הכנה לחיים בחינוך ביתי

אנונימי

ראו גם: חינוך ביתי.

דפים קשורים:
כישורי חיים ומשרד החינוך

דיון שהתחיל בדף מי מחליט על חינוך ביתי:

אני מנסה להמשיך את הקו של עודד לבנה: האם ילדי חינוך ביתי יהיו מוכנים לחיים כמו ילדי חינוך אחר? ובעצם, האם יצליחו למצוא עבודה, לפרנס את עצמם ואת משפחתם? או כאלו שלא למדו בתיכון, לא יתקבלו לאונ. וכך הלאה?

האם ילדי חינוך ביתי יהיו מוכנים לחיים כמו ילדי חינוך אחר?

ילדי החינוך האפור אינם מוכנים לחיים.

למדנו שיר של ביאליק. יופי. זה באמת מכין אותנו לחיים, אבל לא למדנו איך בודקים תלוש שכר, ואם יש בו שגיאה - איך מתאמים מס.

למדנו לפתור משוואה ריבועית. אני אפילו זוכר איך עושים את זה; כששאלו את הפילוסוף מרדכי מרטין בובר - הוא הודה שהוא לא זוכר - אז אולי זה לא כל כך חשוב להכנה שלנו לחיים. אבל לא לימדו אותנו איך פותרים קונפליקט עם שכן שמרעיש בצהרים.

למדנו היסטוריה. אני ממש לא זוכר אם המרד הגדול היה לפני מרד בר כוכבא או אחריו. אז אני מוכן לחיים, אבל לא זוכר את ההכנה שלי. רק אולי היה עדיף שאני אלמד איך לפקח על שיפוצניקים שעושים אצלי תיקונים בבית, ואיך לדבר עם מוסכניקים.

למדנו שבשמות - הברה פתוחה מוטעמת מנוקדת בתנועה קטנה. כולי אושר וגם מוכן לחיים. רק אולי היה יותר חשוב שהיו מלמדים אותנו מה חשוב לבוס ומה הבוס רואה כ- להביא תוצאות. איכשהו החמצתי את השעור הזה.

למדנו שאיוב היה מסכן. אז עכשיו אני בטח מוכן לחיים. רק חבל שלא הכשירו אותנו לנהל משימות, לדעת מה לדחות, מה למרוח ולסיים מהר, ואיפה חשוב להיות פרפקציוניסט; איך לנהל את הזמן כך שאעמוד במשימות שלי, ושגם אוכל לחיות עם זה.

למדנו את משפט הקוסינוסים. מעט מאד אנשים זוכרים אותו. רובם ישתכנעו אם יאמרו להם בקול מספיק נחוש שהקוסינוסים הורשעו וקיבלו מאסר עולם על תנאי. אז עכשיו אנחנו ממש-ממש מוכנים לחיים. רק אולי עדיף היה שילמדו אותנו איך לקבל ביקורת ואיך לבקש סליחה. זה יכול לפעמים לעזור, לא?

למדנו על פינסקר. אנחנו אפילו זוכרים שיש רחוב על שמו. אז עכשיו אנחנו מוכנים לאוניברסיטה, שלא לדבר על החיים. רק שאולי כדאי היה שנלמד להקשיב, הקשבה פעילה.

למדנו את חוק סנל. אז עכשיו אני לא רק מוכן לחיים, אני גם יכול לעשות פרצוף של אינטלקטואל. רק שאולי הזניחו בדרך נושאים חשובים אחרים, כמו גיבוש זהות עצמית.

בית הספר יותר מדי מלמד, ופחות מדי מכשיר (במובן של "מספק הכשרה").
לימוד גרידא, ללא הכשרה, אינו מכין לחיים. למעשה הוא לא מכין כמעט לשום דבר.

כאשר שליש מהשעורים בבתי הספר יוחלפו בסדנאות, אז אולי אפשר יהיה לדבר על כך שבית הספר מכשיר למשהו.

שליחה על ידי מי* » 29 ספטמבר 2003, 18:35

בעלי שיחיה: הילדים לא יהיו תחרותיים ואמביציוזיים
(אני ממשיכה גם בדף הזה את דיונינו הבלתי נלאים בענין החינוך הביתי, כן (אני) או לא (בעלי שיחיה)
עכשיו צריך לברר את שלושת החזיתות:
א. האם כדאי שהילדים יהיו תחרותיים ואמביציוזיים
ב. האם אכן בבית הספר הם ילמדו להיות תחרותיים ואמביציוזיים
ג. האם חינוך ביתי ימנע מהם להיות תחרותיים ואמביציוזיים
אנחנו עדיין נמצאים בא.
האם השגנו מה שהשגנו בחיים (לא שזה מי יודע מה) בגלל שאנחנו תחרותיים ואמביציוזיים, ואולי למרות שאנחנו תחרותיים ואמביציוזיים?
פילסף ופלסף, ובינתיים מה? החלטנו להחליט עד אחרי סוכות.
בינתיים, כמו שאומר בעלי שיחיה, ממילא רוב הזמן חופש.

מי, בדיוק אני קוראת מאמר רלבנטי בשבילך: "The Case Against Competition" www.alfiekohn.org/parenting/tcac.htm

עודד: אני מאוד מעריכה אנשי חינוך ביתי. כל הכבוד לאלו שעובדים מהבית ומשלבים עבודה וחינוך. גם כל הכבוד לאלו שלא צריכים לעבוד והמקורות הכספיים שלהם מגיעים ממקום אחר.
א ב ל , אני מביטה בחברים מסביב. הם עובדים במקום שמתאים לכישוריהם. ייתכן שהם התקבלו אליו משום שתחום לימודיהם בתיכון התאים לתחום לימודיהם באינ. וכל אלו מתאימים לעבודתם הנוכחית. יתכן שאין קשר, אבל תוצאות הבגרויות התאימו לחוג המתאים באונ. ודרישות העבודה היו תואר ראשון באונ.
יש לי אח. כבר ילד גדול. בגיל 24 החליט שהוא רוצה ללמוד פיסיותרפיה. בסדר. צריך פסיכומטרי, צריך בגרות. אין לו (לא עקב חינוך ביתי). לכן השנה הוא משלים בגרויות ועושה פסיכומטרי. היה לו הרבה יותר קל לו היה מסיים את התיכון עם ת.בגרות, ויכול היה לפחות לוותר על שנת לימודים של "השלמות". מדובר על כסף, וזמן.
גם לקורסים בוינגיט דוגמת "מדריך ספורט" נדרשות 12 שנות לימוד ותעודת בגרות. (או אחד מהם).
יש לי חברים שלמדו במכללה להנדסה. לא היה קשה להתקבל אליה. בגרות בממוצע סביר, פסיכומטרי נמוך. יש להם תואר, אמיתי. הם מהנדסים. ועובדים ב...חברות אבטחה. אף חברה אינה מוכנה להעסיק את בוגרים המכללה. לו היו להם ציוני בגרות גבוהים יותר, לו היו לומדים באונ... וכך הלאה. אגב, גם בצבא לדעתי הנושא מהווה בעיה. בקביעת קב"א.
אני זוכרת מעט מאוד מלימודי בבית הספר. אני זוכרת הרבה יותר טוב את מה שלמדתי בבגרותי. אבל תעודת הבגרות היא זו שפתחה בפני שערים.
בןזוגי הוא מקרה קלאסי עוד יותר. ההתקדמות המקצועית שלו תלויה (היתה ועודנה) בהתקדמות האקדמאית שלו.
אין לי ספק שהחינוך הביתי טוב עשרת מונים מהחינוך בבית הספר. אני תוהה האם בוגרי חינוך ביתי יוכלו להשתלב בחיים הבוגרים כאנשים עובדים ומפרנסים.

אני תוהה האם בוגרי חינוך ביתי יוכלו להשתלב בחיים הבוגרים כאנשים עובדים ומפרנסים
יוכלו גם יוכלו. ראי מקצוענים בלי תעודות.

טוב, אני אמקד.
כן צבא, כן אוניברסיטה, כן עבודה מסודרת.
האם בוגרי חינוך ביתי יוכלו להשתלב?

אני לא יודעת מה בנוגע למקצוע, אבל בחיים ילדי חינוך ביתי ישתלבו יותר טוב מילדי חינוך אחר. כי הם חיים בתוך החיים ולומדים בתוכם. וכבר משתלבים. בית הספר, עם כל הכבוד לו, אינו יכול להיחשב בשום אופן כחיים.
<חבצלת מתנגדת בחריפות לפנימיות דהיינו אולפנות וישיבות, מטעמי מחסור מזעזע (מפאת ניתוק מהבית) בחינוך לחיי המשפחה בגיל קריטי (התבגרות), שיש לו השלכות רעות מאוד על חיי חלק מהמשפחות הצעירות>

אני לא יודעת מה בנוגע למקצוע, אבל בחיים ילדי חינוך ביתי ישתלבו יותר טוב מילדי חינוך אחר
!!!
הייתי, עודני, וכנראה תמיד אהיה 'תלמידה מצטיינת'. זה בדיוק העניין הזה עם ה חיים שעדיין מסובך לי.

א.ילת,

צבא**: אני מאמין שכן, ובכל מקרה זה לא נורא חשוב לי. כיום מתגייסים רק מחצית מבני 18 לצבא, ורובם לתפקידים מנהלתיים. עם כל הכבוד, זה לא כזה גליק גדול להשתלב ולהיות מש"ק שלישות. אני מכיר אנשים שלא שרתו בצבא, חלקם מסיבות של אי-הסתגלות, והשתלבו מצויין אחר כך בעבודה.
אוניברסיטה**: בהחלט כן. נראה לי שבאוניברסיטה הפתוחה אפילו יהיה להם יתרון. אשר לאוניברסיטאות סגורות - אני משער שהם יתפקדו כמו בוגרי החינוך האפור, אם לא טוב יותר.
עבודה כשכירים**: וודאי. אין במערכת החינוק שום דבר שמכין לעבודה, פרט אולי להַסכנה לשיעמום. אז הם יהיו קצת פחות טובים בתור מאבטחים או קופאים, אבל לא פחות טובים בעבודות שהם רוצים.
עבודה כעצמאים**: נראה לי שבוגרי החינוך הביתי מוכנים טוב יותר.

שליחה על ידי מי* » 30 ספטמבר 2003, 20:06

בשמת, תודה על המאמר. אני תוקפת באיגוף בתקווה להטמעה איטית, וכל חומר מודפס עוזר
חבצלת, אשמח מאד אם תרחיבי בענין התיאוריה למחסור בחינוך לחיי משפחה בגיל הקריטי. אולי יתאים לזה דווקא הדף של המאפיה הדתית.

דווקא בעניין ה"צריכים" כמו תעודת בגרות, פסיכומטרי וכו' נראה לי שכשיש התכווננות על מה שצריך לומדים לבד / עושים קורס וזהו, פשוט מאד.

עודד, קראתי וחייכתי. אני לא בטוחה מי כתב את הקטע הבא אבל הוא מתאים מאד למה שכתבת:
יצאתי מהקובוץ. בדרך הלך לי הצירה. ראה אותי שוטר, עשה שורוק ואני עשיתי חיריק. נהייתי סגול. השוטר ניגש אלי, פתח את הדלת, חטף את הרשיונות ואמר לי: "קמץ קטן, למה אתה חולם בנסיעה?" הוא לקח לי את הרשיונות ומאז אני שווא נח ולא שווא נע...
וכעת ברצינות. אני מורה למתמטיקה, ואני לא חושבת שמלמדים מתמטיקה או כל מקצוע אחר כדי שהחומר אותו מלמדים ישאר בזכרון. כל חומר שנלמד בבית הספר מטרתו חינוכית: לפתח את חשיבתו העצמית של הילד, להקנות לו הרגלי למידה כך שכשירצה ללמוד בעתיד יהיו בידיו כלים מתאימים. בנוסף לכך ביה"ס, מטרתו המוצהרת היא חינוך לערכים - לחברות, להתחשבות, לסובלנות, לאהבת הארץ ועוד ועוד... נכון, מעט מאד מורים עושים זאת, והתרוצים לכך רבים כשלדעתי שורש הבעיה במקום שהציבור נותן למורה ולבית הספר. וכאן נוצר גלגל חוזר כך שאי אפשר בדיוק לדעת מי התחיל: המשכורת מאד נמוכה, רמת המורים מאד נמוכה, דרישות משרד החינוק (אהבתי את הביטוי) שטחיות וההורים רוצים שקט תעשייתי וציונים גבוהים מבלי שיהיה להם כיסוי....
ואם אתה שואל מה אני עושה במקום כזה, אם זו דעתי עליו, אענה לך שאני עושה את שלי בחלקת אלוהים הקטנה שלי. אני מלמדת לפי עקרונותי, ואגב כך מתכסחת עם ההורים ועם המחנכים הדגולים ובתחילת כל שנה גם עם תלמידים חדשים שלא מכירים אותי ואת שיטותי. למזלי הטוב, אני מקבלת את מלוא הגיבוי מהנהלת ביה"ס ונהנית מאד מעבודתי.
אני מסכימה עם ורד שכשמגיעים למצב של "צריכים" אפשר ללמוד ולהצליח, אפילו יותר מאשר במסגרת הקונבנציונלית. ובכל זאת החינוך הביתי לא מתאים לכל אחד, לא לכל הורה וגם לא לכל ילד.

החינוך הביתי לא מתאים לכל אחד, לא לכל הורה וגם לא לכל ילד.

נכון מאד. וגם החינוך הקונבנציונלי לא.

מחשבה שעלתה לי, לא בטוח שהיא מדויקת היסטורית אז תגובות בכיף:

פעם היו שני סוגים של הוראה
אריסטוקרטי - המלכים והאצילים היו מלמדים את ילדיהם בבית, על ידי מורים פרטיים, ותוכנית הלימודים היתה יותר תוכנית אימון לחיים שהורכבה בהתאם לצורך: קצת מדעים ותרבות כדי להתמצא בשיחות הסלון, מתמטיקה מספיקה כדי להבין שמנהל החשבונות לא דופק אותך, והעיקר - כישורי חיים: איך לנהל אנשים, איך להנהיג, אסטרטגיה ופוליטיקה, שפות זרות, ותורות לחימה. התוכנית הונהגה על ידי מאסטר / מנטור שאחראי היה על התוצאה הסופית לפיה הוא (והתלמיד) נאמדו - יצירת אציל או נסיך שיכול לקחת לידיו את המושכות

פרולטריוני - מנגד היו מוסדות הוראה מקצועיים שנועדו בעיקר לצורך ייצור של כח עבודה בהתאם לצורך: איכרים, לוחמים, בעלי מלאכה וכד'. התלמיד בהם נאמד על פי רמתו המקצועית וצייתנותו.

לצערי נראה לי שהמערכת שלנו התפתחה מתוך המערכת הפרולטריונית. אם הזמן נוספו לה ערכים ו"העשרה" אך המהות נשארה זהה.
מה דעתכם?

סבתא מתנות,

ואני לא חושבת שמלמדים מתמטיקה או כל מקצוע אחר כדי שהחומר אותו מלמדים ישאר בזכרון. כל חומר שנלמד בבית הספר מטרתו חינוכית: לפתח את חשיבתו העצמית של הילד, להקנות לו הרגלי למידה כך שכשירצה ללמוד בעתיד יהיו בידיו כלים מתאימים. בנוסף לכך ביה"ס, מטרתו המוצהרת היא חינוך לערכים - לחברות, להתחשבות, לסובלנות, לאהבת הארץ ועוד ועוד... נכון, מעט מאד מורים עושים זאת

זו נשמעת לי יותר משאלת לב (ואולי במקרה שלך גם אידיאולוגיה ודרך חיים) מאשר תאור נכוח של המצב בבתי הספר. אני לא מדבר על המצב בפועל (ששנינו מסכימים שהוא רחוק מזה), אלא על הבסיס האידיאולוגי, על מה שמנסים לעשות.
אני אסביר, ואני אסתמך על מבנה הלימודים. מבחינתי זו אינדיקציה טובה - אם הלימודים מיועדים לקדם מטרה מסויימת, אז המבנה שלהם צריך לשקף את זה:

לפתח את חשיבתו העצמית של הילד*: במבנה הלימודים של ימינו אין טיפוח לחשיבה עצמאית. טיפוח כזה אינו עולה בשיעורים, אלא בלימוד בחברותא (בסגנון הישיבות), בלימוד היסודות של חשיבה ביקורתית (בפרט טיעונים לא תקפים, אפשר למצוא אותם בפרק השני של הספר "לוגיקה" מאת ארווין קופי), בדיונים, בהבאת עמדות סותרות. בתחום של מתמטיקה, מה שמפתח חשיבה עצמאית זה יותר חידות ופחות תרגילים. בתחום של היסטוריה מה שמפתח חשיבה עצמאית זה יותר "מישפט פומבי להורדוס" ופחות לימוד של תאריכים. בתחום של תולדות הציונות חשיבה עצמאית מתפתחת אם מביאים את השירים שכתבו על הסזון אלתרמן ("הנימוק הפסול", "משהו על אי ההבלגה". שניהם בטור השביעי) מצד אחד וז'בוטינסקי (איני זוכר את שם השיר, אך הוא מתחיל במלים "מהיום בו נקראתי לפלא / של ביתר וציון וסיני / יד אחים השליכתני לכלא / ותנעל בית אימי לפני") מצד שני, ופחות מלמידת הכרוניקה של קרבות. אחרי זה אפשר לדון דיון פומבי בסזון. בתנך מתפתחת חשיבה עצמאית כאשר מקבלים את התנך ללא איצטלה של קדושה, ומוכנים לבקר את מעשי גיבוריו (כמו דוד שהחיה את אוייביו לאורך חבל אחד, והרג לאורך שני חבלים).
להקנות לו הרגלי למידה*: הרגלי למידה מוקנים כאשר לומדים בצורה עצמאית עם הדרכה לגבי חיפוש חומר, סידורו ותיעדוף מקורות. זה לא שיעור פרונטלי, אלא חיפוש בספריה ובאינטרנט, זה לא הכתבה אלא סיכום של מה שמצאנו.
חינוך לערכים*: אני ממש לא רוצה שהאנשים שעובדים בבית הספר יקנו את הערכים שלהם לילדים שלי. תודה. למרבה המזל, זה גם לא בנוי כך. התחשבות, חברות וסובלנות מקבלים בעיקר כאשר עושים דברים בצוותא. בבית הספר רוב הפעולות מתבצעות סולו. גם אין עידוד לשתף פעולה.

עודד, מסתבר שמזמן נותקת ממשרד החינוק..יש היום תוכניות להערכה חלופית ולהוראה שמטרתה יצירת לומד עצמאי. בהסטוריה, אכן עושים משפטים פומביים, או ממחיזים סיטואציות, ולא משננים תאריכים, את התנ"ך מלמדים כספר הסטורי או כיצירת אומנות, ובהחלט מבקרים את גיבוריו, ומשווים, למשל את סיפור הבריאה לסיפורי עמים אחרים על הבריאה. ישנה תוכנית לימודים הנקראת "מנהיג ומנהיגות" המשלבת תנ"ך ואזרחות כשבמהלכה הילדים מכינים עבודת חקר במחשב, אבל כל זה מצריך משאבים רבים שלא תמיד יש (לכמה בתי ספר בארץ יש מספיק מחשבים עם גישה לאינטרנט?) ובעיקר מורים בעלי רמה גבוהה, משוגעים לדבר.
מכיון שאני לא מורה להסטוריה או לתנ"ך ואני רק רואה מה שילדי כיתת החינוך שלי עושים, או שומעת מה מדברים בחדר המורים, אני לא יכולה לענות לך לגבי כל המקצועות. לעומת זאת, במתמטיקה אני מקנה חשיבה עצמאית גם ע"י חידות וגם ע"י כך שאינני נותנת לילד את התשובה ומכריחה אותו להגיע אליה בעצמו. חלק מהשאלות הילדים מנסים לפתור בזוגות או בשלשות, וכאשר מביאים דרכי פתרון שונות, מתייחסים לכל הדרכים, כאשר כל אחד מוצא לעצמו את הדרך הנוחה לו. כתבתי "אני" ואני מודעת לכך שחלק גדול מהמורים מלמדים טכניקה בלבד והתוצאות של המבחנים המשווים מדברות בעד עצמן.
באשר לחינוך לערכים- אם אינך שולח את ילדיך לביה"ס אין זאת אומרת שרק אתה מקנה להם ערכים. הם קולטים דפוסי התנהגות שונים בסופר, בגינה, אצל חברים או אפילו באינטרנט. מי ששולח את ילדו לבית הספר אינו יכול לצפות שהמורה רק ילמד, כי תוך כדי ההוראה המורה משדר מסרים שונים, מתוך התיחסותו לילדים, מדרך הסברת החומר ואפילו מהבגדים שהוא לובש. וכמו שאמרתי קודם יש הרבה מאד עידוד להוראה שאינה פרונטלית, ולעבודה בקבוצות.

פרולטריוני - מנגד היו מוסדות הוראה מקצועיים שנועדו בעיקר לצורך ייצור של כח עבודה בהתאם לצורך: איכרים, לוחמים, בעלי מלאכה וכד'. התלמיד בהם נאמד על פי רמתו המקצועית וצייתנותו.

לא מדויק.
כשהיה חינוך אריסטוקרטי, שאר המעמדות לא הלכו לשום "בית ספר" (חוץ מבית הספר לכמורה).
בתי הספר (בתחילה כפנימיות) כמוסד לחינוך ילדים הומצאו במאה השמונה עשרה, ושימשו בהתחלה רק את המעמדות הגבוהים.
במאה התשע עשרה הפך החינוך לנחלת הכלל, ונעשה מאמץ בקרב המדינות שהנהיגו אותו שישלחו את כל הילדים לבית הספר. כולם.

סבתא מתנות,

אמנם נותקתי מזמן, אבל נראה לי שיש לי מושג מסויים מה קורה:
מעט מורים אידיאליסטים, היום כמו בזמני, מנסים ליצוק נשמה לתוך המערכת.
האופן שבו מודדים את המורים אינו מעודד יוזמות כאלו - המורה מוערך על סמך הציונים של תלמידיו בבגרות או במבחנים כלל ארציים. כך אין תמריץ ליוזמות כאלו.
רוב המורים נכנסים לתלם, ובראש מענייניהם נמצאים ה"חומר".
מורים רבים עושים "פעילות" אחת או שתים בשנה, כך שיש להם מה לספר כאשר מדברים על חינוך מעבר להעברת החומר.

מה את אומרת?

איזה אחוז מהמורים למתמטיקה שואלים חידות, נאמר לפחות פעם בעשרה שעורים? מפגישותי עם אנשים צעירים - הם מכירים מעט מאד חידות.

איזה חלק מהמורים לתנך מביאים לכיתה את "בעין דור" של טשרנחובסקי, ואת שירי מכות מצרים של אלתרמן, ואת "הנה תמו יום קרב וערבו" של אלתרמן, ואת "איגרת" של אלתרמן (אני מסגיר את ההעדפות שלי)?

איזה אחוז מהמורים לתולדות עם ישראל משתמשים ב"הטור השביעי" של אלתרמן כחומר יומיומי להמחיש את התודעה של הישוב בתקופת טרום המדינה ואת נוראות השואה, וב"הדי הימים" של חנניה רייכמן לאייר את התקופה מסוף מלחמת העולם עד מבצע סיני?

אני יודע שיש משוגעים לדבר. אני גם מכיר כמה, ואני שמח שאת כזו, אבל האם אין השורות של המשוגעים לדבר דלילות באופן מדכא?

עודד, אכן כן, שורות המשוגעים לדבר דלילות. אפשר לשקוע לתוך דיכאון ואפשר לעשות את מה שאני חושבת שצריך "בחלקת אלוהים הקטנה שלי". בסוף כל שנה אני מקבלת "משכורת" מהתלמידים - משוב מרגש על הלימודים אתי וכשתלמידים נלחמים כדי ללמוד דוקא אצלי זה בהחלט מחמם את הלב. שלא תהיינה לך אשליות - אני מאד מחמירה בדרישות שלי, הן החברתיות (לא נכנסים אחד לדברי השני, מקשיבים לכל הסבר עד הסוף, לא יורדים על ילדים שלא מבינים וכו') והן הלימודיות (אני לא בודקת שעורי בית - לכל ילד יש אחריות לגבי שיעוריו - אני שואלת מה לא הלך ועל זה עוברים בכיתה, יש הרבה בחני פתע - לא תמיד עם ציון, כי המטרה היא לראות מה לא הבינו ולחזור על החומר, ולילדים אין חשש מהבחנים להיפך, יש להם הרגשה שהבחנים מאשרים את יכולותיהם.) האווירה בכיתה היא אווירה של צחוק ובדיחות, ומשתדלים ללמוד בכיף.
ונחזור להתחלה - כמה מורים כאלה יש? מעט, אבל אולי כמה מתלמידי ילכו בדרכי, ואולי כמה מעמיתי ילמדו משהו ממני ואני שלמה עם מה שאני עושה.

וכשתלמידים נלחמים כדי ללמוד דוקא אצלי זה בהחלט מחמם את הלב

אין תעודת כבוד גבוהה מזו למורה.

לא נכנסים אחד לדברי השני.

הערך המוסף הגבוה ביותר שהכיתה שלי קיבלה מהמורה להיסטוריה בכיתות ז'-ט' לא היה ידע בהיסטוריה (והיא מורה טובה), אלא תרבות דיון בכיתה.
זה לא חלק מתוכנית הלימודים, הקיימת, אך זה חלק חשוב, הרבה יותר חשוב מהיסטוריה, מתוכנית הלימודים הרצויה.

כמה מורים כאלה יש? מעט, אבל אולי כמה מתלמידי ילכו בדרכי.

בחלק מהמקרים המורים הטובים הם דווקא תלמידים מוחים, אשר באים לתקן באיחור את הצורה שבה לימדו אותם.

אני מצטט מתוך מטרות החינוך, כפי שהוגדרו בסעיף 2 ל "חוק החינוך הממלכתי תשיג 1953 , בין היתר:

לפתח את אישיות הילד והילדה, את יצירתיותם ואת כשרונותיהם השונים, למיצוי מלוא יכולתם כבני אדם החיים חיים של איכות ושל משמעות.
לבסס את ... היסוד שיידרשו להם בחייהם כבני אדם בוגרים בחברה חופשית...
לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית, מחשבה עצמאית ויוזמה, ולפתח מודעות וערנות לתמורות ולחידושים.
להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו.

נראה לכם שמערכת החינוך האפור משיגה את היעדים האלה?
חשוב לעמת את מערכת החינוך האפור מול הראי לעומת יעדיה - כך אולי יישברו כמה מעוגני הקרח הקפואים אשר מונעים ממנה לזוז.
כך אולי גם תתן יותר לגיטימציה לחינוך הפרטי - בין אם הביתי ובין אם שעורי העזר - החינוך של אותם הורים אשר מוכנים להשקיע כסף או זמן או שניהם בחינוך ילדיהם.

היתה לי אתמול שיחה עם מישהי שגרה בישוב קטן ומאוד מבודד. היא אמרה שיש שם 2 משפחות שמחנכות מהבית אבל שלדעתה זה בעייתי דווקא בישוב כמו שלהם מאחר וגם ככה יש מעט ילדים והם לא מספיק נחשפים לעולם ולילדים אחרים.
מה דעתכם?

אנחנו לא בחינוך הביתי, אבל ההרגשה שלי היא שהאתגר העקרי בחינוך הביתי הוא להורים. לילדים יש אולי סדר יום שונה ומפגשים אחרים עם אנשים, ילדים ומבוגרים, אבל זו קרקע מצוינת לגדילה. יכול להיות אולי קושי במעבר לסביבה 'רגילה', אבל לא בהכרח, זה כבר קשור להתמודדות של כל ילדי וילד במצבי שינוי. ישוב קטן יכול להוות בעיה מודגשת יותר להורים 'שונים', במיוחד כי הרבה פעמים החברה במקום 'סובבת' סביב החינוך והילדים.

ענן,
גרנו ביישוב קטן בלי אף משפחה בחינוך ביתי, ועכשיו ביישוב גדול עם כמה משפחות חינוך ביתי.
עכשיו הרבה יותר טוב, אבל מה שמצחיק, הוא שהילדות נפגשות עם אותם הילדים כמו קודם, פחות או יותר באותה תדירות, שני מפגשים בשבוע ושאר הזמן בבית וסביבתו.
מה השתנה? הפחד שלי, שמא אני עושה עוול לילדות שמבודדת אותן כך.
החשיפה לעולם מתרחשת לדעתי בכל מקרה. ביישוב קטן ושקט אפילו יותר, אני חושבת.
טוב, תלוי למה אנחנו קוראים עולם. במקום החדש הילדות רואות חנויות ובתי קפה ויותר תנועה על הכביש. זה סוג של עולם, וללכת בשדות ולהכיר את כל (ורק את) הכלבים כי כולם בעבודה ובבתי הספר, זה גם סוג של עולם...
אבל אכן, בודד מאד לעשות חינוך ביתי ביישוב קטן. את מרגישה שונה כל הזמן. וכמו שכתבה ב דחילו במיוחד כי הרבה פעמים החברה במקום 'סובבת' סביב החינוך והילדים
במילים אחרות, אמא שאת לא יכולה לעשות איתה החלפות בלקחת את הילד מהגן זה לא פונקציה.

ביישוב גדול הניכור היחסי קיים גם ככה ושונותך לא בולטת.
(אני קוראת שוב מה שכתבתי ויש עוד הבדל משמעותי: זמני הנסיעה לפגישה עם משפחות אחרות התקצרו.)
אבל אני לא רואה הבדלים בהכנה לחיים כאן או שם.
שם, היה קשר כמעט הכרחי עם השכנים המידיים. כשהשכנים נסעו היינו צריכים להאכיל את הסבא שהיה זקן מאד ולא צלול. הוא נפטר אחר כך והגדולה הכירה אותו.
ביישוב גדול זה פחות קורה אבל קורים דברים אחרים, למשל לחזות בזרים גמורים מתווכחים בבית קפה בשולחן ליד. להתנהל בחנות עם מוכרת וכסף....
ההשוואה נורא שטחית אבל זה מה שעולה לי לראש כרגע.
לסיכום, חשוב שה אמהות ירגישו נוח. אם היישוב הקטן חונק אותן ולא מספק את המרחב שזקוקים לו כשחיים בבית, (למשל, ביישוב קטן אין לאן ללכת.
לפעמים אין מקומות עם צל לצאת אליהם, או ספרייה, או מתנ"ס או בריכה, לפעמים גם אין מכולת וזה קשה לטייל על הכבישים כל הזמן בין בתים ריקים ולבדוק דואר שלוש פעמים ביום)
ואם הן כל הזמן חושבות על מה שאין ומרגישות נצורות, כדאי לחשוב על שינוי.
מצד שני, שתי משפחות שכנות בחינוך ביתי....שווה זהב! (אם לאמהות כיף ביחד.... (-: )

שתי משפחות שכנות בחינוך ביתי....שווה זהב!
זה בדיוק הדבר הראשון שעלה לי לראש!
אנחנו גם חיים ביישוב קטן, ולשמחתנו יש משפחה נוספת בחינוך ביתי ביישוב קטן לא רחוק והם בהחלט שווים זהב. אני לא חושבת שחייבים מסות של ילדים בשביל חשיפה חברתית, ואני לא חושבת שעיר היא העולם. (למעשה אני חושבת ההפך -- שבעיר קשה מאוד לחוש חלקים משמעותיים מהעולם.)

שתי משפחות שכנות בחינוך ביתי....שווה זהב!
מעניין יהיה לדבר עם 2 המשפחות שמחנכות בחינוך הביתי בישוב הקטן. אין לי מושג מי הן, אבל אולי פעם יצא לי.
כשגרנו בקנדה נתקלתי במספר משפחות שחינכו מהבית (וכמובן זכו לתמיכה מהממשלה...) וגרו בחוות מבודדות באמת. לא חשתי שהיתה איזו בעיה עם זה לילדים או הורים.
במילים אחרות, אמא שאת לא יכולה לעשות איתה החלפות בלקחת את הילד מהגן זה לא פונקציה..
מ... עכשיו אני מבינה למה הקשרים שלנו עם אנשים בישוב התהדקו מאז שהפכנו להורים.

במילים אחרות, אמא שאת לא יכולה לעשות איתה החלפות בלקחת את הילד מהגן זה לא פונקציה.
זה לא חייב להגיע לזה, לפעמים ילדים הם פשוט נושא לשיחה. אני זוכרת שבנח"ל היינו יותר משישה חודשים בקיבוץ ולאורך כל התקופה נושא השיחה היה: איפה אתה עובד? איפה ועם מי אתה גר? כל תקופה וה'שאלות' שלה. אני רק יכולה לדמין מצב בו לאמא ה'ביתית' אסור לקטר בגן השעשועים על עייפות או על קושי עם הילד. והרי קיטורים הם חלק נכבד משיחת הנשים. קטורים וטוב-לב

אני רק יכולה לדמין מצב בו לאמא ה'ביתית' אסור לקטר בגן השעשועים על עייפות או על קושי עם הילד. והרי קיטורים הם חלק נכבד משיחת הנשים. קטורים וטוב-לב
אבל רגע, מדוע אסור לאמא הבייתית לקטר ? האם היא אמורה להיות פחות עייפה מאמא בחינוך רגיל (ההגיון אומר שההפך ..)
דווקא נראה לי שהיה לי מעניין לשמוע על חייה של מישהי שמחנכת אחרת ממך, גם אם זה כולל קיטורים.

ענן, ענן, האסור הוא במרכאות כמובן. אם לא הייתי חושבת שיש לי מן המשותף עם נשות החינוך הביתי, הייתי בוודאי מוצאת אתריםאחרים להתמכר בהם

שלום לכולם,
אני רוצה לחזור לשאלות מתחילתו של הדף לגבי מערכת החינוך.
השאלה שלי היא לא האם מערכת החינוך מסוגלת להעביר את הערכים והכלים הנכונים לחיים- לגבי זה נראה לי שיש הסכמה גורפת שמורים מעולים יכולים - אם מישהו היה מבטיח לילד שלי מורים מעולים בכל ימיו במערכת החינוך לא היו לי התלבטויות (כמעט) או ייסורי מצפון (נו בטח). השאלה היא אחרת - האם אני אוכל ללמד את הילדים שלי להיות מספיק אסרטיביים, מצליחינים, תחרותיים במידה, חברותיים (ושכ"א ישלים את הערכים החשובים לו). יש תכונות שאני למדתי ממערכת החינוך - למשל להיות ילדה טובה מה שמתרגם כיום בחיי הבוגרים לחוסר אסרטיביות, אני שונאת אותן אבל האם אני כבעלת התכונות הללו אוכל ללמד את ילדי את ההיפך הגמור? ואם אלמד - האם זה יועיל להם? יטיב עמם?

היתה לי שיחה לא נעימה עם אמי.
היא טוענת שחשיבות בית הספר נובעת מהחברה שנמצאת בה. מתוך שלושים ילדים, יוכלו ילדיי לבחור להם את חבריהם. המבחר שאני מציעה להם מצומצם יותר, ועבר סינון על ידי. אמי טוענת שהתקופה הזו- של בחירת החברים בבית הספר משמעותית מאוד. נתנה כדוגמא את עצמה (שדווקא היתה בבית הספר) אולם היתה מנותקת, מתנשאת וללא חברים. טוענת כיעד היום חסרה לה היכולת של להבין אנשים. היא חושבת שהשיפוט המוקדם והחד משמעי שהיא עושה נובע מחוסר ההבנה החברתית ואף יותר מכך, שמצבה כיום (לא פשוט ומורכב) נובע מהבעיה הזו.
היא טוענת שבשכך שילדיי אינם הולכים לגן ולבית הספר אני מראש מכניסה אותם למצב שכזה. של אי בחירת חברים. של אי הבנת סיטואציות. שאני מונעת מהם תקופה של דילמות, של סיטואציות, תקופה שלמה שלא תאפשר להם חיים "נורמלים" כאדם בוגר.

שליחה על ידי שני* » 13 ינואר 2005, 14:51

אילת, נשמע שאמא שלך היא דווקא אחת מהנפגעים מבחינה חברתית כתוצאה מבית הספר. ראי חברים בחינוך ביתי. וראי http://www.makom.org.il/article-view/65/ . כמו כן אני מציעה לך להיזכר בימי בית הספר שלך, ולנסות בדיעבד לחשוב כמה מהילדים בכיתתך היו נשכרים מהחברה בכיתה. אני גם מציעה לך לנסות אם אפשר לפתח את השיחה עם אימך לגבי הסיבות שהיא התקשתה במציאת חברים. אם היא פתוחה לדיון יתכן שהיא תגלה במהרה שדווקא החברה שנכפתה עליה גרמה לה לחלק מהקשיים.
בהצלחה.

זה נכון שמי שלא שמע מעולם מוסיקה כנראה לא יפתח חוש מוסיקלי, אבל זה לא אומר שכדאי להתחיל ישר מדיסקוטקים. (או מסיבות טראנס? אוי כמה שאני לא אופנתית בדברים האלה.)

כמות הילדים וחלוקה לשכבות גיל אחידות גורמות לחלק מהילדים להאטם (או אולי גורמות לכל ילד להאטם במידה שונה). אולי כדאי לשאול את אמא שלך איך זה שלמרות שהיא הייתה בבי"ס היא לא פיתחה את היכולות האלה שנראות לה חשובות. (ואולי זה לא למרות אלא בגלל)

ענבל,

אבל האם אני כבעלת התכונות הללו אוכל ללמד את ילדי את ההיפך הגמור? ואם אלמד - האם זה יועיל להם? יטיב עמם?

את השאלה הזאת שאלת מזמן, ורק עכשיו ראיתי אותה.
מקווה שתראי את התשובה, אבל גם אם לא, השאלה הזאת חשובה בעיני, ואולי אחרים יצאו נשכרים.

כשאנחנו חושבים על חינוך ילדים מצטייר לנו בראש מסלול חד-סיטרי. אנחנו היודעים, החכמים מראים את הדרך לילדינו שהם הנזקקים, הלא יודעים, הזקוקים לעזרה.

כשילדינו לא הולכים למסגרות חינוך מאורגנות קורה דבר מופלא. הזרימה בינינו לבינם הופכת להיות דו-סיטרית. אנחנו, בעצם חיינו לידם, מלמדים אותם המון דברים שהם לא יודעים, אבל גם הם, מעצם חייהם במחיצתינו, מלמדים אותנו דברים שאנחנו לא יודעים.
את עצמך אומרת שתכונת "הילדה הטובה" נרכשה על-ידך בסביבת בית הספר. זאת אומרת שבסביבה אחרת תוכלי "לרכוש" תכונה אחרת. וילדיך הם שנמצאים שם ללמד אותך פנים באישיותך שנסתרים כרגע, או שלא באים לידי ביטוי.
ועוד דבר פלאי קורה - ילדינו הם המורים המתאימים ביותר בשבילנו, ולכן אנו ניתקל בשיעורים הכי אמיתיים בעבורנו כאשר אנחנו נמצאים במחיצתם.

עצם הידיעה על-כך שאנחנו גם מורים דרך אבל תוך כדי כך לומדים דרך חדשה, תאפשר לנו להבחין בשיעורים שילדינו ירצו ללמד אותנו.

רק רוצה להדגיש, שיש לזכור שזרימה הזאת חייבת להיות דו-סיטרית.
אנחנו גם לומדים וגם תלמידים, ורק שני הכיוונים הללו בעת ובעונה אחת יהיו מפרים בעבורנו ובעבור ילדינו.

רציתי להוסיף לדברי אורנה, בתור מישהי חדשה בחינוך הביתי (חודש), שגם ואולי בעיקר האוירה בבית משפיעה ומלמדת אותנו יותר ממה שאנחנו מנסים ללמד במודע את הילדים שלנו או הם אותנו. דוגמא אקטואלית שתמחיש את העניין. אני מרגישה שמאז שאנחנו בבית, יש שוני גדול בתחושת הזמן. מכיוון שאין כמעט מחוייבויות שחייבות להיעשות בזמן מסויים, הרי שזמננו בידינו וכך אם הבית מאד מבולגן, התגובה שלי שעד עכשיו נטתה להיות קצת היסטרית, פתאום רגועה הרבה יותר. מספיק שנתחיל לסדר כדי שכבר ארגיש שאנחנו בדרך הנכונה. אני נוטה לראות יותר תהליכים מאשר תוצאות. בכך בלי לאמר כלום, ובלי להתכוון ללמד, יצא שילדי מרגישים ש: אמא לא נלחצת לעיתים קרובות, אפשר לשנות דברים שמפריעים בקלות יחסית, תמיד יש "אחר כך" ואם לא מתאים או לא הולך לעשות דברים ברגע זה, זה לא סוף העולם.
אם נחשוב על החיים שלנו, נראה שלכל אורכם, אנו לומדים בעיקר מהיכולת שלנו לערבב בין כל מה שנולדנו איתו לבין חוויות שאנו חווים. אני בטוחה שהילדים שלי נולדו בטוחים ואופטימיים, ואני רוצה שיחוו יותר חוויות מעצימות מאשר חוויות משפילות.
לסיום חשוב לזכור שאדם הוא לא מכונה ואין מתכון שאם מכניסים חומרים מסויימים יתקבל התוצר הרצוי.

אני נוטה לראות יותר תהליכים מאשר תוצאות.
זה נשמע נפלא!

כתבה בהארץ לפני כשבוע מגמת הכנה לחיים

אהבתי אחת מהתגובות שם :
כל הדברים האלה לומדים בלי בית ספר הסטוריה ופיזיקה אינם דרושים ליום יום אבל אם לא ילמדו אותם בבית הספר לא ילמדו בשום מקום.

שעם קצת ציניות היא תשובה מעולה לדברי עודד בתחילת הדף: למרות הכוונות הרשמיות של משרד החינוך, מטרת בית הספר היא ללמד אותנו דברים שאנחנו לא צריכים לדעת, ואחרת לא נלמד אותם. (למה לנו, בעצם?)

שליחה על ידי ana* » 19 נובמבר 2006, 11:39

כאמא אני לפעמים חושבת שחינוך ביתי היה טוב לילדי.
אבל כאדם שרוצה מאוד ללמוד ולהתפתח (עדיין, מפעת גילי) אני כל הזמן חושבת שחבל שלא למדתי מספיק בבית הספר, חבל שלא הוצאתי תעודת בגרות שכן יכולתי אז להמשיך ללימודים גבוהים.
אחרים יגידו "נו, אף פעם לא מאוחר ללמוד" ואני עונה (מראש) לעתים זה כן מאוחר, כשיש כבר משפחה וילדים וגרים (מתוך בחירה) רחוק מהעיר, זה לא פשוט ללכת וללמוד עכשיו (זה גם עולה הון).

ולכן אני מבינה שאני רוצה יותר שכשילדי יצאו לחיים תהייה להם נקודת פתיחה טובה, אפשרויות בחירה (ולכן עדיף לפחות עם תעודת בגרות חלקית). לכן לא בחרתי בחינוך ביתי.

אבל כאדם שרוצה מאוד ללמוד ולהתפתח (עדיין, מפעת גילי) אני כל הזמן חושבת שחבל שלא למדתי מספיק בבית הספר.
ולכן אני מבינה שאני רוצה יותר שכשילדי יצאו לחיים תהייה להם נקודת פתיחה טובה.
אבל גם את גדלתץ בבי"ס ובכל זאת בחרת לא לנצל את מה שנתנו לך שם..
לא שאני חושבת שחינוך ביתי מתאים לכל משפחב ולכל ילד.
אבל אני בהחלט לא מאמינה שבי"ס בהכרח נותן נקודת פתיחה טובה יותר ו/או אפשרויות בחירה טובות יותר מחינוך ביתי. ואפילו להיפך..