בלוג אני אמא מבריאה

גדול גם ממני.

כשאני קוראת את מה שכותבות כאן כל הנשים הנפלאות הלו, אני ממש מרגישה שאין יותר מה להוסיף. אז רק שתדעי שאני חושבת עלייך ושולחת לך המון אנרגיות חיוביות וחיבוקים.

תודה לכולן.
חתולה, עברתי לפני כשלוש שנים טיפול באקופונקטורה, עם תוצאות די טובות. אולי אחזור לזה.
אכתוב עוד מאוחר יותר. קוראים לי.

זה היה יום מתיש. אני מקווה שמבחינת הילדים הוא נגמר. מתחשק לי קצת זמן לעצמי, לכתוב כאן.
אני מרגישה סוג מסוים של נפילת מתח. ברור לי שהבלוג הזה - ימיו ספורים. התהליך שאני עוברת הוא כל כך אינטנסיבי, שאני לא יכולה לקיים אותו לאורך זמן במתח גבוה כזה.
ביום שישי אני נוסעת למטפלת שלי (אני מקווה). אדבר איתה על כל מה שחוויתי בעקבות הכתיבה וההתעמקות הזאת (היא קראה את הבלוג, ואפילו הגיבה כאן).
מצבי באופן כללי רגוע הרבה יותר. אני מבינה דברים שעברו ועוברים עלי באופן יותר מוטמע, בחוייה יותר מודעת. אבל אני מרגישה שהמודעות היא שלב בלבד, שהשלב הבא עשוי להיות מעשי. גופני. ההטמעה תתבטא בחיי החומר. וזה לא פחות חשוב - עכשיו אני מבינה זאת - מחיי הרוח. במשך הרבה זמן הרגשתי שקשה לי לפעול בחיי החומר, שאני דחיינית בכל הקשור למטלות יומיומיות, נמצאת עם הראש בעננים ולא פועלת מספיק ברמת החומר. עכשיו אני רוצה לאזן בין הרוח לחומר. רוצה לממש גם את חיי החומריים באופן מוצלח יותר.
בעלי שאל אותי עכשיו אם אני מצפה להגיע לאנשהו, לצאת מהתהליך הזה באופן של סיום. אמרתי שלא. אני מצפה להמשיך לחיות, אבל תוך שמחה פנימית רבה יותר, תוך בשלות שבאה בעקבות התמודדות טובה יותר עם החיים בכלל והמחלה בפרט. צער העולם שרבץ עלי במשך זמן כה רב החל להראות את פניו השונות והרבות. אמרתי היום למו מו, חברתי עוד מימי הגרעין, שלשתינו נוסף עם השנים עצב. זהו עצב שלא היה קיים אצלנו בגיל עשרים פלוס, ועכשיו בשלושים פלוס הוא נמצא. הסכמנו שהוא קיים שם, בתוך הקמטוטים הקטנים של הגיל, אוצר בתוכו את תקוותינו שלא התגשמו, מעיד כאלף עדים מכווצים ביראה כי מן הבחורות הצעירות וחדורות האופטימיות שהיינו אז - פוחזות ומביטות בחיים הארוכים שלכאורה משתרעים בפנינו נקיים מאכזבות ויפים - נשאר מעט מאוד, והיום אנחנו ידועות עצב שאין כמוהו, עצב על כל מה שחשבנו שייפול בחלקנו - ולא נפל. עצב על כל הפוטנציאל שהיה ואיננו עוד. אבל על הדמיונות בהם היינו מוצלחות ומצליחות, אמהות חזקות ובוטחות לילדים המושלמים; נשים עם קריירה מפותחת שצוברת תאוצה ללא הרף; מאהבות עסיסיות שלא ינוס לעולם ליחן; נשים שמקומן בעולם מובטח. והנה, לא כך הוא. החיים לא התפתחו כפי שציפיתי. הפער בין שאיפותיי מפעם לבין מציאות חיי עולה על כל חלום בלהות שאי-פעם הלם בי. והגיא המבוער לא מפסיק להזכיר את עצמו בכל אירוע יומיומי שמושך אליו הכרה מפילה - חלמתי חלום.
הו, ההתפכחות , ההתפכחות, כמה מאכזב ובנאלי להשלים עם המציאות הנדושה כל כך. להסכין עם הנורמליות שהיא מנת חלקי, עם הרגילות. כי עכשיו אני יודעת: אישה ככל הנשים אני, אם חצויה ככל האמהות; מאהבת לא נחשקת יותר מן הממוצע, וממוצעת יותר מן הקרייריסטיות. זה עול השנים, שמכניס אותי לטבלה ברגע של חולשה, שעוקב אחרי ומצווח באוזני ולא חדל: הרפי. את חלק משרשרת אנושית שקיימת מיליוני שנים, שכל תוחלתה רבייה והמשך הגזע. אין דבר מיוחד בך או בבני מינך, ועתה, כשהגעת לגיל התבונה, ראוי לך שתשלימי עם קטנותך. ראוי לך שתדעי את מקומך.

ועתה, כשהגעת לגיל התבונה, ראוי לך שתשלימי עם קטנותך. ראוי לך שתדעי את מקומך.

לא נכון ולא נכון.
יש הרבה מיוחד, בך באופן אישי, בלי שום קשר לבני מינך או לשרשרת האנושית. אין שום סיבה להתפכח, שום סיבה להשלים עם "המציאות". אין כזה דבר "המציאות" בתור ישות חיצונית, שכופה עלינו איזשהם כללי משחק מייאשים שמכפיפים את קומתנו. מה שיש זה את העצמי הישן והמדוכא שלנו, שמחפש סיבות להצדיק את דכדוכו ורפיון ידיו.
מחר, או מחרתיים, כשתקומי שוב חזקה וזוהרת ומלאת תקווה, ותביטי בחלומות ובשאיפות שיש לך היום, ותדעי בבטחון מלא שהם בהישג ידך ושהיקום רק מחכה שתחליטי כדי לפתוח לך את כל הדלתות הנחוצות, אז ודאי תיזכרי גם ש -

אין עלייך!

וזו המציאות.

חלומות פז!

שיבולת יקרה, אני מצטרפת לכל החיבוקים של חברותי החכמות.
אני גם מזדהה עם מה שכתבת על התפכחות, אבל לא עם אין דבר מיוחד בך או בבני מינך, ועתה, כשהגעת לגיל התבונה, ראוי לך שתשלימי עם קטנותך. ראוי לך שתדעי את מקומך.
קודם זכרי, שבשביל הילדים שלך, את הכי מיוחדת בעולם.
חוסר ייחוד אינו נובע מקטנות, ממוצעות, בכל מה שהחברה שלנו מודדת בו אנשים (ביצועים במיטה, קריירה, "אימהות מושלמת") . הוא נובע מרדידות של האישיות.
חוסר השלמות הוא הוא היוצר מיוחדות. את יכולה לדמיין לך את האשה המושלמת הזו? במה היא נבדלת מן האשה המושלמת שלידה? בגוון הבלונד?
כמי שקוראת את דברייך אני מבטיחה לך - את מיוחדת. רק שיבולת יכלה לכתוב את מה שאת כתבת.

איזה יופי כתבו עוברת אורח ו- עין הסערה!

יש הרבה מיוחד, בך באופן אישי, בלי שום קשר לבני מינך או לשרשרת האנושית. אין שום סיבה להתפכח, שום סיבה להשלים עם "המציאות". אין כזה דבר "המציאות" בתור ישות חיצונית, שכופה עלינו איזשהם כללי משחק מייאשים שמכפיפים את קומתנו. מה שיש זה את העצמי הישן והמדוכא שלנו, שמחפש סיבות להצדיק את דכדוכו ורפיון ידיו.

_חוסר השלמות הוא הוא היוצר מיוחדות. את יכולה לדמיין לך את אשה המושלמת הזו? במה היא נבדלת מן האשה המושלמת שלידה? בגוון הבלונד?
כמי שקוראת את דברייך אני מבטיחה לך - את מיוחדת. רק שיבולת יכלה לכתוב את מה שאת כתבת._

מצטרפת לכל מילה.

שיבולת יקירה, כתבת:

אבל על הדמיונות בהם היינו מוצלחות ומצליחות, אמהות חזקות ובוטחות לילדים המושלמים; נשים עם קריירה מפותחת שצוברת תאוצה ללא הרף; מאהבות עסיסיות שלא ינוס לעולם ליחן; נשים שמקומן בעולם מובטח. והנה, לא כך הוא.

מרגיש קצת כמו מין פנטזיה מהסרטים. מה שהלעיטו אותנו בילדותנו שככה נראים חיים מאושרים.
אבל אין דבר כזה מושלמות. אין. עולם לא מושלם. אך בכך יופיו - כפי שציינה רחלי. בחוסר מושלמותך - יופייך.
היי גאה.
חתרי לטוב, לאושר לשלווה לסיפוק.
אין מה לחתור לחיים מושלמים. להרגשתי, תרבות המערב חותרת כל הזמן לחיים א-לה הוליווד, ותראי לאיזה מבוי סתום היא מגיעה מבחינת האושר (או חוסר האושר) האישי.
היי מאושרת על משפחתך הנפלאה שהקמת עם בן זוגך הנפלא והתומך.
היי מאושרת על היותך שיבולת, כזו בדיוק כפי שאת.
זה לא סתם, מה שאנחנו אומרים.
את מיוחדת! אין עלייך! מה לעשות, בובה, פשוט אין...!

<אין בן אדם שפוי שיקרא את הבלוג המדהים הזה ויחשוב שאת ממוצעת. צ'טערת, אין לך סיכוי.>

ועוד מילה על מיוחדות.:
הסבל שלך מייחד אותך.
אבל גם כשתשתחררי ממנו, המיוחדות לא תיעלם.
את תהיי אשה חכמה יותר, בוגרת יותר, חזקה יותר, ומאד מאד שונה מנשים אחרות לידה, גם אם חייך "ממוצעים" כלפי חוץ.

_מרגיש קצת כמו מין פנטזיה מהסרטים. מה שהלעיטו אותנו בילדותנו שככה נראים חיים מאושרים.
אבל אין דבר כזה מושלמות. אין. עולם לא מושלם. אך בכך יופיו - כפי שציינה רחלי. בחוסר מושלמותך - יופייך.
היי גאה.
חתרי לטוב, לאושר לשלווה לסיפוק.
אין מה לחתור לחיים מושלמים. להרגשתי, תרבות המערב חותרת כל הזמן לחיים א-לה הוליווד, ותראי לאיזה מבוי סתום היא מגיעה מבחינת האושר (או חוסר האושר) האישי._

נכון ! מסכימה עם כל מילה, ורוצה להוסיף, שלרוב כל מיני תסביכי גדלות שאנחנו מסתובבים איתם גורמים לנו לחשוב שאנחנו צריכים להתנהג בצורה מיוחדת, תחת כללי התנהגות מיוחדים, סטנדרטים מיוחדים (שהם משום מה תמיד מחמירים וגבוהים) שבגללם אנחנו לא יכולים להתנהג בצורה הנינוחה והטבעית לנו, שיכולה לבוא רק מתוך ידיעה ברורה שלא רק שאנחנו כמו כולם, אלא שכולנו ילדיו האהובים והנפלאים, וחוץ מאשר שימחה והודיה על העובדה שהכל בעולם ניתן לנו בלי מאמץ, פשוט כי השפע קיים מסביבנו, אין לנו מה לעשות. אנחנו לא צריכים לאמץ ידינו להלהיט אש מתחת לשמש, ולא לדרוך עננים בכדי שיורידו גשם, רק להיות.
אני יודעת שזה קל להגיד, וגם אני במלחמה יומיומית לזכור שאין לי את מי להרשים, אבל נראה לי שהקילקול הזה נובע מתוך מחשבה שאנחנו במרכז (אולי זאת התוצאה האיומה ביותר של מרכוז הילד ? מי יודע...), שאנחנו שולטים בעולם, שאם לא נתנהג בכאלה סטנדרטים העולם יפסיק להסתובב, וזה לא נכון, והצעד הראשון הוא לשחרר שליטה בעולם. בשעות הספורות שבהן הצלחתי לעשות זאת, למען האמת הוא אפילו הסתובב יותר טוב... אז אולי נעשה כולנו טובה לעולם ונפסיק.

מאחלת לך שלווה ורגיעה

שליחה על ידי Yael* » 02 ספטמבר 2004, 20:13

Hello Beloved,
You made me wonder, again, what is it that makes us look so much at what we have not become, and not nearly enough at what we have become.
We have been the closest friends for many years now. I have enough perspective on your life (and on the life of Moo-moo) to say that the same potential we had at age 18 is still there...but what is amazing and absolutely glorious is that we also become other things, things of which we were not aware of at all. ...but we still look at ourselves with the imprisoned eyes of who we were then – and this is the saddest thing of all.
Could Moo-Moo ever think that she would be able to go against the hopes and dreams of her father? Did she imagine at her earlier years that she would be brave and strong enough to love another woman despite what everybody else thought?
And you…Did you have any idea, even two months ago, that you would become such a force? (I did)..that strangers will come to you for inspiration? That people who had never known a damn thing about your great potential, would come to you for nothing but the purity and the truthfulness of your soul?
Were any of these things part of our plans, hopes, and dreams for ourselves? Of course not. We can blame our parents, or the society, or even dump it all on ourselves, and be angry and sad and…what’s then?
I suggest the next step should be acceptance.
Please, my love, don’t ever forget who you are. You are so much more than anyone could ever imagine you to be – not even you.
Please tell moo-moo to call me.
I miss you both.
The other moo.

_And you…Did you have any idea, even two months ago, that you would become such a force? (I did)..that strangers will come to you for inspiration? That people who had never known a damn thing about your great potential, would come to you for nothing but the purity and the truthfulness of your soul?
Were any of these things part of our plans, hopes, and dreams for ourselves? Of course not. We can blame our parents, or the society, or even dump it all on ourselves, and be angry and sad and…what’s then?_

נפלא.
@}

ותחת זה
היי מאושרת על משפחתך הנפלאה שהקמת עם בן זוגך הנפלא והתומך.
שכחתי לציין:
היי מאושרת על החברות הנפלאות שיש לך.

בוקר אור, שיבולת
מה שלומך היום? איך את מרגישה?

שיהיה יום טוב!!!

אני מתנדנדת בין תקווה לייאוש. הבוקר שלומי מעורבב. בננו החל ללכת לגן לפני שלושה ימים, והוא שונא אותו. "הילדים מגעילים!" הוא אומר. אני יודעת למה הוא מתכוון. בגן שלו שישים ושישה אחוזים מהילדים לא מדברים עברית. הם מדברים רוסית. ושאר הילדים, וגם מהרוסים, נראים ומתנהגים כמו צעירים יותר ממנו - וחלק גדול מהם אכן צעירים ממנו בשנה, פחות או יותר. חלק אחר הן בנות, שממש לא מעניינות אותו בשלב זה. יש רק ילד אחד שנראה בגילו, והוא אכן בגילו, ומדבר עברית שוטפת. נקווה שהם יתחברו.
אני כל כך רוצה לעבור מכאן! בכל העיר הזו האוכלוסייה היא בהרכב כזה, גם מעבר לגן אחר באותה עיר לא יועיל. אני רוצה לעבור למקום שבו הוא יוכל להשתלב מבחינה חברתית, שבו יהיה לו קשר עם ילדים בני גילאים שונים, כי הוא מעוניין בעיקר בילדים גדולים ממנו. אני רוצה שיהיה לילדים שלי מרחב מחייה גדול יותר, לא רוצה לאחוז בידו כל הזמן ולהזהיר אותו ממכוניות, אוטובוסים וקקי של כלבים על המדרכה. אני מבקשת שיהיה להם אוויר נקי יותר, חופש גדול יותר. אני יודעת שהטיימינג לא מתאים עכשיו. אין לנו כסף אפילו למובילי דירה. לבעלי עדיין אין עבודה. אבל אני אומרת לו שאין לו עבודה כאן, וזה לא משנה אם גם "שם" לא תהיה לו - מה ההבדל? ואולי "שם" כן תהיה לו? ואולי הוא ימצא עבודה כאן, ואחר כך שוב לא תהיה לו? או "שם"? כלומר, כל מה שקורה כאן, יכול, מצידי, באותה המידה לקרות "שם". לפחות "שם" נשמח מהמקום עצמו, שייתן לנו ולילדים שלנו איכות חיים טובה יותר.
עברנו כל כך הרבה דירות ובתים ביחד. היהודי הנודד זה שמנו השני. היינו כבר צריכים לקבל "העובר המתמיד" והנחה אצל המובילים. אבל הפעם אני רוצה להתיישב במקום אחד להרבה שנים. מתחשק לי לטעת עצים ולגדל אותם ולאכול מפרי עמלי ברבות השנים. מתחשק לי לדעת שכל מה שאני עושה הוא לטווח ארוך, שמה שאני בונה לא יועבר מחר ללוקיישן אחר. לא רוצה להחליף מספרי טלפון כל שני וחמישי, ושכולם יגידו לי: יש לי המון מחיקות בספר הטלפונים בגללכם! אני רוצה יישוב שכיף לחיות בו, כי יש בו מערכת חינוך טובה, כי יש בו אנשים בגילנו עם ילדים קטנים ותקווה לעתיד טוב יותר. אני רוצה מקום שקט, אבל חי.
ברור לי שאני מביאה איתי לכל מקום את ... עצמי. מהבעיות שלי עם עצמי לא אוכל להיפטר במהלך המיון שעושים כשאורזים דירה. עכשיו זה בסדר. עכשיו אני שקטה. הסוגייה הלא פתורה שלי עם אמא שלי בשלבי השלמה מתקדמים. יש לה יום הולדת היום. היא הזכירה לי בעצמה. בדרך כלל אני הראשונה לצלצל אליה בבוקר ולברך. הפעם שכחתי. לא אופייני לי בכלל. ולי זה אומר שאני רגועה. שאני שקטה. שכלום לא בוער בי. המים לא סוערים יותר. גם בבטן אני מרגישה את זה. ל גורפרחים, ששואלת איך אני מרגישה (תודה, מקסימה!) - אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני מרגישה מצוין. אני מרגישה שקיבלתי את עצמי מחדש, ואני עוד מתרגלת אלי. עכשיו זה הזמן לעבור לחיי המעש, לעבור למקום שבו ארצה לחיות שנים רבות מעתה; זה הזמן להיפרד לשלום מן הפחד, מן הפחד להישאר בלי ההורים, לחיות את הימים ללא קרבתם המרגיעה והמתסכלת גם יחד. אני בשלה. אני חזקה. אני מלאה בעצמי, אני יודעת, אבל זה יעבור לי. יתפנה בקרוב המקום לאנשים נוספים. אני מבקשת רק עוד קצת להיות מלאה באני ואני ואני, כי זה היה חלל שמתמלא שם, וברגע שהוא יהיה מלא, החור לא יהיה חור, ואני אוכל להפוך לצינור - צינור שדרכו עוברים הדברים ולא נתקעים. זה בדיוק הדימוי שאני אוהבת: אם חוסמים צינור בצד אחד שלו, הוא מתמלא מן הצד השני וכך נסתם. שום דבר לא יכול להיכנס, ודברים יכולים רק לצאת - אבל רק מה שהוכנס ורק מצד אחד. לעומת זאת, אם הצינור פתוח, הוא יכול לקבל מצד אחד ומן הצד השני לתת, וכך הוא נמצא זורם, מקבל ונותן.
כרגע אני בשלב שבו האהבה מרפאת אותי, עדיין בתהליך, ומתיקותה ממיסה את הסתימה הנוראה שהיתה בצד שמקבל. האהבה היא משולבת: היא מורכבת מן האהבה הגדולה שאני מקבלת מכן, מ גורפרחים, שממש ממיסה את ליבי באהבה, שולחת ידיים של סוכריות לתוך הפצע ומחטאת אותו בנחרצות האופטימית שלה; מיעל שכותבת אלי ממרחקים מוכרים ומילותיה תמיד פותחות בי עוד דלת; מ חתולה על גג פח לוהט שבדרכה השכלתנית והמנוסה במכאובי הלב מושיטה יד מסייעת; מ מו מו שאוהבת עם כל הלב ועדיין לא יודעת מה לעשות עם זה... מ עוברת אורח שגרמה לי לחייך מאוזן לאוזן עם לא נכון ולא נכון; מ ש מים וארץ המשקיענית והמתעניינת; מ אמא נוגי ו ליזה ליזה שרצו להוסיף והמילים לא יצאו להן בשפע, אבל הרגשתי את מתנת השתתפותן המאופקת; מ אביב חדש ו א גרויסע מויש ו בשמת א ו ג'ינ ג'ית ו ענת גיגר וחולם חסר - את כולם שמעתי מהדהדים לי אהבה.
וזה מה שאני רוצה. קיבלתי כאן את מה שלא פיללתי לו, ולא ידעתי שאני רוצה - אהבה. זה מה שכולם רוצים - לא? ומילאתן אותי בכל כך הרבה אהבה, שעכשיו אני יודעת מה בעצם חיפשתי. מה חסר בחיי. ועכשיו כבר לא חסר. כי בעצם זה לא היה חסר בחיי באמת. זו אני שהייתי חסומה כל כך, שלא יכולתי לאפשר לאהבה לזרום ממני ואלי. ואתן פתחתן במילותיכן העדינות והמופלאות והאוהבות והמרפאות - את החסימה העצומה שהיתה בליבי. אתן כולכן ריפאתן את הפצע הזה. הצינור שאני הוא - שוב פתוח. ודעו לכן שאתן ואני עשינו זאת יחד. אני מרגישה שעכשיו עלולה לעלות בליבכן תהייה שמא אני מגזימה. אני לא. אבל אני מוכנה תמיד להגזים בנכונותי להשתמש בשפה העברית כשהיא נקייה לגמרי מציניות ומלאה בפתחון הלב, ולומר לכן: אני אוהבת אתכן. עזרתן לי מאוד. אכתוב פה גם אחר כך... על הצד הנוסף של הרכב האהבה.

Neshama Sheli!
What a delight to read you now. I love your metaphor…and yes, I believe it is absolutely true. I’m so happy you are becoming a vessel for love….happy for you and for myself. It is a wonderful gift.

Reading you made me think: We are thought from age zero to express love. “to give it” in the ways it is expected to be given…until we become almost like love robots. But how often are we being thought to receive love, to accept it, to KNOW that we are worthy of it? How often do are parents tell us about being a vessel that has to be open on both sides in order to maintain normal life flow?

Your children are fortunate that their mother (and father) have this gift.

About your situation: It is my experience as the wondering Jew from age 7, that learning about differences (in culture, age, gender, religion, etc.,) from a very young age – make you more adjustable and open as you grow. Your kids live in an environment that provides a natural classroom about diversity and acceptance.
( (-; …besides…not all is bad about Russians, ey?!)

yael

My dear Shibolet, I hope you don’t mind…but I have to use your blog to reach our Moo-Moo…I don’t know how else to reach her…she has been closed to me for a while…

Beloved Moo-Moo,
I have been scanning over the blog, to see if I had missed anything in the passed few days, and I found that indeed I did – I missed you! As I was reading your writing here I realized that I have been missing YOU from the beginning (how many years?)

When I saw you on this blog I started crying. I’m still crying…

I cry like this some times also about my biological sister. Once in a while she lets me catch a glance into her…then I cry…I don’t know what else to do.

And you, my sister too, and I feel that all I know about you are bibliographical facts and things I imagined. I have a picture of you hanging on my wall (the one I took in one of my visits, in that coffee house in Tel-Aviv, when Efrat was still around) – I think that it shows your playful spirit. People ask me “ and who is this?...she has amazing eyes!” and I tell them “this is my sister, Moo,” and I look at you with sadness mixed with gratitude. I’m grateful you are somewhere there. I’m sad you are not here…that you have never really been here….and I feel that somehow it is my fault…that I did not open myself to you enough…and so… I cry.

But then…so many pictures in my picture albums were taken by you, and when I look at them, I see parts of my personal history through your eyes…and still…I feel I do not know you at all. There is one Hebrew word that can describe this feeling: Hahmatza.
So Moo,
My phone number: (314) 577-6991
My e-mail: [email protected]

For God’s sake, use them!

I love you.
Yael

הייתי אתמול אצל המטפלת שלי כל היום (היא חברה טובה, כאמור). במשך שעתיים עשינו טיפול מדהים, שבמהלכו ניתחנו חלק מה"תלונות" שלי כלפי הורי, ובשאר הזמן "פגשנו" את המחלה שלי באמצעות דמיון מודרך. היה מאלף. אני מרגישה טוב. טוב מאוד אפילו - אופטימית ברמות חדשות. בדרך חזרה הביתה, בערב, דיברנו על ראש השנה והתברר לנו שאף אחד לא הזמין אותנו ממש, רק בחצי פה. החלטתי באותו רגע שאני לא פסיבית יותר, שאני פועלת עכשיו מתוך מקום אקטיבי ויוזם. בפלאפון, תוך כדי הנסיעה, התקשרתי לכל המשפחה - הורי, אחי, אחותי, האחיות של בעלי והוריו, והודעתי לכולם שהם מוזמנים אלינו לערב ראש השנה. לא, לא זכינו בלוטו. הודעתי לכולם שהם באים אלינו, וכל אחד מביא משהו לאכול, במיוחד בשר ודגים, כי אנחנו צמחונים ולא מכינים כאלה דברים. יהיה נהדר, אני יודעת. כי החברה היא מה שחשוב לנו, ולא המקום הצר או האוכל. החלטנו שגם ניזום טקס לראש השנה, כדי שנהיה לראש ולא לזנב, כי אנחנו לא רוצים שזה יהיה סתם ארוחת ערב עם המון אוכל. חשבנו לבקש מכל אחד שיברך את כולם לשנה החדשה, ואולי נעשה את זה בכתב עם תיבת משאלות.
זה חיזק אותי מאוד. אני יוצרת את המציאות של עצמי. אני יוזמת. אני לא פוחדת מעבודה קשה. הכבוד העצמי שלי ניצל!

זה חיזק אותי מאוד. אני יוצרת את המציאות של עצמי.

נעים לשמוע@}

אני מלאה בעצמי, אני יודעת, אבל זה יעבור לי. יתפנה בקרוב המקום לאנשים נוספים. אני מבקשת רק עוד קצת להיות מלאה באני ואני ואני, כי זה היה חלל שמתמלא שם, וברגע שהוא יהיה מלא, החור לא יהיה חור, ואני אוכל להפוך לצינור - צינור שדרכו עוברים הדברים ולא נתקעים. זה בדיוק הדימוי שאני אוהבת: אם חוסמים צינור בצד אחד שלו, הוא מתמלא מן הצד השני וכך נסתם. שום דבר לא יכול להיכנס, ודברים יכולים רק לצאת - אבל רק מה שהוכנס ורק מצד אחד. לעומת זאת, אם הצינור פתוח, הוא יכול לקבל מצד אחד ומן הצד השני לתת, וכך הוא נמצא זורם, מקבל ונותן.

שוב שיבולת יקרה את מדהימה בניתוחים היפים שלך, את בדרך הנכונה, יופי את מנצלת את הימים שיש לך כוח ואת מאושרת בהם, תהני עד הגג ואל תתיאשי מזה שיש ימים קשים יותר, ככה נראית הדרך, עליות וירידות.
כל הכבוד לך על היוזמה של ראש השנה, אם את מעוניינת בטקס היהודי המלא יש המון אתרים באינטרנט, אם את לא מוצאת אני אשמח לכתוב.
גורת פרחים המקסימה בוודאי משתכשכת בירדן, אבל את יכולה לסמוך שחתולי הרחוב תמיד בסביבה...

המון אהבה

שליחה על ידי Yael* » 05 ספטמבר 2004, 17:12

אני יוצרת את המציאות של עצמי...

Thank you for the mantra, Teacher.
Way to go!
Always....Ya.

היי חתולה! איזה כיף לי שאת כאן! אבל נשמע לי שאת חתולה מתורבתת ולא סתם חתולת רחוב... אם את יכולה, אשמח לשמוע על הטקס היהודי, כי אצלנו כולם חילונים מדי לטעמי ואנחנו לא יודעים איך.
יעלי - את מורה שלי גם. את לימדת אותי להתבונן. לא סתם לראות. הרגישות שלך לפרטים עשתה בי שינוי, והיום אני מתבוננת בפרטים בתשומת לב רבה יותר - וזה ממך.
חזרתי עכשיו מהגינה עם שני ילדי ומאוד נהניתי. לא היו לי כאבי בטן והרגשתי נינוחה. זה לא קרה לי פעם, עכשיו זה קורה יותר ויותר וזה משמח אותי, כי חולפות להן שעתיים ואני שמה לב פתאום שאני לא קצרת רוח ועצבנית וזה חידוש. תודה. אני מלאת תודה ליקום, לאלוהים, לכן ולעצמי.
וזה מה שרציתי לכתוב על החלק הנוסף של האהבה - האהבה לעצמי. במהלך הטיפול אתמול מצאתי את שורשי השנאה העצמית - מה גרם לי במשך שנים לא לאהוב את עצמי ולראות אותי באור איום ונורא. הבנתי שאמא שלי תיארה את אבא שלי במשך כל השנים כמפלצת, ותמיד התגובה הרעה ביותר שלה היתה : את ממש כמו אבא שלך (לי או לאחי בעיקר). ואז הבנתי - אם אבא שלי מפלצת, אז אני בת של מפלצת, משמע גם אני מפלצת. איך לא אשנא את עצמי אם אני מפלצת בת מפלצת? אז זהו, שבזמן האחרון התברר לי שאבא שלי לא מפלצת (אולי בגלל זה בכלל התחלתי לטפל בעצמי, כי השנאה לעצמי והבניין שעליו היא עמדה החלו להתפרק מנשקם), וכבר לפני כמה זמן הבנתי שגם לאמא שלי יש אחריות לא מעטה על מערכת היחסים העגומה ביניהם. התברר לי שראיתי במשך השנים תמונה חד צדדית שאמא שלי הראתה לי, ואת אבא שלי היא הסתירה לגמרי ובנתה עליו תלי תילים של מסכות איומות ומפלצתיות. אז אני לא מפלצת בת-מפלצת יותר! ואני לא שונאת את עצמי יותר. ואני אוהבת את עצמי. ואני ראויה לאהבה. ולחיים טובים (כי איזה חיים מגיעים למפלצת בת-מפלצת?). הרבה תובנות היו בטיפול הזה אתמול. אמשיך לכתוב עליהן.

שבולת,
החלטנו שגם ניזום טקס לראש השנה, כדי שנהיה לראש ולא לזנב, כי אנחנו לא רוצים שזה יהיה סתם ארוחת ערב עם המון אוכל.
בדף רעיונות לראש השנה אלטרנטיבי הפניתי לאתר "חגים", שאפשר למצוא בו הרבה חומר לראש השנה ולכל החגים האחרים.

רק רציתי להגיד שאני כאן ולא משתכשכת בירדן (לצערי), אך כן מבלה בשבוע חופש עם בעלי...

אין לי הרבה זמן לכתוב, אבל אני קוראת, וכרגיל מתפעלת:

אז אני לא מפלצת בת-מפלצת יותר! ואני לא שונאת את עצמי יותר. ואני אוהבת את עצמי. ואני ראויה לאהבה. ולחיים טובים

טובלים תפוח בדבש ומברכים בא"ה אמ"ה בורא פרי העץ ואח"כ יהי רצון מלפניך א"ה שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה
כרישה (כרת) - יהי רצון מלפניך א"ה שיכרתו אוייבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו
סלק - יהי רצון מלפניך א"ה שיסתלקו אוייבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו
תמר - יהי רצון מלפניך א"ה שיתמו אוייבנו ושונאינו וכל מבקשי רעתינו
דלעת (קרע) - יהי רצון מלפניך א"ה שתקרע רוע גזר דיננו ויקרעו לפניך זכיותינו
רימון - יהי רצון מלפניך א"ה שירבו זכויותינו כרימון

ראש של דג - יהי רצון מלפניך א"ה שנהיה לראש ולא לזנב

אחזור יותר מאוחר

רק אם אתה דוב ... (-:
בטח לכל עדה יש את המתכונים שלה וכדאי לשאול אולי בדף מתכונים, אצלנו הכרישה באה בצורת פשטידה והדלעת מבושלת בסוכר (כמו ריבה), השאר נטורל.

את ממש כמו אבא שלך (לי או לאחי בעיקר). ואז הבנתי - אם אבא שלי מפלצת, אז אני בת של מפלצת, משמע גם אני מפלצת. איך לא אשנא את עצמי אם אני מפלצת בת מפלצת?
כל הכבוד לך ! מצאת עוד תובנה ! חוץ מהשינאה העקיפה הגלומה במשפט (ונראה מישהו מצליח להראות לאחת האימהות שלנו כמה שינאה היא הראתה לנו) המשפט הזה מזעזע כי הוא משפט שיפוטי, לא משפט עובדתי, וכשגדלים באווירה שיפוטית כזאת מאוד קשה לקבל את עצמך. ואם חושבים על זה שאת השדים בדמות ההורים שלנו צריך לסלק מאצלנו בראש, אז העיצה הכי טובה היא לא להיות שיפוטי, לא כלפי עצמך ולא כלפי אנשים אחרים, להתייחס בחסד וחמלה לכל מה שקורה מסביבנו. (כן כן, קל להגיד אני יודעת...)

גדול

בזמן האחרון טוב יותר. אני פעילה יותר, מרגישה באופן כללי די טוב. הבטן כואבת חלק מהזמן, אבל אני לוקחת את זה פחות קשה מאשר קודם, פחות מרוכזת בכאב.
היחסים שלי עם אמא שלי השתפרו, ולו בגלל שאני לא חוששת ממנה יותר. גם כשהיא אומרת דברים שקודם היו פוגעים בי - עכשיו אני לא נפגעת ולא מנסה לרַצות אותה. באופן כללי אני מרגישה פחות פגיעה כלפי המשפחה שלי, וזה סימן טוב. כי במשך שנים עשינו נסיונות לחיות רחוק מההורים ותמיד חזרנו בסוף לגור לידם, וזה קרה, בין השאר, מתוך התחושה שלי שאני צריכה להיות זמינה לעזור להם אם מתעורר צורך כזה (כמו בתקופת ההחלמה הארוכה של אבא שלי, אחרי שהוא שבר את הרגל), וגם מתוך החובה שהרגשתי שהילדים שלי יהיו קרובים לסבים ולסבתות. עכשיו אני מרגישה שג'יני צדקה: איפה שיהיה טוב לי - יהיה טוב לילדים שלי. אני אחיה במקום שמתאים לי גם אם זה יהיה רחוק מהם. הלוואי שהייתי יכולה ליהנות מכל העולמות - גם מקום טוב בעיני וגם קרוב אליהם מספיק כדי לא לנתק כמעט לגמרי את הקשר ביניהם (כי מה לעשות, אני לא מאמינה בזמן איכות). נראה, אולי נמצא מקום שהוא לא רחוק מדי...
אני שוקלת להמשיך ולעבור את התהליך ברמה הפרקטית שלו "על גבי" הבלוג הזה. זה אומר לעשות את "שיעורי הבית" שלי כאן. כרגע, למשל, זה אומר לכתוב טבלה שעבדתי עליה עם המטפלת שלי, שמפרטת את התלונות שלי כלפי הורי, עם הרווחים שיש לי מהן, כמו גם ההפסדים - ובסופו של דבר, האחריות שאני נוטלת לעצמי כתוצאה מכך. אני חושבת שזה אכן מאוד אינטימי, אבל בכל זאת אני שוקלת את העניין, וחושבת שמי שיראה את הטבלה יוכל להשתמש בה ככלי בעצמו. מה דעתך, מטפלת אהובה שלי?

החיים שוחקים אותי. כך אני מרגישה עכשיו. זו הרגשה שמלווה אותי כבר הרבה זמן ואני לא יכולה להתכחש לה למרות העליות במצב הרוח. התנודות גדולות עכשיו במיוחד, כי התהליך הזה ממצה את עצמו ואני נותרת אני. זווית הראייה אכן השתנתה קצת, הכוחות שרכשתי לעצמי עומדים בעינם, אבל הגוף... הגוף ומצב הרוח לא משהו. ראש השנה מתקרב עכשיו וכל המטלות קוראות לי. אבל כיוון שאני היחידה שמביאה עכשיו כסף הביתה, ולא הרבה, אני מאוד מוטרדת וגם פיזית צריכה פשוט לשבת ולעבוד הרבה שעות ביום. הלחץ גדול.
היום דיברתי בגינה, אחרי שלקחתי את הבן שלי מהגן, עם סבתא של חבר שלו מהגן (יש לו כבר שניים!) דיברנו בין השאר על זה שהיא גידלה ארבעה ילדים, שניים מהם עוד גרים אצלה, וכולם היו ישנים איתם במיטה, למרות שהם סילקו אותם שוב ושוב, אבל גם רצו אותם שם. היא ייעצה לי להוציא את הילדים מהמיטה ומהחדר ולארגן להם חדר משותף. התגובה הראשונה שלי היתה התנגדות כמובן. אחר כך היא הסבירה שהיא מתכוונת לבעיות שזה יוצר בזוגיות, ופתאום משהו נראה לי נכון במה שהיא אומרת. באמת אין לנו בכלל פרטיות ואין גם הכיף של סתם להיות שנינו יחד לבד. אני לא אוהבת את הרעיון של להוציא אותם מהחדר, במיוחד כי אני מאוד נהנית מזה שזה חדר משפחה ואנחנו יחד וכיף לי לשמוע אותם גדלים בשינה, אבל לגבי הזוגיות היא מה-זה צודקת! אני לא יודעת עדיין מה לעשות עם זה. אבל אם לילדים שלי לא יהיו אמא ואבא שמחוברים ואוהבים וטוב להם יחד ויש להם מערכת יחסים אמיתית שיש בה גם אינטימיות - הלינה המשותפת איתנו לא תפצה אותם על זה. התלבטות.
מעניין הגן נרגעתי. התברר לי שהגננת והסייעת פשוט נהדרות, שהן נעימות ורגועות והגן ממש כיפי בזכות זה. גם המבנה הפיזי והחצר מאוד נעימים. אין לי תלונות. באשר לילדים - הוא מצא שני חברים בני גילו דוברי עברית ומקסימים והוא משחק איתם וכנראה יתחיל להתראות איתם גם אחר הצהריים. זה לא מטריד אותי יותר.
אני מודאגת מאוד מהמצב הכלכלי שלנו. בעלי אמר לי היום שהוא ממש מדוכא מזה. אני לא יודעת איך לעזור לו בעניין הדיכאון, וזה ממש לא עוזר לי כרגע, אבל אני מאוד מבינה אותו. מצבנו מעולם לא היה גרוע כל כך. הוא התחיל לפנות למקומות עבודה ממש פשוטים וזה יוצר לו דיסוננס כזה גדול, שאני מתארת לעצמי שהוא, בין השאר, מקור הדיכאון. איזה איש מוכשר הוא! הוא כל כך מוצלח במה שהוא עושה, אבל כל כך גרוע ביחסי ציבור לעצמו! הוא לא יודע לשווק את עצמו, לדחוף עניינים לנעוץ מרפקים. והכי הרבה הוא לא יודע ליצור קשרים. שנייה, תכף חוזרת.

אבל בתחום שלו חייבים קשרים (זה תחום המדיה) ובלי זה, אין מחר. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני מנסה לתמוך בו שיממש את עצמו ויעסוק במה שהוא הייעוד שלו, אבל גם יודעת שצריך לשים אוכל על השולחן בסופו של דבר.
שוב קוראים לי, רגע.

אמרתי שאעשה כאן את שיעורי הבית שלי, אז הנה (הפעם על אבא שלי, גם כאן צריך לסגור מעגל):

התלונה:
אף פעם לא התעניינת בי ולא היית לצידי, היית סגור בעולמך ולא איפשרת לי להיות חלק ממנו.

מה אני מרוויחה מהתלונה הזו:
כך אני יכולה להצדיק את זה שאני לא שווה, שאם אפילו אבא שלי, שאמור להיות "מאוהב" בי ממש, לא מתעניין בי, אז זהו, אני אפס, ואז יש לי הצדקה לכך שאני לא עושה כלום עם החיים שלי ומסכימה לחיות חיים שהם לא טובים בעיני.

מה אני מפסידה מהתלונה הזו:
אני לא עושה דברים שאני רוצה כי אני מאמינה שחיי צריכים להיות רעים, ואני מצדיקה את זה פנימית בעובדה שאין לי ערך, ולראייה - חיי לא מוצלחים בעיני.

100% אחריות:
כדי לקחת אחריות ולפעול אני יכולה להחליט שאבא שלי לא התייחס אלי בגלל בעיות שלו עם עצמו, בגלל שהוא נכה צה"ל פיזית, אבל לדעתי הוא סבל מהלם-קרב שבשנים ההן בכלל לא זוהה. אני עצמי טובה לא פחות מכל אחד אחר ומגיע לי לחיות חיים טובים.

אז אני לא מפלצת בת-מפלצת יותר! ואני לא שונאת את עצמי יותר. ואני אוהבת את עצמי. ואני ראויה לאהבה. ולחיים טובים
איתך בתהליך הקשה שאת עוברת.@}

לגבי ראש השנה - במשפחה שלי נהוג לעשות סבב בו כל אחד מספר על הדבר "הכי" טוב שקרה לו השנה, ולאיזה דבר טוב הוא מצפה בשנה הבאה (התפתח ממנהג שבועי של ארוחות שבת...).@}

הכתיבה שלך סוחפת ומרגשת. את לא ממוצעת, את מיוחדת, מוכשרת, אמיצה, חכמה, רגישה ובטח עוד כמה דברים שעדיין לא נחשפו בפניי. את כותבת בצורה מרתקת ומסעירה. אין עלייך.@}

בין לבין אני, ובכל זאת:

אני עצמי טובה לא פחות מכל אחד אחר ומגיע לי לחיות חיים טובים.
נכון!

הכתיבה שלך סוחפת ומרגשת. את לא ממוצעת, את מיוחדת, מוכשרת, אמיצה, חכמה, רגישה ובטח עוד כמה דברים שעדיין לא נחשפו בפניי. את כותבת בצורה מרתקת ומסעירה. אין עלייך.
מדויק!

הכתיבה שלך סוחפת ומרגשת. את לא ממוצעת, את מיוחדת, מוכשרת, אמיצה, חכמה, רגישה ובטח עוד כמה דברים שעדיין לא נחשפו בפניי. את כותבת בצורה מרתקת ומסעירה. אין עלייך.

מסכימה ב-100% !!!

החזיקי מעמד שיבולת יקרה

את מדברת על תהליך שאת עוברת עם עצמך, והוא נראה באמת מוצלח, וגם מגיע לתובנות חשובות. אני בטוח שחייך מתחילים להשתנות. אבל כדי שהשינוי יהיה כולל, נדמה לי שהוא צריך להכיל עוד כמה דברים. אני מבין ממה שאת כותבת, שיש לך בעל וילדים. איפה הם בשינוי הזה ? האם את בכלל מצליחה להתרכז גם בהם ? האם גם הם עוברים שינוי ? האם את עוברת שינוי גם ביחס אליהם ?
שמתי לב גם שבהתליך הזה, את תופסת מקום של הזדהות עם אבא שלך
איזה חיים מגיעים למפלצת בת-מפלצת?

אבל אולי זו הבחירה הקלה יותר, ואולי את צריכה לבדוק במה את דומה גם לאמא שלך, אם זה לא מפחיד מידי. נדמה לי שאם זה יהיה השלב הבא, הוא יגרום לשינוי באמת מהותי. אבל לכי תדעי, אני רק צופה כאן.

שגיא נאור, כתבתי הרבה לגבי הבעל והילדים, כך שאם זה מעניין אותך תוכל לקרוא מההתחלה ולראות הרבה התייחסויות לזה; אחרי הכל, זה מרכז חיי.
לא, אני לא מצליחה להתרכז ממש בהם, כי בתהליך הזה אני בעיקר מתרכזת בי, בבחינת ההורים במטוס שקודם שמים לעצמם את מסיכת החמצן ורק כשהם מתפקדים ולא עומדים להתעלף הם פונים לטפל בילדים. אני בהחלט רואה את מצבי ככזה, או ככזה שהיה במצב הזה עד לא מזמן. אם אני לא אבריא ולא ארפא את הפצע שבתוכי ולא אגדל ואצא מתוך האמונות שלא משרתות אותי היטב לגבי עצמי - גם הילדים שלי ייפלו איתי. שאלת אם הם עוברים שינוי - ובכן, זה השינוי. מה שיקרה איתי מאוד ישפיע עליהם, ואם אני אפנה לדרך חיובית, זה השינוי שייטיב איתם. דווקא בזמן האחרון התחלתי להקדיש להם זמן בתחושה בריאה יותר, עם הרגשה שאני באמת איתם ונהנית, מה שלא היה קודם. אבל כתבתי על זה, אתה באמת מוזמן להציץ לאחור ולקרוא בעצמך.
למרות המשפט שציטטת, אני לא מזדהה ממש עם אבא שלי בתהליך הזה. זו מסקנה לא נכונה מדבריי, הגם שאני יכולה לראות איך הגעת אליה. נכון שאני מבינה אותו יותר עכשיו, כי אני רואה אותו יותר עכשיו, אחרי שצלה של אמי מסתיר אותו פחות ונותן לו יותר ביטוי, אבל אני לא מזדהה איתו. אני שונה ממנו מאוד.
כמה גברית טיפוסית היא השאלה הבאה שלך, במה אני דומה לאמא שלי. אז אם היית חי עם אשה היית יודע שזה דבר שלא שואלים ולא אומרים ולא רומזים אפילו... אני מניחה שאתה לא נשוי...
ובכל זאת הנקודה הנכונה בדבריך היא שזה אכן מפחיד מאוד. מפחיד לחשוב שיש בכל זאת דמיון כלשהו ביני לבין אמא שלי שפגעה בי כל כך.
אני נוטה לחשוב שבטח יש דברים דומים. בכל זאת, היא גידלה אותי. אבל לפחות בכל הקשור למודעות שלי באשר לדרך שבה אני חיה ושבה אני מדברת וחושבת - ועל ידי גדלים ילדי וסופגים אותי, בין השאר - ההבדל תהומי. אני יודעת שאני שונה ממנה מאוד בגישה שלי לחיים בכלל ולמשפחה שלי בפרט.
לגבי נקודות הדמיון - זה מאוד קשה לי. קשה לי לחשוב על דמיון כזה. אני יכולה להצביע על הרבה תכונות שדומות ביני לבין הרבה אנשים אחרים, חברים ובני משפחה, לאו דווקא היא. אני דווקא חושבת שאנחנו מאוד מאוד שונות. רגע - מצאתי דבר אחד מובהק - אני חושבת שאני דומה לה בביקורתיות כלפי עצמי וכלפי אחרים. באותה מידה יש מיליוני אנשים נוספים שהם ביקורתיים - אז מה זה אומר, כולם דומים לאמא שלי?
אשמח אם תנסה לומר לי מה יועיל לי הניסיון למצוא דמיון ביני לבין אמא שלי, כי כרגע אני לא מוצאת תועלת בכך.

אני רוצה לכתוב כאן מכתב כעס לאבא שלי, ספונטני.

אבא מי אתה
אני קוראת לך כל השנים אלה ואין תשובה
אין עם מי לדבר ואף פעם לא היה
אני כועסת כל כך שלא היית שם אף פעם
שלא היה לך אכפת ואף פעם לא שאלת אותי שאלות
למה לא שאלת אותי שאלות
יכולת לקבל ממני כל כך הרבה
יכולת לתת לי כל כך הרבה
יכולנו להיות קרובים
במקום זה, אבא, נשאר לי חלל ריק במקום שבו צריך לאהוב את אבא
אני כועסת אבא על זה שהצבת אותי במקום כל כך רחוק בסדר העדיפויות שלך
האם הייתי שם בכלל אבא
בסדר העדיפויות שלך
האם הייתי אצלך באיזשהו מקום
האם הלב שלך חי כל השנים האלה אבא
ואם הוא חי
האם היה לי אי-פעם שם מקום

אבא למה לא הראית לי אף פעם אהבה
למה רק היום אתה מראה
אתה לא מבין הפצע כבר שם
ותמיד במקום שבו יהיה כתוב אבא
המילה הבאה שתעלה לי היא
כאב

אני כועסת עליך אבא כי הרסת את אמא
כי כל השנים היא היתה אומללה בגללך
למרות שעכשיו אני יודעת שזה לא רק אתה אבא
אני גם יודעת שהתעללת בה ועשית לה דברים איומים
אני יודעת הרבה אבא
אני לא יודעת כמה אתה יודע על מה שאני יודעת
אבל אמא סיפרה לי הכל אבא
ואני לעולם לא אשכח
גם אם אצליח לסלוח לך אבא
אני אף פעם לא אשכח לך איך היית מושך אותנו באף כדי לפגוע באמא
אני לא אשכח לך את הימים הארוכים של אווירה קשה בבית כי לך היו עניינים לא פתורים עם אמא
יכולת להיות קצת רגיש אלינו הילדים
אף פעם חלא חשבת על טובתנו
אם זה היה תלוי בך בכלל לא הייתי לומדת אחרי הצבא
לא היה אכפת לך בעצם ממני אבא
אני לא יודעת מה זה עכשיו
אולי אתה רואה שאתה מזדקן וחושב שבשנים שיבואו תצטרך אותי
כן אבא
אתה הרי יודע על מי באמת אפשר לסמוך
ברור לך שאחי ואחותי הם לא משענת
אתה יודע מה אבא
כרגע גם אני לא
אני כועסת כל כך שמכתב אחד כזה לא יספיק לי אבא
אני כותבת לך ומגלה שאני אצטרך עוד מכתבים אליך אבא
וזה אחרי שחשבתי שאני השלמתי וסלחתי לך מזמן
וזה אחרי שחשבתי שבעיקר על אמא אני כועסת
אני צריכה לקחת נשימה עמוקה עכשיו אבא
וזה לא המכתב האחרון

וזה אחרי שחשבתי שהבלוג הזה מיצה את עצמו מבחינתי או היה קרוב למיצוי. יש לי עוד הרבה עבודה.

אוי חמודה !

תמשיכי, תמשיכי! כל הכבוד, את פשוט מדהימה!

גורפרחים, תודה. אני מקווה שאת נהנית בשבוע הזה הרבה-הרבה. זה לא אותו דבר בלעדייך.

חשבתי הרבה פעמים לאורך השנים האחרונות על הקשר בין הפציעה של אבא שלי לבין המחלה שלי. עלה בדעתי שהעובדה ששנינו פגועים בבטן היא לא מקרית. אבא שלי נפצע מאש כוחותינו במהלך פעילות מבצעית שבמהלכה הוא הרג שני מחבלים. הסתער קדימה וחברו פגע בו מאחור. זה היה איפשהו בשנת 1960. הוא סבל מפגיעה בעיקר במעיים,שקוצרו הרבה על ידי 17 ניתוחים שהוא עבר אחר כך, כולל ניתוחים פלסטיים בבטן - כל כך היא היתה קרועה.
לפני שלוש שנים בערך חזרתי לגלגול שבו ראיתי עצמי נפגעת מאחור על ידי כדור רובה, כילדה קטנה ברחוב חשוך ושקט כמו אחרי קרב או במהלך מלחמה. לא זיהיתי את התקופה. אבל התחושה שליוותה אותי כל הזמן היתה: אני רק ילדה. אני חסרת אונים. איני יכולה לעשות שום דבר. ותחושה חזקה נוספת: פגעו בי מאחור. זה שבר גדול באמון. מי פוגע במזיד (והיה לי ברור שזה בכוונה כי לא היה איש חי ברחוב חוץ ממני) בילדה קטנה מאחור, בהפתעה? התחושה היתה של הלם ופחד ומשבר אמון בעולם הזה והרגשה חזקה של בגידה.
אני יודעת שזה לא מקרי. אני יודעת גם שלא כולם מאמינים בגלגולי נשמות. אבל לי לא חשוב אם הדברים כמו שראיתי אותם אכן קרו אי-פעם - מה שחשוב הוא שאפילו אם הם לא קרו, אני היא שהעליתי אותם אל המודעות, משמע הם נמצאו שם, כך או אחרת, כחלק ממציאות שקרתה בפועל או כחלק ממציאות רוחנית-נפשית שנמצאת בתוכי. והמטרה, כמובן, היא ללמוד ממה שאני מעלה אל המודעות שלי, להבין ולהפנים את מקורות האמונות שלי.
אני לא יודעת אם הגעתי אל אבא שלי כילדה שלו בגלל שחוויתי בגלגול אחר פגיעה כה קשה באמון, כמו זו שחוויתי בחיים האלה מידי אבא שלי, כדי להתמודד עם התחושות והאמונות שזה יצר בי - ולהתגבר. אולי זה כך. זה מרגיש לי כך.
הפגיעה באותו מקום כמוהו יכולה גם להצביע על צורך להזדהות איתו כדי לקבל ממנו משהו בכל זאת, ולוּ רק את הכאב.
ומה שהכי נראה לי, זה שכל הדברים האלה חברו יחד וכללו עימם גם את כל האמונות שלי שבאו מאִמי. זה הכל ביחד, לדעתי.
מעניין, גם אחותי סובלת במשך שנים מאיזושהי בעיה - אם כי קלה הרבה יותר - במעיים. והזכרתי כבר שאמא שלי אובחנה כחולה בקרוהן, כמוני, לפני כארבע שנים. אנחנו משפחה מזדהה מדי, אנחנו, רק חבל שככה. מה רע באמפתיה לא חולנית?

קיבלתי מחמאות ומשוב חיובי ביותר על הפרוייקט האחרון שעבדתי עליו, ואותה לקוחה שבשבילה עשיתי את העבודה ביקשה מהחברה שעבורה אני עובדת להמשיך לעבוד רק איתי! איזו שמחה! זה פרויקט שונה בסוגו ממה שעשיתי עד כה, וזה מרגש אותי מאוד כי ייתכן שזה פתח לקפיצת מדרגה. אולי.
הלוואי שמזלי יאיר לי פנים וסוף סוף אתקדם במה שאני עושה ואהנה יותר מהעבודה וגם ארוויח יותר כסף. כרגע זה לא כך, חוץ מעניין ההנאה. אני אוהבת את העבודה שלי, אבל כבר שנים אני חושבת שאני מקריבה עבור היתרונות שבלעבוד בה יותר מדי. עכשיו שאני במקום של שינויים ותובנות, אני רוצה לחזק אצלי גם את עניין הקריירה - רוצה להכיר בערך העבודה שלי מספיק כדי לקבל שכר גבוה יותר, כדי להעז לפרוץ מתוך הגבולות שכרגע מקיפים אותי בתחום זה. פעם בדקתי את נושא הכסף וראיתי כמה הגבלות שמתי לעצמי: גדלתי בתנועת נוער סוציאליסטית שבה חונכתי להאמין שמי שיש לו כסף הוא קפיטליסט קר לב שמנצל את הפרולטריון האומלל והמעונה.
מצאתי הרבה משפטים בתוכי, כמו:
מסריח מכסף
כסף משחית
לכסף יש ריח
עני וטוב לו, עשיר ורע לו
והבנתי שהפנמתי אמונה שצריך להיזהר עם כסף, להתרחק כי הוא משחית.
עכשיו אני חושבת שכסף הוא אמצעי נפלא, שלא צריך לראות את זה כמשחק סכום אפס, שבו מי שיש לו בהכרח יש לו כי הוא לקח מאחרים. לא, לכסף אין ריח. דווקא לעוני יש ריח, והוא לא נעים.
הריח של העוני הוא ריח של בעיות בחירה. אני מרגישה שבתקופה זו של חיי אני חווה עוני מסוים - אם כי יש שאולי יתווכחו איתי על כך, כי אנחנו לא בדיוק ברחוב - וזו חוויה שאני במידה מסוימת ובהסתייגות קלה - שמחה לעבור. למה? כי זה צד של החיים והוא מהותי כל כך, הוא מחדד אצלי את התפישה של בחירה כמרכז ההוויה - הבנתי שככל שיש לי יותר אפשרויות בחירה, אני "יותר בן-אדם", במובן הזה שאז אני יותר בת-חורין. אני יודעת שזה מורכב יותר מזה, אבל אלה החיים, הכל מורכב יותר.
חשבתי על זה שהמילה עוני מוצאה בשורש ע.נ.ה במובן עינוי, כי זה מענה לחשוב שיש הרבה אפשרויות בעולם, אך בגין קוצר האמצעים העומדים לרשותי אני נאלצת לבחור מתוך מספר מצומצם מאוד של אפשרויות, שגם רובן לא מועדפות עלי.
גם בתוך מגוון האפשרויות המצומצם הנובע מעוני אפשר ואפשר לעשות כל מיני בחירות - וגם אם אתה עשיר, לכל דבר מחיר. תמיד מן הצד השני יעמוד תג התשלום ואין לנו יכולת לראות את "התמונה הגדולה" ולדעת אילו מחירים זה יגבה מאיתנו ואילו מתנות נקבל בזכות הבחירה שאנו עושים.
לכן אני יכולה לסכם ולומר בדיון לא ממצה זה שאני מסירה בזאת כל שיפוט ערכּי כי פשוט קטונתי. אני מתנסה עכשיו בצמצום יכולת הבחירה שלי, וראה זה פלא:

גיליתי שעדיין יש לי יכולת בחירה כלשהי
גיליתי שמה שדרוש יותר מיכולת בחירה הוא אומץ לבחור במה שנראה לא פשוט (כמו להשאיר את הילד בבית ולא לשלוח אותו לגן, כי אין כסף - לא שאימצנו)
גיליתי שגם אם האמצעים נמצאים בשפע בידי - זה לא אומר שהבחירה תהא מוצלחת יותר, כי לעולם אין לדעת למה היא תוביל בסופו של דבר.

מסקנה: העולם מופלא ואלוהים גדול ולנו נותר רק לבחור ולבחור ולבחור - ולעולם לא לדעת אם בחרנו נכון, רק לזרום....

כשאני קוראת את מה שכתבתי כאן, ובכלל כל מה שאני כותבת, אני מגלה שאני מתחילה עם רעיון מסוים ועמדה כלשהי ובסופו של רעיון אני הרבה פעמים מגיעה למסקנה שונה מאוד מזו שהתחלתי בה. חשבתי לרגע שאני חווה פה סוג של פיצול אישיות, אבל בעצם זה משום שאני מעבּדת את התובנות/מחשבות/אמונות ON LINE. איזה כלי נהדר!

כמה אני מודאגת עכשיו. בשעות האחרונות אני מרגישה בגוף רמזים לכך שמשהו שוב תוקף אותי בפנים. זו תחושת אימה ממש ונוסף לה ייאוש של מצוקות גופניות שחוזרות על עצמן כבר שנים ואין להן מזור. אני לא אפרט כאן במה מדובר, כי זה לא נעים לי, אבל אומר שזה אינטימי מאוד ומפחיד.
זה שוב מוריד אותי למטה מייד. הגוף שוב מוריד אותי לאותו מקום שבו אני פוחדת מהחיים. פוחדת מהמוות. זהו. אמרתי את זה. זה מקרב אותי לתחושה של קץ ואני לא רוצה להרגיש שם. אני עוד צעירה.
מייד אני מתחילה לחשוב מה עשיתי שזה קורה, מה אכלתי, מה חשבתי, מה עשיתי לא בסדר, למה זה מגיע לי - שוב.
אני יודעת שלמחלה הזו יש תופעות כאלה וסיבוכים מהסוג הזה, וזה מהלך צפוי באופן כללי. אבל קיוויתי להירפא. קיוויתי לא להיות במקום הזה של הפחד. אני כל כך פוחדת.

שיבלות,
גם אני גיליתי משהו בימים האחרונים שאני חושב שאולי יוכל לעזור לך. גיליתי כמה בעייתי הוא הנראטיב, העלילה. זה נשמע אולי מופשט מידי, אבל אני אסביר. כולנו בונים לעצמנו סיפורים, בעצם כולנו כותבים את סיפור חיינו, הבעיה היא שאנחנו נשענים על נארטיבים\עלילות, קיימים, ולא ממש מנסים למצוא את הנארטיב שלנו. בעצם עדיף לחיות בכלל בלי נארטיב, בלי סיפור מסגרת.
המחשבה הזאת שלך
מה עשיתי שזה קורה, מה אכלתי, מה חשבתי, מה עשיתי לא בסדר, למה זה מגיע לי - שוב

היא דוגמא לנארטיב כזה. נסיון למצוא סיבה ומסובב, חטא ועונש, צדק כלשהו. אבל אחד כזה קשה למצוא. הדברים "הרעים" שקורים לנו הם לא עונש, כמו שהדברים ה "טובים" הם לא פרס. דברים קורים, זו ההתנהלות שלהם, הם מקבלים משמעות חיוביות או שלילית, רק כשמכניסים אותם לתבנית עלילתית. רובנו משתמשים רק בשתי תבניות סיפוריות במהלך חיינו. התבנית האחת היא "החטא וענשו", שהיא תבנית מאממלת ומקרבנת. והתבנית השנייה היא תבנית "הסוף הטוב", שגם היא מאממלת כיוון שסוף טוב, כמו זה שמתואר לנו מאז ספרי האגדות אינו קיים במציאות. אף אחד, אפילו לא הצדיק ביותר, חי "באושר ועושר עד עצם היום הזה". אנשים לא חיים לנצח, ולא חיים באופן סטטי, זה בטוח.

אין דבר קשה יותר, ופשוט יותר, מלהתנתק מהנארטיבים האלה ולחיות חיים נטולי סיפור. אני מנסה למצוא את הדרך הזאת, אבל בינתיים רק תזכרי- הסיפורים, רק מפריעים לדברים לקרות. מפריעים לנו לראות אותם קורים, מעמידים חומה בינינו ובין החיים.
אני כשלעצמי חושב שאולי הדרך הטובה ביותר היא לספר כל-כך הרבה סיפורים, עד שהגוף מותש, אבל אולי אני טועה. אם יהיו רעיונות נוספים בעניין אני אספר לך.

הכל כבר בסדר, נכון ? @}

חולם, איך מתנתקים מנראטיב - זה מה שאני עושה כאן. זה התהליך. אני דווקא לא חושבת שכדאי לספר הרבה סיפורים, אלא להקשיב. להתבונן בסיפורים שנמצאים בפנים, להוציא אותם החוצה ולהתנקות מהם.

עבר עלי לילה טרוף, בלי חלומות ובלי מספיק שינה. בכל זאת קמתי בסדר.
ראיתי באחת-עשרה וחצי את "בקריאה ראשונה" בטלוויזיה. דיברו שם על אימהוּת והיה מאוד מעניין. הספר המדובר שאליו התחברתי היה "ארצ'לי", ספר שמספר על חיבור חזק מאוד בין ילד לאמא, שבעצם האם לא רואה את הילד כשלעצמו אלא כשלוחה שלה. התארחה אישה חכמה שלא קלטתי את תוארה, אבל שמה הוא אמיליה, והיא הזכירה את התיאוריה שאומרת שבינקות האם משקפת לילד את עצמו בכך שהיא מביטה בעיניו. זה שלב ארוך וחשוב מאוד, כי דרך מבטה האוהב של האם הילד לומד להכיר בעצמו, באהבה שרוחשים אליו ושהוא ראוי לה.
כשהיא דיברה על כך שהילד הזה בספר הצטייר בעיני אמו כפונקציה שלה, מאוד הזדהיתי עם דבריה. הרגשתי שגם אני שימשתי לאמא שלי כפונקציה - ילדה "מושלמת" שאפשר להשוויץ בה, פסיכולוגית שאפשר להיוועץ בה ולהשתמש בה ככותל דמעות.
ניסיתי לחשוב עם עצמי, להרגיש עד כמה אני רואה את ילדי כפי שהם, ולא דרך הפונקציה שהם ממלאים כלפי. אני חושבת בכנות שיש להם איזו פונקציה כלפי. תמיד אמרו לי (מעניין מי, ומי לא שם לב שהוא עושה את זה בעצמו) שבילדים לא משוויצים. באיזשהו מקום אני גאה בהם. אני גאה גם בהנקה הממושכת. ועם זאת, אני מרגישה שזה בגבולות הסביר, שלא הפכתי אותם לאובייקט.
אחי צילצל בבוקר והמשכתי לספר לו על התהליך שאני עוברת. הרגשתי שהשאלה היחידה שבוערת בו היא האם סיפרתי והתעמתתי עם אמא לגבי כל זה. אחרי שהוא קיבל תשובה על זה, הוא פתאום מיהר והיה צריך ללכת. מעניין. אני מרגישה שכיוון שהוא לא מתמודד באמת עם מה שקבור אצלו בפנים מהילדות ויוצא בהתקפי חרדה שמטופלים תרופתית, קשה לו לשמוע על כך כשזה קורה אצלי. כמה מעט אנחנו יכולים להכיל טוב אצל מישהו אחר. הרבה יותר קל, כנראה, להכיל סבל של אחרים. אולי זה מקל עלינו את תחושת הסבל שלנו.

שיבולת יקרה,
נכנסתי לרגע, שתי מחשבות, מקווה שהן בסדר מבחינתך כאן בבלוג:

התיאוריה שאומרת שבינקות האם משקפת לילד את עצמו בכך שהיא מביטה בעיניו.
אם אני לא טועה, להתפתחות של אדם בריא צריך שבמבטה של האם יהיו אהבה, קבלה והתפעלות, בין השאר. אם מה שיראה התינוק זה אכזבה, סבל או כל רגש שלילי אחר - זה מה שאותו תינוק יגדל לחשוב על עצמו - אם לא יהיו לו חוויות מתקנות. אני מציינת זאת כדי לתהות איתך בקול רם, מה היה במבטה של אימך, שהביא אותך היום, להרגיש כלפי עצמך מה שאת מרגישה.
הבנה של זה תסייע עוד להאיר את ילדותך, ואת אותה תינוקת זכה וטהורה שהיית, ועודך (זכה וטהורה).
ההתפעלות אגב חשובה כדי שנדע שאנחנו אהובים NO MATTER WHAT, וללא קשר לביצועינו בעולם. זה מוביל לקבלה עצמית ולאהבה עצמית, ופחות לאכזבות נוסח:

אבל על הדמיונות בהם היינו מוצלחות ומצליחות, אמהות חזקות ובוטחות לילדים המושלמים; נשים עם קריירה מפותחת שצוברת תאוצה ללא הרף; מאהבות עסיסיות שלא ינוס לעולם ליחן; נשים שמקומן בעולם מובטח. והנה, לא כך הוא.

השאיפות להצלחה - הרבה פעמים מסתתרת מאחוריהן השאיפה לאהבה. להיות נאהב כמו שתינוק אמור להיות נאהב ומסופק, לחוש אושר כמו שעובר חש ברחם (ג'ין לידלוף כותבת על כך ב- עקרון הרצף, שם היא מרחיבה על ההשפעה של חסך בהינשאות על הידיים על כך).
כשאוהבים אותך כשאתה תינוק, ללא תנאי ומתפעלים מעצם קיומך - אתה חווה את האושר הבסיסי הזה, והוא מלווה אותך אחר כך. זה, כשגדלים באופן תקין.
אני לא מרחיבה, קצת ממהרת...

מחשבה 2:

אני מרגישה שכיוון שהוא לא מתמודד באמת עם מה שקבור אצלו בפנים מהילדות ויוצא בהתקפי חרדה שמטופלים תרופתית, קשה לו לשמוע על כך כשזה קורה אצלי. כמה מעט אנחנו יכולים להכיל טוב אצל מישהו אחר.

לעניות דעתי, ומבלי להכיר את אחיך, אני לא בטוחה שאצלו זה חוסר היכולת להכיל את הטוב שאצלך. לדעתי זה חוסר יכולת להכיל את האמת שלך. חוסר יכולת להתמודד איתה. כי מה זה אומר עליו ועל חייו כפי שהוא תופס אותם...
אגב, ייתכן שהוא אף פעם לא יוכל להתמודד עם האמת שלך. וזה בסדר. זכותו. יש לו את האמת שלו, וכנראה שגם היא לא מעט כדי להתמודד איתה...

חייבת לרוץ.

גורפרחים Good to have you back ... כיף לי שאת כאן.
מה שכתבת לגבי הרגשות בעינינו כאמהות - מדויק. לזה התכוונתי. ולזה התכוונתי לגבי מה שהיה, כנראה, חסר במבטיה של אמא שלי עלי כשהייתי תינוקת. זו כמובן השערה, כי אין לי דרך מעשית לבדוק את זה, אך ההשערה נשענת על אופי מערכת היחסים בינינו מאז שאני כן זוכרת ועל הפונקציות שמילאתי עבורה.
כמובן, את מדייקת גם לגבי אחי. האמת שלי קשה לו והוא מכיר אותה היטב. בתקופה בה הוא החל לחוות התקפי חרדה ודכאון דיברנו המון - שיחות יומיומיות בנות שעתיים-שלוש - על כל מה שקרה אצלנו בבית. זה היה במקביל לטיפול שהוא החל בשיחות (בתחילה, במקביל לתרופות). אלא שתמיד עמדתו היתה שנצרבו אצלנו ב'דיסק הקשיח' אירועים ופרשנותם, וכל שניתן לעשות הוא לטשטש אותם על ידי תרופות. הוא מאמין שעבודה כמו שאני עושה היא ממושכת מדי ואפקטיבית פחות ולמה בכלל להתמודד עם כל זה אם אפשר ליטול תרופות ולהרגיש טוב יותר, או בעיקר - להיפטר מהתקפי חרדה ודיכאון.
לי לא היו התקפים כאלה. אצלי זה מתבטא בבעיות גופניות. אולי גם זו הסיבה לכך שאין לי דרך לטשטש. אבל גם עמדתי הבסיסית היא יותר "מיושנת" משלו. הוא חסיד הטכנולוגיה והרפואה המתקדמת ותולה בה הרבה תקוות, ואילו אני מחוברת לרוח האנושית ולכוחה. לכל אחד דרכי ההתמודדות שלו.

הי אהובתי

הגעתי עד ל 100% אחריות בטבלה עם אבא שלך ,והיתי חיוות להגיב..

100% אומר 100% אחריות על חיי...
כלומר...מהיום אני מתחילה לעשות בחיי את מה שאני רוצה..אני הופכת למסטאר של חיי ...בפועל לוקחת מטרה אחר מטרה ועושה אותן.
וזה מאד אפשרי!!!

לגבי עידוד בן זוגך להגשים את עצמו....עידוד ודיבור לא ממש יעזרו ..וגם לא זה שתגידי לו שהוא מוכשר...כי אתם ממש דומים..כל אחד בטוח שהשני מוכשר
תתחילי להגשים את עצמך את..והוא ידבק בזה..ואת כבר בדרך הזאת.... הסוד זה תמיד להסתכל רק על עצמנו:
אני מוכשרת,אני מגשימה את עצמי...אני מאמינה בעצמי אני אוהבת את עצמי..מגיע לי להיות מאושרת
(אחרי הכל אני כבר לא מפלצת בת מפלצת )

בני הזוג (וגם הילדים נדבקים בזה )...והגשמה גם מביעה תוצאות כלכליות ..זה רק לוקח קצת זמן.

עוד דבר לגבי 100% בקשר עם אביך בנושא ה "לא התעניין בי " 100% אחריות אומר : מהיום אני מתעניינת בך...נסי גם עם זה קשה...ותופתעי מהתוצאות...
אני אחזור לקרוא...

אוהבת
ג"יני

הגעתי לסוף..
היתמודדיות ת עוד קשיים,עוד נפילות...אבל מכל נפילה את קמה חדקה יותר ,ואת עכשו הרי מטפלת גם בך וגם בילדה..
מהעיינים שלי את כבר על ההר וכמה גבוה ההר הזה מגיע ?? עוד נראה...
וכן !! יהיו לזה השפעות פיסיות וכלכליות אני יודעת את זה..סבלנות ,אמונה,התמדה
ושוב :תהי המאסטר של חייך !!!!

ואני כאן תמיד
ג"יני

ג'ינג'י, תודה. ואת יודעת שאני מממשת את ההבטחה ומתקשרת...

היום הרגשתי לא טוב. רק בשעות הצהריים זה עבר לי, פחות או יותר.
חשבתי על מה שכתבתי באשר למבט של האם בעיני התינוק, שמאשר את קיומו באהבה, וזה התחבר לי עם זה שאמא שלי תמיד אומרת לנכדים שלה, שצבע עיניהם כצבע שלה: למה את מסתכלת עלי עם העיניים שלי?
אני חושבת שזה מסביר הכל. היא לא רואה אותם, היא רואה את עצמה. וכמו שאני מכירה את אמא שלי, היא בטוח אמרה את זה גם לי כשהייתי תינוקת. אלף - כי יש לנו צבע עיניים דומה, וב - כי יש לה מנטרות שלא משתנות כל החיים והיא חוזרת עליהן שוב ושוב, בעיקר כשמדובר בילדים.

כי יש לה מנטרות שלא משתנות כל החיים והיא חוזרת עליהן שוב ושוב, בעיקר כשמדובר בילדים.

כל כך מוכר...
S-:

שיבולת,

איך את מרגישה היום?

היי, גורפרחים! אני מרגישה בסדר בסך הכל. עובדת, מבשלת, מארגנת את הבית לקראת ראש השנה שהוא, כזכור, אצלנו.
בזמן האחרון אכלתי פעמיים עוף. זה מעניין כי גם בפעם הקודמת שבה התחלתי טיפול עם המטפלת/חברה שלי התחלתי לאכול בשר. זה היה בהריון עם הקטנה, וזה אחרי שבע שנות צמחונות. נראה לי שזה קשור בכך שהגוף "מוריד" אותי למטה, כך לתפישתי.
אז זהו. אני לא מגדירה עצמי יותר כצמחונית אלא כאוכלת מה שבא לי מתי שמתחשק לי. וזה בסדר מבחינתי. הסיבה שלא אכלתי בשר כבר מזמן אינה אידאולוגית, אלא פשוט נגעלתי. עכשיו כבר לא כל כך. אני בשלבים...

נראה לי שזה קשור בכך שהגוף "מוריד" אותי למטה, כך לתפישתי.
לא כל כך הבנתי מה זה אומר "מוריד אותי למטה"

אנסה להיזכר כאן במנטרות של אמא שלי לגבי ילדים, כי לדעתי הן תוקעות ברמות שלא ייאמנו:
על ילדים וכלבים אני לא סומכת
למה את מסתכלת עלי עם העיניים שלי
אם הייתי יודעת שילדים יכולים להיוולד עם מומים - לא הייתי מביאה ילדים
כל כפית שהיא מכניסה לפה זה רווח נקי שלך (אוי ואבוי!!!!!)

כשאני מסתכלת על האסופה הקשה הזאת, אני מבינה הרבה מהמכשולים שהיה עלי לעבור: כדי לסמוך על הילדים שלי, כדי להתבונן בהם ולראות אותם ולא אותי, כדי בכלל להביא ילדים (כתבתי על זה גם קודם, זה לא הלך במהירות), וכדי לא להאביס אותם ולסמוך עליהם בקשר לאוכל.
אני שמחה לציין שפרט לפחד מפני מומים, שהיה משמעותי בשבילי ולדעתי עיכב את ההריונות שלי (לפחות הראשון), אני לא לוקה בשום התנהגות שנובעת מהמשפטים החוסמים האלה.
חוץ מזה, זה גורם לי לשים לב טוב-טוב למה שאני אומרת לעצמי ולילדים שלי - ואפילו בנוכחותם. אבל הדבר החשוב ביותר הוא לשים לב באמת לדיאלוג הפנימי - ועליו לעבוד.

הו, גורפרחים, אנחנו כמעט מדברות ON LINE!
"מוריד אותי למטה", זאת אומרת לרמה הבסיסית יותר של הישרדות. הגוף מאותת לי בעזרת כאבים ובעיות, וכן בעזרת ההשתוקקות לבשר, שיש לי אתגר. האתגר הוא גדול, והניסיון שלי לעבוד ברמה הרוחנית נתקל בהתנגדות של הגוף, שמושך אותי יותר ויותר לכיוונו, כאילו כדי לומר לי "נראה אותך! אני כאן ואני אאתגר אותך כדי שנראה אם את באמת רצינית בעבודה שאת עושה על עצמך". זה משול בעיני למושג כוח התנגדות לפי הקבלה, שאומר (לתפישתי הבאמת מוגבלת בתחום) שכדי להוציא מתוק מעז, זה באמת צריך להיות עז. זאת אומרת שככל שההתנגדות שאני צריכה ליישם גדולה יותר, כך המאמצים "שווים" יותר ויישאו פרי ערב יותר. משהו כזה.
קשה לי לקבל את זה באהבה, כי הכאבים וההצקות הגופניות באמת מקשים עלי לתפקד. אבל אני באמת תופשת את זה ככה, ומקבלת את זה, גם אם בלית ברירה.

שכחתי לציין, אבל, שאני ממש לא מרגישה רע בקשר לאכילת בשר עכשיו. זה בסדר גמור במחינתי, כי הרי שיחררתי את עצמי מאידאולוגיות וגם צמחונות בכללן.

קראתי עכשיו שוב את מה שכתבתי למעלה.
אז לא עמדתי במבחן הראשון, הא?

אז לא עמדתי במבחן הראשון, הא?
?

<פיספסתי משהו?>

איזה בלוג מדהים, התהליך שאת עוברת זה משהו שאת חייבת את זה לעצמך, אבל לדעתי יש כאן הרבה רגשות מעורבים וביניהן התפיסה של אני עצמי? מי אני? מה אני? מה אני שווה בעיני ומה בעיני אחרים? להרבה נשים צעירות (גם לי) ישנו הקטע של העימות עם ההורים (ולא תמיד בפניהם).
בסופו של התהליך אותו עיבדתי הגעתי למסקנה שההורים שלי עשו את הדבר הטוב ביותר שיכלו לעשות באותו רגע ובאותו מצב נתון. והבנתי שגם אמא שלי היתה פעם בחורה צעירה בדיוק כמוני. אני מושלמת? גם אני לא מושלמת.
אני מניחה שכשבנותי יגדלו גם הן ינסו לשפוט אותי תחילה, גם להן יהיו משקעים מהילדות, אולי משקעים פחות רציניים
אולי יותר. אבל גם אני רוצה שהן ידעו שניסיתי לעשות את הדברים בדרך הכי נכונה שאני הרגשתי וחשבתי. נראה שזה חלק מתהליך ההתבגרות של כולנו.

אני חושבת שזה גם תהליך של התנתקות מאמא? רצון לעשות את הדברים כמו שהם נראים לך מבלי לקבל פקודות או ביקורת כל שהיא מאמא. גם מציאת עבודה חדשה (גם מהבית) מביא אנרגיות חדשות.
נראה לי שתהליך ההתנתקות לא חייב להיות מלווה במקום מגורים מרוחק, אבל אולי בעתיד יש מקום לשינוי במקום המגורים ושם אולי תמצאו ותכירו אנשים חדשים שימלאו אתכם, יתנו תמיכה כשצריך, ויעניקו לכם אהבה, סיפוק וכוחות חדשים.
אני בטוחה שמדובר בתהליך פנימי שיביא איתו אנרגיות חדשות, טובות ובריאות. דרך צלחה.
אגב, באיזה תחום את עוסקת, הפרוייקט?!

גורפרחים, התכוונתי שהמבחן הראשון היה ההשתוקקות לאכול בשר, ולא עמדתי בו (אם כי, כמו שציינתי, אין לי שום בעיה עם זה). בגלל שהגוף "מוריד" אותי, חלק מזה הוא הצורך באכילת בשר, ובתור מי שנגוף שלה מאתגר אותה עכשיו, לא בדיוק עמדתי באתגר...
רוני בלוני, זה ממש תכנית ההתנתקות... מאמא ובכלל מהילדות הלא מוצלחת ממש...
לגבי עבודה מהבית - אני כבר שנים עובדת מהבית והתחום שלי הוא תחום הסִפרות.

הי!
לא, לא קראתי את הכול. זה המון לקרוא, וגם אם זה מרתק וסוחף אין יל את כל הזמן שבעולם. רציתי להגיד לך שאני מזדהה. יש לי אמא חמה ותומכת, אבל צרות לא חייבות לבוא מהאמא. את הצרות שלי אני אפרט בבלוג משלי, שאני בעז"ה מתכוונת לפתוח. אני מזדהה עם ההתנצלות הזו על עצמך. עם הקול הזה בתוכך שאומר לך שאת עושה הכול לא טוב. אני רוצה להגיד לך: כל הכבוד. כל הכבוד על שידעת שאת צריכה להפסיק. אני קלטתי את זה רק טיפה לפני שהיה הרבה יותר מדי מאוחר. אבל אף פעם לא הצלחתי לעצור לגמרי. רציתי להגיד לך שאת מדהימה, ושעצם זה שאת מודעת לבעיה זה כבר כמעט חצי פתרון. אני אישית לא הייתי מודעת, ולדעתי עוד לא הפנמתי, את הקטע הזה של: יש לי בעיה. אצלי כל זה התחיל מגיל הרבה יותר צעיר, עוד מגיל גן אם לא לפני, ופשוט הכל נראה לי טבעי. אני שנאתי את עצמי. אני השחתתי תמונות שבהן אני מופיעה ועד היום אני לא אוהבת לראות את עצמי בתמונה או בווידאו. יש לי בעיה. היא חמורה. היא לא באשמתי
אני ממש מצטערת אם אני מתפרצת לך לבלוג. אני אלך לפתוח לי בלוג משל עצמי. בלוג שינקה אותי מכל הרעל שיש בי. בלוג שיעזור לי לעשות את מה שאמא שלי מעודדת אותי כל כך לעשות ואני לא עושה: לעמוד יותר על שלי.
יש לי כל כך הרבה לכתוב... וממש קשה להפסיק. אני ממש מאחלת לך את כל ההצלחה. מגיע לך.
בהצלחה, המון אהבה, תמיכה וחיבוקים. המון אושר ובריאות, כי זה מה שבאמת חשוב בחיים, וגם עושר. כי אין מה לעשות, גם את זה צריך, למרות שאם תשימו לב זה גורם ליותר צרות מאשר עוזר. אני מאחלת לך שתרווי נחת מהחיים שלך ושיהיה לך רק טוב. פשוט, כי זה מגיע לך.

אני מרגישה שעכשיו הגיע הזמן שאתמודד עם נושא המין. זה מאוד אינטימי, אבל זה חלק מתהליך הריפוי שלי.
המין אצלי מסובך (אלא מה?) בכל מיני עכבות מפעם. אני לא אוהבת להתנסות בדברים חדשים, מאוד שמרנית ביחס לווגינה שלי - לא מוכנה לאתגר אותה בחפצים ואביזרים וכדומה. יש לי יחס אמביוולנטי לגבי סקס. מצד אחד הוא מעניין אותי מאוד ובמיוחד כשאני בהריון אני מלאה עוז ועזוז בתחום. אבל מצד שני יש בי הרבה הסתייגויות שקשורות במסרים שקיבלתי בבית הורי.
זה היה בית מאוד משונה לגבי השדרים שעברו שם בנושא. מצד אחד, אמי סיפרה לי בפירוט רב כמה אבא שלי אובססיבי לגבי סקס ואיך הוא אילץ אותה כל השנים להיעתר לו, במיוחד על ידי מניעת כסף אם סירבה, והיא היתה במשך שנים תלויה בו כלכלית.
מצד שני, לא דיברו אצלנו מפורשות על סקס, אלא בצורה מגעילה ומתוך סלידה מהעניין. בקטע הזה הרגשתי היטב את שורשיה הכפריים של אמי, שתמיד דיברה בסוג של גסות - אבל רק בעניין הזה. הגסות היתה מתבטאת למשל בהבעות גועל מילוליות ופיזית מכל מה שהיה קשור לסקס, ואמירות כמו: רק סקס בראש שלה (מישהי שדיברה על זה, נניח), או כשרואים בטלוויזיה זוג מתעלס, היא היתה אומרת משהו כמו "איכס, מגעילים". היו גם ביטויים יותר קשים, אבל יש גבול למה שאני מרשה לעצמי לכתוב כאן.
סקס היה אצלנו בבית תמיד משהו שאחרים עושים, לא חס וחלילה אנחנו. היתה שתיקה מביכה כל פעם שהנושא התקרב אלינו וכאילו הכחשה שזה קשור אלינו, הילדים, באיזשהו אופן. גם כשהייתי בחורה והיה לי חבר מעולם אמא שלי לא דיברה איתי על זה ישירות.
מה שאני כן זוכרת זה הצקות בנושא. למשל נגיעה גסה בשדיים הצומחים ואמירה לא נעימה כמו "גדלו לך הציצים", שנאמרת בטון שממנו משתמע שזה גנאי. אני זוכרת שפעם, כשהייתי ממש ילדה קטנה נרדמתי על הספה וכשהתעוררתי ראיתי את אמי ואחותי מסתכלות עליה במבטי איבה ממש וגינוי גלוי. אמא שלי צעקה עלי "מה, את זונה?" ואני לא הבנתי על מה היא מדברת. בדיעבד חשבתי שאולי הן ראו אותי עם היד בין הרגליים מתוך שינה. היום אני יודעת שאוננות בקרב ילדות היא נפוצה מאוד (יש לי חברות עם בנות קטנות...) אבל כנראה שאמא שלי לא ידעה את זה. אני זוכרת את תחושת הבושה האיומה שהרגשתי באותו רגע, וכמה זה היה עבורי כמו סכין בגב, כי לא הבנתי אפילו מה עשיתי לא בסדר.
אני זוכרת גם שהייתי בכיתה א' או ב' והייתי מאוהבת בילד מהכיתה. רשמתי ביומן שלי כמה דברים עליו, חלקם בעלי אופי אינטימי. יום אחד הגעתי הביתה וראיתי את אחותי ואת אמא שלי יושבות יחד עם היומן. הן הביטו בי בעיני רצח ממש, כאילו פשעתי פשע איום ונורא, ואחותי אמרה לאמא שלי משהו כמו "אמרתי לך, זה מה שהיא כתבה". זה היה נורא. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
כל חיי נמשכתי לאנשים בעלי זהות מינית מעורפלת - או ברורה ב'סטייתה'. היו לי שני חברים משמעותיים לפני בעלי, ושניהם הומוסקסואלים (זה התברר בדיעבד). גם לבעלי היו נסיונות רבים. לי היו מעט. אני לא ממש נמשכת לגברים ביומיום.
כמו שכתבתי - זה לא פשוט. יש הרבה עניינים שגורמים לי לחשוב ולהתייחס לעניין הזה, ואני יודעת שאני צריכה עדיין לעבד אותו. אני חווה את חשיבות הנושא הזה בגופי, שסובל מההשלכות של הסוגייה הלא פתורה הזאת.

היום התחיל קצת צולע, אך מצבי משתפר, אני מקווה. ההכנות לחג בעיצומן. אני מתפללת לאלוהים שייתן לי כוח.
אני מרגישה שכל פעם שאני פותחת נושא נוסף, נפתחת גם תיבת פנדורה שממנה יוצאים דברים, והם ממשיכים לצאת, לפעמים בלי שאני ממש רוצה. אני כותבת כאן דברים ואחר כך חושבת שאולי לא הייתי צריכה לכתוב אותם, כי יש כמה אנשים שקוראים ומה הם חושבים עלי. אבל זה בסדר, אני מזכירה לעצמי. זו אני, אין לי מה להתבייש. זו מציאותי הפנימית. היא לא יכולה להיות שונה כדי לרצות אנשים, היא פשוט כזו. מה שאני בעצם מנסה להגיד הוא שלמרות שזה דף בלוג ואני יכולה לכתוב מה שאני רוצה, עדיין אני חוששת מעט מדעתם של אחרים. אולי זה הגבול האחרון שנשאר לי, כי הרי אני שוטחת את קרביי כאן (תרתיי משמע) בפני כל מי שרוצה לקרוא. אז זהו, שהגבול נמצא הרחק ואני מרשה לעצמי לכתוב כמעט הכל. אני נשמעת מבולבלת? זה בדיוק כי אני כן.
גם עכשיו אני יושבת מול המסך ורוצה לכתוב דברים, והאצבעות מהססות, המילים לא יוצאות לי כי אני חוששת שנפתולי המין יהיו קשים מדי עבור מי שיקרא. אני חוששת שהדברים האלה אינטימיים מדי ולא יודעת אם כדאי לי לכתוב אותם כאן. האם אני מגזימה בפתיחות שאני מגלה כאן?

האם אני מגזימה בפתיחות שאני מגלה כאן?
שאלה טובה.
אני לא טובה בשאלות בענייני מין בעצמי - גם לי יש את האישיוז שלי...

אשכרה לא יודעת מה להגיד.

אחרי הכל, אנחנו - אלה שאינם חברייך בחייך ה"אמיתיים" - לא יודעים מי את. ואם כך הוא למה לא?
מצד שני... נו, את יודעת מה מצד שני. אני מבינה לגמרי אם תבחרי שלא.

הצעת ביניים: תכתבי קודם לעצמך. תראי מה יצא. תחליטי אז. אולי לפחות את תהליך הכתיבה תעברי, גם אם זה רק עם עצמך.

שתי שאלות שליוו אותי היום, אם תרצי בהן:

אני זוכרת גם שהייתי בכיתה א' או ב' והייתי מאוהבת בילד מהכיתה. רשמתי ביומן שלי כמה דברים עליו, חלקם בעלי אופי אינטימי. יום אחד הגעתי הביתה וראיתי את אחותי ואת אמא שלי יושבות יחד עם היומן. הן הביטו בי בעיני רצח ממש, כאילו פשעתי פשע איום ונורא, ואחותי אמרה לאמא שלי משהו כמו "אמרתי לך, זה מה שהיא כתבה". זה היה נורא. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.
איפה אחותך בחייך אז והיום?

אחי צילצל בבוקר והמשכתי לספר לו על התהליך שאני עוברת.
האם ייתכן שבעצם בנסותך לשתף את אחיך בתהליך את מבקשת לקבל אישור לזכרונות שלך, לחוויות שלך, לאמת שלך?
אני מכירה את זה על עצמי, ולכן תהיתי. זה מאכזב ברמה לא מודעת וגרם לי לתהות לגבי חוויותי: הֶהיה או חלמתי חלום?

<מתנצלת שהחלפתי פתאום נושא. לא חייבים, את יודעת...

>

שיבולת, המשיכי לכתוב לנו, גם אם זה לוקח ממך הרבה אנרגיות, זה משחרר.
שנה טובה לך ולבני ביתך ומשפחתך, חיזקי ואימצי.

שנה טובה@}

תודה ליזה, ושנה טובה ומאושרת לכולם ובריאות שופעת!

שנה טובה, שיבולת יקרה!
שנת אושר, בריאות טובה, שלום בפנים ובחוץ.
שנת שִמחה שתהיה לך, לאהובייך ולאוהבייך.
@}@}@}

שנה טובה מתוקה !
שנה של אושר בריאות והשלמה

אחרי שביקרתי בדף על האסון שקרה ל רסיסים של אור, אני מרגישה ריקנות מסוימת וחוסר לגיטימציה לכתוב. אני יודעת שזה לא קשור. פשוט מרגישה קצת שהמילים נתקעות לי.
בכל זאת אכתוב.
ואעשה מעבר חד מאוד לחג.
אתמול אירחנו אצלנו כמעט את כל המשפחה לראש השנה. ליתר דיוק - 17 איש. כמעט היינו 18, אבל הזקנה שישבה ברחוב כשבעלי ירד למטה נעלמה כשבאתי לחפש אותה. אני מקווה שהיא רק ירדה רגע למטה ולא באמת ישבה שם חסרת משפחה.

אני רוצה להתחיל בשלב שבו היינו עוד לפני האורחים, בסביבות אחר הצהריים. מהבוקר הרגשתי רע, עם כאבים ושלשולים וכאבים נוספים באתרים אינטימיים. התקשרתי לחברה המטפלת שלי לאחל לה שנה טובה ואמרתי לה שאם היא עדיין מחפשת את המהלך הטבעי של הטיפול, שבו אמורה המטופלת להתרעם באיזשהו שלב על המטפלת ולעשות עליה פרוייקציות - אז זה הגיע. הסבר: היא היתה מוטרדת מעט מזה שבמהלך טבעי של טיפול מגיע שלב כזה שכועסים על המטפלת, וכיוון שאני חברה קרובה שלה (כבר 17 שנה!), זה יכול להיות בעייתי. הסברתי לה שהמצב הגופני שלי החריף בזמן האחרון וזה בא בדיוק בתקופה שבה אני "עובדת" הכי הרבה והכי עמוק בתוכי (חלק גדול מהעבודה נמצא בבלוג הזה). אני מבינה שזו ריאקציה לטיפול, שהגוף מגיב לעבודה הפנימית שנעשית. אבל הסבל!!! אמרתי לה שאני בהחלט ובפירוש לא כועסת עליה או מאשימה אותה, מה פתאום, אני פשוט חווה את ההתפתחויות הגופניות הקשות מתוך ידיעה שהן ריאקציה, ובו בזמן יש בי קול שאומר: מה זה הדבר הזה?! בשביל זה אני עובדת כל כך קשה? כדי שיהיה רע יותר? ואם זה כך, אולי אני פשוט אלך לטיפול קונוונציונלי כירורגי ואפסיק לחטט בנפשי?
אז זהו, שאלה קולות שאני שומעת אותם אך לא מקשיבה להם. I know better
בכל אופן רציתי לומר לה שאנחנו כבר בשלב הזה, שלא תדאג ושזה יסתדר לה עם הציפיות והחששות. צחקנו על העניין ועשינו סובלימציה של הזעם שבה קצת קיללתי אותה באדיבות. אם היא קוראת את מה שאני כותבת עכשיו - ואני יודעת שלפחות באיזשהו יום היא תקרא - היא בטח צוחקת.
אני אחזור אחר כך.

שיבולת, באמת היית מסוגלת במצב שלך (הנפשי בעיקר) לארח כל כך הרבה אנשים? כל הכבוד לך!
עכשיו הבנתי מדוע הלחץ היה כל כך רציני.

אחרי שדיברתי איתה הלכתי לנקות נקיונות סופיים שלא הספקתי - דלתות ומתגי חשמל ודומיהם. קודם כל שמתי לב שהיו הרבה לכלוכים חצי סמויים שבכלל לא ראיתי קודם, וככל שקרצפתי אותם הרגשתי שאני מנקה ממש חלקים בתוכי וזו היתה הרגשה נהדרת של כיבוש חלקות טובות. אחר כך החלטנו לא ליפול מהרגליים ובערך ב15:30 הלכנו לישון שעה. לפני השינה עבדתי בדמיון מודרך על הבעיות שהחלו אצלי לאחרונה, בעזרת ההדרכה של החברה שלי, שדיברתי איתה קודם לכן והדריכה אותי מה בדיוק לעשות. הרגשתי בריאה יותר.
אבל לקראת שבע וחצי, זמן התחלת החגיגות הייתי גמורה. כאבים, כאבים ושוב כאבים, עייפות וצינון קשה. אירחתי את המשפחה בקושי רב, עם דמעות בעיניים, חום ואופטלגין נוזלי. אבל סידרנו צלחת סמלית של ראש השנה לפי הנחיות שקיבלנו מ"בית דניאל" הרפורמי ובירכנו את השנה החדשה ואת המשפחה. לא אכלתי כמעט כלום. רוב האורחים הלכו כמעט בחצות, ואילו אחיותיו של בעלי, כולל גיסי וילדיהם נשארו עד ארבע לפנות בוקר והילדים נשארו לישון אצלנו. הרגשתי עייפות קשה, אבל השיחה היתה מעניינת ולא רציתי להחמיץ אותה.
דיברנו בעיקר עם גיסי, בעלה של אחות של בעלי. פעם היינו מדברים הרבה ובשנים האחרונות קצת התרחקנו. הוא למד כמה שנים במכון לחקר הקבלה ותמיד היו לנו שיחות מאוד מעניינות, אבל בשנים האחרונות הוא החל לעבוד בסביבת שועי עולם (על אמת) שיושבים על מאות מיליונים, ומטבע הדברים הפך מרוכז בכסף (או כך חשבנו) ובמעמדו החדש, וכך הקשר התמוסס והשיחות עימו.
אבל אתמול הוא פתאום חשף את רגשותיו האמיתיים בצעד חסר תקדים מבחינתו. כשהשעה היתה כבר אחת וחצי בלילה הוא החל לומר כמה הוא חושב עלינו כל פעם שהוא נוסע לפגישות שלו באל.איי. הוא אמר שהוא יושב עם אנשים בפגישות עסקיות - אנשים מצליחים ששווים מאתיים מיליון דולר כמו כלום - וחושב עלינו. הוא אמר שבעלי ואני לא יוצאים לו מהראש וביומיום שלו, במטוס, במקלחת, בפגישות ובזמן שהוא חותם על עסקאות ענק - הוא חושב רק עלינו. והוא אמר שהוא חושב עלינו כי הוא כועס עלינו. הוא אמר שאנחנו שני אנשים מוכשרים בטירוף, שכל האנשים האלה שהוא יושב איתם - גם בעוד אלף שנים לא יגיעו לקצה כפות רגלינו מבחינת הכישרון והמתת שיש לנו של אינטליגנציה, יכולת הבעה, כתיבה וחריפות. הוא אמר שהוא כועס עלינו כי הוא כבר הרבה זמן לא מבין מה קרה לנו, איך אנחנו במצב כזה גרוע כבר כל כך הרבה זמן.
הרגשתי שהלב שלי גאה וגם כואב. הרגשתי שהוא חוזר על דברים שכבר שמעתי מאחרים - ושמשמחים אותי באותה מידה שהם מפחידים אותי. כי זה שיש לך כשרונות לא אומר שיש לך הכישרון לבטא אותם ולחיות אותם. כי זה שהוא חושב כך יוצר דיסוננס אצלי בין מה שאני חושבת על עצמי לבין מה שהוא משקף לי כשהוא עומד מולי כמראה ואומר לי: כזאת את.
אבל הוא גם גרם לי לחשוב. לחשוב שאם הוא חושב כך, וכבר כתבתי שהוא לא היחיד שרואה אותי ואותנו כך, זה אומר שאני מפספסת בגדול. זה אומר שאני מעריכה את עצמי נמוך מדי. זה אומר שלבעלי יש פחד מהצלחה. זה אומר שאנחנו בהחלט לא מאוזנים - כי הפער בין מה שאנחנו מרגישים לגבי עצמנו וחווים כחיים לא קלים, לבין איך שאנחנו נראים בעיני אנשים מבחוץ - הפער הזה גדול מדי. ופער הוא מהותה של הבעיה.
אני מאמינה לו. אני מאמינה לו שיש בנו - אולי אני אדבר כאן בשם עצמי בלבד - אני מאמינה לו שיש בי יותר. שאני לא ממצה את עצמי בכלל. אני מאמינה לו כי פעם עשיתי דברים "גדולים" יותר. אני מאמינה לו כי הוא מכיר אותי כבר 15 שנה. אני מאמינה לו כי אני מכירה את עצמי! אני אמרתי את זה עכשיו: אני מכירה את עצמי. אני מכירה את עצמי!
אז למה אני מתכחשת למה שאני כבר יודעת?

או בעצם השאלה היא: למה אני מתכחשת לעצמי? או שמא: למה התכחשתי לעצמי עד כה?
כי מעכשיו אני מחושה בדעתי לא להתכחש לעצמי. אני נחושה בדעתי להמשיך בחיי מחוזקת.
ונכון, אני חווה עכשיו תקופה לא קלה, אבל אני אעמוד בה. אני אמשיך ואעבוד על כל מה שאני כדי לממש את עצמי.
נזכרתי בקטע שהיה אתמול. בשלב שקצת אחרי שהאורחים באו, התפתלתי מכאבים. בעלי אמר לי: תגידי למחלה שהיא ניצחה. שכואב לך ובאסה לך ואת סובלת ואיזה יופי לה. נטלתי את הסיכון של לדבר לעצמי... ואמרתי לה את זה. ונחשו מה? כאב לי פחות ופחות. הבנתי מזה שאני לא צריכה להילחם בה. מלחמה זו לא הדרך הנכונה, כי היא נותנת לה כוח, היא מעודדת אותה להילחם בחזרה. במקום זה אני נוטלת את העוקץ ומניחה לה לאבד מכוחה עלי.

עכשיו סיימתי לקרוא כאן אחרי סשן של שלושה ערבים של קריאה בדף שלך. רציתי להגיד לך שאפשר להחלים מקרוהן, ונראה שאת בדרך הנכונה. להחלים? לא יודעת אם באמת המחלה נעלמה באופן סופי מחיי או שיום אחד היא תהיה שוב פונקצונלית ותופיע שוב. בינתיים אני כבר כמעט שנתיים לא מרגישה אותה קיימת. אולי מדי פעם תזכורת, הד רחוק, רק כדי שלא אשכח את השיעור שהיא מלמדת אותנו. למען האמת, במידה מסוימת אני אסירת תודה למחלה על מה שלמדתי עלי בזכותה.
אם אפשר להאיר שני נושאים - כל המשפטים שציטטת מאמך מאוד נוקשים. יכולתי ממש לשמוע את הטון שלה בתוכם. ואת גם קשה עם עצמך, אני מכירה את זה כל כך טוב. אני יושבת מול המקלדת ומנסה לנסח... משום מה מאוד קשה לי. אבל בנסיון לצמצם את החוויה של הבריאות למול המחלה (אצלי כמובן) למילה אחת, זו חייבת להיות המילה "רוך".
ועוד דבר: מישהו למעלה כתב לך משהו שנראה שעצבן אותך לגבי השוואה שאינך עושה עם אמך. אולי בכל זאת זה שווה נסיון, ולו בגלל התגובה השלילית שלך..
אולי לא, לא יודעת.
אני חושבת שהגיע הזמן לטפל גם בגוף, אפילו לעשות דברים שנראים מאולצים. כשטיפלתי בעצמי ממש סבלתי מעצם הטיפול בעצמי, ההקדשה של כל כך הרבה זמן למשל להכנה של אוכל, לרחצה, הקפדה על טמפרטורה לא חמה מדי-לא קרה מדי של שתיה, הכל נראה לי כמו מין מטרד. רוך מאולץ, סבלנות מומצאת, שלימדו אותי בסופו של דבר באמת להיות רכה יותר, לאהוב יותר. חבר שלי טען שהפסקתי לשרוף את האוכל - אף פעם לא שמתי לב ששרפתי קודם..
אם כי זה תהליך שנמשך ונמשך וצריך לתחזק ולהזכיר ולטפל.
אם תהיי מעוניינת בכיוון לטיפול, כתבי לי בדף הבית שלי או ל:ibi c at lycos dot com
שנה טובה ומאוזנת ובהצלחה.

איבי, תודה. כתבתי לך לאי-מייל. מקווה שקיבלת.

אני זקוקה לזריקת מרץ חיצונית. אני מרגישה עכשיו צורך בחיבוקים ואהבה, בעידוד שיש... שיש תקווה.

יש תקווה!
אני שולחת לך חיבוקים ואהבה.
השיחה שלך עם גיסך נגעה בי באיזה מקום. גם אנחנו מקבלים את זה. אז מה. לא להרוויח זה לא אומר לא להצליח. חשוב יותר להיות שלמים עם עצמנו. ולזה את חותרת פה באומץ ובעקשנות.
אצטט לך את מה שכתב מייק בר רב אשי בבלוג של סיוננ דה בעלי -

_האם אתם יודעים/מודעים לכך שאתם גדולים?
למה אני אומר את זה?
כי להיות רגישים ופתוחים זה מקשה על החיים.
אבל זה עושה אותם ראויים.
אז תשלימו עם כך שיהיו לכם חיים קשים, אבל טובים._

שיבולת שועל - את מדהימה, את גדולה. את בדרך הנכונה. אודה ואתוודה שהעניין שיש לי בבלוג שלך הוא בעיקר ספרותי (את כותבת נפלא!), אבל אני נמשכת ונסחפת אחרי ה"עלילה", אחרי התהליך הכל כך נכון הזה שאת עוברת.
ואסיים בציטוט נוסף, הפעם של גורפרחים - אין עלייך!

חמודה!!!!
נכון! אין עלייך!!!
ראיתי רק עכשיו, הייתי קצת עסוקה במשהו שכתבתי עליו - מעצבן לראות מסביב (אם בא לך להשתעשע קצת...

)

ולענייננו:

למה אני מתכחשת לעצמי? או שמא: למה התכחשתי לעצמי עד כה? כי מעכשיו אני מחושה בדעתי לא להתכחש לעצמי. אני נחושה בדעתי להמשיך בחיי מחוזקת.
יקירה, הנחישות שלך מורגשת בכל אות ובכל מילה. כמה יפה למדת לעמוד מול אותו דמון פנימי ולהסביר לו מי הבוס כאן!

הבנתי מזה שאני לא צריכה להילחם בה. מלחמה זו לא הדרך הנכונה, כי היא נותנת לה כוח, היא מעודדת אותה להילחם בחזרה. במקום זה אני נוטלת את העוקץ ומניחה לה לאבד מכוחה עלי.
שוב, איזה יופי של תובנה. לאט לאט את לומדת מה המנגנון שבך שמזין את המחלה ומה מנטרל אותה. לכל אחד יש המנגנונים שלו, ולא פשוט לעלות על עקבותיהם, כפי שעשית.

כרגיל את מרשימה אותי, ולי נראה שמה שאמר גיסך, זה רק קצה הקרחון.
ועוד נראה לי, שאת גם מתחילה להכיר בזה. אבל באמת. בכל עוצמתו.
ואיזה יופי של תהליך את עוברת.
השראה לכולנו.
אני מודה לך.
@}

ואני מודה לכן. אני גם מודה שעכשיו אני מבקשת חיזוקים ממקום של אגו. ממקום בי שרוצה להתחזק ולהרגיש "שווה". המקום הזה הוא המקום שבי שהיה ריק ועכשיו מתחיל להתמלא - אותו מקום שדיברתי עליו קודם, שעכשיו הוא מלא ב"אני ואני (ואפסי עוד...)". אני מודעת לזה שזה יכול לעצבן אנשים ולגרום לי להיראות פאתטית. זה בסדר. ההגדרות האלה יוצאות בזה הרגע מן המערכת שלי ולא חשובות לי יותר. מותר לי להיות הכל. גם פאתטית. מותר לי לאהוב אהבה.
הדמות שמשתקפת לי דרככן כל כך חשובה לי. היא מהדהדת בי מקום של זיכרון שמתחיל להתעורר בי לאחרונה באמצעות השיקוף הזה, וזה שאני מקבלת מאנשים שמכירים אותי באופן אישי (האם יש אופן אישי יותר מזה שבו אתן מכירות אותי? לא. כל מי שמכיר אותי "באופן אישי" לא ידע עד כה מי אני בכלל. הרי גם אני לא ידעתי. ואת תהליך הגילוי של האני שלי אני עושה כאן איתכן, מדהימות שכמותכן.)
ליטופי האגו האלה עוזרים לי לחוש שיש לי אכן אגו. שהוא גם בר מימוש ויש לו מקום ולא כדאי לי עוד להזניח אותו. זה מזכיר לי שאני צריכה להעמיד את עצמי במקום ראשון, כי כל אלה שתלויים בי (ילדים, בעיקר) זקוקים לי חזקה ובוטחת.

לפני זמן לא רב דיברתי עם החברה המטפלת שלי על מקום המגורים שלנו - שיחה חברית, לא במסגרת הטיפול. אמרתי לה שאני רוצה כך וכך, וכך וכך עבור הילדים, ומקום שייראה ככה וככה ועוד ועוד. בקיצור - דרישות ובקשות אינספור. מה שהיא אמרה חוזר אלי כעת. היא אמרה שאיפה שיהיה לי טוב - יהיה גם להם טוב. שאני צריכה להציב את עצמי במקום הראשון, והם יסתגלו, כי מה שחשוב הוא שהם יראו את אמא שלהם פורחת ומתפתחת. השאר יבוא מאליו.
כל כך חשוב להבחין בין עיקר לטפל.
כל כך חשוב לקבל פרופורציות.
לא לערוך השוואות.
אני רוצה לפרוח, אני מרגישה כמו קלישאה כשאני כותבת את זה - אבל כזכור שחררתי עצמי מכבלי התוויות שלא מעניינות אותי יותר ולכן פשוט אכתוב את זה:
אני רוצה לפרוח על פני האדמה, להתרחק משלמת הבטון והמלט
אני מבקשת לשבת תחת עץ אלון בבוקר, להריח מחטים שהם חלק בלתי נפרד מהעץ הנדיב הזה
נפשי יוצאת אל ילדים ערומי ישבן וכפות רגליים, יודעי האדמה וסודותיה, מריחי ניחוחות החופש הגדול שהוא החיים
נפשי יוצאת אלי, אל העיניים שבפנים
ליבי כמהּ ללטף אישה בכורעה ללדת, כפי שאני עצמי לא כרעתי מעולם
ידי משתוקקות לחבק תינוקות - תודה ילדי האהובים - ותינוקות נוספים
רוב רובי רוצה לקרוא ספרים כי הנשמה מתחברת לחלקם
וגופי - גופי רוצה להחלים כדי שנשמתי תעשה את כל אלה

אויש כמה יפה את כותבת...

אני רוצה לחבק בזרועותי החזקות את החיים והמתים וכל האנשים
כל רגע הוא צומת שבה ידי מתפצלות לשמאל ולימין
מחכות בתבונה לרגע ההחלטה
מעצבוֹת את הרגע הבא

אל השקט בתוכן אני רוצה להביא את תוכי
במקום הזה שישנו ואיננו גם יחד נמצאת הנשימה
אל אלוהים שבתוך כל תא ואחיו אני רוצה
היה איתי, הישאר תמיד - היתר קליפה

ובתווך, בין אצבעות כף ימיני לשמאלי
באמצע הזה נמצא ליבי
מתחת לשָד
בינות לזרימה
שמעניקה

אבל המתח הגופני לא עוזב אותי. אני רוצה להשתחרר מהמצוקה הגופנית הזאת.
אני חושבת שהיום אעשה לעצמי טיפול בדמיון ואקווה לטוב.
ברמת המיינד הדברים מתחילים להתחבר לי. אני מתחילה להבין דברים שעד כה ידעתי אותם רק כססמאות שנשמעו לי נכונות.
למשל: עד שאתה לא נמצא במקום המסוים אתה לא מבין. כמה זה נכון. במשך כמה שנים למדתי יחד עם בעלי אצל 'מורה רוחנית' במסגרת קבוצה קטנה. עשינו עבודה גם על עצמנו שם, כולל התמודדות עם העבר ועם פחדים. באותה תקופה חשבתי שאני עובדת על הבעיות שלי. כמה טעיתי. בעצם, לא טעיתי. עבדתי ברמה שבה נמצאתי באותו זמן. עכשיו כשאני חווה פירוק לגורמים, אני חושבת שאני באמת עובדת לעומק על עצמי. אולם בהחלט ייתכן שבעוד זמן מה אחשוב שזה היה מעט מדי... אולי איפשהו בהמשך הדרך אעשה עבודה אחרת ואפילו פחות מסוייגת.

עוד משהו שהבנתי: אין צורך לחפש כלום. הכל כבר כאן. אני כאן. האני זה הכל, כי דרכו קולטים את העולם בעיניים טובות או מסויטות. עכשיו זה הפך ברור יותר, אם כי ההבנה בתאי הגוף עוד זקוקה להבשלה. אבל מהות העניין עכשיו מהדהדת בי: אין מה לחפש. כל דבר שהוא מהותי נמצא בפנים. את עצמי אני מוצאת וזה יקר המציאות.

עוד תובנה: הגוף והנפש באמת חד הם. לא טריוויאלי. אמיתי. עד אתמול במקלחת הלילה עוד היו לי ספקות. ואז לפתע באה ידיעה - אני יכולה לרפא את עצמי. אני מרפאת את עצמי. אני עושה זאת ממש עכשיו.

עוד ידיעה שנובעת מהבנה קודמת: אין דרך אל האושר. אין דרך אל הריפוי. זה בא בעקבות התכתובת הקצרה שלי עם איבי במייל (תודה איבי). היא סיפרה שם על דרכה לריפוי הקרוהן שהיה לה וזה בדיוק מה שזה: דרכה. דרכה המבורכת בשבילה.
אין "דרך". יש נתיב אישי שכל אחד מאיתנו יוצר לעצמו. כי אנחנו שונים, כי הנסיבות של חיינו, נפשנו, גופינו, מחלותינו - שונות.
בדרכי שלי אני עוברת ומלקטת מכל רגע של הבנה, שיחה, תכנית טלוויזיה או מדיטציה (בלי סדר חשיבות, כי אין כזה יותר) - תובנות ועזרים שמאירים את הנתיב שאינו ידוע מראש והוא נפרש בהתאם לצעדַי שעליהם אני מחליטה. אני יוצרת את חיי - ולראשונה הבנתי במה זה כרוך. לראשונה אני מבינה שזה עובד לכל הכיוונים - לטוב ולרע ולנגזרותיהם ולהשלכותיהם. אני מבינה שאני חווה את הבעיות הגופניות שלי כרע, לפחות מבחינת התחושות הפיזיות והפחדים, ויודעת כעת שאני יצרתי את הרע הזה. אני גם מבינה מזה איזה כוח יש לי, שיצרתי לי דבר כזה שתואם את האמונות שלי, שלא מגיע לי טוב. הכוח שלי הוא עצום: מתוך האמונה שלא מגיע לי טוב יצרתי לי עולם רע ועשיתי זאת לתפארת!
עכשיו, אם אני יכולה להגיע לרע לתפארת, מדוע לא אוכל ליצור טוב לתפארת? ובכן - אוכל גם אוכל!
רציתי לכתוב עכשיו משהו כמו: אני צריכה רק.... זהו, שלא. אני לא צריכה רק... כלום! זה עכשיו. זה כאן. אני הולכת עם זה. עם הכוח שלי. הכוח שלי הוא ביצירה שלי. אני אישה יוצרת ואני לא מפחדת יותר לומר את זה. אני אישה יוצרת ואני לא חוששת יותר שישאלו אותי מה האמנות שלי (בנות הגרעין שלי צוחקות עכשיו) אני יוצרת משמע אני קיימת

אני יוצרת משמע אני קיימת

מייד כשהתחלתי לעשות לעצמי טיפול בדמיון, הרגשתי עייפות ששאבה אותי תוך שניות לשינה עמוקה.

שליחה על ידי Yael* » 18 ספטמבר 2004, 21:27

Mooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooooo
I love youuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuuu

מוּ, אוהבת אותך גם. מקווה שנדבר היום.
היום התעוררתי קצת יותר טוב. עשיתי שני דברים שאולי השפיעו על זה. קודם כל דיברתי קצת עם בעלי וסיפרתי לו כמה קשה לי וביקשתי בכל לשון של תחינה את עזרתו הבלתי מסויגת ואת תמיכתו גם במחיר של לשים קצת את עצמו בצד בשלב זה. הרבה פעמים אני מוציאה עליו את התסכול והפחד, לפעמים אני ממש קשה כלפיו. ואתמול הודיתי בזה בפניו וביקשתי שיסבול את זה בשבילי. סיכמנו על חודש שבו הוא מוכן לשים את האגו שלו בצד לטובת שלי. לעודד ולדרבן להצליח.
אמן.
הדבר השני שעשיתי זה שסוף סוף לקחתי מראה והתבוננתי בעצמי. ראיתי שהשד לא נורא. ראיתי דברים שלא הכרתי.

אני מקווה להיכנס לכאן בלילה ולכתוב, כל היום אני מסתובבת עם דברים שאני רוצה לומר ולא מסתדר לי.

את אמיצה ביותר יישר כח גדול הישתחררי מהכל . אני שנים סובלת מדלקות בגרון לא לוקחת אנטיביוטיקה , אלא רק טיפולים אלטרנטיבים . לאחרונה אני מטופלת בהומאופתיה .ושם הכל יצא . . הכל כל הסבל הכאבים החם הגבוה , להיות מושבתת במיטה , הבעל לוקח חופש לטפל בבנות ובבית ובי הכל הכל ביגלל המשפחה הדפוקה שגדלתי בה , משפחה לא תומכת , משפחה שכל הדברים הרעים קרו בה , שנים הסתובבתי ללא זהות , והמשפחה היחידה שיש לי זו, המשפחה שהקמתי עם בעלי שיחייה , ואין דבר יותר חשוב מהם ! !

עכשיו, אם אני יכולה להגיע לרע לתפארת, מדוע לא אוכל ליצור טוב לתפארת? ובכן - אוכל גם אוכל!
מעורר השראה, תודה!

אתמול דיברתי עם יעל ורק תוך כדי שיחה פתאום אמרתי לה דברים שהבהירו לי שהשינוי כבר מתרחש.
סיפרתי שדיברתי עם אמא שלי וקיטרתי על מצבי והיא ענתה, כהרגלה, בנזיפות ("זה כי את לא הולכת לרופא/לא אוכלת טוב/לא ישנה מספיק" וכו') ואחר כך בהפניית הכל אליה (מה אני אשמה שאת... מה אני יכולה לעשות שאת...) וקינחה באיך זה אצלה, וכמה שאצלה זה... והיא ככה והיא אחרת.
אז לראשונה בחיי לא התערבתי בשני החלקים הראשונים ובסוף רק אמרתי: זה לא עוזר לי שאת נוזפת בי. אני צריכה שתקשיבי לי.
וכשהיא התחילה עם ה"אני ואני", אמרתי לה: לא מדובר בך עכשיו. אנחנו מדברות כרגע עלי ולא עלייך.
וראו זה פלא: היא הקשיבה לי. וכשביקשתי את עזרתה, קיבלתי בדיוק מה שביקשתי.

יה.... איזה יופי! @}