לדמותך הנעלמת

[לירון*]

יש פורום בתפוז של יעל בשור שנתנו לך המלצה על ספרה (לפהרד לפני שמכירים).
תוכלי למצוא שם תמיכה של נשים שעברו לצערנו דברים דומים.
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... p?forum=98
משתתפת בצערכם
לירון

[עידית_ק*]

קראתי בדמעות. ליויתי חברה טובה בריונה השני וגם בסופו יום אחד לא הרגישה את העובר. כל כך קשה אחרי ציפייה ארוכה . חברתי נכנסה דיי מהר שוב להריון וילדה תינוק משגע עם כל הקושי חשבנו יחד שכנראה העובר בחר כך עוד בעוברותו בגלל שמשהו לא היה תקין.
שתהיה לכם שנה טובה ושמהקושי יצמח משהו חדש וחזק ותהיי שם לבנך ובעלך . שלעולם לא תדעו צער.

[תבשיל_קדרה*]

לדמותך הנעלמת,
האם ניתן לעזור לך (לא-וירטואלית)?
[השאלה נשאלת בשם מספר משתתפים]

אם את יכולה ורוצה, ספרי מה שלומך.

וגם - הזכירו זאת למעלה, ואני לא יודעת אם ראית - דאגי לשדייך. אם את זקוקה לעצה בנושא - את יכולה לשאול גם פה.

[נעמי*]

לצערי מכירה כמה נשים שעברו חוויה דומה.
שולחת לכם חיבוק ומקווה שהזמן יצליח לעודד אתכם ולחזק אתכם.
חשוב מאוד לדאוג לשיחות עם אשת מקצוע מתאימה ולא להשאיר את הכל בפנים.
כשכבר תהיו מסוגלים, לבקש שבני המשפחה הקרובים יודיעו לכולם וגם במקום עבודתך, ע"מ להפחית את ה"מזלטובים" שרק יביאו עימם עוד כאב.
לתת לעצמכם את הזמן להתאבל... לבכות... לכעוס... להתעצב וכל רגש אחר שעולה.
תנסי לדבר עם גילי אבישי הדולה, שעברה חוויה דומה בהריון מתקדם (אם איני טועה בשבוע 39).
כל כך מצערת על שארע... הלוואי והיתה הודעתך הודעה משמחת עם בשורות טובות...
מאחלת לכם שלא תדעו עוד צער ושתהרי במועד הכי מתאים לך ותלדי תינוק או תינוקת בריאים ומושלמים.
קחי את הזמן שלך...
אשמח גם לעזור מחוץ למדיום הזה.
חיבוקים (ודמעות)...
נעמי

[אביטל_1*]

רק עכשיו התחברתי ואינני יודעת מה אפשר לומר, הלוואי והיתה לי האפשרות לקחת ממכם קצת כאב. אז למרות שבעצם אנחנו לא מכירים, משתתפת בצערכם.

[חגית_פ*]

אני קוראת והדמעות לא מפסיקות לזלוג ... שום דבר שייאמר לא יוכל לעזור בטיפ טיפה ... רק רוצה לחזק את ידיכם ולחבק חיבוק וירטואלי גדול.
חברה טובה שלי שהיינו בהריון "יחד" (אותו שבוע) איבדה את בתה בשבוע 39 ואלה שלי נשארה כמו מצבה חיה, כך שהייתי כבר עדה לאובדן כזה וזה אובדן אכזרי ונורא מאין כמוהו|U|.
מצטרפת להמלצות שנשמעו כאן לגבי פורום התמיכה בתפוז ואשמח לעזור באופן אישי אם תרצי :'.

[אמא_נמרה*]

כל-כך עצוב,
מבקשת רק טוב בשבילכם.

[לדמותך_הנעלמת*]

תודה. לכולם.
עברו שלושה ימים של חג ושבת ובעצם הכל מתחיל רק עכשיו. חשוב לי לתקן את הרושם השגוי: יש לנו שני בנים מקסימים ונפלאים בבית, השני פשוט קצת יותר קטן ומתקשה להביע את כל קשייו וכאבו במילים. אבל הוא לא מפסיק להביא אליי את הבובות הבוכיות שלו על מנת שאלטף וארגיע אותן, ומדי פעם עדיין מנסה לבדוק אם מה שיש לי בבטן הוא התינוקת המדוברת.
יש רגעים שחורים. רק שחור עוטף ובא לי להתכדרר כמו כדור ולהיספג לתוכו. יש רגעים שאני בהדחקה מוחלטת. אני מתעוררת משינה קצרה ונבהלת, לא חשבתי עליה כבר כמה שעות. יש רגעים שאני תוהה, איך אני בכלל מעיזה לנשום, לאכול, אפילו לצחוק ?????
יש רגעים שאני משוןכנעת שזה חלף ואני יכולה לחזור לחיים. יש רגעים שאני רק רוצה שמישהו יבוא ויקח את זה ממני, ממשפחתי.
אנחנו מתמודדים, כנראה, ואני לא יודעת מה יקרה בדקה הבאה.
מנסה בין לבין להבין למה? איזה שיעור היה מספיק חשוב שאלמד עד כדי כך שהיו חייבים לקחת ממני את פרי בטני ???
מה החטא העצום והגדול שעליו אני ואנחנו נדרשים לשלם מחיר כה גבוה ?
היו שאמרו לי שמדובר בנשמות קדושות שצריכות את הגוף שלנו רק על מנת לעבור דרך העולם ואז להמשיך הלאה. לאן ??
יש לי חבר טוב בשמיים, אני בטוחה שהוא שמח בה ויטפל בה יותר טוב מכל אחד אחר.
יש מליון ואחת תהיות ושאלות: לגבי העבר יש ים של שאלות "אם" ולגבי העתיד מליון שאלות של "איך"...
נחיה כל דקה ונשאף כל נשימה וננסה להאמין שאפשר וצריך להמשיך.
אני נזכרת שנכנסתי לאתר הזה לראשונה, בעקבות החלבון העוברי הכל-כך לא תקין שלה (1:60) ואיך שאבתי מכם כוחות להתמודד עם שבועיים וחצי של ציפיה דרוכה לתוצאות המי שפיר. וכמה שמחתי לדווח שהכל בסדר וחזרנו למסלול...
האם היתה זו חזרה גנראלית לימים הקרובים ???
וכן, זה אולי נשמע נורא, אבל חשוב לי מאד לשמוע על נשים שעברו משהו דומה בשלב כל-כך מאוחר של ההריון. זה אולי יעזור לי להתמודד עם רגשות האשם האינסופיים.
וכן, אני צריכה גם עזרה בנושא השדיים. שני כדורים להפסקת החלב וים של כרוב ועדיין כואב כל-כך. קיוויתי שההתעללות הזו תחסך ממני, אך כנראה שאין קיצורי דרך.
וכן, הלוואי והייתי יכולה לשבת שבעה (אני חיה במגבלות ובגבולות הדת...) ולהקל במעט את ההתמודדות שתהיה עם כל-כך הרבה אנשים בנפרד.
וכן, זה עוזר שיש מי ששומע ובאמת כואב בשבילך גם אם אינו מכירך כלל.
אני יודעת שהעובדה שיש לי שני בנים בבית תסייע לי, אך נראה לי שאי אפשר לבנות רק על שני זוגות ידיים קטנטנות ואוהבות שימשכו אותנו מהבור הענק הזה.
ומצטערת, עוד לא ממש יכולה לאחל לכולם שנה טובה ולהאמין בזה, אני מניחה שגם זה עוד יבוא.

[אמא_אדמה*]

...............

[עדי_יותם*]

לדמותך הנעלמת יקרה, תודה שאת משתפת. המשיכי.
ותודה שאת מבקשת עזרה, זה עוזר קצת לדעת שאפשר "לעשות משהו": שתי הרבה תה עם נענע ומרווה, והמשיכי עם הכרוב. כרוב קר מהמקרר מקל קצת יותר, ואפשר גם קומפרסים קרים בנוסף (קרח - ירקות קפואים/קרחומים/קוביות - עטוף במגבת מטבח).
חיבוק.

[ענת_שן_לוי*]

אביב מאוחר יקרה.
לעצירת החלב:
שתיית תה מרווה - פעמיים שלוש ביום
עיסוי עצמי (חזק או חלש לפי ההרגשה) בחלקים הכואבים יותר - כמה שיותר.
קומפרסים ממים חמים או אלכוהול לבן (וודקה/ג'ין) להספיג בקצת צמר גפן או פד-תחתון, לשים בשקית ניילון ולהניח ל10-15 דקות. (לא ליותר כי עלולה להיווצר כוויה).
ואפילו (דבר שיועצות הנקה אולי לא ממליצות עליו) לשאוב קצת חלב כדי לשחרר מעט את הלחץ. שאיבת החלב לכאורה מייצרת עוד חלב, אבל השחרור חשוב גם הוא.

ליבי איתך.

[טרה_רוסה*]

אני מכירה מישהי שקרה לה משהו דומה, לפני הרבה שנים. היא הייתה אמורה ללדת כבר, היתה בבדיקה אצל הרופא, הכל היה תקין, ולמחרת הייתה לה ירידת מים. עד שהגיעה לבית החולים, העובר כבר מת. אני חושבת שהייתה צניחה של חבל הטבור, אבל לא סגורה על הפרטים הטכניים. זה היה ההריון הראשון שלה והיא הייתה צעירה כשזה קרה.
היא סיפרה לי את זה כששמעה שאני מתכוונת ללדת לידת בית, כדי לשכנע אותי שזה מסוכן. לי זה דווקא חיזק את ההרגשה שגם כשעושים הכל לפי הספר - יש דברים שאין איך למנוע. גורל.
ולא בגלל משהו שעשיתם. ולא חטא. ולא שיעור. השיעור הוא רק הבדיעבד, מה לומדים ממה שקורה לנו בחיים. ולא החיים קורים כדי שנלמד את השיעור. אבל זה באמת תחום של אמונה אישית.

@}

[דינה*]

יקרה, יקרה, שוב חיבוק גדול!
אני מצטרפת לתודה של עדי יותם על שיתופך ועל כך שאת מאפשרת לנו לעזור ולו במעט שאנחנו יכולים.
הבנות לפני כן תמצתו בסך הכל את האפשרויות. יש לי רק עוד מעט להוסיף.
הכרוב: כדאי לרדד לפני שמניחים. חשוב להניח מנקודה די גבוהה מעל השד (כמעט ליד עצם הבריח ) , לעטוף את כל השד, כולל ההילה והלמשיך עד לקו של אמצע בית השחי (צינורות החלב בד"כ ארוכים).כרוב יש להחליף לפחות כל שעתיים!
שאיבה: במקום לשאוב(פעולה אגרסיבית, כואבת לעיתים) כדאי לעסות מעט את השד במקלחת (תנועות עדינות מבסיס השד לכוון הפטמה). מייד אחרי זה להניח קומפרסים קרים (קוביות קרח, ירקות קפואים, כמו אפונה, תירס - כדי לפזר את הקור על כל השד) (לא ישר על העור) ואח"כ כרוב.
אנא, אל תשתמשי במיים חמים - מגבירים את זרימת הדם למקום ותורמים לגודש הכללי של השדיים.
חושבת עלייך הרבה.
מאחלת שהאור ישוב לחייכם במהרה.

[אדמה*]

אמא של בעלי הלכה ללדת בבית חולים בסוף תשיעי וחזרה לקיבוץ בידיים ריקות לפי הסיפורים שלה החברה הקיבוצית לא נתנה מקום לאבל על ילד שלא נולד באותם ימים (לפני 35 שנה) והיא לא מדברת על זה הרבה אבל זה מרגיש כמו חלל פעור בה עד היום וגורלה עוד פחות שפר עליה מפני שבלידה שלחר מכן נולדה לה ילדה עם פיגור קשה אז אני לא מבינה גדולה בשעורים וחטא ועונש אני רק חושבת שזה חיים עם המון עצב ונכון שרופאים לא יכולים להבטיח לנו תמיד תינוקות בריאים אבל יש להם לפעמים את הכלים כדי לעזור לנו לבחור פחות או יותר איך יראו שארית חיינו וחיי אהובינו וזה באופן מאוד אישי ומסוייג לדעתי לא עניין מבוטל

"אביב מאוחר" אני קוראת את דברייך וחושבת על שלושת האוצרות הקטנים שלי והלב נקרע מכאב כל שאוכל לאחל הוא שהחלל יתמלא והאושר יחזור לשכון במעונכם ולא תדעו עוד צער לעולם

[מירב_שרמן*]

לדמותך הנעלמת יקרה,
ליבי איתך. קראתי כבר אתמול, התמלאתי בדמעות וברגשות שאין להם שם, וגמגמתי על המקלדת.
מקווה שיש לך את כל העזרה והתמיכה שאת זקוקה להם, ואם לא, אנא בקשי בכל פה. מגיע לך, את צריכה עכשיו ללדת את עצמך ואת משפחתך חזרה לחיים מתוך הכאב הנורא הזה. תתני לעצמך להתמך.
את אמיצה בעיני שבחרת להיפרד מביתך ככה, להחזיק אותה, להתבונן בה...
נשמע שיש בך הרבה כוחות.
מאוד התחברתי לתאורי הטלטלה שאת חווה, פעם כך ופעם כך.
חשבתי שאולי יעזור אם ננסה להתבונן בזה רגע מהצד. בחיים שלנו כמו כדור: כשחובטים בו חזק לרצפה, הוא קופץ חזרה גבוה למעלה, ושוב נופל לרצפה...עד שבאיזה שהוא שלב מתאזן. וכך גם חייך עוברים טלטלה חזקה למעלה ולמטה... אולי עצם הידיעה שהטלטלות האלו הן חלק מהתהליך ועם הזמן יגיעו לאיזון, תוכל לאפשר לך איזושהי אחיזה בתוך הכיאוס הזה.
אולי תוכלי בדמיון לתת לזה צורה, ולחזור אליה כשאת ברגעים שחורים.
מקווה שהובנתי ואיכשהו עזרתי טיפה.
מרגישה את חוסר האונים מול עוצמת הכאב הזה.
מאמינה גם כמו ש טרה רוסה כתבה ש השיעור הוא רק הבדיעבד, מה לומדים ממה שקורה לנו בחיים. ולא החיים קורים כדי שנלמד את השיעור.

אם קיימת עוד דרך לעזור לך, אנא תני סימן,
שולחת לך הרבה כוחות וחיבוק גדול,
מירב.

[שולה_חתולה*]

אביב,
רק רציתי להגיד שעדיין חושבים עלייך...
חיבוק גדול גדול!
ושהכאב יתחיל לדעוך קצת בקרוב...גם בלב וגם בחזה.

[ענת_גביש*]

תדעי שאנחנו חושבים עלייך הרבה.

[זהבית*]

בקשר לשדיים:
קחי תחבושת אלסטית ותבקשי שיקשרו לך חזק. פשוט ללפף את החזה מסביב.במקום חזיה.
אם יש גודש וכואב-תוציאי קצת חלב עד שיפסיק הכאב ואז תקשרי.
רצוי גם לישון בלילה עם התחבושת

[זהבית*]

עוד דבר - לא כתבת מה החלטתם לגבי קבורה.
כדאי לחשוב על זה ולהחליט.
אני מכירה נשים שקברו את התינוק
אני העדפתי שבית החולים "יטפל" בזה.
זה מאד אישי ואני כותבת את זה רק כי זה פרט חשוב מאד לאבל האישי שלך וצריך להחליט עכשיו ומהר.

בדיעבד בררתי היכן ומתי קברו. מעולם לא הלכתי לשם אבל אני יודעת היכן זה ותמיד אוכל ללכת אם ארצה.
אני מאד שלמה עם החלטתי דאז.

[נועה_ברקת*]

מה החטא העצום והגדול שעליו אני ואנחנו נדרשים לשלם מחיר כה גבוה ?
בענייני הנקה כבר יעצו לך הצעות רבות, אני אנסה את כוחי בעניין החטא. המחשבה שדברים רעים קורים לנו כי עשינו משהו רע ומגיע לנו להענש עומדת בבסיס של רוב האמונות הדתיות (וגם ההפך, כמובן) ובכל זאת נאמר : רשע וטוב לו, צדיק ורע לו" כדי שנזכור שהדברים הרבה יותר מורכבים מכך. קשה מאד ובלתי אפשרי (גם לחלוניים גמורים) להשתיק את הקול שמנקר מבפנים ובודק וסופר את כל החטאים שהיו, שאולי היו ובטוח לא היו. הגבול בן האשמה ו"שפיטה" לבין חשבון נפש הוא דק מאד. את צריכה למצוא את אותם דברים שהם באחריותך ולהכיר בכך שלא הכל קשור אליך ובאחריותך. לאלוהים יש תוכניות שאנחנו לא תמיד מבינים. (לי מאד עוזר הספר לדרוש אלוהים, הייתי מצטטת אבל הוא ארוז כבר. יש גם פורום יפה http://www.hebpsy.net/forum.asp?id=25
מבחנית הנשמה - עד כמה שאני יודעת, מוות כזה ברחם בשלב הזה קשור לחוסר יכולת להגיע אל העולם. בתמונה ציורית אומרים שבשעת הלידה התינוק, ש"חלם" ברחם, "מתעורר" וה"אני" שלו נכנס לתוכו ובגלל זה מתחילה הלידה. נראה, שה"אני" - החלק הגבוה של הנשמה החליט לא לרדת אל העולם, מסיבות שונות שאולי לעולם לא נדע ולכן עזב, מה שהסתיים במוות. התפיסה של נשמה קדושה וגלגול נשמות באמת אומרת שזה סוג של תיקון לנשמות מפותחות שצריכות רק עוד קצת כדי להמשיך הלאה (ולהתקדם - זאת אומרת שלא יצטרכו לבוא הנה יותר). אני, מתוך התפיסה שלי, תמיד מקווה שדווקא נשמות מפותחות יבחרו לבוא הנה ולעזור לנו ולא ילכו לעניינהן. מי יודע?
אני בכל מקרה יושבת שבעה איתך, לפחות בלב.

[תבשיל_קדרה*]

קחי תחבושת אלסטית ותבקשי שיקשרו לך חזק. פשוט ללפף את החזה מסביב.במקום חזיה
מסוכן. עלול לגרום סתימה.

[א_גרויסע_מויש*]

רק עכשיו ראיתי.
איזה אסון.
אין מילים שיכולות לבטא את הכאב ולעזור קצת.
קחי לך את הזמן כדי להתאבל ולכאוב עכשיו, כדי שתוכלי, כשיגיע הזמן הנכון בשבילך, להמשיך הלאה.
את במחשבותי.

[שרה_ק*]

אוי זה כל כך עצוב מוסיפה את הניחומים והחיבוקים שלי. כמו שאומרים: תבכי ילדה תבכי מותר לבכות ולהתאבל כמה שצריך. מאחלת לך תינוק בריא. תתפללי חזק. בדרך כלל זה קורה מאד לעיתים רחוקות אז אין לך יותר סיכויים שזה יקרה שוב מכל אשה אחרת. כן, אני יודעת שבהיריון נוסף תפחדי שזה יקרה שוב.. אבל אני מכירה מישהי שזה קרה לה, ואחרי זה ילדה עוד 4 ילדים בריאים
שוב, חיבוקים

[ענן_בעננים*]

רק עכשיו ראיתי

[לדמותך_הנעלמת*]

אין לכן מושג כמה אתן עוזרות (ועוזרים) לי ולנו. טוב לי שיש לי את מי לעדכן וממי לשמוע ניחומים ועצות, דווקא אולי בגלל הריחוק שיש בסוג התקשורת הזה. חלק מכם נורא בא לי לפגוש, מעבר לרמה הוירטואלית ומדהים אותי כמה אמפתיה יכולה להיות באנשים שכלל לא מכירים אותך.
עכשיו כבר בוצר, ואין לי ספק שכמו תמיד בחיים, הבקרים קלים יותר מהלילות. בלילות הכל שחור והשחור שבחוץ מצטרף לשחור שבפנים וביחד הם עולים על אוטוסטרדה קטלנית. מזל שבסוף כל לילה בא בוקר ובסוף כל מנהרה חשוכה מחכה לנו אור כלשהו.
הקטנים שלי מדהימים ומכריחים אותי להיות אמא שלהם. ואני חושבת על איזה מזל יש לי, שהם כבר קיימים וחיים איתי, ויש מי שיעשה אותי אמא וצריך אותי כאמא ואוהב אותי כאמא. ובלב מתגנבת הדמעה על המחשבה שהיא ויתרה עליי, ואולי לא הייתה זקוקה לי כל-כך ??
אני חושבת שאנחנו הורים טובים. מוכרחה לכתוב את זה כדי לשכנע את עצמי שזאת לא הסיבה. אני גם משתדלת להפסיק לחשוב על מה היה אילו ולקבל את הדין עד כמה שניתן. שוב, אני מניחה שבלילה הדברים יהיו יותר כואבים וקשים.
אני עוצרת, מנסה לפתוח את כל החרירים הקטנים ולהרגיש מה בדיוק יעשה לי עכשיו הכי טוב, או הכי פחות רע...
אני יודעת שנשתקם, לאט לאט.
תודה על הכל.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני קוראת ועוקבת בכל יום.
בוכה איתך בכל יום.

[תבשיל_קדרה*]

חלק מכם נורא בא לי לפגוש, מעבר לרמה הוירטואלית
את יכולה לעשות זאת.
את יכולה לכתוב פה (או בדף בית של מי שאת רוצה) כתובת דואל שלך, או לשלוח דואל למי מאיתנו (גם אם רק כדי לבקש דואל או מספר טלפון של מישהו אחר).

[אמא_ל_5*]

כל יום, הרבה פעמים ביום, אני חושבת עלייך, עליכם. גם בלילות. איני יודעת אם זה עוזר במשהו, אך אולי בכל זאת זה שווה משהו - שהרי לעזור באופן ממשי אי אפשר. אבל אני חושבת עליכם, בוכה אתכם, ומאחלת לכם שתמצאו את הכוחות להמשיך. באמת מזל גדול שיש לך שני ילדים שאת אמא שלהם, והם יכולים לעזור לך לעלות מהתהום העמוקה.
ולגבי הגודש - מאד לא רצוי לקשור - זה עלול לגרום לדלקות והחמרת המצב.
דווקא כן מומלץ להוציא מעט חלב כדי להקל. כל עוד השד נשאר יחסית מלא, אבל לא מתוח עד כדי כאבים עזים, ייצור החלב יורד. זה לא נכון שכל הוצאת חלב מגבירה את החלב. רק ריקון יסודי של השד מגביר ייצור חלב. קומפרסים קרים, כרוב, תה מרווה - כל אלה יכולים להקל. אבל גם לא להסס להוציא מידי פעם חלב כדי להקל. אפשר גם בשאיבה. לא לחשוש מזה. כדורי אדויל יכולים גם הם מאד להקל - שני כדורים, שלוש פעמים ביום, למשך יומיים שלושה.
אם יש שאלות נוספות בנושא הגודש והשדיים - אל תהססי לשאול אותי ישירות (אני רופאה, וזה תחום ההתמחות שלי).

[דינה*]

אין לי ספק שאתם הורים נפלאים!
ואני בטוחה אם לתינוקת שלכם היתה אפשרות בחירה היט היתה בוחרת בכם.
ביוגה אומרים, שכשהנשמה למדה את כל הלקחים וביצעה את תפקידה בעולם, היא מפסיקה להתגלגל, כלומר להופיע בעולם הזה. היאבמקום טוב יותר עכשיו.
ברוסית אומרים, שהבוקר נבון יותר מהלילה. תזכרי שתמיד ישנו בוקר.
חושבת עלייך המון.
עדכון אחרון לגבי השאיבה: לאחר התייעצות עם יועצת הנקה, אפשר לשאוב פעם אחת עד ריקון מלא של השד, מייד אחרי זה לשים קרח ולאחר מכן כרוב. לפי הצורך בהמשך, את יכולה לשאוב מעט להקלה ולהמשיך עם הקרח והכרוב.
אולי זה יביא נחמה מועטה, שלמרות כל מה שקרה, גופך מתפקד כראוי.
המון אהבה וחיבוק ( () ).

[א_גרויסע_מויש*]

אני ממשיכה להיות איתך במחשבותי.
שני דברים שכתבת העלו לי רעיון. אני לא יודעת אם זה מתאים לך, אבל כותבת בכל זאת.

הלוואי והייתי יכולה לשבת שבעה

חלק מכם נורא בא לי לפגוש, מעבר לרמה הוירטואלית

חשבתי שאולי תרצי לערוך מפגש, מעין מעגל נשים (עם אותן נשים שתרצי שיהיו איתך). גם בשביל התמיכה בך, וגם כדי לעזור לך להיפרד מביתך. מאיילת. זה אולי יכול למלא את מקום הטקסים הדתיים, שיש להם ערך רגשי חשוב בתהליך האבל.
אולי זה לא מתאים לך ממש עכשיו, אולי תרצי לעשות את זה מאוחר יותר. ואולי בכלל לא.
רק משתפת במה שעלה לי.

[אדמה_טובה*]

משתתפת בצער שלך על מותה של איילת.
קראתי את שמה ובכיתי.
מקווה שהמילים מספקות לך תמיכה וחיזוק לעבור את מה שאת עוברת כעת.

[עוף_החול*]

הרבה מילים עוטפות נכתבות פה בדף הזה.
ואולי זה הביטוי לרצון של כולם כאן לעטוף ולחבק ולאמר לך שאת אחת מאיתנו. שאנחנו כואבים איתך באמת למרות שאנחנו לא מכירים אישית.
תיפרדי מביתך בכל אופן שאת מרגישה שנכון לך. אל תחכי לשמוע מה אחרים אומרים או מצפים ממך. את חייבת להיפרד בדרך שבה את מרגישה ומבינה.
אני כאן כל הזמן וחושבת עליך המון.

[תושתוש*]

יש לי דמעות של מים בעיניים ודמעות של דם בלב. אני איתך, משתתפת בצערך. אני יכולה רק להגיד לך שלא משנה מה יקרה, בסוף איכשהו עוד הכול יהיה בסדר, כי יש נקודת מפנה כזאת שהיא הנמוכה ביותר וממנה הכול יכול רק להשתפר. אני לא מכירה אותך אבל רוצה להגיד לך שאני מגישה לך את האהדה והאהבה שיש בתוכי. אני שולחת לך אלפי חיבוקים שאני מקווה שיהיו מנחמים וחזקים. אני שולחת לך כל מה שרק יוכל לעזור. אם את צריכה משהו אז אני כאן.

[עודד_לבנה*]

מה החטא העצום והגדול שעליו אני ואנחנו נדרשים לשלם מחיר כה גבוה ?

אני אדם חילוני, אבל את חושבת כמאמינה, אז אני רוצה לספר לך סיפור שמעתי מאיש דתי חכם:
אב אמר לבנו לעלות על עץ ולקיים מצוות שילוח הקן.
הבן עלה, קיים את המצווה, החל לרדת מהעץ, נפל ומת.

ראו זאת שני תנאים גדולים.
האחד, נדמה לי שזה היה "אחר", אמר: ראו, הבן הזה קיים את מצוות שילוח הקן וגם את מצוות כיבוד אב, שהרי עשה כאשר ציווה עליו אביו. והרי אלו הן שתי המצוות אשר עליהן נכתב "למען יאריכון ימיך".
הוא ביצע את שתי המצוות, וימיו תמו. אני מפסיק להאמין.

השני היה לא פחות גדול ממנו בתורה, דומני שהיה זה רבי עקיבא. והוא אמר:
הכל נכון, ועם זאת כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך": בכל נפשך, רוצה לומר - אפילו נוטל את נפשך.
ואין לחפש בדת את הצדק, אלא את האמונה, שנאמר בסוף ספר קהלת, אחרי כל התמיהות על העדר המשמעות והצדק בעולם "סוף דבר, הכל נשמע. את האלוהים אהוב ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם".

באוזניים שלי, מה שאמר אותו דתי חכם, והוא אמר זאת אחרי ששכל אחד משבעת בניו, ולפני ששכל את השני, הוא שמבחינה דתית, המוות של ביתך איננו בגלל שום דבר שעשית.

תרשי לי להצטרף אליו: מספיק הכאב הנורא שיש לך. אל תכבידי על עצמך גם בהרגשת אשמה.

[לדמותך_הנעלמת*]

תודה עודד. אני מוצאת את עצמי מתפללת בבקרים, מגיעה לפרשיות של "שמע ישראל" ומתעכת היטב על המילים "ובכל נפשך". אני מרגישה שהנה זה אכן הניסיון הגדול שלי, שהרי את נפשי נתתי לו במלואה...

[יושי*]

התעדכנתי היום בבוקר, ומאז אני מסתובת עם גוש חונק בגרון. אין לי מילים, כי אף מילה , עמוקה ככל שתהיה לא תגע בכאב העמוק של האובדן. לפני שנתיים איבדתי את אבא שלי, ואני בטוחה, היום כשאני אמא שזה לא כמו לאבד ילד ואלמלא היתה הילדה מזמן לא הייתי בקו השפיות. יש לך ילדים נהדרים ואיש אוהב שזקוקים לך ולכן אסור להתפרק. תבכי ותוציאי את הכאב הנורא, תתפרקי - אבל דעי לאסוף את עצמך ולהרים את הראש מעל המים, לא לשקוע, זו מלחמה יומיומית וקשה ואכן הלילות קשים יותר, מטרידים ומסויטים. תעזרי בכל מה שיקל ולו במעט את הכאב הנורא. כואבת איתך את כאבך ומתפללת שיבואו ימים טובים ויימצא מזור לכאב הנורא.

[roniti*]

רק היום אזרתי אומץ להיכנס. הכותרת מבהילה, מחרידה, לוקחת אל המקומות הכי חשוכים
רק רציתי שתדעי שחושבת עליך ועליכם המון. מתפללת לטוב בשבילכם. לריפוי ולהחלמה. אין מילים שיתחילו לבטא את הצער והכאב...

עצוב מאוד מאוד

[לוטם_מרווני*]

לדמותך הנעלמת. את נישאת במחשבותיי ובליבי.
חשבתי לעצמי המון, על החוויה העצובה, על הקשר שנרקם בינך לבין איילת במשך 40 שבועות, חבל הטבור הנצחי המחבר ביניכן. רק את הכרת את בתך, שלך בלבד. את פעימות ליבה, את האור שזרח מבעד לדופן הרחם. כמה הרבה אור היא נשאה לתוך רחמך, ואת היית לצינור ל אושר. ובתום ההריון ציפית להכיר לעולם את האור שברחמך, לשמח לבבות בתינוקת החדשה שבאה לעולם. ולא כן הוא. לא לעולם באה תינוקת זו אלא לרחמך בלבד, לעינייך בלבד, לליבך.
ודרך רחמך ועינייך וליבך היא ממשיכה להתקיים, והאור שמילאה בו את ליבך ממשיך להתקיים ולזרוח. את השליחה שלה, את תעבירי את אורה ואת אהבתה לעולם ומלואו, וזכירתה תמלא ליבך ברחמים ובטוב ובעצב.
התהליך הוא תהליך פרידה מהצורך בממשי. איילת ממשיכה להתקיים בנשמתך. עצמי עיניים, חבקי אותה, ותתאחדי עימה.
שולחת לשתיכן חיבוקים גדולים, שולחת לך דמעה ארוזה בטיפת אור. יהיה טוב.
ענבל.

[סינדי*]

רק עכשיו ראיתי את כל הדף...
מבעד לדמעות שלי, שולחת לכם חיבוקים, הרבה אהבה ואור - גם בלילות.

@}

[עין_הסערה*]

((()))

איתך בכאבך.

[תמרול_ה*]

משתתפת בצערך הכבד.

[אם_הבנים_שמחה*]

קכשו ראיתי.
כואבת.
מחבקת.
בוכה.
מצטרפת לרעיון של מויש.
לבכות ביחד.

[שמיכת_טלאים*]

חושבת עלייך כל הזמן. ובוכה.

[אם_הבננות*]

אני קוראת ובוכה.
לבי איתך...

[אמונה*]

אני לא יודעת איך אפשר לנחם...
אבל אני מכירה זוג שקרה להם מקרה דומה, ואני יודעת שהם היו בקשר עם רבנים שמאוד חיזקו אותם. אחד הדברים שעזרו להם להתמודד היא האמונה שהולד שלהם הוא כנראה גילגול של מישהו שהיה לו משהו קטן לתקן בנשמתו, כל כך קטן שהוא אפילו לא היה צריך לחיות מחוץ לרחם בשביל לתקן. והם זכו להיות ההורים שלו, ולאפשר לו את התיקון ואת המנוחת עולמים אליה הוא ודאי זכה.
חיזקו ואימצו. ושלא תדעו עוד צער וניסיונות כל כך קשים.

[אמא_שלנסיכות*]

תנחומי
אני מקוה שתתחזקו מהר
ותזכו רק לדברים טובים השנה הזו

[ליזה_ליזה*]

חושבת עליכם.
מנסה לחזק אותך במחשבות מרחוק.

[אמא_של_אופק*]

שוב אני קוראת את הדף ושוב עולות הדמעות. חשבתי עלייך אתמול בלילה ופתאום נזכרתי בבנים ובבעל שגם הם חווים כאב אבל אחר לגמרי, כי בעצם רק את הכרת אותה מקרוב, רק את עקבת אחריה לאורך 40 שבועות ואצלך זהו אבל לכל דבר מלווה בגעגועים חזקים למישהו שהכרת, אבל שאר בני המשפחה חווים אבל אחר ללא ההכרות הזאת ועם כל הכאב והקושי את צריכה לעזור להם ולהבין אותם כי להם קשה יותר להתגעגע, אני לא יודעת איך אפשר לעבד את האבל עבור הקטנים אבל אני חושבת שזה הכרחי . אם מה שכתבתי לא במקום כרגע, אני בהחלט מאפשרת מחיקות.
מצטרפת להצעות העזרה בכל תחום גם הלא-וירטואלי.

[מיץ_פטל*]

לדמותך הנעלמת היקרה.
אני רוצה להוסיף לכל מה שנאמר ואין לי מילים.
אני כל הזמן חושבת עליך ועל איך שאת קמה בבוקר, ואיך שאת הולכת לישון.
בוכה בתוכי.מחבקת אותך. מנסה לחשוב עליך עכשיו בבית, במיטה, בספה.
איך את מנסה להבכין ארוחת ערב לילדים,מקלחת אותם.לשוחח בטלפון בפעם הכמה ולספר למשפחה,לחברות.
לפעמים נדמה לי כאלו אנשי באופן עטופים בחסינות מפני אסונות.בגלל שתמיד מדברים פה על ילדים ולידותהנ והריון. מעט על הפלות שקורות בשבועות מוקדמים. והנה האסון שלך מעורר בי את השברריות של החיים , של כולנו.
מזל שיש לך את הילדים שימשכו אותך הלאה בשגרת החיים.
תני לעצמך את כל הזמן שבעולם להתאבל , לבכות, ולבכות, ולחשוב שהכל נורא, ואיך בכלל אפשר להמשיך.
אט אט גופך יאותת לך שהוא כבר התאושש,חזר לעצמו.אט אט תצליחי לדבר על האסון שלך ממקום יותר מרוחק,יותר מחוזק ואולי ,תגיע שוב התשוקה להרות.
עכשיו את לא רואה את זה, עכשיו את לא שם. וזה בסדר.
תמשיכי לכתוב לנו. ואני כאן בשבילך.חיבוק גדול.

[נורמה_טבעית*]

שהרי את נפשי נתתי לו במלואה...
':

שולחת חיבוקים וחום, ליבי איתך

[רונית*]

רק עכשיו ראיתי.
שולחת לך תנחומים והמון חיבוקים.

[שחר_קליין*]

חיבוק חיבוק חיבוק

[לדמותך_הנעלמת*]

תודה על הכל. בסופו של יום נורא מתיש. חושבת שבקרוב אנתק את הטלפון, כיוון שכל-כך לא נעים לי ואני עונה לכל אחד ומוצאת את עצמי בלי רגע של שקט להתמודד באמת, לבכות את כולי, להתייחד עם הבת שלי ושלנו. אולי היא עברה בי כדי ללמד אותי לשנות את סדר העדיפויות, לדאוג לעצמי ולצרכיי ??? לא יודעת ועוד לא בשלה להסיק מסקנות. הלוואי ואצליח לישון קצת הלילה...

[אורה_גבריאלי*]

שולחת אליך, אליכם ואל הקטנה ים של אהבה

[יול_יול*]

לילה טוב לך יקרה
תני לנפשך לנוח

[נאוה_פרנס*]

את יכולה לשכב, לעצום עיניים, לקחת כמה נשימות עמוקות,
ולתת לגופך לשקוע עם כל נשיפה.
התחברי איתה עם ילדתך האבודה, חבקי אותה ותני לרגשותייך לגאות ללא מאמץ.
השאירי את עינייך עצומות, את גופך הנושם - ללא תנועה.

הבכי יגאה עד שבלי משים תצללי עם בתך לשינה עמוקה.
עשי את זה כל זמן שאת חשה צורך בקרבתה - יום או לילה.
דברי אליה, עד שייגמרו המילים.
ואז...
אז שחררי אותה, היפרדי ממנה - לא כדי לשכוח, אלא כדי להפנים.
היא היתה איתך, חלק ממך, מגופך, מנפשך לרגע קצר בחייך.
היא הביאה לך מתנה - היפרדי ממנה בתודה וחיזרי אל שגרת חייך.
מתנתה תלווה אותך תמיד!

את ה הזה, קחי איתך לאורך המסע.
שימי אותו עליך כשמיכה שתגן עליך / עליכן ותעטוף אתכן באהבה.
החיבוק הוא מרחב מוגן לתת לרגשות לזרום החוצה בידיעה שאת מוגנת.

אני איתך!

[רועי_שרון*]

שלא תדעי עוד צער.

[לדמותך_הנעלמת*]

נאוה, מצליחה להתחבר ללשקוע, לנשימות העמוקות, לבכי שבסופו שינה קצרה אך מרוכזת. אבל עוד ממש לא מסוגלת להרפות, להיפרד, לוותר עליה ...

[מנג_בין*]

אבל עוד ממש לא מסוגלת להרפות, להיפרד, לוותר עליה ...
מותר לך.

חברה קרובה שלי עברה מקרה דומה. היא איבדה את בנה במהלך הלידה.
בימים הראשונים לא ידעתי איך לגשת אליה, מה להגיד, לא הכרתי סיטואציות כאלו וההלם היה גדול.
היא בחרה לערוך הלוויה ולשבת שבעה.
בסוף השבעה היא ביקשה ממני לבוא איתה לטיול בשדות.
רק בשדות, הרחק מבעלה,בתה ומשאר האנשים, היא איפשרה לעצמה להוציא הכל החוצה.
כל יום היינו יוצאות לטיולים,
הלכנו מאות קילומטרים בהם בכינו ביחד,
שתקנו ביחד,
עברתי איתה ביחד את תהליך הפרידה והאבל.

חודשיים לאחר שהיא איבדה את בנה, היא התעברה ונולדה לה בת מקסימה ומיוחדת.

אני מקווה שסיפור זה ייתן לך אור ואמונה ויחזק אותך.

[כנרת*]

אוי ואבוי , צער גדול גדול .זה מחזיר אותי לאבל הפרטי שלי . בחודש חמישי נאלצתי ללדת את העוברית הראשונה שלי .בבת אחת הכל ניגדע , השאלות ברחוב היו מציקות ובכי גדול. כשחזרתי הביתה ראיתי שהכיבשה הימליטה וחשבתי , אלוהים אתה לוקח לבן אדם ונותן לחיה ! מאז יש לי שתי בנות נהדרות . ולך אני מאחלת רק נחת שהכל יהיה מאחוריך , תהני מהבן ובקרוב בעזרת השם תהיי חזקה ויהיו לך ילדים בריאים ונפלאים . אמן

[תמר_ס*]

אביב יקרה, כבר יומיים אני מסתובבת עם גוש תקוע בגרון ולא מוצאת מילים לומר לך. רק מחבקת.

[תושתוש*]

אני שוב כאן. גם אני דתיה, ואני רוצה להגיד לך שגם אני נהגתי להאשים את עצמי בדברים כאלו. הייתי מוצאת כל חטא או עברה ומאמינה שבגללם מתו האהובים והיקרים לי. אבל זה לא נכון. אנחנו לא באמת יודעים מה הן תוכניותיו של הקב"ה. יכול להיות שזה אפילו לא קשור אלייך, אבל בטוח שזה לא באשמתך.
אני זוכרת שכתלמידה תמיד נהג הרב שלנו להסביר לנו שיכול להיות שכל הדברים שקורים לנו הם פשוט חלק מתהליך יותר גדול. הוא היה מביא דוגמאות שונות ומשלים, ואני זוכרת שהוא תמיד היה אומר שאם ניקח תמונה ונביט בה מקרוב נראה רק צבע, או פריט אחד. אם נביט בה ממרחק רב יותר נראה מה באמת ראינו קודם. נבין שהעץ שרק אותו ראינו מכל כך קרוב הוא למעשה חלק מיער. שהציפור היא חלק מלהקה. אני לא חושבת שמה שקרה לך היה סוג של עונש. אני מקווה ומאמינה שתוכלי להבין שזה לא בגלל משהו שאת עשית או לא עשית ממרחק גדול יותר של זמן. אני רוצה גם להוסיף לך שהזמן יעזור. אני אישית לא חוויתי דבר מעין זה אבל אמא שלי הפילה. היא היתה בוכה ולא יכולנו להרגיע אותה. עכשיו הזמן עבר, וזה עוד כואב, אבל הכאב פחות נוקב והורס את הלב. אני שולחת לך שוב את כל תנחומי, אהדתי ואהבתי. אני מאחלת לך שלעולם לא תדעי עוד צער.

[נאוה_פרנס*]

אביב,
נתתי לך את כל המסלול - זה יגיע כשתהיי מוכנה
החלק שאת מתחברת אליו מתאים לשלב האבל בו את נמצאת.
בשלב מסויים, תהיי בשלה לומר "שלום" ולשחרר את שתיכן.

[אמא_של_נועה*]

רק עכשיו קראתי את הדף.
אין מילים...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני עדיין כאן, קוראת ,בוכה,מלווה אותך בתהליך האבל הקשה מנשוא .

[אישה_אחת*]

עכשיו ראיתי כולי צמרמורת. שלא תדעו עוד צער.
ההצעה של א גרויסע מויש
חשבתי שאולי תרצי לערוך מפגש, מעין מעגל נשים (עם אותן נשים שתרצי שיהיו איתך). גם בשביל התמיכה בך, וגם כדי לעזור לך להיפרד מביתך. מאיילת. זה אולי יכול למלא את מקום הטקסים הדתיים, שיש להם ערך רגשי חשוב בתהליך האבל.

נראת לי הצעה מעולה. זה יכול להוות בשבילך תמיכה מדהימה עם הנשים המתאימות לך. כמו שהשבעה מהווה תמיכה למשפחה המתאבלת.

שוב הרבה

[לדמותך_הנעלמת*]

אני המומה מעוצמת כוחם של ילדי הקטנים: זה כבר אחר צהריים שני בימי החול, ולכמה שעות אני מתנתקת מהחושך, מהכאב, עד שלרגע נראה לי כאילו הכל כרגיל, ואנחנו משפחה רגילה לגמרי... עד שצחוק של תינוק מעורר בי געגוע וכאב עצום ודמעות שזולגות מעצמן, על החיוך שהיא לעולם כבר לא תחייך, לא בגיל שבועיים, לא בגיל חודש, לא בגיל שנתיים...
וכמו שאמרתי למי שרצה לשמוע: "אצלנו אבלים בין 8:00 ל- 16:00 ואחרי 22:00 בלילה..."
הנה בא לו עוד לילה, והלילה מביא עימו כל-כך הרבה כעס וכאב ואי הבנה ובכי עצום שפועם ומהדהד בתוך הראש עד שבסוף נרדמים באפיסת כוחות רק בכדי לקום לעוד בוקר של ריק והתמודדות...
אני מברכת על הילדים שיש לי בבית ומצטערת כל-כך שאיילת לעולם כבר לא תהיה אחותם והם לא אחיה ואני לא אמה והאיש הנהדר שלי לא יזכה להתאהב בה כאביה.

[עוף_החול*]

איתך כל הזמן. חושבת עליך הרבה פעמים במשך היום.
מקוה שהלילה תזכי למעט מנוחה ורגיעה.
אולי תנסי לדמיין את איילת חיה. אולי תנסי לשוחח איתה ולסגור איתה את העינינים.

לילה טוב. מלא שינה טובה.

[ליאורה_נ*]

[אמא_נוגי*]

אני מברכת על הילדים שיש לי בבית
זהו אביב, בדיוק על זה את צריכה למקד את עצמך, הם שם והם צריכים אותך!
הם שם והם הברכה שלך! תישמרי על עצמך בשבילם!
חושבת עלייך כל הזמן...

[זהבית*]

אביב מאוחר יקרה
את מאד אמיצה וחזקה לכתוב כאן ולשתף

התחושה הכי חזקה לי מהימים הראשונים אחרי הלידה הייתה של סיוט שלא מתעוררים ממנו.
אותו סיוט שמעיר באמצע הלילה ואני אומרת לעצמי: אוף מזל זה רק חלום.
וכאן זה לא חלום הסיוט הוא המציאות.
בלילות הייתי רואה עצמי עומדת על שפת נהר שחור מתחת לקרקע . שחור וסמיך וכל מה שרציתי היה לקפוץ לתוכו ולהיעלם
היו בקרים שאור הבוקר היה מבורך והיו בקרים שעצם ההתעוררות מביאה אותי לשוב לים הכאב שכמעט טבעתי בו.
פשוט לא רציתי לקום כי לקום היה שוב להיות במציאות הנוראה הזו של מה שקרה.

באיזהשהו שלב חלמתי או ראיתי בעיני רוחי את הרגע שהנשמה של התינוק שלי עזבה אותי.
ראיתי את זה מנקודת המבט שלו.
זה קרה בלילה ואני ישנתי.ראיתי איך הוא יוצא ממני ועולה למעלה. הוא הביט בי בהרבה אהבה ונפרד ממני וידע שאני ישנה כ"כ שלווה ומאושרת כי אני עדיין לא יודעת...
והוא ידע שאני מספיק חזקה לשרוד את זה. והרגשתי חזק את הקשר שלו אלי ואת העובדה שזו בחירה שלו ואני איפשרתי לו אותה. בזה שנתתי לו ללכת.
התמונה הזו נתנה לי הרבה כח.
שום דבר שעשית או לא עשית לא גרם לזה. היא הלכה וזהו.
את זקוקה לכל כוחותייך כדי לעבור את הזמנים הקרובים וכדי לתמוך במשפחתך.

אני לא מכירה אותך אבל אני מרגישה שאת מאד חזקה ואני משתאה מהיכולת שלך לכתוב כאן ולשתף ולבקש עזרה
וגם לקבל.

[חגית_ל*]

@}

[לילה_טוב*]

חושבת עליך הרבה פעמים במשך היום
גם אני.

[chompi*]

לדמותך הנעלמת - צר כל כך, מועקה כבידה.
המשיכי לכתוב. כל דבר.

[עכשיו_מרגישה_שזה_הזמן*]

הבת שלי מתה בגיל 3.5 חודשים (מוות בעריסה).
את כל מה שעברתי אני לא אפרט לך עכשיו אבל אני אתן לך כמה טיפים ממני לאיך שהתמודדתי עם הכל ויצאתי שפויה ללא קרעים בנפש-

1. הקשיבי ללב שלך - כשאת מרגישה תבכי וכשלא בא לך אל תרגישי רע נקודה.

1. תני לילדים שלך להיות לידך הם מרגישים מתי את זקוקה להם עוד לפני שאת מרגישה - כך היה לי עם ילדי שלי.

1. אל תיכנסי להריון - את לא זקוקה לתינוק אחד שיפצה אותך על תינוק אחר (ויסלחו לי כל השאר)

1. אל תתעמקי בשאלות ,למה ואיך ולמה זה מגיע לי ומה היא עשתה ? התשובות לא יבואו משום מקום ומי אנחנו שבתוכינו נמצא התשובה - התשובה היחידה לא נמצאת בהישג ידינו ויכול להיות שגם אין תשובה.

בכיתי המון, רגשות האשם הנוראיים שלא הרפו וכל השאלות הפנימיות .

לקחתי קופסא והכנסתי הכל - בכי כאב כעס הרבה שאלות(ללא מענה וללא רצון למענה) ,רוקנתי את עצמי לחלוטין וסגרתי אותה.
לאחר תקופה פתחתי אותה ועיכלתי דברים ,הזלתי דמעה, הדברים היו נראים אחרת וזרקתי אותה לפח.
את הזכרונות אי אפשר למחוק !! אבל היתה לי חובה להמשיך הלאה למען עצמי והילד שלי.
עד היום יש תופעות לוואי (כמו עכשיו שממש כואב לי הגוף)
אבל אם לא הייתי לוקחת את עצמי בידיים ישר בהתחלה לא הייתי היום פה....

את הבגדים שלה מסרתי לאחר תקופת ההחלמה שלי, חשבו שאני אשתגע כי הייתי מסדרת לה את הבגדים בארון... ומכינה לה תה ...ושוטפת את הבקבוקים שלה....

רוצה לומר לך תודה שגרמת לי לבכות, אני שולחת לך הרבה כח.

[לדמותך_הנעלמת*]

תודה לכולכם. לכמה שעות טובות לא הצלחתי להתחבר לאינטרנט והרגשתי איך חלון ההצלה שלי נסגר והמחנק היה עצום.
אני נתמכת מאד מכל מה שאני קוראת כאן ובכלל, הלגיטימיות שלבכתוב ולפרוק ולדעת שמישהו יתייחס ויגיב איכותית ומשמעותית כמעט כמו או אולי אפילו יותר מללכת לטיפול (וגם זה עוד יגיע).
הבוקר הלכתי עם הבן שלי לטיפול במרפאת השיניים, שמחתי שהתור נקבע מבעוד מועד, כדי שלא אשב בבית ואשחזר את כל מה שקרה בדיוק לפני שבוע. ואז הרופאה, שזכרה אותי במעומעם הריונית, ראתה שבעלי ואני נכנסים איתו לחדר ואמרה בשיא הטבעיות: "טוב, את לא יכולה שהוא ישב עלייך, כי את בהריון" -
הכנתי את עצמי להמון תגובות מהסביבה, אבל לא לתגובה הזאתי. ומבחינתה, היא צודקת, הבטן שלי עוד ממש לא נעלמה והזכרון האחרון שלה ממני הוא הריון... ובכל זאת לא הצלחתי לחשוב לפני שעניתי לה: "אני כבר לא בהריון. התינוקת שלי מתה". וכך זה נשאר, תלוי ומרחף בחלל החדר.
בעוד כמה שעות אלך עם בעלי ובני הגדול (שאכן החליט שהוא צריך להישאר איתי היום בבית, ואני נכנעתי לצורך שלי להיסמך עליו ולו במעט ולצמצם את רגעי ההתמודדות...) להוציא את הקטן מהגן. זה יהיה מאד קשה, אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שכל דבר שאעשה, כמה שהוא יהיה קשה, אחר כך אני כבר אהיה אחריו, והפעם הבאה תהיה קלה יותר.
אני מבינה עכשיו ומנסה להיעזר גם באחרים שידעו אובדנים שונים, שיש לתהליך הזה הרבה שלבים. אני לא אקום בוקר אחד וארגיש שזה איננו... אני גם מנבה ללמוד את השיעור הגדול שכל הסיפור הזה מנסה ללמד אותי: לחכות, לתת מקום לעצמי ולצרכים שלי, להדוף ולו במעט את צרכי האחר והסביבה (להתקשר בלי סוף, לבא לבקר, לרצות להיות איתי כשאני עוד לא מוכנה וכו' וכו'). אני לא אשתנה ב- 180 מעלות, כי כזאת אני וטוב לי עם חלק ממי שאני, אבל אולי העוצמות והכיוון הדק ישתנו. אני אוהבת את איילת ונורא נורא מתגעגעת אליה ואל האושר הגדול שהיא יכלה להביא לחיינו. אני מברכת על האושר שכבר יש לי בבית. אני בוכה וצוחקת, מתה וחיה, שוקעת ומתמודדת...

[לדמותך_הנעלמת*]

זהבית - תודה באופן אישי, השיתוף הזה הוא כמו אוויר לנשימה עבורי. הידיעה שאני לא לבד, שעוד נשים עברו את זה, עוזרת מאד בהתמודדות עם רגשות האשם. וגם חיוני לי מאד לשמוע על התמודדויות. תודה .

[טרה_רוסה*]

[לוטם_מרווני*]

לדמותך הנעלמת, אני כל הזמן חושבת עלייך ושולחת לך הרבה הרבה אהבה.

[אמא_של_נועה*]

[שרון*]

אביב יקרה....
אין לי מילים. אני חושבת שאף מילה לא תהיה חזקה מספיק לנחם במקרה כזה. אולי רק הידיעה שאת לא לבד שכולנו כאן יחד איתך, מלווים, כואבים, שומעים, מתאבלים, מנחמים...אולי רק הידיעה הזו יהיה לה כוח לעזור.
אז אני כאן. תמיד כאן(())

[מירב_שרמן*]

חושבת עליך המון,
שולחת ברכות וחיזוקים,
אור ואהבה.

[עודד_לבנה*]

ובכל זאת לא הצלחתי לחשוב לפני שעניתי לה: "אני כבר לא בהריון. התינוקת שלי מתה". וכך זה נשאר, תלוי ומרחף בחלל החדר.

יש לי חבר שאשתו עברה דבר דומה.
כאשר שאלתי אותו, הוא השתמש בביטוי "דברים רעים קורים".
גם הביטוי הזה נשאר תלוי ומרחף בחלל החדר, אבל הטיל צל פחות כבד.

---

אין לי כרגע הספר, אך נדמה לי שקראתי, בספר "על עולם ומלואו - שיחות עם ישעיהו לייבוביץ" מאת מיכאל ששר, קטע שבו לייבוביץ, בעצמו אב שכול, מספר על שיחה שהיתה לו עם הורים ששכלו ילדה.

[צופה_מכוכב*]

חושבת עליך המון.
כל עוד היתה פה רק את הכותרת ולא הוספת שום תגובה, הרגשתי איך נגמר לי האויר. הייתי נכנסת לראות אם במקרה את היית פה, ודואגת.
מוזר איך אפשר להתקשר לאנשים שלא מכירים.
עכשיו כבר יש יותר אויר מאז שאת מגיבה.
אין לי עצות. קטונתי מלתת כאלה.
רק חיבוק גדול.
חושבת עליך המון.

[נילי_לי*]

התחושה הראשונית שעלתה בי הינה כאב עז המפלח הלב, כאב קשה מנשוא של אובדן לתינוקת שהנה אוטוטו והיתה כאן עמנו.
סובבי עצמך באנשים האוהבים אותך, תומכים בך, אל תהססי לשאוב מהם כל סוג של תמיכה, זה הזמן שלך לכאוב, להתאבל.
אל תרגישי לא נעים, אל תחששי שמא את מטרידה.
חשבי כעת על עצמך ועל אובדנך.
זה הזמן.

[אמא_אינקובטור*]

אביב - חושבת עלייך ועל איילת.
אין לי עצות. קטונתי מלתת כאלה. גם לי אין.

[לדמותך_הנעלמת*]

בעקבות הדברים שכתבתם, רוצה לצטט ממילים שכתבה לנו אחותי (ומקווה שהיא תסלח לי על הפרסום...):
"עוד שנייה
היא כבר יוצאת
כבר מריחים בכל מקום
את ניצני
ההתחדשות
והחמלה
את הבל הפה
נשמת אפה
ניחוחות הפרי
וקולות התפילה
כולם בפתח ניצבים
אבל רגע
יש עוד כמה דקות
של כמילה
ונפילה
ודלתות שנסגרות
ושערים שנחתמים
ואנו
נשארים
מיותמים
מבת
ומהשנה שעברה"

עבורי, כל קריאה חוזרת של המילים הללו, היא חזרה מדוייקת על החוויה, מתחילתה ובעיקר עד סופה המר...

[תות_שדה*]

מזל שבסוף כל לילה בא בוקר ובסוף כל מנהרה חשוכה מחכה לנו אור כלשהו.
אני יודעת שנשתקם, לאט לאט.

זה מוזר אבל אני מרגישה כאילו את מחזקת אותי בדברייך. מישהו שאל אותי, למה לקרוא על כל מיני דברים כאלו, אפשר להתעלם ולהמשיך הלאה. אבל כנראה שאני שואבת כוח ממך (מוזר אבל זה צריך להיות ההפך, לא?)
אני קוראת את דברייך כאן ורואה את הכוח שיש בך. אולי את לא מרגישה אותו כל הזמן אבל הוא קיים בך.
אני מרגישה אותו.
עוד חיבוק

[א_גרויסע_מויש*]

כואב ומר, מה שכתבה אחותך . ומדויק ונכון.
כל כך הרבה אנשים בוכים כאן איתך.
אנחנו כאן.

[טושו*]

חיבוק גדול.