ילדים ואוכל

נתקלתי עכשיו ב זה

אני עוד לא מחזיקה בילדים בגיל המתאים
בשביל לראות איך זה אצלנו
אבל יש לי זכרונות עמומים ורחוקים
מארוחות אצל החבר שלי, כשהיינו צעירים והאחים שלו אפילו צעירים יותר
על השולחן היתה איזו גבינה לבנה, רק מה, בצנצנת
שאלתי למה הגבינה בצנצנת
אמרו לי - זאת גבינה מהקיבוץ של סבא וסבתא!
ואמא שלהם אמרה לי - זאת גבינה 9% רגילה. באמת מהקיבוץ אבל רגילה לגמרי.תנובה. כשהם אצל סבא וסבתא הם אוכלים אותה כמו משוגעים...

הכתבה הזאת הזכירה לי את הארוע הזה.
אני באמת חייבת לברר עם זה עבד...
(אני מנחשת שלא)

אני מאמינה שזה הכל עניין של הקשר.
התפאורה והאוירה חשובים לא פחות מהתוכן.
הרי בטיולים בחול אנחנו אוכלים את כל הגבינות המקומיות המסריחות הנפלאות
ואז חוזרים הביתה עם ערימה של גבינות כאלה
מאושרים מהאוצר שיש לנו
ואחרי חצי שנה מפנים את גופותיהן מהמקרר.
בארץ אין לזה את אותו הטעם...

ובביקור אצל אמא שלי, אני אוכלת משהו שהיא הכינה. ונהנית נורא. טעים!
והיא אומרת - לארוז לך הביתה?
ואני חושבת שניה ואומרת - לא, אין סיכוי שאני אוכל את זה. חבל...

זה לא עובד עלינו, אז למה שעליהם זה יעבוד?

בוודאי!

אצלינו, בגלל שיש בבית די הרבה אוכל מהסבתות (אחת שמביאה אוכל בתקופות שאנחנו לא מגיעים לבשל, ושניה שמביאה אוכל תמיד), ה"הקשר" של "אוכל של סבתא" הוא אצלינו בבית, אז הדברים כן נאכלים ע"י הילדים (אבל לא תמיד על ידינו (-; )

אצלנו זה עובד בגדול. יש מאכלים בודדים שהסבתות מכינות אצלם וזה מגיע אלינו הביתה ונאכל יופי טופי.

בסקוטלנד אכלתי - התאמינו? דג מעושן.
בגבולות ישראל המאכל הזה לא מתקרב אלי בכלל.

מסתבר שעיקרון חוסר-הרצף במאכלים תופס לא רק במרחב אלא גם בזמן, שנאמר: קציצות סלק של סבתא שלי לעולם יהיו הכי טעימות בליל הסדר, ובינוניות לחלוטין בשאר ימות השנה. אין לי מושג למה.

לא בטוחה שזה הדף המתאים אבל הכותרת נראתה לי מתאימה.

נבו אוכל מוזר. יש לו בחירות מזון שאני לא תמיד מצליחה להשלים איתן (לא שיש לי ברירה).
אם הייתי מאפשרת לו הוא היה חי על פירות. בצחוק אנחנו קוראים לו בבית 'עטלף הפירות' עוד לא ראיתי פרי שהוא סרב לאכול ובכמויות.
אבל קשה לי לקבל את הרעיון שהילד יגדל רק על פירות ולכן אני טורחת לשווק גם מאכלים אחרים. לשימחתי הפולנית הוא שמח לאכול גם שניצל (לפעמים) ותירס.
בעיקרון הוא צימחוני למדי מטיבעו. תמיד יעדיף פסטה על פני בשר, וירקות ופירות בכל מצב על פני כל דבר אחר.
השאלה היא האם ילדים יכולים לחיות על פירות וירקות בלי להינזק?
לא בא לי לריב איתו על אוכל ואני לא נלחצת מאי צריכת מוצרי החלב שלו אבל אם הוא צימחוני אני משערת שאני אצטרך לבנות לו תפריט שיענה על כל הצרכים שלו ואין לי מושג מאיפה להתחיל.

בקיצור:
האם יש ספר שעוסק בנושא ויכול להסביר לי את העקרונות של הכלכלה הצימחונית?
האם לעוד מישהו יש ילד כזה?

בקי,
שמעתי פעם שצרוף של קטניות וחיטה (כמו פיתה עם חומוס, למשל) מכיל את כל חומצות האמינו הנחוצות.
לגבי מרכיבים אחרים שיש רק במאכלים מן החי (ויטמין B12, למשל) אינני יודעת. האם הוא אוכל ביצים? דגים?

אגב,
איך משיגים ילד שאוכל פירות וירקות מרצונו הטוב?!

נכון
אני מכינה אורז מלא עם פולי סויה. זה מאכל אהוב מאד על כולנו ונבו אוהב אותו במיוחד. אני לא מבינה גדולה אבל אני יודעת שזה נותן חלבון שלם. (או משו שנשמע בערך ככה)
ביצים הוא אוכל לפעמים ורק את הצהוב (זה דווקא טוב) ודגים הוא מחבב אבל זה לא ממש מאכל יומיומי.
וכמו שאת רואה גם כשמשיגים ילד כזה הגנים הפולניים שלנו מוצאים על מה להתלונן.

לפחות הוא אוכל...
הבכור שלי לא משהו באוכל. רזה מאוד. מוכן לוותר על אוכל בשביל משחקים, ציורים, חברים.
יום אופייני: בבוקר יוגורט, לחם עם שוקולד חרובים. בביה"ס: קורנפלקס יבש, לחם עם ירקות+גבנ"צ+פסטרמה, בצהריים לפעמים הוא לא אוכל ולפעמים זה חתיכה קטנה של עוף או פתיתים/אורז. אחה"צ פרי ובערב חביתה עם ירקות או כלום. לפעמים עוד יוגורט. כמעט ללא גלידות/חטיפים/ממתקים. הקורנפלקס משתנה מלא בריא לגמרי לברנפלקס מלא.
פתאום אחרי שכתבתי, זה נשמע קצת יותר טוב.

זהו, רציתי לשאול על מה התלונות דווקא נראה לי שהוא אוכל יופי.

האמת, כמו שכתבתי, אחרי שזה היה על הנייר, זה נראה הרבה יותר טוב.
התקשרתי לידידה דיאטנית והקראתי לה. היא אמרה שזה נשמע בסדר. כשהגענו לחלק של השתיה, נדלקה נורה אדומה. יש אצלנו מיץ ויטמינצ'יק באופן כמעט שוטף. לבית הספר הוא הולך עם בקבוק מים, אבל בבית הוא שותה 2-3 כוסות מיץ. זה 600 קק"ל ביום, ריקות, ללא ערך תזונתי.
הוחלט להעיף את הויטמינצ'יק מהבית (אני מכורה, ויהיה גם לי קשה) ולעשות רישום במשך שבועיים. רוב הילדים, לדבריה, מתאזנים בשבוע.
אחרי שבועיים נדבר שוב.

זה בכל זאת עדיף מקוקה-קולה לא? פחות מזיק מקוקה-קולה, נכון? או ממיץ פטל רגיל.

גלידה אריה בחוף השרון בהרצליה - הכי טעימה אחרי הים אבל פעם ניסינו לקחת הביתה וזה היה סתם גלידה במקפיא.
לגבי מיץ, מה דעתכם על סיידר טיבעי מדולל (או סיידר הגליל מרכז) נדמה לי שזה לא מכיל סוכר. ברור שמיים עדיפים אבל איך דוחפים לבת 3 איזה 5 כוסות מים ביום?

אני עושה ניסוי.
העברתי את האחריות על תזונה נכונה לילדים עצמם.
הם אלו שמבקשים מה הם רוצים לאכול וצריכים גם לאזן את ארוחותיהם.
כמו כן העברתי אליהם גם את האחריות על כל נושא הממתקים.
אנחנו מדברים הרבה על אוכל, תפקידיו, תכונותיו ומבנהו. ועל היתרונות והנזקים של מזונות אלו ואחרים.

נבו לדוגמא לא צריך לשתות חלב או לצרוך חלב פרה כי זה גורם לו כאבי בטן. הוא יודע את זה. הוא לוקח אחריות על זה. שמעתי אותו מסביר לאנשים מבוגרים למה הוא לא רוצה שוקו, או גלידה... למה לא למרוח לו גבינה לבנה על הלחם אלא טחינה..
היום בקייטנה הכינו איתם עוגת שכבות: בסקוויטים וקרם. נבו רצה לטעום אבל הגננת סיפרה שהוא לקח חתיכה ממש קטנטונת - רק בשביל הטעם. זו היתה ההחלטה שלו.
איתמר לעומת זאת חייב לאכול מאכלים עשירים מאד קלורית והוא יודע את זה. הוא מקפיד לאכול מאכלים שמנים למרות שהוא לא ממש מת עליהם כמו ג'חנון או כבד עוף. הוא מסביר לי שהוא לא כל כך אוהב את זה אבל הוא אוכל כי זה בריא לו. אני רואה אותו עושה את החשבון היומי שלו ומתגבר את האוכל שלו אם צריך.

אנחנו אוכלים בבית אוכל בריא, צמחוני ברובו אורגני אם מתאפשר. מאז ששינינו את הכלכלה לטובת כלכלה בריאה יותר הילדים הפסיקו לבקש ג'אנק.השינוי לוווה בהסברים רבים אבל הקלילות שבה הוא התקבל מפתיעה אותי כל פעם מחדש.

הבת שלי בת כמעט שנה וארבעה שינתה לאחרונה את הרגלי האכילה שלה בצורה משמעותית. בעבר מאוד אהבה לאכול והיתה יושבת הרבה זמן ואוכלת וגם אכלה מגוון של מאכלים והיתה לה נכונות להתנסויות חדשות באוכל.
כרגע בחודש האחרון המצב פחות או יותר הפוך. היא לא יושבת כמעט בכלל ואם אז רק עליי או במקרה הטוב על אבא או מבוגר אחר שנמצא מסביב לשולחן היא אוכלת מעט מאוד ומסתובבת המון תוך כדי האוכל. היא כמעט ולא מוכנה לטעום דברים חדשים וגם דברים שכבר אכלה, הפסיקה.
היא ינקה עד לפני שלושה חודשים באופן חלקי וכרגע היא מבקשת כמה פעמים ביום בקבוק. עד שהתחיל השינוי באוכל היתה אוכלת ארבעה בקבוקים ביממה. עכשיו יוצא לפעמים יותר. בהתחלה קישרתי את זה לעובדה שהתחילה ללכת וחשבתי שהיא פשוט עסוקה מדיי בלימוד הזה ולא פנויה לאוכל, אבל עכשיו היא כבר כמה זמן הולכת בצורה שוטפת ויציבה ולא חזרה לאכול.
למה הפסקתי להניק?
מאז הלידה התזונה שלה היתה משולבת הנקה + בקבוק פורמולה אחד ביום (הסיבות מפורטות בדף סיפור ההנקה של חוה ) כשהיא היתה בת עשרה חודשים פתחתי את הפעוטון והייתי במצב מאוד רגיש מול ההורים האחרים שבחנו אותי על היחס שלי כלפיה לעומת היחס לילדים האחרים ולכן החלטתי שבשעות של הפעוטון היא לא תינק אלא תקבל בקבוק. הסידור הזה החזיק מעמד בערך חודשים ואחר כך אני מניחה שגם בגלל מיעוט ההנקות וגם בגלל לחצים שהייתי נתונה בהם, ירדה לי כמות החלב והפסקתי להניק. היא כבר הייתה מעל גיל שנה אז ובצער נפרדתי מההנקה. לה זה לא הפריע. לא היו בכלל מצבים שהיא ביקשה ציצי ולא קיבלה היא הפסיקה לבקש. אשמח לשמוע תובנות ורעיונות בנושא. תודה.

אני לא בטוחה שזה קשור לתזונה.
הקטנה שלי עכשיו בתקופה צמודת-אמא לגמרי.
למשל - בזמן האוכל היא מתעקשת לשבת עלי (כלומר - איפה שנמצאת בדרך כלל הצלחת שלי

).
ייתכן שזו תקופה שתעבור.
אפשרות אחרת שאני מעלה בדעתי היא חוסר תאבון בגלל מחסור בברזל או בויטמינים. אולי כשאי להתיעץ עם רופא.

שליחה על ידי חוה_ש* » 07 מרץ 2005, 09:42

עידכון: היא היתה חולה שבוע ואז חזרה לאכול כמו שהיתה אוכלת לפני השינוי. יושבת ואוכלת, מסכימה לטעום דברים חדשים - השבוע התאהבה בפלפל אדום, כיף

שלום רב! בתי בת ה5 כבר שנתיים וחצי לא מוכנה לאכול אף פרי ואף ירק חוץ מתפו"א ואולי גם מרק דלעת טחון. זה ממש משגע אותי. אנחנו מחכים שזה יעבור מעצמו ולא קורה כלום. הסברנו לה שחשוב לאכול מגוון אך היא בשלה. חוץ מזה היא אוכלת פחממות וחלבונים מסוגים שונים. בחודשים האחרונים היתה לוקחת לגן סדויץ לחם אחיד (לחם מחיטה מלאה היא כבר לא רוצה) עם קטשופ וגבינה צהובה. לאחרונה זה נמאס עליה והיא מוכנה רק סנדויץ עם קטשופ וביצת עין. ללא פרי כמובן. נמאס לי!!!! רוצה לתת לה סנדויץ עם חומוס, גבינה ומש שיש במקרר. היא פשוט מסובבת אותנו על האצבע הקטנה שלה.

שליחה על ידי אור* » 21 יוני 2005, 01:42

בתי בת 8 כמעט, מאוד רזה ולא אוכלת כמעט כלום
אני מחפשת עיצות ורעיונות איך לעודד אותה לאכול- ולאכול דברים בריאים
אין לנו בבית חטיפים ואוכל מוכן כמו טבעול למשל או קורנפלקס ודווקא מהדברים האלה היא מתלהבת אצל חברים.
אני משקיעה כל יום בהכנת אוכל ביתי ולרב היא אוכלת מעט מאוד
האם לדעתכם עדיף לתת לה ג'אנק העיקר שתאכל?

לדעתי כן, ולהפסיק לדבר איתה על האוכל לגמרי.
אולי תתני לה כסף ושתלך לסופרמרקט לקנות מה שהיא רוצה לאכול?
אחרי חודש של ממתקים וגא'נק היא תירגע, ותתחיל לבקש אוכל של אמא.

הימנעות מאוכל קשורה גם לניסיון להשיג שליטה על חיים שהיא חווה כחסרי שליטה, או מול מבוגר משתלט.
תני לה שליטה מלאה על מה שהיא אוכלת, ועל עוד דברים בחיים שלה.
אל תדאגי לבריאות - היא לא תאכל ג'אנק לנצח, אם בבית היא תראה דוגמה של מבוגרים שאוכלים בריא.

שליחה על ידי אור* » 23 יוני 2005, 10:39

אני לא בטוחה לגבי הג'אנק אם מה שאת אומרת היה נכון- שזה נמאס וחוזרים לאוכל בריא אז כל החברות שמייצרות את זה היו נעלמות מזמן
ממה שאני רואה אצל כמה משפחות מסביב זה דווקא שמתרגלים ומתמכרים לזה ורוצים לאכול רק את זה- הרי זה באמת יותר טעים מאוכל בריא
אני מכירה ילדים שלא מכניסים לפה שום דבר שבא במצבו הטבעי

לגבי הפסקת הדיבורים על אוכל- אני יודעת שזה נכון אבל נורא קשה לי לא להגיד כלום שאני רואה אותה בארוחת צהריים, למשל כשיש עוד חברה, וההיא גומרת את כל הצלחת ואילו הבת שלי
לוקחת שני ביסים ואומרת זהו- ונותנת לחברה את השאר- (והיא בולעת בשמחה גם את זה) או קמה בבקר ולא רוצה כלום לאכול
ואני לא מגזימה. גם את האוכל מבית הספר היא לעיתים קרובות מחזירה
אולי חוסר התיאבון שלה קשור לבעייה בריאותית כלשהי ...

מדי בוקר אחרי שאנחנו קמות, אני מצליחה לאכול בשקט ארוחת בוקר מול המחשב בזמן שהיא משחקת עם צעצועיה
איך, איך את מצליחה? לי בכל אופן אין שום סיכוי לאכול בנחת ליד הקטנצ'יק.
הוא כל הזמן יושיט ידיים ויפריע. יכניס לפה ויוציא, יזרוק, ישפוך , כך שארוחה במחיצתו
פשוט נהיית סיוט.
כן כן ניסיתי להושיב אותו יפה מול השולחן עם צלחת משלו. נתתי לו לבחור מה שהוא רוצה אבל בכל זאת הוא יעשה בלאגן בשולחן.
הגעתי למצב כזה שאני מחכה שהוא ילך לישון ואז אוכלת.
אם יש לך פתרון של קסם, אשמח לשמוע.

קראתי מה שכתבת ומאוד אהבתי.
יש לי עוד כמה שאלות אבל יותר מאוחר אכנס ואשאל.
בכל זאת שאלה קטנה לסיום, אני רוצה לקרוא את הדף התרכזות בילד, אבל השאלה
היא עד איזה גיל או על איזה גיל מדובר? והאם לא מאוחר מדי בשבילי?

_לי בכל אופן אין שום סיכוי לאכול בנחת ליד הקטנצ'יק.
הוא כל הזמן יושיט ידיים ויפריע. יכניס לפה ויוציא, יזרוק, ישפוך , כך שארוחה במחיצתו
פשוט נהיית סיוט._
אני נותנת לבת שלי לעשות מה שהיא רוצה עם האוכל. נותנת לה להסתובב איתו בבית, לשפוך על הרצפה ולשחק איתו, - מה שהיא רוצה (טוב יש תחומים שהם מחוץ לתחום כמו ספה, אבל הרצפה - שלה). לשמחתי יש לנו כלב שדואג לאסוף הכל מרצפה, וגם את מה שלא, אני בכיף מנקה אח"כ. זה פשוט נראה לי יותר קל מאשר להיאבק בזה, או לנסות לשמור על הכל נקי. הרי זה שלב שעובר ובינתיים גם לה מאוד כיף.
את כסא האוכל זנחנו מזמן. היא לא אוהבת אותו. אבל אם בנך יושב ליד שולחן ואוכל, אז בעצם הבלאגן שלו יצומצם רק לאזור אחד. זה משהו שתוכלי לחיות איתו?

עד איזה גיל או על איזה גיל מדובר?
הרעיון של אי התרכזות בילד עוסק בעיקר בשלב הראשון לחיים, כמשהו בסיסי בדינמיקה בין ההורה לתינוק. אבל נראה לי שאפשר לאמץ כמה דברים מהתפישה גם אחר כך.
בשתי מילים מה שעולה לי לראש:
הבסיס הוא שהילד צמוד במנשא לאם (בעיקר) אך היא עוסקת בענייניה. בגלל שהוא צמוד לאם, יש מגע תמידי, חום קרבה ואהבה כל הזמן. לכן אין שום צורך בכך שהאם תפנה את תשומת ליבה אליו בשיחה, שירה, דקלום וכו'. התינוק מצדו, רגוע ושליו ויש לו זמן להתבונן במעשי המבוגרים וללמוד על העולם.
זה הרעיון הבסיסי בשלב התינוקות.
אם לקחת משהו מזה לגילאים יותר גדולים, את יכולה אולי לבדוק עם עצמך כמה את מפעילה את ילדייך. כמה את על תקן צוות הווי ובידור. כי האלטרנטיבה היא להיות נוכחת וזמינה להם לכל דבר ועניין מצד אחד, ומצד שני לעסוק בענייניך בקרבתם. כך, הם יכולים להצטרף - בישול, כביסות וכו' - או שהם יבחרו לעסוק בענייניהם. כמובן שכל זה לא בא על חשבון זמן שבו קוראים סיפור יחד או רוקדים או שרים פתאום. פשוט מפסיקים לעשות את זה כל הזמן. משנים מינונים למשהו שנותן מרחב לכל, בהתאם למה שיתאים לכם.
בכל מקרה, איני יודעת מה קורה גם כך אצלכם, אולי כבר היום הזמן המשותף שלכם נראה כך.
אם זה משהו שכן רלוונטי לך, את יכולה לנסות לעשות זאת באופן הדרגתי ועדין, ולראות איך זה מרגיש לכולם.

ובכל מקרה כדאי באמת לקרוא את הדף. אני לא זוכרת כרגע על איזה שלבים מדובר שם, אבל כדאי לעבור, אולי יהיו שם עצות מועילות.
מקווה שעזרתי.

אפרסקים,
תודה על התשובה המפורטת.
זה בערך מה שקורה אצלנו בבית עכשיו.
אכתוב לך שוב במפורט יותר מאוחר.

כעיקרון אין לי בעיה שהוא יסתובב עם האוכל ויעשה את כל מה שתארת למעלה,
השאלה היא עד מתי? עד איזה גיל? הרי באיזשהו שלב הוא יצטרך ללמוד לשבת
יפה בשולחן ולאכול יפה.{כדי לא לעשות בושות לאבא ואמא כשיוצאים לאיזה מקום עם אנשים אחרים.

].

עירית_לוי

מרשה לעצמי להתפרץ לשיחה שלכן

_השאלה היא עד מתי? עד איזה גיל? הרי באיזשהו שלב הוא יצטרך ללמוד לשבת
יפה בשולחן ולאכול יפה_

שלוש נקודות, ממש בקיצור:

אני מאמינה שילדים מאמצים הרגלים כאלה על ידי חיקוי. קצת סבלנות וזה יקרה. וככל שפחות תלחצי עליו, זה יקרה יותר מהר.

לניסיון לעצב את הילד על פי ראות עינינו יש מחיר. הוא לומד להיות צייתן, לרַצות אותנו, והוא הולך ומתרחק מעצמו, ממי שהוא. בנוסף, יש הבדל בהשלכות של להגיד לילד מה לא לעשות לעומת ללהגיד לילד מה כן לעשות.

אני רוצה להציע לשים כמה סימני שאלה במקום סימן קריאה אחרי המשפט הזה. האם זה טוב בשבילו או טוב בשבילך? למה זה חשוב לך? האם זה באמת חשוב לך?

כל מה שהיא אמרה. (כרגיל

).

רוצה טיפה להרחיב את
ילדים מאמצים הרגלים כאלה על ידי חיקוי.

גם בעיניי דוגמא אישית היא הדרך הנעימה ביותר - ואגב אולי גם האפקטיבית ביותר - ללימוד. הרי ילדינו מחקים אותנו כל הזמן. ולכן סביר להניח שהוא יאמץ את נימוסי השולחן שהוא רואה בבית בהמשך, ברגע שהוא יהיה בשל לזה. אל דאגה - זה יקרה!
ואם למחזר:
זה לא שהוא ישב בגיל שמונה עשרה בלשכת גיוס ויזרוק אוכל על החיילות...

עירית_לוי

ברגע שהוא יהיה בשל לזה

זה לא שהוא ישב בגיל שמונה עשרה בלשכת גיוס ויזרוק אוכל על החיילות...
או יאכל שם פיתה עם חומוס בעמידה ובפה פתוח

להגיד לילד מה לא לעשות לעומת ללהגיד לילד מה כן לעשות
אוי איזו נקודת מחשבה מדהימה.

זה לא שהוא ישב בגיל שמונה עשרה בלשכת גיוס ויזרוק אוכל על החיילות...
אפרסקים, אין עלייך, כמעט נחנקתי מהשתייה כשקראתי את זה.

אפרסקים, שוב אני מציקה לך.
מאז שנכנסתי לאתר אני מוצאת כל הזמן רעיונות נחמדים ומיישמת אותם.
כמו כן אני גם מוצאת הסתכלות אחרת על הילד ועל הצרכים שלו.
נתקלתי פה באתר בעניין של "לתת לילד לאכול מתי שהוא רעב ולא לפי שעון". זה נראה לי מאוד הגיוני, א ב ל מה עושים כשיש שלושה ילדים
וכל אחד רעב בשעה אחרת? אני פשוט לא מסוגלת להכין/לחמם/לשטוף 3 פעמים ארוחות צהריים וארוחות ערב. אז מה ה"חוק" הזה תקף רק כשיש ילד אחד? מה העניין? מבקשת הסבר/עצה/רעיון.

יודעת שיש לך רק פיצקלה אחת, אבל בטוחה שתמצאי לי תשובה.

_נתקלתי פה באתר בעניין של "לתת לילד לאכול מתי שהוא רעב ולא לפי שעון". זה נראה לי מאוד הגיוני, א ב ל מה עושים כשיש שלושה ילדים
וכל אחד רעב בשעה אחרת? אני פשוט לא מסוגלת להכין/לחמם/לשטוף 3 פעמים ארוחות צהריים וארוחות ערב._

אהלן אמא לשלושה

אני לא כל כך זוכרת, בני כמה הילדים שלך? נדמה לי שיש כבר שניים די גדולים, לא?
אני שואלת כי נדמה לי - אני חושבת בקול רם איתך - שיש דברים שהם יכולים לעשות כבר לבד.

תגידי לי איך זה נשמע לך:
את מכינה שלוש ארוחות ביום - בזמנים שנוח ומתאים לך ונשמע לך סביר והגיוני למשפחה.
שמה על השולחן כלי אוכל לכולם ואת הסירים, התבניות והמגשים עם האוכל.
מזמינה את כולם לארוחה. מי שרוצה - בא. מי שלא - לא.
כל אחד לוקח מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה.
מסתיימת הארוחה. מפנה שוטפת. שאריות למקרר.

מי שרעב אחרי שעה - אם זה מהגדולים יותר: יחמם לעצמו? ילמד לחמם לעצמו?
אולי מראש להשאיר את זה במקרר במדפים שקל להגיע אליהם, בכלים שקל להתמודד איתם, כך שהילדים יוכלו לגשת לאוכל עצמאית?

ובנוסף:
להשאיר חטיפים בריאים זמינים: ירקות חתוכים - מקלות עם איזה מטבל, פירות שטופים על השולחן, וכו' - גילה נתנה רשימה ארוכה ומצוינת בדף ההוא...

איך זה נשמע לך?

אפרסקים, תודה על התשובה.
נשמע רעיון נחמד. עכשיו חופש אז יהיה לי יותר קל ליישם אותו.
אנסה אותו בתחילת שבוע הבא ליומיים שלושה. נראה איך ילך.
אעדכן אותך בהתפתחות העניינים.
שוב תודה.

מי שרעב אחרי שעה - אם זה מהגדולים יותר: יחמם לעצמו? ילמד לחמם לעצמו?
רציתי רק טיפה לחדד את השורה הזו:
כמובן שהיותך נוכחת בבית לצידם (כמו שדברנו בנושא ה-אי מרכוז הילד) מאפשרת להם לבקש עזרה, אם צריך, ולך להגיש אותה. אבל נראה לי שזה יהיה לכם נחמד לנסות ולגלות כמה עזרה צריך ממך - אם בכלל. אולי יתברר תוך כמה ימים שמסתדרים בלעדייך - וזה גם מוצא חן בעיניי הילדים העצמאות הזו. לכי תדעי. הרפתקאה.

אה, מדברים על ילדים שאוכלים כל שעה? מותר להצטרף?
את מכירה את המושג "טרמיטים"? בטח שלא. זה בעלי המציא.
ברגע שאמא מתישבת לאכול, כולם באים ורוצים גם. לדעתי, אם תעשי מה שאפרסקי ם הציעה, הם פשוט יאכלו טוב בארוחות. אבל - בלי לחץ.
דיאלוג רגיל:
אמא גילה: האוכל מוכן, מי רוצה לאכול?

שתיקה.

א.ג.: לשים לכם צלחות?

שתיקה.

אני יושבת (ברור ששמתי להם צלחות. אני משוגעת, שיקימו אותי עוד דקה?

)

אני לא רעבה. אם הגוף שלי יגיד לי שהוא רעב, אני אבוא.

אחרי חצי דקה: 3 ילדים סביבי, רבים על המקומות ועל מי מקבל קודם

אפרסקים, שוב תודה על העידוד להמשיך לשאול.
הילדים הגדולים שלי 6 ו 8 מאוד עצמאיים.
הם מכינים לבד שוקו, מחממים במיקרו לבדם וגם דואגים לקטנצ'יק 2.5 כשאני ישנה, אז מבחינה הזאת אין בעיה.
מעניין אותי לדעת איך הם יגיבו כשאומר להם, האוכל במקרר תחממו ותאכלו. הם בטח יהיו בהלם, אבל אחרי שהוא יעבור הם יחממו ויאכלו.

בזמן האחרון אני תוהה לגבי הרגלי אוכל אצל פעוטות.
למשל האם הסחת דעת (קלה) הינה טובה על מנת שהילד יאכל? הסבתא מסיחה את דעתו בכל מיני דרכים למשל: לראות תמונות תוך כדי הארוחה, לשחק תוך כדי הארוחה וגם ה"אווירון" שכולנו מכירים.
כמובן שכאשר אינו רעב כלל הוא יסרב גם אם הסבתא תעשה עמידת ידיים, אבל אם היא לא היתה עושה את כל הנ"ל הוא היה אוכל הרבה פחות בכל ארוחה.
חוץ מעניין ההרגלים הללו (שאני תוהה האם לא יפגעו בו), אני לפעמים חושבת שאולי הוא אוכל יותר ממה שהוא צריך.

אבל אולי הסחות הדעת הן לא הסחות דעת בעצם?! אולי הן רק עוזרות לילד לשבת קצת יותר זמן ולאכול. או להסתובב ולאכול.
הרי כמה הם יכולים לשבת ולאכול...

מה אתם חושבים בעניין???

אפרסקים, מעדכנת אותך בקשר לאוכל.
כשהודעתי להם בפעם הראשונה שהאוכל מוכן, הילדה ענתה: "אני לא רעבה". אמרתי לי בסדר, כשתהיה רעבה תודיעי לי.
היא נכנסה להלם קל, אחרי חצי שעה בערך היא הודיעה לי שהיא רעבה,
הייתי פנויה באותו הרגע אז חיממתי לה והיא אכלה בכיף ובשקט.

עכשיו כשאני מודיעה שהאוכל מוכן, תמיד יהיה משהוא שלא יהיה רעב,
אני שוב אומרת להם להודיע לי שהם רעבים.
בדרך כלל 5 דקות אחרי שהראשון אוכל, כולם מצטרפים.
כיף לי בלי כל המלחמות, נקווה שימשיך כך.
תודה.

כיף לי בלי כל המלחמות
איזה כיף לשמוע!!!
כל הכבוד לך!

שאלה מעולה. אני תוהה לגבי זה בגלל בני (בן שנה וקצת). מחכה בקוצר רוח לתשובות. מה שכן, ראיתי בדף אחר איזו התייחסות מעניינת ומורכבת לנושא, רק לא מוצאת אתזה שוב.

אולי מישהו יכול לתת לי עצה בנושא קצת מוזר - בני, בן החמש, מתבייש לאכול בחברת ילדים אחרים. בגן שלו מחלקים ארוחת בוקר וארוחת צהריים. בשתי הארוחות הוא פורש לפינה. ההסבר היחיד שהצלחתי לחץ מפיו הוא: "אני מתבייש ולא יודע ממה". הוא נמצא עד 3:30 ללא אוכל (מלבד מה דבר מה שהוא אוכל בבוקר לפני היציאה מהבית). אין לי כרגע חשש בנוגע להתפתחות שלו - הוא משלים באכילה בריאה אחרי שעות הגן, אבל אני תוהה על התופעה. אני רוצה לציין שהוא הולך בשמחה לגן והגננת אומרת שהוא ילד חברותי ביותר. ביקשתי ממנה להניח לו בנושא האוכל, וגם אני איני עושה מזה עניין. אבל בכל זאת, מישהו שמע על תופעה כזו?

בשעות אחר הצהריים,כשהוא נמצא בחברה שאינה הגן שלו הוא גם מתבייש לאכול.?

כשאני חושבת על זה, בעצם מעולם לא ראיתי אותו יושב בצורה מסודרת ליד השולחן כאשר יש אורחים. הדבר אינו בולט במיוחד, כי איננו מצפים מילדים בגילו לשבת לסעודה, הם תמיד מוצאים תעסוקות אחרות בזמן האוכל, במיוחד כאשר יש אורחים עם ילדים. אני זוכרת מקרה בעבר, כאשר באנו לבקר את אמי בשעת הצהריים והיו שם אחיינים שלי שישבו ואכלו בהנאה ממעדניה של סבתא (שגם בני מאוהב בהם), הוא פרש לחדר המשחקים ולאחר הפצרותיה של אימי אכל שם בנפרד את האוכל האהוב עליו. התנהגותו אז נראתה באופן ברור כגילוי של ביישנות וחרדה מסוימת מבני הדודים הרעשנים שלו שהם גם יותר מבוגרים ממנו.

מה שעולה לי בראש זה שאולי הוא חווה משהו לא נעים בזמן ארוחה עם ילדים אחרים וזה סגר אותו...זה היה כך מאז ומעולם??

חיפשתי דף מהסוג הזה, ציפיתי למצוא רבי שיח קולחים ואינסופיים עם שפע עצות...
מישהו יודע אם יש דפים נוספים שעוסקים בצער האכלת ילדים?

ובכן, אני מתכבדת לשפוך את הלב.
הנסיך בן הארבע עוד מעט עושה לי חיים קשים בכל הקשור באוכל. הוא מאוד אוהב מאכלי בצק. היום, למשל, הוא אכל:
א. בוקר בגן - לחם לבן עם גבינה, חתיכונת פרי.
א. צהריים בגן - "נגיסי עוף", פסטה (לבנה כמובן), שעועית ירוקה, גמבה.
אחה"צ - ביסקוויט מחיטה מלאה, אפרסק.
א. ערב - לבן של ביצה, סלט, פסטה (מלאה) ברוטב רסק עגבניות שאבא הכין. סירב בתוקף לאורז (מלא).

בגן התזונה שלהם כוללת בעיקר בעיקר מוצרי בצק לבן. וגם בבית הוא רוצה מאכלי בצק.
פעם בשבוע הם מקבלים בגן אורז עם שעועית. הוא אומר שהוא אוהב את זה. אבל הוא לא מסכים בשום אופן לאכול את זה בבית, אפילו אם אני מכינה כמו בגן. ובכלל, הוא מסרב כמעט לכל דבר בבית. זה מייאש.

אני מבלה המון זמן בנסיונות שידול ושיכנוע. נמאס לי.

אני רוצה להוסיף: בגן, לצד ההאבסה בבצק לבן, מגישים גם יופי של דברים כמו: מגוון סלטים, ירקות מבושלים. דברים שבבית הוא לא מסכים אפילו להסתכל עליהם.

אבל בשנה הבאה הוא לא יאכל צהריים בגן. ואני נגנבת מלדמיין מה יהיה. שנינו נשגע כל יום אחד את השני.

פשוט מאוד : תגישי לשולחן מה שאת מכינה לעצמכם, יאכל : טוב, לא יאכל : יישאר רעב.
תגישי דברים שאת יודעת שהם טובים ושהוא יכול לאכול (לא משהו שברור לך שעושה לו רע כמו למשל בתי שירקות רכים מבושלים גורמים לה ממש להקיא).

את יכולה גם לעשות היכרות בבית עם דגנים אחרים, כמו קינואה או כוסמת.
אפשר גם "להכניס לפעילות" בורגול וקוסקוס מחיטה מלאה. ילדים בד|כ מתים על זה ולשלב עם זה עדשים אדומים שהם מאד נימוחים ובעלי טעם עדין.

מארגון "בטרם" נמסר: אין לתת בייגלה לילד מתחת לגיל 5

כן, זו לא בדיחה, הנה הכתבה .

בטרם נאכיל את הילדים בשייק פירות עד גיל 5...
יש גם תגובות משעשעות של הקוראים, כולל פניה נרגשת ל"תומכי הבייגלה" !...

לבטרם הייתי אומר (הייתי כי אפ'חד לא שאל אותי):

בטרם אתם משניזים לנו איזו הנחיה חמורה הישר מהשרוול, קחו אוויר ותספרו עד 10.

האם זה נורמלי כאשר ילדה בת 7 אוכלת אז כל העולם אוכל יחד איתה?
השיער, הבגדים, כל הפרצוף מרוח, הרצפה השולחן כאשר היא מסיימת לאכול כל השטח נראה לאחר מלחמה.

עירית_לוי

ב"באופן" את מחפשת תשובות ל"מה זה נורמלי"?

וברצינות ?
התשובה על מה נחשב "נורמלי" היא מאוד סובייקטיבית.

אני חושבת שהשאלה שכדאי לשאול כאן (וכמובן תראי אם זה מדבר אלייך) היא לא אם זה "כן נורמלי" או "לא נורמלי" - אלא מה יהיה הכי טוב והכי נכון לעשות, גם עבורה וגם עבורך במצב הנתון הנוכחי. במילים אחרות, כיצד ניתן ליצור מצב בו שתיכן תצאו מרוצות, שמחות, ולא מתוסכלות אחרי כל ארוחה.

1. עבור עצמך ?
קודם כל תסתכלי לראות ? היכן ומה בדיוק קשה לך?
אני זורקת כמה אופציות שעולות לי:

האם הקושי העיקרי הוא עם ההתעסקות המרובה בניקיון (שלה, של הבגדים, של השולחן והרצפה)?
האם תגובות הסביבה למצב ה"לא נורמלי" הן אלו שמקשות עלייך?
או שמה שמפריע לך זו המחשבה שחולפת לך בראש שאומרת לך "זה לא אמור להיות ככה" או "ילדה בגילה כבר לא אמורה ללכלכך ככה"?

או משהו אחר אם עולה לך.

לאחר שתזהי את המקור לקושי אפשר יהיה לחשוב על רעיונות להקל עלייך.
הכוונה היא גם רעיונות לדברים פרקטיים שתוכלי לעשות, וגם לדברים שנוגעים לנקודת המבט ולהתייחסות שלך לעניין.

2. עבור בתך -
בלי קשר לדרך שבה תבחרי בסופו של דבר לפעול (ושתלויה, כאמור, במקור הקושי שלך) כדאי לשים לב להתייחסות שלך אליה ולהשלכות שלה.
שני מצבים שכדאי להימנע מהם, לדעתי:

מצב בו היא מנסה לרַצות אותך כדי שלא תכעסי וכדי שאת תהיי מרוצה.
מצב בו היא מרגישה שמי שהיא ואיך שהיא - זה לא בסדר. שיש משהו בה שצריך לתקן, שהיא צריכה להשתפר, ושאמא שלה היתה מעדיפה שהיא תהיה אחרת, כמו כל הילדים בגילה או כמו אחיה הגדול. בקיצור - נורמלית

נקודה נוספת:
במקרים כאלה מקלה עלי ההבחנה בין תחום האחריות שלי לזה של בתי (ראי את הדף אחריות ההורה מול אחריות הילד). את יכולה לנסות ולהפריד בין הדברים בסיטואציה הזאת שהם עניינה בלבד, לבין אלה שנוגעים גם לך (וכמובן שכל הורה מציב את הגבול בין תחומי האחריות במקום שנכון עבורו).

למשל אם היא מתלכלכת, אם הגוף שלה מתלכלך ? זה עניינה בלבד. זה הגוף שלה. ככה אני רואה את זה. לעומת זאת, אם אחרי האוכל היא ניגשת לספה או לכל רהיט אחר בבית כאשר היא מרוחה באוכל, ולך לא מתאים שהספה שלכם, של המשפחה, תתלכלך ? את מבקשת ממנה לרחוץ ידיים (ופנים ושיער ורגליים

) ולהחליף בגדים. כאן זה כבר נוגע לך.

זו דוגמא לצורך המחשת ההבחנה. אני לא יודעת אם היא רלוונטית לך. יכול להיות שאצלך העניין המרכזי הוא הניקוי של השולחן וסביבתו, או מה יגידו וכיוב'.
בכל אופן, יכול מאוד להיות שאם תבררי עם עצמך - בתחום האחריות של מי השאלה שלך נוגעת, שלך או שלה ? בעצם כך תתחילי לפתור את הדילמה בינך לבין עצמך.

מה דעתך? הכיוון הזה מדבר אלייך?

ב"באופן" את מחפשת תשובות ל"מה זה נורמלי"?
גרמת לי לצחוק בקול D-:

היכן ומה בדיוק קשה לך?
קשה לי עם כל הכתמים על הבגדים שלא יורדים גם עם החומרים הכי קשים.
וגם קשה לי כי:
"ילדה בגילה כבר לא אמורה ללכלכך ככה

למשל אם היא מתלכלכת, אם הגוף שלה מתלכלך ? זה עניינה בלבד.
מסכימה מאוד, חוץ מהקטע של השיער, כי אחר כך יש מלחמה אם כן לחפוף או לא לחפוף (אבל את זה פתרנו בכך שהיא אוספת את השיער לפני כל ארוחה).
מה דעתך? הכיוון הזה מדבר אלייך?
מדבר אליי אבל נראה לי שהפתרון היחידי לבעיית הבגדים הוא לגרום לה ללבוש חולצה פושטית, ומשום מה הרעיון הזה לא נראה לי.

עירית_לוי

אני רואה שני סוגים של דברים שאת יכולה לעשות על מנת להקל על עצמך:

לשנות דברים במציאות (כמו למשל לבקש ממנה לאסוף שיער לפני האוכל כדי שיתלכלך פחות, כפי שעשית).
לשנות את הדרך בה את תופסת את המציאות (כלומר להטיל ספק בפרדיגמות שלך).

1.
ראשית, תנסי להסתכל על כל הדברים שאפשר לשנות במציאות מבלי שאת או היא או מישהו אחר בבית ישלם על זה מחיר כבד מדי.

[כשאני מדברת על מחיר כבד אני מתכוונת ל (וכאן אני נותנת דוגמאות, לא טוענת שזהו בהכרח המצב אצלך) ?

למשל לכך שמישהי מכן, את או היא, תעשה משהו על מנת לרַצות את האחרת (נניח - היא משתדלת לא ללכלך רק כדי שאמא לא תכעס).
למשל למסרים שיפוטיים מקטינים ומחלישים כלפיה שעולים סביב הנושא הזה, מסרים שעשויים לחלחל גם אליה וגם אל האחים שלה ("אוי ויי, תראי אי את נראית!" מלווה במבט עייף/מאוכזב).
למשל לתחושות של כעס ותסכול שמצטברות אצלך בפנים (את חושבת לעצמך בלב בפעם המאה: "אין לי כוח לזה יותתתתר!!!").
למשל למסר שהופך אקט של כפייה עליה ללגיטימי ("את חופפת עכשיו ראש ולא מעניין אותי כלום!").

ועוד.]

אני מנסה לחשוב על דברים שאפשר לשנות (ובטח אפשר לעלות על עוד הרבה רעיונות יצירתיים. שווה להזמין לדף הזה עוד אנשים לסיעור מוחות).

במזג אוויר נעים אפשר לצאת לאכול בחצר, אפשר ללבוש במיוחד לפני האוכל בגדים פושטיים (אם מפריע לך שהיא כל הזמן תלבש בגדים כאלה כפי שציינת) ולקרוא להם "בגדי אוכל", אפשר להציע לה לקחת חלק בניקיון השולחן והרצפה אחרי הארוחה. זה הכיוון.

2.
יחד עם זה - לא הכל אפשר לשנות, לא תמיד בכל מצב אפשר ליישם את הכללים היצירתיים החדשים, או כאמור, יש דברים שאמנם אפשר לשנות אך יתלווה להם מחיר שאולי לא תרצי לשלם.

עבור המקרים הללו, שווה לשנות משהו בהתייחסות.
תסתכלי על שתי הפרדיגמות שלך:

ילדה בת 7 לא אמורה להתלכלך כל כך בזמן הארוחה.
בגדים אמורים להשאר ללא כתמים אחרי שמכבסים אותם.

האם את יכולה לראות שזוהי אמת אחת, ויתכן שיש אמיתות נוספות שאפשר לחיות איתן בשלום? ולא רק שאפשר לחיות איתן בשלום, אלא שאמיתות חלופיות עשויות לשחרר אותך מהתסכול הגדול, או בכלל מהתחושה שיש כאן בעיה?

אני רוצה להבהיר. אני לא באה ואומרת לך: "יאללה, תחשבי ההיפך ממה שאת מאמינה בו". אין לי כוונה להתווכח עם האמיתות שלך ובטח שלא להפוך אותן ללא לגיטימיות.

מה שכן אני מציעה זה:

לשים לידן סימן שאלה קטנטן, ולו לרגע, ולראות מה זה עושה לך מבחינת התחושה שלך.
לשקול את הרעיון שהתסכול והכעס אינם נובעים ישירות ממי שבתך היא, אלא מהמעמד הבלתי מעורער שאת מעניקה לפרדיגמות שלך (כלומר, שאת לא סובלת בגללה אלא בגלל משהו שהוא שלך).

מה את אומרת?

(אם מפריע לך שהיא כל הזמן תלבש בגדים כאלה כפי שציינת)
אה, פה לא הבנת אותי נכון, לא מוצא חן בעיניי הרעיון של בגדים פושטים כי המסר שיעבור אליה הוא קצת בעייתי, כאילו היא תינוקת שצריכה סינר כדי לשמור על ניקיון הבגדים ואני חוששת שהיא די תעלב מכל העניין.

(וכאן אני נותנת דוגמאות, לא טוענת שזהו בהכרח המצב אצלך)
לאור ההכרות הארוכה בינינו אני חושבת שאת יכולה להפסיק להתהלך על ביצים

לשנות את הדרך בה את תופסת את המציאות (כלומר להטיל ספק בפרדיגמות שלך).
או יופי, על זה אני מדברת זאת אומרת שאין שום בעיה עם ילדה בת 7 שמלכלכת את הבגדים שלה.
עם זה לעומת זאת:

בגדים אמורים להשאר ללא כתמים אחרי שמכבסים אותם
עדיין יש לי בעיה, כי כבר לא נשארו לה בגדים נקיים, כמעט אבל כמעט הכל עם כתמים, ואני לא מוכנה שהבת שלי תצא מהבית עם בגדים מוכתמים
זה פשוט מפריע לי מאוד.

מה את אומרת?

עירית_לוי

לא מוצא חן בעיניי הרעיון של בגדים פושטים כי המסר שיעבור אליה הוא קצת בעייתי, כאילו היא תינוקת שצריכה סינר כדי לשמור על ניקיון הבגדים ואני חוששת שהיא די תעלב מכל העניין.

אם את לא אוהבת את הרעיון אז אל תשתמשי בו. אפשר לנסות למצוא פתרונות אחרים.
יחד עם זאת, אם תציעי לה את זה בענייניות, בלי האווירה הנלווית של כמה היא "לא בסדר" או כמה כל המצב הזה הוא "לא בסדר", יש סיכוי שהיא תקבל את זה בענייניות בלי להעלב. אם לא תספקי לה סיבות להוסיף את הפרשנות של "היא תינוקת", יש סיכוי שהיא לא תביא את הפרשנות של "אני תינוקת". כמובן שאין אפשרות לשלוט באופן מוחלט בפרשנויות הפרטיות שלה, אבל שווה להסתכל על הפרשנויות וההֶקְשֵרים שאנחנו זורעים אצל הילדים שלנו אפילו בלי לשים לב.

אני חושבת שאת יכולה להפסיק להתהלך על ביצים
עזבי, מה 'כפת לך. תני לי להוכיח כמה אני רגישה

_בגדים אמורים להשאר ללא כתמים אחרי שמכבסים אותם
עדיין יש לי בעיה, כי כבר לא נשארו לה בגדים נקיים, כמעט אבל כמעט הכל עם כתמים, ואני לא מוכנה שהבת שלי תצא מהבית עם בגדים מוכתמים
זה פשוט מפריע לי מאוד._
אני מאוד מבינה את הקושי.
מבלי להפחית ממנו, אני מציעה להסתכל על שתי שאלות ולראות אם יפתח לך מהן משהו חדש:

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מבחינתך אם היא תצא מהבית עם בגדים מוכתמים? (זו שאלה שהעתקתי מהשיטה המופלאה - "העבודה" של ביירון קייטי - שבדיוק התחלתי ללמוד. שאלה ששווה להתעכב עליה).
נניח שלא תצליחי למצוא פיתרון יצירתי שישמור על הבגדים שלה נקיים. נניח שבסופו של דבר זה יעמוד זה מול זה, מה תעדיפי (או מה תעדיפי פחות): ילדה עם בגדים מוכתמים או מאבקים איתה בנושא האוכל? או - האם השגת המטרה של בגדים נקיים באמת שווה לך את כל מה שכרוך בזה?

יחד עם זאת, אם תציעי לה את זה בענייניות, בלי האווירה הנלווית של כמה היא "לא בסדר" או כמה כל המצב הזה הוא "לא בסדר", יש סיכוי שהיא תקבל את זה בענייניות בלי להעלב.
טוב, אני אנסה את זה

מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מבחינתך אם היא תצא מהבית עם בגדים מוכתמים?
קודם כל מבחינה חברתית, אין לך מושג כמה תחרותיות הן הבנות הקטנות האלו, הן מסתכלות על כל פרט ופרט ורוב הסיכויים שמישהיא תעליב אותה. (היא בעצמה מספרת לי על כל מיני בנות שבאות בצורה מוזנחת לביצפר).
נתקלתי במשפט הזה איפשהוא כאן באתר: "זה לא שישאלו מי זאת הילדה המוזנחת הזו? ישאלו מי זאת האמא של הילדה הזו?".
אני מאוד רגישה לדעה של החברה. P-:

מה תעדיפי (או מה תעדיפי פחות): ילדה עם בגדים מוכתמים או מאבקים איתה בנושא האוכל?
בשורה התחתונה כמובן שאעדיף בגדים מוכתמים.

עזבי, מה 'כפת לך. תני לי להוכיח כמה אני רגישה
D-:

עירית_לוי

א. לגבי הדברים שאפשר לשנות במציאות:

שאלה: האם גם לה מפריע ללכת לבית הספר עם בגדים מוכתמים, או שרק לך מפריע שהיא תלך ככה (כי את צופה את ההשלכות העתידיות של זה)?

אם לא מפריע לה, אז יופי, ומה שרציתי להציע אינו רלוונטי. כלומר, אני לא אומרת לרוץ ולשתול לה מעצורים מסוג "מה יגידו".
אם כן מפריע לה, אפשר למנֵף את זה ולבקש ממנה להצטרף אלייך במציאת פתרונות לשמירת הבגדים שלה נקיים (על מנת שתרגיש נוח להתהלך בהם). כמובן שכדאי ששיחה כזאת תהיה עניינית, חייכנית, ובעיקר לא שיפוטית.

ב. לגבי הדברים שאפשר לשנות בדרך בה את תופסת את המציאות:

_"זה לא שישאלו מי זאת הילדה המוזנחת הזו? ישאלו מי זאת האמא של הילדה הזו?".
אני מאוד רגישה לדעה של החברה._
הו, אני מאוד מבינה אותך

בעבודה שלי עם עצמי אני מתעסקת בדיוק בזה: בליצור חופש פנימי מ"מה יגידו" ותפיסה עצמית שאינה מושפעת מן החוץ.
עברתי שם כברת דרך מסויימת ויש לי עוד הרבה מה לעבור.

אני רוצה להציע שזה הנושא המהותי כאן ולאו דווקא "ילדים ואוכל".
נראה לי שמה שהופך את הסיטואציה של האוכל לכל כך טעונה עבורך זה החשש מ"מה יגידו", ולא ההתלכלכות עצמה.
כלומר הלכלוך הוא לא האישו. הוא מקום בו האישו בא לידי ביטוי, אבל מתחתיו מתחבא האישו האמיתי.

נסי לדמיין איך היתה נראית ארוחה סטנדרטית אצלכם אם היה לך חופש מ"מה יגידו" (אל תנסי כרגע להשתחרר מ"מה יגידו" כי זה יהיה להתנגד לזה בכוח, נסי רק לדמיין את החופש!)
כמה לחץ היה קיים שם (אם בכלל) לעומת הלחץ שנוכח כיום?
כמה כעס?
כמה תסכול?

זה לא צעד לעשות ביום אחד. לכן, אני מציעה במקביל גם לנסות לשנות את כל מה שאפשר לשנות במציאות על מנת להקל ולפשט את המצב.
זה כן כיוון מבורך בעיני ללכת בו, לאט לאט...

מה את אומרת?

^{(אגב, קראת את גליון ]מה יגידו?}

אגב, קראת את גליון מה יגידו?).
כן, קראתי ומאוד אהבתי.

אם לא מפריע לה,
זה לא מפריע לה אבל אם היא תלך פעם אחת עם בגדים מוכתמים לבית ספר זה כן יפריע לה ואז אוכל:

לבקש ממנה להצטרף אלייך במציאת פתרונות לשמירת הבגדים שלה נקיים

נסי לדמיין איך היתה נראית ארוחה סטנדרטית אצלכם אם היה לך חופש מ"מה יגידו"
דמיינתי וחיוך ענקי התפשט לי על הפנים

מחר אנסה לדבר איתה בעדינות על הנושא ונראה מה יש לה לומר.

באתי.

בחיי שאין לי מה להוסיף אחרי הדיאלוג המופלא שהתרחש ביניכן....

@}

אוף, למה קראת לי, ההצעות של עירית לוי נשמעות לי מה זה קשות לי ליישום...

במלים אחרות:
מזדההה. מזדהה. מזדהה.

והילדה שלי בדיוק בת 9 (לפי התאריך העברי. תיכף גם בלועזי).
מצד אחד אני שמחה שהיא לא מלאה חסימות כמוני, פחות "סטרילית", לא "עושה עניין", דברים כאלה (קשה לי להסביר). מקווה שיהיו לה פחות קטעים עם ניקיון מאשר לאמא שלה.

מצד שני, ניסיתי לענות על השאלות של עירית לוי "למה מפריע לי שהבגדים יתלכלכו/יקבלו כתמים" ובאמת, קשה לי מדי.
נכון, פילוסופית בטח שחשוב לי יותר להיות אדישה לשטות הזאת והעיקר שבריאותה הנפשית של בתי תישמר.
מעשית, רגשית - זה קטע שלי. לא יכולה לסבול בגדים מרוחים באוכל. לא אוהבת מראה של בגדים מוכתמים. נותן לי הרגשה של מלוכלך, לא נעים, מגעיל. אפילו שאני יודעת שזה נקי - זה כאילו פוגם בבגד.
והילדה שלי בחינוך הביתי, אף אחד לא צוחק עליה על כלום.
זו אני. זה מציק לי. ממש.
ונמאס לי הקטע הזה ששוב ליכלך את הבגד משהו שעושה כתם.
אז איך אנחנו מתמודדים עם זה:

לפני הארוחה אני לרוב אוספת לה את השיער בקוקו או בצורה אחרת. אחרת השערות נכנסות לצלחת, ולה יש רגישות מיוחדת לשערות באוכל. זה כל כך מגעיל אותה שהיא כמעט מקיאה.

בדיונים בין שתינו, לגבי "מה עושים", החלטנו ביחד שבבית היא תלבש "שמלת בית" (היא אוהבת רק שמלות וחצאיות). יש לה שתי שמלות טריקו ישנות שקטנות עליה והיא נורא אוהבת אותן, אז במקום למסור אותן הלאה הפכנו אותן לבגד בית, ולא איכפת לנו אם הן מוכתמות. זה פותר את הקטע הרגשי שלי עם כתמים. הפיתרון הזה הוא גם הפיתרון שלי: גם אני לובשת בבית "בגדי בית" ו"חולצות סמרטוט" (חולצה שהשלב הבא בחייה יהיה סמרטוט לניקוי), כי אז לא איכפת לי מה קורה לה בעבודות הבית.

אני מזכירה לילדים לאכול מעל הצלחת כדי שגם מה שנופל ייפול לצלחת, ולא על הבגדים/על הכסא/על השולחן/על הרצפה (כולם ביחד, בעצם). לאט לאט הם מפנימים. דגש על "לאט".

אני לא רק מומחית לטריקים להורדת כתמים, אפילו קניתי את הספר "כתמים" ואחותי ואמי וחברותי כל פעם מצלצלות אלי שאבדוק להן איך מורידים כתם של... מה שמראה כמה אנחנו משקיעות בהורדת כתמים (פטנט #1: תיכף ומייד להוריד את הבגד ולשטוף במים, ולסבן בכל סבון שיש מתחת ליד כמעט. פטנט #2: סבון נקה 7 רגיל, שמסבנים בו היטב את איזור הכתם ומשאירים ככה 24 שעות, רצוי בקצת מים ככה שהכל מלא סבון אבל רטוב - מוריד כמעט הכל. אגב, המסקנה שלי מהפטנט הזה היתה שלסיבון הגוף אנחנו עוברים לסבתא ג'מילה... (-; ).

גם לי משהו פה לא מובן. אני מעולם לא אכלתי ככה. בחיי. אולי בגיל שנה.
מצד שני, במחשבה שנייה, יכול להיות שאותי ואת אחותי האכילו עד גיל מאוד מאוחר?
יכול להיות שאמא שלי החדירה בנו היסטריה גמורה בנושאים האלה, ככה שלא סתם היינו ילדות מאוד מאוד מאוד מאוד נקיות? היא כנראה הקפידה באופן מושלם על העניין הזה מגיל אפס ממש. ישבה איתנו ולימדה אותנו לאכול עם כל הלחץ שאני רואה כשאני צופה בה מבקרת (תרתי משמע) את הנכדים שלה. כמויות עצומות של לחץ וציפיות וחרדה, שאי אפשר לתאר. לא היה צריך לעשות הרבה כדי שאני אלמד מגיל מאוד צעיר איך מצופה ממני לאכול (נקי, נקי, נקי) ואבצע באופן מושלם.

צריך רק להוסיף לתמונה, שבילדותי בגדים עלו הרבה מאוד כסף (לא היתה סחורה זולה מסין), חלק מהם נתפרו ונסרגו ביד (אמא שלי תפרה וסרגה), לא היו לנו הרבה בגדים, כך שהיה גבול כמה אפשר להחליף, לא היתה להורי מכונת כביסה והכל הכל כובס ביד. עד שהייתי בת 5 כמעט, מדובר בכביסה ביד ותלייה ארבע קומות למעלה, על הגג, ומה שהיה צריך להרתיח, היא הרתיחה בסיר גדול על הכיריים במטבח (חיתולים). כמות העבודה היתה ענקית, המאמץ קשה מאוד, כל כתם, כל ליכלוך, היה תוספת עבודה גדולה.
בימינו זה פחות קשה. אבל התפיסות התקבעו אצלנו מהילדות.

(מה קרה כשהייתי בת 5 כמעט? נסענו לשלוש שנים לחו"ל ללימודים של אבי. שם היתה במרתף המעונות מכונת כביסה משותפת, עם תורנות בין השכנים. בשביל אמא שלי זה היה כאילו זכתה בפיס. האושר שלה ממכונת הכביסה הזאת. מספיק שאני אחשוב על המרתף וכבר אני יכולה להריח את הריח הנעים של אבקת הכביסה הנורבגית, את התחושה הנעימה בחדר הכביסה.

פתאום היכתה בי מחשבה מדהימה בעודי כותבת שורות אלה.
אף פעם לא עשיתי את הקישור הזה, אבל אפילו בזמנים הכי הכי קשים שלי, וגם של אחותי, בשמירת הריון, בהקאות קשות, במצבי מחלה ועייפות קשים שבהם לא יכולתי לתפקד בכלל - הכביסה היתה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות, בלי שום בעיה. אין שום קטע נפשי אצלי או אצל אחותי שקשור לכביסה. תמיד התפלאתי על זה. נראה לי קצת לא נורמלי, מישהי שלא יכולה לאכול אבל כן יכולה לטפל בכביסה. איפה סדר העדיפויות בחיים? והנה, עכשיו, אני חושבת שסוף סוף הבנתי את התשובה לשאלה: היחס הנפשי של אמא שלי למכונת הכביסה הנורבגית. הרגשות החיוביים כל כך שעוררו בנו המקום, מכונות הכביסה, ריח אבקת הכביסה, הטיפול בכביסה. כמעט אי בודד של אושר בתוך כל החיים.

אז אמא לשלושה , קודם כל תודה ענקית

שקראת לי לדיון הזה.

ודבר שני, אני חושבת שאנחנו יוצאות מהדיון הזה עם תובנה ע-נ-ק-י-ת לגבי ההשפעה שיש לנו כאמהות על הבנות שלנו.
מה שאנחנו עושות ממנו עניין, מה שמציק לנו ומעיק עלינו משפיע להן על כל החיים.
יאללה, שולחת בלי לקרוא שוב ובלי לערוך.

עירית_לוי

אוף, למה קראת לי, ההצעות של עירית לוי נשמעות לי מה זה קשות לי ליישום...
בשמת, את צודקת.
ברצינות

אני לוקחת בחזרה את השאלה הפילוסופית - מה עדיף, בגדים מוכתמים או פגיעה בילדה (האם השגת המטרה של בגדים נקיים באמת שווה לך את כל מה שכרוך בזה?).

מטרת השאלה מבחינתי היתה לאפשר ל-אמא לשלושה להיות נוכחת למחירים, אבל אני קולטת שבפועל היא עלולה לחסום במקום לפתוח פתח.
היא חוסמת כי היא מציבה כביכול ציפייה לעשות את השינוי בכוח. מיד. עכשיו. תבחרי ? זה או זה. היא משדרת התנגדות אל מה שיש, וההתנגדות הזאת משתקת.
אז לוקחת אותה בחזרה.

למדתי מזה הרבה כרגע, אז תודה לך. זה נופל בול על אחד הנושאים שאני חוקרת עם עצמי ועל עצמי בימים אלו ? התנגדות מול קבלה, והעוצמה של השתיים.

מה שאנחנו עושות ממנו עניין, מה שמציק לנו ומעיק עלינו משפיע להן על כל החיים.
אני מאוד מסכימה עם התובנה שלך לגבי ההשפעה של העניינים הלא פתורים שלנו על הילַדוֹת שלנו.

כאשר ההבנה הזאת התחילה לחלחל אלי אחרי שבתי נולדה, היא (ההבנה) שימשה עבורי כטריגר לעשות כמה שינויים בתחומים שעד אז נראו לי בלתי פתירים (למשל, ההתעסקות-הבלתי-נגמרת-לעולם עם דיאטות ולא משנה אם אני במשקל תקין או בעודף באותה תקופה. יום אחד היממה אותי ההבנה שאם אני לא אפתור את זה רוב הסיכויים שגם היא תסתובב עם זה כל חייה) .

אני מבינה שבתי, במידה כזו או אחרת, מעתיקה חלקים גדולים מההוויה שלי, לטוב ולרע. זה משהו להסתכל עליו, ובמקומות בהם זה מתאים, אם זה מתאים, למנף את זה לצמיחה אישית שלי. לעשות שינוי עבורי ועבורה גם יחד.

אור-לי, תודה

אמא לשלושה,
מחר אנסה לדבר איתה בעדינות על הנושא ונראה מה יש לה לומר.
מחכה לשמוע עדכונים

אמהות יקרות, חתיכת ארוחת גורמה יצאה לכן כאן. תודה, היה טעים להתכבד. 9-:

וואו בשמת, איזה סיפור.

מחכה לשמוע עדכונים
דווקא היום היא לא התלכלכה, ודווקא היום נתתי להם את האוכל הכי מלכלך, צ'יפס נקניקיות וקטשופ (מתכופפת כדי להתחמק מהאבנים).
ודווקא היום הייתה לה יותר מודעות לאיך שהיא נראית והיא אפילו החליפה בגדים פעמיים סתם כך ולא בגלל שהם התלכלכו, מה קורה פה לעזאזל?

_היא משדרת התנגדות אל מה שיש, וההתנגדות הזאת משתקת.
אז לוקחת אותה בחזרה._
אז מה את נותנת בתמורה?

עירית_לוי

מי מה, תודה.

אמא לשלושה,
(מתכופפת כדי להתחמק מהאבנים).

ודווקא היום הייתה לה יותר מודעות לאיך שהיא נראית והיא אפילו החליפה בגדים פעמיים סתם כך ולא בגלל שהם התלכלכו, מה קורה פה לעזאזל?
איך, איך אני אוהבת לשמוע סיפורים קוסמיים כאלה

תסתכלי ותראי האם משהו השתנה ביומיים שלושה האחרונים בהתייחסות שלך לעניין. אפילו לא במה שאת משדרת אליה במודע, רק בדרך בה את תופסת את הנושא.

מה קורה פה לעזאזל?
וואו! אני נדהמת! אמא לשלושה, שידרת בקול רם (כתבת פה בצורה גלויה) את מה שמפריע לך, שידרת את מה שחשוב לך ואת מה שאת רוצה, הסכמת לעשות ומייד עשית שינוי פנימי בתוכך - והילדה קלטה. והגיבה.
אני נפעמת.
כל פעם רואה את הנס הזה, וכל פעם נפעמת מחדש.

וכתבתי בלי לראות את מה ש עירית לוי כתבה (-:

איזה חמודות אתן, כל תגובה כזו נותנת לי כוח להמשיך.
עכשיו כשאני חושבת על זה, לא הערתי לה על כלום היום, לא על השיער הפרוע וגם לא את המשפט הידוע לפני כל ארוחה "תזהרי לא להתכלכך".
אין לי מושג למה לא הערתי לה, זה לא שהחלטתי החלטה מודעת לא להעיר לה יותר, זה פשוט קרה.

היה טעים להתכבד
לבריאות

למרות שהיה דיון מרתק ומלא תובנות, משהו בדיון הפריע לי.

אמא לשלושה שאלה : האם זה נורמלי כאשר ילדה בת 7 אוכלת אז כל העולם אוכל יחד איתה? השיער, הבגדים, כל הפרצוף מרוח, הרצפה השולחן כאשר היא מסיימת לאכול כל השטח נראה לאחר מלחמה.

אז אוקי, אכן אנחנו ב"באופן" ואפשר (ואף רצוי) לוותר על החתירה לנורמליות

.

אבל נניח ואנסח את השאלה מחדש : האם יתכן שילדה בת 7 תרצה להתלכלך בזמן שהיא אוכלת ? ואם כן אז למה ?
< על משקל : אין לתינוקות שאיפות התאבדותיות לכן זה בסדר שיזחלו ליד מדרגות. הם כבר ידעו להיזהר >

בהנחה ומדובר בילדה עם יכולות קוגניטיביות ומוטוריות שמאפשרות לה לאכול "נקי", אז למה לה לרצות לאכול "מלוכלך" ?
לקראת סוף הדיון נראה היה שהסתמן הפתרון : אמא לשלושה שידרה מתח ולחץ שלא הותיר ברירה לילדה אלא לאכול מלוכלך. ברגע שהאמא הרפתה, גם אצל הילדה חל שחרור.

במילים אחרות, (כמעט) כל הדיון נסוב על הסימפטומים ולא על שורש העניין. למרות העצות הנהדרות של עירית לוי, הרגשתי שאת (עירית לוי) מתייחסת לכתמים עצמם כפרדיגמה.

לדעתי, אם כתמים נוצרים במקרה כי ילד מתלכלך, לא קרה דבר. למעשה אני מכירה מבוגרים רבים ששמים על עצמם איזו מפית בזמן האוכל אם הם לבושים בבגדים יפים. השאלה היא איך מתמודדים עם ילד שמתלכלך בכוונה. במקרה כזה הטיפול בכתמים (או, הטיפול בפרדיגמת ה"למה אני לא יכולה לסבול שביתי הולכת עם חולצה מוכתמת") הוא העניין השולי ולא העיקר.

< סוף מעגל ממחשב לא לה >

עכשיו קראתי מחדש את התיאור בהודעה של פלוני אלמונית, וראיתי, שהבת שלי לא מתאימה לתיאור...
כן, צריך לנקות אחר כך את השולחן, הכסא, הרצפה מפירורים למיניהם ודברים שנפלו, וכן, לפעמים נופל לה על הבגדים (בעיקר בגלל ההרגל להביא את האוכל לפה כך שבדרך משהו נופל, במקום לקרב את הפה מעל לצלחת), וכן, לפעמים גם מתלכלכות השערות הארוכות אם הן לא אסופות וכשהיא מתכופפת לצלחת מגיעה לשם גם איזו קווצת שיער תועה, אבל זה בערך.
ובכל זאת, אני מזדהה עם הרגשות לגמרי (-:

הילד שלי -התזונה שלו ממש לא מאוזנת.
ארוחת בוקר :קורנפלקס עם חלב
ארוחת צהריים:פסטה בלי כלום, אורז בלי כלום או תירס בלי כלום:-P
ערב:חביתה וגבינה
ממתקים הוא מוכן בכל עת לאכול(אין בבית אבל יש אצל הסובבים) למישהו יש רעיון מה אפשר להציע כדי לגוון? להעשיר?

עירית_לוי

השאלה היא איך מתמודדים עם ילד שמתלכלך בכוונה. במקרה כזה הטיפול בכתמים (או, הטיפול בפרדיגמת ה"למה אני לא יכולה לסבול שביתי הולכת עם חולצה מוכתמת") הוא העניין השולי ולא העיקר.
סוף מעגל,
מה שאת מעלה מאפשר לי לחדד את המסר אותו רציתי להעביר

אז ככה:
לתפיסתי, מה שמאפשר את השחרור מהלחץ שהילדה תאכל בדרך מסויימת, זה השחרור מהפרדיגמה, או לפחות ממידה מסויימת של נחרצות לגביה. הטלת הספק בה, אפילו קטנטן.

מה שהצעתי לא היה בהכרח לנטוש את הפרדיגמה ש"כתמים הם רעים" או לאמץ פרדיגמה ש"כתמים הם טובים" (גם אני, אגב, לא אוהבת כתמים על הבגדים שלי וחולקת איתכן פרדיגמות דומות).
מה ש כן הצעתי, לפחות כשלב ראשון, זה לראות שעיקר הסבל הוא מההתייחסות לפרדיגמה כאל האמת המוחלטת, ולא ממה שקורה במציאות, כלומר לא מהלכלוך עצמו.

מקור הסבל הוא בפער בין איך שזה "צריך" להיות (ה"צריך" הוא סובייקטיבי, הוא הפרדיגמה) - לבין איך שזה קורה בפועל.

אני אתן לך דוגמא טרייה שלי לזה. בן זוגי ואני משתתפים יחד בקורס (תחום העיסוק שלנו משותף, כך שאם אנחנו בוחרים ללמוד משהו חדש בתחום, אנחנו בדרך כלל עושים את זה יחד). במפגש האחרון, שעה וחצי לפני הסיום הוא פתאום אומר לי: "אני עייף, אני הולך לחפש לי מקום לישון".

מיד עובר לי בראש: הללללו!!? מה זאת אומרת הולך לישון? עכשיו? איך זה נראה כלפי המנחה? ולא חבל שתפסיד את הסשן באחרון? כל זה עובר לי בראש. הסבל שלי לא נגרם מזה שהוא החליט ללכת לישון (למרות שיכולתי לספר לעצמי שכן) אלא מהפער בין זה לבין איך שלדעתי הוא אמור להתנהג, (וגם מכך שהפכתי את זה לעניין שלי).

לשמחתי קלטתי את זה די מהר, ושחררתי. זה אפילו לא הגיע לכדי אינטראקציה בינינו. פעם - מיד הייתי אומרת לו מה דעתי או סתם עושה לו פרצוף, וזה ישר היה יוצר מתח בינינו וגורם סבל לשנינו.

זה נכון בעיני לכל פרדיגמה, לכל "צריך" "אמור" או "ככה זה" שיש לנו בחיים.

את קוראת לזה "שולי".
בעיני הדבר הכביכול שולי הזה הוא התשתית עליה נבנית כל ההתנגדות, עליה נבנה כל הסבל.
ולא רק שהיא יוצרת סבל, ההתנגדות (=ההאחזות בפרדיגמה) גם לא מאפשרת למצב להשתנות.
השחרור שם, במקום הקטן והשולי הזה, הוא זה שלדעתי פותח את הפתח לשינוי ומוביל לפתרון.

עכשיו, לפעמים הסבל נגרם כתוצאה ממשהו שהוא בידינו ואנחנו יכולים לשנות אותו, ולפעמים ממשהו שאין לנו בכלל דרך להשפיע עליו (או שכל ניסיון לשנותו בכוח רק יקבע אותו).
מה שאפשר לשנות ? קדימה לשנות, ומה שאי אפשר ? לשחרר כמה שיותר מהר שמתאפשר.
בדיוק מהסיבה הזאת, בתחילת הדיון, עשיתי הבחנה בין הדברים ש-אמא לשלושה יכולה לשנות במציאות לבין הדברים שאולי כדאי לה לשנות בתפיסה.

השאלה היא איך מתמודדים עם ילד שמתלכלך בכוונה.
מנסים לשנות את התפיסה שלנו להתלכלכות שלו (מטילים ספק בפרדיגמה שלנו), אל כמה שזה "בסדר" או "לא בסדר".
זו אחת הדרכים היותר יעילות שאני מכירה לשנות דברים, גם בתוכי, וגם במציאות סביבי.

האם הצלחתי להבהיר את כוונתי?
ובכלל ? אשמח לשמוע מה דעתך

בת מונטזומה,
כמה שאלות -

מה אתם, כלומר ההורים, אוכלים בדרך כלל?
האם הפסטה והאורז והקורנפלקס הם מלאים או ריקים? אם לא, כדאי לנסות לשנות בהדרגה.
באיזה חלב מדובר? חלב פרה? אורגני או לא? וגם אורגני יש חלב שעבר הִמגון לעומת חלב מלא. גם בזה אפשר להתחיל את השינוי.

וואו איזה דיון התפתח פה, מה בסך הכל שאלתי?

וראיתי, שהבת שלי לא מתאימה לתיאור
גם הבת שלי לא מתאימה לתיאור של סוף מעגל, הבת שלי מתלכלכת:
(בעיקר בגלל ההרגל להביא את האוכל לפה כך שבדרך משהו נופל, במקום לקרב את הפה מעל לצלחת),
לא חושבת שמסתתר פה איזשהו עניין מסתורי כמו:
האם יתכן שילדה בת 7 תרצה להתלכלך בזמן שהיא אוכלת ? ואם כן אז למה ?

אני אתן לך דוגמא טרייה שלי לזה... הוא פתאום אומר לי: "אני עייף, אני הולך לחפש לי מקום לישון"... פעם - מיד הייתי אומרת לו מה דעתי או סתם עושה לו פרצוף...את קוראת לזה "שולי".
לא שולי בכלל לדעתי, ולמען האמת אני לא מבינה כל כך את האנלוגיה.

מנסים לשנות את התפיסה שלנו
עירית לוי, אני אנסה לתת לך דוגמא. יש לי קרובה משפחה בת שמונה. ילדה מקסימה וחכמה. ושמנמנה.
ההורים שלה יכולים לשנות את תפיסתם ולראות בה ילדה רזה. האם זה יפתור את הבעיה ?
הם יכולים גם לנקוט בשיטת שינוי התנהגותי - לעזור לה לעשות דיאטה, לא להכניס הבייתה ממתקים וכו.
לטעמי, שתי האפשרויות מטפלות בסימפטום ולא בשורש הבעיה.
כמו שאני רואה את זה, מהיכרות של שנים עם אותה משפחה, הפרעות האכילה של ההורים לא היו יכולות לפסוח על הבת. גורלה נחרץ. כלומר, היותה של הילדה שמנמנה נובעה מאירועים טראומטיים שעברה האם, חלקם התרחשו עשרות שנים לפני שאותה ילדה נולדה. לכן נראה לי שיש הרבה דברים לעשות שם, לפני שעושים שינוי תפיסתי או התנהגותי.

לא חושבת שמסתתר פה איזשהו עניין מסתורי כמו:
אמא לשלושה, את כמובן צודקת, ואני מבקשת את סליחתך על ש"השתמשתי" בדוגמא שלך והקצנתי אותה לפסים שאולי לא רלוונטיים לגביך. מה שניסיתי לומר, באמצעות הסיפור שלך, הוא שלא תמיד שינוי תפיסתי או התנהגותי הם הפתרון, לפעמים צריך לחפור יותר לעומק. נראה לי שהדוגמא שנתתי עכשיו מסבירה טוב יותר את כוונתי.

עירית_לוי

ולמען האמת אני לא מבינה כל כך את האנלוגיה.
אנסה להסביר את הקשר.
הדוגמא שהבאתי באה להמחיש כיצד הסבל שלי נגרם לא ממה שקרה במציאות (=בן זוגי הלך לישון באמצע הקורס) אלא מההתייחסות לפרדיגמה שלי כאל וודאות מוחלטת (=בן זוגי לא אמור בשום פנים ואופן ללכת לישון באמצע קורס!).
כלומר, ההליכה שלו לישון לא היא שגרמה לי סבל (כפי שפעם האמנתי) - אלא - הפרדיגמה שלי על מה "צריך" לקרות, על איך הוא "צריך" להיות, על איך הוא "אמור" להתנהג, ואי-היכולת שלי לראות שזו פרדיגמה. רק פרדיגמה. אמת אחת מתוך הרבה אפשרויות אחרות.

זוהי בעצם לקיחת אחריות על כל מה שקורה לי, על כל מה שקשה לי איתו בחיים, על כל מה שמפריע לי, כביכול אצל האדם האחר.
אני לא סובלת בגללו, אני סובלת בגללי!
אני לא סובלת בגלל הכתמים אלא בגללי, בגלל ההתייחסות שלי לכתמים.
עבורי זוהי תובנה שמאפשרת לי להפסיק לצפות שאנשים (או דברים) סביבי ישתנו על מנת שאהיה שלווה או שמחה - ולעשות את השינוי בתוכי, בעצמי, בתפיסה שלי.
אין לי מילים כדי לתאר את ההקלה שההבנה הזאת גורמת לי.

על בסיס ההנחה הזאת - על מנת להקל, על מנת לשנות התייחסות אל מישהו (שממש מובילה לשינוי של דברים במציאות ושינוי בהתייחסות של האדם האחר. ראי את הדוגמא עם בתה של אמא לשלושה), נדרש לעשות סוויץ' בתפיסה, כלומר, בפרדיגמה.

הצלחתי להסביר את עצמי?

ההורים שלה יכולים לשנות את תפיסתם ולראות בה ילדה רזה. האם זה יפתור את הבעיה ?
ממש לא!
אבל יקל עליהם אם הם ישחררו את הפרדיגמה "היא אמורה להיות רזה."
הסבל שלהם הוא לא מהשומן שלה, אלא מהפרדיגמה שלהם.

לוותר על הפרדיגמה לא אומר להפסיק לעשות מאמצים על מנת לעשות שינוי.
להיפך, השחרור הזה רק מקל לעשות את השינוי.

יותר מזה, אי-השחרור - חוסם במידה רבה את האפשרות לשינוי שם. כל עוד הם מתנגדים אל מי שהיא, אל מי שהם (הזכרת את הפרעות האכילה שלהם), הסיכוי לתזוזה קדימה הוא קטן.

על מנת לטפל ב שורש הבעיה,_ ו _לחפור לעומק כפי שאת מציעה, על מנת שהם יוכלו באמת לקחת אחריות על מי שהם (כי היא העתיקה מהם את הדפוס), נדרש, לדעתי, לשנות קודם כל משהו בתפיסה הבסיסית שלהם את עצמם ואותה.

עוד משהו:
ההתקלפות הזאת מפרדיגמות היא לא תמיד משהו שאפשר לעשות בן רגע. זה תהליך.
יש פרדיגמות שנעלמות מהר ובלי הרבה מאמץ, וכאלה שנעלמות לאט תוך עבודה ממושכת של קילוף שכבה ועוד שכבה.

בכל מקרה זהו סוויץ' שנדרש לעשותו מבפנים ולא רק באופן טכני על פני השטח.
זה לא סתם משהו לומר לעצמי: "אוקיי, מהיום אני אחשוב אחרת". זה לא עובד ככה.

זה באמת לעשות שינוי בהתייחסות, שינוי שקל יותר לעשות אותו תוך כדי שיחה (בדרך כלל עם אדם אחר, לפעמים מספיקה שיחה עם עצמי). גם דיון בפורום לצורך העניין יכול להחשב "שיחה". כשמתורגלים בזה היטב אפשר כבר לעשות סוויצ'ים כאלה ממש מהר ובזמן אמת.

ועוד משהו אחרון ודי:
זו רק דרך אחת, וישנן דרכים נוספות להתמודד עם דברים ולעשות בהם שינוי.
בשבילי, כפי שכתבתי, זו דרך מאוד מאוד יעילה.

אמא לשלושה, את כמובן צודקת, ואני מבקשת את סליחתך על ש"השתמשתי" בדוגמא שלך והקצנתי אותה לפסים שאולי לא רלוונטיים לגביך

עוקבת אחר הדיון ביניכן.

פרח,

הצלחתי להסביר את עצמי?
כן.

ובכל זאת :
הסבל שלהם הוא לא מהשומן שלה, אלא מהפרדיגמה שלהם.
זה נכון אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שהילדה כבר בת 8, ונתונה להשפעות הסביבה לא פחות מהשפעות ההורים.

אוקי, עם המחשבות על זה באה לי התובנה הבאה :
ברגע שמדובר בתינוק, להורים יש השפעה מכרעת, הרי התינוק תלוי בהם לחלוטין ו"תופס" עצמאות רק לאט לאט. לכן בשלבים כאלה חשוב לנסות לשלוט בפרדיגמות (או במילים שלך, להציב סימני שאלה). למשל כמו בדוגמא שנתתי למעלה : לתפיסתי, פרדיגמה מקובלת (ושגויה) בתרבות שלנו היא שלתינוקות יש יצר "התאבדותי" ולכן צריך "לשמור עליהם ב- 7 עיניים".
אבל, ברגע שהתינוק הופך לילד, הפרדיגמות של ההורים אינן היחידות. קיימות הפרדיגמות של השכנים, המורה, החברים, הסבתא והסבא. והרי לא נוכל לשלוט בפרדיגמות של כל אלו ? אני חוזרת פה לסוגיה של " מה יגידו " שעד כמה שאני זוכרת כבר עלתה פה למעלה. אני מסכימה שבצד אחד של הסקלה, להתנהג תמיד לפי פרדיגמות נורמטיביות זה לא נכון. כלומר, כדאי לחשוב, אבל לא כדאי לטמון את הראש בחול.
צריך (לדעתי) לזכור שגם תמיד "להתעלם" מפרדיגמות קיימות זה לא חכם. קודם כל, כדאי להיות פתוח ולהקשיב. אולי במקרה הסבתא / השכנה / הגננת (שלפעמים יכולים לדבר אליך מתוכך, את יודעת) צודקת ?
והאנלוגיה בדוגמא שלי : אולי הפרדיגמה ש"רזה זה יפה" גורמת לאנשים בדור שלנו לאכול בריא יותר ולעשות ספורט ?
ולבסוף : אולי הפרדיגמה שילדים בני 7 מסוגלים לאכול בלי ש כל העולם אוכל יחד איתם משרתת גם היא כישורים מסוימים שנדרשים בחברה שלנו ?

מה דעתך ?

עירית_לוי

צריך (לדעתי) לזכור שגם תמיד "להתעלם" מפרדיגמות קיימות זה לא חכם. קודם כל, כדאי להיות פתוח ולהקשיב. אולי במקרה הסבתא / השכנה / הגננת (שלפעמים יכולים לדבר אליך מתוכך, את יודעת) צודקת ?
בהחלט. אני מסכימה איתך לגמרי.
אני לא חושבת שפרדיגמות הן "רעות" או "טובות". הן פשוט פרדיגמות, ומתוך כך ראוי להסתכל עליהן בהתאם, כלומר בספקנות, ולא כמו על אמת מוחלטת. ההתייחסות שלי לעצם היותן של הפרדיגמות חלק מהעיצוב האנושי שלנו ? איננה שיפוטית. המוח האנושי יוצר פרדיגמות ומארגן את המידע שהוא קולט בתבניות. המנגנון הזה מסייע לנו להתמצא בחיי היומיום, ללמוד, להתקדם, להתפתח, ולחוש ביטחון.

מתוך ההתבוננות הלא שיפוטית על פרדיגמות, אני עושה הבחנה בין ? פרדיגמות שמשרתות אותי, מיטיבות איתי, ומקלות עלי בחיים, לבין - פרדיגמות שאינן משרתות אותי, שחוסמות אותי או שגורמות לי לסבל.

אני יכולה לראות שפרדיגמות כמו "בן זוגי הוא איש רגיש", "אמא שלי היא אשה נדיבה", או כמו "מזון אורגני עדיף על פני מזון מורעל", ואפילו פרדיגמות כמו "רצוי להטיל ספק בפרדיגמות", בהחלט כן משרתות אותי אישית בחיים.

היכן מתחילה הבעיה מבחינתי? (ועל זה בעצם ניסיתי להצביע כשנכנסתי לדיון עם אמא לשלושה):
בכל המקומות בהם אנחנו סובלים או מרגישים תקועים, ומתייחסים לפרדיגמות שלנו כמו אל האמת המוחלטת: "ככה זה!". ואז מה אנחנו עושים? אנחנו מנסים לשנות את מה שקורה בחוץ כדי שיתאים לפרדיגמות שלנו, בדרך כלל את האנשים מסביבנו (מי שלא ניסתה אף פעם לשנות את בן זוגה או משהו בהתנהגות של הילדים שלה שתקום!

) - ולא מבינים למה זה לא מצליח לנו.

ההזדהות העמוקה והמוחלטת שלנו עם הפרדיגמות שלנו ("מה זאת אומרת? באמצע קורס הולכים לישון???" בדוגמא שלי שנתתי למעלה), אי הטלת הספק בהן, וההתנהלות האוטומטית מתוכן היא זו ש:

גורמת לנו לסבל עמוק, למתח, ללחץ, לתסכול (נניח: "למה? למה נפלתי על בן זוג כזה???" "בן זוג אמור להיות ככה וככה וככה וככה...", או: "למה הוא לא יכול להיות כמו כל ילד נורמלי בגילו???").
מעכבת וחוסמת אותנו מלהצליח לשנות את הדברים שבחוץ שכן אפשר לשנות, מעצם ההתנגדות אל מה שיש.

ברגע שמדובר בתינוק, להורים יש השפעה מכרעת, הרי התינוק תלוי בהם לחלוטין ו"תופס" עצמאות רק לאט לאט. לכן בשלבים כאלה חשוב לנסות לשלוט בפרדיגמות (או במילים שלך, להציב סימני שאלה).
בדיוק בגלל מה שתיארתי בפיסקה הקודמת (ההזדהות העמוקה וכו') - הטלת הספק בפרדיגמות שוב ושוב ושב, מול כל אדם ובכל סיטואציה בה אני מרגישה רע (ולא רק בתקופת הינקות כפי שהצעת), עבורי אישית היא בעלת ערך גדול.
בשבילי זה לא רק כלי בו אני משתמשת בהורות שלי מול הילדה שלי, אלא כלי בעל ערך בכל רגע ורגע בחיי. בזוגיות שלי (שם זה עשה ועושה פלאים), ביחסים שלי עם עצמי, ובכל אינטראקציה אנושית אחרת בחיי.

אבל, ברגע שהתינוק הופך לילד, הפרדיגמות של ההורים אינן היחידות. קיימות הפרדיגמות של השכנים, המורה, החברים, הסבתא והסבא. והרי לא נוכל לשלוט בפרדיגמות של כל אלו ?
נכון.
יחד עם זאת אני מאמינה שההשפעה של ההורים היא הכי גדולה והכי משמעותית, ולפרדיגמות שלהם יש את המשקל הכי כבד. אני יודעת שלא משנה אילו אינטראקציות תהיינה לבתי עם אנשים אחרים, כל עוד בבסיס האם (תרתי משמע) יש לה חופש ויש ניקיון משיפוטים, הפרדיגמות של שאר האנשים תהיינה שוליות בעבורה במידת ההשפעה שלהן.

מה שאני בעצם מנסה לומר זה שאמנם אין לנו יכולת לשלוט על האינטראקציות של ילדנו, ובטח ושבטח אין לנו יכולת לשלוט על הפרדיגמות שהם יוצרים לעצמם ? אבל כן יש לנו, לדעתי, יכולת להשפיע על כמה הם יהיו מושפעים ממה שהם יפגשו.

אם למשל, ילד גדל עם תחושה של של ביטחון בעצמו, עם הידיעה שהוא בסדר כפי שהוא, אני משערת שהוא יזדקק פחות להיאחזות בפרדיגמות, לוודאות. כל אדם נאחז בפרדיגמות. השאלה כמה חזק. בנוסף, אני נוטה להאמין שאם ההורה יהיה אדם שמסוגל להטיל ספק בפרדיגמות שלו, הילד יעתיק את סוג ההוויה הזה. זה הֶקְשֵר נוסף עבורי לבחירה בתפיסת העולם הזאת.

ולמרות כל מה שכתבתי, אני משתדלת, עד כמה שאפשר, לצמצם למינימום את השהייה שלה במרחב לא מכבד, מקטין, ומחליש, בדיוק כפי שאני לא נותנת לעצמי להשאר במקומות כאלה (פעם התפטרתי ממקום עבודה בדיוק בגלל זה).

מה דעתך?

מה דעתך?
חיובית

אני חדשה באתר המדהים הזה וזקוקה לעזרה. בני בן ה-6 סיים מספר שנות פעילות בגן קיבוצי וכעת הוא בכיתה א' בעיר (אנו גרים בעיר). לראשונה אני מתמודדת עם בעיות של תזונה בבית. עד לפני זמן מה אכל 2 ארוחות בקיבוץ. חשוב לציין כי עזבתי את עבודתי ואני בבית עם שני ילדי (בתי בת 11). הבן לא מוכן לאכול בשרים, דגים, אורז (לבן, בטח שלא אורז מלא, שלא לדבר על קינואה) הוא אוכל ביצים, גבינה, חומוס, לחם ירקות ופירות כל שאר המזונות הבריאים הם מחוץ לתחום. אני ממש מיואשת, עוסקת כל היום בבישולים כדי למצוא דבר מה שיאהב. היום זה ממש הגיע לרמות של בכי מצידו על כך שלא הרשיתי גלידה לאחר שאכל מנה אחת גלידה. חשוב לציין שמאז שהוא אוכל בבית (חודשיים) אפשרתי לו לאכול מה שרצה ללא הגבלה והוא עלה במשקל בצורה שהסביבה מעירה לו וכואב לי עליו שחווה הקנטות שכאלה ורוצה לחנכו לתזונה בריאה. אנו מעודדים אותו לפעילות גופנית יוצאים להליכות יחדיו, רוכבים על אופניים והוא משתתף פעמיים בשבוע בחוג קרטה אבל זה לא עוזר הילד יכול לחיות על עוגת שוקולד כל היום והמאזן הקלורי שלו גורם להשמנה. מוכרחה להודות שהיום ממש נשברתי ופשוט אמרתי די אנחנו מגבילים את צריכת המתוקים לממתק אחד ביום הסברנו מהי חשיבות התזונה הנכונה, הגדרנו יחדיו מהו ממתק (מנת גלידה, פרוסת עוגה וכד) אבל אני לא שלמה עם העניין. אשמח לקבל עצות. תודה ושיהיה לכולנו שבוע נפלא.
אילת

אהלן אילת,
הייתי ממליצה לך לשתף את הבן שלך בבחירת המזונות. אפילו לשתף אותו בקניות בסופר. יש כל כך הרבה גיוון שלא חייבים לאכול אורז, יש פסטה ובורגול ועדשים וכל סוגי הקטניות. אפשר להכין לבד חומוס. הבעיה העיקרית היא ארוחת הצהריים? מה הוא כן אוכל? אם הוא אוהב ירקות אז אולי פשטידות? מרקים? ירקות מוקפצים... מה עם בשר? ופירות???

אם הוא אוהב אטריות, אפשר לנסות למשל אטריות אורז...

כל יום שהילד אוכל ביצה אני נזכרת בשאלה שצריך לשאול כבר הרבה זמן :
כמה ביצים (נו..אורגניות כמובן) מותר לפעוט בן שנתיים? כל יום ? כל שבוע? כל חדש?
אני יודע מה בן אורי יירי כותב על אסונות חלבונים מן החי למבוגרים.....אבל מה עם ילדים?
לתשובתכם האופטימית-אודה!

כמה ביצים כדאי

בני בן שנה וחמישה חודשים . עדיין יונק לפני השינה ובבוקר . חוץ מזה אוכל הכל ובהנאה רבה . לאחרונה , כשהוא שם ידו על מאכל מתוק (שוקולד או עוגה כלשהי) הוא ממלא את פיו ולוקח במהירות עוד ועוד , הפה שלו מלא והוא עדיין מכניס בכוח עוד עד שאין לו יותר מקום בפה .בפעם האחרונה שזה קרה זה היה עד שהוא הקיא. בבית הוא לרוב אוכל פריכיות , פירות או עוגיות מחיטה מלאה בין הארוחות. חשבתי שזה אולי כי אני לא נותנת לו שוקולד והוא מגיב כך מתוך חסך, למרות שאם יש עוגה בבית והוא רוצה אני נותנת לו וכמובן אצל הסבתא הוא אוכל מה שהוא רוצה. בגיל הזה יכולות להתחיל הפרעות אכילה? מישהי ניתקלה במקרה כזה? אשמח לשמוע התייחסויות לאיך לדעתכם עלי לנהוג - להגביל אותו , לתת לו כמה שהוא רוצה, זה מטריד אותי.

שלום לך פלוני אלמונית,
לדעתי כדאי להסביר לו בכל פעם שהוא ממלא את פיו באוכל ה"טעים" פשוט להסביר לו ברוגע ולאט ללעוס את האוכל ולבלוע, ולאט לאט לאכול. בסוף הוא יבין. כמו כן פשוט לתת לו חתיכות קטנות כל פעם ולהסביר לו שצריך לחכות עד שהפה ריק... אני חושבת שכדי לא לגרום להפרעת אכילה מכל סוג שהוא רצוי לא לעשות "ביג דיל" מזה ולא להלחם איתו. להשתדל שלא להיות בקרבת הממתקים ואם כבר יש אז לא להסתיר ממנו ולתת לו אם הוא מבקש. אני לא חושבת שהוא אוכל את הממתקים בצורה זו בגלל חסך כלשהוא הוא פשוט אוהב אותם מאוד ורוצה עוד ועוד ומהר - צריך ללמד אותו איך לאכול גם אוכל טעים (אבל לא באגרסיביות כמובן). בד"כ ילדים רגילים לאוכל של הבית ולא מודעים לחסכים בגיל הזה. בני בן השנה וחצי לא מקבל ממתקים בבית כי אין וכי אנחנו לא אוהבים ממתקים אבל ברגע שהוא יבקש שאקנה לו במבה או סוכריות כי הוא ראה שלאחרים יש אני בוודאי אקנה לו. עדיין אני לא יודעת לגבי כמויות אבל בטוח שאגביל את צריכת הממתקים עם הסבר הגיוני לגיל שלו... אולי אני תמימה וזה לא יעבוד, לא יודעת. הכי חשוב זה לפעול לפי האופי של הילד ולהיות יצירתיים כמה שיותר במיוחד עם הכמות. בהצלחה... נראה שהבן שלך אוכל גם אוכל בריא וזה מעולה!!! אז אל תדאגי יותר מדי ושלא יבחין שאת מודאגת בנושא.

מה דעתכם הדבר הנכון לעשות?
ילדה בת 10 (של בנזוגי), מאוד סלקטיבית במה שהיא אוכלת, מאוד מאוד.
עכשיו, אנחנו גרים בקיבוץ. זה לא שמבשלים בבית לכל אחד לפי טעמיו האישיים
אוכלים צהריים וערב בחדר אוכל הקיבוצי.
יחד עם זה, יש פה מבחר מאוד יפה שכולל גם דברים שהיא אוכלת מדי פעם
אבל אם לא בא לה אורז היום, אז הוא פשוט לא תאכל כלום.
אנחנו מכינים לה אוכל במיוחד לפעמים
אבל אני לא בטוחה מה נכון לעשות, לרקוד לחלילה
או לתת לה להבין שאין ברירה ואם היא לא רוצה לחיות על קורנפלקס
אז כדאי שהיא תיפתח לעוד טעמים.
אם זה בכלל אפקטיבי.
מה עושים?

קיבוצית, זה מה שאני הייתי עושה, באופן אישי לגמרי: אני הייתי מניחה לה, ומשתדלת שהקורנפלקס שהיא חיה עליו יהיה אורגני וכמה שיותר בריא. אולי הייתי מציעה לה להוסיף פירות טריים לקורנפלקס (הילדים שלי לא הסכימו לזה). הייתי משתדלת להשלים עם זה ולא להילחם. בעיני זה לא לרקוד לחלילה, זה לאפשר לה לרקוד לחלילה וזה דוקא חשוב.

ואם היא מתלוננת ומבקשת שנכין לה אוכל?
להגיד לה משהו על זה שהיא בישלה את הקורנפלקס של עצמה?
משהו כמו - חמודה אם את לא רוצה להיות רעבה אז תנסי לפחות לאכול גם דברים אחרים וכד'
או לא לומר על זה כלום?

מצטרפת להמלצה- להניח לה.

האם היא גרה איתכם, האם כל הארוחות שלה זה איתכם או שרב הזמן היא במקום אחר?

אולי לבשל יחד איתה - לשאול מה היא אוהבת ולבשל ביחד. להפוך את האוכל לכיף, למשהו שמתחברים אליו ולא משהו שמוכתב מלמעלה (על ידי המטבח הקיבוצי). בהצלחה לבשל איתה ואז שתבשל שלעצמה מה שהיא אוהבת...

אני הייתי מכינה לה אוכל. בעיני לא הגיוני להשאיר אותה רעבה כשהיא אצלכם. נכון שהאוכל בימינו מגוון בחדרי אוכל של קיבוצים, אבל מצד שני יש בו גם משהו די אחיד. לפחות ממה שאני ראיתי הוא בכל זאת בעל גוון תעשייתי ודיי שמן. והסלטים לא טריים ולא מעוררי תיאבון. יש אנשים שיותר רגישים לסוג האוכל וזכותם לא להישאר רעבים. במיוחד שאומרים בימינו שבגיל כזה כבר יכולות להתחיל להופיע הפרעות אכילה אצל בנות. אני גם הייתי שואלת את אמא שלה מה היא אוכלת בבית, ומנסה למצוא דברים שהם לא קורנפלקס.

אז כדאי שאני אעשה קצת סדר עם העובדות.
האוכל פה הוא טרי ביתי ובריא, ממש רחוק ממה שטרה מתארת. אני בעצמי לא הייתי אוכלת פה אם זה היה המצב.
את האוכל שהיא אוהבת היא אוכלת בכיף בתשוקה והרבה, ממש לא בכיוון של הפרעת אכילה.
אמא שלה גרה כאן גם, השבוע מחולק חצי חצי
וגם אמה כמובן סובלת מאותו דבר
רק שלה יותר קל לטרוח כל הזמן ולהכין לה במיוחד. לי לא מתחשק ואבא שלה גם מכין לה לפעמים.
ביררתי עם אמה שאמרה שסנקציות נוסו ונכשלו, אם לא מכינים לה היא פשוט לא אוכלת. ז"א, כן. קורנפלקס...
אני לא חושבת שאפשר לצפות מילדה בת 10 להכין לעצמה ארוחות יותר מורכבות. לא?