איך יודעים שלא רוצים יותר ילדים

אני קצת רוצה וקצת לא. איך אפשר לומר: הנה הגיע הרגע שאחריו לא אניק עוד תינוק קטן משדי, שלא אסתובב עם בטן הריונית, שלא אלד עוד, שלא אראה את תינוקי לומש לזחול, ללכת לומר אמא........
איך אפשר להשלים עם זה? איך אפשר להיות בטוחים שמשלימים עם זה?

אני לא חושב שאפשר להשלים עם זה. כשהיו לנו שני ילדים, אישתי רצתה שלישי ואני חשבתי להסתפק בשניים. עברו לי בראש הקשיים הכלכליים ועוד כמה גורמים שנמצאים על המשקל כשמחליטים לא. אך היום, לאחר כשנעתרתי לבקשותיה, יש לנו ילדה מקסימה וכל מה שחשבתי על לא נמוג ונעלם.
לעיתים בחיים שלנו אנחנו מסתכלים אחורה וחושבים על הצעדים שעשינו, האם הם היו חכמים, פזיזים?
אני מניח שלא עזרתי לך אך רציתי לאמר לך שאני מזדהה איתך.
בהצלחה.

שליחה על ידי אילה* » 11 יולי 2006, 22:13

אני חושבת שכל זוג וכל אחד לעצמו . אין לי מושג באיזה מצב כל אחד נמצא , אני מדברת רק על עצמי על השקפת העולם שלי.

אני חושבת שלעולם הזה מגיעים מדי יום יותר מדי ילדים מאשר הוא מסוגל לכלכל, להכיל. אפשר למצוא הרבה נימוקים ב"ישמעאל".
מצב האדם לא הולך ומשתפר , ההפך. איכות וכמות המשאבים מתדלדלת.הטבע ושטחי החקלאות הפתוחים הופכים לערים אפורות.
הרבה אנשים חיים היום (ועוד זה יחמיר בעתיד ,) חיים חסרי משמעות , חיים מהיד אל הפה , חיי רעב, עליבות , מלחמות .

אז מה שאני חושבת שהעולם לא צריך עוד אנשים.
האנשים צריכים אמא ואבא מסורים.

האם אישה /גבר יכול/ה לראות בעזרה לילדים שלא נושאים את מטענה הגנטי , עבודת הורות ? למצוא בזה אושר וסיפוק?
לא יודעת , היות והתנסתי בזה מעט מאוד.

אני גם מבינה את ה'רעב '. חמותי סיפרה שאמה אמרה לה שלאדם יש 3 רעבים שאף פעם הוא לא ממש נפתר מהם : לכסף , לילדים ולבגדי ילדים.
אחרי שנאלצתי לדחות בגדים ששכבו בבוידם 20 שנה (ועשויים מבדים מגרדים ), הגעתי למסקנה שאפשר להעביר הלאה את הבגדים ולא לנצור אותם כמו קמיע .
אני בכלל חושבת שאמא / אבא , ששלמים עם עצמם ויודעים שהם נמצאים ונוכחים ב100% בכל שלב של ילדם , לא רוצים לעשות כל הזמן שידור חוזר.
אין רעב למשהו שקיבלת ממנו כל צרכך. אפשר לעבור לשלב הבא.
לשלב של הקדשת תשומת לב לילד בוגר , לבני נוער , להיות מעורב בקהילה , לעזור למשפחות צעירות , שמשוועות לעזרה.לעזור ולתרום לילדים זרוקים שאף אחד לא מטפל בהם.
להתפתח מבחינה רוחנית , לפתח את הזוגיות ,
לישון טוב כל הלילה.
להנות מהחיים.

אולי זה ישמע פרובוקטיבי , באתר הזה ,וסליחה עם המזועזעים , הנקה זו דרך שהטבע בחר כדי שהתינוקות יהיו מוזנים .
הנקה =אוכל .
את האם מציפים הורמונים שגורמים לתחושה נעימה ולא בכדי נקראים :'הורמוני אהבה '.
להחזיק עולל מקסים קרוב לגוף , לשמוע את הגמיעות הקטנות , לדעת שהנה אני עושה את הדבר הנכון ..., להיות כל כך קרוב ליצור רגוע ושלו (שהרי הם נרדמים עם ההנקה ומסופקים מנשיאה במנשא)- הרי זה אושר .

למצוא את הדרך אל ההרגשה הנפלאה הזו בעשיה שהיא לא הבאת עוד ילדים לעולם , במידה וההחלטה הרציונלית היא שעכשיו כבר יש לי מספיק ילדים , היא המשימה.

מסכימה איתך, אילה, ומצפה להמשך.

אני בכלל חושבת שאמא / אבא , ששלמים עם עצמם ויודעים שהם נמצאים ונוכחים ב100% בכל שלב של ילדם , לא רוצים לעשות כל הזמן שידור חוזר.

אם כך,
"צריך" רק ילד אחד?
ומה זה בכלל "שידור חוזר", בעולם שבו כל אדם הוא יחיד ומיוחד?

לא מסכימה
@}

אני חושבת שיודעים שלא רוצים יותר ילדים, כי אין רצון (רגשות אחרים אולי, אבל לא רצון).

שליחה על ידי אילה* » 12 יולי 2006, 22:06

אני מודה שהפרח ששלחת עם חוסר ההסכמה שלך חביב בעיניי. את לא מסכימה באופן נעים.אני מתנסחת אולי באופן קצת נוקשה ואני שמחה ללמוד ממך.

ולעינינו- 'שידור חוזר' , זה לא באמת שידור חוזר . כל ילד הוא מתנה מיוחדת .
לגדל כל ילד זו חויה מיוחדת במינה ואי אפשר לשחזר אותה ע"י הולדת עוד ילד .
זו האמת .
אבל בגלל רצון לעשות את זה הפעם יותר טוב ' מקצה שיפורים' , אני קוראת לזה כך...

אז אפשר לשכוח מזה !

הילד הבא שיוולד , יביא איתו את האתגרים שלו והשיעורים .

הילד שכבר פה ראוי לכך שיגדלו אותו ויטפחו אותו . כמו שאומרת לואיז הי - לחיות בהווה, זה הזמן לתיקון.
אם יש להורה הרגשה שעם הילד הבא הוא יצליח יותר , הרי שזה סימן לעשות משהו עם הילד הנוכחי.

בפעם הקודמת שכתבתי רציתי לכתוב את זה , אבל לא התחברתי נכון עם המשפט הזה לרצף המחשבתי , אבל אני משוכנעת שזה נכון להכניס את זה לדיון.

וכן ,יהיו אנשים שלא יביאו ילדים לעולם מבחירה , יהיו כאלה שיביאו ילד אחד , או מספר קטן יחסית של ילדים לעומת החברה שבה הם חיים.
היתה כתבה למשל , בטלויזיה על הקהילה החרדית . היתה שם אמא ל'רק' 3 ילדים , שהחליטה שכך זה יותר טוב עבורם , לעומת המצב השכיח שם 8-10 ילדים.
מבחינתי זה לא משהו שהיתי רוצה להיות בו : להכנס להריון שנה אחרי שנה , לסבול מאנמיה , בעיות ברחם , להטיל על ביתי הבכורה להיות אמא של הקטנים ובכלל לגדל אותם בדירה של חדר או שנים.

נכון שלכל חברה יש את הנורמות שלה , לדתיים יש את המצוות שלהם , לכל אחד יש את מה שהוא חושב לטוב , שהרבה אחים זה טוב נגד הבדידות והניכור בעולמנו, למשל. רק אני מציעה לבחון היטב את הדברים ולהיות מודע.

לדתיים יש את המצוות שלהם
מצוות פרו ורבו מחייבת הבאת זכר אחד ונקבה אחד. כל השאר נתון לשיקול הדעת של ההורים ומן הסתם מושפע מנורמות חברתיות

מנסה: הדף כמה ילדים .

תודה על הדף הזה. אני בשיחות מתמשכות עם עצמי על הנושא ועוד לא הגעתי להחלטות.
השעון דופק כמו שאומרים ואני ממש קרובה ל-40 ויש לי ילדה אחת כבר גדולה (5). בעלי לא רוצה יותר ואני מרגישה שזה "בוער בי".
כל אישה בהריון שאני רואה אני מייד נמשכת, נדלקת, מקנאה ונצבטת מבפנים. גם אני רוצה.
ומצד שני, בנוסף לדעתו של בעלי, יש לי קשיים מודעים עם כל הנושא שהביאה כאן אילה:
_מצב האדם לא הולך ומשתפר , ההפך. איכות וכמות המשאבים מתדלדלת.הטבע ושטחי החקלאות הפתוחים הופכים לערים אפורות.
הרבה אנשים חיים היום (ועוד זה יחמיר בעתיד ,) חיים חסרי משמעות , חיים מהיד אל הפה , חיי רעב, עליבות , מלחמות .
אז מה שאני חושבת שהעולם לא צריך עוד אנשים.
האנשים צריכים אמא ואבא מסורים._
ועוד יותר מזה - אני רואה את הקושי של החיים (למרות היותי מאוד אופימית) תמיד נדמה לי שהשיעורים והלימוד על פני האדמה הם קשים מידי, והייתי רוצה לחסוך אותם מהילדים. ובטח ובטח מילדי.
אוף, אבל זה קשה. קשה להגיד לא יהיה יותר ואני חוששת שביתי תהיה בודדה. ומה אם אנחנו פתאום לא נהיה בחיים, המשפחה כ"כ קטנה... ואני רוצה שהיא גם תחווה שיתוף ומשפחה שלא הכל סובב בה סביבה שתלמד להתחשב ולוותר ולתת מתוך אהבה.
והכל מתנגש לי. הפחדים והראיה ההגיונית על החיים עם הכאב הזה בבטן הריקה שרוצה להתמלא ולהניק.
אז איך יודעים?
(שאלה שנזרקת בחלל האוויר ולא ממש מצפה למתכונים של שבת)

פעם אמרה לי משהי שאף פעם לא מצטערים על ילד נוסף. זה היה כשהתלבטנו אם אנחנו רוצים ילד חמישי. ומצד שני גם שמעתי לא מעט נשים מבוגרות שאמרו לי שהן מצטערות שלא היו להן יותר ילדים כשעוד יכלו.
אני מאד מסכימה עם הדברים האלה. לנו יש חמישה ילדים, ואם יש דבר אחד שאני מצטערת עליו, זה שלא השכלתי לארגן את הדברים כך שיהיו לי עוד ילד אחד או שניים (אני כבר בגיל שלא יהיו לי יותר ילדים מסיבות ביולוגיות לגמרי...).

אבל זה כנראה מאד אישי - יש כאלה שכל ילד נוסף יתקבל בברכה, ואחרים שפשוט לא רוצים יותר ממה שיש להם. אבל אני מרגישה שאם יש התלבטות, כדאי לזכור את הדברים שאמרתי בפתח דברי - אף אחד עוד לא הצטער על ילד נוסף. כל ילד מביא את הברכה והשמחה שלו. בעלי כלל לא היה נלהב מילד חמישי, אבל כמה שנים אחרי שהילד היה כאן (כמובן בהסכמתו), הוא אמר בפה מלא כמה שהוא שמח. ומדי פעם הוא מספר לי על חברים שלו, בגילו, שילדיהם כבר גדולים, כמה הם מקנאים בו שעוד יש לו ילד שבא אליו למיטה ומתקלח איתו...

את לא מסכימה באופן נעים

הי תודה, זה בדיוק מה שניסיתי להעביר! קצת קשה לי פה, באינטרנט.

מעבר לחשיבות המודעות ומחשבה, רציתי להעלות את חשיבות הרגש, הרצון.
למה רציתי בכלל ילד? הרי לא היה לי מושג (כאילו עכשיו יש לי...) מה זה, לא גדלתי עם תינוקות, לא עברתי שיעורים או אתגרים מיוחדים בחיים כך שלא ידעתי מה פירוש המילים הללו. לא התייעצתי עם אף אחד, לא שאלתי את אמא שלי איך זה.

אצלנו הכל התחיל ונגמר ברגע של רצון עז לילד. עד היום אני לא מבינה מה עמד מאחוריו. זו הפעם הראשונה (ואחריה הגיעה השניה, ואני יודעת שאני רוצה לפחות x ילדים) שחשבתי מהבטן. אני כ"כ הגיונית ומחושבת שכיוון שזה הגיע מהבטן חיפשתי (ומצאתי) , את כל הסיבות הלא נכונות לדחות את זה.
בסופו של דבר רציתי, עמדתי בזה, והנה שוב אני רוצה, וזה פשוט ומספיק לי.

לא אני הדוגמא והמופת, ולכל אדם יש את תהליך קבלת ההחלטות שלו; עם זאת אני מאמינה שרגש הוא מרכיב בלתי נפרד מכל תהליך שכזה (במינון זה או אחר), עלתה כאן האפשרות שלפעמים הרגש בא עם הילד, ואני עדיין משחקת בראש עם הרעיון הזה.

אלמונית כאן,
יש לי קשיים מודעים עם כל הנושא שהביאה כאן אילה
עם קשיים קשה להתמודד, עם אתגרים קצת פחות.
ציטטת לא מעט סיבות שבעיני אחרים הן ה-סיבות להביא ילדים לעולם. כאלה עם מטען רגשי חיובי, חיים מלאי משמעות, אהובים ומאושרים.
לשפר את העולם באמצעות צמצום ילודה זו טכניקה (לא-בדוקה) אחת, שיפור העולם באמצעות שיפור שלנו עצמנו זו טכניקה אחרת (אני עדיין תוהה לגביה).

אף פעם לא מצטערים על ילד נוסף

משפט נכון, אני בטוחה לחלוטין, אבל בעייתי בעיני.

בטוח שלא מצטערים על ילד נוסף, מי לא חולה על הילדים שלו?
אבל הכוון שהחיים תפסו, או שינוי שקרה בחיים בגלל ילד נוסף, יכול להיות לטובה ויכול להיות פחות לטובה. אנשים אופטימיים שכמותנו (...) מן הסתם לא יצטערו בדיעבד. אבל יכולים לחשוב לפני מעשה. קראתי לא מזמן איזה ספר (וואלה הזכרון לא מה שהיה פעם... איך כבר שכחתי מה זה היה...) שהיתה אמא עם שתי בנות, שהיתה איתן בבית אבל כבר התכוננה לצאת לפתח את עצמה. היה לה תואר בספרות והיא התכוונה לצאת ללמד וזה היה מה שהיא רצתה. כי הבנות כבר לא צריכות אותה כל כך והיה לה עתיד פרוש לפניה. הילדה מתארת שהיו לה ליד המיטה קטלוגים של קולג'ים וספרים של ג'יימס ג'ויס. ואז היא נכנסה להריון לא מתוכנן, וליד המיטה נעלם מה שהיה והופיעו מגזינים של גינון ובישול וספרים על תינוקות. האמא צריכה להמשיך להשאר בבית (בתפיסה שלה). כשהבן היה בן 4 בערך היא נכנסה לדכאון וברחה מהבית.

אני בטוחה שהיא לא הצטערה על הילד השלישי, והיא מאוד אהבה אותו, אבל לא יכלה לסבול את הכוון שחייה תפסו בעקבותיו.

החיים בד"כ פחות דרמטיים אבל כל ילד מביא שינוי לחיים.

אני חושבת שאם שלמים או לא שלמים עם ילד נוסף או עם לא להביא יותר ילדים תלוי יותר בסגנון האישי שלנו, אם אנחנו בכלל מסוגלים להיות שלמים עם דברים, או תמיד שואלים - מה היה אילו? לעולם לא נדע מה היה טוב יותר, אין ברירה אלא לשקול את המצב, את ההשלכות, לבחור ולחיות עם זה.

בנימה אישית - אני מתה על תינוקות, אבל התינוק שלי הוא השני והאחרון. אני מעוניינת להתפנות בעוד מספר שנים (2,3) לעניינים אחרים ולא רק להיות עם בננה ביד כמו שאני עכשיו. אני אוהבת בננה ביד אבל למספר שנים מסוים ולא יותר מזה. אני מעוניינת להשקיע בדברים שונים בחיים, גם ילדים וגם עוד דברים כמו שכתבו.

איזה דף נהדר!!
גם אני עדיין לא שלמה, יש לי שתי בנות בהפרש קטן ותיכננתי את זה מראש כך שאוכל להביא ילד שלישי ואחרון בהמשך (בן/בת זקונים) ופתאום לא מתחשק כל כך.
פתאום לא מתחשק להתחיל הכל מההתחלה, פתאום לא מתחשק לרוץ לרופא כל שני וחמישי (הבנות שלי היו חולניות מאוד), פתאום לא מתחשק לי לא לישון בלילות, פתאום לא מתחשק לי לחלק את כל מה שיש בי לילד נוסף, פתאום לא מתחשק לי להמשיך ולשלם למעון/גן/צהרון (בחיי, כמו משכנתא) מההתחלה במקום להשקיע את הכסף והזמן בילדי.
סוף סוף התחלתי לחיות ולפתח את עצמי, פתאום אני יותר משוחררת ויש לי זמן פנוי לעצמי.
פתאום קיבלתי את עצמי במתנה והתחלתי לשים דגש למראה החיצוני (מספרה באופן קבוע, חידוש מלתחה שלא עשיתי בעצמי מעולם), לארגן את הבית באופן שאינו מתאים לתינוקות כל כך.
והדאגה... לא מתחשק לי לדאוג כל כך ולהיות כל כך חרדה לילדי.... (כידוע, בלוג אנחנו מתמודדים)

ולמה אני לא שלמה... מכל הסיבות שצויינו כאן, אני אוהבת להיות בהריון, מאוד אוהבת ללדת, מרגישה הכי הכי בריא בזמן ההריון, כשאני רואה אמא עם תינוק ליבי נצבט, כל השכנות והחברות שלי כבר ילדו ילד שלישי, יש לי משפחה (מורחבת)קטנה מאוד, בא לי להרים ולחבק תינוק שהוא שלי, חסר לי הטיול היומי עם העגלה, הרכות והאהבה העצומה שהיתה בי כשבנותי היו תינוקות. ואפילו הבנות שלי רוצות עוד אח או אחות ונראה שזה יאחד עוד יותר את המשפחה...

גם בכל החלומות שלי תמיד ידעתי שיהיו לי שלושה ילדים (בנות... בנות), במשפחה אידיאלית יש שלושה ילדים.
גדלתי בבית של שני ילדים ותמיד הצטערתי שלא היו עוד.... ונראה לי שאני אמשיך להצטער..... כי גם לי אולי יהיו רק שניים.

אני מעוניינת להתפנות בעוד מספר שנים (2,3) לעניינים אחרים ולא רק להיות עם בננה ביד כמו שאני עכשיו. אני אוהבת בננה ביד אבל למספר שנים מסוים ולא יותר מזה. אני מעוניינת להשקיע בדברים שונים בחיים, גם ילדים וגם עוד דברים כמו שכתבו.
גדול !!!

השבוע הסתכלתי אל השכן היקר שלי ששכב לו בנחת על מחצלת בחצר. אמרתי לו שלאט לאט אני משלים עם העובדה שרק עוד כמה שנים אוכל לשבת כמוהו בנחת בדשא. אם לפני שלושה חודשים הצעתי לזוגתי להביא לעולם ילד רביעי, היום אני בהחלטה שלא. באיזה שהו מקום אני רוצה להתחיל לחיות. לעשות עם עצמי דברים ובכלל שיהיה לי יותר זמן לעצמי. לא לגמרי, (גם זה יגיע יום אחד), לדעת לאזן את הזמן שאני חי בו היום לבן איך שאני שואף להגיע אליו.
בין לבין, אשמח לקבל טיפים איל בכל זאת מפנים לעצמי זמן בחיים לפני שהילדים הולכים לישון.

איך יודעים?
השאלה הזו מטרידה אותי לכן אני מקפיצה אותה למה חדש.
כשלא היו לי ילדים, ידעתי שאני רוצה. הייתי מקנאה בנשים בהריון, בנשים עם ילדים קטנים/גדולים, באחים שלי, בחברות שלי.
ואז, היה לי ילד והייתי מאושרת.
ורציתי עוד אחד. פינטזתי על עוד ילד ושוב חוויתי את חוויות הקנאה כמו פעם. הרצון הזה היה קיים בי בלי לחשוב יותר מדי. יצר חייתי הייתי אומרת.
ואז היה לי עוד ילד.
תיאורטית ראיתי את עצמי עם שלושה ילדים. אבל אחרי הילד השני כבר הרגשתי שאני לא רוצה יותר. הרגשתי שמיציתי. הבנתי שאני רוצה עכשיו את עצמי בחזרה. הפנטזיות היו אחרות: שיש לי חופש לעשות מה שאני רוצה.
פעם ישבתי לבדי, בלי הילדים, עם חברה בבית קפה. היא היתה עם תינוק בן שנה. כל כך שמחתי שאני לבד בלי אף ילד ושאני יכולה לאכול בנחת בלי שישבו עלי או ימשכו לי את הצלחת או יהיו צמאים, או רעבים או צריכים פיפי.
אני יודעת שזה יקח עוד כמה שנים עד שאקבל את החופש שלי. ככל שהילדים גדלים יחזור אלי עוד קצת מהחופש שאני רוצה.
הסימן הכי ברור לכך שאני לא רוצה עוד ילדים זה כשאני רואה אשה בהריון, או אשה עם ילד קטן אני שמחה בשמחתה, בלי שמץ של קנאה. להפך, אני שמחה מאוד שזו לא אני.

אני לא נגשת לעניין מצד החופש. אני פשוט לא מסוגלת לדמיין שאני אוהב עוד ילד כל כך הרבה כמו שאני אוהבת את בני. לא יכול להיות שאני ארגיש כל כך הרבה כלפי עוד ילד. אני יודעת שזה לא רציונלי, אבל בכל זאת.
ומצד שני, אני חושבת על כמה אני אוהבת את אחי, וכמה הוא חלק כל כך מהותי מהחיים שלי, ואני רוצה שגם בני יחווה את האהבה המסויימת הזו.

פלוני אלמונית, מרגישה כמוך כל כך... המשפט שאני אומרת לעצמי (בחיוך) הוא: thank god it's not mine...

ככל שהבת שלי גדלה והולכת, אני רואה שילדים זה כל כך הרבה השקעה פיזית ורגשית מעבר להנקות וחיתולים... זה כל כך מעסיק (וגם מהנה כמובן), אני אישית לא רואה את עצמי אמא טובה ל - 3 ילדים כמו שאני אמא ל - 2, פשוט לא רואה את עצמי מותחת את החיים שלי יותר, כך שישאר עוד בשביל השלישי, ובשביל עצמי, ובשביל הקשר הזוגי שלי, ועכשיו, לא יאמן, אחרי שנים בבית לקחתי על עצמי עבודה חלקית (שני בקרים), ולקחתי בייביסיטר, ואני רואה את האור בקצה המנהרה הארוכה הזו שנקראת ילדים קטנים ואמא בבית איתם. ילדה אחת בגן (חצי יום, אומר להגנתי...) וילד אחד שעדיין איתי, אבל יהיה שני בקרים עם בייביסיטר, הידד!

אני ידעתי שאני לא רוצה עוד ילדים, כשהתחושה שלי כלפי תינוקות אחרים השתנתה - מערגה, להתלהבות של דודה.
זה היה מאד מובהק.

תודה על הדף!
לנו יש ארבעה ילדים צפופים
רוצים כבר "להרים את הראש"

ומצד שני, אני לא מוכנה לוותר על החוויה
ועל האפשרות להביא עוד נשמה לעולם

לא מסוגלת להשלים עם המעבר לפאזה אחרת
ומצד שני, בפועל אנו זקוקים למרחב גדול יותר עבורנו

במשך כל תקופת ההנקה, כשלא לקחתי גלולות, רציתי להכנס לעוד הריון. אבל ברגע שחזרתי לגלולות, שמדמות הריון, פתאום ירד לי החשק להריון נוסף וממש כייף לי עם ילדה אחת. נראה, אולי בעוד כמה שנים... מדהים כמה שההורמונים שולטים לנו על ההחלטות. אני בעצם מרמה את הגוף שלי ומרגישה בהריון בלי להיות באמת בהריון, בזכות הגלולות...

דף כולכך חשוב וגם מביא אותי להיות מסוגלת לכתוב כאן סופסוף אחרי שקראתי כולכך הרבה.

גם אצלי יש התלבטות. כמעט בת 42, כבר כמעט ואין זמן לעוד ילד. יש לי שתיים (8, 4) וכול הזמן חשבתי שזה מספיק, אבך באמת מספיק. ידעתי שאני כבר את שלי עשיתי והגיע הזמן לגדל אותן וגם את עצמי. היתה שלמות במשך כמה שנים והנה פתאום ההורמונים מתחילים להשתולל, ואני שואלת את עצמי האם באמת זהו או שכדאי עוד ילד אחד.
הסיבה ללמה כן היא כי ברור לי שעוד ילד יביא איתו משהו למשפחה ו"יעבה" אותה יותר, אולי גם יוסיף איזון שחסר בשניים (לא הגיוני נכון?) , וגם זו הזדמנות ליצר עוד אדם שהוא שילוב שלו ושלי, וגם כי ממש כייף לי להיות אמא לילדות שלי ואני מטורפת עליהן ולמה לא להעצים את ההנאה.

הסיבות נגד מרובות גם הן: אני לא אוהבת להיות בהריון! פשוט לא יכולה לסבול את מה שזה עושה לגוף שלי ואחרי כול לידה לוקח לי כמה שנים לחזור לאיזון (גופני ונפשי), בנוסף לא מאוד אוהבת לטפל בתינוקות חסרי ישע ומתחילה להנות מהם כשהם גדלים. בנוסף החיים שלי כבר מתחילים להסתדר כמו חיים של אמא לילדים גדולים ואני מגשימה את עצמי מבחינה מקצועית ומגיעה לעשות גם דברים אחרים. עוד שיקול נגד הוא שאנחנו מגדלים ילדים בלי עזרה ממשפחה בכלל, כך שברור שזה אני והוא בסיפור הזה.
אז פתאום לחזור אחורה לעוד 2-3 שנים של עבדות, זה לא ממש מלהיב אותי. אבל מצד שני אני אומרת לעצמי שבילד יש הרבה אושר, ואיכשהו מסתדרים גם עם ילד קטן, וגם שהם גדלים ממש מהר. הבנזוג מוכן ללכת עם זה ולהביא עוד ילד והוא גם מאוד עוזר ואבא לגמרי פעיל אבל אין בו דחף בוער לעניין כי גם לו יש דברים אישיים שמעוניין לפתח, ומהיותו אבא פעיל גם הוא עצר כמה דברים שרצה לעשות כשהילדות היו קטנות.

אז מה אני רוצה בעצם? כנראה שאני מחכה שמישהו יגיד לי שגם משפחות עם שני ילדים זה בסדר כשגדלים - ובינתיים פגשתי דווקא כאלה שיש להם רק אח או אחות ואמרו שהיו רוצים יותר...
או אולי מחכה לשמוע מנשים במצב דומה לשלי (מבוגרות יחסית ועם קריירה מתפתח) שהתלבטו ושהיה שווה להביא ילד שלישי.

באופן אישי, התחושה שלי כשהחלטנו כל פעם על עוד ילד, היתה לגמרי מהקישקע. זה לא ממש שינה אם זה התאים או לא התאים, או מה שזה יעשה או לא יעשה למשפחה, או לקריירה שלי או שלו... זה פשוט היה חזק ממני. פתאום הגיעה הכמיהה הזאת, העמוקה, הכואבת, מתוך הקרביים - שלא יכולתי להתעלם ממנה יותר, או להשכיח. ואז בא עוד ילד... ועוד ועוד

אני זוכרת גם שתמיד, בין ילד לילד, ידעתי שמתישהוא ארצה עוד אחד. וגם אחרי שנולד האחרון עד איזה שהוא שלב אמרתי לעצמי כל הזמן - מה, זה יהיה האחרון? הרי יש לי עוד כל כך הרבה שנים של פוריות, ואני הרי כל כך אוהבת להיות בהריון (טוב, חלק מהזמן...), ואת התחושה של הגוף הפורה והמאכיל ובעל התכלית, וללדת זה בכלל תענוג! איך נפסיק עכשיו? אבל בחודשים האחרונים משהו השתנה. הוא עוד קטן, בסה"כ, וזה יכול להשתנות מאוד בעתיד. אבל עכשיו התחושה שלי היא שזהו, לא יהיו עוד. הוא האחרון, וטוב לי עם זה. אני רוצה להגיע למקום בו הילדים קצת יותר גדולים, ואף אחד לא נתלה עליי כל כך יותר, או כרוך בי בצורה כל כך חזקה. אני רוצה להיות מסוגלת להשקיע בכל ילד את מה שהוא צריך בלי שיש עליי עוד אחד על הגב במנשא, או צועק לי שעשה קקי וצריך לנגב לו, או רוצה גם איזו תשומת לב בדיוק בשניה שאני עם אחר. אני רוצה להשקיע בזוגיות שלי יותר, במשפחה כיחידה ולא בילד אחד במיוחד רק כי הוא תינוק ויונק וצריך אותי יותר פיזית. אני רוצה לצאת מהפאזה הזאת של "הסרט הנע" - עם 4 ילדים צפופים יחסית, ככה בערך מתנהל יומנו. ומכיוון שאנחנו בבית עם כל הילדים, אין בעצם את הזמן השקט הזה שבלי.... אני אוהבת את החינוך הביתי ואת הילדים שלי לעין ערוך! אין מצב שאנחנו מוותרים על החיים הנהדרים הללו. אבל לעשות עוד ילד בידיעה שזה יאריך את השלב הנוכחי בעוד כמה שנים - זה קצת יותר מידי בשבילי עכשיו, ולכן אני חושבת שאת הבאסטה שלנו אנחנו סגרנו

ואני שמחה שאני סוגרת אותה ככה בידיעה שזה טוב, ושזה באמת הרצון שלי, ולא בלית ברירה. ובלי נדר, כן? הקישקע עוד עלול להחליט עבורנו בפעם החמישית...

בילד יש הרבה אושר ויש גם המון המון המון עבודה קשה!
אני הבאתי את השלישית בגיל 45. אבל אני אהבתי מאוד מאוד מאוד את ההריון שלי. אני אהבתי את הלידה. אני אוהבת תינוקות והנקה.
היום אני ב ט ו ח ה!!!!! שאני כבר לא רוצה ילדים. אני רוצה את הגוף שלי לעצמי, אני רוצה את מעט החיים שלי לעצמי.

כאשר אני חשבתי על ילד נוסף,שוחחתי עם שכנתי שאמרה:"החשק לילד נוסף לא יגמר בשבעי וגם לא בשמיני בדקי מהיכן יש לך את הצורך בכך..."
חשבתי רבות על כך.
ניסיתי לברר מדוע יש בי את הצורך לאהבה והענקה אין סופית?
מדוע יש בי את הצורך לחוש מגע פנימי וחיבור שאינו תלותי?
היו הרבה שאלות בנושא,את חלקם אני מקווה שהצלחתי לפתור...גיליתי על עצמי גם דברים קשים וכואבים ,ומנגד גם דברים טובים...
אבל גם היום אני מקנאה בגיסתי למשל שעכשיו בהריון...
לא יודעת מתי עובר החשק אבל ברור לי שאצלי הוא ממשיך לפעום!

אז מה אני רוצה בעצם? כנראה שאני מחכה שמישהו יגיד לי שגם משפחות עם שני ילדים זה בסדר כשגדלים - ובינתיים פגשתי דווקא כאלה שיש להם רק אח או אחות ואמרו שהיו רוצים יותר...

לנו יש שתי אחיות - כלומר אני ואחותי - וזה ממש בסדר כשגדלים

אנחנו שתי אחיות עם 4 שנים בינינו, מאוד קרובות, מאוד אוהבות, כל החיים (חוץ מכמה שנים בילדות) היה לי מאוד כיף עם אחותי. יש לנו גם אינטימיות נהדרת עם אמנו - שלוש נשים. גם עם אבינו. בקיצור לנו יצא מצוין עם שתיים.

תמיד חשבתי ששתי בנות זה מושלם. וגם ידעתי ללא ספק שיהיו לי שתי בנות, מגיל ילדות ידעתי את זה. בסוף יצאו לי בת ובן

ואני סגרתי את הבסטה. זהו. כמו מה שכתבתן. כיף לי לסיים את תקופת התינוקות של חיי. היה טוב, וטוב לסיים את זה. כיף לי עם גדולים (4,7), השיחות מעניינות, המשחקים מעניינים (מעדיפה מונופול על פני קוקו...) וכיף להשקיע שוב בזוגיות ובקריירה שלי. אני מתה על תינוקות ועצוב לי שלביתי לא תהיה אחות, אבל הנה נולדה לה עכשיו בת דודה - ביתה של אחותי. אז תהיה לילדי עוד חברה - הבני דודים שכבר יש, ועכשיו גולת הכותרת מבחינתי, הבת של אחותי. אני גם נהנית ממנה כבר. ילד של אחות, זה קצת כמו להריח שוקולד. מאוד מספק, לפחות אותי. כבר מתכננת שתגדל קצת ונחטוף אותה אלינו לכמה שעות/ימים.

כתבתי את זה והיתה לי תחושה שזה לא הכל, שיש עוד סיבה. והנה אני חושבת שאני יודעת: אני לא אוהבת לסבול. לגדל יותר מדי ילדים נתפס אצלי כסבל. בשבילי תינוקות היה כיף, אבל הכיל הרבה סבל (חוסר שינה, חלוקה בין תינוק לילד גדול). ואני די מתרחקת ממצבי סבל. ילדים גדולים זה כיף בשבילי, ואני מעדיפה להשאר שם.

שליחה על ידי במ_בי* » 20 מאי 2010, 11:06

למה מספר ילדים זה כל כך חברתי?? זה הנושא שבו אני מרגישה שהחברה מתערבבת לי בטרוף עם החיים.
קשה לי מאוד עם תינוקות, קשה לי להיות איתם ולא לעבוד, קשה לי שכואב להם, אני לא אוהבת להיות עייפה, ולהיות בהריון- אני שונאת. חברות של "עוקפות " אותי בילד או שניים, והשעון ביולוגי מתקתק, ואני מפחדת מהריון בגיל מאוחר.. (יש לי בן ובת) אני חושבת ש4 זה אידאלי בשביל המשפחה שלנו.. אבל לא בא לי..

בילד יש המון אושר והמון עבודה. גם אני תופסת גידול ילדים כסבל, או כ"לא מצב טבעי". מהו מצב טבעי להגדרתי הוא מצב שבו יש שלווה ואיזון בחיים. אצל חלק מהנשים תינוק בבית זהו איזון אבל אצלי ממש לא.

החשק לילד נוסף לא יגמר בשבעי וגם לא בשמיני בדקי מהיכן יש לך את הצורך בכך..." זהו משפט מאוד חכם וכבר כמה ימים שאני בודקת את עצמי בעניין ומחפשת את התשובות. נראה לי שהמקום איננו מה יגידו בחברה או שום דבר חיצוני אלא משהו פנימי אצלי שגם רוצה בתינוק ומרגיש שהמשפחה שלנו תהיה מלאה יותר בילדים מקסימים
אבל אז גם בא הפחד כי אני לא טיפוס של תינוקות וממש לא בא לי לחזור אחורה (ככה אני רואה את זה) .
העניין הוא שכמו אצל סאלי עד עכשיו היה לי מאוד טוב עם שני ילדים ובכלל זו לא היתה מחשבה, ובגלל זה השינוי המחשבתי הוא כולכך מפתיע, ובגלל זה אני נלחמת בו, ממש נלחמת. מרגישה כמו על סחרחרת בלונה פארק, רגע למעלה רגע למטה. בבוקר מאוד רוצה ובערב סולדת מהמחשבה וממש ובאמת מתחלחלת מהמחשבה. ולחשוב שבדרך כלל אני אדם יציב...

האם בין הקוראים הורים לילד או לילדה יחידים, שבחרו במודע לא להביא לעולם ילד נוסף?
כאלו שחשו שאחרי הראשון- זהו, מספיק, ושלמים עם הבחירה?
כאלו שאוהבים את הילד בכל ליבם, אוהבים להיות הורים אך חשים שאחד ודי?

הילדה שלנו בבית, אנחנו משפחה אוהבת ומאושרת,
אך נכון לעכשיו שנינו חשים ומדברים על כך הרבה,
שבכלל לא בטוח שאנו רוצים ילד נוסף. ישנם הרבה
רצונות אחרים בכיוונים אחרים, כמו בתחומי העשייה שלנו ועוד,
חזקים הרבה יותר מהרצון לילד נוסף.

אני חשה במיעוט מוחלט, בטח בחברת שכמותנו,
שמחנכים בבית עם כל המשתמע מכך.

מישהו?

בלוג פוסט שקראתי בנושא : http://momjob.co.il/?p=2700

הי פלונית,
גם אני כאן עם בת יחידה... ולא יהיו לנו עוד ילדים. כשאני קוראת בדף הזה אני מבינה שאולי אני בכלל לא הטיפוס המתאים להביא לעולם ילדים או שפשוט עוד לא בערה בי הכמיהה הזו להריון ולידה (בגיל 35...) אף פעם.
אחרי הריון קשה, לידה קשה והורות צמודה ביותר (גם אנחנו בבית), החלטתי שזה מספיק לי (לשמחתי גם לבעלי). ילדה אחת שמחה (ומושקעת ביותר), בלי לחזור שוב על כל השנים הקשות האלו של הריון, לידה וינקות. מנגד, כמובן, קולות המשפחה והחברה שלא מניחים לנו לרגע וטוענים שהיא תהיה בודדה בעולם בבגרותה ולא תלמד מספיק כישורים חברתיים וכ"ו. אבל, בניגוד למה שחשבו פסיכולוגים בעבר - המחקרים בתחום לטובתנו (כלומר ילדים יחידים הם מוצלחים לפחות ואפילו יותר משאר הילדים בשלל מדדים של הצלחה בחיים, כולל קישורים חברתיים) וזה די מניח את הדעת. בכל מקרהגם אני לפעמים דואגת אם לא יהי לה יותר טוב עם איזה אח/ות אבל המחיר האישי והמשפחתי שזה דורש ממני הוא ככל הנראה גבוהה מדי (ומייד שומעת בראשי את אימי נוזפת בי על כך שאני אגואיסטית...). והמרגיעון: הכל בתאום מושלם:)

קולות המשפחה והחברה שלא מניחים לנו לרגע וטוענים שהיא תהיה בודדה בעולם בבגרותה ולא תלמד מספיק כישורים חברתיים וכ"ו
אוף, האנשים האלה שתמיד יודעים טוב ממך מה את צריכה לעשות בחיים שלך.
אולי תנסי למצוא קהילה תומכת, כזאת של משפחות שבחרו להביא ילד אחד לעולם, משהו שיחזק אותך ויתן לך להרגיש שאת לא עוף מוזר. בטח אפשר למצוא כאלה בתפוז או מקומות דומים.
עם בסיס כזה יהיה לך קל יותר לעמוד מול חטטנות והערות של אחרים.

בהצלחה

זוית אחרת לילדים יחידים:
אני לא ילדה יחידה. יש לי אח שמבוגר ממני ב10 שנים ולא קרוב אליי בכלל ומעולם לא היה.
מצד שני, לבעלי יש 3 אחים קרובים, שהמון עוזרים לו ונעזרים בו. (בשמחה ובכיף מבחינתי).
1 מהם היא חברה טובה, השניים האחרים לא חברים הכי טובים - אבל אחים טובים.
ואני מוצאת שזה מורכב.

מצד אחד, הבדידות שמרגיש ילד יחיד, בעיקר בבגרות מול הורים מתבגרים, מזדקנים, נטל האחריות וכ"ו.
הפינוק האיום וההתמרכזות שאי אפשר להימלט ממנה - שפשוט לא קיימת אם יש כמה ילדים. כי אי אפשר.
אצלי, יש רווח של שנה ושמונה בין הבנים שלי - והיחד שלהם לטוב ולרע - מחמם את הלב.
בתור בן יחיד - אבא של בעלי התעקש על כל הארבעה, והיה רוצה עוד, אם זה היה מתאפשר.

מצד שני, אפשר גם להיות מסופקים ושמחים בתור ילדים יחידים - זה שיש אחים לא אומר אוטומטית שיש מחוייבות, אהבה וקרבה.

בסה"כ, אם להורה טוב עם ילד אחד - וזה מה שהוא בוחר, לא חשוב מאיזה סיבות, אז זה מה שנכון בשבילו. נקודה.

ילדים יחידים

_האם בין הקוראים הורים לילד או לילדה יחידים, שבחרו במודע לא להביא לעולם ילד נוסף?
כאלו שחשו שאחרי הראשון- זהו, מספיק, ושלמים עם הבחירה?
כאלו שאוהבים את הילד בכל ליבם, אוהבים להיות הורים אך חשים שאחד ודי?_

אמנם עם שני ילדים ולא עם אחד - אך מזדהה עם כל שאר הדברים האחרים שכתבת: ישנם הרבה רצונות אחרים בכיוונים אחרים, כמו בתחומי העשייה שלנו ועוד, חזקים הרבה יותר מהרצון לילד נוסף.

גם שניים נחשב מעט בחברה שלנו. ואין שבוע שמישהו לא שואל אותי על ילד שלישי. וזה גם לא שאני בכלל לא רוצה. אני רוצה. כי יש לי ילדים נפלאים, ועוד אחד כזה בטח היה נפלא גם הוא.
אבל לא. אני רוצה דברים אחרים - עבור עצמי, עבור בן זוגי, וגם עבור ילדי הקיימים - יותר מאשר עוד ילד. הרבה יותר מאשר עוד ילד. אז בשורה התחתונה - אני לא עושה עוד אחד. וגם אני אוהבת את ההורות מאוד מאוד, גם בן זוגי, יש לי שפע תמיכה משפחתית מכוונים רבים ואפילו כסף לממן את העניין. אני מרגישה שזה חלק ענק ונפלא בחיי, גם מאתגר, אבל מגדיל אותי מאוד - ובכל זאת לא היתי רוצה יותר ממנו בחיי. כמו אוכל טוב שאוכלים, וזה מספק - ולא חייבים עוד ועוד.

אני מברכת על כל חשיבה עצמאית. אנחנו הן אלו שיוצרות את חיינו. כולל הבחירות המשמעותיות ביותר - למשל אם ילדים, וכמה ילדים.

אני מכירה הרבה ילדים יחידים שמביאים ילד אחד - בעיקר רוסים. ככה הם גדלו וככה הם אהבו. חלק מהם מביאים שניים, אך לא יותר. אלו שאני מכירה הם ממשפחות קטנות, אבל חמות וקרובות. הורים עם ילד אחד, ושני זוגות סבים, ועוד מספר מצומצם של דודים ובני דודים. מעטים אבל מקובצים יחד. לעומת לפעמים משפחות עם הרבה ילדים אבל מפוזרות לחלוטין. כמובן שיש דוגמאות הפוכות לשני הכוונים - קטנות ומרוחקות או גדולות וקרובות. אבל אני פשוט לא בטוחה שהגודל קובע את החום. עם הגודל הקטן גם יוצרים לפעמים חברויות לא משפחתיות, אבל ארוכות טווח.

מוזמנת להמשיך לשתף @}

אני דווקא חויתי את החוסר שיש בשני ילדים בלבד, ולא מאותו המין.
תמיד קינאתי בנשים שיש להן אחיות, וגם עכשיו, בחיינו הבוגרים, חברותיי עם האחיות חולקות יותר, עושות יותר דברים יחד, יש יותר חיבור.

האמא שאני בהחלט מזדהה עם מה שאתן אומרות.
אולי זה גם תלוי מגדר אבל.
למשל, קראתי לא מזמן מחקר שמצא שחלק גדול מהאנשים שיש להם 3 ילדים - השניים הראשונים הם מאותו מין.
וחלק גדול עוד יותר ממשפחות שיש בהן 4 ילדים - ה- 3 הראשונים הם מאותו מין.

אולי יותר קל לומר די, כשיש גם בן וגם בת, או שיש נניח רק בן - אבל לא רוצים בנות ואז זה בסדר. או להיפך.

אצלי אני יודעת, חשובה מאוד האימהות לשני המינים.

וסאלי,
אני דווקא חושבת שככל שהמשפחה גדולה יותר - יש יותר איחוד ויותר נעים ויש תחושה של משפחתיות גדולה יותר - אולי כי חוויתי את הצד השני ומשפחה קטנה תמיד נראתה לי עצובה קצת.
אבל ברור שזה לא הגודל של המשפחה שעושה את האיחוד והחום בין האנשים שבה.

או רורה, את יודעת, אני קוראת אותך אבל אולי עדיף כרגע לא להכנס לדיון בעצם איזו משפחה כדאי לגדל. למרות שזה נושא מעניין. אני חושבת שכאן פלונית סגורה מאוד על עצמה ועל מה שהיא רוצה, שזה ילד אחד. אז אני חושבת שבעצם השאלה היא אם אנחנו שלמות עם הבחירות שלנו. או משהו כזה.

הסיבה שכתבתי את מה שכתבתי, בכל זאת, היא שהקוסנזוס הוא פחות או יותר מה שאת כתבת. גודל=שמחה וחום. ואני רציתי להביא קצת את הצד השני שמוכר לי. עכשיו כשהכל פרוש - זה בעצם לא הכי רלוונטי לפלונית

אני דווקא חושבת שככל שהמשפחה גדולה יותר - יש יותר איחוד ויותר נעים
לא קראתי את כל הדף...אבל גם אני מוכנה להביא "צד שני", למרות שזה הכל חסר משמעות בלי לבחון את הרקע

כי מה שכנראה קובע זה הגישה של ההורים, הורים עם מוכנות, כוחות נפשיים ומשאבים פיזיים יוכלו לגדל משפחה חמה גם של 10 אנשים ככל הנראה, ולעומת זאת הורים שלא מוכנים לזה או שהיחסים ביניהם עכורים עלולים לאמלל גם ילד אחד בודד..
אני באתי ממשפחה די גדולה אבל שכל אחד מסוכסך עם השני, סבתי חותנה בגיל ילדות ועשו המון ילדים אבל גידלו אותם בחוסר שוויון נוראי וצורה בעייתית ככה שיש שם המון קרעים וסכסוכים, גם הורי הביאו 4 ילדים "כי זה מה שעושים" ולא היו מוכנים לזה מכמה בחינות ועד היום יש ניתוקים וריבים בתוך המשפחה המצומצמת (ועם המורחבת כבר מזמן בקושי בקשר)..
תמיד אגב הדהים אותי לראות משפחות קטנות שכולם שומרים על קשר חם גם עם הבני דודים מדרגה 17.

סאלי, צודקת!

פלונית, גם צודקת, בצד שלך.

אז אני הפלונית שפתחה את נושא הילד היחיד,
ושמחתי על התגובות ועל איזה קצה-קצהו של חוט
שמעיד שאנחנו לא עוף לגמרי מוזר בקהילה הזו ובכלל.

כזוג, אנו רחוקים מהנורמה ביותר ממובן אחד,
עם כל היופי והקושי שבדבר. לפעמים, ההתרחקות
הזו מפחידה אותי ואני חשה שלהיות הורים
לילדה יחידה ממקם אותנו באופן סופי, בנוסף ליתר הבחירות,
בשוליים סהרוריים. אני לא חווה אותנו כמוזרים, אלא כאנשים
קשובים ונאמנים לעצמם, אבל הפרשנות של החברה... קשה
לי עם זה, לפעמים זאת פשוט חומה שמאוד קשה לעקוף.

כמו בכל דבר, רב ההסתגויות והביקורת הקשה ביותר, מגיעה מבפנים.
אני בדיאלוג אינטנסיבי עם עצמי לגבי העניין, אך מה שמניע את דו-השיח הפנימי הזה, הם רק
שיקולים ראציונאליים ופחדים- לא רצון אמיתי לילד נוסף. וכמובן שהאשמותיה של אימי:
"אגואיסטיות" וכו', אינן עוזרות.
לעשות הרבה ילדים זה אלטרואיסטי?

אני עובדת עם ילדים באהבה גדולה שנים. רציתי את בתי הנוכחית בכל ליבי ובכל ליבי
אני אוהבת להיות אמא. אז למה הרצון הזה לעוד ילד פוסח עלי?
זה כל-כך שונה מכל מי שאני משוחחת איתה.
כולן רוצות עוד, כולן בדעה שילד אחד זה לעשות לו עוול.
אז מה לא בסדר איתי?

אם כי ישנם קשיים במשפחה שלי (אני אחת מתוך ארבעה),
אין שם שום דבר טראומתי או קיצוני, ויש לא מעט חום וקירבה
ויחסים בסך הכול חיוביים בין האחים. זה מצחיק שאני מחפשת
טראומה כדי לתרץ את הבחירה הזו, עד כדי כך הקונצנזוס מערער
לפעמים את תחושת הלב.

אחרי הריון קשה, לידה קשה והורות צמודה ביותר (גם אנחנו בבית), החלטתי שזה מספיק לי (לשמחתי גם לבעלי). ילדה אחת שמחה (ומושקעת ביותר), בלי לחזור שוב על כל השנים הקשות האלו של הריון, לידה וינקות. מנגד, כמובן, קולות המשפחה והחברה שלא מניחים
אצלי זה לא רק הריון אחד קשה, אלא הרבה יותר מזה
אנחנו אמנם כבר לא בבית אבל אפשר בהחלט לקרוא לילדה "מושקעת ביותר", היתה בבית עד גיל 5.5

קולות הסביבה לא נשמעים בכלל, הקולות הם רק פנימיים - שלי.
אני אמנם לא רוצה הריון ולידה אבל כן רוצה משפחה יותר גדולה, ואחים לביתי, וילדים שאוכל לאהוב ולגדל - לא ילדי שלי.
זו הפנטזיה שלי שאולי יום אחד תתגשם @}
בנתיים, לגמרי מוסכם וברור שילדה יחידה זו המשפחה שתהיה לי. אין התלבטות ואין שום רעש סביבתי או פנימי בעניין.

_כולן רוצות עוד, כולן בדעה שילד אחד זה לעשות לו עוול.
אז מה לא בסדר איתי?_
אם את יודעת מה את רוצה, הכל בסדר.
מה שיכול להיות 'לא בסדר' זה רק ההשוואתיות שלך. היא פשוט לא נותנת לך מנוח.
מה שאחרים חושבים או יודעים, זה שלהם. וכל אחד יבחר מה טוב ונכון לו.
אז מה הבעיה?
לעשות לילד עוול - זה יכול לקרות גם במשפחות גדולות, בצורות חינוך מסויימות, זה בעיקר תלוי זווית הראיה שלך - מהו עוול?
וללכת נגד הרצון שלך זה לא עוול, אמא אומללה = ילדים מאושרים?

זה לא בהכרח השוואתיות, כמו שזה הקושי שבלבחור ולחיות באופן שונה בתכלית
מהציפיות החברתיות שמקיפות מכל כיוון. כמובן שככל שההחלטה שלמה,
ההתמודות קלה יותר ויותר, וזה נכון לגבי כל הבחירות נוגדות המיינסטרים שאנחנו עושים.
לי קשה ספציפית במקום הזה,ש ל ילד יחיד. אציין שהיה לי הריון קל ואפילו קל מאוד,
ולידה שאומנם לא הייתה לידת החלומות שלי, אך לא היא הסיבה.

אני מניחה שאם הרצון להישאר משפחה של שלושה הוא אמיתי ועמוק,
בסופו של דבר, הקולות המיותרים מבחוץ ומבפנים יחלשו ואולי
אף יעלמו.

_אני בדיאלוג אינטנסיבי עם עצמי לגבי העניין, אך מה שמניע את דו-השיח הפנימי הזה, הם רק
שיקולים ראציונאליים ופחדים- לא רצון אמיתי לילד נוסף._

פה יש משהו מעניין. בהרבה מקומות פוסלים את כל ענייני הלב, ואומרים "חייבים לחשוב בהגיון". וכאן בסביבה הזו שלנו, הרבה פעמים, פוסלים את הגיון, ואומרים שחייבים לעבוד רק מהלב. אבל מה לעשות?.. יש לנו גם ראש וגם גוף. גם לב. לא רק אחד מהם. אז אולי אין רצון אמיתי לילד נוסף, אבל אולי השיקול הרציונלי שאת כותבת עליו הוא גם משהו אותנטי שלך.

יש פה שווי משקל. משהו תקוע. סימן שיש משיכה לשני כוונים סותרים. המשיכה ללא-עוד-ילד - כתבת עליה. והמשיכה לעוד ילד - חייבת להיות, אחרת לא היתה לך דילמה. וזה כמו שכתבת - מגיע מבפנים. אז מה זה?...

איך יודעים שרוצים ילדים?

איך יודעים שרוצים ילדים?

@}
לא פשוט, הא....
מכירה חברה שהלכה לטיפול ארוך לפני שיכלה להחליט על זה.

מזדהה עם תחושת השוליים, בהרבה מאוד מובנים ובחירות אנחנו בשוליים וזה קשה.
לפעמים זה גם בודד ונראה לי שהחיים בלב המיינסטרים הם קלים יותר, זורמים יותר אולי.
מצד שני, כמה קל וזורם אדם יכול להרגיש כשהוא פועל לא בתואם עם עצמו?
כשיש חוסר קוהרנטיות מתמשכת בין איך שהוא מרגיש לבין איך שהוא חי?

הפתרון שלי הוא לחפש קהילות בתחומים שאני שונה בהם.
למשל, האתר הזה שנותן מענה בתחום של החינוך, ההנקה עד גיל מאוחר וההישארות בבית הרבה זמן - מזל שהוא קיים כקהילה אלטרנטיבית.
או, בתחום אחר לגמריי, גם יש לנו קהילה אלטרנטיבית ומחבקת וזה קצת עוזר לי ומראה לי ש: "הנה, יש עוד כמוני. אני לא עוף מוזר".

בעלי, למשל, שונה ממני לגמריי.
אינדיוידואליסט עד עמקי נשמתו, לא צריך מסגרת או קהילה. טוב לו עם השונות והיעדר החוקים.
כנראה שאני יותר קונפורמית בנשמתי.

אנחנו יצורים חברתיים והשוואתיים בבסיסנו, והרצון להיות כמו כולם טבעי וחזק.
אני חושבת שמי שבאמת משוחרר ממנו - צריך להיות עם בסיס מאוד איתן של אמונה בעצמו.
ומי שלא - שויין, כמוני - מחפש דומים לו....

האם בין הקוראים הורים לילד או לילדה יחידים, שבחרו במודע לא להביא לעולם ילד נוסף?
לנו יש ילד אחד. הוא די מוצלח בהרבה תחומים. אבל.. לפעמים נצבט לי הלב שאני רואה איך הוא מקנה
בזוג אחים שמשחקים אחד עם השני. אני חושבת שזה סוג של אנוכיות שלי שלא טרחתי ללדת בשבילו עוד ילדים.
אני פשוט מרגישה שאין לי מספיק משאבים נפשים לגידול ילדים. גם הילד האחד הזה הגיע אלי במקרה.

שאני רואה איך הוא מקנה = איך הוא מקנא

הפתרון שלי הוא לחפש קהילות בתחומים שאני שונה בהם.
בשבילי זה לא יכול לעבוד, אני שונה מאחרים בהרבה תחומים

מה שלמדתי על עצמי ואחרים בשנים האחרונות, שכאשר אני מקבלת את עצמי, אוהבת את עצמי, מעריכה את עצמי, אזי
גם הסביבה (המאוד שונה ממני) מקבלת, אוהבת , וכד'. תמיד חשבתי שכל האמהות ל-3 ילדים שסביבי, שופטות אותי
בחומרה על הבחירה שלי. גיליתי שזו טעות, שאי אפשר לנסות לקרוא מחשבות של אחרים, רק את של עצמי.

_פה יש משהו מעניין. בהרבה מקומות פוסלים את כל ענייני הלב, ואומרים "חייבים לחשוב בהגיון". וכאן בסביבה הזו שלנו, הרבה פעמים, פוסלים את הגיון, ואומרים שחייבים לעבוד רק מהלב. אבל מה לעשות?.. יש לנו גם ראש וגם גוף. גם לב. לא רק אחד מהם. אז אולי אין רצון אמיתי לילד נוסף, אבל אולי השיקול הרציונלי שאת כותבת עליו הוא גם משהו אותנטי שלך.

יש פה שווי משקל. משהו תקוע. סימן שיש משיכה לשני כוונים סותרים. המשיכה ללא-עוד-ילד - כתבת עליה. והמשיכה לעוד ילד - חייבת להיות, אחרת לא היתה לך דילמה. וזה כמו שכתבת - מגיע מבפנים. אז מה זה?..._
וואוו, סאלי, איזו הבחנה יפה!

יש פה שווי משקל. משהו תקוע. סימן שיש משיכה לשני כוונים סותרים. המשיכה ללא-עוד-ילד - כתבת עליה. והמשיכה לעוד ילד - חייבת להיות, אחרת לא היתה לך דילמה. וזה כמו שכתבת - מגיע מבפנים. אז מה זה?...

תודה על המשפט הזה.
מה זה?
עדיין לא יודעת.

וואוו, סאלי, איזו הבחנה יפה!
תודה על המשפט הזה.

תודה תודה יקירותי

_מה זה?
עדיין לא יודעת._
בטח שלא. זו חקירה.
אבל היא מעניינת ומתגמלת, כי אולי היא תוציא אותך מהתקיעות.

יש לפעמים נושאים שהם גדולים מדי מכדי להקיף אותם בבת אחת. וצריך איזה זמן להיות בקשר איתם. לראות מה מגיע. יש טכניקות שונות שגם עוזרות, כמובן, להיות יותר בקשר עם רבדים רבים יותר של החשיבה שלנו. ושל התחושה.
היכולת שלי אישית להתמודד עם נושאים באמת רחבים בחיי, גדלה מאוד כשהבנתי את זה, שלא כל דבר ניתן לתפיסה בשיחה אחת.

בהחלט זקוקה לזמן להיות בקשר עם הנושא הזה, בודאי יותר מזמן שיחה אחת.
לאור הביולוגיה המתקתקת, השאלה היא כמה זמן.
אני מניחה שהתשובה שאני מחפשת, היא לשאלה
האם הרצון להשאיר את המשפחה בגודלה הנוכחי
הוא רצון אותנטי ואמיתי, ולברר שלא מסתתר שם משהו
אחר.

יש טכניקות שונות שגם עוזרות, כמובן, להיות יותר בקשר עם רבדים רבים יותר של החשיבה שלנו. ושל התחושה.

תוכלי לפרט?
תודה לך על התגובות, הן עוזרות.

תודה לך על התגובות, הן עוזרות.
@}

תוכלי לפרט?
בטח, בשמחה.
פער התפיסה והמציאות - אני תמיד חושבת שכולם יודעים על מה אני מדברת.

הטכניקה שאני מאוד אוהבת - לעצמי ולמי שעובד איתי - היא התמקדות. התמקדות היא סוג של הקשבה למה שבפנים. רגשות, תחושות, תמונות, דימויים, סמלים, ומחשבות. לא רק מחשבות ולא רק תחושות, אלא כולן והקשר ביניהן. קשר בין הגוף לראש, אם להגיד בצורה קצת פשטנית. מה שזה מאפשר הוא כמה דברים. קודם כל יותר בהירות. לפעמים יש תחושה עמומה בבטן. איזה התנגדות, איזה אי-רצון, אבל לא ברור למה. למה ההתנגדות, מה לא טוב פה, ומה כן רוצים. אז בהתמקדות זה הרבה פעמים מאוד מתברר. דבר נוסף שמתאפשר הוא דינמיות של כל זה. הרבה פעמים הרגשות שלנו נשארים אותו דבר במשך שנים. תקיעות. ובתוך ההקשבה הזו, דברים מתחילים לקרות. לזוז. להשתנות.

זה קורה גם ביום-יום, בשיחה עמוקה ומיוחדת עם אדם שמקשיב ממש טוב - הקשבה נדירה - ופתאום תוך כדי דיבור, דברים מאוד מתבהרים, ולפעמים יש תובנות, ולפעמים אחרי שיחה כזו החיים ממש משתנים. זה יכול לקרות גם באירוע מיוחד ומטלטל, שפתאום יש תובנה עמוקה. וזה נדיר, אבל בהתמקדות לומדים לעשות בדיוק את זה. אולי לא כל תרגול הוא שיא השיאים - אבל משהו מזה קורה, פעם אחר פעם. לוקח כמה תרגולים עד שתופסים את העניין - ואז זה משהו שהוא שלך.

בשבילי זה לא דבר רוחני. אני לא חושבת שאיזה כוח חיצוני מדבר איתי. אני מרגישה שאלו פשוט רבדים שונים שלי, שלא ידעתי להקשיב להם קודם. אבל יש כאלה שמרגישים שיש פה משהו רוחני.

עוד על התמקדות
בהצלחה

בא נאמר שזה נשמע לי מזעזע לצאת בהצהרה " אנחנו לא רוצים ילדים.....לעולם" וזה גם לא נכון
אבל ממש הרצון הזה שאנשים מדברים עליו, התשוקה הזו, איפה היא?
חשוב לציין שאנחנו זוג מאוד יוצא דופן באהבתו הגדולה לילדים אחרים, בעלי הוא ממש מלך הילדים יש לנו אינטראקציה מדהימה שלא ראיתי
אותה על אף אחד אחר שלא מדובר בילדים שלו.

אולי.....זה בגלל..... שאנחנו יודעים שעומדת לפנינו דרך ארוכה....טיפולי פוריות.....
תודה לכולכם

רוצה לעלות כאן את התהיה שלי - איך יודעים אם רוצים ילדים בכלל ? (אולי זה לא הכי מתאים לשאול את זה כאן בבאופן

)
אני בת 28 ואני יודעת שאני לא רוצה ילדים לפחות בכמה שנים הקרובות. אני לא יודעת מה יהיה אח"כ.. רק לאחרונה התחלתי להבין שהמחשבה שלי "יהיה לי בן זוג רציני ואז ארצה לעשות איתו ילדים" כבר לא ממש נכונה - יש לי בן זוג רציני ואני רוצה פשוט לחיות איתו. אני לא יודעת איך חושבים על הנושא הזה, איך עונים על השאלה הזו, האם אני רוצה ילדים אי פעם? ומה זה אומר לגבי הזוגיות, הרי מבחינתו הוא כן רוצה ילדים מתישהו..

שליחה על ידי מישהי* » 25 מאי 2012, 21:59

את במקרה נוטלת גלולות למניעת הריון? כי יכול להיות שההורמונים משפיעים על הרצון להרות וללדת ילדים. בכל מקרה מותר לך לא לרצות ילדים, זה בסדר גמור ואת ממש לא היחידה.

אני במשך הרבה שנים הייתי בטוחה שלא יהיו לי ילדים, וגם בן זוגי, והרצון קפץ עלינו די בפתאומיות. אז אולי זה עוד יבוא. מצד שני, כמובן, שאולי זה לא יבוא. זה פחות מקובל חברתית, שלא לומר מוקצה, אבל מן הסתם, יש אנשים שלא רוצים ילדים, וכמו שמישהי אמרה, את לא היחידה.

אם את רוצה לברר את הסוגיה עם עצמך יותר לעומק, שווה לך אולי לבדוק את עצמך לעומק: את רוצה להמשיך לחיות עם בן זוגך עכשיו, ונראה לך סביר שבעוד כמה שנים תרצי ילדים, או לא בהכרח? ואם את נוטה לכיוון של ללא ילדים - מדוע? האם זה משהו שאת מוכנה בשמחה לחיות איתו כמו שהוא (גם אם זה אומר, נניח, להיפרד מבן הזוג שכן רוצה), או שהיית רוצה להגיע למקום שאת דווקא כן רוצה ילדים?
ושאלות קצת יותר פילוסופיות, כמו: האם חובה שתהיה כמיהה עזה לילדים כדי לעשות אותם? אני מכירה כמה אמהות, שעשו ילדים כסוג של סימון וי - היינו בצבא, היינו באוניברסיטה, התחתנו, ברור שעכשיו מגיע שלב הילדים. בלי איזו כמיהה יוצאת דופן. והיום הן אמהות אוהבות ושמחות. אני בטוחה שיש כמה נשים שעשו וי, והיום מצטערות שהביאו ילדים בלי לחשוב.

בקיצור, שווה חקירה, ולו רק למען בן זוגך

.

איך יודעים אם רוצים ילדים בכלל ?
איך יודעים משהו, בכלל?
האם את מוכנה להתחייב היום מה יהיו מערכת האמונות והערכים שלך בעוד 10 שנים? מה יהיה מצבך הפיזי? הנפשי?
כשאנחנו נכנסים למערכת זוגית מחייבת, אני רוצה להאמין שאנחנו לוקחים בחשבון שאנשים משתנים בכל יום, ושהאהבה שלנו והמחוייבות שלנו איינה "על תנאי" - ממש כמו כלפי ילדינו (אם ישנם

).

(צ"ל "איננה על תנאי" ולא "איינה"...)

אני חושבת שאם אישה בת 28,לא רוצה ילדים-קודם כל :זכותה.גם בבאופן, גם בקהילה הזו , שלפעמים כבר טובעת בבלי חיתולים של עצמה ..(כמובן ,הכוונה היא לא לפגוע באף אחד)
אני מאוד מעריכה אנשים שבודקים ומבררים אפשרות לחיות את החיים שלהם.
לא איך שהחברה מסביב חושבת שצריך לחיות.
לחברה מסביב אין שמץ מושג לגבי מי את ומה את .אילו דברים עברת בחייך ומה השאיפות שלך.
את בתוך ליבך פנימה יכולה לחוש זאת.

את לא צריכה לעשות שום וי.
את צריכה לדעת אם יש לך אנרגיה להרפתקה הגדולה הזו.
אם את יכולה לסמוך על בן זוגך שהוא רוצה לצלול לזה גם.
אם יהיה ביניכם שיתוף פעולה ודברים שאתם מסכימים לגביהם כבר עכשיו.(אתם יכולים לאמץ בע"ח או לטפח גינה ולראות איך אתם מסתדרים)
את צריכה לבדוק את האפשריות הכלכליות שלכם ולבדוק מי חוץ מכם יהיה שם כדי לעזור ולתמוך.

ברור שאנשים עושים ילדים בלי לברר .אבל עדיף שכן.זו דעתי.
וגם אפשרות: לראות אם אתם ניגשים להכנות הללו ,לקינון ,ואם אתם חשים שזה מתאים לכם .

יש לך בן זוג שלא ממש מסתדר עם הגישה הזו: נראה שבשביל ההגינות והכבוד אחד בין השני , צריך שהוא יהיה לגמרי שלו עם ההחלטה הזו.אולי לא נעים לחשוב על זה , אבל אם הוא בגילך , או טיפה יותר מבוגר וחושב שהוא כן בעינין, את אולי צריכה לשחרר אותו כדי שימצא בת זוג שתהיה אמא לילדיו.
לדעתי, הגיל שלך זה הגיל להביא בו ילד לעולם.לא הרבה יותר מאוחר מזה.
כל נושא הפוריות והבריאות של הילד עדיף גיל צעיר ,מאשר גיל מבוגר שנושק ל40.נכון נשים נכנסות להריון גם בגיל הזה ,אבל ..

אנשים מבוגרים יכולים יופי להנות מהחיים גם בלי כל העסק הזה.יהיה לכם יותר זמן ,בלי עיפות ,בלי טרדות,יותר כסף לבזבז על עצמכם ,או לחסוך .
בעתיד , צפוי שנראה יותר ויותר אנשים שמחליטים לוותר על ילדים .

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי כדאי לקרוא, או אפילו סתם לעיין, בספרה של אורנה דונת "ממני והלאה" על בחירה בחיים ללא ילדים בישראל.
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1178004
http://www.haaretz.co.il/misc/1.1236791
וגם את דבריה של דבורית שרגל, בלוגרית תקשורת, שלא רוצה ילדים ומסבירה:
http://www.dvoritshargal.com/?p=21890

סתם כדי לראות נקודות מבט. אני מדגישה בכוונה את צד ה"לא רוצים ילדים", כי צד ה"רוצים ילדים, חייבים ילדים, את לא אישה אם אין לך ילדים" זוכה לדי והותר ייצוג בכל מקום בחברה הישראלית בערך.

(המשפט האחרון אינו מכוון בשום פנים ואופן כשום סוג של ביקורת לאתר הזה, אלא לחברה הישראלית הלחוצת ילדים עד כאב לפעמים. האתר הזה הוא בעיני מקום נפלא שבו אנשים שרוצים ילדים ומולידים ומגדלים אותם חושבים ומתלבטים על נושאים הקשורים בכך, וזה מבורך).

מהורהרת, יש פורום בתפוז על אלהורות או משהו בסגנון הזה.
הנה אותר: http://www.tapuz.co.il/forums2008/forum ... d=1105&r=1
ממליצה לקרוא שם ולהתייעץ שם.
אישית בגילך גם ממש לא רציתי ילדים, ולא ידעתי אם ארצה בעתיד; ובגיל 34 ילדתי, כששנתיים לפני כן הרגשתי שעוד שנה או שנתיים ארצה.
אני מכירה גם נשים שאחרי גיל 40 שינו את דעתן (זוג ששניהם לא רצו ילדים, ושינו את דעתם).
לא מאמינה שיש גיל שבו מתאים או צריך לעשות ילדים. לא ביולוגית ולא רגשית.

הלכתי להציץ במה שדבורית שרגל כותבת.
ההתחלה משכנעת. ומראש לא מעניין אותי אם מישהי בוחרת להביא ילדים לעולם או לא. יש לי חברה, בזוגיות, שלא מעוניינת להביא ילדים לעולם. והיא מאוד אוהבת ילדים,
רק לא חפצה באחד משלה.
ובאמת שאישית לא הייתי בטוחה שארצה ילדים. כרציתי, אז ידעתי שאני רוצה. לפני כן ממש לא ראיתי את עצמי (לא כילדה או נערה ולא כמבוגרת) עם משפחה וילדים בעיני רוחי.

ממש שהיא כותבת, לדעתי ההרגשה שניתנה לה בילדותה, היא הבסיס לאי הרצון שלה, שכבר ביטאה כילדה:
"אני נזכרת בשנים בהן הייתי נתונה לביקורת אין סופית על התנהלותי מול המערכת הפרטית בה גדלתי, על הקובלנות האינסופיות על שאני לא מעריכה את כל מה שנעשה למעני, את החיים שהוקרבו כדי שאוכל לגדול ברווחה, ויודעת שאין שום סיכוי שאחזור על כך. והדרך היחידה לא לחזור על כך מבחינתי היא להימנע, פשוט להימנע מלהגיע למצב הזה."

ולתפיסתי, אם היא היתה מרפאה את החוויה הזו, ייתכן שהיתה רוצה ילדים. לרפא פצעים זה דבר מבורך.
לא שזה משנה אם היתה משנה את הבחירה שלה ואת תפיסת העולם שלה, אבל היה לה שם חופש, שהיום לתפיסתי אין לה.

מישהו שאני מכירה מקרוב, שבעבר חשב שירצה ילדים בסביבות גיל 30, התגרש ואז במיוחד רצה ילד, ומאז עבר כבר את ה-40 וממש לא רוצה להיות אב (גם הוא אגב, בנודומה לחברה, מדהים עם ילדים ומאוד אוהב ילדים),
מטפלת אמרה לו שהיא רואה ממש חסימה אצלו בתחום של הורות. משהו קיצוני. שוב, לתפיסתי אם הוא היה מרפא את החסימה הזו, ייתכן מאוד שהיה רוצה ילדים.

שליחה על ידי מישהי* » 26 מאי 2012, 22:59

ויש גם את הפורום של "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז שבו נשמע גם קולן של המתלבטות ובכל מקרה אפשר לקרוא בו את הצד השני ( כלומר לא המקובל בחברה) לאיזון ולראות איך את מרגישה עם זה.

אני אישית הבאתי ילד הרבה יותר בגלל הרצון של בעלי מאשר בגלל הרצון שלי (הנושא דובר ודוסקס בינינו הרבה מאוד לכל אורך התפתחות הקשר, בצורה שהיתה לא פשוטה בלשון המעטה עבור שנינו. עברנו חתיכת תהליך עם זה). והיום אני מאוד מאוד שמחה על כך ומודה לו על כך שהוא זה שהביא את הדבר הזה לחיי.

עדיין זה שאני מאושרת מכך שיש לי ילד בסופו של דבר לא אומר שאני חושבת עכשיו שכולן צריכות ללדת או להיות אימהות או שכולן יהיו מאושרות עם ילד/ים.

אולי מה שאני אומרת זה שיש כאלה שבשבילן זה ברור, כן רוצות או לא רוצות, ויש כאלה שעוברות עם זה תהליך ארוך של בדיקה.

ואו! נשים יקרות, המון תודה!!
האמת שעוד לא כ"כ העליתי את זה מול בן הזוג, כי אני פוחדת. כשהעליתי את זה בחצי משפט הוא קצת נבהל..
אני גם מאוד אוהבת ילדים! אבל באמת לא בטוחה שזה בשבילי. הרבה זמן חשבתי שאהיה אמא טובה, כאילו זה איזה מדד להערכה עצמית, אבל נדמה לי שהתחלתי לפחד, ויש סיכוי שגם בגלל זה אני מתחילה לחשוב ש"אני לא רוצה".
אה, אגב, אני לא לוקחת גלולות, ואני ממש לא מחפשת לעשות וי בשום תחום בחיי.
אני הולכת לקרוא ולעיין בכל ההפניות, תודה שוב @}

מהורהרת, אם את מרגישה שאת מפחדת, ייתכן שזה דווקא תגובה ל-אני בעצם רוצה, אבל מפחדת, אז ואלי כדאי שאני אמנע.
כדאי באמת לבחון עם עצמך (ואפשר בעזרת מטפל). מהיכן הדברים מגיעים.
בעיקר כדי לא לפגוע בעצמך בהמשך הדרך.
בהצלחה.

בעיקר כדי לא לפגוע בעצמך בהמשך הדרך למה הכוונה? מבחינת בן הזוג למשל?
קראתי את הכתבות. לא כ"כ התעמקתי בפורום. נראה לי שכל הסיבות שהוזכרו כבר חשבתי עליהן, ואולי היה מאכזב לראות שזהו בעצם. התחברתי למשפט של דבורית "עליי לגדל את עצמי בלבד" וזכור לי גם גריין כאן שדיבר על לגדל ילד או לגדל את עצמך.
ועוד מחשבות: אני לא מעוניינת בהחלטה חד משמעית בנושא הזה, לא עכשיו ולא אח"כ. אני כן מעוניינת לחשוב ביני לבין עצמי וגם לשתף את בן זוגי, אולי להכין לאפשרות שיש אפשרות כזו. כן הייתי רוצה לחיות בסביבת ילדים ולעזור בגידולם באיזושהי צורה, אבל האחריות הבלעדית נראית לי גדולה מדי. ו.. אם יש דרך בכלל לנבות או למדוד הורות איכותית, הכרתי כמה בחורים בעבר שחשבתי שיוכלו להיות אבות נפלאים, ודווקא לגבי בן זוגי אני לא כ"כ בטוחה. בהחלט יכול להיות שגם מכאן הרתיעה.

אני לא רוצה שישתמע שאם הייתי עם בן זוג אחר, הייתי רצה לעשות ילדים..

מישהי , אשמח מאוד לשמוע עוד על התהליך שעברתם, על הצדדים לכאן או לכאן..

שליחה על ידי מישהי* » 29 מאי 2012, 20:39

אין לי כל כך זמן או אנרגיה לפרט כרגע, מצטערת. זה גם מאוד אישי ואני חושבת שאתם צריכים למצוא את הדרך שלכם לעבור את זה.

אבל דבר אחד אני רוצה להגיד לך, לפעמים גם "לא בא לי" זו סיבה מספיק טובה, ולא צריך לחפור יותר מדי. לא לכולם זה צריך להתאים. (אבל כמובן שאפשר לחפור).

שרבע מהילדים בעולם נמצאים בתת-תזונה עקב ריבוי אוכלוסיה - אז יודעים ! אף אחד פה לא שואל על הילדים. רק על מה ההורים מרגישים. אין שום רחמים בעולם ?

מהורהרת, אני התכוונתי דווקא בינך לבין עצמך.
כדי לא להחליט, מסיבות שעשויות להיות "לא נכונות" (במובן של פחדים שלא טופלו, או דברים שאת אח"כ תראי כלא נכונים לדעתך) ואז להתחרט בנמשך הדרך.
דווקא לא חשבתי על איך בן הזוג בהקשר הזה.
לגבי מה שאת אומרת עליו - נשמע לי שאולי את מרגישה שיש לך פחות על מי לסמוך, וזו רק את לבד במערכה שם. פחות יתחלק בין שניכם ותהיו הורים טובים,
אלא - לאברור מה איתו, ואני מפחדת לבד. ויכול להיות שהיית מרגישה אותו הדברגם עם בן זוג אחר. והוא סתם נדחף למשוואה, ואל באמת מטה אותה לשום כיוון.

ומה שאת מציינת לגבי - לא החלטה חד משמעית, נשמע לי הפתרון הכי טוב. עכשיו לא מתאים. אולי פעם כן. לא איזו החלטה נחרצת, שאח"כ גם עם עצמך את צרכה לעמוד ולשנות

בערך מוחלט, הילדים לא פה.
מי שכן פה הם המבוגרים שהם הורים או אולי יהיו הורים לילדים.
לכבד את מי שפה זה המינימום. מה עם הרגשות של ההורים, בהם את לא מתחשבת?

את מאמינה שיש חשיבות במאזן האקולוגי אם מישהי תביא לעולם ילד או לא?
תת תזונה לא נוסעת מריבוי האוכלוסיה, אלא מחלוקת משאבים בעייתית בין השכבות הקיימות באכלוסיה. מצריכה מטורפת של חלבון מהחי - גידול בע"ח לשם אכילה וצריכת מוצרי חלב - גוזל כמויות מזון צמחוני שהיו יכולות להאכיל את כל תושבי הכדור בשפע. אבל למה לתת לעובדות לבלבל אתנו.

ודווקא בדף הזה, מכל הדפים החלטת שאין רחמים על ילדים?
אולי בגלל שיש חלק מהכותבים/ות פה בוחרים שלא להביא אותם לעולם? או מתלבטים אם כן או לא? בנוסף לסיבות של ההשפעה על חייה שלהם.

הילדים לא פה.

כל מילה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי בנות, איזה כיף שיש פה דף כל כך מועיל למה שמעסיק אותי בזמן האחרון. אני אם לילד בן שנתיים. ההריון עבר בצורה פנטאסטית, עפתי כמו שפרירית, זה היה הריון רצוי, והלידה עברה ב 5 שעות. באותו יום כשחזרנו הביתה, נהיה לי כל כך רע, כל כך קשה, ועצוב. ממש איבדתי את עצמי, הרגשתי שעוד לעולם לא אהיה שייכת לעצמי. הרגשתי רע לשבת עם הילד הבכיין הזה יום ולילה. הרגשתי כעס עצום ועינוי בזמן שהוא בכה. ועם זאת אני אוהבת את בני כל כך ששום דבר בעולם לא היה מחליף לי את הרגש האמהי הזה שקיבלתי לאחר שנה של מאבקים עם חרדות. בשנה הראשונה לא רציתי עוד ילדים בכלל. אבל עכשיו כשהוא אוטוטו בן שנתיים אני מרגישה שאיזה יצר מקנן בי, ואני מתחילה לראות נשים בהריון, ונשים עם ילודים טריים. וזה עושה לי ח-ש-ק!!!! פתאום אני רוצה עוד ילד!!! פתאום לא מפחיד אותי הלילות שגם עכשיו מביאות איתן התקפי חרדה. איך זה יכול להיות, שמצד אחד אני אדם חולה בחרדות מהבכי של בני, ומצד שני אני רוצה עוד ילד, עוד התעסקות בטיפול בתינוק. יכול להיות אני רוצה להשלים את מה שהיה חסר לי כשבני היה בן יומו. הרי אז הרגשתי את עצמי בבועה, ולא הייתי מוכנה לאמהות. יכול להיות שרק בפעם השניה אני יוכל להינות גם מהימים הראשונים של ההתעסקות בילוד טרי. זה כה חסר לי. כל כך בא לי חסר ישע קטן שיינק ממני את מה שלא ינק בני הקטן. אך אני מחכה לעוד שנה. כשיהיה עצמאי יותר. איזה מצחיק. מצד אחד כל כך לא בא לי להיפרד מהחלפת הטיטול, מהכנת הבקבוק, מהחיבוק והאכילה של הבטן התינוקית הקטנה, ומצד שני אני נורא סובלת מהבכי והלילות. אם לא בעלי לא יודעת מה הייתי עושה. רוצה חולנית עוד תינוק ומצד שני מפחדת...

לוקחת אוויר לפני שכותבת.

ארבעה הריונות. בהפלה השניה זה היה בן.שתי בנות ישנות לצידי. מאושרת

קמתי בבוקר והסתכלתי עליה: את הקטנה שלי או האחרונה?

אני לא אבכה את סוף סופי ההנקה או שלא אלד יותר (למרות שמימיות החוויות האלה). אחרי מרתון השתיים אני מחכה ומצפה לגדל ילדים גדולים יותר, עצמאיים קצת יותר. בוגרים, נו.
בעודי מתמסרת כל כולי לכיף של הגילאים האלה: הנקה מגע וצמוד לאמא אמא אממממא (ואבא גם!)

ואני גם בהמתנה שקטה לתקופה בה אוכל להרחיב השכלה בצורה קצת יותר ״מסודרת״ לחקור עם עצמי כל מיני ענייני צד (כתיבה אמנות וכו׳). כעת הם על אש קטנטנה וגם זה בסדר גמור.

אני בת שלושים. ואיזה כיף החיים האמיתיים האלה
בן זוגי גדול ממני בלמעלה מעשור. שני ילדים (בת ובן) משלו.
...
יש לי פחד להגזים ושיהיה לילדי השלישי התיאורטי אבא מבוגר מדי (יש כזה דבר. אישית ולא אקסיומטית).
אני מפחדת להישאר לבד בעולם עם שלושה. לשתיים האלה יש לי שתי ידיים לתת... חברת ילדות שלי, אביה נפטר כשהיתה בת 18 והוא בן 65.
מעבר למקאבריות (מאחלת לכולנו בריאות טובה עד 120) אולי דיינו?
ועוד צד: אולי הגיע הזמן לשחרר את הבן הדמיוני שלי מחיקי. לסלוח לנו על ההפלה ההיא. אף גורם שמיימי לא חייב לי בן.

ומה, זהו?!
אולי רק עוד השנה לא להימנע מעיבור? יש סבירות גבוהה שאכנס להיריון בדרך כזו.
זה פייר לקטנה? לא שאני מרגישה שיש כאן עניין של פייר או לא. בכלל - כלפי אלה שיש לי ואלה שאינם.

אני אדבר איתו ועם עצמי על זה כמובן. בינתיים כינסתי את השבט לשאול שאלות. מה דעתכן? מה לנקות מהשולחן העמוס הזה?

הפניה גם לזכרים

טוב. פטפטנו בנושא.

בשיחה בנזוגי הזכיר לי שגם כשבכורה היתה בערך בת חצי שנה הרגשתי שדי לי בזה.
אוקי. מימד הורמונלי?

ובאמת הסכמנו שכרגע גם שתיים נראה אחלה. ואולי באמת זהו. והשארנו הכל פתוח לעוד מחשבות עד הודעה חדשה (או גיל 34. מה שיבוא קודם).

שתיים זה מעט? הרבה?

בכל מקרה אני מרגישה שאם עוד אחד אז ב"שוונג". שאשאר במצב של חצי-חינוך-ביתי שכזה ואפתח "קריירה" סו-קולד רק אחר כך. לא יודעת לגבי מקדם השחיקה של כזה שוונג

ממשיכה להרהר בדבר

קוראת אותך בשקט ותוהה מה בדיוק קורה בגיל 34 ?

תפילה_לאם

קפיצה בסטטיסטיקות של דאון?

קוראת אותך
וגם אני מצטרפת לתהיה
שיקולים אחרים.
יותר שיקולי כוחות שלי (וגם של בעלי למען האמת) ובעיקר שיקולי פרנסה, מכל המינים כבר יש לי.
גם אני רוצה בשוונג,אבל פחות שלי, יותר בכדי שהילדים יגדלו יחד ויהיו חברים ולא לפתוח מרווח גדול (עם שני הגדולים זה עובד ממש מקסים בינתים)
אבל
אין לי כוחות כרגע. עם מה שיש אני לא מסתדרת. ובכל זאת,כל הזמן יושב לי שם התינוק הבא עם סימן שאלה

שתיים זה מעט? הרבה?
הרבה!
המון!
עולם ומלואו.

איך יודעים שמספיק?
כשבזמן ההריון את מבטיחה לכל זר גמור שזו הפעם האחרונה (בעל המכולת, האישה שיושבת מולך באוטובוס וכיוצא בזה)

וכשאת ממשיכה להבטיח זאת גם אחרי שהתינוק נולד..

ומישהי פעם אמרה לי (וזה דיבר אליי מאד) שהזמן להפסיק הוא כשאת מבינה שאת רוצה (ושהגיע הזמן) ללדת דברים אחרים (בלימודים עבודה וכו')

_שתיים זה מעט? הרבה?
הרבה!
המון!
עולם ומלואו._
יו מצ'רה, תודה
תודה
תודה!
כמה במקום היה לי לשמוע את זה.
נושא בוער אצלי מאד.
ומעניין שבדיוק עכשיו הדף הזה חוזר לפעילות...
גם אני בתהיות האלה, מכיוון שונה. אפשר לומר שקצת הפוך לשלך, רקמה.
אז מקווה שזה בסדר שאשפוך כאן את מחשבותי המבולבלות בנושא, אפילו שכנראה זה לא מאד יעזור לך בהתלבטות שלך..

תמיד רציתי המון ילדים, עם השנים הבנתי שהמון זה כבר לא יהיה (הזמן פשוט עבר לו ואני עוד לא הייתי שם..)
כשהגיע האיש והזוגיות איתו ושהבנתי שהוא יהיה אבי ילדי זה הלך והצטמצם כי לקח לו ולנו המון זמן להגיע ולהבשיל להורות ואח"כ עוד כך וכך זמן בניסיונות, אז תכננתי/רציתי/קיוויתי שיהיו שלושה ילדים.
והנה אני מגרדת את הגבול העליון (מה שנקרא שעון ביולוגי) ולמרות זאת לפני היווסדה של הפיצקית ואפילו בזמן ההריון עדיין תכננתי להספיק שלושה. בשוונג.
(למרות שאני מתקרבת ל-40 במהירות מבהילה יש לי עוד כמה שנים שזה אפשרי, אמא שלי ילדה את אחי בגיל 43, ממש במקרה, אז אני מקווה שיש לי גם גנים מתאימים.. מכירה כמה נשים שעשו בסביבות גיל 40 שלושה כמעט ברצף ועד כה הן היו המודל שלי).
ועכשיו, עם פיצקית בת כמעט 5 חודשים, פתאום זה לא מובן מאליו.
עדיין רוצה שלושה ילדים, מאד.
אבל הדרך לשם.
כרגע כל כך לא בא לי להיות שוב בהריון.
אני מבינה כמה ההריון הזה היה לי לא קל (למרות שהכל היה בסדר ונחשב הריון 'קל') פיזית ונפשית.
כל כך כיף לי עכשיו שהגוף שלי חזר ועדיין חוזר לעצמו, ועדיין לא בטוחה שהוא עבר והחלים במאה אחוז מהמכבש הזה שנקרא הריון (ואני אפילו לא מדברת על המשקל, אלא על כל מיני מכאובים ונקודות תורפה שלוקח להם זמן להשתקם).
כל כך כייפית לי השלווה. ההריון לווה בהמון לחץ וחרדות. וההריון הבא יהיה אותו דבר, הוא לא יהיה פחות יקר ואני לא אהיה מישהי אחרת,
זה היה מתיש וזה יהיה מתיש, באמת בא לי להיכנס עכשיו לכל זה?
שלא לדבר על הזמן להתרגל, להורות, לפיצקית, להיותנו משפחה, אנחנו כל כך בתחילת הדרך, בתחילת ההפנמה, בתחילת ההבנה מה קרה פה,
אז כבר שוב? עוד מהפכה?
ואני גם רוצה להמשיך להניק עוד את פיצקית...
אז אם מוותרים על שלושה, יכול להיות שאפשר לדחות טיפה (טיפה! ברמה של חודשים ספורים עד שמתחילים לנסות..) את ההריון הבא.
אבל שניים? באמת? זהו?
זו משפחה קטנה. ואני רציתי משפחה גדולה.
וכשנזדקן ייפול העול רק על שניים?
והדינמיקה המשפחתית, כל ילד נוסף מרחיב, מגוון, מעמיק את הדינמיקה, מעשיר את החוויה הקיומית.
והאימהות, אני מרגישה שיש בי המון המון 'אימהות', היא חיכתה כל כך הרבה שנים ועכשיו היא מתפרצת ממני, טוב לי באימהות, נעים לי במקום הזה, בסטטוס הזה, בחוויה הזו. כמעט ולא צריכה ורוצה כלום חוץ מזה כרגע.. אז זהו, בסוף זו תהיה 'אימהות' מצומצמת יחסית? אני אוכל להשלים עם זה?
ואפילו לא שיתפתי את האיש בהתלבטות, כי הוא ישר ירצה שנסגור על שניים ונוכל עכשיו טיפה יותר לקחת את הזמן.
ועדיין לא מוכנה להיפרד מחלום השלושה. למרות שאולי יש בזה יותר הגיון.
בהריון הייתי משוכנעת שבשלב הזה (פיצקית בת 5 חודשים) כבר נהיה עמוק בניסיונות. ועכשיו, רק מנסה להאיץ את התהליכים שאני עוברת, מה שכמובן לא מצליח, מנסה להביא את עצמי לזה, ובינתיים פשוט לא בא לי.. מה גם שהגוף שלי אומר את דברו ואפילו הוסת לא חזרה... (הנקה מלאה...?)
מתלבטת מאד מאד מאד.
ואין לי בכלל הרבה זמן להתלבטות הזו...

וכשנזדקן ייפול העול רק על שניים?

רק לגבי זה אם יורשה לי, לדעתי יש דווקא שיקול כלכלי לטובת שניים מבחינת ירושה... בימינו כל כך קשה לשרוד מבחינה כלכלית שלדעתי יהיה הבדל משמעותי בין ירושה שמתחלקת בין שלושה או בין שניים. מבחינת העול בטיפול בהורים, לא בטוחה שזה כל כך משנה אם יש שניים או שלושה (בדרך כלל יש אחד שעושה פחות בכל מקרה...). ושוב על אותו קו, אם בזיקנתכם תצטרכו לממן טיפול או בית אבות לעצמכם, תנגסו פחות בחלק הירושה שיישאר לכל ילד אם יש פחות ילדים. מצטערת שאני מעלה נושאים כה קודרים ורחוקים אבל מאחר וכבר התחלת בכיוון הזה...

בכל אופן אני בת למשפחה עם שני ילדים (אני ואחי) ומעולם לא הרגשתי שחסר לי משהו, אני אפילו קצת שמחה שאנחנו רק שניים. וככה ההורים יכלו לעזור ולתת יותר לכל אחד, לממן לימודים וכו'. וגם בן זוגי שמח שיש לו רק אח אחד. כך שזו לא בהכרח הנורמה לשמוח על משפחה גדולה יותר, זה מאוד אישי.

שני ילדים זה נהדר לגמרי עולם ומלואו.
שני עלמות מלאים.
וזו לא אימהות מצומצמת. או, כל כך לא.
גם אחרי השנים של ההנקות יש הרבה טיפול בשני ילדים, הרבה נתינה, טיפוח, השקעה שהיא גם פיסית וגם רגשית.
השתניתי עם שני ילדי. צמחתי, למדתי, התרחבתי.
זה ממש לא מעט.
אנחנו גם לא מרגישים משפחה קטנה. טוב לנו יחד, ואין נקודת השוואה אחרת. הפכנו מזוג לזוג עם תינוקת ואחכ עוד אחד, ועבורנו זה המון.

איזה כיף לקרוא ולחלוק איתכן @}
עד גיל 34 כי זה קשור בטווח ה״פוריות״ הטבעית וגם הריונותיי ממילא נחשבים בסיכון ע״י המערכת ו...בעלי יתקרב אז ל50. וגם שיגדלו יחד אם וכאשר. ושאני אגדל לידם כמו שכתבו כאן כל כך יפה. אם אי פעם ארצה ״משרד״ ״קריירה״ או משהו כזה רציני של גדולים...

חלמתי על ילד יפה שלי בן ארבע, שאומר לי ״אבל אמא, אני רק בדימיון שלך״

אנחנו שלושה אחים במשפחה.

מה שמעניין הוא שהמחשבה הזו פשוט הופיעה מעצמה. דוקא מכיוון טוב, לא עייף. כל כך הרבה אושר, מלאות כזו בבית.
הלידה היתה נהדרת ויצאתי ״בלי פגע״. והילדה ... מאלה שמאחלים לעצמנו. צוחקת בכמויות בהן הבכורה בכתה |l|
אז באמת מי צריך בנים? כל כך ורוד לנו פה

אני חושבת לא להתלבט בזה עד שקטנה תהיה עצמאית-שלב-א (אוכל ופחות יניקה, הליכה, שנה וחצי שכזה).
יש עוד שנה שלמה בה מחכים לנו הרבה אתגרים (שיפוץ רציני, תעסוקה חדשה לבעלי ובטח הפתעות נוספות, מקווה שטובות השנה...)
ממשיכה להרהר ולהרגיש איך אני וגופי עם העניינים. לרפא את תחושת ה״חייבים לי ילד״ המדומה הזו שלי
(הפלות.)

גוונים, בבקשה.
ילדת לפני חמישה חודשים? זה ממש לפני שניה לא?
(לא מבינה את הרעיון של בשוונג )

חלמתי על ילד יפה שלי בן ארבע, שאומר לי ״אבל אמא, אני רק בדימיון שלך״
הו...

לדעתי יש דווקא שיקול כלכלי לטובת שניים מבחינת ירושה...
בעיני להשאיר ירושה גדולה לילדים זה לא שיקול משמעותי. בכלל, מה יקרה עם הילדים אחרי שהם יצאו מהבית ויהיו מבוגרים - לא כלול בינתיים בתכנון שלי (למרות שזה ממש קרוב! ממש ממש. אני פשוט לא רואה את זה כאחריותי.)
מה שמאד משמעותי הוא הנתינה לילדים בשנים שמגדלים אותם, לאו דוקא הנתינה החומרית. וזו יכולה להיות מושפעת ממספר הילדים וכמות המשאבים של ההורים.
אבל גם אני חושבת ש מבחינת העול בטיפול בהורים, לא בטוחה שזה כל כך משנה אם יש שניים או שלושה (בדרך כלל יש אחד שעושה פחות בכל מקרה...). וממילא אי אפשר לתכנן את החיים לטווח כל כך ארוך על סמך ילדים שחלקם עוד לא נולדו! כל כך הרבה יכול לקרות, בכל מיני כיוונים.