איבחון ותיוג ילדים

אנונימי

_{ראו גם: ילדי באופן באבחונים מיינסטרימיים}

{דיון שהתחיל בדף מה קורה לבת שלי.

זמן רב קראתי את הדף הזה מתוך הזדהות. (מה קורה לבת שלי. ג.ח.) עכשיו יש לי קצת ביקורת על כמה דברים שהועלו כאן.

מרים מזכירה לי מאוד את בתי איילת. איילת כבר בת 4 וחצי והדברים ה"מוזרים" אצלה שונים -- היא מדברת חופשי, משחקת, מסתכלת, מתקשרת מיוזמתה עם העולם. כשהיא היתה בת שנתיים, שנתיים וחצי, שלוש, היו דברים שהדאיגו אותנו קצת (טוב, בעיקר את אשתי) כי היא לא היתה "כמו כל הילדים". כלומר, כמו 4-5 ילדים שהיו אתה בגן במשך היום.

גם השנה, איילת לא היתה "כמו כל הילדים". הפעם מדובר בגן של 20 ילדים שהיא יוצאת דופן בו. אנחנו רואים היטב שהיא באה לגן לא כדי לשחק עם ילדים אחרים אלא כדי להיות לבד. היא משחקת, מציירת, אוכלת, משתתפת בפעילויות שמאורגנות ע"י מבוגרים, אבל כמעט לא מדברת מיוזמתה עם ילדים אחרים. בנוסף לכך, הגננת טוענת מזה זמן רב שהיא חולמת, לא עונה כשקוראים לה, לא הולכת עם כולם בטיולים, לא יושבת בשקט במפגשים ("ריכוז"). את הגננת זה מדאיג.

בעקבות המלצת הגננת התחלנו תהליך של אבחון במכון להתפתחות הילד, ופגישות עם הפסיכולוגית של הגן.

במכון להתפתחות הילד היתה פגישה אחת בה איילת פשוט כיכבה. היתה חברותית, דיברה, שיחקה, עשתה הצגות. האבחנה שקיבלנו היא שלא זוהתה בעיה בקשר עם מבוגרים, אך עקב התייחסות הגננת לנושא, הפסיכולוגית מתבקשת לבדוק את הקשר עם ילדים. כמו כן אובחן "סירבול" שהביא להפנייה לריפוי בעיסוק. הלכנו עם זה.

בפגישות עם הפסיכולוגית, בהם השתתפה גם איילת, עלתה נקודה מעניינת: יש ניגוד בין התפקוד של איילת בחברת מבוגרים (מרשים לטובה) ובחברת ילדים בגן (מנותק). עלתה השאלה: איך עוזרים לאיילת להשתלב בחברה בגן? הפסיכולוגית הציעה להזמין את מימי סמוכה לגן ולקבל את חוות דעתה. הלכנו עם זה. לא שמתי לב למה שכתבה עליה כאן מיכל דנקנר: תפקידה לסנן ילדים בגיל הגן ולקבוע מי שייך לרצף האוטיסטי ומי לא

מימי סמוכה ביקרה בגן, עשתה תצפית על איילת, וזימנה אותנו לפגישה יחד עם צוות הגן והפסיכולוגית. הינחנו שהיא תיתן המלצות לצוות איך להתנהג עם איילת.

בתחילת הפגישה מימי הוציאה שאלון עם הכותרת Child Autism Rating Test הידוע בכינויו CART. בלי שום הכנה, הסבר, רגישות, נשלפה התווית -- אוטיזם.
מימי הסבירה שהיא צריכה לתאר פרופיל של הילדה כדי להמליץ על טיפול והתייחסות.
הדם עלה לי לראש. אוטיזם? הילדה שלי? השתגעת? אבל שמרתי על קור רוח וניסיתי לעזור לה למלא את השאלון. מה יש לנו להפסיד...

מה אומר לכם, השאלון הזה כולל כ-10 שאלות שלכל אחת מהן 4 תשובות, לכל אחת יש לסמן מספר 1-4. הרוב הגדול של שאלות ותשובות תיאר מצבים שכל קשר בינם ובין איילת הוא דמיוני. להמחשה, תארו לעצמכם שאלה שעוסקת בכישורים מנטליים, והתשובות הן "כמו בני גילו", "קצת פחות נבון מבני גילו", "משמעותית פחות נבון מבני גילו", "בתחומים מסויימים אינו נבון, ובאחרים נבון מאוד". התשובה הנכונה אצלנו היא "נבונה יותר מבני גילה בכל התחומים" (אוקיי, אני לא ממש אובייקטיבי

אבל זה לא רחוק מהאמת) אבל לא היתה אפשרות כזו. בשאלות אחרות, כל התשובות היו לא נכונות במידה שווה. הרגשתי כמו ההוא ששאלו אותו "מתי הפסקת להכות את אשתך" -- כל תשובה שהיא תוציא את איילת "אשמה" במשהו.

כשסיימנו את השאלון, מימי המליצה לנו לפנות למכון מילמן בחיפה, שעוסק באבחון וטיפול בילדים עם PDD, שזה השם של הפרעה בספקטרום האוטיזם שהיא חושבת שיש לאיילת. כמו כן נתנה לנו דף של אלו"ט בו מתוארות הזכויות של ילדים שאובחנו כאוטיסטים או PDD -- ניתן לקבל הגדרה של ילד נכה בביטוח לאומי, קצבה חודשית, והטבות שונות. היא הזכירה שהיום נוטים לא לשלוח לחינוך מיוחד ולכן חשוב מאוד שילדים עם בעיות יקבלו טיפול כדי שיוכלו להשתלב, ושהטיפול עוזר מאוד -- יש ילדים כאלה שאחרי טיפול אפילו מצליחים לעשות חלק מהבגרות.

אמרתי בסיום הפגישה שאני מאוכזב והמום מהתנהלות הפגישה הזאת. אני ציפיתי שאנחנו וצוות הגן נקבל הדרכה, עזרה בשילוב חברתי של איילת בגן. במקום זה קיבלנו תווית "אוטיסטית", והמלצה פחות או יותר להיכנס לחינוך מיוחד. למי שלא פגש את איילת, אבהיר שמדובר בילדה שמתאימה יותר להגדרה "מחוננת", וכאמור, עם מבוגרים היא מסתדרת מצויין (וגם עם תינוקות).

לקח לי יומים להבין את הדינמיקה כאן: היא מתמצה במשפט "מי שיש לו רק פטיש, כל דבר נראה לו כמו מסמר". כלומר, מימי סמוכה "יודעת" לאבחן אוטיסטים, פגשה ילדה לא סטנדרטית, ואבחנה אותה כ "סובלת מתסמונת של ספקטרום האוטיזם, ברמה נמוכה, מסוג בלתי מתואר" (יש ממש סיווג כזה, PPD Not Otherwise Specified).
יש לי חשד שמכון מילמן, שמאבחן ומטפל בבעיות מסוג זה, מוטה גם הוא לאבחנות בתחום מומחיותו -- חשד זה לא נחלש בעקבות שיחת טלפון עם עובדת המכון, שהסבירה כמה חשוב שנגיע לאבחון בהקדם, ותיארה לי בפירוט את תהליך האבחון והטיפולים, עוד לפני שפגשה את איילת או שמעה משהו משמעותי עליה. אני לא בטוח שנלך עם זה.

אני חושש מאוד מתוויות -- גם אם מטרתן המקורית היא לעזור לאנשי המקצוע להחליט על טיפול. אני חושש עכשיו גם מהמערכת (משרדי החינוך והבריאות, ביטוח לאומי, מכונים למיניהם) שעלולים להפנות את הבת המקסימה שלי למסלול של כשלון ידוע מראש ("אולי אפילו תצליח לעשות חלק מהבגרויות". אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק).

לדעתי צריך לזכור שאין שני ילדים זהים, כל ילד מפתח כישורים ויכולות שונים בקצבים שונים, ובגילאים צעירים זה יכול להיות מגוון מאוד. אחד לא משחק עם ילדים אחרים, אחד לא קורא, אחד לא רץ מהר. יש גם כאלה שלא לומדים לשיר בלי לזייף עד סוף ימיהם

אם רואים התקדמות בתחומים מסויימים, ולא רואים עצירה בכל התחומים או נסיגה חמורה בחלק מהם, אני בעד לתת לילד קרדיט. הייתי שמח לקבל עזרה לתחומים בהם איילת חלשה, אבל אני לא מוכן לשלם מחיר של כניסה למיטת סדום בה כל הילדים צריכים להיות באותו אורך, וגם לא מוכן שיכניסו אותה למגירה של "הפגומים". עם זה אני לא מתכוון ללכת.

ואו, איזו מגילה. בטח התעייפתם, אז אני אסיים כאן בינתיים.

ומה תעשו הלאה? זה מרגיש נורא, משהו כמו "האח הגדול", ואין אפשרות להתחמק...

עדי, נשבר לי הלב מן הסיפור שלך.
רציתי באמת להתקשר ולשאול מה נשמע, והנה הקדמת אותי.
קודם כל, קבלו חיבוק. אין לי ספק שאיילת היא נפלאה ומיוחדת בדיוק כמו שאתה מתאר אותה. זכינו שנינו להיות הורים לילדות האלו.

עכשיו שאתה מספר את זה, נראה לי שפשוט במזל לא "זכינו" לתגובה דומה.

אני הגעתי לפגישות האיבחון עם חששות שיגידו לי "אוטיזם", וגם סיפרתי על זה לפסיכולוגית.
כשהיא מסרה לנו את האיבחון, היא בעצם נתנה שמות לבעיות הספציפיות, אבל לא נתנה את התוית. היא אמרה, שלא נראה לה שיש חשיבות לקטגוריה מדוייקת, ושזה לא יתרום לטיפול בשום צורה. עכשיו אני מבינה, שהיא כנראה ניסתה לחסוך ממני את מה שאתם עברתם - כלומר לקטלג את מרים כ PDD-NOS (כתבתי למעלה ב 28.11.2002) היא אמרה "בפירוש לא אוטיזם" אבל PDD-NOS לא האוטיזם הקלאסי.

היא היתה חכמה מאד. ואכן, אנחנו ממוקדים באופן חיובי בטיפול. אני לא דואגת ומוטרדת כל היום מה יהיה ואיך והאם היא מתקדמת. אולי זה נשמע ככה כי על זה אני כותבת כאן. אבל רוב הזמן אנחנו פשוט עסוקים בלחיות, לא בלקדם את מרים.
אם, בחוסר רגישות מוחלט, הפסיכולוגית היתה מנחיתה עלינו תוית, אני בטח הייתי נסחפת למערבולת שהיתה מאד מקשה עלי לפעול באופן בונה.בעצם, אני הייתי במערבולת בטרם כל האיבחונים, והאיבחון עזר לי לצאת ממנה.

אני רוצה לכתוב עוד - אמשיך אחר כך.

עדי,
בארבע מילים:
קחו את הילדה הביתה.

ובעוד שתי מילים:
היו מאושרים.

מצטערת, לא יכולה אלא לחתום על כל מלה ומלה של צפריר. סיפורך זעזע אותי.

עדי -
מזלה של איילת שיש לה הורים שמסתכלים על הדברים כך, ולא חותמים "על עיוור" על כל דבר שהמערכת מנחיתה.
לקחת הביתה, או לפחות לשלוח לגן בו אף אחד לא מכיר את מימי סמוכה.
וגם - לאפשר לאיילת ליצור קשרים חברתיים עם מבוגרים וילדים גדולים/קטנים ממנה, כדי לחזק את בטחונכם (ובטחונה) בכשריה החברתיים.

מצטרפת לזעזוע של בשמת, בעיקר למחשבה על כמות הילדים המתוייגים כך בלי שום סיכוך של הורים חושבים.

עדי
גם אצלנו במושב יצא לי לפגוש שני בנים שתויגו בגיל גן כלא מציירים מספיק (מספיק למה?)
ונשלחו לאבחונים טיפולים והשארות כתה למינהן. אין ספק שהמערכת מזעזעת מהבחינה הזו
לא נותר לי אלא להצטרף לדעת מלומדי. הביתה!

הביתה, גם אני מצטרפת. ובכלל, לדעתי כל אחד מאיתנו הוא קצת אוטיסט ברמה זו או אחרת. עדיף להתייחס לחלק התקשורתי של האדם, בין אם הוא ילד ובין אם הוא מבוגר, מאשר לחלק הלא תקשורתי. פעמים רבות הצד הפחות תקשרותי של ילדינו מפחיד אותנו, כי הוא מזכיר לנו את הצד הפחות תקשורתי של עצמינו. היזכרות בצד הפחות תקשורתי שלנו גורר אצל רבים מאיתנו לעיתים תכופות אסוציאציות קשות שקשורות בילדות, בחוסר אהבה ובחוסר קבלה, או גם בהווה, בחוסר פופולריות, בחוסר הצלחה בחברה או בחיים בכלל. בשל כך אנו נמנעים פעמים רבות מלהסתכל פנימה, מה שמתבקש במקרים שכאלה, אך כיון שההסתכלות פנימה יכולה להיות מכאיבה מאוד, לפעמים אנו נוטים שלא לנקוט בה, ולהעדיף על פניה "הגדרות של מומחים" . כך מתווספים "אוטיסטים"חדשים לעולם, וגם לדעתי חולי סרטן, איידס, וכל המרעין בישין האחרים. אני יודעת שצפריר יבין אותי, ואני גם יודעת שדברי עשויים לעורר תרעומת בקרב אחרים. אני מתנצלת מראש ואומרת שאין בדברי האשמה לגבי מי מכם שילדיו, או הוא עצמו לוקים במחלה/בעיה כלשהי. אלא שאני מאמינה באמת ובתמים שמחלות או בעיות התנהגותית אינן קורות במקרה לאנשים מסוימים, וגם לא לילדים שלהם. לפיכך שינוי גישה/נקודת השקפה אצל ההורים, לפעמים מקצה לקצה בתחומים מסוימים, עשוי להניב החלמה ממחלות ובעיות הנחשבות לקשות ביותר. זה לא בלתי אפשרי. המציאות נוצרת על ידי האמונות שלנו, ואמונות ניתן להחליף. איך לעשות זאת? מי שמעונין בכמה תמרורי דרך מוזמן להכנס לדף הבית שלי ולהשאיר לי הודעה. זה לא שיש לי תשובות ברורות ונחרצות, רק כמה הגיגים וסימני דרך שאספתי לי במשך השנים, וכן הפניות למורים דגולים וספרים טובים.

>החתומה מעלה מברכת את כל עם ישראל וכן את הגויים בבריאות , שפע והרבה אהבה<

פעמים רבות הצד הפחות תקשרותי של ילדינו מפחיד אותנו, כי הוא מזכיר לנו את הצד הפחות תקשורתי של עצמינו
כמו בכל תכונה "שלילית" אצלנו, החוזרת אצל הילדים שלנו. מעצבן לראות שהילד בלגניסט, כשאנחנו בעצמנו כאלו, ועוד... אנחנו מקווים בדרך כלל שהילדים שלנו יהיו דגם משופר שלנו, וזה לא תמיד ככה. אני מניחה שיש הורים שהצליחו גם להשתחרר מהרצון והשאיפה האלו, אבל רובנו לא.

ואצלי, אחרי 3 חודשים (חד פעמיים) של שהות במשפחתון,
קיבלנו חוות דעת שהילדה אגורופובית.
המשפט המדוייק היה: " אני כבר עובדת עם ילדים המון זמן, גם בחינוך המיוחד ודבר כזה עוד לא ראיתי "
כמובן שזו הייתה שטות גדולה, אבל תראו כמה מוקדם יכול בנאדם להיות מתוייג. וכמה אנשים מחפשים כל הזמן את התיוגים הללו,וכמה זה איום ונורא ומזעזע ומכמיר לב כשמדובר ברכים רכים שלנו...
בא לי להוסיף לסיום הזיכרון הזה קללה עסיסית אבל אני אשמור על דרך ארץ בצ'יק צ'ק .

תודה על התמיכה בי, אבל לא התכוונתי להפוך דף זה לדף תמיכה. דווקא התכוונתי להזהיר מפני אבחונים מיותרים. בהקשר זה נראה לי נכון דווקא לפתח דיון -- חלק מהכותבים למעלה דווקא התבטאו בעד אבחונים.

ציפור דרור - מה זה אגורופובית?

גילה,
אגוֹרה היא ככר השוק. כנראה הכוונה לפחד ממקומות פתוחים או פחד ממקומות הומים מאדם. המצב האחרון מוכר לי. ובמקרה מסויים זה הוא השתפר בהדרגה במשך השנים, בלי טיפול "מקצועי".

תודה.

עדי,
אני דווקא לא הייתי בעניין של לתמוך בך. כלומר, אם יוצא על הדרך אז בשמחה. אני ראיתי רק דבר אחד לנגד עיני - טובת הילד. ואילו ילדתך היתה הילדה שלי, ואילו הייתי אני במקומך הרי שלטובת הילדה הייתי:
מחזיר אותה הביתה לאלתר.

זו השאלה המרכזית בחינוך גידול ולימוד הילדים - טובתם שלהם. אם נקפיד לפעול לטובת הילד - על פי תפישת עולמנו האישית - בנוגע ילדינו הפרטייים - דיינו. ואם אף נרחיב את העקרון הזה של טובת הילד גם למעגלים נוספים ונניח הצעה לדרך זו כאופציה אפשרית ולגיטימית - דיינו.
כל תיוג חיצוני יש לקחת בערבון מוגבל, החשוב ביותר בצמיחת ילד הוא הסביבה ונסיבות החיים. אוירה משפחתית אוהדת תהא הסביבה הטובה ביותר, במיוחד למי שהקשר בין העולמות שלו אינו יציב או בוגר עדיין, כמו גם לכל ילד באשר הוא. במקרה שאתה מתאר עדי, הרי שזהו הפתרון היחידי הנדרש.
שוב, בארבע מילים:
קחו את הילדה הביתה.

ובעוד שתיים:
היו מאושרים.

פחד ממקומות הומים מאדם
(אגב, אגורַפוביה ולא אגורו-)
מדהים שבתרבות המערבית שמים תוית של פתולוגיה על תכונה אנושית הישרדותית מושרשת, במיוחד אצל ילדים.
בשביל אדם שהאינסטינקטים והרגשות הטבעיים שלו לא סורסו, המון אדם לא מוכר הוא סימן סכנה מובהק (שבט זר תוקף?).

ובהמשך לדברי צפריר האחרונים, אני רוצה להדגיש:

גם השנה, איילת לא היתה "כמו כל הילדים".
בעקבות המלצת הגננת התחלנו תהליך של אבחון במכון להתפתחות הילד, ופגישות עם הפסיכולוגית של הגן.

מקום שבו מתעסקים בתיוג הילד שלך (למשל, ממליצים לך לשלוח לאיבחון ילדה מחוננת שאין לה שום בעיה מלבד היותה שונה במקצת מהדפוס הילדי ה"נפוץ", אם יש בכלל דבר כזה, ור' שוב - סליחה שאני ממליצה בפעם המליון - תסמונת הכשל החינוכי הנרכש ) -
מקום שבו מתעסקים בתיוג הילד שלך, הוא מקום רע מאוד לילד שלך.
זה אומר שבכלל לא מכירים אותה ולא רוצים להכיר אותה.
זה אומר חוסר סובלנות בסיסי, עמוק ומושרש לצדדים חזקים שונים של ילדים. זה אומר דיעה קדומה בסיסית על "חברותיות" ומשמעותה. זה אומר דברים מאוד מאוד רעים על האווירה שבה היא נמצאת.
לכן, לכמה מאיתנו (למשל, צפריר ואני, to name just two), המזועזעים ממה שסיפרת, ברור מייד, שלטובת הילדה שבה מדובר, רצוי להוציא אותה תיכף ומייד מהמקום הזה, ולגדל אותה אצל הוריה האוהבים.

ייתכן שזו לא אופציה בשבילכם. אולי אתה חושב שמקומה של ילדה בגן, ושעדיף להתלונן על המערכת ולנסות לשרוד בתוכה מאשר להפוך את החיים ולעבור פתאום לחינוך ביתי, שאתה לא מאמין בו ואולי גם לא מתאים לאורח חייכם (עבודה וכו').
אולי.
בכל מקרה אתם, ההורים, תעשו מה שתמצאו לנכון.
אבל אם אתה מספר זוועות כאלה לאנשי "באופן טבעי", סביר שיימצאו בקרבם לפחות שניים שיעזו להמליץ לכם בחום לקחת את הילדה הביתה.
אז סליחה מראש על חוצפתי הקיצונית, אבל זו רק דעתי וזה כל מה שהיא שווה.

מדהים שבתרבות המערבית שמים תוית של פתולוגיה על תכונה אנושית

לזה בדיוק התכוונתי.

הגעתי לכאן רק עכשיו. עדי רן, סיפורך נגע ללבי.
אני חוששת שלו מתן, בני, היה בגן הוא היה מאובחן באבחנה כזו או אחרת (ואם הא ימשיך לצרוח ככה, השכנים כבר ישלחו לפה מישהו שיאבחן אותו).
יש לזכור שלעיתים אבחון הוא חשוב. במיוחד כאשר הוא "אמיתי" ונתנות הוראות ועצות כיצד ניתן לקדם את הילד. אבל אני חושבת שזה נכון בעיקר במקרים של בעיה פיסית. כשיש בעיה רגשית או חברתית ההורים יכולים לעשות לבד את האבחון.

עדי שלום
והיה שאתם מחליטים ללכת בכל זאת עם המערכת, 'ש לי הצעה איך "לזרום" איתה.
כשבתנו היתה בת 3.5 המאבחנת של "ניצן" הפנתה אותנו לאבחון ע"י מרפאה בעיסוק העובדת עם ילדים. "הבעיה" היחידה של הילדה היתה ההפך משלך- היא כמעט ולא תקשרה עם מבוגרים . באבחון המאבחנת כלל לא הצליחה ליצור קשר עם הילדה,ונתנה לנו מכתב סגור! לפיזיוטרפיסטית. כמובן שמיד,למרבה המזל, פתחנו אותו ולמרבה תדהמתינו גילינו שיש לנו ילדה עם "טונוס שרירים נמוך". וזאת כשהילדה פעילה,התחילה לנסוע על רולרבליידס...
בעלי החליט שעד כאן.
בגן הוא סיפר שלקחנו את הילדה ל"מומחה" שמסתבר שזו מילת- קסמים, ושהמומחה אמר שהכל בסדר איתה.
וראה זה פלא - פתאם הכל אכן היה בסדר.
היום היא בת-8 ויש לה קשר טוב עם ילדים מכל הגילאים וסלקטיבי לגבי מבוגרים.
ואין לה שום "טונוס שרירים נמוך".

צפריר, בשמת, תודה על דבריכם, אמנם לא נזקקתי לתמיכה אבל יש בהם הרבה טעם.
סליחה מראש על חוצפתי הקיצונית - בשמת? זו את?

לא זיהיתי שמץ חוצפה...

המחשבה על לקחת את הילדה הביתה עוברת אצלנו הרבה כתוצאה מהתהליך האחרון. אנחנו ננסה לתת עוד צ'אנס לגן מכמה סיבות:

מדובר בגן טוב מהרבה בחינות. ראינו יותר גרועים.
(אולי אותו שיקול בעצם) איילת נהנית לבוא לגן. בכמה ימים שנעדרנו מהגן (ביקור אצל סבא וסבתא, טיול וכו') היא אפילו שאלה למה לא הולכים לגן, בטון של אכזבה (אם כי היה קל מאוד לשכנע אותה שמדובר ברווח ולא בהפסד )
אין לנו תחושה שבגן מתעסקים בתיוג של ילדים. התיוג נעשה ע"י מימי סמוכה. אני אוודא שבגן מתעלמים ממנו, אחרת באמת לא נמשיך שם.
בתקופה האחרונה אנחנו רואים התקדמות רבה בקשר עם ילדים אחרים. זה דבר שיהיה קשה יותר לתרגל מחוץ לגן (אני יודע על מפגשי חינוך ביתי וכו', אבל זה בכל זאת קשה יותר). זו בעצם המטרה העיקרית שאנו רואים להליכה לגן -- פיתוח כישורים חברתיים.

אמירה - זה רעיון מבריק!. אני קצת מתקשה לדמיין את עצמי מפעיל מניפולציה כזאת, אבל אולי אנסה.

בשמת,
אני כופרת בשלילה הכוללת של "האחרים" - קרי, כולל מי שאינו חושב כמוך בעניין חינוך ממוסד / חינוך ביתי.
לפעמים מצטייר כאן כאילו יש איזו מזימה כוללת של "הממסד החינוכי" נגד הילדים, וההורה מיטיב תמיד לדעת מאנשי החינוך הרשמי מה נכון לגבי הילד.
האמנם? (מה שאני עומדת לומר בהמשך איננו נוגע בשום פנים לאיילת, שאני מכירה אותה.)
הייתי עדה למקרים בהם הורים סרבו לראות שיש לילדים בעיות (אמיתיות!). הרקע: משפחה משכילה ואינטליגנטית, ו"לא יתכן שהילד שלהם הוא מפגר/מתקשה/בעייתי" (מדובר בבעיות שונות). במקרה אחד אפילו הכניסו לכתה א' בגיל חמש וחצי ילדה שבדיעבד התברר שהיא מתקשה מאוד בלימודים. למותר לומר, שילדים אלה לא קיבלו שום עזרה מתאימה בגיל צעיר, כשעזרה כזאת יכלה להיות אפקטיבית.
ויותר מזה: יש משפחות שהילדים בהן סובלים מהזנחה חמורה, כולל הזנחה רגשית. זכור לי ילד, שבית-הילדים הקיבוצי פשוט הציל אותו. שם זכה לא רק לטיפול הגופני-חומרי (אוכל, רחצה, בגדים, טיפול רפואי), התפתחותי (חברה, משחקים, טיולים, דיבור!) - אלא גם לחיוך, חיבוק, מילה טובה. הוריו לא דיברו איתו, לא חיבקו אותו, לא שיחקו איתו - ובכלל לא שמו לב אליו. החינוך הממוסד - על כל מגרעותיו - היטיב איתו, ומהמטפלת (הקיבוצית) שלו, אפילו מהמטפלות המחליפות, זכה ליחס חם ואוהד יותר מאשר מהוריו.
מהצד השני, רבים מ"אנשי החינוך הרשמי" (לצערנו, יש גם אחרים, אולי רבים יותר) הם אנשים איכפתיים, מסורים, ומשקיעים הרבה כדי לשפר את טיב הטיפול /ההוראה / החינוך שהם נותנים לילדים. אפשר לא להסכים איתם. אפשר להתנגד ל"חינוך ממוסד", ובכלל רצוי להיות ביקורתי, אבל פסילה גורפת מעוררת מחשבות על מידת ההכרות של הפוסל עם הנושא, על רוחב האופקים והפתיחות שלו, וגם על מידת בטחונו העצמי בדעותיו שלו.
לא עדיף לנהוג כמו עדי ויעל: לשקול דברים לגופם, היתרונות והחסרונות של חינוך ביתי ושל הגן לגבי הילד המסויים?

עדי,
הבן שלי שמר מרחק בגן מפעילויות חברתיות, הוא לא אהב את ה"מפגשים" ומיעט להשתתף גם ברוב הפעילות היוצרת,
למזלי, הגנן שניהל את הגן קיבל אותו כמו שהוא ואיפשר לו די מרחב משלו בתחומי הגן (אם כי היה לו מאוד קשה לקבל את כמויות ימי החופש שיזמנו מעצמנו) היו לו חבר אחד צמוד מהגן ועוד שניים/שלושה ילדים של חברות שלי שנפגשנו איתם בעיקר מיוזמתי. (אם היתה טלויזיה דלוקה בבית של חבר, הוא יכל פשוט להתיישב מול הטלויזיה ולהתעלם מכולם)
והנה השנה בבת אחת (כתה א' ) החל להזמין וללכת מיוזמתו לחברים בלי סוף, בשמחה, בהתלהבות, ילדים וילדות שחלקם אינני מכירה כלל את הוריהם, באים, מטלפנים, מזמינים, משחקים ומשוחחים שיחות ארוכות על החיים.
איפה הילד הסגור והמנותק?
שוב נוכחתי, כמו בתחומים רבים, לכל ילד יש את הקצב שלו.
אם הייתי פונה לאיבחון, אז רק לאנשי מקצוע שקיבלתי לגביהם המלצה ממספר אנשים שאני מעריכה את דעתם.
ורק לאיש מקצוע שה"שפה" שלו מדברת אליי ושאני חשה שהוא באמת "רואה" את הילד שלי.

אני כופרת בשלילה הכוללת של "האחרים"
הי אמא של יונת,
לא כל כך מצאתי בדברי דבר כזה. אולי משתמע, ואם כן, אז לא זאת היתה כוונתי.
מעבר לזה, אני מסכימה לחלוטין עם כל מלה שלך,
ודברים כאלה כן אמרתי פעמים רבות (לפחות אני אומרת כל שבוע לתלמידי, לא ייתכן שלא אמרתי פה. אה, כן, בדפים על אבהות והנקה וכדומה):
ברגע שמדובר בבני אדם אמיתיים, ולא בעקרונות ביולוגיים, אז בני אדם הם בני אדם. למשל, יש אמהות - אופס, לזה הקדשתי אפילו דף שלם! - שלא אוהבות את הילדים שלהן, תארי לך...
ככל שאני כותבת ככה אני יותר מגלה שאת דיעותי הדומות לשלך כתבתי בעצם בהמון מקומות...

אנונימי

הדף הזה מזכיר לי אדם קרוב שבתום לב ובחוסר מחשבה משתמש בשמות תואר שליליים ביחס לילדיו

זה לא פחות, ואולי אפילו יותר, כואב, עצוב, והגרוע מכל - מְקבֱּע! - את הילדים במשבצות האלו.
מחר, כן מחר - אשוחח איתו על זה...

עדי, הדעה שלי שונה ממה שקראתי כאן. קודם כל התאור של הבת שלך דומה מאד לתאור של הבת של בחור (גאון וחברותי) שעובד איתי. הבת שלו אובחנה כסובלת מאיזו שהיא דרגה נמוכה של אוטיזם ובלי (או עם ) קשר היא אובחנה גם כמחוננת. לא סותר. כתוצאה מההבחנה הוא חיפש התיעץ ומצא המון חומר על איך לעזור לה להתמודד עם יחסי חברה. הוא מתאר את זה כשפה: מה שלנו בא כשפת אם היא צריכה ללמוד כשפה שניה. היא תסתדר בסוף, אבל זה אף פעם לא יבוא לה "מהבטן". כיום הם שכרו עבורה עזרה לכמה שעות בשבוע שעוזרת לה להתמודד עם מצבים חברתיים בגן חובה. היא הולכת לגן חובה רגיל, אבל בפועל הם קיבלו את הגן הכי טוב ומבוקש בעיר לבקשתם בשל התחשבות בבעיתם, מאחר ולדעתם הגן הזה טוב עבורה מבחינת גננת, מקום, שקט ועוד. הם מלמדים אותה עכשיו לקרא ולכתוב בשיטה שונה ממה שלומדים בבתי הספר, שמתאימה יותר לילדים עם בעיות כמו שלה. בקיצור, הם משקיעים המון בילדה, והמערכת בהחלט הולכת איתם. (זה לא קל כמובן. צריך המון אסרטיביות) מה שכן, בניגוד לך הוא מתאר את האיבחון בגיל מאוחר יחסית כ"נפל אסימון" ו " הדברים שקראנו על התופעה התאימו לדברים שראינו".

בהצלחה.

הדף הזה עשה לי רע.
קודם כל הסיפור שלך רן באמת נגע ללבי וחשתי איך אתה נחוש בדעתך להגן על ילדתך המקסימה.
מצד שני אני בהחלט מסכימה עם אמא של יונת שאנשי המקצוע הללו ( בינהם אני ) נותנים את הנשמה ומתאמצים מאוד בדרכי הטיפול ובנתינה רבה הן להורים והן לילדים.
אני מסכימה שקורות טעיות אני מסכימה עם כך שלפעמים זה נראה כאלו "רק מחפשים איך להתאים את הילד לאבחנה" , יחד עם זאת יש הרבה מקרים בהם ללא האיבחון המשפחה והילד הולכים ומסתבכים.וחייהם הופכים למורכבים מאוד.
מצד שלישי בני כרגע מועמד לאיבחון במכון להתפתחות הילד , וכאם, אני גם רועדת בתוכי. חוששת ממה שיעלה , חוששת מהאבחנה מהסטיגמה.
אבל אם אדע איך לעזור לו, אם אדע איך לנהוג באותם מצבים שאנו מסתבכים איתם, חיינו וחייו יהיו (כך אני מקוה) לטובים יותר.
אז בגלל החשש מהתוית , בגלל החשש שתגיע אלי איזו סמוכה , לא אקח אותו לאיבחון? אבל הוא סובל נורא. וגם אנחנו.
אני סבורה שעל כל דבר צריך לקחת אחריות. גם על האבחון. אני אבחר מה ואיך להתיחס לתוצאות הבדקים. זכותי כאם להגיד זה נראה לי וזה לא. זכותי כאם ללכת לאבחון אחר .

(כתבתי על זה גם בדף חינוך מיוחד לגיל הרך)
נראה לי שצריך להבחין בין האיבחון והתיוג, ובין הטיפול.
כך עובדות מערכות, שמטבען הן מוגבלות ביכולת הגמישות שלהן.
האיבחון הוא מצמצם, מכניס את הילדה היקרה שלנו לקופסה, סד שקטן על מידותיו.
אבל המערכת חייבת להגדיר ולמיין על מנת לתת אחר כך טיפול.
ובשלב הטיפול, אדם על אדם, קלינאית תקשורת או מרפאה בעיסוק, מול הילדה שלנו - אם היא טובה, ועובדת עם הלב והנשמה, היא רואה אותה כמכלול, כאדם, ועוזרת לה, ועוזרת לנו ההורים.
מי ששפר עליו גורלו ויכול שלא להזדקק למערכת - מה טוב.
וכן, מידת הזהירות היא נכונה, ויש גם מקרים של מערכת שדורסת את הפרט, ואנחנו לא ניתן לזה לקרות לילדים שלנו, אבל עודף חשדנות והתגוננות יכול גם הוא להזיק להם.

עוד מילה על מימי סמוכה: אני דיברתי איתה בטלפון כשחששתי מאד ממה יאבחנו את מרים, התקשרתי אליה - אני אישה זרה עם סיפור על הילדה שלה, והיא הקשיבה לי, עודדה אותי, נתנה לי אינפורמציה. אני מכירה לה תודה על כך.

שליחה על ידי אמא* » 28 ינואר 2004, 12:08

כשקראתי את הסיפור של עדי, הרגשתי מיד שהוא בעצם מספר את הסיפור שלנו ובננו הבכור. בהמשך נתתי לבעלי לקרוא את הדף, וגם הוא הזדהה עד המילה האחרונה. הבן שלנו נולד לאחר טיפולים ממושכים, הריון קשה ולידה זוועתית. החודשים הראשונים לחייו לוו במאבקים סביב ההנקה, ובכלל אוכל. אולי היינו מגוננים מידי, ובהחלט הערכנו יתר על המידה את המטפלת שלו ולכן השארנו אותו בבית עד גיל שנתיים וחצי כמעט. היום אני חושבת שזו היתה טעות, הוא לא למד ליצור קשר נכון עם בני גילו! לאמר את האמת, חשדתי בקווים אוטיסטים אצלו עוד מגיל צעיר כשראיתי את האבססיה שפיתח לגבי גלגלים, מאווררים וכל דבר שמסתובב, אולם במקביל הוא פיתח שפה יפה מאוד ופיתח קשר יפה איתנו ועם עולם המבוגרים הסובב אותו, כך שדאגותי שכחו מעט. כשהוא נכנס לגן ציפינו לראות שינוי והתאכזבנו! הוא לא הצליח ליצור קשר עם ילדים, בילה זמן רב בגן עם עצמו, לרוב בפעילות מונוטונית ולא יצירתית. כשראינו שלמרות מאמצי הצוות (המעולה) בגן אין שיפור במצב, החלטנו לפנות לייעוץ פסיכולוגי, ודרכה הגענו למכון להתפתחות הילד. שם לראשונה לא הבחינו בבעיה (כמו שאמרתי הוא מתקשר מצויין עם מבוגרים), אך לאחר ביקור בגן התהפכה התמונה. במשך שנה וחצי בילינו בטיפולים של ריפוי בעיסוק ופסיכולוגית, ואני חייבת לציין כי למרות שהאבחנה של PDD-NOS, הועלתה כאפשרות, הרי שהיא לא ניתנה באופן חד משמעי, ולא נכתבה באופן רשמי בשום מקום. בכול שיחותינו עם הצוות, הם לא מיהרו לחרוץ דין לא לגבי האבחנה ולא לגבי העתיד. עם הזמן ראינו שיפור מוטורי ניכר, אך לא שיפור חברתי. לאור זאת החליטו במכון ליצור קבוצה טיפולית של ילדים עם בעיות דומות ולנסות ללמד אותם ביחד מיומנויות של יצירת קשר. הקבוצה כבר עובדת חודש, וכבר אנו רואים שיפור ניכר גם מחוץ לפעילות הקבוצה. אם זה הבעת רצון לשחק עם ילדים, אם זה בקשר עם אחיו הצעיר יותר ועם הליכה לבתים של ילדים וממש משחק עם ילד (ולא ישיבה בחדרו והתעסקות בודדת במשחק מונוטוני כמו שהיה עד כה). במקביל אנחנו מחפשים חונכ/ת למשך מספר שעות במשך כל יום בגן, מאחר ובקבוצה גדולה הילד עדיין הולך לאיבוד.
אני לא יכולה לומר שלא העלו בפנינו את האפשרות של גן טיפולי ( ועם רבים שדיברתי איתם האפשרות לא נראית כרעה כל כך, ובהחלט ילדים מקבלים שם טיפול מסור ותשומת לב רבה) אך כשהבענו את רצוננו לשלב את הילד במסגרת רגילה זכינו לכל התמיכה האפשרית.
כעת אנחנו עדיין מחפשים חונך מתאים, וזו אני חייבת לציין משימה לא קלה! אך אנחנו בהחלט אופטימיים לגבי העתיד. יש לי ילד נפלא, חכם, נבון ואני מרגישה שבהחלט זכיתי בגדול.

קראתי את הדף בעניין רב, כאמא לשלושה ילדים עם צרכים שלא תמיד המערכת מתאימה את עצמה לילד אלה להפיך. הזדהתי עם הכל לכאן ולכאן.
את בני הגדול מאבחנים מגיל שנתיים בכדי להבין מה ואיך לעזור לו. פעם הגיע אלי פסיכולוג הביתה ואחרי ביקור של חצי שעה הודיע לי שבני אוטיסט קשה, התחלתי לבכות. לאחר הבכי כעסתי מאד על אותו פסיכולוג שלא ניסה להכיר את בני אלה הדביק לו תווית כל שהיא, וחברתי שאלה אותי את השאלה הכי חכמה לדעתי "האם האיבחון שינה את הילד שלך" ואז הבנתי שלא משנה מה יגידו על בני אני הראה את זה רק ככלי לעזור לו ולא כמכשול או כתיוק זה מי שאתה ולא יותר.
עד חזרתי ארצה לא הייתי מוכנה להגדיר אותו ולא היה צורך בכך. כאן לצערי הדברים שונים .
בכדי לקבל עזרה אתה חייב שתיהיה הגדרה תווית כל שהיא, לאחר מאבק עם עצמי החלטתי לוותר על חלק מהאני המאמין שלי ובעצם לא ממש לוותר .
אני משתמשת בתוויות בכדי לקבל את העזרה שמגיעה לבני אך בעני אני רואה אותו מגיע לירח ויותר.
היום אני כן יאמר הוא PDD ולא העשה עניין מכך ובמקביל אחפש עוד דרכים לעזור לקדם ולחזק את החלקים שבהם הוא טוב.
כולל אחיו.
ואני רואה תוצאות כל הזמן .
נכון שהיו ימים שקצת נשברתי וראיתי אפילו קצת שחור.

בקשר להערכת החינוך יש ויש , יש אנשי צוות שאני פשוט נפעמת מהם והם השראה בשבילי כולל אנשי מקצוע פרארפואיים.
ויש כאלה שפשוט לא ברור לי מי החליט שהם יטפלו בילדינו.
לאחר כמה חודשים של מעקב אחרי עצמי וילדי הגעתי למסקנה שאני עוברת שחינוך ביתי
אשמח לשמוע ממי שיש לו ילדים עם צרכים איך מיסמים את זה בלי לפגוע בצורכי הילד. ואפילו השפיות שלנו ההורים
תודה

קטרין, ברוכה הבאה!
לכל הילדים שאני מכירה יש צרכים, ובמקרים רבים הם מיוחדים. אלה מהם שבחינוך ביתי לרוב לא אובחנו אז קשה לדעת אם הם נופלים תחת אחד התיוגים האופנתיים. אבל אולי בכל זאת יעזור לך לשמוע גם מהורים ל"סתם" ילדים, חסרי תיוג. את יכולה אולי לנסות לתאר באיזה מין צרכים את חוששת שחינוך ביתי יפגע, במה זה יפריע לשפיות ההורים, או דברים אחרים שמטרידים אותך?

יונת שלום!
אני מעוניינת לדעת פרטים נוספים על כל הנושא של חינוך ביתי , מה הפרוצדורה ואיך משלימים את החסר החברתי לילד או ילדה ללא אחים.
אשמח אם את או מישהו אחר יוכל לעזור לי.

פלוני אלמונית, הכנס לדף מדור חינוך ביתי, וקרא שם את הדפים העוסקים בנושאים שמענינים אותך.
בכל דף תוכל לשאול שאלות לחידוד אותו נושא.

גילה!
תודה רבה.

אני חייבת לשתף אתכם במשהו מאוד מהותי לגבי ילדים עם קשיים.
התברר לי היום שכאשר ילד נכנס למערכת החינוך, החל מגיל 3 שנים, כל אדם הנתקל בילד (גננת, פסיכולוג חינוכי, התפתחות הילד, שירות פביכולוגי, מנהל בית ספר וכד') יכול להפנות ילד לועדת השמה מבלי אישור ההורים!!!. מה שאומר זה שאם לגננת יש קשיים עם ילד, היא יכולה למלא טופס לועדת השמה, ולכתוב ככול העולה על רוחה, והטופס ישאר בתיק האישי של הילד, וילך איתו לכל מקום! כל מה שההורים יכולים לעשות זה להביא חוות דעת נגדיות, לערער על הטופס, אבל לא למנוע את העברת הטופס הזה.
אנחנו נתקלנו בזה באופן אישי כאשר הגננת של בני מילאה טופס כזה, שמלא בדיווחים לא נכונים לגבי תפקודו של הילד, והיום אני נתקלת בחומה בצורה בניסיון להוציא את הטופס הזה מהתיק!
לכן אם לילד יש קשיים, מנסיוני הפרטי אני לא ממליצה להכניס אותו למערכת החינוך שעוסקת כל הזמן בתיוג ילדים, ובניסיונות להוציא ילדים עם קשיים מתחומה לכיוון חינוך מיוחד. אני בטוחה שחינוך ביתי עדיף במקרים כאלו, עם כל הקשיים. במקרה שזה לא מתאפשר הייתי ממליצה לחפש מסגרת פרטית ובשום אופן לא להכניסו למערכת הציבורית.

אוי, אמא נוגי, חיבוק. איזה מבאס.

לפני שבוע היו שיחות הורים בגן של הילד הצעיר שלנו. הוא בן 5.5 ולא עולה לכיתה א' בשנה הבאה, אלא נשאר בגן באופן עקרוני. לפני שנתיים השארנו אותו שנה נוספת עם אותה גננת בגנון והיא עלתה עם כל הקבוצה לגן טרום-חובה וחובה.
היא גננת בסדר, נותנת מקום לכל אחד מן הילדים, אבל קצת מרובעת.
אחרי ששיבחה את יצירתיותו של הילד, אינדיוידיאליותו וכו', התחילה להגיד כמה קשה לו לשבת במפגש שלם, כמה הוא לא כמו בני גילו (כאילו דה, בגלל זה השארנו אותו עוד שנה בגנון...) אוהב לשחק לבד אם אף אחד לא רוצה לשחק על פי הכללים שלו, דבר שרוב הילדים בגילו כבר מתפשרים עליו ולוקח לו זמן ליצור קשרים חברתיים (גם אני כזו עד היום) וכדאי שנשלח אותו לאבחון אצל הפסיכולוגית של המועצה לאבחון כדי שגם לילד יהיה יותר קל כי הם יוכלו לשים את האצבע על מה לעבוד איתו (???) בגן. אמרתי שאני מתנגדת ושאני מעוניינת לתת לו את הזמן שלו, שהוכיח כמרפא כל "בעיה" אצל הילד (ואני בטוחה שלא רק אצל הילד שלי). בן זוגי דווקא לא הבין למה אני נרעשת ודווקא חשב שלא יקרה לו כלום אם ילך לאבחון (שזה בעיקר שיחה וקצת משחק עם הפסיכולוגית לבד).

בדרך הביתה הסברתי לו שאבחון הוא תיוג, בעיקר כשאנחנו יודעים שהזמן צריך לעשות את שלו, וחשוב לתת לו להמשיך להיות כמו שהוא. ושכדאי לנו לא להלחיץ את הילד ואת עצמנו. קיבלתי חיזוק מידידה גננת (שלא עובדת במערכת החינוך ומעולם בעצם לא עבדה, אלא רק עם ממש קטנטנים בני כמה חודשים וכנראה לא עברה את מלחצי מערכת החינוך) שמכירה את הילד שלנו ויש לה בדיוק אותו טיפוס בבית...

הדברים הללו מחזקים אותי להוציא אותו מהמערכת בשנה הבאה ולהעביר אותו לבית ספר פתוח שיש כאן באזור (באר) שם יש יותר סיכוי שיתנו לו את הכבוד הראוי לו ולא יתייגו אותו.

תיוג הוא בעייתי אבל אבחון יכול דווקא לעזור
אנחנו התלבטנו עם הבת אם להעלות לכתה א או לא כיוון שהיתה מאוד צעירה אבל מתקדמת מבחינת קליטת חומר לימוד, בעצת הגננת התיעצנו עם הפסיכולגית של השירות החינוכי שאחרי פגישה די ארוכה ישבה איתנו בצורה מעמיקה על הדברים ובסיכום המליצה להעלות אותה בדיעבד זה התברר כהחלטה נכונה.

גלית - את זה עשינו לפני שנה עם הבן הבכור באותה התלבטות (כתה א'). היא לא היתה חד משמעית אחרי האבחון: "אפשר להעלות אותו אבל גם עוד שנה בגן תהיה בסדר" P-:
כזה אבחון גם אני יכולתי לתת...

אני חוזרת לדף הנהדר הזה: לי יש ילדה בת 5.5 בגן חובה, כל מה שהגננת רואה בגן - בדיוק ההיפך קורה בבית ואחרי הצהריים.
בגן הגננת טוענת שהילדה מרבה לשחק לבד ולא עוברת בין הפינות, לא יוצרת קשר עין עם הגננת מתוך בושה.
בבית מראה ביטחון עצמי גבוה מאוד, לא שקטה, עם אנשים זרים או ילדים זרים היא לא מתביישת, יש לה רצון וצורך במצויינות (אולי בגלל שיש לה אחות). בכל שנה המערכת טענה שיש לילדה בעיה אחרת.
באבחון של התפתחות הילד טענו שאין לה שום בעיה, ומנהל המחלקה אצלו היינו טען שיש לילדה אופי מסויים ואין מה לעשות, וגם אמר לי (והייתי בשוק מזה) שאני לא חייבת להראות למח' החינוך במועצה ולועדת ההשמה את תוצאות האבחון, מספיק רק לומר להם שהיינו באבחון והילדה בסדר גמור. ואם הם יעשו בעיות הוא מוכן לכתוב להם מכתב.
הוא חיזק אותי ואמר שזו הילדה שלי ואני יכולה לסרב לתצפית של פסיכולוג המועצה על הילדה בגן או בכלל לסרב לכל קשר עם פסיכולוג המועצה. הוא היה כל כך נהדר, הרופא הזה עד שהוא אמר שאם אני צריכה תמיכה אני יכולה להתקשר אליו בכל שעה. מדהים נכון?
בנתיים זו שנה חדשה נראה מתי יגיעו אלינו שוב.

שלום
כותבת כדי לקבל תמיכה, הבת שלי בת שלוש וחצי, והיום היתה לי שיחה עם אמא שלי שהיא מאבחנת ומטפלת בלקויי למידה. היא אמרה שרואים אצל גוני נטיה לבעיות קשב והיפראקטיביות. ( גם אני מטפלת בלקויי למידה, זה משהו שרואים מגיל צעיר ואצלה זה בולט). גם בגן הגננת מספרת שהיא לא מוכנה להתרכז בפעילות ותמיד עושה דברים אחרים שלא דורשים ריכוז. חלמתי על חינוך ביתי, אני ממש מרגישה שאני מאמינה בדרך הזו אבל גוני בגיל שנתיים וחצי ביקשה גן, ואני שלחתי אותה עד 13:00, טוב לה שם. החלק שקשה לי, התשישות. אני מרגישה שהאנרגיה שלה, חוסר השקט, הצורך בפעילות אין סופית ותשומת לב כל הזמן מתישים אותי. אני דואגת אחה"צ לצאת הרבה לחברים כדי לפרק את האנרגיה.
אני אשמח לשמוע מהורים שיש להם ניסיון איך מאזנים את עצמנו ואיך לעזור לגוני למצות את היכולות שלה.
יום נפלא
מיה

אין לי הרבה מה להועיל, בייחוד כי את "מהתחום", אז קבלי הרבה

, אין לי ספק שגוני בחרה בך לאמא שלה לא במקרה ושתדעי איך לעזור לה למצות את עצמה.

לא יודעת באיזו שיטה אתן משתמשות אבל הייתי מנסה שיטת אלבאום.
בהצלחה.

עדירן,
הלואי ואתה תראה את מה שאני כותב לך זה ישנה את חחיה של בתך- תתקשר למכון בשם כשורי ל מידה-מנוהל ע"י רמי כץ זה ישנה את חייך וחייה שלאילת.איזו חברה מטופשת,אל תעשו שום אבחון מהסוג המתייג.בהצלחה.

לא יודעת באיזו שיטה אתן משתמשות אבל הייתי מנסה שיטת אלבאום.
איפה אמצא חומר על השיטה?

בדף הולצמן אלבאום. או לשאול ישירות את משה אלבאום.

קראתי בעיון, את דברי עדי רן, מאוד הסכמתי אבל אז נזכרתי בעוד היבט.
בעילום שם כדי לא לחשוף אחרים (מי שמזהה נא לשמור הזיהוי לעצמו)
בהתחלה הסכמתי עם מה שכתב עדי, אח"כ גם עם מה שכתבה אמא של יונת אחי יומיים נזכרתי באחי הצעיר, גאון ולקוי למידה כמה יגון ליווה אתימי בית הספר שלו מאחר ולא אובחן ככזה: עצלן קראו לו המורים - לא מתאמץ. לחצו עליו כל הזמן (גם הורי שמכים על חטא), הענישו אותו כי הוא לא לומד, טיפש קראה לו מנהלת בית הספר.
חינוך ביתי לא היה אופציה מה גם שהורי כמו מוריו הניחו שהוא לא משקיע מספיק והיו שבויים באותה קונספציה של המערכת.
כשאובחן (סוף ביה"ס היסודי), נרגע הלחץ והתאפשר לו לממש את הפוטנציאל שלו.
זה רק היבט אחד דווקא חיובי בתיוג וחשבתי שכדאי לזכור גם אותו.
ועוד היבט חיובי - (בשביל אנשים שלא מחנכים בבית) המימון שאפשר לקבל כאשר מתייגים מימון שמאפשר לקבל עזרה (מורים משלבים וכיו"ב).
וכל זה בלי לוותר על עין ביקורתית של הורים ולא בניגוד למה שעדי כתב

כאמא לילד עם קושי בויסות חושי, אני חייבת לומר משהו על האבחון.
4 שנים אנחנו יודעים שיש לו משהו שמקשה עלינו ועלינו את החיים. עד עכשיו היה בסדר. קצת קשה לפעמים. אבל בגבולות הסביר. כשהרגשתי שעוד שניה יהיו לנו בעיות רגשיות, ידעתי שאנחנו חייבים אבחון. כי לבד אנחנו לא מתמודדים.
אחרי האבחון קיבלנו כלים לעזור לו ולנו. בחיים לא היה עולה בדעתי (עם כל האינטואיציה הבריאה שאני חושבת שיש לי) לעזור לו במסז'ים (שניסיתי כי "שמעתי" שזה עוזר אבל לא ידעתי איך וכמה), לדעת איך להתנהג איתו בסיטואציות מסויימות (אשמח לפרט אם דוגמאות יעזרו להבין).
אז הוא מתוייג. מה איכפת לי? אז נכון שהוא לא בגן כרגע. אבל גם כשהוא היה וידעו שם על האבחון (שחלקו היה בגן. היא באה לצפות בו), זה רק עזר לנו. כ"כ הקלו עליו את החיים. אם כי מהיום הראשון שלו שם, בלי שאמרתי כלום, הן מיד קלטו שזה ילד שלא חייב לשבת במפגש, באוכל או בכל פעילות אחרת.
אני לא רואה שום סיבה לשלול אבחון (ובעקבותיו תיוג. מה לעשות?) כשבהרבה מקרים אפשר לעזור.

איך לאבחן ולא לתייג? - לאבחן מוקדם ככל הניתן במקום פרטי ולחשוף אותו או את חלקו בצורה סלקטיבית.

לפעמים, עצם האמירה לגננת "אנחנו בתהליך אבחון" או "עשינו/קבענו תור לאבחון", 'מתייגת' אותנו ההורים כדמות חיובית ואחראית (בעיני המימסד|אוף|) וגורמת להתייחסות אוהדת שלה והרבה יותר נכונות לשיתוף פעולה בדרך שלנו. אותה גננת, כאשר ההורים מסרבים לשתף פעולה והיא פונה בעצמה לשירות הפסיכולוגי, מראש תתנגד לכל דרך שההורים יבחרו שלא תהיה בדיוק לפי מה שהיא חושבת לנכון.

בנוסף, איבחון מקיף ומוקדם מאפשר קבלת תמונה מלאה וקבלת החלטות טובה יותר. לעיתים קרובות התוצאות טובות ומהירות יותר ונמנעת העצמת בעיות נלוות (לדוגמה: בעיות חברתיות שלעיתים מתלוות לקשב וריכוז).

הבעיה העיקרית היא המחיר הגבוה מאוווווד של איבחון במכון פרטי ומוכר.
בונוס נוסף של אבחון כזה הוא היחס האישי והאפשרות להתייעץ, לשאול שאלות ולקבל עזרה שתואמת את הנטייה הטיפולית של ההורים.

ההמלצה שלי היא בעקבות כמה שנים וכמה ילדים שעברנו אתם את האפשרויות הבאות:

התפתחות הילד בקופ"ח - ברחנו!
חצי פרטי (פרטי אבל בקופ"ח אחרת משלנו) - קיבלנו אבחון לא מדוייק (אצל אחת מהמכון ולא אצל הגורו ראש המרפאה) עם המלצות שבדיעבד לא היו מתאימות. לא ענו לטלפונים ולשאלות שלנו.
פסיכולוג פרטי - איבחון חלקי של תחום התמחותו ופיספוס בעיות אחרות. אחרי האבחון הוא ניתק את הקשר.
מכון פרטי - אבחון דידקטי/פסיכולוגי/נוירולוגי. דוח מקיף ללא החלק הרגשי (נמסר בעל-פה כי "אף אחד לא צריך לדעת מעבר למה שתחליטו לספר בעצמכם"), כתובת לשאלות גם שנה ויותר אחרי, עזרה בבחירת אנשי מקצוע לטיפול ועוד. בית חם שתמיד מוכן לבוא לקראתנו ולעזור במה שרק אפשר - כולל בקשות חריגות.

פה המקום לקבל עוד פרטים על המכון הפרטי.

לא ידעתי אם מקובל לרשום מספרי טלפון בגלוי - מבינה שכן:
מכון טלי - 03-5491023.
נמצאים ברמת השרון ברחוב הראשי.
מקבלים מגיל 5-6 ועד 120.
טלי אישה חמה ואוהבת ופשוט כייף לדבר איתה. יש הרגשה שבאמת איכפת לה מכל אחד ואחד וכל מי שיושב איתה מרגיש באותו רגע שהוא הדבר הכי חשוב בעולם.
הילדים מיד נפתחים אליה - אנחנו כרגע שם בסיבוב שני עם ילדה שבד"כ די סגורה ולוקח לה זמן עד שהיא נתפחת לזרים וכאן מיד נוצר הקליק.
בסיבוב הראשון צפינו 4 פגישות של שעתיים ומאחר והתגלו עוד דברים נוספה עוד פגישה. (ללא תוספת למחיר)
הפגישות יכולות להיות של שעתיים או שעה וחצי ואפילו שעה בתלות בילד (עייף, עירני, משתף יותר או פחות פעולה)
כל ילד נפגש עם 4 אנשי מקצוע ואח"כ הם התכנסים כדי לסכם הכל יחד. בזמנו הם הסבירו לי שחשוב להיפגש מספר פעמים כי כל פעם הילד במצב רוח אחר ואפשר לטעות אם במקרה לפני הפגישה 'הקובעת' הילד עסק בפעילות מעייפת או לחילופין נמצא בהתרגשות מיוחדת.
בנוסף, כל איש מקצוע רואה את הדברים אחרת ולכן חשוב שהילד ייפגש עם כמה אנשים.
למבוגרים (שכבר לא במערכת החינוך) לרוב הם ממליצים ללכת לנוירולוג/פסיכיאטר של קופ"ח ולהימנע מהוצאה כספית ורק אם אין מענה או שיש צורך באבחון דידקטי לבוא אליהם.
אני ממליצה בחום רב.

ממליצה להורים כאן להכנס לדף של תמי גלילי . היא אוצר של ידע ונסיון בתחום.

רוצה לשאול על אבחון בגיל בית הספר. הבת שלי עולה לכיתה ב' ואני מעריכה שיש לה קושי בריכוז, או יותר נכון - היא מתרכזת נהדר ולאורך זמן, אבל היא מעופפת. האמת שממש קשה לי להגדיר את זה כאן. מה שהייתי רוצה לשאול זה אם מישהו יכול להמליץ לי על אבחון שיכול להתאים - או להסביר אילו אבחונים קיימים, מלבד שיטת טובה, שממש לא נשמעת לי. תודה.

שלום לכולם, שמי נועה אברמוביץ שביט ואני מאבחנת ומטפלת בשש שנים האחרונות בשיטת ורדי. שיטה שעובדת על המערכות המוטוריות של גופינו ,כאשר כול מערכת ומערכת אחראית על תחום התפתחותי זה או אחר. לדוג' מערכת ההצלבה אחראית על בניית שפה ראשונית, על יכולת לפרק מתח מיותר מהגוף ועוד. מערכת תפיסה מרחבית ,שקשורה ביכולת שלנו לשלוף אינפורמציה באופן תקין (כול הילדים שנשאלים שאלה והתשובה לא יוצאת להם כמו שרצו, או שהיא נשמעת מבולגנת). ועוד מערכות שונות והיכולת לשלב בניהם באופן תקין וללא יצירת מתח מיותר כלומר קואורדינציה. הרבה ילדים, שמהר מאוד טורחים להדביק להם הגדרה של בעיית קשב וריכוז, אחרי בדיקה מסתבר בעצם שיש בעיית קואורדינציה והיא זאת שיוצרת את המתח המיותר ומקשה על היכולת להתרכז בדבר אחד לאורך זמן. אחרי שפותרים אותה, בצורה מהנה ולא טראומתית החיים משתנים,מתח רב ומיותר יורד ובעיקבותיו גם ההגדרה הנחרצת . אני אשמח לתת עוד פרטים ולענות על שאלות. הטלפון שלי הוא 050-7601342

תמרוש רוש,
רציתי לשאול אותך איך זה יתכן שאיבחון של ילד במכון להתפתחות הילד תקף ל-3 שנים?

הי פלונית,
השאלה כללית מדי ואני לא יכולה לענות עליה.
א. מעולם לא עבדתי במכון להתפתחות הילד ואני לא יודעת מה מערכת השיקולים שלהם.
ב. לפעמים יש הבדל בתוקף בין מבחנים פסיכולוגיים למבחנים של בעלי מקצועות אחרים - צריך לשאול מי עשה את האבחון ולאיזו מטרה.
ג. סליחה שלא יכולתי לעזור

. אני מציעה לך להפנות את זה לפורום ריפוי בעיסוק בתפוז, או לפורום מומחים אחר שנראה לך רלוונטי, ואז גם להוסיף כמה פרטי מידע חיוני שיעזרו לאנשים לענות לך.
(כל כך הרבה אנשים שואלים שאלות שאי אפשר לענות עליהן, רק כי הן לא נשאלו כהלכה...)

וגם מה היה גיל הילד!

תמרוש רוש,
השאלה כללית מדי ואני לא יכולה לענות עליה.
שמעתי את המשפט הכללי הזה:
"איבחון של ילד במכון להתפתחות הילד תקף ל-3 שנים"
בלי תלות בסוג האיבחון ובגיל הילד.
וחשבתי שאת מבינה באיבחונים של מכון להתפתחות הילד.
וזה בדיוק מה שהפריע לי בהצהרה הגורפת הזו: הכלליות שלה.
חוץ מזה איך זה יכול להיות שילד לא משתנה במשך 3 שנים.
ואם זה אכן כך, מה הטעם בכל הטיפולים?

כנראה פניתי לדלת הלא נכונה.
סליחה.

כנראה פניתי לדלת הלא נכונה.
אין מה להתנצל

, מקווה שתמצאי תשובה אצל אנשים שכן מנוסים בהתפתחות הילד.

ובכל זאת אשתדל לענות:
ברור שילד משתנה מאוד במשך שלוש שנים, וכולם יודעים את זה.
וכאשר עובדים עם ילד, כל ילד, כל כמה שבועות או חודשים אנחנו עושים תהליך הערכה-מחדש, ממוקד, של המצב שבו הוא נמצא בהתייחס למטרות הטיפול הספציפיות שהצבנו לעצמנו, כדי לראות אם יש התקדמות ומה השלב הבא.

אבל תהליך יסודי של אבחון פורמלי (בניגוד להערכות האלה שנעשות תוך כדי הטיפול) זה משהו שדורש הרבה יותר משאבים, ואני מניחה יש פה ניסיון לשקלל את העלות שלו מול התועלת. למשל, תהליך אבחון במקומות מסוימים משמעותו הפעלה של בטריה שלמה של אנשי מקצוע (למשל רופא התפתחותי, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, תקשורת, ופסיכולוג, או כמה מהם לפי הצורך), ושל אבחונים סטנדרטיים, שעלותם גבוהה, שלוקח זמן גם להעבירם וגם לנתח את התוצאות. באבחון כזה בודקים מגוון רחב ביותר של תחומים, גם כאלה שלא היוו את מוקד התלונה המקורי, כדי לוודא שיש בידינו את התמונה השלמה לפני שאנחנו מתחילים להתערב.

אחרי שילד עבר אבחון יסודי כזה והוחלט שיש צורך לעבוד אתו, הוא מן הסתם עובר לאחריות של בעל מקצוע אחד או שניים, והם אלה שעושים את ההערכות מחדש על סמך הידע שנצבר אצלם באבחון הראשוני ובמהלך העבודה, ולכן אין צורך אמיתי או הצדקה אמיתית להתחיל שוב פעם את כל התהליך היסודי של אבחון בסיסי, אלא אם כן עבר מספיק זמן מהאבחון הקודם, ויש יסוד לחשוב שדברים השתנו מאוד.

חוץ מזה, לגבי אבחונים מסוימים, אסור להעביר אותם בתכיפות גדולה מדי, כי הילד לומד מאבחון לאבחון, וזה מטה את התוצאות (התוצאות משקפות את הלמידה של הילד את המיומנויות הספציפיות שנדרשו באבחון, ולא את התמונה הכללית שלו).

מקווה שעניתי על שאלתך.

בהחלט ענית!
תודה.
זה משהו שדורש הרבה יותר משאבים, ואני מניחה יש פה ניסיון לשקלל את העלות שלו מול התועלת.
עם זה יש לי בעיה.
האם לא יכול להיות מצב שילד כל-כך משתפר כך שהאיבחון כבר לא תקף?
ואם אכן ייתכן מצב כזה, לפיו מסתמכים על איבחון לא תקף - עלולים להגיע להחלטות לא נכונות.
בני אובחן עם דיספרקסיה בעיקר ורבאלית.
מניסיונך, דיספרקסיה לא יכולה לדעוך/להיעלם?
ואם כן, מה הסטטיסטיקה?

האם לא יכול להיות מצב שילד כל-כך משתפר כך שהאיבחון כבר לא תקף?
ודאי שיש. אבל שוב, אם ילד הובא לאבחון, המצב שעלה מתוצאות האבחון איננו שפיר, הילד הופנה לאנשי מקצוע שעבדו אתו, וכעבור זמן הילד השתפר מאוד, עד כדי כך שהאבחון כבר לא תקף - הרי שתהיה הערכה של אנשי המקצוע האלה שידווחו על השיפור בדוחות שלהם, ולכן אין צורך באבחון נוסף. (יש דוח=אין צורך באבחון)

אם ילד הלך לאבחון, לא הופנה בעקבות זה לאנשי מקצוע, וכעבור זמן מצבו השתפר באופן ספונטני, ואם האבחון ישמש לקבלת החלטות חשובות, אז אולי יש מקום לאבחן מחדש.
אבל במקום שאמשיך לענות לך באופן תיאורטי, אולי תתני לי יותר פרטים על הטענות הספציפיות שיש לך מול התפתחות הילד, ומה הם אמרו לך ולמה, ומדוע לדעתך צריך אבחון נוסף, ולמה הוא ישמש? ואז אני לא אדבר באויר. או שתפני את השאלה הזאת, עם כל הפרטים החיוניים האלה, לנשות מקצוע אחרות שמנוסות בהתפתחות הילד.

מניסיונך, דיספרקסיה לא יכולה לדעוך/להיעלם?
אין לי מספיק ניסיון בנושא.

נראה לי שהתיוג עוזר לנו לעזור לילד להגשים את המטרות שהוא בוחר בעצמו, כשברור שהוא לא מסוגל לעשות את זה בגלל סיבה "תיוגית".
הבעיה היא שקשה מאוד לשמור על רוח של חינוך חופשי וגם לגדל ילד שכשמניחים לו לנפשו לא מתקדם כפי שהוא רוצה.

למה אני מתכוונת? במשך השנים אמרנו כל מיני דברים: כל אחד והקצב שלו, לכל אחד יש תחומי חוזק משלו, כשהוא ימצא משהו שבאמת מלהיב אותו הוא יתפנה אליו ויצליח...
בינתיים הוא בקושי למד לקרוא ולכתוב, והעביר את ימיו במשחקי מחשב וקלפים ויצירה שאינה דורשת תהליך של יותר מחצי שעה.
לפני חצי שנה אבא נשבר ודרש ממנו לקרוא כל יום חצי שעה. עכשיו הוא קורא היטב ומרצונו ספרים לבחירתו. אני מאוד לא אוהבת את זה, אבל אין מה לומר - עכשיו הוא קורא.

עכשיו הוא בן תשע וחצי ונראה לנו שיש בעיה. קיבלנו המלצה לריטלין מרופאה מאבחנת מאוד לא נחמדה. קיבלנו המלצה לתרופה הומיאופתית באבחון ארוך.
עכשיו צריך לבחור מה עושים.
אבל בעיקר אני תוהה איך להתמודד עם זה בתוך הבית - איך לא לצפות ממנו לדברים שהוא לא מסוגל לעשות, אבל גם לא להזניח אותו אם הוא זקוק לתמיכה מיוחדת.
איך להניח לו להתפתח אבל לא סתם "להניח לו לנפשו" כשהוא זקוק לנו.
ואיך להבדיל ביניהם.

רעיונות?

אה, ועוד משהו:
מקובל לתלות את התיוגים האופנתיים של קשב וריכוז במערכת הדכאנית של בית הספר, שדורשת מילדים לשבת שעות על שעות ולעסוק בפעילות לא רלוונטית בתנאי משמעת לא מכבדים.
אבל אצלנו יש בעיות של קשב וריכוז בתוך הבית: החולצה תמיד נלבשת הפוך, הרגל תמיד בועטת בשולחן, הילד מדבר ומשמיע קולות מהנץ החמה עד לכתו לישון, הוא קופץ ומתגלגל ללא הרף , ומתקשה לעמוד בתוכניות ("הולכים בעוד עשר דקות. תנעל נעליים עכשיו"

. נשמע מוכר מכל ילד שהוא, אבל תאמינו לי - זה שונה), או להתרכז במציאת חפצים שנמצאים לנגד עיניו. הוא מצטיין במה שקשור למחשב, כלומר למשחקים ושליטה במחשב בכלל, אבל כשהוא רוצה להעמיק את הידע שלו במחשבים הוא לא מצליח להתרכז או לארגן את הזמן כך שיצליח ללמוד את זה.
בבית הספר הדמוקרטי שלו יש שני מורים שמלמדים תכנות, ואחד מהם אפילו נותן סיוע פרטני. אבל הוא שוכח לבוא. או "שוכח" לבוא. מיותר לציין שהוא לעולם לא שוכח לבוא לשעות שבהן מרכז המחשבים בבית הספר פתוח למשחק חופשי, לא?

סליחה על המגילה, אבל קשה לי להתנסח כרגע.

אה, וקראתי על גורמים אחרים לבעיות קשב וריכוז. אבל הוא ישן מצוין, לא אוכל כמעט מוצרי חלב וקמח לבן ואינטליגנטי כמו שד.

מהתיאור קשה לי להבין אם יש לו גם בעיות שמפריעות לו עצמו או רק בעיות שמפריעות לזולתו, או רק כאלה שמפריעות להוריו. האם הוא פשוט "אסטרונאוט"? או שנראה לך שזה משהו אחר?
בכל מקרה, נראה לי שאם באמת יש לו בעיה אז האינטרנט הוא לא המקום המתאים להבין אותה ולטפל. הייתי מחפשת מישהו שיוכל לראות אותו ממש.

האינטרנט הוא לא המקום המתאים להבין אותה ולטפל
כמובן, וכמו שציינתי אנחנו מחפשים פתרונות גם בפגישות בעולם האוף-ליין (-;
אבל בהנחה שהילד לא "סתם אסטרונאוט" אלא מעופף כרוני עם תעודות
ובהתחשב בכך שהבעיות שלו מפריעות גם לו, גם להוריו וגם לזולתו -
מעניין אותי לדעת מה יש לעוסקים בחינוך חופשי לומר בעניין.

(מנסה להיות בהירה)

לא יודעת. אני הייתי הולכת לשאול מישהו. אולי יעל אופיר.

יש לי הרבה מה לכתוב על זה... אבל אולי אחר כך.

בקיצור:
א. יש דבר כזה הפרעת קשב וריכוז (באמת באמת)
ב. יש דבר כזה אבחון יתר שנובע ממערכת החינוך הלא-מותאמת
ג. לא לפחד מאבחון יתר כשאת מרגישה שמדובר בבעיה אמיתית שמפריעה לו בעיסוקים משמעותיים
ד. גישה: למצוא את הטקטיקות הבית-ספריות וההוריות המתאימות כדי לתמוך בו ולאפשר לו ולארגן אותו, בלי לוותר על האסטרטגיה של חינוך חופשי / פתוח / מונחה ילד. אני בטוחה שזה אפשרי.
את מבינה טלגרפית? אם לא - ארחיב אחר כך.

יד1

את מבינה טלגרפית?
מסכימה איתך לגמרי, וזאת בדיוק הבעיה שלי - למצוא את האסטרטגיות האלה.
כי בשורה התחתונה, אני מנסה לאפשר לילד לחיות את חייו בלי לשבת לו על הראש, אבל בלי שאומרים לו מה לעשות הוא לא מצליח להתארגן.
אז אני מוצאת את עצמי מאפשרת לו לחפף ולהפסיד דברים שחשובים לו, או לחלופין מנג'סת כל הזמן - לא רק על דברים שחשובים לי, אלא על דברים שבפירוש חשובים לו (למשל: הוא מתכונן לצאת לסרט יומולדת של חברה מבית הספר. אבל אז שוקע בלגו. אחרי שהודעתי בפעם השבעמאות שהגיע הזמן לצאת, הוא יוצא בחיפזון ובזעם, ושוכח את המתנה של הילדה).
אני רוצה למצוא דרך לאפשר לו להיות עצמאי ואחראי בלי אמא שיושבת לו על הראש ("אל תשכח לנעול נעליים. הנה התיק שלך. כאן. והסנדוויץ' בפנים. החוג מתחיל בעוד עשר דקות, צריך לצאת. עכשיו. לא, עכשיו! הנה המלח - מולך". וכו' וכו')
רעיונות?
(נראה לי שיצאנו מגבולות העמוד, אפשר אולי להעביר את הדיון לעמוד יותר מתאים)

טוב, עכשיו יש לי זמן.

_קיבלנו המלצה לריטלין מרופאה מאבחנת מאוד לא נחמדה. קיבלנו המלצה לתרופה הומיאופתית באבחון ארוך.
עכשיו צריך לבחור מה עושים.
אבל בעיקר אני תוהה איך להתמודד עם זה בתוך הבית - איך לא לצפות ממנו לדברים שהוא לא מסוגל לעשות, אבל גם לא להזניח אותו אם הוא זקוק לתמיכה מיוחדת.
איך להניח לו להתפתח אבל לא סתם "להניח לו לנפשו" כשהוא זקוק לנו.
ואיך להבדיל ביניהם._

תראי, אני לא עוסקת בפועל בחינוך חופשי (תינוק בן שנה זה עוד לא נחשב), אבל הרעיון שלו קרוב ללבי - מאוד. אז אני אכתוב מה שעולה על דעתי. תחליטי אם זה שווה לך משהו.
קיבלתם המלצה לריטלין, זאת אומרת שהילד בפועל אובחן עם קושי בקשב וריכוז לפחות בשני מקומות / מסגרות / סיטואציות (נניח, בית ובית ספר), והרופאה לא נחמדה.
אז עכשיו את צריכה להחליט האם האבחנה מקובלת עלייך, והאם הריטלין מקובל עלייך, במנותק מהלא-נחמדה שרשמה לך אותו.
זה יכול להיות ללכת ולקבל חוות דעת נוספת.
או ללמוד יותר על ריטלין, להבין מאיפה התרופה הזאת באה ולאן היא הולכת, מה הפוטנציאל שלה, מה התופעות לוואי והסיכונים, ולראות אם הסיכוי שבה שווה ניסיון של כמה חודשים.
(למיטב ידיעתי, גם במקרה הכי גרוע, של תופעות לוואי לא סימפטיות, הפסקת התרופה מפסיקה את התופעות בלי שום נזק לטווח ארוך)

חוצמזה, נראה לי שמה שאת מחפשת זה איזשהו איש מקצוע שמבין בקשיים האלה, שיעזור לך למצוא את הטכניקות והטקטיקות לעזור לילד שלך לעשות את מה שהוא רוצה או היה רוצה לעשות.
אבל לא לנסות "לעזור לו להסתגל למערכת", או לסטנדרט כלשהו, כי בזה אין לך עניין.
אני לא איש מקצוע כזה, אבל אני יודעת שהאנשים האלה קיימים, ושהטכניקות האלה קיימות.
אני לא בדיוק יודעת באיזה תחום מקצועי לחפש... אולי בתחום של הוראה מתקנת, אולי יש מרפאות בעיסוק שמתמחות בנושא, אולי משהו אחר בכלל, אבל הידע הזה קיים, אני חותמת לך.

לאיזה טכניקות אני מתכוונת? למשל, שימוש באיזה סוג של טבלת מטלות או יומן יומי. לוח עם כל הדברים שהוא רוצה ו/או חייב לעשות במשך השעות הקרובות. אתם ממלאים את הלוח הזה במשותף (את והוא, אבא והוא), הוא קובע את סדר העדיפויות הרצוי לו בהתחשב במגבלות הבית, ואחרי כל מטלה הוא מסמן "וי" או מוחק אותה או משהו, ועובר לעניין הבא.
לא כדי לאלף אותו להיכנס לאיזה תלם, אלא כדי לעזור לו להתארגן על הדברים שבאמת חשובים לו, ללמוד איך לארגן את עצמו, להזכיר לעצמו מה הוא רוצה, מין עוגן שיסייע לו כאיזון לחמש-מאות אלף הגירויים הסביבתיים והפנימיים שמקפיצים אותו לכל הכיוונים על כל צעד ושעל.
כמובן שזה עניין דינמי. ויש תהליך למידה בלכתוב את כל הדברים, וכמה זמן להקציב לכל אחד מהם. שילמד להעריך את היכולת שלו. אולי לעסוק במשהו אחד יותר מחצי שעה זה בלתי אפשרי, ואחרי חצי שעה כזאת הוא צריך "לנוח" מפעילות ממוקדת כל היום, אבל לעסוק בו לפרקי זמן קצרים, 15 דקות כל אחד, אבל יהיו שלושה או ארבעה פרקים כאלה ביום - פתאום יגלה לו שהוא אשכרה יכול להתמיד בזה, ולהגיע לאיזה הישג, בנייה, התקדמות, סיפוק.

או למשל, שימוש בשעון עצר, טיימר כזה של בישול. לכוון אותו לעשר דקות, לשים במקום בולט, ו"נראה אם תוכל לעשות את זה ואת זה לפני שהשעון מצלצל". או שתי דקות. או חמש דקות.
מסייע למקד, לארגון זמן.

או למשל, לארגן את הבית בצורה אחרת, כדי להפחית את הגירויים שמקפיצים אותו במיוחד, ולהעלות את מינון הגירויים שעוזרים לו להתמקד. ובהקשר הזה אני חייבת לציין, שיש הפרעות קשב וריכוז על רקע של קושי בויסות תחושתי, בעיבוד של גירויים חושיים במערכת העצבים, ואז טיפול מסוים בריפוי בעיסוק יכול להועיל. אבל יש גם דפוסי קשב וריכוז "קופצניים" שאין להם שום רקע תחושתי, ואז המקצוע שלי נשאר בצד

, לא צריך אותו.

כל אלה דוגמאות נורא נורא כלליות, בלי שום התאמה לילד הספציפי הזה. אני נותנת אותן לצורך המחשה.

ואני מתערבת אתך שיש עוד טכניקות וטקטיקות ועזרים ורעיונות שאני לא יודעת עליהם, ואת כולם אפשר ליישם באופן סטנדרטי, מערכתי, מאלף, אבל גם באופנים שיכבדו את הרצון החופשי שלו, את המוטיבציה הפנימית שלו, ואת הקצב האינדיווידואלי שלו.

וכמובן שיש את העניין של המודעות העצמית. איך הוא רואה את עצמו? האם הוא יכול להבדיל בין "לא רוצה" ל"לא יכול / קשה לי / נראה מסובך מדי אז אני נרתע"? מודעות והבנה עצמית לכוחות ולמגבלות של עצמך, וכן לרצונות ולייחולים של עצמך, היא תמיד דבר טוב, וגיל תשע זה לא צעיר מכדי להתחיל. ובהקשר הזה, יכול להיות מעניין לשאול אותו שאלה פתוחה לגמרי, מה דעתו על הקטע הזה של הקריאה שסיפרת עליו למעלה. האם הוא רואה את החצי-שעה קריאה ביום, שאבא שלו כפה עליו, ככפייה אמיתית, שבאה בניגוד לרצונו, או כמסגרת מארגנת שאיפשרה לו לעשות משהו שהוא בעצם רצה לעשות? איך ההכרח לקרוא כל יום הרגיש לו בהתחלה? איך זה הרגיש לו בהמשך? איך הוא חי עם התוצאות של זה, כיום? מה זה יכול ללמד אתכם על הצרכים הנוכחיים שלו, ועל הגישה שמתאים ליישם?

קלמנטינה אני קוראת וחושבת. אנחנו "אבחנו" אצל בננו אספרגר, אנחנו בחינוך ביתי חופשי פלוס מינוס והוא בן 13 וחצי. לא מוכן עד כה ללגשת לשום אבחון.
אני רוצה למצוא דרך לאפשר לו להיות עצמאי ואחראי בלי אמא שיושבת לו על הראש
שותפה לך בדרך. אני חושבת שזו שאיפה של הרבה הורים. אני חושבת שגיל 9 בהחלט סביר שאמא "תארגן" ילד ליציאה כך או אחרת למרות שיש בני5 בעולם שעושים זאת בעצמם (-;
(כל שנה היינו מתארחים אצל אחותי. ביתה הקטנה ב-3 שנים מביתי וב5 מבני היתה הולכת לאמבטיה, מכוונת את המיים, מתקלחת, חופפת ראש. גמרנו. ואז אני נכנסת - מכוונת את הטוש והחום, מרימה קוקו לבת, מסבירה לבן איך לא להשפריץ לכל כיוון, יוצאת רטובה ומותשת)
אסטרטגיות בשלוף:
חזרות
להיות בחוץ
להתעלם - לתרגל את זה וזה הופך טבעי וקל
לעשות יחד
לא להתרגז (יה יה יה)
לחבק
להפרד, לנוח, מנוחת אחריות
גישה: למצוא את הטקטיקות הבית-ספריות וההוריות המתאימות כדי לתמוך בו ולאפשר לו ולארגן אותו, בלי לוותר על האסטרטגיה של חינוך חופשי / פתוח / מונחה ילד. אני בטוחה שזה אפשר
נכון ואפשרי גם באינטרנט - קניית ספרים על הקושי המסויים, כולל ספרי הדרכה למורים (כך עשינו. למזלנו הקלקתי באמאזון על ספר מצויין וטלגרפי, אחד מיני רבים)
או התייעצות עם חבר/מכר בעל מקצוע. אני מצאתי פה ושם כאלה שמוכנים לתת טיפים אפילו בזמן ארוחת ערב. יש בינהם עם נסיון ואינטואיטיביות והמעורבות הרגשית שלהם נמוכה יותר.
אחר כך אנחנו מנסים חלק, מתעצלים על חלק, ורואים מה אנחנו כהורים מסוגלים ליישם.
זמן - במובן של לתרגל, להבין שטעינו פה ושם (הרמנו קול, הלחצנו, דרשנו מה שאפילו בן 15 לא עושה, פיספסנו התקדמות חשובה וכו) ואנו יכולים לתקן
לשים לב לכל שינוי זעיר - זמני או קבוע (לא בלמחוא כפיים מלאכותית)
להפנים, להתמסר לרגעים/שעות/ימים שבהם את חווה את יופיו של הבן, הדרו, כשרונותיו. לנוח שמה. זו שמחה שאין כמוה.
אין לנו על הקיר טבלה עם כל הדרכים (אולי צריך?) אבל מכך שאני יכולה לכתוב אותן כאן, עולה שכנראה הן כבר די אוטומטיות וטובות לנו.
ומה אומר לך? זה טוב לכולנו לנהוג כך ושינהגו בנו כך

_להפנים, להתמסר לרגעים/שעות/ימים שבהם את חווה את יופיו של הבן, הדרו, כשרונותיו. לנוח שמה. זו שמחה שאין כמוה.

ומה אומר לך? זה טוב לכולנו לנהוג כך ושינהגו בנו כך_
דגנית, זה נורא יפה מה שכתבת.
ו-כולכבוד.

היי, כתבנו באותו זמן

_למצוא את האסטרטגיות האלה.
אני מנסה לאפשר לילד לחיות את חייו בלי לשבת לו על הראש, אבל בלי שאומרים לו מה לעשות הוא לא מצליח להתארגן._

בשביל זה את צריכה איש מקצוע, עם ארגז כלים של רעיונות מועילים.
את לא רוצה להיות אמא מנג'סת, לא רק כי זה לא נעים לך, אלא כי עובדה שהניג'וס הוא טכניקה לא ממש יעילה, היא לא מלמדת אותו משהו לטווח הארוך, היא לא נותנת לו כלים, והיא מתישה, מן הסתם, את שניכם

הי דגנית
זה נורא יפה מה שכתבת.
את כמובן צודקת, ועכשיו אני מחפשת את הטכניקות האלה.
כל אחת מתאימה לסיטואציה אחרת ובזמן שונה, ולפעמים כשאנחנו קצרי רוח או לא בסביבה - אף אחת מהן לא עוזרת.
איזה ספר קראתם?

ותודה לכולכן על הזמן

מעכשיו - תודה ואני גם מודה לאנשים פה באתר שכתבו דברים שעזרו לי מאד. ובדרך כלל מלוך דיון בסוגיות שונות לחלוטין.
תמרוש - מאד לומדת ממך.
אני חושבת אכן שהדיון צריך דף שונה אבל עוד שנייה טוב? אני רק מוסיפה 2-3 דברים

שינויים לטובה - (מונח קצת מתעתע בחינוך הביתי, בגישה של אי-תיוג) מופיעים כשאני שמה לב אליהם. ובדרך כלל אין לי מושג איך זה קרה לא מצליחה ליחס את השינוי ישירות למשהו שאני עשיתי. לא מייד לפחות. כבר נאמר - מה שאנחנו שמים אליו לב , גדל. גם לצד השלילי. יש לפעמים תחושה של הוקוס פוקוס.

אצלנו לפעמים דבר הופך לדבר. לא הכל משתפר תמיד. מה שמשתפר זו המיומנות שלנו ועם זה, השקט הפנימי.
(שקט פנימי הא. רק אתמול סיננתי חנוקות לבן זוג "לא יכולה יותר! נשבר לייי! מה יש לו??")

לשבת לו על הראש - הבה נשקול מילים כמו שאמרו פעם: אני יושבת על הראש ומנג'סת. אבל אני לא רואה את זה כניג'וס. לא יותר מאשר נניח כל למידה אחרת. "הנה ככה. אחרי שאתה גומר אז ככה או ככה. את זה תזכור לשים פה. הי! קח את המחברת. הכוס לשייש". אני מלווה, מדריכה, מפקחת. לקח לי זמן לאמץ את זה בשלום. זה כאילו נוגד חינוך ביתי חופשי. באמת רק כאילו. בפועל - שזה מזוקק לדברים והזמנים הרלוונטים לחיינו - זה הלב שלו.

חוץ מזה, כולם מנג'סים.
<הרי הבנאדם הכי מנוג'ס בבית היא אני>

Matt Wintter:Asperger Syndrome - What Teachers Need to Know: Written for Cloud 9 Children's Foundation
קישור

ולפעמים כשאנחנו קצרי רוח או לא בסביבה - אף אחת מהן לא עוזרת.
בודאי בודאי וזה מבעס ומייאש ונותן הרגשה שכלום לא שווה.
אבל זה לא באמת

"לפני שמונה שנים נולד לצילה ולברוך גרינברג בן מקסים, ויש לו כרומוזום עודף. לא, לא תסמונת דאון, כרומוזום עודף. יותם כבר ילמד אותם מה זה אומר, לא הסטטיסטיקה הרפואית".
http://www.merkaz-shefer.org/content/as ... /yotam.pdf

היי,
לכל האמהות שעברו תהליך של אבחון של הילדים שלהם, מסיבה זו או אחרת, אני רוצה לשאול אתכן משהו:

אני כותבת עכשיו דו"ח אבחון בגישה שחדשה לי.
והפורמט שמשתמשים אצלנו בעבודה לא מוצא חן בעיני כל כך, כי נראה לי שהוא ארכני ומייגע, ולא ממש מובן להורים.
אז אני שואלת אתכן, בתור אמהות שעברו את התהליך ואחר כך קיבלו דו"ח אבחון ליד:
איך נראו הדוחות הטובים שקיבלתן?
איך הייתן רוצות שדוח כזה יהיה כתוב?
כמה ארוך / קצר, ארכני או מפורט?
האם הסברים כלליים על מה נבדק ולמה, צריכים להיות בתוך הדוח, או מוסברים על ידי אישד המקצוע, והדוח שיכיל רק את התוצאות והמסקנות שרלוונטיות לילד/ה שלכן?
האם אתן זקוקות לדוח כזה בכלל? האם מצאתן אותו מועיל? ואם כן - לאיזו מטרה?

<במילים אחרות: אני רוצה להבין מה הקליינטים הפוטנציאלים שלי צריכים, ואיך להביא להם את זה>
תודה @}

במקצועי אני מרפאה בעיסוק העובדת בגן שפתי שנמצא "במערכת".קראתי את שרשרת המכתבים לאורך השנים ולא יכולתי שלא להרגיש את הדאגה הרבה מתיוג יתר ותחושת חוסר אמון במערכת הממסדית. יכול להיות שקורות טעויות ,אבל אין לכם מושג כמה חבל על הזמן בו ילד לא מקבל התערבות מקצועית שיכולה לקדם ולהצמיח אותו בלי קשר לתיוג . מה שקורה כיום יכול להשתנות בעתיד , אבל לתת ל"לזמן לעשות את שלו זה פשוט עוול ,כי יש חלון הזדמנויות בגיל הצעיר וכדאי לנצל אותו .
גם הרופאים שנמצאים בהתפתחות לא ממש יודעים מה קורה בגן, ונורא קל לומר שלמערכת קשה להתמודד ,או שהם לא מבינים וכו'. אז זהו שזה לא נכון, בגן רואים את הילד בטווח ארוך של זמן במגוון פעילויות ובהקשרים שונים.לא כל כך מהר מבקשים להתערב אלא אחרי שקיימת עקביות בהתנהגות/התנהלות שלא כל מותאמת לשאר בני הגיל.כחלק מצוות מקצועי ואכפתי, חשוב לנו לעשות את המקסימום כדי לקדם ילד לקראת השתתפות רגילה .הענין הוא,שלא פעם שמענו את המשפט שאין לילד שום דבר (לרוב מצד אבות). אין מה להשוות בקידום היד כשקיים גיוס כללי של כלל המערכות המלוות אותו -הבית ,גן, מטפלים וזאת בהשוואה למצב בו רק מערכת אחת פועלת.הבדל של שמים וארץ.
אני מקווה שעזרתי קצת להבין את המצב מנקודת מבט אחרת,הרי כולנו רוצים בטובת הילד.

היי עדי רן,
התיאור של איילת מאוד מזכיר לי את אחד הבנים שלי...
עברו לא מעט שנים מאז כתיבת הפוסט ואשמח לדעת אם היא בסוף אובחנה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום למי שקורא.
רציתי לפרוק קצת ואולי לקבל עיצה ותמיכה.
בן שלוש ותשע, התחיל גן טרום חובה חדש (שנה שעברה היה בגן טרום טרום אחר ולפני כן בבית). שנה שעברה היתה לו התאקלמות קשה שנמשכה חודש וחצי בערך, אחר כך הסתגל אבל תמיד היה לו קצת קושי כשהיינו נפרדים בבוקר.
לפני 14 ימים הוא עבר לגן חדש, הגננת אמורה להיות טובה יותר מהקודמת (שהיתה בעלת דעות ארכאיות ודי בסיסית). כאן מדובר על גננת עם נסיון (כגננת, כאמא, וכן עברה הדרכת הורים).
אתמול היתה גננת מחילפה בגן ונאמר לנו שהילד התנהג לא יפה- סגר דלת על אצבע של ילדה אחרת, זרק חול על ילדים בחצר, הציף במים את השירותים. דיברתי עם הגננת הקבועה בערב שסיפרה לי שהוא לא מתנהג טוב בגן. כעיקרון היא נותנת לו יותר תשומת לב ומלווה אותו.
התיאורים שהיא הציגה לי הם דברים שהוא גם עושה בבית, במיוחד כשהוא כועס, מתוסכל או עייף (בעיקר להציק לאחרים, לא למלא את חוקי הבית הבסיסיים שחלים עליו וללכת ללא רשות למקומות אחרים). אמרתי לה שגם בבית הוא מתנהג ככה ברגעים מסוימים וסיפרתי לה על מצבים נוספים (אולי זאת היתה טעות... בסופו של דבר הצגתי התנהגות שמבחינתי אינה כל כך בעייתית כי אני רגילה אליו שמבחינתה נתפסה כמאוד בעייתית).
היום דיברנו שוב כשלקחתי את הילד לגן והיא אמרה שניתן לו זמן התאקלמות, היא משערת שהבעיה שלו היא למצוא את מקומו בגן (ואני מסכימה איתה) אבל שאם כחודש אחרי החגים ההתנהגות תמשיך אז היא תמלא דו"ח ותפנה אותנו למכון להתפתחות הילד.
הדרך שבה היא מטפלת בתנהגות הלא הולמת של הילד מצאה חן בעיני, היא מנסה לגלות את הצרכים שלו ולענות עליהם, אבל, כמובן, אני קצת מתוסכלת ודואגת ממה שעלה מהשיחה ומדעתה שיש סיבה להגיע לבדיקה ואבחון.
יש לי חשש גדול מאבחון ותיוג וכן אני מאוד חוששת מאבחוני יתר של ילדים שיכול להיות הנמצאים בגבולות המערכת אך שבעצם אין להם בעיה אמיתית חוץ מלא להתאים לגמרי למערכת החינוך שבה יש מספר גדול של ילדים ושכולם צריכים להתנהג בצורה מסוימת. מצד שני, אני מתחילה לחשוש שאולי אני לא רוצה לראות את המצב הקיים, למרות שלא חשבתי שיש מצב, מדובר בילד שובב שיכול להיות מקסים. הוא מתקשר עם סביבתו אבל ביישן. לקח לו זמן להתחיל לדבר (בית עם מספר שפות) ועכשיו הוא לא מדבר לפי הממוצע לגילו אבל כן אומר משפטים מורכבים ויכול להביע את עצמו (אלא אם כן הוא מתבייש ואז לא ידבר הרבה. איתי הוא מדבר).
לפי אמונתי, אין לי צורך שיתאים למערכת החינוך הציבורית. יכול להיות שהיא לא יכולה להכיל אותו. מצד שני, אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
שנה שעברה, הגננת המליצה על קלינאית תקשורת, כי הוא לא דיבר הרבה. אני לא הסכמתי איתה כי לדעתי, כל עוד יש התקדמות ואחרי קריאה (לא עמוקה מדי) של מה ילד אמור לדעת לפי גילו היה נראה לי שהוא נכנס לנורמה, אולי בקצה התחתון שלה אבל הוא ידע לבטא את העיצורים המתאימים לגילו וכל פעם השתפר. משיחות איתה היה קשה לי לסמוך על דעתה כי היא לא נראתה לי מנוסה מספיק).
אתמול הגננת דיברה על הדרכת הורים, אולי אבחון , בדיקת שמיעה והיום על אולי המכון להתפתחות הילד.
האם יש דברים בגו?
חייבת לציין- יש לי בעיה עם אבחונים רבים (לא חקרתי את הנושא יותר מדי ואני לא שופטת בשום צורה, אבל יש לי הרגשה שאפילו אם אני אלך לאבחון ימצאו לי משהו ואוכל לצאת עם מרשם מסוים. אם אחוז כל כך גבוה באוכלוסיה מאובחן, מה זה אומר של המערכת?).

כל היום חשבתי על זה.
מאוד מפריע לי שהילד שלי מתויג כאולי צריך אבחון מה-14 בספטמבר. שבועיים מפתיחת השנה. כאשר הגננת עדיין לא מכירה אותו.
כשהוצאנו אותו מהגן, הגננת אמרה שהיום היה יותר טוב אבל שהוא הרביץ לילדה כי רצה את הצעצוע שבו היא שיחקה ושלא רצה לעלות מהחצר כי אחיו הגדול הנמצא באותו אשכול היה שם. בסוף האח הגדול ליווה אותו לגן וירד בחזרה, כשאחיו הקטן בוכה.
ככל שאני חושבת על זה, זה באמת לא נשמע לי עד כדי כך בעייתי. ברור שאסור להרביץ ושצריך לחכות בסבלנות עד שילד אחר יסיים לשחק. אני מלמדת אותו את אותו הדבר. הוא בדיוק בגיל שהוא לומד את זה. כנראה שהוא היחיד בגן שיש לו קושי בזה. זוגי אמר לגננת שזה לא נשמע לו כל כך נורא אז היא אמרה שהוא היחיד שמרביץ.
לגבי עניין החצר, מדבור על ילד שעובר התאקלמות קשה, הוא רואה את אחיו ולא רוצה להיפרד. לא מדובר בילד שלא ממלא את חוקי הגן כי הוא לא רוצה או מתעלם, אלא כי קשה לו. פרידה מאחיו בחצר היא בדיוק כמו פרידה ממני בבוקר ואני שואלת את עצמי אם הוא מקבל אמפתיה כשקשה לו או אם הוא כבר עכשיו מתויג כמין סוג של בעייתי.
הגננת אמרה שהיא כל הזמן איתו. אני מרגישה שהיא באמת רוצה לעזור לו אבל שהיא בוחרת בדרך הלא נכונה. הוא ממש לא ילד שצריך שמישהו יהיה מעליו כל הזמן. היא גם התחילה לתת לו מדבקה. אז היום הוא יצא עם מדבקה וניסיתי לדבר איתו עליה, כדי לתת לו איזה פידבק חיובי. הוא לא רצה לומר לי מי הביא לו אותה ואחר כך הוריד אותה, קימט אותה בכעס וזרק אותה לפח. לפח הכי רחוק שמצא מהמקום שבו ישבנו לארוחת צהריים.
אני מרגישה שהוא כל הזמן תחת עין בוחנת ובמצב שהוא עכשיו, עם כל הקושי שהוא חווה, אין סיכוי שהוא יעבור בציון טוב.

אני לא מפסיקה לחשוב על העניין. אולי אני צריכה לשחרר. אני ממש מאוכזבת מהגן החדש שהיה נראה כל כך מבטיח.
ביום שישי אספנו אותו מהגן ומהגננת המחליפה. אותה אחת שהייתה ביום שלישי. דיברתי איתה בבוקר לפני שהלכנו. היא גננת שיח ומתמחה בילדים עם קשיי דיבור. היא אמרה לי שיכול להיות שממספר שפות אולי מבלבל אותו וכן שיש לו מעט אוצר מילים (היא אמרה שלא יודע לסווג - למשל לומר "כלי תחבורה". יש ילדים בני כמעט ארבע שיודעים לומר את זה אם לא לימדו אותם? כמו כן, מבדיקה באינטרנט ורפרוף במחקר ראיתי שאוצר מילים לא אמור להיות פקטור לבעיות דיבור. את עניין מספר השפות אין לנו איך לפתור חוץ ממניעה של דיבור בינו לבין אבא שלו). היא באמת באה ממקום דואג שמעוניין לעזור. אמרתי לה שאולי הוא מתנהג בצורה לא נחמדה כשהיא נמצאת כי זאת מין יציאה מהשגרה, שגרה שאליה הוא גם לא רגיל כי הוא התיל את הגן הזה לפני שבועיים. היא אמרה שיכול להיות. הגננת הקבועה, יום או יומיים לפני כן, ביטלה לגמרי את האפשרות הזאת (אני מרגישה נימה של זלזול באמא הסובייקטיבית שלא רואה את המציאות... למרות שהיא לא ממש מכירה את הילד שלי שאותו ראתה אולי 9 פעמים יחד עם עוד 30 ילדים).
כשנגמר היום באנו לאסוף אותו, שאלתי בפחד- איך היה. אני מודעת לכך שעדיף לא לשאול. מוזר לי לשאול. זאת אומרת אנחנו בתהליך התאקלמות אז בעצם אני אמורה לשאול אבל אני מצפה לקבל תשובות כמו "היה יוצר טוב" או "היה לו קצת קשה" או משהו שמדבר על ההסתגלות של הילד. במקום זה, אני ממשיכה לקבל תשובות שכביכול מעידות על בעיה- "אנחנו צריכות להעיר לו הרבה" היא אומרת. אני מבקשת הסבר והיא מפרטת- "כשיורדים לחצר הוא לא משאיר את בקבוק המים שלו במקום שכולם משאירים, כשיושבים למפגש הוא יושב בספרייה ומסתבר שכשהיה בחצר עלה לבדו לגן וחיפשו אחריו בדאגה במשך 10 דקות". היא חושבת שהוא לא שומע (שתגיד "שוקולד" בלחש והוא בא בריצה) או שהוא לא מבין עברית (זאת כבר שנה שנייה במסגרת והוא ללא ספק מבין עברית). אמרתי לה ששנה שעברה היה ממלא את אותם החוקים שהיו בגן אחר. היא אמרה שאולי כי היה צעיר יותר. אמרתי לה שבקייטנה היה בגן אחר ושגם שם מילא את אותם החוקים. ניסיתי להסביר שזה בא ממקום שהוא לא סומך עדיין, שהוא מתמרד. הוא ביישן. הוא כל הזמן רוצה ללכת ולהיות עם אחיו שבאותו יום לא היה איתו בחצר (ולגן של אחיו הוא באמת הוא הלך. כנראה שלא יכל להיכנס אז עלה לגן שלו וחיכה). וחוץ מזה, אני חושבת לעצמי, אם הילד עזב את החצר זאת אחריותכן, הוא עוד לא בן ארבע, אתן מציגות רצון לעצמאות ומדברות על חופש אבל אין לכן את האפשרות לדאוג לביטחונו, אז הוא אשם? ולא אתן אמורות לדאוג "לאכוף" את חוקי הגן ולדאוג שהילדים ימלאו אותם? שישבו יחד למפגש? זה לא נשמע נורמלי שילש בהתאקלמות ושקשה לא, לא יציית לכל מה שאומרת הגננת?
שוב יצאתי בהרגשה שבמקום לנסות ולהגיע לילד מתחילים בחיפוש אחר בעיות בו- שמיעה/ הבנה ולא משנה מה אני אגיד לא נלקח ברצינות. הילד מאוד ביישן, אם היא שואלת אותו משהו מול כל הגן הוא לא יפצה את הפה. אם הוא לא סומך עליה הוא גם לא יגיד מילה. על סמך מפגש אחד היא המליצה בדיקת שמיעה וקלינאית תקשורת.
אני שואלת את עצמי איך לא קיבלתי כאלו הערות מהגן הקודם. איך אני מקבל הערות כאלה תוך פחות משבועיים מאז התחלת הגן? מדובר בגננות עם ניסיון רב. ואני לא ממש סומכת עליהן כי צורת האבחון שלהן נראית לי בעייתית- תכירו את הילד טוב, תתנו לו זמן להיפתח, להתרגל ולהשתלב ואז תסיקו מסקנות.
כל פעם מחדש אני משאירה אותו בגן בחשש, מי יגידו עליו היום, מה יאבחנו בו היום במקום לראות מי הוא. כל יום אני אוספת אותו בחשש - מה הוא עשה היום. כל אחר הצהריים אני שואלת את עצמי מחדש לגבי מה הגננות העושות, איך הן פותרות בעיות וכן האם הבן שלי הוא הכי שובב בגן?
ומחר מתחילים מחדש.

תפילה_לאם

לבלוב,

אולי שווה לך לקבוע פגישה קצרה לשיחה פנים אל פנים עם הגננת ולפרוש בפניה את הראייה שלך ואת ציפיותייך.

שבוע טוב!

כשהוצאנו אותו מהגן, הגננת אמרה שהיום היה יותר טוב אבל שהוא הרביץ לילדה כי רצה את הצעצוע שבו היא שיחקה ושלא רצה לעלות מהחצר כי אחיו הגדול הנמצא באותו אשכול היה שם. בסוף האח הגדול ליווה אותו לגן וירד בחזרה, כשאחיו הקטן בוכה.ככל שאני חושבת על זה, זה באמת לא נשמע לי עד כדי כך בעייתי.

ראשית, השאלה שהייתי רוצה להציף בפניך היא איך היית מרגישה אם הילדה שהילד שלך הרביץ לך הייתה שלך? האם גם אז זה היה נשמע לך בעייתי? האם לא היית רוצה שתינקט פעולה כדי שלמחרת הבת שלך לא תקבל שוב מכות. תחשבי על זה שהגננת הזאת צריכה לתת לאמא של הילדה הזאת הסבר למה היא קבלה מכות מהבן שלך.

שנית, התפקיד של הגננת אינו שונה בהרבה מהתפקיד של המורים בסרט החומה. גן הילדים נמצא בתחילת המשפך ההולך ונהייה צר עם הזמן של התהליך שקוראים לו חיברות. מטרתו להפוך את כל הילדים השונים שנכנסים למשפך המערכת, בתום 12 שנים לאותו דבר. בסופו של דבר המערכת מייצרת תעודת בגרות כי זה מה שרוב ההורים רוצים. זו לא אשמת המערכת.
לכן, אם המערכת מצליחה להכניס את הילדים לתוך הנורמה, אז סבבה. אם לא מצליחים אז מאבחנים. מטרת האבחון איננה בהכרח לעזור לילד להיות נורמלי אלא כדי להסביר את כשלון המערכת להכניס אותו לתוך הנורמה. וזה בעצם האבסורד הגדול. מלכוד 22 הקלאסי. הרי הלא נורמליים נחוצים כדי להגדיר את הנורמליים ולהפך. בלי לא נורמליים אין נורמליים ולכן צריך לא נורמליים. הלא נורמליים מפרנסים מערכות תמיכה שונות ולכן הם נחוצים. ככה זה עובד.

קראתי מה שכתבתי. זה נשמע כאילו יש לי ביקורת קשה על המערכת וכאילו שאני חושב שהיא לא טובה.
אין זה כך. אין לי הצעה לחלופה ישימה טובה יותר. פשוט ככה זה עובד. זה הכל.

https://www.youtube.com/watch?v=Lin-a2lTelg

היי. תודה על התגובות.
תפילה לאם,
תכננתי לחכות כמה ימים לפני שאדבר עם הגננת כי אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני מזלזלת בסמכותה. בכל מקרה, אני חושבת שהיא קצת הבינה שממש הלחיצה אותי (יצא לי לומר לגננת המחליפה ולסייעת שאני מאוד מודאגת). היום אמרה שהיה הרבה יותר טוב, זאת תשובה שדי עודדה אותי (למרות שהסייעת שמאוד מרגיעה סיפרה ששוב הילדון הלך לחפש את אחיו כמה פעמים מבלי להודיע). לפני כן גם היה קצת קשה לדבר איתה כי היא ביטלה את מה שאני אמרתי במעט הפעמים שניסיתי להסביר לה. הייתה לי הרגשה שמבחינתה דעותיי הן סובייקטיביות ולכן לא נחשבות והרגשתי שאין ממש סיבה להתאמץ.

ככה זה,
אני חושבת שאלימות בין ילדים זה דבר נורמלי. אני לא מדברת על אלימות קבועה וחוזרת. בעבר, כשגננת הודיעה לי שילדה בגן נשכה את הבן שלי, הודיתי לה שאמרה אבל גם אמרתי שאני סומכת על הטיפול שלה במקרה. כאמא, אני צריכה לקבל את העובדה שבשעות הגן, הגננת היא הסמכות האחראית וכל עוד היא לא נתנה לי סיבה לפקפק באמון הזה אז אני מאמינה שהיא פתרה את המצב בצורה נקודתית. אני לא נמצאת במקום באותו רגע שהבן שלי אלים ואני מלמדת אותו שאין להשתמש באלימות כאשר הוא נמצא איתי. אני בספק שלדבר איתו בצורה כללית על אלימות שהייתה ברגע מסוים בגן, שאולי הייתה בתחילת היום ואולי הוא לא זוכר יכול להיות יעיל. אני לא חושבת שהגננת יידעה את האמא, לפי התיאור לא היה שם משהו כל כך נורא (ואני לא מצדיקה אלימות אבל ילדים בגן לפעמים מרביצים אחד לשני ותפקיד הגננת הוא להפריד ולחנך, בנוסף למה שאני עושה בבית).
אני ממש מסכימה איתך לגבי עניין הנורמליזציה. במקרה של הבן שלי הוא די נורמלי. הוא לא ילד אלים או בעייתי אבל כרגע עובר רגעים של תסכול. קצת קשה לי עם העובדה שמתחילים לבחון מה הבעיה בילד כאשר הוא נמצא במצב שקשה לו. אני גם מסכימה איתך לגבי סיבת האבחון- זה באמת נראה שמחפשים סיבה להסביר למה הילד שלי לא מקשיב לגננת ובמקום להסתפק בקושי בהתאקלמות מחפשים משהו פיסי או מנטלי. (אני חייבת לציין שברגע שהבנתי שחלק גדול מהבעיות שלהן קשור לכך שהוא לא מציית להן בצורה עיוורת קצת נרגעתי. זה לא נראה לי דבר רע. אני גם יודעת שהוא יציית בהמשך ויכבד את החוקים. מאוד נרגעתי שלא מדובר באלימות או אגרסיביות שחוזרות על עצמן).
השאלה היא למה כל כך רצים עם עניין האבחון? אחרי שנים רבות של חיים בחו"ל, קשה לי לקחת ברצינות את ההמלצות כאן מהסיבה הפשוטה שאנשים משתגעים עם עניין האבחונים והטיפולים במקום לתת זמן לילד. עם כל המודעות שכל ילד שונה, מדוע יש צורך לטפל כל כך מהר או לרוץ לאבחן, דבר שניתן לראות בחלקו העליון של הדף, שגורם לאבחוני יתר לתיוג ילדים ולדאגה אבה של ההורים. חברי ההורים בארץ חרדתיים פי כמה וכמה מחבריי ההורים בחו"ל- הם תמיד רוצים לבדוק ולבדוק ואם ממש מחפשים תמיד אפשר למצוא משהו. המערכת יכולה לגרום עוול לילדים ולהורים שמבזבזים משאבים ודואגים בשל בעיית התפתחות שאולי תעבור מעצמה, מצד אחד, ומצד שני, מאבדת את אמון ההורים. אני כבר לא יודעת אם אני לא רוצה ללכת לקלינאית תקשורת כי אני מודעת לבן שלי או כי אני חשדנית כלפי המערכת. האם אני עדיין מודעת לבן שלי? האם אני "חייה בסרט" או מאמינה בלתת לו זמן? הייתי רוצה לחזור לחו"ל לכמה זמן רק כדי לראות מה יגידו לי שם (לא ממהרים לרוץ לאבחונים) ולפיכך לפעול.

תודה על השיר.

לאונרד כהן הוא אחד הזמרים האהובים עלי והעלית חיוך על פני.

תזכרי שזו בכלל לא בעיה של הילד שלך ולא בעיה שלך. הילד שלך בסדר. מי מכיר אותו יותר טוב ממך? פשוט שחקי את המשחק. זו הברירה הטובה ביותר. אין לך גם כרגע סיבה לעשות משהו אחר.
תמשכי זמן לאבחון. חגים, מחלה, עומס בעבודה ובינתיים הילד יתרגל והכל יהיה בסדר.

צאי מתוך נקודת הנחה שהגננת בסך הכל מחפשת את האישור לכך שהיא בסדר. שאם יהיה משהו, אם מישהו יגיד מישהו, אז היא מכוסה, היא התריעה, היא אמרה. הרי ברגע שהיא אמרה שהילד צריך אבחון היא יצאה ידי חובתה. מעכשיו האשמה באשר היא תהייה עליך, האמא המזניחה שסדרי העדיפות שלה הם כאלו שהאבחון של הילד שלה נדחה ונדחה. איזו גרועה. איזו גננת טובה.
מהניסיון שלי, גם האבחונים אינם בהכרח גורמים לכך שמטפלים בילד, אבל הם בהחלט עוזרים למערכת לראות את הקלקול אליו. ברגע שהילד מאובחן המערכת בסדר.
שחקי את המשחק (כאן הייתי צריך לשים קישור לשיר של קווין).

היי לבלוב,
מלה על רב-לשוניות:

דיברתי איתה בבוקר לפני שהלכנו. היא גננת שיח ומתמחה בילדים עם קשיי דיבור. היא אמרה לי שיכול להיות שממספר שפות אולי מבלבל אותו וכן שיש לו מעט אוצר מילים (היא אמרה שלא יודע לסווג - למשל לומר "כלי תחבורה". יש ילדים בני כמעט ארבע שיודעים לומר את זה אם לא לימדו אותם? כמו כן, מבדיקה באינטרנט ורפרוף במחקר ראיתי שאוצר מילים לא אמור להיות פקטור לבעיות דיבור. את עניין מספר השפות אין לנו איך לפתור חוץ ממניעה של דיבור בינו לבין אבא שלו).

אז קודם כל, כשניגשים להעריך התפתחות שפתית של ילד רב-לשוני, צריך לשים לב לכמה דברים:
א. אוצר מילים - סופרים את כל המילים שהוא יודע בכל השפות, מחברים את המספרים ביחד, וזה אוצר המילים שלו. לא רק אוצר המילים של השפה המדוברת ברחוב!
ב. כשמנסים להעריך מה הוא יודע ומה לא -נניח, משפטים מורכבים, מושגים והכללות וכל הקטע הלשוני-תחבירי, בודקים את השפה שבה הוא שולט הכי טוב, ושם מאבחנים. לא מאבחנים בעברית אם היא השפה השניה שלו, כי זה לא משקף את היכולות שלו.
ג. אם ההתפתחות השפתית בסדר, אבל העובדה שהוא פחות שולט בעברית מהווה קושי בהתנהלות שלו בסביבה דוברת עברית, אז מתייחסים לעברית. אולי יש צורך לתת מענה ספציפי לקשיים שלו עם העברית (לא עם שפה בכלל), ואז ההתייחסות היא קצת כאל עולה חדש שצריך ללמוד שפה חדשה, ולא כאל ילד עם בעיית התפתחות שפתית.
ד. ילדים רב-לשוניים אכן מאחרים מעט בשלבים הראשונים של התפתחות השפה יחסית לילדים חד-לשוניים, אבל הם עדיין בטווח הנורמה, ואחר כך יש להם יתרון שפתי על ילדים חד-שפתיים. רב-לשוניות לא יוצרת בעיות התפתחות שפתיות. ושלא יכניסו לך לראש שהוא צריך להפסיק לדבר עם אבא שלו, או שצריך להפסיק לדבר אליו בשפות האחרות!! צריך רק סבלנות ואהבה. שהשפה תבוא ממקום של חיבור אישי ועניין, ולא של כפייה.
רב-לשוניות זה דבר נהדר ונפלא, וכדאי לטפח אותו. יש מצבים שדו לשוניות לא כל כך מצליחה, מהרבה סיבות, או מצליחה רק במידה מוגבלת, אבל כל עוד זה עובד, וכל עוד זה בא מאהבה, זה נפלא.

אני אישית מכירה בדיוק את התמונה של ילד דו-לשוני שמדבר בחוץ הרבה פחות מאשר בבית, ומעדיף לשתוק ולתצפת. קרה לי עם שני הילדים שלי. נורמלי, נורמלי, נורמלי.

נשמע שלילד שלך יש קשיי הסתגלות, שכרגע מובילים לקשיי התנהגות.
אם את מכירה אותו ויודעת שנדרש לו זמן רב להסתגל לגן, ושבסבירות רבה ההתנהגות שלו תשתנה כשהוא יתאקלם, אז אפשר וכדאי לתקשר את זה לגננת.
את יכולה לדבר אתה באופן שיכיר בתצפיות ובחששות שלה ("כן, זו באמת לא התנהגות מתאימה, אני מבינה שזה מטריד אותך" וכו'), יעריך אותה על האכפתיות שלה, אבל גם יציג את מה שאת חושבת: שצריך לתת לו עוד חמישה שבועות מינימום, לפני שמתחילים אפילו לחשוב על פניה להתפתחות הילד. ובשבועות האלה "מסתדרים עם מה שיש", עובדים עם מה שיש, ואת סומכת עליה שיש לה יכולת מצוינת להסתדר אתו, שהיא עושה את המיטב כדי לעזור לו להתאקלם, ותשמחי לדעת אם יש דרך שבה את יכולה לעזור לה בשבועות האלה.
וזהו. אם את הולכת על הקו הזה, אז להחזיק בו בתקיפות, אם גם בנעימות ובהבנה.
ועוד חמישה שבועות - נראה מה קורה.

אני חושבת שקו יעיל מול הגננת יהיה "אני חושבת שעדיין מוקדם מדי לפנות להתפתחות הילד, בואי נראה איך הוא מתאקלם ואז נחליט". כי ככה את לא פוסלת את מה שהיא אומרת וחושבת, את רק רוצה שהות די קצרה לפני שמחליטים.
את ה- "אני חוששת מתיוג ולא מוצא חן בעיני כל האבחון-יתר הזה שיש בארץ" תשאירי לדיונים פרטיים עם החברות ועם באופן,

כי זה עלול ליצור אנטגוניזם, וממילא לא יועיל לך מול הגננות.
תהיי חכמה ודיפלומטית, ותגידי להם לא בהכרח את מה שאת חושבת, אלא את מה שאת חושבת שישפיע עליהם באופן הרצוי לך ביותר.
(אוי, אילו אני ידעתי לשחק את המשחק הזה יותר טוב...)
בהצלחה!!

היי.
המון תודה לשניכם. רציתי לענות עוד אתמול אבל לא הצלחתי להיכנס לאתר?זה קורה לי לעתים קרובות. גם לכם?
המצב בגן משתפר. הגננת הבינה שהיא מאוד הלחיצה אותי והתחילה להירגע. גם הילד (ההפתעה גולה- בציניות) מתאקלם ומתנהג בצורה טובה יותר. נראה לי עוד ילד על הכוונת כי אתמול הייתה שיחה מאוד רצינית עם עוד הורים... למרות שבאמת הכל מגיע מכוונה טובה.

ככה זה זה באמת מה שאני אעשה. היא דיברה על אבחון עתידי במידה וההתנהגות ממשיכה אחרי שלב ההתאקלמות ונתנה לנו עוד חודש אחרי החגים. מאוד הפריע לי שזה נאמר כאשר עוד לא עברו שבועיים מיום התחלת הגן ופחדתי שיתייגו אותו ויסתכלו עליו תמיד כבעייתי. בכל מקרה, הגננת גם אמרה לי ששלושת ילדיה עברו במכון להתפתחות הילד (למרות שלא אבחנו אצלם כלום) וכמה שזה נהדר שזה זול וככה אפשר לדעת וכו.. וכו.. משהו בי מאוד רוצה לומר לה כמה אני לא מסכימה וכמה אני לא רוצה לבזבז משאבים (כסף, זמן ודאגה) על אבחוני סתם. אבל אתה (וגם תמרוש רוש) צודקים ואני צריכה לשחק את המשחק. אז אני אקח את העצה שלך וגם אם היא תשלח לאבחון, אלא אם יהיה משהו שיראה לי חשוד, אני באמת אדחה את זה.
והנה השיר- https://www.youtube.com/watch?v=[po]6 5O[/po]-nUiZ 0

תמרוש רוש, אני מאוד שמחה שכתבת לי. גם את את עוסקת בהתפתחות הילד וגם כי את בחו"ל ומחוץ לשיגעון האבחונים הישראלי. אני כל הזמן בודקת את הדיבור של הילד.
עברית היא השפה שבה הוא שולט בצורה הטובה ביותר. חיינו בחו"ל אבל אנחנו בארץ כבר יותר משנתיים (כשהגענו הוא היה בן פחות משנה וחצי. נשאר בבית כל היום עם אביו שלא דיבר עברית, לכן בשנה הזאת, התפתחות השפה שלו נתקעה קצת) ורוב היום הוא שומע עברית ומדבר עברית. עכשיו הוא גם מתחיל לדבר יותר בשפה של אבא שלו. עד עכשיו לא היה נסיון רציני מצד בנזוגי לדאוג לכך שהילד ידבר בשפתו ולכן היה מקבל עברית או אפילו כלום. עכשיו הוא ממש שם דגש ועוזר לו ואכן בזמן ממש קצר הוא אומר המון. עדיין מערבב עם עברית אבל יש שיפור ענק מלפני חודש נניח.
אני חושבת שהבעיה הגדולה היא שאולי קשה לו לזכור מילים חדשות ואולי גם קשה לו ללמוד אותן. אני אבדוק שמיעה אבל אתמול קראתי לו סיפור בלילה, צמודה אליו, והיה לו קשה לבטא את המילה "לתפארת". ניסינו כמה פעמים ובסוף ממש חילקתי לו אותה להברות. אני מנסה לדובב אותו וללמד אותו מילים חדשות. מילה כמו "לתפארת"" אין ממש צורך שידע אבל היא הופיעה בסיפור ורציתי לראות אם הוא יכול ללמוד לומר מילה חדשה. אני לא בטוחה אם זאת דרך טובה ללמד או לבחון.

בכל מקרה, אתם צודקים לגמרי, מול הגננת שבאמת מאמינה ותומכת באבחונים אני אפעל לפי עצתכם. לפעמים צריך לשמוע את זה מבחוץ, כמו בפרסומת של משרד התחבורה או מה שזה לא היה מלפני כמה שנים- אל תהיה צודק, תהיה חכם!

תודה על התמיכה! ממש עזרתם לי.

היה לו קשה לבטא את המילה "לתפארת".
אני לא הייתי דואגת. זו מילה ארוכה, חדשה, ולא מוכרת, וגם לא קשורה מיידית לאוצר מילים קיים ("להתפאר", או "מפואר" נניח, שאלה גם לא מילים נפוצות במיוחד), ובגיל רבע לארבע עדיין אפשר לצפות לקשיים בחיקוי מילים מורכבות, בייחוד בפעם הראשונה. בכלל לא הייתי דואגת בגלל זה.

כדי ללמוד, להגות, לזכור ולשלוף מילה צריך לשמוע אותה לא מעט פעמים, בסיטואציות בעלות משמעות.

אני לא בטוחה אם זאת דרך טובה ללמד או לבחון.
אם מדובר במילה שהוא כבר שמע הרבה פעמים ועדיין קשה לו לבטא אותה, או אם את רואה שהוא נהנה מהמשחק של חלוקה להברות, אז חלוקה להברות בהחלט יכולה להיות דרך נחמדה ללמוד.
אחרת לא הייתי מתעכבת על זה.
ומה רע בהגייה "לקויה" של מילים מסוימות? שלב נורמלי לחלוטין בהתפתחות.
לבחון - כמה שפחות יותר טוב

אני רואה הורים שואלים את הילד דברים, נניח "איך עושה פרה?" ומחכים לראות אם הילד ידע לענות נכון או לא. אני לעולם לא עושה את זה, אלא אם כן אני בטוחה ב- 200% שהוא יודע את התשובה ויכול לשלוף אותה בקלות (זה שאמרת "מווו" פעמיים לפני שבוע וחצי, עדיין לא אומר שאתה יודע, או שתוכל לשלוף את זה עכשיו, בקונטקסט אחר). כל עוד אני לא בטוחה שהוא יודע, אני לא בוחנת ולא שואלת, למה לבאס?
אני נותנת לו את התשובה ישר. מקסימום משתהה חצי שניה כדי לראות אם הוא קופץ ומשלים את המשפט מעצמו. ואם הוא לא קופץ, אני ממשיכה בעצמי לפני שהפאוזה תהיה מעיקה מדי.

הפתעת אותי (ובצורה חיובית). הייתי בטוחה שזאת בעיה שהוא לא מצליח לומר את המילה. הא לא מכיר את השורש והוא שומע אותה רק כשאנחנו קוראים סיפור מסוים (זה קורה לעתים קרובות אבל הוא בטח לא מתייחס למילה הזאת בין כל שאר המילים).
ילד בגילו לא אמור לדבר בצורה ברורה? לפעמים הוא בולע אותיות, למשל במקום פינגווין או אומר גווינגווין. זאת מילה לא פשוטה אבל כבר זמן ממושך שהוא אומר את זה ככה. אני לא בטוחה אם מתוך העדפה או לא.
אני מנסה להבין מה בטווח הנורמה לגילו. כולם בודקים את הממוצע והוא אינו בממוצע, אלא פחות. השאלה היא אם הוא בטווח הנורמלי.
יש לך הצעות איך לחזק אותו מבחינת השפה? יש תרגילים שהיית עושה? אני קוראת לו סיפורים וגורמת לו לקחת חלק פעיל בהם (להשלים את המשפט, לתאר מה הוא רואה, לומר מה הוא חושב שדמות מרגישה או מה היא יכולה לומר, העיקר שידבר כמה שיותר. אני גם אומרת את המילים לאט וברור), אני משוחחת אתו על כל מני דברים (הפכתי להיות קצת מתודית כי הגננת אמרה לי שהוא צריך לדעת למשל חומרים (עץ, פלסטיק, זכוכית) שאני לא בטוחה אם הוא לא יודע או שהעדיף לא לענות לגננת מול כל הגן (הוא בישן מאוד), היא גם אמרה שאינו יודע לומר "כלי תחבורה" אם מציגים לו אוטו, רכבת ואופניים (שם כללי להגדרה). אני לא לימדתי אותו את זה וכנראה גם בגן הקודם הוא לא למד. נראה לי מוזר שזה נחשב בעייתי.
מה דעתך?