לא הגנתי על הילד שלי דף תמיכה

[או_רורה*]

לא הגנתי על הילד שלי.נקודה.
לא יודעת מה לעשות עם זה.
יושבת פה ובוכה מכאב.
הנה אני כמו אמא שלי.



אבל אתחיל מהתחלה.
תכננו היום לאכול עם אבא צהריים.
אבא פינה זמן מהעבודה ונסענו, אני , דרור (שנתיים וחודשיים) וגלעד (חצי שנה) - לאיזור שבו אבא עובד.
הגענו ממש מוקדם, אז התקשרנו לחמותי, שעובדת באותו איזור במשרד של אחיה ואביה (עסק משפחתי).

חמותי הגיעה לחניון לעזור לנו.
השד יודע למה.
לא ביקשתי.
ידעתי למה לא.

התחלנו ללכת למשרד שלה, מרחק של 100 מטר בערך.
הייתי עם עגלה ובה התינוק, ודרור הלך ברגל.
כצפוי, אחרי כמה דקות הוא החליט שהוא רוצה "ידיים".

טוב, אתנחתא כדי לומר שכשהוא לא מקבל משהו שהוא רוצה הוא פורץ בהשתוללויות זועמות ומפחידות.
אז זה מה שקרה היום.
ידעתי שהוא לא עייף, והחלטתי לומא "לא".
אין לי אפשרות להרים אותך. הסברתי לו. אני עם עגלה וקשה לי.
דרור התמרד, צעק, נשכב על הריצפה....

עכשיו, הבהרה,אני משתדלת לא להגיד לא.
אבל, אם כבר אמרתי, אני עקבית איתו.
נמאס לי הקטעים האלה, שבהם אני נמנעת מלעשות כמאט כל דבר שקיים ויסב לשלושתנו הנאה- רק כי הוא מתמרד.

קיצר, צעקות עד לב שמיים.
הגענו ככה עד הכניסה, ושילחתי את חמותי למשרד, כדי שאוכל להרגיע את דרור.
כמעט הצלחתי, ואז נזכרתי שאני לא יכולה לחכות עד שהוא יעלה למעלה במצב אופטמלי, כי גלעד בטח כבר חייב לינוק.

עלינו למעלה לפני שהוא נרגע ממש.

ואז התחילה הדרמה.
אני לקחתי ישר את גלעד וישבתי להניק, ודרור ביקש עגלה, והמשיך לצרוח. פשוט לצרוח.
חמותי ניסתה הכל - זה לא עבד.

ואז יצא סבא של בעלי, אביה של חמותי, אלינו.
בלי שלום, בלי לומר מילה, הוא ניגש אל דרור ובשילוב אצבע אמר לו:
"פה לא צורחים.
אם אתה רוצה לצעוק - תלך לבית שלך ותצעק שם.
כל עוד אתה פה - לא צועקים פה".
בטון מאיים, תוקפני.

חמותי העירה לו: "אבל הוא רק בן שנתיים".
הוא הגיב: "בסדר, אני רק אומר לו לא לצעוק, לא שום דבר אחר".

אני לא הגבתי.
דרור השתתק.
הוא היה בהלם.
אף אחד לא מדבר אליו ככה.

הוא היה מפוחד, וכל הזמן חזר על המשפט - "איפה אבא? רוצה לראות את אבא".
ילדון קטן, שבכלל לא מבין מה קורה פה.

ואני?
לא הגבתי.
למה?
ראשית, האיש בן שמונים וחמש.
שנית, כשבאתי להגיב וראיתי שחמותי מגיבה, נסוגתי.
אבל האמת? אין לי מושג.
קצת לא נעים והרבה הלך רוח כנוע כנראה.

לא מסוגלת לתפוס איך לא הגנתי עליו.
איך לא נתתי לו הרגשה, שאני שם איתו.
איך?


כשבאנו לצאת אזרתי אומץ, והערתי לסבא שאני ממש לא מעריכה שצועקים על הילד שלי.

תעזרו לי בדבריכן החכמים.

ואל תגידו לי שזה לא נורא. בבקשה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

או רורה
רציתי לאמר שזה לא נורא ...אבל את לא מרשה (-;
תראי, אין ספק שהוא נבהל מסבא ואולי זה אפילו נשאר לזמן מה בנפשו הרכה, אבל לפחות בגיל כזה הזכרון לא כל כך ארוך והנפש והגוף עוד כל כך גמישים..
ובכל מקרה, יכול להיות שהוא צורח ככה (ואני אוריד ראש עכשיו ) - כי זה מפעיל אותך.
ואולי אם תשני את התגובות שלך לצרחות האלה - הוא ישנה טקטיקה. כמו למשל : "אם אתה צורח -אני לא מקשיבה" וכולי.
כמו כן אם זה היה שיטתי עם סבא, הייתי בהחלט מערבת אותו במחשבותיי ומבקשת ממנו לא להתנהג ככה כלפי הילד (רק שנראה לי שזה היה חד פעמי לא?)
גם אצלי לפעמים אמא שלי פתאום יוצאת באיזו יציאה עליהם ואני ישר אומרת לה שאני והיא זה לא אותו דבר והיא לא מחנכת שלהם ושתעזוב את הסגנון הזה וכולי.
וזה גם לך וגם למתוקי הקטן שבטח כבר חולם חלומות יפים ומחר בבוקר יתפעם שוב מן העולם הפלאי הזה.

[פלונית*]

אני חלילה, חשבתי שבגלל שלא הגבלת אותו, במהלך הדרך, ולסירוגין לא הרמת אותו, הוא רץ לכביש.
לפעמים מישהו אחר לוקח את תפקיד הרע, ועושה את זה במקומך.
אם היית לבד, עם שני הילדים בבית, חם, קיץ, צעקות שאין להן תכלית- לא היית מרימה את הקול על הילד, ורק שההבדל הקטן בין מה שקרה עם הסבא, ובין מה שהיה, לעניות דעתי, מנסיוני שלי במצבים מהסגנון הזה, הוא- שכאשר זה בא מהסבא, זה היה יותר אסרטיבי- אז הילד הפנים והקשיב, וגם את, שהיית מהצד- שמעת.
את עצמינו במצבים כאלו, אנחנו נוטות לפספס- ולא להצליח לשמוע.

רציתי לאמר שזה לא נורא ...אבל את לא מרשה גם אני.

[פלונית*]

יש פתגם, או ניב-
שאומר-
יבכה הילד- לא תבכה האמא

[tאמא*]

הילד בכה וצעק בטרטוריה ששייכת גם לסבא לא? אז הסבא הציב לו גבולות גם אם בטון תקיף. פה לא צועקים והילד הבין.
אולי היה בהלם אולי לא רגיל שמדברים אליו ככה.
הדבר היחיד שאולי הייתי עושה במקרה כזה הוא לחבק את הילד זהוא. אני לא מצדיקה תוקפנות כלפי אף אחד וביחוד לא כלפי ילד בן שנתיים. אבל את לא תצלחי להגן עליו בכל זמן ובכל מקום ולצערך ולצערי הוא יתקל בארצנו הקטנטונת והרגועה להפליא בהרבה תוקפנות, ואולי היתה זאת תקיפות ולא תוקפנות?

[אלטר_אגו*]

אוי, או רורה{{}}. כולי הזדהות פה. קרה לי, לא פעם.
אני דוקא מרגישה כמוך, שהדבר הנכון כלפי הילד היה להתייצב לצידו. אני חושבת שמה שחמותך אמרה, אני לא יודעת באיזה טון זה נאמר, אבל זה נשמע לי די לעניין. סליחה, הילד בן שנתיים, קורה שילדים בני שנתיים (!) צועקים, ובבקשה קצת סבלנות.
אז אני בהחלט מזדהה עם איך שאת מרגישה.
עכשיו מה להגיד...
זה לא נורא... לא, רגע, סליחה... לפעמים אנחנו מתחלקות. זה קורה. ילדים מותאמים אבולוציונית להתמודד גם עם התחלקויות של אמהות. אני קוראת לעזרתנו את רוחו האלמותית של ויניקוט! שיספר לנו איך טעויות הן חלק מהעסק והזדמנות לצמיחה.

[אנונימי]

הילד בכה וצעק בטרטוריה ששייכת גם לסבא לא? אז הסבא הציב לו גבולות גם אם בטון תקיף. פה לא צועקים והילד הבין
בקיצור- לא נורא.

[חלוקית_נחל*]

יקירתי,



אני חושבת שמשפט מפתח הוא יושבת פה ובוכה מכאב. הנה אני כמו אמא שלי.

יכולה לשתף אותך, שההכרה באמת הזו, עבורי, היוותה צוהר לכאב, חרדות, וגם שינוי אישי וצמיחה.

שתי דוגמאות אישיות שקופצות לראש,
אחת, סופשבוע אצל הורי בעלי, הילדה מבקשת שסבתא תסרק אותה (נושא בעייתי וסבוך אצלנו, תרתי משמע), תוך מספר דקות עולות צרחות מן האמבטיה.
אני משגרת את זוגי, הוא מתנגד בטענה שאני לא שמעתי את הצרחות שעלו כשאני ניסיתי לסרק אותה ושאפסיק ל"הוציא את אמא שלו מפלצת". עניתי שאני הפסקתי וויתרתי, ושנית, זה לא משנה, הילדה בוכה, וחשוב שתראה שאחד מאיתנו מגיע לבדוק מה קרה לה ולהיות לצידה. זהו. הסירוק נגמר, הצעקות שכחו, כולם, כולל היא מרוצים מן השיער החלק ונטול הקשרים, ללא משקעים וללא נזקים.
דוג' שנייה, הילדה, בת 3, הופיעה לראשונה בריקוד. סבתא בקהל נוטשת מסיבה שטותית לפני שהיא עולה על הבמה. אני כואבת ומצטערת, בעיקר בגלל שאני זוכרת את סבתא שלי יושבת תמיד בשורה הראשונה, בכול מסיבה ואירוע, במבט מנצנץ מגאווה. החוויה וההתרגשות של הילדה לא נפגעו כהוא זה. זה היה שלי.
זה מצריך ממני זיהוי, איפשור לחוויה מרוכזת של הרגש שעולה ואז שחרור שלו בעוד שבעבר הייתי מתבוססת ברגש ובתחושות הקשות וכך גורמת לתוצאה הפוכה מזו שבאמת רציתי.

בהצלחה בכול מקרה,
ובאמת זה לא נורא,
זו חוויה חד פעמית בתוך השגרה, ולכן לא נראה לי שזה מה שיצבע עבור הילד את המציאות,
מציעה לך לשמוח על כך שזה לא מה שהוא רגיל אליו,
לראות בכך לימוד חשוב עבורך ועבורו
ולשחרר
@}

[תבשיל_קדרה*]

גם בעיני זה לא נורא.
אם חשוב לך שיוציא את כל הבכי שלו, אפשר לצאת מהמשרד.
או - בפעם הבאה את יודעת שקודם פורקים הכל, אח"כ באים למשרד.
זה בסדר שישנם מקומות בהם לא צועקים.
(היה שונה אם הייתם מתארחים אצלם בבית לכל השבת, והגזירה "פה לא צועקים" משמעותה מבחינתך "אתם לא אורחים רצויים")

[ב_עילום*]

אני חלילה, חשבתי שבגלל שלא הגבלת אותו, במהלך הדרך, ולסירוגין לא הרמת אותו, הוא רץ לכביש

גם אני.

חייבת לצטט כאן את בן זוגי בפעמים המועטות שבהן אני כולי נסערת שהבת שלי 'חוטפת' הערות תוקפניות ממישהו (בדרך כלל אבי) :
היא זה לא את. היא לא לוקחת את זה כמוך. הבסיס שלה שונה לגמרי משלך ולכן זה לא פוגע בה כמו שאת חווה את זה.

בהתחלה הייתי מתנגדת נורא אבל ככל שהזמן עובר- אני רואה שזה מאד נכון.

מה שעלה אצלך רגשית "לא הגנתי על הילד שלי" זה מקום כואב נורא אבל הוא לא בהכרח קשור לסיטואציה שתארת (למרות שהסיטואציה העלתה אותו)
ועל המקום הזה אני מציעה לך להתבונן ולעזור לעצמך בחמלה.

ולעניין התגובה של הסבא- למדתי כאם, שלפעמים עזרה במצבים בלתי אפשריים (שהייתם כולכם: את, הילד, התינוק, הסבתא) מגיעה עטופה בדרך אחרת ממה שמצפים... כי למרות התוקפנות הרבה -הילד נרגע.

[טליה_אלמתן*]

מצטרפת לכל מילה של tאמא.
הילד בכה וצעק בטרטוריה ששייכת גם לסבא לא? אז הסבא הציב לו גבולות גם אם בטון תקיף. פה לא צועקים והילד הבין.
תקיפות ולא תוקפנות
וכן היית שם לידו, והוא יודע את זה. לא נראה לי שהוא פחד ממשהו שיקרה (אם הוא לא ירגע). הוא הרגיש ביטחון אישי. הוא השתתק ממבוכה נוכח הסיטואציה החדשה (כדברייך), ולקח פסק זמן לניתוח המצב, הערכת כוחות, וכן הלאה. ככה נראה לי, בכל אופן.

[אהבת_עולם*]

לא נעים לי להגיד, אבל יש מצבים שמה שעוזר זה לדבר אל הילד בתקיפות.
כמובן שלא צריכה להיות אינפלציה בשימוש בדרך הזאת.
כמובן שגם יש הבדל בין תקיפות לתוקפנות. וכדאי לשים לב להבדל.

כמו כן, זה לא נראה לי הגיוני שבכל מקרה אמא תניח לילד 'לסחוט לה את המיץ'.

אם הסבא דיבר בטון מאיים, אני חושבת שהאיום הוא לא טוב, אבל התקיפות הייתה במקום.

[בצל_ושום*]

הי אורורה,
בדיוק היינו עם חברים שהילד שלהם בכה שוב ושוב מדברים. האמא ניחמה אותו שוב ושוב בצורה מכילה ורגועה וזה לא עזר. בסוף נשבר לאחותו הגדולה, היא תקעה את הפרצוף שלה בשלו וחיקתה את הצעקה שלו. הבעה מאוד מופתעת היתה לילדון והוא השתתק. נראה לי שלפעמים פשוט ההלם מהתגובה הלא צפויה, יותר מהתגובה עצמה, היא שעושה את ההבדל. אז לא נראה לי שלילד שלך תישאר טראומה.
אבל, לא נראה לי שזו באמת הסוגיה אלא העובדה שקרה לילד שלך משהו שלדעתך הוא לא בסדר (לא משנה אם באופן אובייקטיבי לא נורא) ועמדת שם ושתקת. אני מאוד יכולה להבין את התחושה הנוראית. גם אני כל הזמן מסתבכת בלזהות את הנקודה שבה עוברים מזה שלילד יש מערכת יחסים נפרדת עם אנשים לזה שהוא זקוק להגנה שלי. כמובן בתפקיד "האמא ההיסטרית" (כך זה נתפס בדרך כלל ע"י הסובבים). אין לי הרבה עצות חוץ משתסלחי לעצמך, צריך להתאמן על הנקודה הזו הרבה!

[אוד_ליה*]

אני חלילה, חשבתי שבגלל שלא הגבלת אותו, במהלך הדרך, ולסירוגין לא הרמת אותו, הוא רץ לכביש.
גם אני
חוץ מזה- גם אני הייתי מתעצבנת, אולי כדאי לך לחשוב מראש על תגובה למצבים כאלו, ככל שהם יקרו יותר (והם יקרו, מנסיון לצערי) את תדעי לזרוק את ה"לא נעים" לעזאזל ולאמר מה שיש לך בלי להתבייש.
(אצלנו זה למשל לתת נשיקות לסבא/ סבתא. לקח לי זמן עד שלמדתי להחליף את הטון המתנצל באמירה חד משמעית ובטוחה שאם הוא לא רוצה הוא לא חייב ואני עומדת מאחוריו ב-100%.)

[ש_י_ר_י*]

_הוא היה מפוחד, וכל הזמן חזר על המשפט - "איפה אבא? רוצה לראות את אבא".
ילדון קטן, שבכלל לא מבין מה קורה פה._
ומה קרה אח"כ? הוא מתנהג שונה? הסברת לו למה הסבא התכוון?
נראה לי שזה יכול לעזור לו לעכל את מה שקרה, אבל באופן חיובי.

אני יודעת שרצית חיזוקים, אבל לא נשמע שקרה פה משהו שהצריך את הגנתך. למה היית צריכה להגן עליו? כדי שימשיך לצעוק ולהפריע? הרי זה לא תרם למצב, הוא רק המשיך לצעוק. אם אחרי שהסבא הבהיר לו שלא צועקים היית איתו וניחמת אותו והסברת לו מה קרה, אני חושבת שזה שווה ערך ל"להגן עליו".

ואל תגידו לי שזה לא נורא. בבקשה
למה? (לא בציניות חלילה)

[ג'וניפר_והמשפחה*]

כמו שאמרו כאן קודם, לא תמיד תצליחי להגן עליו מכל דבר.
יש כאלו שיהיו לך באינסטינקט, כל מיני סכנות ברורות ומיידיות למיניהן, ויש מצבים שיהיו תחום אפור שרק אחר כך תגידי לעצמך שהיית צריכה להתנהג אחרת.

זה אחד מהם.

קרו הדברים כפי שקרו, ולמרות שאפשר להתווכח שעות מה היה אפשר ורצוי לעשות, יש לנו עכשיו מציאות. ובמציאות הזו היו צעקות והיה ילד שנפגע. אז אוקי, לא הגנת, עכשיו טפלי.
עכשיו יש שקט. את יכולה לשאול את הילד איך הוא הרגיש כשצעקו עליו. איך הוא הרגיש כשהוא צעק עלייך. לעבד את זה יחד איתו. לדבר איתו על כעס.

פגיעה לא מתרחשת רק ברגע הצעקה. פגיעה אמיתית נשארת. ואם את רוצה להגן - עוד לא מאוחר. קרבי אותו אלייך ועזרי לו להתנתק מהתחושות הרעות שהוא קיבל (גם מהסבא וגם מכל הסיטואציה, כולל החלק הקודם שלה).
ואחר כך - יישמי גם על עצמך. גם את קצת נפגעת. אולי בצדק, אולי לא, אבל נפגעת.

[אחת_שקוראת*]

צורם לי הניסוח הדרמטי יתר על המידה שלך, אורורה, שגרם לי לחשוב שמדובר בחס וחלילה תאונה או מקרה קשה אחר. אני מבינה שהמקרה נחווה על ידך כסיטואציה קשה, אבל אולי תוכלי בכל זאת להסתכל על הדברים מזווית קצת אחרת ולראות שאולי יש מקום לשיפור אצלך. ולא מבחינה של להגן יותר, אלא להיפך: לרסן יותר. לא להיות אובר-פרוטקטיב. ו"להחליק" אירועים כאלה שהם ממש לא ביג דיל מבחינת הילד, ואולי אפילו מיטיבים איתו.

בקריאה שניה אני תוהה אם הילד לא רק נראה לך מפוחד... לי נקרא שהוא פשוט נרגע ועבר הלאה למה שעניין אותו באותו רגע (איפה אבא).

[אחת_שקוראת*]

זהו דף תמיכה כתוב בשם הדף. אין מקום לביקורת בדף.

אם לאורורה לא מתאים מה שכתבתי היא יכולה למחוק או לבקש ממני למחוק, אין לי בעיה. אני רואה במה שכתבתי תמיכה. תני לאורורה להחליט.

[רויטל_S*]

צורם לי הניסוח הדרמטי יתר על המידה שלך,
אני לא רואה בזה בעיה - בעינייה זה דרמטי ! מותר לה לכתוב את שבליבה איך שהיא רואנ את המצב
וחוזרת על מה שכותבות כאן אחרות - זה דף תמיכה אז מספיק לרדת עליה
ולאורורה - לדעתי הנזק לא קשה בכלל ....אולי רק לך , עצם זה שסבתא דיברה זה טוב ויפה במיוחד כי זה חמך ככה גם לא יצאת הרעה לילדך וגם לא הטפת מוסר לסבא . אם זה יקרה בתדירות גבוהה יותר (ונשמע שזה לא כך) אז אכן יש מקום לנהל שיחה עם הסבא ולבקש לדבר בטון אחר כי זה לא מקובל עלייך (אולי אפילו שבנם ידבר ואז זה יהיה פחות קשה מבחינת דינמיקה משפחתית)

[אהבת_עולם*]

כי זה חמך
הוא לא חמיה, הוא האבא של אותה סבתא .
(יענו, הסבא של בעלה, לא אבא שלו)

[רויטל_S*]

נכון אז עוד יותר טוב שהחמה דיברה ולא את

[אום_אל_קיצקיצ*]

לא קראתי שום דבר ממה שכתבו לך אבל רק רוצה לומר שגם אני תמיד אומר לילדה במקומות ציבוריים שפה לא צועקים. בבית או בחוץ או בכל מקום אחר זה בסדר, אבל במקומות ציבוריים כמו חדר-אוכל או בעבודה של סבתא לא צועקים. נשמע לי סביר.

[קן_לציפור*]

אורורה יקרה,
מבינה אותך לגמרי, בתחושותייך, ויכולה רק לנחש שרגשי אשם קלים מנהלים את התחושה שלך כלפי בנך. אולי אינך זמינה כמו בעבר, בכל מקרה, אני יודעת שיש ימים שגם הדברים ה"קלים" ביותר נחווים כסוף העולם.
זו זכותך. לא כל הזמן אנחנו צריכים להיות בפרופורציות.
בטח תוכלי לראות זאת בעוד עיניים בזמן אחר.

[אלמונית*]

בואו נחשוב על הסבא. הוא רואה את הנכד הקטן צורח ומשתולל. הוא רואה את האמא לידו חסרת אונים. הסיטואציה נראתה לו כמו אבדן שליטה של האמא. מישהו היה צריך לנהל את המצב. הילדון מתח את הקווים ומתח את הגבולות ומתח... אז הגיע הסבא והציב גבולות. מה קרה? סוף העולם? נפגעה נפשו הרכה של הילד? לא!
אני חוששת שהבעיה אצצלך אורוה ובדרך בה את בוחרת לפרש את הסיטואציה. לא הכל מותר לילדים.

[???*]

אני מודה, כשראיתי את הכותרת - נבהלתי. מה קרה לילד, מי תקף אותו, מי פגע בו אנושות.... וכשקראתי - לא יכולתי שלא לנוע בין רגשות והם לא היו מסוג הרגשות שאת מצפה. ראשית - היחס לחמותך. להזכירך - את זו שהתקשרת אליה. למה שהיא לא תגיע? למה לא להודות לה על כך שהיא באה לסייע. שנית - את בעצמך מתארת את ההתנהגות של בנך ומסכימה שהיא הייתה קשה מאד. את מבהירה שלך היה קשה מאד עם ההתמודדות איתה.
לצערי, נראה לי שאת חשה כך כלפי חמיך משום שאת רואה בהערה שלו לבנך הקטן - ביקורת עליך.

[אסנת_ש*]

לכל האלמוניים למניהם. אני לא חושבת ש או רורה יכולה לשמוע אותכם, כשאתם מדברים אליה בכאלה שיפוטים שאתם קבעתם עליה מסיטואציה יחידה מכל חייה שהיא נתנה.
זה נותן תחושה של כיווץ, והאוזניים נאטמות. תחשבו על המקרים ש"הטיפו" לכם מוסר בצורה כזו. האם הייתם מסוגלים באמת להקשיב ולהפנים?
מה בעצם אתם מנסים לעשות? אתם מנסים לתרום לה? להראות לה משהו שהיא לא יודעת?
יש לי הצעה שאולי תנסו לעשות את זה בדרך שהיא גם תוכל להקשיב. מה אתם אומרים?

[אסנת_ש*]

<אסנת תמיד מכניסה את עצמה לקו האש. /-:>

[פלונית*]

זהו דף תמיכה
(כתוב בשם הדף)

[מרגלית*]

רציתי להוסיף גם, שאולי אורורה, את מנבאת או מחפשת איזשהו מקרה בו לא תגני על הילד שלך, אבל לא זהו המקרה. ואולי את צריכה תמיכה עם גידול הילדים ומחפשת קצה של חוט.

[ורד_לב*]

בעיניי, מרגלית, את בוטה וחסרת רגישות.
מסכימה איתך שזה כנראה לא סוף העולם ומניחה (או רוצה להניח) שאת מנסה להראות לאורורה שזה לא כזה חמור, אבל הדרך....

מודה שגמני קראתי ולא הבנתי מה ה big deal...
סליחה אורורה, אבל באמת...
אולי זה מהפעמים הראשונות שיוצא לך להתמודד בסיטואציות כאלה עם אנשים אחרים. לצערי, זה מסוג הדברים שקורים.
ילדים לוקחים אותנו לכל מיני מחוזות של תקשורת עם הסביבה. אי אפשר להגונן עליהם כל היום ולשמור בבית בטריטוריה בטוחה.
אני רואה שאת קצת בהלם מהתגובות של כולן פה...
קחי אוויר, הכל לטובה

[לוטם_מרווני*]

בעיניי, מרגלית, את בוטה וחסרת רגישות.
וכאן לא המקום להתנסחות כה פוגענית ומעליפה כפי שעשית. אני מצפה ממך למחוק את הודעתך הפוגענית מ דף התמיכה הזה.

[חן_נושי*]

לאורורה,
(בתקווה שאת עוד קוראת כאן, למרות התגובות המכוערות)

כשקראתי את הסיטואציה שסיפרת עליה יכולתי להרגיש בין השורות ממה נובעת המצוקה שלך והתחושה שלא הגנת על ילדך.
מדובר בניואנסים שקשה מאד להמחיש במילים (בוודאי במילים כתובות), יכולתי גם להזדהות עם תחושה זו.

אני חוויתי פעם אחת חוויה דומה אבל עם אשה זרה בגן השעשועים שצעקה על הבן שלי (שהיה בן 3 בערך)
ואני לא השתקתי אותה ולא עמדתי לצידו.
גם אני, כמוך הגבתי לזה קשה וכעסתי על עצמי הרבה הרבה זמן.
אבל למדתי...

תהיי בטוחה שהילד נפגע מזה פחות ממה שאת,
אשריו שיש לו אם כה רגישה.
והנה קיבלת הזדמנות ללמוד בפעם הבאה להיות יותר מחוברת לעצמך ולעמוד לצידו
וגם ללמוד לסלוח לעצמך,
וזוהי גם הזדמנות ללמוד לסמוך על ילדך שבחיים שעוד לפניו יהיו לו אינסוף 'תקריות' וסיטואציות שיעמתו אותו עם שלל אנשים ויחסים ותגובות. ובזכות ה'גב' שהוא קיבל מאמו, הוא ימצא את דרכו להתמודד איתם, גם אם ייפגע, יצמח מזה.

את בסדר. את אחלה!
חיבוק.

[פלוני_אלמונית*]

אורורה, אני מבינה אותך לגמרי, וזה לא משנה עד כמה צודק הסבא, החמות או מי שלא יהיה. אני לא יכולה לראות את בתי נעלבת מהערות פוגעות של בני גילה ומחזיקה את עצמי חזק לא תמיד להתערב . גם אם הבעיה היא אצלי או שבתי כבר עברה הלאה, זה מועך לגמרי את הלב.

[אמא_בגובה_דשא*]

אורורה יקרה,

חמי נוטה להתפרץ בצעקות על הנכדים שלו (וגם על הילדים שלו, למען האמת) מדי פעם-
בד"כ כשהוא עצבני על משהו אחר והן עושות דבר, אפילו פיצפון שלא מתאים לו כרגע.
בד"כ מדובר בהתפרצות קצרה מאוד (משפט-שניים) אבל לעיתים פוגענית מאוד.
במיוחד נפגעת מזה הבכורה שלי, שהיא ילדה אינטיליגנטית מאוד, (ולכן הוא מצפה ממנה להתנהגות "בוגרת") ושובבה במיוחד.
היתה תקופה שניסיתי להלחם בזה, יותר מאוחר חשבתי לנסות להפחית בקשר ביניהם,
ואז גיסתי, ביתו, אמרה לי דבר ששינה לי את צורת החשיבה:
היא אמר שזאת בחירה שלו, לעצב את הקשר עם הנכדה שלו בצורה כזאת, ושהיא מספיק חכמה בשביל להתמודד, וכשהיא תגדל קצת היא גם תהיה מספיק חכמה בשביל להחליט עם טוב לה או רע לה עם הקשר הזה ולקבוע את המינון בעצמה.

היום אני רואה שהילדות מבקשות ללכת לחמי וחמותי, למרות שהן יודעות שהמחיר הוא לחטוף צעקות לפעמים,
אני מנחמת אותן נקודתית ומסבירה להן (בשקט, אבל בצורה בהירה מאוד) שזאת לחא אשמתן בכלל.
נפשן הרכה לא נפגעת.
להפך.
הן יודעות שאנשים שונים מגיבים שונה,
הן לומדות לזהות מתי אנשים קצת יותר מתוחים ולתפוס מרחק במצבים כאלה.
זה לא נעים בטווח קצר, אבל בטווח הארוך זה טוב יותר מכל חלופה אחרת
(לנתק קשר, להתעמת איתו על מה שהוא ושאין בכוחו לשנות, לפגוע באנשים רבים ולא לשנות את העיקר).

הבנתי שאני נפגעת מההתנהגות שלו יותר ממה שהבנות נפגעות,
ואני, כאדם מבוגר, מסוגלת להבליג.

עם זאת, אני ממעטת כמיטב יכולתי בחיכוכים חזקים מדי (כמו שהיה בשבת אצלם).

_את בסדר. את אחלה!
חיבוק_

[ממ*]

היא אמר שזאת בחירה שלו, לעצב את הקשר עם הנכדה שלו בצורה כזאת, ושהיא מספיק חכמה בשביל להתמודד, וכשהיא תגדל קצת היא גם תהיה מספיק חכמה בשביל להחליט עם טוב לה או רע לה עם הקשר הזה ולקבוע את המינון בעצמה.
לא מסכימה.
ילדים לומדים מההורים עם איזה אנשים זה סביר ליצור קשרים. אם ההורים מראים להם שזה נורמלי להיות בחברת מישהו שלא נוהג בהם כיאות, הם לומדים לחשוב שזה נורמלי שיצעקו עליהם למשל. זה תפקידנו לעזור להם לפתח את יכולת ההבחנה בין קשר מחזק לקשר מחליש.
סבתא שלי, למשל, נהגה להעיר לי נונסטופ. ותמיד "שמחתי" ללכת אליה ואמרתי שאני רוצה, כי זאת סבתא וכי חשבתי שזה סביר שמבוגר מעיר לי על כל דבר שאני עושה. זה ממש דיכא אותי. בזבזתי את זמני על סבתא שכל הזמן החלישה אותי, בלי לדעת שבעצם זה לא לטובתי האישית לעשות זאת.
רק לקראת גיל שלושים ניתקתי איתה את היחסים לחודש בערך, ולאחר מכן הבהרתי לה שאני מסתובבת עם אנשים שיש להם דברים טובים להגיד לי, כי החיים קצרים מדי לבזבז על אנשים שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי..
לבת שלי כבר לא הרשיתי לה להעיר, ותמיד היתה מתיחות סביב זה.

[פלוני_אלמונית*]

בעיני זה המשפט שהייתי מתעכבת לטפל בו :
"נמאס לי הקטעים האלה, שבהם אני נמנעת מלעשות כמעט כל דבר שקיים ויסב לשלושתנו הנאה- רק כי הוא מתמרד."

[???*]

ומה עם המשפט "הנה אני כמו אמי"
יש כאן נקודות שיש לשים לב אליהן.

[אורורה_אפשרית_מדומיינת*]

תגובה למרגלית, לו הייתי אורורה: (ואינני מכירה את אורורה כלל, אבל מבחינתי אורורה היא כולנו ברגעים שונים בהורות):
לא שמעת על מנשא?
שמעתי. יש לי את כל הסוגים, אבל יש לי גם התחלה של פריצת דיסק ומאז ההתקף האחרון, שקרה אגב נשיאה באחד המעולים יותר, אני מתה מפחד לחטוף אותה שוב. זה נורא קשה לשכב עם גב בכאבי תופת כשיש שני תינוקות בבית. (מניחה שלא חווית את זה, מרגלית, כי עשית את המרווחים הנכונים. אשרייך.) (האמת? אין לי שום בעיית דיסק, הוא פשוט נורא כבד כבר, ופשוט נמאס לי. וכן, גמלתי אותו. אני לא עומדת בהנקת צמד)
אני, אגב, נכנסתי להריון השני כשבכלל עוד לא היה לי מחזור, ולמרות שהשתמשנו בקונדום ליתר ביטחון. למרות ההמלצות (והתביעה המפורשת) שקיבלתי מהמשפחה לא העזתי ולא הסכמתי להרוג את העובר ואכן, הם צדקו והמרווח הקטן בינהם מקשה מאוד על החיים.) - (בסוד אגלה לך שהסיפור האמיתי, ולא זה שמכרנו לסביבה, הוא שבעלי סובל ממחלה נדירה בצינור הזרע, שלא תאפשר לנו יותר להביא ילדים, והזרע המוקפא ששמרנו הפשיר בטעות של בית החולים ועמד להיחלש, והרופאים הבהירו שזה או עכשיו או לעולם לא. כך שנשמנו עמוק והבאנו עוד ילד במרווח מגוחך.) - (ועכשיו לאמת הטהורה: נורא נורא רציתי עוד תינוק מיד בתום הלידה. לא יכולתי להתאפק. הרגשתי שאני מונעת מחיים פורצים להגיע. כן. זה קשה. אבל אני מודה לאלוהים על שני ילדיי וכולנו במצב הזה נתרמים ומפסידים חליפות בתוך המשפחה המתוקה שיצרנו באהבה. בדרך כלל אני מסתדרת טוב יותר, זה היה יום קשה במיוחד, שם בחניה. )
מאחר ולא חזרתי לעבוד, כדי לטפל בעצמי בשני ילדיי, מצבינו הכלכלי הורע (הייתי מפרנסת ראשית), וידינו אינה משגת טיפולים להשבת כוחותיי הפיזיים והנפשיים. מאחר והלחץ המשפחתי להפיל את העובר היה כה גדול, אני מוצאת שאני חרדה לילדיי יתר על המידה וכל פנייה תוקפנית אליהם מבני המשפחה מתפרשת אצלי בתת מודע כאיום במוות עליהם, ולכן, בעצם, פתחתי את הדף הזה, כי האירוע הרעיש אותי מאוד, והידיעה שהנחתי לאותו אדם לדבר בתקיפות אל הבן היקר לי כל כך לא נותנת לי מנוחה, ואני זקוקה לתמיכה על אף שהמקרה באמת אינו נורא ואפשר לדמיין גרועים ממנו.
זה המקום להתנצל אם הדאגתי לשווא בכותרת הדף, אבל תבינו, זו מהות הבעיה שעליה אני כותבת, ואין בכתיבתי כלל בקשה לעצות טיפוליות בילדים אם כי בטוח יש לי הרבה מה ללמוד.
תמיכה, אין הכרח לה שתהיה מגובה בהגיון. עזרו לי, אני לא מפסיקה לבכות. נתתי לסבא של בעלי לדבר לא נעים אל הילד שלי. לא הגנתי עליו וזה הורג אותי. אני מרגישה מזה נורא. וברגע זה אני זקוקה לתמיכה כי אני מתייסרת.

(אורורה האמיתית, אני מזמינה אותך למחוק אם זה לא נראה לך, הייתי צריכה לפרוק איכשהוא את ההתרגשות מדברי מרגלית, שלמבוכתי בקריאה ראשונה הזדהיתי עם רובם ובדרך נס ממש לא נשאבתי לפיתוי העליהום המתוק. ופתאום למרותם ובעקבותם ראיתי אותך, וכל מה שרציתי זה לחבק אותך. ולהגיד לך:
אחותי, זה לא נורא.

[ששי*]

אורורה השמיעי קול
כולן מקדישות כל כך הרבה תשומת לב ותגובות, ואף מילת תגובה ממך.
אמרי - האם את נתמכת, מה עובר עלייך, האם לא באמת הגזמת?
כולנו נכנסנו לדף בבהלת תאונה או ניצול - מינימום של כבוד למגיבות.
הגנת היתר על הילד וכנראה גם על עצמך מוגזמת.

[חאלאס_כבר*]

ששי, נחיצות ההודעה שלך לא ברורה לי. מה הלחץ? זהו דף תמיכה. לפי חוקי הנימוס כאן לא מעבירים ביקורת בדף תמיכה.
מה לא ברור? לא נראה לך שאת עושה עניין קצת מוגזם מהבהלה והאכזבה שלך אחרי שגילית שאף אחד לא נדרס או נחטף ?
יתכן שמדובר כאן במקרה של הגנת יתר על כבודך כמגיבה באינטרנט? (-:
חאלאס כבר מפשילה שרוולים ומוכנה לאוירת דף בהלת שווא ודיון צד על זכותו המלאה להתקיים בפול טורים של פאניקה גם אם לא קרה כלום (-:

[תמרוש_רוש]

_לא מסוגלת לתפוס איך לא הגנתי עליו.
איך לא נתתי לו הרגשה, שאני שם איתו.
איך?_
אני חושבת שאני יכולה לנחש
כי זו סיטואציה מורכבת, וה"להיות שם אתו" הוא גם כן מורכב ולא חדמשמעי.
מצד אחד, את רוצה לסעוד אותו ולרפד אותו ולעשות לו עולם טוב ומוגן וקשוב וכל זה. התפקיד האמהי הקלאסי.
מצד שני, הוא בדיוק בגיל של התחלת הלמידה החברתית. ולמידה חברתית זה אומר (בין השאר) ללמוד להסתדר עם כל מיני אנשים, חלקם דורשניים ומחמירים יותר ממך.
וזה אומר להתאים את ההתנהגות לדרישות המצב ולמגבלות המקום (לא צורחים במשרד, למשל).
וזה אומר לרכוש, לאט ובהדרגה, יותר שליטה על עצמך ויותר קשב והבנה לזולת ולסביבה.
זה לא משהו שבא ביום, זה לא משהו שאפשר לדרוש במלואו מילד בן שנתיים, אבל זה כן תהליך שמתחיל בגיל הזה, אם לא התחיל עד עכשיו.
אז התפקיד ההורי בנקודה הזאת הוא מורכב: גם לתמוך בילד ללא תנאי, אבל גם לתווך לו את המצב והסביבה, ולעזור לו לקבל עליו את הדרישות החיצוניות, בהיותו יצור חברתי.
וזה קשה. למצוא את הטון הנכון, המדויק, את התגובה הנכונה.
זה קשה לנו, האמהות, לרכוש את התפקיד החדש הזה, השונה, מול הילדים שלנו.
גם אנחנו צריכות ללמוד.
גם אנחנו צריכות זמן והתנסות וטעייה.

מה, למשל, את יכולה לעשות, כשדבר דומה קורה שוב?
כל מיני דברים.
למשל: לחבק את הילד, ולהגיד לו: "כן, כאן אנשים עובדים עכשיו והם לא מסכימים שיפריעו להם עם צרחות"
בטון אוהד, כמובן, כי את אוהדת אותו, אבל בלי לחסוך ממנו את העובדה שההתנהגות שלו הכעיסה אנשים, ובצדק.

אני גם רוצה להראות לך משהו בתגובה של הסבא-רבא:
_"פה לא צורחים.
אם אתה רוצה לצעוק - תלך לבית שלך ותצעק שם.
כל עוד אתה פה - לא צועקים פה"._
זה שהיה פה טון תוקפני ולא נעים, אני מאמינה לך.
אבל שימי לב מה לא היה:
לא היתה העלבה או השפלה מילולית של הילד.
לא היו שמות גנאי.
לא היתה התקפה ישירה על הילד ("ילד רע!") אלא רק ביקורת ספציפית על ההתנהגות שלו
לא היו איומים מפחידים וחסרי בסיס.
ומצד שני, כן היתה הכרה בזכות הצעקה הבסיסית, וכן הכרה במרחב שמאפשר לו לעשות דברים. אתה רוצה לצעוק? תוכל לצעוק בבית. מותר. אפשר ללכת הביתה ולצרוח את נשמתך, חופשי על הבר. אבל לא כאן, לא עכשיו.
זו תגובה שאמנם לא רכה ונעימה, אבל עדיין נותנת לילד מספיק מרחב לעכל וללמוד משהו חדש, בלי לגמוז אותו לגמרי. בלי סתימת פיות קטגורית.
הסבא, כמה שהוא היה תוקפני, בכל זאת הצליח לחבר את דרישות הסביבה עם הכרה עקרונית בזכויות הילד.

[ש_י_ר_י*]

תמרוש רוש

[אוד_ליה*]

ואני, בעקבות הדף, הגנתי על הילד שלי השבוע כשאשה זרה (וחצופה!) העירה לילד שלי (בתקיפות) שישב בזמן האוכל... מיד העמדתי אותה במקומה ועניתי לה בתקיפות "סליחה, אני אחנך את הילד שלי!", וראיתי איך הילד נרגע מההלם שתקף אותו לשניה ופשוט "שם עליה פס"...
אני חושבת ששזה גם בזכות הדף הזה כי יצא לי לחשוב על איך צריך להגיב כשמישהו חושב שהוא צריך לחנך לי את הילדים...

[אום_אל_קיצקיצ*]

אורורה, למרות שגם אני הרגשתי שהכל היה תקין בסיטואציה, בקריאה שניה ושלישית של דבריך עולות בי עוד הבנות לגבי הקושי שלך,
א. אני קוראת בין השורות שהקושי עם חוסר ההגנה על הילד קשור לרגשות האשמה על זה שהאח הצעיר פתאום נגס במקומו של הבכור ואולי את קצת מרגישה שהשארת אותו זנוח שם בחזית. אני חושבת שזו תחושה שהרבה אמהות חשות כשנולד אח שני. אני יודעת שאני מרגישה כך ורגשי האשמה מייסרים.
ב. סוגיית ה"איך לא הגנתי על הבן שלי" היא אכן סוגייה שעולה שוב ושוב ומאלצת אותנו לאחת ההתמודדויות היותר קשות בהורות. אז אצלך זה הסבא שנזף בילד ואצלי זה איזה "ודוד" שמלטף את ראשה של ביתי. אולי זה לא נעים לה? אבל הוא הרי עושה את זה מתוך נחמדות... לא נעים להעיר... וגם איך לעשות את זה בטון הנכון שיהיה לא מעליב אבל מספיק אסרטיבי? ואני הרי כל כך רוצה שהבת שלי תדע שהגוף שלה הוא רכושה הפרטי ולאף אחד לא מותר לגעת בה בלי רשותה. אני שוב ושוב נכשלת בנקודה הזו. אבל תמיד אומרת לעצמי שיהיו עוד הזדמנויות. יגיע היום שאדע מה להגיד. מקווה שכשאדע המסר יהיה ברור עבור הבת שלי.
ג. תפס לי את העין המשפט
הנה אני כמו אמא שלי
בעצם את מגלה לנו שבילדותך הרגשת שאמא שלך לא מגנה עלייך. אפשר לדבר על זה אם תהיי מעוניינת.

אולי אפשר יהיה (אם את עדיין מעוניינת) לכוון את הדיון לכיוונים אחרים ותומכים.
מקווה שלא מאוחר מדי לפתוח דף חדש בדיון, אולי תרתי משמע.

[או_רורה*]

טוב, הנה אני פה, אחרי הרבה זמן מאוד קשה לכולנו (ולא בגלל העניין הנידון...) - מצאתי זמן וחזרתי לפה. להגיב.
קראתי כמובן את כל התגובות שלכן מייד כשנכתבו ורציתי שתדעו:
הן כל כך כל כך עזרו לי לשים דברים בפרופורציות ולהפסיק להרגיש אמא כל כך איומה....

וגם העלו כל מיני מחשבות (נראה לי שאפתח לי פה דף בלוג..............)

אז, מתחילים:

דבר ראשון, אני שמחה לעדכן שכבר נפגשנו שוב עם סבו של בעלי וזה היה נחמד, רצינו קצת למחוק את היום ההוא ואכן הילד התייחס אליו בחביבות הרגילה שלו ושיחק ורץ איתו.
ככה שהאווירה קצת נוקתה.

[או_רורה*]

בכל זאת, אולי כהכנה לדף בלוג שלי, אני רוצה להגיב על דברים שנאמרו פה ושנכתבו בשבילי.
אז אם לא הודגש מספיק קודם: תודה ענקית!


ועכשיו לתגובות:
אלטר אגו יקרה, תודה.
כן, התחלקות של אמהות זה דבר לא מוכר, שתמיד מעלה בי הרגשה של הזנחה.
אני גדלתי עם אח שמבוגר ממני ב10 שנים ולמעשה - כבת יחידה.
לא ברור לי (כלומר - ברור לי בשכל , לא ברגש) איך אמא מתחלקת ואחד מילדיה נפגע מזה.
אולי זו אחת הסיבות ללמה קשה לי כל כך עם שניהם בבית... אבל זה כבר לסיפור אחר.

נקודות ורודות אגדיות, תודה.
בסדר, אני מרשה להגיד שזה לא נורא..................
אולי זה לא כל כך נורא כמו שנדמה היה לי באותו הרגע.

חלוקית נחל, תודה.
אני חושבת שאת מאוד צודקת, אבל דווקא במקרה הזה הילד היה בבירור נפגע וחש חסר אונים (עד כמה שאני כאמא שלו מסוגלת לחוש).
אבל כן, ההפרדה הזו בעייתית לי במיוחד.

[או_רורה*]

טליה אלמתן, תודה.
אני חושבת שמה שבהחלט הילד לא הרגיש פחד בשום שלב.
הוא מכיר את האיש, הוא יודע שאני שם, הוא אכן השתתק ממבוכה -- הלם - די אותו הדבר מבחינתי.

אבל....... ופה האבל הענק - אני לא הייתי שם בצורה דומיננטית יותר.
מה שווה אם אמא שם אם היא רק נמצאת ולא אומרת כלום ברגע הקריטי? זה כאילו שהיא לא שם.

[או_רורה*]

תראו, אהבת עולם וש-י-ר-י, אולי התרעומת שלי מופנית גם כלפי הסבא.
אני לא חושבת שאף אחד לא יכול ואין לו רשות לחנך את ילדי.
כן, וודאי שיש לו זכות לקבוע גבולות במקום שלו - אבל לא תוך טון צועק, ולא עם הנפת אצבע.
זה היה מוגזם לכל הדיעות.

[אהבת_עולם*]

[או_רורה*]

רציתי להגיד מילה על התגובה העלומה של מרגלית אבל ראיתי שכבר מחקו אותה. אחלה.
בכל זאת רציתי לומר לך מרגלית, היכן שאת, שתגובתך לא חכמה, רדודה ואלימה (ותודה לכל אלה שתמכו בדעתי).

אולם, מאחר שאני רוצה לברר את הסוגייה הזו בחיי לעומק, ולכן פתחתי דף והזמנתי תגובות - אשיב על תגובתה של קוראת אחת.

תראו, בעיני כל הורה יש "גייד ליינס" ודברים שחשובים לו יותר או פחות.

"להחליק" אינה מילה שראוייה בעיני לסיטואציות שבהן אנשים תוקפים או מעליבים או כופים על הילד שלי כל מיני דברים.
יש דברים שלא מקובלים עליי, ואין לי רצון "להחליק" אותם.
גם אם לא פעלתי כשורה, חשוב לי לדבר ולהבין מה היה שם כדי לא לחזור שוב על מעשה זה.
לא מאמינה ב"להחליק" כמו שלא מאמינה ב"לטאטא" דברים.



בתור בת להורים שמעולם לא עמדו לצידי בשום סיטואציה ביחסיי עם העולם -ואם שעודנה מגלגלת עיניה בתסכול לכל זר שבמקרה נמצא לידנו ברחוב כאשר יש לה ביקורת עליי (תמיד) - אחד הדברים הכי חשובים לי היו להיות שם לצד ילדיי.
לא חשוב מי עושה להם מה, או אומר להם מה.

אולי הפרזתי בניסוח - "לא הגנתי על הילד שלי" - ובמקום זאת הייתי צריכה לכתוב - "לא עמדתי לצידו של הילד שלי ונתתי לו הרגשה שאני שם לצידו בכל מצב", אבל בהרגשה שלי - לא הגנתי על הילד שלי.
הייתי כמו אמא שלי.

[אלטר_אגו*]

אבל את לא כמו אמא שלך., כי כל תפיסת ההורות שלך שונה ואני בטוחה שהחוויה של הילדים שלך - גם נקודתית באירוע המדובר, ובטח שבאופן כללי - שונה לחלוטין.

[או_רורה*]

וודאי שלילד לא נשאר ולא היה נזק לטווח ארוך.
עדיין, לא פה הייתה הבעיה.

[או_רורה*]

נכון, אלטר.
באופן כללי - כן.
באירוע המדובר הרגשתי בדיוק כמוה. באמת.

[אהבת_עולם*]

אני ממש ממש מבינה אותך.
ואני גם מכירה את ההרגשה של להיות בת להורים שמעולם לא עמדו לצידי בשום סיטואציה ביחסיי עם העולם -ואם שעודנה מגלגלת עיניה בתסכול לכל זר שבמקרה נמצא לידנו ברחוב כאשר יש לה ביקורת עליי (תמיד)

אני רק חושבת שיכול לקרות מצב שמרוב שנרצה להיות 'לא כמו ההורים שלנו' - נגזים לצד השני.
שגם בסיטואציות שהילד לא חוֹוֶה אותן באופן קשה כמו שאנחנו חווינו כילדים, אנחנו נשליך עליו את החוויות המוכרות שלנו, ואז למשל, אנו עלולים להיות אובר-מגוננים.

אני לא אומרת שבהכרח זה מה שהיה בסיטואציה שתיארת, אבל לדעתי זה משהו שכדאי לשים לב אליו.

בכל מקרה, אני ממש לא מתחברת לסגנון של 'מרגלית'.
לדעתי יש דרך להגיד דברים, ודרך ביקורתית ותוקפנית ברוב המקרים אינה מועילה בכלום.

[אלטר_אגו*]

ואם שעודנה מגלגלת עיניה בתסכול לכל זר שבמקרה נמצא לידנו ברחוב כאשר יש לה ביקורת עליי (תמיד)
אאוץ'. והרגשת בדיוק כמוה? אני מנסה להבין למה, ומשהו שעולה לי, זה שאולי גם לך היתה "ביקורת" על הבן שלך, כלומר כעסת עליו שהוא צורח, ולמרות שרציונלית ידעת שהוא קטן, והוא חווה את הסיטואציה כמצדיקה (ומצריכה) צרחות, ואין לו ממש שליטה על זה, ורצית לא לכעוס, והרגשת שאת לא אמורה לכעוס... ובכל זאת כעסת (ברור לך שאני מדברת מתוך החוויה שלי עכשיו, כן, אבל זו הדרך שלי לנסות להבין)? כי ברור שלא גלגלת עיניים לזרים שחלפו, אבל אולי עמוק בלב רצית לגלגל עיניים, או להתנצל, או להסביר להם?.. גם לי יצא להיות נבוכה - אופס, מכבסת מילים, להתבייש בילדים שלי - כשהם "עשו קונצים" (זה היה המונח של ההורים שלי) בפומבי. איזו בגידה! החיוך הנבוך הזה לזרים גמורים, מה לעשות, ככה זה עם ילדים... אבל זה קורה לפעמים, ולפעמים זה לא קורה, ואנחנו לומדות ומשתפרות ממקרה למקרה, ואנחנו לא ההורים שלנו! הם התביישו בנו ולא חשבו שיש משהו לא בסדר בזה! הם חשבו שמוצדק לגמרי להתבייש בילד בוכה. אנחנו עובדות על זה. יש שיפור. והילדים שלנו יהיו הורים יותר טובים מאיתנו.

[חלוקית_נחל*]

יקירתי,
שמחה שחזרת אלינו
החיים עם שני קטנטנים אכן מסובכים ומאתגרים,
יכולה לעודד שזה הולך ונעשה קל

הבנתי שהסיטואציה אוביקטיבית הייתה לא נעימה, אבל עדיין חושבת שהתעצמותה היא פועל יוצא של הזכרונות שעלו בך מאמא שלך, והמחשבות שהתעוררו בעקבות כך.

בעקבות דברייך ניסיתי לחשוב מה קורה אצלנו כשמתארחים אצל סבא/סבתות, יש מיני הערות, לעיתים סבתא קצרת רוח, בדיוק כמוני. הסתבכתי. לפעמים אני מרגישה שההתחלקויות של אחרים בולטות לי יותר, קשה לי לקבל אותן, למרות שגם אני חוטאת בהן לא מעט, לעומת מצבים שאני שופטת את עצמי בחומרה יתרה ולא מצליחה לגלות חמלה כלפי עצמי כלל וכלל, מעין קצוות שאף אחד מהם הוא לא רצוי וגם לא אמיתי באמת. מקווה שיצא ברור, כי אני לא מצליחה לדייק את הניסוח.

מאמינה שאכנס בשלב מאוחר יותר למחוק או לשנות..P-:

[בשמת_א*]

ואם שעודנה מגלגלת עיניה בתסכול לכל זר שבמקרה נמצא לידנו ברחוב כאשר יש לה ביקורת עליי (תמיד
אבל זה בכלל לא מה שעשית!
בסך הכל היית בעצמך בהלם מול אמירה קצת תוקפנית מדי של הסבא!
הי, אנחנו לא מושלמות, לא תמיד יודעות איך להגיב בזמן אמת. אני אלופה ב"חוכמה של חדרי מדרגות", את יודעת (נו, כשאת סוף סוף יודעת בדיוק מה היית צריכה לומר לו, בחדר המדרגות שלך שניה לפני שאת פותחת את דלת ביתך...) (המהדרין יודעים מה הם היו צריכים לעשות עוד בחדר המדרגות שלו, שניה אחרי שהדלת נסגרה מאחורייך...).
אני בטוחה שגם הסבא בעצמו לא חשב הרבה, ואולי גם הוא התחרט על הטון.
לפחות ממה שתיארת, המלים היו בסדר גמור. גם אני הייתי אומרת אותו דבר לילד שלי, רק בתקיפות ולא בתוקפנות.

לגבי אמך: את מתארת דבר שונה לגמרי. את מתארת ביקורת של אמא נגדך, תוך יצירת קואליציה עם זרים נגדך. פה היתה הצבת גבולות של הסבא, לא משהו שאת יזמת. ואת לא עשית דבר נגד הילד, לא לפני ולא אחרי.
זה לא אותו דבר, וגם הסבא לא עבר גבולות קשים מדי לטעמי.

[קיטוצי*]

אני מבינה אותך לגמרי כמה פעמים אני אוכלת את עצמי על מה אמרתי ומה לא אמרי ואיך עשיתי, התגובות החברתית שלנו לא תמיד מתוכננות אני אף פעם לא יודעת מתי להגיד ואיך להגיב לכל מי שחובש שהוא יודע טוב ממני מה טוב לי ולבן שלי.
ותמיד עולה אצלי השאלה, האם זה שאני יגיב יעזור או יהפוך את המצב לקיצוני יותר.
אולי בעצם ההתרגשות שלי אם אותו גורם זר תהיה קשה יותר מההתמודדות מולו?

[שמים*]

כבר עבר זמן וקרוב לוודאי שהעיניין כבר נרגע, ובכל זאת הייתי רוצה להוסיף שני דברים כלליים באותו נושא -

• הקטנצ'יק גילה (שוב) שכל אדם מגיב אחרת. אין בזה כל רע ובטח לא מקום לרגשות אשמה וכמו כן גם אין כל טעם לקחת אחריות על הסבא ו'להטיף' לו איך צריך לדבר, זה הוא מול הילד, לא האמא.
• לגבי ההגנה על הילד, אני כל כך מבינה אותך. אחרי הכל זה הכי טבעי שיש - הרצון להגן על הקטנים שלנו, מבחינה רגשית לא פחות מאשר פיזית. וגם די ברור למה זה פוגע בנקודה מאוד רגישה. אני די בטוחה שכשתתבונני בגידול ילדייך תגלי שהגנת עליהם ללא הפוגה לאורך כל דרככם המשותפת ואולי ""מעדת"" פעמים בודדות בלבד.

[מצ'רה*]

נפגשנו שוב עם סבו של בעלי וזה היה נחמד, רצינו קצת למחוק את היום ההוא ואכן הילד התייחס אליו בחביבות הרגילה שלו ושיחק ורץ איתו.
סחתיין על הסבא הספורטיבי! בן כמה הוא?

[אפרת_מ*]

זה הדף הכי מתאים שמצאתי.. אז אתייעץ פה

אתמול ביקרנו אני והקטנה קרובים רחוקים מנישואין. הם גרים קרוב יחסית. היא מקסימה וגם עזרה לי מ-א-ו-ד בעבר,
בעלה הוא שילוב של נחמדות ורצון טוב עם המון תוקפנות, זילזול ואי נעימות.
ספציפית קרובת משפחה קרובה מתאוששת אצלם, ונסענו לבקרה, ורציתי לנסוע השבוע פעם נוספת לבקרב.

הבעל דיבר עם בתי, בת ה-3. עם המילים שאמר אין שום בעיה. אני הייתי עשויה לומר את אותן המילים.
אבל האנרגיה שבה אמר אותן - תוקפנות חזקה כל כך. שאל אותה כל מיני דברים כמו - את אוכלת גזר? את אוכלת קציצה? (כשאכלה אורז עם ירקות).
שאלות כאלו שבד"כ יצחיקו אותה, או שהיא לא ממש תתרגש מהן, כמובן.
אבל היא ממש נסוגה בתוך עצמה, השתתקה, וכמובן לא ענתה לו.

אחרי זה הוא המשיך בלהציע גלידה. מסבירים לו שאנחנו לא אוכלות מוצרי חלב, הוא מתעקש שיש פרווה, צודק.
הילדה כבר שומעת שמדברים על גלידה, ואז אחרי שהוא הוציא מהמקרר, הוא בא אלי ואומר י בשקט - אבל המילה האחרונה היא שלך - את מסכימה?
היא עייפה, ממש לא מתאים לי עכשיו סצינה כי היא עייפה, ולא נעימה לה עם איתו, ואחרי שפמפמו לה על גלידה.
כמובן שהייתי מעדיפה שהיא לא תאכל ערמה של חומרים משמרים וצבעי מאכל.

ואני מרגישה שמישהו היה תוקפני כלפיה, ממש רמס אותה - עם האנרגיה שלו.
ואני לא הגנתי עליה מפניו.
אני רוצה לנסוע לשם שוב השבוע, ולא מוכנה להפגיש אותה שוב איתו.

כשהוא הוא ראה את אופני הריצה שלה, מה שהיה לו לומר לי הוא שאני תמיד אמצא איזה משהו אלטרנטיבי, העיקר להיות שונה ולא ללכת במיינסטרים.
הצעתי לו להתקשר לבי"ס ללימוד רכיבה למבוגרים, ולשמוע באיזו שיטה הם מלמדים.

אבל זו דרכו. והוא לא מבין מה רוצים ממנו.
הוא מבחינתו נחמד וידידותי, והוא לא מבין שהוא אנרגטית מפעיל עוצמות מטורפות ורומס - אנרגטית קודם כל, ולפעמים גם מילולית, את מי שסביבו.
קרובת משפחה אחרת הרגישה מוטרדת מינית כשחיבק אותה באירוע משפחתי. אני לא חושבת שהוא התכוון להטריד אותה. אני לגמרי מאמינה שככה האנרגיה שלו הרגישה לה.
ממש הרגשתי שהוא מטריד את הבת שלי.

מה הייתם עושים במקומי?
גם בסיטואציה כזו, גם כדי לתת לקטנה כלים איך להתמודד במצב כזה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הרבה פעמים מה שמרגיז אותנו עשוי לעבור ליד מישהו אחר.
נשמע שמדובר בבנאדם מעצבן - אבל יש רבים כאלו שחייבים לפגוש.
אפשר לנסות להיות לידה בסיטואציה כאשר נראה לך שזה מפריע לה (לא לך..) ולומר לו ישירות - לא נראה לי שהיא נהנית מהשיחה, או לפתוח בשיחה אחרת איתה. להיות נוכחת עבורה.
ולהגיד לו שלא בפניה, לא לזכיר לידה ממתקים ומאכלים לא בריאים.
ואולי עדיפ ללמוד להבליג של רב ההערות שלו (העיקר לא להיות במיין-סטרים) כי יש סיכוי שהוא פשוט נהנה לעלות על עצבים של אנשים כדי לעורר תגובה ושיחה.
ןהכי טוב - לנסות להתרחק כשאפשר.

[פלוני_אלמונית*]

ממש הרגשתי שהוא מטריד את הבת שלי.
להרחיק להרחיק להרחיק.

תעשי גם הפרדה בין מה ששלך למה ששל הבת שלך:
שאני תמיד אמצא איזה משהו אלטרנטיבי, העיקר להיות שונה ולא ללכת במיינסטרים. זו ביקורת עליך
מסבירים לו שאנחנו לא אוכלות מוצרי חלב, הוא מתעקש שיש פרווה, צודק את הסברת, או הבת?

קרובת משפחה אחרת הרגישה מוטרדת מינית כשחיבק אותה באירוע משפחתי
שומר נפשו וגופו ירחק. לא משנה אם אין לו שום כוונה.

[מיכל_צמות*]

אני מצטרפת לפלונית - אם יש ספק - אין ספק. אם את מרגישה שהבת שלך עוברת הטרדה / הצקה - זה לא משנה אם הבן אדם התכוון או לא התכוון להציק - משנה התוצאה - וחשוב לדאוג לא להכניס את הבת שלך לתוך הסיטואציה הזו. ובמקומות שאין ברירה (כמו אירוע משפחתי) פשוט להיות שם חוצץ עבורה.

אני רוצה לנסוע לשם שוב השבוע, ולא מוכנה להפגיש אותה שוב איתו. האם יש לך דרך לנסוע בלעדיה? אם לא - האם אפשר לוותר על הנסיעה?

קרובת משפחה אחרת הרגישה מוטרדת מינית כשחיבק אותה באירוע משפחתי. נורת אזהרה ברורה בעיני. אני לא מאמינה באנרגיות שמשדרות "סתם" או ב "לא מתכוון". את מרגישה את האנרגיה שלא נכונה עבורך ועבור בתך - תתרחקי ותרחיקי אותה מהסיטואציות בהן היא צריכה להתמודד עם זה.

[אפרת_מ*]

קרובת המשפחה שהיתה שם, חזרה לביתה.
אז לא ניסע שוב

לגמרי היה ברור ממנה שלא נעים לה. שפת הגוף שלה, וגם השתיקה שלה, היו מאוד ברורות.
כשהוא לא היה שם, והיא דיברה - הוא אמר מחדשר אחר - אה אז היא יודעת לדבר..
כן, רק לא בא לה לדבר לידך או איתך!??!

לגבי הגלידה - לא אני הסברתי, אחרות, כולל אשתו, הסבירו והתעקשו שלא מתאים מוצרי חלב.
זה אחרי שכבר שאל למה לא הציעו לנו מעוגת הלימון (חלבי!).
העובדה שיש או אין גלידה פרווה היא לא רלוונטית במקרה הזה - כדי להציע קינוח, היה צריך לשאול קודם אותי.
אף אחד אחר לא אכל קינוח, הוא רצה להציע לבת שלי. זה לא שהוא בעצמו אכל, או שהוציאו עבור אחרים.
והוא יודע - כמשתמע מההערה על האופניים - שאני לא במיינסטרים ויש שלל דברים שחשובים לי, כמו מה נכנס לילדה שלי לפה.

ברור לי לגמרי שם מה שלי ומה של הבת שלי.
ניסיתי לתת כמה דוגמאות כדי להמחיש מי האיש ומה צורת ההתנהלות שלו בעולם, ועד כמה הוא (לא) מכבד מה שחשוב לאחרים, מה שמבקשים ממנו,
או את ההתנהגות של אחרים מולו (שמביעה התרחקות לכל הפחות).
כך שלבקש ממנו לא להזכיר משהו על ידה זה נחמד, רק צפוי לכשלון קולוסאלי.

הוא ראה שלא נעים לה, הוא התבקש להפסיק, הוא לא הפסיק.
כשדיברתי למחרת עם קרובת המשפחה שאותה ביקרתי, היא אמרה שהיא לא רואה טעם לדבר על זה, או לדבר איתו,
כי הוא אף פעם לא מבין מה רוצים ממנו או מה הבעיה בהתנהגות שלו.
מלבב.