נולדתי נורא נורא קטנה (יותר קטנה מתרנגולת אפויה ממוצעת...), אם כי בזמן, בגלל רעלת הריון שלא אובחנה. שהיתי שבעה שבועות לבד באינקובטור בבי׳׳ח מרוחק שעתיים מבית הורי.
הורי קיבלו עצה מהרופאים שלא להתקשר אלי רגשית כי יש לי חמישים אחוז סיכוי למות, אז הם לא ביקרו אותי כמעט או בכלל. בררררר.... היום ידוע שטיפול כזה מוריד את השרידות של התינוק.
אני חושבת שעד גיל שלושים ומשהו לא יכולתי לדבר על זה בלי להחנק מדמעות.
מה שמתקשר לי לזה ישירות זה חרדת נטישה שהיתה לי עם כל בני הזוג שלי, גם כשהם לא חשבו על פרידה, וגם כשהייתי סגורה על זה שעדיף לי לסיים מערכת יחסים על חוסר התאמה גורף.
אני חושבת שמה שעזר לי לצאת מהתבנית הזאת זה שילוב של לימודי רפואה טבעית (התעסקות בגוף ונפש, ומגע פיזי במהלך הלימודים) והיחסים שלי עם בן זוגי האחרון והנוכחי (עד כה
) .הוא טיפוס מאוד נאמן ויציב זוגית, עד שלא הרגשתי שיש כל סיכוי שהוא ינטוש אותי. היה ברור לי שאם נפרד זה יהיה בגללי ולא בגללו.
הוא פשוט מקבל אותי עם כל הדפיקויות שלי, וגם אם הוא לא מרוצה מכמה דברים אני מרגישה שמבחינתו העסק יציב.
מה שעוד עזר לי, באופן מאוד ביזרי, זה שאחד מהילדים שלי אושפז בפגיה, ואני עברתי ימים ולילות בשהיה לידו עם ליטופים ושירה, שאיבה, ומעט שינה פה ושם לתחזוקה.
הרגשתי שאני איתו ומטפלת בו, שאני אמא ממש טובה, ובאופן מוזר שאני גם מטפלת בי ובחוויה שלי כתינוקת רכה. חוויה מתקנת.
כיום אני יכולה לדבר ולחשוב על כך כמשהו שהוא בעברי, אבל לא מטלטל את אושיות קיומי. אני לא חוששת להפרד (אם כי אין לי צורך בזה כרגע בכל מקרה), ולא חוששת מנטישה.
אני גם לא כועסת על הורי.
כיום אני חומלת עליהם, על חוסר ההבנה שלהם, על התמיכה שלא קיבלו ולא ידעו לתת, ועל הסבל שחוו (לחזור מלידה בידים ריקות זו חוויה איומה, גם אם התינוקת חיה אי שם. לקבל תינוקת בת חודשיים שלא יודעים איך לגעת בה ואיך לטפל בה וחוששים שהיא תיפול או תישבר זו חוויה קשה. וזה שבכיתי נון סטופ כמעט שנה בטוח לא היה קל).
ההורים שלי הם הורים טובים, אבל גם הם שגו ושוגים לפעמים עד היום. הבנתי שמה שאני יכולה לעשות זה לטפח את עצמי בעצמי. להיות ההורה הפנימי שהייתי רוצה בעולם החיצוני.
הקיצר, אני מאוד מבינה אותך.
ממש כמו מריחה רעננות ירוקה כשהוגה אותו. פשוט משמח אותי.