרת? מחברה ? הרי השהיה במסגרת מקנה הרגלים. ואני מוצאת את עצמי מניחה לה לקנות הרגלים שאני עצמי לא מאמינה בהם. ואולי אני טועה והיא פשוט אמורה להתרגל לבית? או אולי פשוט קשה לי לשחרר?
מחשבות ותהיות של לילה.... רק חבל שזה ממשיך גם בבוקר. אולי עם הזמן יבואו התשובות.

[מיכל_דנקנר*]

קרן,
מה פתאום החלטה אם ילדה תלך או לא תלך לגן נופלת על הילד? גם ילד יותר גדול לא אמור להחליט. זה גדול עליהם!!!!
המבוגר מחליט כך או כך משיקולים כאלה ואחרים. אין מה לשאול, רק לקבוע עובדות ולעשות שיהיה הכי טוב בעולם (גם אם הרע עובר שם מדי פעם)

[שרהלה*]

גם ילד יותר גדול לא אמור להחליט
אני זוכרת שאורנה וחדווה אמרו לי לא לשלוח את איילת לבית ספר (זה היה כיתה ד) , למרות שזה מה שהיא רצתה. ואני בכל זאת הקשבתי לרצונה. אחרי חודש היא ביקשה לחזור הביתה, ונשארה בבית כל השנה. הפעם, היא שוב ביקשה ללכת לבית ספר, ושוב נענתי לה , וחיכיתי שתתחיל לפספס ימים. לאכזבתי הרבה, היא מאוד אוהבת את בית ספר, בעיקר את ההפסקות, בעיקר את החופשים, וקמה בבוקר בחדווה רבה. למרות האכזבה שלי, אני נהנית לראות שטוב לה, והיא לא לוקחת יותר מדי ברצינות שיעורי בית ואת המורה.
בשורה התחתונה- אני בטוחה שצריך להקשיב לילד ותת לו את מה שהוא מרגיש שמתאים לו. לא יודעת על ילדים בגן, כי אין לי כאלה, אבל בטח עם גדולים יותר. זה חלק ממטרת החינוך- לעשות בחירות ולחיות עם התוצאות שלהם.

[אמא_של_יונת*]

שרה'לה,

[עודד_לבנה*]

המבוגר צריך להחליט.

אחד השיקולים החשובים שהמבוגר צריך להביא בחשבון הוא רצונו של הילד.
יש עוד שיקולים. חלק מהם:

• בטחון פיסי של הילד.
• יכולת כלכלית.
• הפערים בעומס על המבוגר.
• תחושת בטן.
• איכות החינוך לפי דעת המבוגר.

---

תמצית ההשקפה שלי בנושא

למבוגר אין זכות לקבוע את דרך החינוך של הילד, אלא יש לו אחריות על חינוך הילד. מאחריות נובעת סמכות. אין לבלבל בין זכות לסמכות: אמנם בשתיהן המבוגר קובע, אבל כשמדובר בזכות אין לערער על בחירתו, כי הוא אחראי כלפי עצמו, וכאשר מדובר בסמכות הוא אחראי כלפי זולתו (הילד). במקרה כזה הבחירה שלו צריכה להיות פתוחה לדיון ולביקורת.

> עודד חושב שאין למבוגר זכות לחנך את הילד בצורה שתמנע ממנו פרנסה בעתיד, ותפיל אותו למעמסה על מערכת הסעד, ועל הילדים של השכנים, כאשר אלה יגדלו <

[קרן_אור*]

אם הגן שאני שולחת אליו את הבת שלי היה נראה לי לא בטוח, או הצוות היה נראה לי לא מהיימן, או השיטה הנהוגה במקום לא טובה, אז לא הייתי חושבת פעמיים- היא היתה נשארת איתי בבית. אבל האם נכון להשאיר אותה בבית עכשיו רק בגלל שבסוף השנה היא תיפרד מהמסגרת הקיימת שכנראה טובה לה, ואין לדעת אם תהיה לי אז מסגרת חלופית שתמצא חן בעיני או בעיניה?
לא יותר נכון כרגע ללכת עם מה שטוב לה עכשיו ולא לחשוב על האחר-כך?
היא הולכת לגן כי היא בקשה מפורשות ללכת לגן. וכן, קשה לי מאוד לקום איתה כל בוקר ולשמוע את הבקשה הזאת חמש פעמים במשך היום. וכשהיא לא מבקשת - אם במשך היום היא נתקלת במילה "גן", העניים שלה זורחות פתאום , היא נזכרת בעניין ורוצה. אז מצאתי מסגרת שאני בטוחה שטוב לה בה.
ישבתי שם שבוע 5 שעות כל יום, התבוננתי לא רק ביחס של הצוות לילדים - כי זה יכול להיות רק כי אני שם, אלא התבוננתי ביחס של הילדים אחד לשני, בסבלנות ובסובלנות, ביכולת להידבר ולפתור בעיות, בשפה שבה הילדים משתמשים, בדרך המשחק שלהם, בחופש ובעצמאות שלהם, ובנכונות שלהם לגשת לצוות- לחבק, לנשק, לשחק ועוד. ואהבתי את מה שראיתי. אהבתי את החופש ואת האינדיווידואליות של כל ילד שראיתי שם בתוך הסדר יום הקבוע.
אני בטוחה במקום. אני יודעת שהילדה שלי בטוחה שם, תחושת הבטן שלי טובה , ואני יודעת שהיא מקבלת חינוך איכותי.
אחד הדברים שאני רוצה לשמר אצלה הוא הידע הפנימי של מה טוב לה, והביטחון בללכת על זה. נראה לי לא נכון למנוע ממנה משהו שעכשיו עושה לה טוב, בגלל דעות ורעיונות שלי. חשוב לי לעשות מה שאני רוצה לעשות בדרכי שלי בחיים, וחשוב לי שגם היא תהיה כזאת. שתמיד תעשה את מה שהכי טוב לה, את מה שהיא הכי נהנית ממנו.כדי לשמר אצלה את זה אני מוכנה להסיע אותה בוקר וצהריים למרחק, ומוכנה לשלם את המחיר הכלכלי. את האופציות הקרובות יותר והזולות יותר מחקתי כי הן לא נראו לי. כן, טרחתי ובדקתי לפני לאן אני הולכת לשלוח אותה בדיוק - ואני יודעת שהילדה פורחת וזורחת במקום. זאת לא הבעיה. הבעיה היא הקושי שלי לשחרר, הבעיה היא הגעגועים שלי, הבעיה היא הפחד מפני מה שיבוא אח"כ.
עודד לבנה - למה הכוונה בפערים בעומס על המבוגר?

[עודד_לבנה*]

אם העומס על המבוגר בחינוך הביתי הוא עצום, ואילו בחינוך האפור (זה של המשרד למלחמה בחינוך) הוא עומס נמוך יותר, אז זה בהחלט שיקול. אני משוכנע שחינוך ביתי לא מתאים לכל אחד. למשל, לא לפולניות לחוצות עם שלושה ילדים מלחיצים.
במקרה כזה זה שיקול נגד חינוך ביתי.
לעומת זאת, אם העומס הוא רב דווקא בשליחה של הילדים למערכת החינוק (מצב לא נפוץ, אבל אפשרי אם גרים על יאכטה, למשל), אז כאן הפער בעומס הוא לטובת חינוך ביתי, ואז זה שיקול בעד חינוך ביתי.

[ורד_לב*]

מיכל דנקנר קשה לי עם מה שכתבת
_מה פתאום החלטה אם ילדה תלך או לא תלך לגן נופלת על הילד? גם ילד יותר גדול לא אמור להחליט. זה גדול עליהם!!!!
המבוגר מחליט כך או כך משיקולים כאלה ואחרים. אין מה לשאול, רק לקבוע עובדות ולעשות שיהיה הכי טוב בעולם (גם אם הרע עובר שם מדי פעם)_
אני חושבת שיש בהחלט מקום להקשיב לילד, להתחשב בו, ברצונותיו ומשאלותיו. כמובן עם התמיכה וההסברים והחום והאהבה. לדעתי, אם מתעלמים ממשהו שמישהו רוצה (ילד או מבוגר), רק כי לי זה נוח מכל מיני סיבות (גם השקפת עולם פרטית, כן), זה לא נכון ולא הייתי רוצה שיתנהגו כך אליי, לילדתי או בכלל לאנשים. זו גישה מקטינה ומצמצמת בעיניי !

[מיכל_דנקנר*]

אני חושבת שיש בהחלט מקום להקשיב לילד, להתחשב בו, ברצונותיו ומשאלותיו. כמובן עם התמיכה וההסברים והחום והאהבה.
נכון נכון נכון.
אבל מכאן ועד לשאול את הילדה כל בוקר האם היא רוצה ללכת לגן (בקשה תגידי לא) הדרך ארוכה.
ההחלטה על חינוך ביתי נובעת משיקולים רבים ורק אחד מהם הוא האם הילד מבסוט בגן ואם טוב לו.
ילד שמאכילים אותו ממתקים כל היום לטווח הקצר אולי טוב לו מאד, אבל האם הדבר נכון גם לטווח הארוך? הוא לא מסוגל לראות את התמונה כולה.
ההורה רואה את המכלול כולל מבט לטווח הארוך כולל קריאת מחקרים ושימוש בתחושות בטן.
כל אלה חסרים לילד (גם בגיל בית הספר היסודי).
זוהי החלטה כבדה מאד ואין להפיל אותה על הילד בדיוק כשם שהורים ששולחים את ילדיהם לבית הספר משיקולים כאלו ואחרים לא שואלים את דעתם.
יש דיון, יש הקשבה אבל ההחלטה נתונה בידי ההורה (לפחות בגילאים הצעירים עד שבע שמונה).

שרלה כתבה על ילדה בכיתה ד' שאוהבת ללכת לבית הספר וזו היתה החלטה שלה.
מה רצונה של שרהלה? שהילדה תלך לבית הספר או תישאר בבית? אם הבנתי נכון היא היתה מעדיפה שהילדה תישאר בבית והילדה החליטה אחרת.
אולי בסתר ליבה קיוותה שהחלטתה תשתנה כי היא יודעת מה עדיף עבורה? אולי במינון המסויים הזה טוב לכולם? גדול עלי להכריע.

[קרן_אור*]

מיכל, איזו תמונה כולה הבת שלי מפספסת???
בגיל שנתיים וחצי היא רואה בדיוק את מה שהיא צריכה לראות , היא הרבה יותר מודעת והרבה יותר פתוחה לחוות והרבה יותר רגישה מאמא ואבא שלה ומרבים אחרים.
וכך היה מאז שהיא היא נולדה. היא מתפתחת בדיוק כמו שהיא צריכה , בקצב המיוחד לה, ואני בוטחת בה.
מהיום שהיא נולדה אני מנסה להיות ערה לאיתותים שלה, כשטוב לה היא צוחקת, כשרע לה היא בוכה וצועקת.
ואם טוב לה אז אני רגועה. אני לא עוצמת עיניים, להיפך אני בעיניים פקוחות לרווחה, בעיקר כשהדרך שהיא בוחרת היא לא בדיוק הדרך שאני הייתי בוחרת בשבילה.
מה זאת אומרת אם הדבר נכון לה לטווח הארוך?
מאיפה לי לדעת מה ומי היא תרצה להיות בטווח הארוך? מי אני שאקבע עבורה? תפקידי הוא להגן עליה, לעודד אותה, לאהוב אותה, לקבל אותה כמו שהיא, לדאוג לה, להיות עבורה.
ואם היא לא תרצה גן או שאני יראה שהגן משפיע עליה לא טוב, ואני מאמינה שיש לי את הרגישות לראות זאת, אז היא תשאר בבית.
אני לא רואה רע בלשאול אותה אם היא רוצה ללכת לגן. עוד לפני שהיא דיברה במילים תמיד שאלתי אותה מה היא רוצה. חשוב לי לדעת. והיא לא יודעת לשקר, היא עונה את האמת הפנימית שלה. ואני מאמינה לה.
עד לפני מספר חודשים אני עצמי הפעלתי גן הוליסטי, והיא היתה איתי שם. ככה שאני בהחלט יכולה להבין את הצורך שלה בגן, בחברת ילדים.
וזה גם יסביר לך שיש פה עוד שיקולים פרט לאם טוב לה בגן או לא. למרות שאני באמת חושבת שאם גן זה מה שהיא מבקשת וטוב לה שם, אז למה שאמנע זאת ממנה?
גן לא חייב להיות סמל לפרידה מאמא, לבכי ולקושי. גן עבורה זה כיף ומשחק ולמידה דרך הנאה. גן עבורה זה מקום בטוח. כי זה מה שהיא למדה. ואני שמחה שיכולתי לתת לה את הבסיס שנתתי, אני רואה בה תכונות שאני אוהבת לראות. היא לא חוותה פרידה מכורח, היא מבקשת פרידה כי כניראה היא מוכנה ובוטחת. אני לא חושבת שאני מפילה עליה שום החלטה גדולה וכבדה. אני יודעת שהיא מאמינה בי ויודעת שאני תמיד אהיה לצידה בכל מה שהיא תבחר.
אני לא יאכיל אותה בממתקים כל יום ובטח לא כל היום, לשמחתי היא גם לא רוצה. מעולם לא מנעתי זאת ממנה, היא פשוט מספיק קשובה לעצמה בכדי לעצור אחרי שתי הבמבות הראשונות ולעבור למלפפון או עגבניה.פשוט אף פעם לא הייתי צריכה לקחת לה בכוח משהו מהיד .וזה לא שאין כלום בבית - דווקא יש ובהישג ידה. תוצאה של לבטוח בה.
לעומת זאת אני לא יניח לה לרוץ לכביש לבד גם אם היא מאוד תרצה, כי פה יש שיעור שהיא עדיין לא למדה.
למה אנשים בוטחים בתינוק בן שבוע שידע לאותת שלא טוב לו אבל לא מספיק בוטחים בתגובות של פעוט בן שנתיים?
אולי כי ההורים שלנו הגדולים קיבלו עבורנו כילדים את כל ההחלטות? אני יכולה להסביר לה, לייעץ לה, להדריך אותה. אני לא רוצה ולא יכולה להיות המחליטה עבורה.
אני מאמינה שהיא בחרה להיות בתי דווקא בגלל הגישה שלי. בעזרתי ובעזרת אביה היא תחווה בעולם את השיעורים שלה.שלה ולא שלי.
וגם בגיל שנתיים וחצי, מעצם היותה קיימת פה עלי אדמה יש לה את זכות הבחירה. אני רק אוהבת אותה.

[ורד_לב*]

מה שיש לי בעיה איתו (ו קרן אור עזרה לי למקד יותר, תודה ) זה העניין של אנחנו "המבוגרים" יודעים טוב יותר בשבילכם "הילדים" חסרי הנסיון וזה ככה מה שהסתמן לי מדברייך, מיכל. האמת, קצת הפתיע אותי, אני חייבת לומר. אז אני מקווה שפשוט הבנתי לא נכון, כי בעיניי הרציונל של בחירה בחינוך ביתי כולל לראות את הבן אדם שמולך, גם אם הוא עוד ילד קטן.
קרן אור אהבתי מאד את מה שכתבת והחוויה שלי עם בתי מאד דומה. אני מאד מאד סומכת עליה ולא מתאכזבת אף פעם, היא פשוט ממש יודעת לבקש את מה שהיא צריכה (שנה ו-4) גם אם לא במלים עדיין, בניואנסים ובתחושות שאני יודעת (כבר) לתרגם. זו חווייה מדהימה!

[נהר*]

בשלב זה (כמעט שמונה השנים האחרונות), אני מחליטה שילדי יגדלו איתי בבית ואיני מציבה בפניהם את האפשרות לחלק את זמנם בין הבית ובין המוסדות.
אני מרגישה שגן או בית ספר אינו אופציה בשביל המשפחה שלנו (הרי זה דורש הערכות מכולנו) ממש כמו פנימייה,מגורים בסביון או טיסה לירח.
אם אחד מיילדי יבקש ללכתל מוסדות, אנסה לברר את הצורך שעומד מאחורי הרצון, ולמלא אותו במסגרת האפשרויות שלנו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

_בשלב זה (כמעט שמונה השנים האחרונות), אני מחליטה שילדי יגדלו איתי בבית ואיני מציבה בפניהם את האפשרות לחלק את זמנם בין הבית ובין המוסדות.
אני מרגישה שגן או בית ספר אינו אופציה בשביל המשפחה שלנו (הרי זה דורש הערכות מכולנו) ממש כמו פנימייה,מגורים בסביון או טיסה לירח.
אם אחד מיילדי יבקש ללכתל מוסדות, אנסה לברר את הצורך שעומד מאחורי הרצון, ולמלא אותו במסגרת האפשרויות שלנו._