תגובות לגליון 45

אנונימי

תגובות לגליון באופן 45 שיצא במרץ 2003:
דף עלון

מה, קבלנו ראשונים?
יונית קריסטל העלתה בי חלומות נשכחים ורחוקים וריגשה אותי ביותר בתאור טיולים ארוכים (חודשיים-שלושה) בטבע עם איש, ילדה ואתונות.

ברוך הבא גדול לרני של בשמת! כניסה נאה! טבעי לך להיות "באופן"...
טוב, עוד לא הספקתי לקרוא הכל, אבל הייתי חייבת לרוץ לספר לחברה...

גם אנחנו קיבלנו. כל כך התרגשתי מהמעט שהספקתי לקרוא , שרציתי לכתוב לכל אחד מהכותבים באופן אישי .
אכן , יונית קריסטל , איזה סיפור מרתק , ומיכל מונטנר , הזדהיתי כל כך , והמאמר של בשמת , ממש מענג , ואיזו הפתעה אחריו !!
סקירת המאמרים - תוספת מצויינת , מצויינת !! של יונת (איך שעושים לחיצת יד חמימה)
והסיפור של אבא של יותם...טוב שם כבר ממש בכיתי .
השאר עוד לא הספקתי , אבל היה כיף לראות שמות של חברים מכאן.

הגליון מצוין (קראתי את רובו) כבר הפתיחה של חגית נובק מעוררת השראה ומעודדת, ויומנו של אב: אבא של יותם אתה כותב מקסים וכמה חשוב להציג את עמדת האב הטרי שבדרך כלל לא מדברים על זה, הכתבה של ורד לב על המטבח הביתי היתה מאוד מוחשית ויפה ממש דימינתי לעצמי יושבת במטבחה ושותה תה עשבים.
את הכתבה של אורנה שפרון עוד לא קראתי אני שומרת אותה לסוף כמו קינוח מתוק כי אלו הכתבות האהובות עליי ביותר.

ורד לב עשתה לי בלגן במטבח.

מה ז'תומרת?

רק דברים טובים .

אוף! כבר גמרתי לקרוא....
איזה כיף -את ורד אני רוצה להזמין לסדנא אצלי במטבח, כל כך מפתה מה שקורה איתה ועם המטבח! (אולי היא תמצא אצלי עשבים וכאלה...) גם אני אוהבת להיות במיטבח- דווקא לא לבשל , אבל לחיות בו.
הוריי לורד!!!
רני ובשמת! איזה צוות!
מברוק לרני על צליחת הכנרת של העלון! כתבת כל כך מהלב שהרגשנו(אני ובן זוגי) כאילו אתה מדבר אלינו בשיחת רעים. כיף!
בהצלחה לכם!
בשמת- את בטח מבינה שחיכינו לחלק ב' שלך בקוצר רוח כבר חודשיים.
יש חלק ג'?
בתקוה...
גם צליל אופיר כתב מקסים, ומזל טוב להולדת בתו החדשה!

יונית, בפעם הבאה שתצאי, גם אנחנו רוצים לבוא!

בהמשך למורים בנעלי בית של ענת גביש, חשבתי על זה שבכלל החינוך הקיבוצי של פעם היה קצת חינוך ביתי, רק ההפך, במקום להביא את הלימודים הביתה, הביאו את הבית ללימודים: ב"בית", בית הילדים שלנו, שכנו זה לצד זה כיתת הלימוד, חדר האוכל, חדרי השינה, המקלחות...הבית. וגם כמובן העבודה - "עבודת בוקר" - ניקיון הבית, שהיא חלק מיום הלימודים, ואחר כך עבודה בענפי המשק שהיא חלק מה"חינוך". והמורים אכן באו באופניים (לא זכורות לי נעלי בית) ופגשנו אותם גם בנסיבות אחרות לגמרי משל מורה-תלמיד, כלומר הם היו חלק מהחיים שלנו במובן רחב יותר. ועל מורי החוץ, כמו שענת כותבת, בהחלט הורגש שהם מורי חוץ (רק השם הזה..)

תענוג. ואני מסכימה עם כל מילה של מיכל מונטנר. הועשרתי ע"י חגית נובק ובשמת א. ואבא של יותם ו - כולם, כולם... ממש כייף להזדהות ככה כל הקריאה ותודה לכם שאתם מאשררים לנו את הדרך כל הזמן.

"לצאת מהבית" של אורנה שפרון נשאר איתי, בראש, הרבה אחרי הקריאה. הפכתי בו עוד ועוד.
הזדהתי עם הרבה מהרעיונות: השאיפה להרגיש בבית בכל מרחב ומקום, בכל שלב בחיים; המאמץ והכוח שצריך להשקיע כדי להשאר בבית מלכתחילה; המחזוריות הטבעית של מרחב החיים; הצבת גבולות לילדים.

אבל רעיון אחד קשה לי לתפיסה. אם הבנתי נכון, אורנה טוענת שאמא שנשארת בבית עם ילדיה לאו דווקא משלמת על כך מחיר (או החוויה של אם שנשארת בבית אינה חייבת להיות חוויה של פספוס ותשלום מחיר). "אם נחווה את הבית כמרחב מגביל" - הוא אכן יהפוך למגביל. אולם, "..במקור הבית היה אמור להכיל אותנו באופן מלא...".

אורנה - איך מיישמים זאת? האם אכן לא משלמים מחיר על הישארות בבית ופרישה ממעגל העבודה?

אני מאוד עסוקה בנושא ההישארות בבית עם הילדים, במיוחד כיוון שאני מרגישה שאני כן משלמת מחיר על בחירה זו:
מחיר כלכלי מיידי (גם אם אקזז את שכר המטפלת); מחיר העצמאות הכלכלית (אחרי שקטעתי את הקריירה שלי, רמות ההשתכרות שלי תהיינה אחרות גם אם אחזור לעבוד עוד כמה שנים. אם חו"ח אמצא עצמי לבד לא אוכל לפרנס את עצמי ברווחה); המעגל החברתי שלי מצטמצם (בעיקר לאמהות עם ילדים שגם נשארו בבית); התנתקות מהנושא בו עבדתי (נכון - אפשר להשאר בעניינים ולהתעדכן בעצמי - אבל כשאין מסגרת מחייבת ולו"ז, כשלא צריך "ללכלך את הידיים" למצוא פתרונות אמיתיים, לנהל דיונים עם אנשים - החשיפה לנושא הולכת ומצטמצמת) ועוד ועוד מחירים.
אז האם באמת אין מחירים "מחויבים"/ built in?

> מירב משתדלת להרגיש בבית <

ההנאה שבאיטיות מאת מיכל מונטנר
מיכל , איזה יופי שנתת לגיטמציה להורדת הילוך ולהאטת הקצב, בעולם המטורף שלנו שבו "לתקתק עניינים" הוא ערך עליון.

מתקשר לי עם רעיון אחר אליו נחשפתי בשנה האחרונה: "לעשות פחות ממה שאני יכולה". עוד רעיון נון-קונפורמיסטי לחברה שלנו. (דרך אגב נחשפתי לרעיון בהקשר לתרגול יוגה, אבל אני מגלה שהוא תופס בכל דבר: לנקות את הבית, לישון, לעשות כושר, לקרוא, לבצע מטלות וסידורים ועוד ועוד).

> מירב, מתקתקת עניינים מומחית ולחוצה, משנה גישה<

מירב אני מתחברת לתהיות שלך , אז אורנה ?

מירב, אולי אפשר לראות את זה בתור הסבת מקצוע, שינוי כיוון בקריירה, וכו'... ואז זה לא מחיר אלא כניסה לדרך חדשה, שיש בה רווחים אחרים. ולא הכל נמדד בכסף... וחוץ מזה, שלחתי לך דואל - מקווה שייצא לנו להיפגש.

אני בדיוק עכשיו בעניין של איך עושים את זה החוצה? איך יוצאים מהבית ?? וואהו כמה שזה קשה לי , אפילו יותר ממה שהיה בלהיכנס ולחזור הביתה. לאחר הלידה הראשונה הייתי בבית שנה (כמובן מרצון ענק) ויתרתי על התפקיד והעבודה. אח"כ קצת עבודה חלקית מאוד, חוויתית כן, אבל קצרה ועוד לידה ו- 9 חודשים בבית. אבל עכשיו פתאום, אני יוצאת לעבודה בחוץ. עדין מוקדם לי מידי, לפרידה הזו מהבנות, לחזרה למרוץ בחוץ, אפילו אם יש בזה אולי דברים טובים לי לעצמי, אני עדין לא מוכנה לא רוצה ולא בשלה. אבל.... המצב הכלכלי... ושוק העבודה... ועוד כאלה דברים שמלחיצים מאיימים והגיעה הצעת עבודה כך פתאום שוב ושוב... אז לא אמרתי לא, אמרתי בסדר. וקשה לי כ"כ איך עושים את זה עכשיו הפוך , יוצאים מהבית ועוד עד 1600 ?????
חוץ מזה אני בעניין של מירב כאשר נשארים בבית, מה הויתורים, ואיך מתפייסים איתם ? אני כל הזמן מרגישה את הויתורים והכל מרצון מבחירה ומאהבה, אבל אני חושבת שיש ויתורים, ולי היה קשה הויתור של הבטחון הכלכלי והעצמאות שלי לפרנס למידת הצורך ,למרות שבעצם למה בכלל לחשוב על עתיד כ"כ פסימי ?!? כשיהיה יהיה מה שיהיה, אז נתמודד, אולי .

תודה תודה תודה מירב, חגית, ענת! כיף לקרוא את העיתון הזה (ומקדם, ותומך, ומרפא...), וכיף לכתוב בו (ומקדם, ותומך, ומרפא...)

נעה - בהצלחה במרחב החדש שבחרת לך.

הסיפור שלך מחזק את הרגשתי שלכל החלטה, להיות בבית או לצאת מהבית, יש יתרונות וחסרונות.
בהכרח, בחירה בכיוון אחד, (או מרחב חיים אחד, כדברי אורנה) גוררת תשלום מחיר. גם אם אנחנו שלמים עם המחיר, ומקבלים אותו באהבה, הוא עדיין שם, נוכח ולא נעלם.

אם יש דרך להעלים אותו - אשמח להיוודע לה.

מירב, עדינה,

זאת שאלה גדולה.
אנסה בקיצור להגיד את מה שחשבתי בעניין הזה. (זה קצת עשה לי חשק לכתוב על זה משהו יותר ארוך, נראה...)

אנחנו נוטים להתייחס לעולם בצורה "אובייקטיבית" - משמע: יש כמה אפשרויות, מתוכן אנחנו צריכים לבחור אחת, זאת אומרת על כל האחרות אנחנו מוותרים. אבל ברור שאם זאת היתה מראש אפשרות שלא רצינו בה - לא באמת היה צורך לוותר עליה.
אני חושבת (ומנסה ליישם) שעל מה שאנחנו באמת רוצות אנחנו לא צריכות לוותר. והדגש הוא על "באמת".
יש המון דברים שנראה לנו שצריך: בטחון כלכלי, עצמאות כלכלית, המשכיות בחיים (יש מי שקורא לזה "עקביות") ועוד רשימה ארוכה של דברים. ולא רק שאנחנו בטוחים שאלו דברים נחוצים, אלא, יש לנו תמונה מדוייקת איך בדיוק הם צריכים להראות.
אני משתדלת לוותר על כל הרשימה הזאת (שלי) וגם על התמונה המדוייקת, ומנסה לברר מה אני באמת רוצה. לא מה שההורים שלי חושבים שצריך, לא מה שנחשב חשוב, לא מה שנכון ומתאים וראוי, אלא מה אני באמת רוצה .
ואת זה אני מנסה לראות איך אני יכולה לקבל.

מה שיכול לתת לנו אינדיקציה לגבי תקפות העניין הוא ההרגשה שלנו. אם אנחנו מרגישות שלמות ומסופקות סימן שזה העניין. ואם הויתור מנקר לנו כל הזמן סימן שיש פה משהו שצריך לבדוק.
ככלל אני לא מאמינה ב"ויתור". (לאחרונה אני משתמשת במושג: צמצום, אבל זה באמת נושא למשהו יותר רחב) אני חושבת שיש אפשרות לקבל בדיוק את מה שאנחנו רוצות, אבל לשם כך יש להאמין בזה - זאת אומרת אם אנחנו מאמינות שהמצאות בבית מרחיקה אותנו מתחומי ההתעניינות שלנו - זה מה שיקרה לנו. לעומת זאת אם אנחנו מאמינות שגם בבית נוכל להתחבר לתחומי ההתעניינות שלנו יכולים לקרות כמה דברים: או שנמצא בדרך נס את האפשרות להשאר מחוברים למה שהתענינו בו קודם לידת הילדים, או שתחומי העניין שלנו ישתנו לגמרי ונוכל בקלות לעסוק בהם ביחד עם הילדים. כמובן שזהו תאור סכמטי.
ועוד דבר: צריך לוותר על התמונה הזאת המקובעת ,שיושבת לנו בראש ומגבילה כל הזמן את היכולת שלנו לראות את האפשרויות הרבות שנפתחות לנו מידי יום ביומו. הרבה פעמים אנחנו לא מצליחות לראות מה שנמצא ממש בהישג ידינו רק בגלל שאנחנו מדמיינים שזה צריך להראות בצורה כזאת ולא אחרת.

אז בקיצור,
באמת לוותר, על כל מה שבא מבחוץ, מפחד ומדאגה,
ולהתחבר למה שממלא אותנו סיפוק ושמחה עכשיו, היום.

מירב,
דוגמא קטנה אישית למה אני מתכוונת.
את כותבת לנועה שמדברת על המחירים שבהשארות בבית, שזה מחזק את ההרגשה הזאת שלך שקיימת אצלך כבר מקודם.
לעומת זאת מה שאני כתבתי שלא צריך "לשלם מחיר" לא מתאים לאמונה הזאת שלך ("להרגשה" כדבריך) ולכן את לא יכולה לראות את זה.
זאת דוגמא לאיך אנחנו רואים רק מה שמתאים לאמונות הקודמות שלנו.
אני מצאתי שאפשר לשנות את האמונות האלה הטבועות בנו כל כך עמוק. זאת העבודה.

לילה,

אכן, המודל של החינוך הקיבוצי היו הבית והמשפחה.
אפשר ללמוד זאת אצל מרדכי סגל - אחד מההוגים ומהמעצבים של החינוך הקיבוצי, בספרו "מסות בחינוך".

מצטרפת לכל הנהנים מהגליון האחרון. בעיקר נהנתי מהדברים של נעה רטר ומהקטע שכתבה מאיה מוסן לוי.
אורנה, אני מסכימה עם מה שכתבת, שאנחנו חיים לפי תמונה מקובעת של "כך זה צריך להיות", לגבי כל דבר בחיינו, אבל איך משנים את זה? נראה לי שרק בתהליך מאד ארוך , מודע ומושקע. אני חושבת על התהליך שהייתי צריכה כדי לעשות את הדרך החוצה, מהעבודה לחזור הביתה. לגלות מה התפיסות שלי לגבי נשים שלא עובדות, מה זה אומר עלי,מה אני מוכנה לעשות ועל מה לוותר (הנה שוב המילה הזו, "לוותר").
גם אני חיה את חיי בתחושה שאני עושה ויתורים בחיי. אגב, בעיקר מבחינה כלכלית, כי לו הייתי רוטשילד אולי היה לי קל יותר גם בבית(או שאני משלה את עצמי?...). אבל זה רעיון מעניין לחשוב עליו ואני אנסה להסתכל על דברים דרך זה. נראה מה יעלה.

מראש יש לומר כי הקטע הבא מחייב קריאה חוזרת ונשנית. מעבר לכך הוא איננו קצר לגבי אמירה בפורום מחד ומאידך להערכתי ניתן להרחיבו לכלל ספר או שנייים. ראו, הוזהרתם!
וכעת כשאתם זוהרים, נניח למקלדת לדבר:

שאנחנו חיים לפי תמונה מקובעת של "כך זה צריך להיות", לגבי כל דבר בחיינו, אבל איך משנים את זה?

על ידי הפניית המבט.
זה עדין מאוד, זו תנועה שיש ללמוד בזהירות, תנועה שמזמינה את התודעה למודעות עצמית מתגברת.
להפנות את המבט אל המציאות הפשוטה, היומיומית. לבדוק מחדש את כל מה שמובן מאליו, לערוך בדק בית ביסודות חייך - אותן אמונות מקובעות, אותה תמונה מקובעת, ולבחון האם באמת זה מה שמייצג את מי שאת היא, את מי שאת מאמינה שאת היא ואת מי שאת רוצה להיות.

כאשר אנו בוחרים לערוך שינוי מתוך חוסר שביעות רצון יהיה זה ראוי להתחיל דווקא בהדגשת אותם מקומות בהם אנו כן שבעי רצון בחיינו. אותם מקומות מובנים מאליהם, אותם "צריך להיות" אשר אנו מברכים עליהם.
על מנת להכיר באלה ולהגביר מודעות שם, יש להתבונן ללא פחד במוות.

(אפשר לקחת אוויר ולנשום עמוק)

המוות עשוי להיות בן ברית חשוב לחיים, כפי שמודגשת הנשימה על ידי קוצר נשימה. כאן, מי שסובל מקצרת למשל ידע לספר לאלה שאינם מכירים את הרגשת קוצר הנשימה עד כמה הוא אסיר תודה על כל נשימה, במיוחד בעת שהקצרת באה לידי ביטוי אקוטי.
דרך העמידה אל מול רעיון המוות באשר לדברים היקרים ביותר ללבנו, ילדינו, בן או בת הזוג, ההורים, המשפחה כולה, המדינה והאנושות, או לחילופין דרך העמידה בפני רעיון מות האמונות הישנות אשר עשויות להמצא בלתי רלוונטיות לחיינו, או מות האידיאה הישנה אשר נתחלפה עקב בשלות הנובעת מתולדות החיים הספציפיים - נוכל להתבונן בתשומת לב על חיינו ולברור את הדברים שחשובים לנו.

אז אמרנו הפניית המבט, ואמרנו שהמוות עשוי להיות בן ברית כאשר אנו משתמשים בו כרעיון לבחינה מחודשת, מכאן עברנו להתבוננות ועדיין אנחנו בהפניית המבט.
התבוננות היא התנועה שמשלבת בין המבט המסתכל לבין המבט הרואה וכוללת את שתי זוויות המבט בו זמנית.
התבוננות מתייחסת למציאות הפשוטה-החומרית-הגסה כמבט מסתכל, זה המבחין בין דברים ברמה מדורגת.
במקביל מלמדת ההתבוננות השקטה, זו שאינה שופטת כלל וכלל ואינה נותנת ערכים שונים לאירועים או מצבים, את הראיה האחת את הממד האחד.
התבוננות של המבט הרואה תהא אם כאן התבוננות מתוך ערך אחד זהה לכל הדברים - הכל נברא, הכל נכון. הכל צפוי.

(רגע, אין צורך להתעצבן)

למידת התבוננות כזו תאפשר להמיר אמונות ואידאות מתוך שילוב של המבט המסתכל והרואה, הרמה הפיזית - החומרית ביחד עם הרמה הרוחנית.
וזה השלב הבא בתהליך אותו את מבקשת.
לאחר למידת ההתבוננות ויישומה בנחישות ובעקביות, בהכרח המודעות העצמית תרחיב את התודעה ויפתח ערוץ מחודש אל הרוח. כאן, חשוב ביותר להדגיש כי ללא יחסים עם הרוח גווע האדם עוד בחייו, ממתין אל מותו ומכחיש את חייו. אין זו תופעה פרטית יותר, היום זוהי תנועה אנושית אשר עוטפת רבים רבים משחר חייהם ומהווה איזה "מה שצריך" או "מובן מאליו". הצורך האנושי ליחסים עם הרוח האנושית - רוח האדם, נשמת הבריאה, אותו תחום סמוי מן העין, עולם הנסתר, אשר אינו נגלה בחומר (או נכון יותר מגולם בחומר) בא לידי ביטוי באמונות שונות, בדתות שונות ובדרכים שונות, אין זה חשוב מהי השפה בה אנו מקיימים את השיח עם הרוח, עצם השיח הוא שחשוב. וכל בני האדם משוחחים עם הרוח, יש שקוראים לזה כך ויש שאחרת, משחק שח-מט גם הוא דרך לשוחח עם הרוח, אילן רמון בהיותו בחלל תאר את התחושה הרוחנית החזקה שלו, העיסוק במדע, וכן הלאה.
אלא שרבים מתכחשים ליחסיהם עם הרוח, וכאן מה שקורה זה שכשנפתח הערוץ אל הרוח הוא נותן לה, לרוח, את המשב הרענן של המודעות.

(זה תכף מסתכם, מקוצר היריעה)

לכשנגיע למצב בו רכשנו את הכלים להפניית המבט, התבוננות והעלאת היחסים עם הרוח למדרגת המודעות העצמית נוכל ללמוד מהו אושר. כן, בפשטות השפה הרי האושר הוא התחושה שקיומנו מאושר: אני סובל משמע אני קיים - הסבל הוא האישור לקיומי. אני צוהל משמע אני קיים -הצהלה היא האישור לקיומי. אני אהוד משמע אני קיים - החברה מאשרת את קיומי.
פעמים רבות רק הכאב מקיים את אישור התחושה הגופנית של החיים. פעמים רבות אנו בוחרים לאשר את קיומנו דרך גישה חסרה.

לענייננו, בבחינה של מה שגורם לנו להיות מאושרים, לחוש כי במעשה זה או בדרך זו אנו חשים חיות וחיים, אנו מאשרים לנפש הפרטית שלנו את קיומה המתחדש מדי נשימה, נוכל בהחלט לשנות את זה.

רותם,
הדברים נכתבו אלייך באופן אישי אבל משמעותם היא אנושית. יחודיות ואחדות בד בבד.

אורנה, צפריר - תודה על התגובות העמוקות. אורנה - מחכה למאמר הבא שלך בנושא...ובהצלחה במרחב החיים החדש שאת יוצרת לעצמך.

סליחה שאני מקשה, אבל הייתי רוצה לפרוט לפרוטות את העקרונות הגדולים עליהם כתבתם.

כך, לדוגמה, אם אני מרגישה שבהישארות בבית אני עושה ויתור כלכלי, משמע, שהתמונה של חיי כפי שהם "צריכים להיות" בעיני רוחי כוללת יכולת כלכלית גבוהה (כסף!!!!).
כדי שתחושת הויתור תעלם (נוכח-נפקד) עלי לותר על "מה צריך להיות" ולקבל את חיי כפי שהם (אליבא דצפריר);
וכן, ברגע שאמצא באמת מה שאני רוצה לעשות: רצון נקי, נטול השפעות סביבתיות, וציפיות חברתיות - העדר הביטחון הכלכלי לא יציק לי, ועוד יותר מכך, אמצא דרכים חלופיות לעשות לביתי ולפרנסתי (אליבא דאורנה).

האם כך?

עדיין לא קיבלתי את הגליון האחרון.....

מירב,
תודה.

באשר למה שכתבת,
נראה לי שכן. שזהו מסלול שיאפשר לך לצאת מהמלכוד.

אם נמשיך להתיחס לדוגמא של הכסף -
האמונה שלך היא שאם את נשארת בבית עם הילדים אין לך אפשרות להרוויח כסף.
אם אכן כסף מאד חשוב לך, ואת מוכנה להפרד מהאמונה שאין לך אפשרות להתפרנס כשאת נשארת בבית - תמצאי את הדרך להתפרנס מהבית.
אבל,
כל זה יקרה רק אם את באמת רוצה כסף. אם זה לא רצון פנימי שלך, יתכן שתחושי תסכול, אכזבה ויאוש מהמצב הנוכחי והכסף לא יגיע.

המדריכה לחיים הפנימיים שלנו זאת המציאות. מה שקורה בפועל מעיד על האמונות הלא מודעות שלנו.
על-ידי בחינה של המציאות ניתן לברר מהן האמונות הללו.

איך לשנות אותן?
ראי בדף של לואיז היי למשל.

אני מאוד אהבתי את הספור על ילדה בת 15 שבנתה בית - מעורר השראה
וגם את כל האינפורמציה על איך בונים מקש - חומר חלומות בהקיץ טהור....

מירב,
כדי שתחושת הויתור תעלם (נוכח-נפקד) עלי לותר על "מה צריך להיות" ולקבל את חיי כפי שהם (אליבא דצפריר);

תחושת הויתור עשויה להשאר לנצח. האם המטרה היא שתחושת הויתור תעלם? אם זו המטרה, הרי שיהיה זה נכון להפסיק לוותר. מיד. לא לוותר על דבר. עד שאת מגיעה לספוק. אלא שזה בלתי אפשרי, בכל מעשה או מחשבה את מוותרת על מעשה אחר או מחשבה אחרת.
לכן, על מנת להגיע למקום בו הויתור אינו מטריד אותך יותר יהיה זה נכון להתמקד בדרך שלך להגיע לחיים מלאים ומספקים.

ראי, מירב, את מוותרת בכל רגע על משהו ואין הדבר מטרידך. אותם מקומות בהם עולה קונפליקט בין שני רצונות (או יותר) מהווים הזדמנות יוצאת מהכלל לברר את התפל מהעיקר ולהיות בעיקר - שמחה ומסופקת.

אז, אין מדובר יותר על ויתור על ... אלא בחירה ב...

בחירה מוצלחת.

ואני מרגישה כ"כ איטית עם הבטן הזאת שממש מתאים לי המאמר של מיכל בשלב הזה של חיי. @}

שליחה על ידי מור* » 10 אפריל 2003, 02:00

אני נגנבתי לגמרי מהבית שבנתה בת ה-15...
זה עשה לי הרגשה כזאת שהכל אפשרי, הכל פתוח...
וכמה אמונות של כשלון ומוגבלות אנו יכולים לשאת בתוכנו על לא עוול בכפנו...

הגיע הזמן להגיב.
קודם כל תודה. שנית, עדינה מאוד, יש עוד המשך ל"בלי חיתולים", קצת שונה, ויתפרסם בגיליון 47, דומני. זה התיכנון, בכל אופן.
ולקינוח אני רוצה לומר, שאני מאוד גאה בבעלי ובמה שהוא כתב ל"באופן".
לדעתי, מאמר מאוזן, לא קיצוני לשום כיוון, מפורט כך שאפשר ממש להרגיש את החוויה, ומעל לכל: מלא אהבה.

אני עדיין בשלבי קריאה של הגיליון הזה.כי גם אני לפעמים נורא איטית. תודה רבה על דברייך מיכל אני נושאת אותם איטי. אשמח להמשיך ולהחליף איתך מילים לא וירטואליות איטיות על איטיות......

אני נושאת אותם איטי
הנה, מה שהתכוונתי להגיד למיכל ולא מצאתי את המילים!!{@
תודה פטל.

תודה גדולה (טודה גדולה). מיץ, אני שולחת לך מייל.

באופן טבעי

באופן טבעי