סיומה של הקומונה הקטנה שלנו

[עדינה_ניפו*]

אני רוצה רק להוסיף שהסבלנות שלי לילידם ולבית שואפת לאפס בימים אילו.
מבקשת למצוא את הדרך באמת להיות בשמחה עם הילדים שלי עד הלידה, בזמן כזה שכל מה שאני חושבת שאני רוצה זה להתבודד כל הזמן, לשקוע פנימה לתוך עצמי עם העובר שלי.

כל כך קל לכתוב כאן את המילים האילו על תענוג ושהגאולה נמצאת פה ועכשיו אבל מול הילדים שלי בזמן אמת (לא כשהם ישנים ואז אני מוצפת באהבה אליהם) זה המבחן הכי קשה שיש.

[אשה_שמחה*]

אוי, איזו נחת...אין ספק שזו אחת ההנאות הגדולות- לתת מתנה שמשמחת ועושה טוב. תענוג
לזכור לנשום בלידה, לנשום ולדבר עם ה', להיות בקשר איתו כל הזמן.
אמן!

[אשה_שמחה*]

כל כך קל לכתוב כאן את המילים האילו על תענוג ושהגאולה נמצאת פה ועכשיו אבל מול הילדים שלי בזמן אמת (לא כשהם ישנים ואז אני מוצפת באהבה אליהם) זה המבחן הכי קשה שיש.


מזדהה מאוד (ואני לא בחודש תשיעי שיצדיק את זה P-: )

[רסיסים_של_אור*]

מזדהה מאוד (וגם אני לא בחודש תשיעי שיצדיק את זה )

[סגו_לה*]

_נזכרתי כמה חשוב לנשום.
נשימה חיים נשימה חיים נשימה חיים
נשמה נשימה_

נהדר !
והנפילות לכאורה מול הילדים רק מזכירות לנו שיש לנו עבודה.
אם היא לא הייתה לא היינו כאן הרי.
<כותבת לך ומזכירה לעצמי:-)>

[בלה_ספיר*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מזדהה מאוד (וגם אני לא בחודש תשיעי שיצדיק את זה )

[עדינה_ניפו*]

מזדהה מאוד (וגם אני לא בחודש תשיעי שיצדיק את זה )
(-:
כן, טוב, נראה לי שכולנו זקוקות לחיבוק בעניין הזה!


והנפילות לכאורה מול הילדים רק מזכירות לנו שיש לנו עבודה.
לגמרי. תודה על התזכורת.

חג שמח נשים אהובות ויקרות שלי, שמחה שיש לי אתכן

[רסיסים_של_אור*]

חג שמח לך אהובה ויקרה, וסליחה שאני מרשה לעצמי נימה אישית בוירטואליות הזו אבל... רוצה לברך אותך שתמשיכי להאיר בטוב בחסד באהבה ובאמת הנהדרים שיש בך - מים חיים - שיהיה לך חג שבו תחווי חירות פנימית מלוא הגוף, הנשימה והנשמה

[מתחדשת*]

חג שמח לך אהובה ויקרה

@}

[טליה_טקאוקה*]

חג שמח @}(())

[אנונימי]

חג שמח וחיבוקים חמים ואוהבים

[ארני_ש*]

חג שמח וחיבוקים חמים ואוהבים

[אמא_בבית*]

חג שמח יקירתי, שתראי את החירות בתוך החיים והבלגאן המבורך @}

[עדינה_ניפו*]

אוי איזה כיף לראות את כל ההודעות שלכן ולהרגיש את כל החם והאהבה,
תודה !!

[עדינה_ניפו*]

שתראי את החירות בתוך החיים והבלגאן המבורך
טוב, אז אם כבר, אספר משהו קטן משיעור הפאולה שהיה לי ביום רביעי הזה.
עשיתי כהרגלי איזה תרגיל פיזי והיא קישרה לי אותו עם מצב נפשי/ רגשי.
ביקשה ממני בזמן התרגיל הפיזי לחשוב על הבלגאן שיש לי בבית שכל כך קשה לי אותו (דיברנו על זה בתחילת השיעור),
קודם כל לדבר אותו בקול רם בג'יבריש, לספר עליו לעצמי או למישהו אחר, מה שבא לי
ואז לנסות לבדוק מה אני יכולה לעשות עם זה.
מה שיפה הוא שהיא מקשרת את הדברים תמיד עם העבודה של הגוף כדי שלא אתחיל לנתח את הדברים בראש באופן פסיכולוגי אלא אתן לגוף שלי, לתנועה להוביל אותי למקומות שהם לאו דווקא הגיוניים או מחושבים, לא צפויים.
בקיצור מבלי להיכנס לכל הפרטים הגעתי בסופו של דבר למצב שבו מצאתי את עצמי שוחה בתוך הבית שלי,
הבית מלא עד הסוף במים (מים טיפ טיפה סמיכים) ואני שוחה בין כ-ל החפצים שלנו
נתקלת בעדינות בספרים, צעצועים, צלחות...
הכל הכל שט לו באיטיות ואני בין הכל והגוף שלי נע בנעימות במים הנעימים האילו.
הנשימה היתה עמוקה וקצובה.
לאט לאט איבדתי את התחושה הפיזית באיברים, הם הרגישו לי צפים, הכל התרחב ונשם.
הרגשתי את הגפיים שלי נעים מעצמם, מתרחבים ומצטמצמים יחד עם הנשימה שלי...
היה כל כך נעים!!!
התרגיל נמשך הרבה זמן, לא רציתי שהוא ייפסק, היה טוב להרגיש את איבוד השליטה הזה (משהו שבעבר היה מפחיד אותי)
כמובן שבמים ה"בלגאן" לא הפריע לי, אני בכלל הייתי רק עוד דבר צף בין כל שאר הדברים הצפים.
שוב הייתי בתוך טריפ (-:

הגעתי הביתה והתחלתי לסדר את הבית בכיף גדול!
שמתי מוזיקה ורקדתי בין הבלגאן, כל פעם מרימה עוד חפץ ועוד אחד, שרה ונהנית ומרגישה את הגוף שלי קל ורגוע.

חשבתי על זה שוב כשיצאתי מהשיעור שמדהים איך פיקפקתי באפשרות שאתחבר אל המורה שלי ולאט לאט התעמק המפגש בינינו ואני התמסרתי והיום אני מרגישה שממש נרקמת בינינו סיפור אהבה.
זה מאד מרגש אותי (-:

[אשה_שמחה*]

וואו. נשמע ממש מדהים. עושה חשק לנסות את זה בעצמי.
שבת שלום @}

[אנונימי]

גמני מתרגשת מהסיפור והקשר והמקומות המדהימים שאת הולכת אליהם בעזרתה.

[עדינה_ניפו*]

ההורמונים שלי ממש משתוללים, ככה נדמה לי לפחות, אני מרגישה שמצבי הרוח שלי קשורים לסוף ההריון (מקווה שזאת אכן הסיבה).
אולי הורמונים שמופרשים עם היווצרות החלב לקראת סוף ההריון?
בכל מקרה זה לא קל.
אני עולה ויורדת כל הזמן. בוכה מכל דבר קטן, כ-ל הזמן.
הסדר היה אירוע ממש טראגי עבורי,
באיזשהו שלב פשוט יצאתי החוצה בסערה וברגע שהרגליים שלי נחתו על הכביש שממול הבית של גיסתי פרצתי בבכי מר, הלכתי והלכתי ובכיתי ובכיתי...
לשמחתי היה לילה כל כך יפה, מעונן וירח מלא, נכנסתי לשבילים של הפרדסים מסביב למושב שלהם, הבטתי בשמים, עקבתי אחרי התנועה של העננים שהסתירו וחשפו את הירח לסירוגין.
כעסתי ועצבתי וממש רציתי להתבוסס בזה, לא היה בי כל רצון להתעלות מעל הכל או לשפר את הרגשתי.
לפעמים יש כאב שרוצים להפיג אותו כל כך, רוצים שהוא יעבור
ולפעמים יש לי כאב שאני ממש נהנית ממנו, לא מוכנה לוותר עליו.
זקוקה לו, נאחזת ולא מרפה.
ככה היה לי באותו הערב ("לא ממש יציאה מעבדות לחירות" חשבתי לעצמי בהליכה הזאת "אבל זה מה יש" ובסגנון הרבנית פישר (מקווה שלא עשיתי שימוש לרעה בדברים שלה ) אמרתי לאלוהים "אם אתה רוצה שאהיה נסבלת לאחרים תצטרך לתת לי יד כי אני שונאת שם את כולם")
בדרך חזרה דוד פגש אותי על השביל, הוא דאג שאני בחוץ איפשהו יולדת כבר כי הוא קרא וקרא לי ולא עניתי והוא לא תיאר לעצמו שאלך כל כך רחוק.
הוא לקח את ידי והלכנו יחד, נשמתי את הלילה והפרדסים והרגשתי איך כל המתח מתפוגג מעצמו.

למחרת קראנו יחד את שיר השירים, וואו...!!! שנים לא קראתי אותו מההתחלה ועד הסוף.
אני קראתי אותו קודם כל לבדי והיה לי קשה מאד להבין ואז דוד קרא יחד איתי והדברים התבהרו.
איזו שירה מקסימה, כמה נהניתי וכמה בכיתי (כמו שאמרתי, אני בוכה מהכל),
רק הסוף סתום לי ממש.
מהקטע שכתוב "אחות לנו קטנה ושדים אין לה..."
מה קורה שם פתאום?

אם מישהו מכיר את שיר השירים טוב ויש לו תובנות או מחשבות או הסברים אשמח לשמוע.

[אשה_שמחה*]

לא ממש יציאה מעבדות לחירות" חשבתי לעצמי בהליכה הזאת
לי זה דווקא ממש נשמע כמו יציאה מעבדות לחירות.
החירות לצאת באמצע הסדר לטיול , ובעיקר החירות לכאוב בלי לנסות לתקן את המצב, בלי "מוכרחים להיות שמח". פשוט לתת לזה להיות כמו שזה.

[רסיסים_של_אור*]

בדיוק גמרתי לקרוא את הסוף של "בגן האמונה" והרגשתי שמשהו שם תקוע לי כמו עצם בגרון ועכשו באתי לכאן וקראתי והנה אשה שמחה ניסחה עבורי:
החירות לצאת באמצע הסדר לטיול , ובעיקר החירות לכאוב בלי לנסות לתקן את המצב, בלי "מוכרחים להיות שמח". פשוט לתת לזה להיות כמו שזה._ כל הזמן בספר הזה מדובר על הקטע הזה של לא להיות בעצבות וכל הזמן להיות בשמחה וכמה זה הכי חשוב וכו' וכו' ואני פשוט לא מצליחה להיות שם... בכלל הרגיש לי שהספר נכתב ע"י ולמען גברים ויש שם איזה התעלמות מובנית מהתהליכים שאנחנו עוברות (למשל: _ההורמונים שלי ממש משתוללים )

עדינה יקרה, אולי יעודד אותך לקרוא שבמקביל אלייך גם אני מרגישה בתנודות רגשיות לא קטנות בתקופה הזו ואני כאמור לא בההתחלה ולא בסוף של הריון (מקסימום אחרי מחזור ) אני מרגישה שמבחינתי יש משהו בחגים הגדולים האלה שגורם לי כל הזמן להסתכל ולתהות איפה הייתי ומה הספקתי בשנה שחלפה ולאן הגעתי וכו' וכו' וההתסכלות הזו לא תמיד עושה לי טוב...

[עדינה_ניפו*]

ובעיקר החירות לכאוב בלי לנסות לתקן את המצב, בלי "מוכרחים להיות שמח".
כן, חשבתי על הזוית הזאת גם תוך כדי הטיול אבל היה לי קשה להתמסר לה, היתה לי כזאת ציפייה להיות במקום "אחר" בתוך עצמי בחג.
זה ממש עניין של האגו עכשיו שאני חושבת על זה.
"תיכננתי" להיות מישהו אחר, הרבה יותר לבן וצח!!

בכל מקרה אני עמוק בתוך הבוץ של עצמי בימים אילו.
מרגישה די אבודה רגשית, אולי בדיכאון קל.ֿ
(הנה יש לי עוד הזדמנות לתרגל את פשוט לתת לזה להיות כמו שזה (-: )
לרגעים היום ממש פחדתי מהנפילה אבל אז הבנתי שהפחד נובע רק מהחשבות שעולות סביב הרגש הזה,
מחשבות כמו- אולי לא אצא מזה עד הלידה (ויהיה לי דיכאון אחרי לידה ואלד תוך כדי דיכאון...)
או- אולי המצב יחמיר ולא אצליח לתפקד ולטפל בילדים (ואוטומטית הרגשתי איך אני לא מצליחה לטפל בהם פתאום).
בכלל ככל שחשבתי על זה יותר ונתתי למצב שלי תואר כמו "דיכאון" נפלתי לתוך זה עוד יותר חזק.

בדיוק גמרתי לקרוא את הסוף של "בגן האמונה"
וזה ממש הצחיק אותי כי שכבתי במיטה (רב היום) וחשבתי לרגע לפתוח לקרוא את "בגן האמונה" אבל משהו עצר אותי, משהו גרם לי לחשוב שזה לא יעשה לי טוב. איזה קטע!!!

[עדינה_ניפו*]

אין כמו חברה של נשים אוהבות ותומכות, זה ממיס אצלי הכל.
ממש שמחה שיש לי אתכן כאן בפורום הזה לפחות.

[טליה_טקאוקה*]

(())(())@}@}@}

[אנונימי]

נכתב ע"י ולמען גברים
לא מכירה אישית את הספר הזה, אבל המשפט הזה כל כך אמת צרופה בעיני _{ונכון לעוד כמה "ספרי דת" לדעתי. עניות דעתי.}

[עדינה_ניפו*]

השבוע נסעתי לתל אביב לאחותי וישנתי שם לילה.
כל הנסיעה הזאת היתה מלאה בנסיבות שלא יכולתי לשנות אבל גם לא הצלחתי לחיות איתן בשלום.
השתגעתי מהפער בין מה שאני יודעת ומאמינה בו למה שאני יכולה לחיות.
למשל, ישבתי בפקק שכמובן לא היתה לי שום דרך לצאת ממנו והתפוצצתי מעצבים בתוכי, הייתי עם הילדים והרגשתי שאני נחנקת שם.
אמרתי לעצמי שלל משפטים כמו - שהרי הכל לטובה, כל זה לטובתי, לא יכול להיות אחרת... אני הרי לא יכולה לשלוט במה שקורה כרגע אז אני יכולה או לבחור להירגע או להשתגע... אבל כלום כלום לא עזר לי, לא הצלחתי להירגע עד שיצאנו משם, וכך כל היום וחצי האילו נמשכו, אותה הגברת רק בשינוי אדרת שוב ושוב...

ואז אתמול דוד הקריא לי כמה קטעים מאיזה ספר ישן שיש לנו בשם- התודעה השמיימית/פרח החיים הזהוב.
אני מצטטת משם משפט אחד
הרחקת השיכחה היא פשוט עניין של כיול הנשימה. ה"נשימה" במקרה הזה היא השאיפה והנשיפה..
הספר הזההוא מורכב וחלקים גדולים ממה שכתוב שם סתומים לי לגמרי אבל אז גם נזכרתי בציטוט של הרבנית פישר
נכנעת. מוותרת. מה נשאר? רק הנשימה. בתוהו ובוהו לחזור לנשימה ולדבר עם ה'.

חיברתי את כל הדברים יחד וחשבתי לעצמי שהנשימה יכולה להיות לי לכלי (כאילו שהמצאתי את זה, חחח...!) במצבים בהם אני לא מצליחה להיות נוכחת בשלום ברגע, הריכוז הפשוט והעדין בנשיפה ושאיפה יכולה להרגיע אותי.
לפעמים הידיעה או האמונה במשהו אינם מספקים בשביל לעזור לי בהתמודדות שלי עם המציאות היומיומית.

אז היום הלכתי עם הילדים למגרש משחקים והראש לי היה עסוק במליון דברים אחרים, רציתי לחזור הביתה לעשות את כל הטלפונים שלי וכל שאר הדברים ש"תכננתי" לעשות מהרגע שהתעוררתי בבקר...
ואז נזכרתי בנשימה, התיישבתי על הספסל וכיוונתי את התודעה שלי אל כל שאיפה ונשיפה.
לא נשמתי עמוק יותר מהרגיל או שיניתי את הנשימה שלי בכלל, פשוט התבוננתי והקשבתי לנשימה שלי.
תוך כמה רגעים הרגשתי שלווה ועבר לי הצורך לחזור הביתה.
אני יכולה אפילו להגיד שממש נהניתי מכשעתיים במגרש משחקים עם הילדים שלי (זמן שיא בשבילי להחזיק שם לבד איתם!).
כל פעם שהרגשתי צורך חזרתי לשבת ולהקשיב לנשימה שלי והרגשתי איך זה ממקם אותי בעדינות ובשלווה ברגע הנוכחי.

אני יודעת שאין טריקים שעובדים לנצח במצבים האילו, אני כל הזמן מוצאת איזה משהו שעובד בשבילי עד שהוא כבר לא עובד יותר ואז מוצאת משהו חדש אבל העניין הזה עם הנשימה הולך ומתחזק אצלי מאז תחילת ההריון הזה.
בכל השנים שלי עם היוגה לא הצלחתי להתחבר לנשימה והנה היום בזמן ובדרך שלו אני מרגישה שאני מתחילה להבין את המשמעות העמוקה יותר, מתחברת לנשימה ממקום מוכן. בעצם לא אני מגיעה לזה אלא זה מגיע אלי, פוגש אותי.

[נ_ע_מ_ה*]

וואי,הרגע חזרתי מגן השעשועים עם אותן תחושות בדיוק
אלו רגעים של הפוגה,של מנוחה מהכל. גם לילדים וגם לי.
גם אני ,כמוך,מוטרדת תמיד בהתחלה מכל הדברים שרציתי לעשות ולא הספקתי
ואז,כשמשחררים,זה נהיה מזה כייף.
כל פעם מחדש ני שוכחת כמה זה כייף הגן שעשועים הזה,לא רוצה לצאת,אסירה בכלא כשמשימות הבית הן הסוהרות שלי. לא נותנות לצאת...
אבל כש"אין ברירה" ומגיע הרגע שבו אני נעתרת סוף סוף להפצרות הילדים ללכת לטיול אחרה"צ,אז רגעי הרוגע האלו שווים הרבה יותר ממה שהייתי יכולה לשער
עד הפעם הבאה
שוכחת
נזכרת
שוכחת
נזכרת
טוב,מה הקטע? עדיין לא הבנת שגם את זקוקה להפוגה הזו כמו אוויר לנשימה?
(אפרופו נשימה...)

[עדינה_ניפו*]

טוב,מה הקטע? עדיין לא הבנת שגם את זקוקה להפוגה הזו כמו אוויר לנשימה?
נכון כל כך!!

[עדינה_ניפו*]

עוד משהו קטן שרציתי לספר.
עוד בעניין של הפאולה,
אני עושה הרבה תירגולים בבית, בדרך כלל מתחילה מתרגיל קטן ופשוט ונותנת לגוף שלי לקחת למקום מאד ספונטני של קול ותנועה.
אני לרב לא פעילה יותר מידי בשנים האחרונות חוץ מעבודות הבית אני לא מוצאת הרבה דברים שיניעו אותי
אבל התנועה שנפתחת מתוכי דרך התרגילים האילו מכניסה בי הרבה אנרגיה וקלות.
ומה שממש ממש כיף זה שהילדים מצטרפים אלי (כשסיימו נגיד את הסרט שהושבתי אותם מולו כדי שאוכל לתרגל) ואנחנו יחד זזים ונעים ומתמתחים ואני מתבוננות בסקרנות בתנועה האינטואיטיבית שלהם והחדווה וההנאה שלהם מזה ופתאום אני מוצאת שאנחנו יחד משתוללים בהנאה פשוטה על הרצפה.
בדרך כלל אני לא מוצאת את הדרך להנות איתם בהשתוללות כשהם מבקשים את זה, אין לי כח לזה או שזה יותר מידי בשבילי...
ואני מרגישה כבדה ו"מבוגרת"
אבל דרך התירגול הזה אני מגלה בעצמי איזו הנאה שהיא מרגישה לי קלה וקלילה וילדותית, מגלה בעצמי צדדים חדשים ואפשרויות חדשות.

[אנונימי]

הי,
זה לא שלי, ועכשיו הגיע הזמן לשתף, לחלוק איתך ועם מי שקוראת כאן, משהו שהפך את ענין הנשימה למשהו אפשרי ועם פוטנציאל העצמה עבורי:
נשימה היא ליטוף של הגוף מבפנים.
ההמשך עדין גדול עלי, אבל אולי את וחברותייך תתחברו:
תחשבי איזו מתנה מדהימה נתן לך אלוהים, עם הנשימה הזו - ללטף את עצמך מבפנים, המון המון המון

אוהבת אותך ו מחבקת מרחוק

[אשה_שמחה*]

נשימה היא ליטוף של הגוף מבפנים.
מקסים.


במצבים בהם אני לא מצליחה להיות נוכחת בשלום ברגע, הריכוז הפשוט והעדין בנשיפה ושאיפה יכולה להרגיע אותי.

הרבה פעמים במצבים של סערה גדולה כל נסיון לפנות אל השכל (אפילו אם זה בלנסות להעלות משפטים מחזקים) רק מחמיר אצלי את המצב. כשמתמקדים בנשימה זה מאפשר לחזור אל הפשטות, אל הדבר הכי בסיסי.

[ענת_גיגר*]

נשימה היא ליטוף של הגוף מבפנים
תודה, ליאת @}

[עדינה_ניפו*]

נשימה היא ליטוף של הגוף מבפנים
באמת מקסים!!

[עדינה_ניפו*]

כנראה ההורמונים של סוף ההריון שוב מציפים אותי (-:
באמצע הלילה אחרי אחת ההתעוררויות שלי התחלתי להיזכר איך אני ובעלי נפגשנו,
נזכרתי במפגש הראשון שלנו בבית שלו במושב,
אני באתי מירושלים,
זה היה סוף ינואר, יום שמש מקסים וכשהגעתי הוא עמד בחוץ ליד הבית שלו בין צמחיה ירוקה וגבוהה עם החתול הלבן שלו והכלב השחור, כוס קפה ביד אחת וסיגריה בשניה... זכרתי מה הוא לבש ואיך הוא דיבר ודיבר ואני שתקתי (וניסיתי להסתיר את החצ'קונים שהיו לי אז על הפנים)!!!!
נזכרתי איך ביום למחרת בדרך לשיעור ציור שלי דמיינתי איך הוא מחכה לי שם (אחרי פגישה אחת בלבד יום קודם לכן ) ידעתי שזאת רק פנטזיה, "לי לא קורים דברים כאילו".
בכל זאת קיוויתי... הוא לא היה כמובן, אבל באמצע השיעור היתה לי תחושה משונה, יצאתי לחדר המתנה ו-
הנה הוא ישב שם!!!!!!!!!!!
הוא גימגם והיה נבוך ואני הייתי בהלם....

בקיצור, כך עברתי על השבועות הראשונים שלנו יחד (עד שעברתי לגור איתו והכל התדרדר משם אז עצרתי, חחח...!)

הבקר התעוררתי, שכבתי לצידו וליטפתי אותו ודמעות הציפו אותי...
הוא התעורר ושכבנו לנו יחד במיטה (בזמן שהוא איחר להגיע לעבודה), פטפטנו, התחבקנו, דמענו (זוג רגשנים) ...

בארוחת הבקר ישבתי ליד הבן הגדול, התבוננתי בו אוכל להנאתו.
לבוש יפה כל כך, יש לו כבר סטייל משל עצמו (הוא מזל שור בשנה של הסוס ושניהם ידועים כמזלות של גנדרנים!),
השיער החום החלק שלו נופל לו על העיניים הגדולות
ממש נער צעיר! (בסך הכל היה בן 7 אתמול)
התחלתי לדמיין אותו teenager , הפלגתי לי בדמיונות...
הכל אשליה אמרתי לעצמי, אז תמוגגי מהאשליה, למה לא?!

מן יום חלום כזה...
ימים מוזרים הם הימים האילו בציפייה ללידה הקרבה, בהתרגשות, לפעמים בפחדים...

[טליה_טקאוקה*]

@}(())@}

[רסיסים_של_אור*]

יו כמה מרגש לקרוא

אני חלמתי שכבר ילדת ואני אפילו יודעת מה זה !!! (לא מגלה, מחכה בסבלנות ) מזל טוב לאבשלום ולידה קלה ומרגשת

[עדינה_ניפו*]

תודה (-:

[אשה_שמחה*]

איזה סיפור יפה (גם סיפור ההתחלה שלכם וגם בכלל). איזה בוקר של חסד @}

כן, הימים האלו של לפני הלידה הם ימים מאוד מיוחדים... תהני

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אווו עם נקודה בפנים (-: את נשמעת כמו מישהי שנכנסה לטריפ.
איזה כיף!

פטפטנו, התחבקנו, דמענו (זוג רגשנים) ...
איזה כיף איזה כיף איזה כיף.
גם אני רוצה, גם אני רוצה, גם אני רוצה.
שמחה בשבילכם. אתם ושכמותכם - השראה עבורי.

[אמא_בבית*]

הי, חשבתי עלייך בלילה @}

[מתחדשת*]

_פטפטנו, התחבקנו, דמענו (זוג רגשנים) ...
איזה כיף איזה כיף איזה כיף._

חושבת עלייך הרבה, מאחלת לך לידה כיפית וטובה.

[אנונימי]

גמני חושבת עלייך
ושולחת חיבוק בלב

[עדינה_ניפו*]

שמחה בשבילכם. אתם ושכמותכם - השראה עבורי.
כן, חשבתי על זה כמה שזה לא מובן מאליו שאחרי 3 ילדים (כמעט 4) אנחנו יכולים עדיין להגיע למצב כזה של ריגוש יחד.

שלא תחשבו שמדובר פה באיזה סיפור "והם חיו באושר ואושר..."
היו לנו הייתי אומרת כ7 שנים קשות מאד מאד בהם היו הרבה דיבורים חוזרים ונשנים על פרידה בין היתר
אבל משהו בשנינו מאד רצה שזה יעבוד אז עשינו עבודה רבה ביחד
בעיקר כל אחד על עצמו לחוד
ועם המון המון עבודה על התקשורת בינינו
ועבודה גדולה על הפחדים שלנו והציפיות...
בקיצור, אני מרגישה היום ששנות הזיעה והדם בהחלט השתלמו (-:

ותודה על כל האיחולים

[אישה*]

עדינה,
כל כך מרגש מה שאת כותבת, מעלה דמעות בעיני.
אני מזדהה מאוד עם הזמן המיוחד הזה שלפני הלידה, זמן שגם אצלנו מאוד מקרב בנינו.
חושבת עליך הרבה,
מאחלת לך שוב לידה נהדרת

[טליה_טקאוקה*]

_גמני חושבת עלייך
ושולחת חיבוק בלב_

[עדינה_ניפו*]

איזה מקסימות אתן!

אישה יקרה, לפני כמה ימים קראתי את הדברים היפייפיים שכתבת בבלוג שלך והתחלתי לכתוב לך ואז עם הילדים והכל בסוף הכל נמחק
ואז גם התחלתי לכתוב לך מייל ושוב לא הצלחתי לסיים...
בקיצור, כמה שמחתי לראות אותך כאן ורציתי שתדעי שאני חושבת עליך יום יום ותוהה ומצפה...

תודה לכולכן, כיף להרגיש שאתן כולכן איתי וחושבות עלי, זה באמת באמת מחזק

[יער_ה*]

גם חושבת עליך
מרגש לקרוא אותך @}

[ריש_גלית*]

_גם חושבת עליך
מרגש לקרוא אותך_

יש לי הרגשה חזקה שהשתיקה של הימים האחרונים מבשרת משהו...

[עדינה_ניפו*]

שלום בנות,
נעים לראות אתכן כאן, ולא, עוד לא ילדתי, מחכה לי כאן בשקט (-:

[עגולה*]

התקשרתי אבל אז קלטתי את השעה... מקווה שלא הערתי אף אחד, אם תרצי תעשי לי צלצול לפלא' ואני אתקשר אליך מהבית...

[נ_ע_מ_ה*]

@}

[הדס*]

שולחת לך אהבה עוטפת ומחבקת
ורק שתדעי שגמני
מחכה לי כאן בשקט...

[ריש_גלית*]

(-:

[טליה_טקאוקה*]

@} @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[עדינה_ניפו*]

טוב אז אני מהעבר השני כבר ומכאן שוב התחלה חדשה.

אתמול אמא שלי לקחה את שלושת הבנים ליום שלם בים בת"א.
אני הייתי כאן לבד עם הקטנה (שאיכשהו אנחנו עדיין לא סגורים על השם שלה).
מדהים, יום שלם עבר מ 12:00 עד 20:45 איתה על הידיים.
היו לי תוכניות ליום הזה מכאן ועד להודעה חדשה כמובן!
אבל היא רצתה כל היום להיות על הידיים וגם לא הסכימה להיות במנשא.
רגע אחרי רגע נכנעתי למצב הזה שבו אני עושה כביכול שום דבר מלבד להחזיק את התינוקת שלי.
הכניעה הזאת היתה נעימה.
בכל פעם שהתישבנו יחד נעשיתי מודעת לנשימה שלנו וזה זרק אותי חזרה להריון ולתחושת העונג שהציפה אותי בכל פעם שהרגשתי תנועה שלה בתוכי.
נזכרתי כמה דיברתי איתה כאשר היא היתה בבטן שלי והזכרתי לעצמי שאני יכולה להמשיך לדבר איתה ככה גם עכשיו.
משום מה היא עכשיו רק דבר שעלי להרגיע או להרדים ואני שוב במרוץ החיים, המירוץ האינסופי אחרי הזמן...
אתמול חשבתי על זה שתשעה חודשים הייתי בתהליך, במסע ואין סיבה שאני לא אמשיך במסע הזה
אני יכולה להמשיך במדיטציות בקר וערב שלי (במסגרת האפשר), בהקשבה הזאת פנימה לתוכי, בתירגולי הפאולה.
רוצה לזכור את זה.

היא שונה מהבנים שלי בזה שהיא לא אוהבת כמעט תנועה.
תנועת ניענוע למשל, מבהילה אותה.
כשהיא בוכה, מרגיע אותה בעיקר שאני מחזיקה אותה קרובה ומלטפת לה את הגב.
או יושבת איתה, מניחה אותה על ברכיי כששנינו מסתכלות אחת בשניה.

הריח שלה מנחם אותי, החמצמצות המתוקה הזאת, אני מסניפה אותה כל היום, אָחחחח.....!!!!!!!!!!

תודה (-:

[שירי_בן_דב*]

במקרה נכנסתי לדף וגיליתי... מ ז ל ט ו ב !!!!הרבה נחת ואהבה.

[אוד_ליה*]

מדהים. מחכה כל כך להיות שם כבר!

[אשה_שמחה*]

אתמול חשבתי על זה שתשעה חודשים הייתי בתהליך, במסע ואין סיבה שאני לא אמשיך במסע הזה
מחזקת את ידיך, וגם מזכירה שבכל מקרה את ממשיכה בתהליך, במסע, גם אם הוא נראה ומרגיש אחרת כרגע.

[אשה_שמחה*]

או במילים אחרות- ככה זה טוב

[טליה_טקאוקה*]

_משום מה היא עכשיו רק דבר שעלי להרגיע או להרדים ואני שוב במרוץ החיים, המירוץ האינסופי אחרי הזמן...
אתמול חשבתי על זה שתשעה חודשים הייתי בתהליך, במסע ואין סיבה שאני לא אמשיך במסע הזה
אני יכולה להמשיך במדיטציות בקר וערב שלי (במסגרת האפשר), בהקשבה הזאת פנימה לתוכי, בתירגולי הפאולה._
מקסים@}
רוצה לזכור את זה.
כן....
גם אני רוצה לזכור את זה כל יום....
גם עם ילדים יותר גדולים, מוצאת את עצמי -כמו שכתבת-במרוץ החיים, המרוץ לאן??? הכל הרי כאן...מתחת לאף שלנו...
תודה@}

[עדינה_ניפו*]

וגם מזכירה שבכל מקרה את ממשיכה בתהליך, במסע, גם אם הוא נראה ומרגיש אחרת כרגע.
זה נכון
ואולי אם לדייק יותר זה הרצון שלי להיות מודעת יותר למסע הזה.
לבחור בו מחדש.
הייתי כל כך מסורה לו בזמן ההריון כי היה לי יעד מאד ברור.
עכשיו זה אחרת אבל היה משהו קסום בשקט הזה שהגעתי אליו בזמן ההריו אז אתמול שמתי לי את הדיסק של אחת המדיטציות של ההיפנו ברט'ינג בזמן שהסתובבתי עם הקטנה עלי וברגע אחד הרגשתי את השלווה הזאת מציפה את כל גופי.

[עדינה_ניפו*]

בימים הראשונים אחרי הלידה הסתובבתי בכזאת אופוריה, ב high לא נורמלי וכל כמה זמן התגנבה לראשי מחשבה שבעוד זמן מה ה high הזה יגמר.
והמחשבה הזאת גרמה לי לרגע להיות עצובה או מדוכאת והייתי צריכה להגיד לעצמי כל פעם מחדש שאני לא יודעת איך ארגיש אחר כך, אולי אהיה שמחה עם מה שיש כשזה יבוא ואין טעם עכשיו לחשוב על מה יהיה אחר כך...
והנה עכשיו אני כבר בפוסט high שלי ואני לא מרגישה שום צורך להיות איפה שהייתי קודם.
טוב לי עם מה שיש עכשיו .
זה בדיוק אותן מחשבות שהיו לי על ההזדקנות לפני כמה זמן.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

כשהיא בוכה, מרגיע אותה בעיקר שאני מחזיקה אותה קרובה ומלטפת לה את הגב.
כך גם עם שני ילדיי (בת ובן)

[אשה_שמחה*]

טוב לי עם מה שיש עכשיו
איזה יופי!

זה בדיוק אותן מחשבות שהיו לי על ההזדקנות לפני כמה זמן. כמו אצלי עם הקוצים

[עדינה_ניפו*]

הולכת בבית, הבית שטוף אור,
חם!
חם מבחוץ, השמש יוקדת,
חם מבפנים מהתנור שאופה כמה חצילים,
וחם הגוף של הקטנה על החזה שלי, במקום המפגש בינינו - רטוב!
היא ישנה עמוק, צמודה אלי, כל הגוף שלה פרוס, נח עלי בכבדות בביטחון ושלווה (כל ארבעת הקילוגרמים האילו (-:).
ברקע המוזיקה הנפלאה של יעלה אלישבע (קיבלתי עכשיו במתנה!).

יש גם רגעים כאֵילו שהחיים כולם מרגישים שטופי שמש והלב מלא הודיה...
טוב להודות...

[אנונימי]

את כותבת כל כך פשוט וישיר ונוגע שאחרי שצחוק הפרוע שצחקתי מהבלוג של הטבריינית אני נרגשת עד כדי דמעה מהעונג הזאת שישנה עלייך, וגם מהתובנה הכל כך הגיונית הזו, של אין מה לדאוג מפני מה שעלול להיות ואיך ארגיש כשהנהדר שיש לי עכשיו יסתיים, שאני כמעט מכה על חטא, שכך חייתי כל כך הרבה שנים. גובל בטיפשות, אם לא מהצד השני של הגבול הזה...

[עדינה_ניפו*]

היי ליאת, איזו מקסימה את, אני שמחה שאת מבקרת כאן (-:

הימים האחרונים שולחים אותי להרבה כיוונים שונים.
בחמישי בערב היתה סוף סוף הפתיחה של התערוכה של דוד בתל אביב.
היה מאד מרגש.
המון אנשים... גם כאֶליו ש"רצוי" לחייך אליהם אבל גם הרבה מאד אנשים אהובים עלינו שאנחנו מאד רוצים לחייך אליהם, אנשים שאנחנו לא זוכים לראות בדרך כלל בין לבין התערוכות ואז כולם מתכנסים פעם בשנתיים בפתיחה ויש המון על מה לדבר ואת מי לחבק ולנשק...
ועוד הקטנה שהוצגה שם לראווה כמובן!
חגיגה שלמה שמצתמצמת כולה לתוך שעתיים קטנות מאד.

והבקר התעוררתי ומצאתי שלקטנה יש אבעבועות רוח
הבכור היה חולה לפני שבועיים וקיוויתי שהיא לא תידבק אבל הבקר מצאתי את כולם עם זה.
נראה לי שאת הדאגות והחרדות כבר עברתי לפני שבועיים כשגיליתי שהבכור חולה כך שעכשיו אני יותר רגועה וחוץ מהאבעבועות היא די רגועה, מקווה שכך זה ימשך (אם מישהו כאן עבר את המחלה הזאת עם קטנטן/ה כזה/את אשמח לשמוע חיזוקים).

ועוד, אמא שלי עזבה היום, חוזרת הביתה לארה"ב.
לא חשוב כמה היה לי קשה איתה, כמה אני שופטת אותה... כמה בלגאן היא עשתה לי בבית כשהיא ניקתה, כמה ליכלוך היא עשתה במטבח כשהיא בישלה, כמה היא התלוננה על הכאבים והצרות של עצמה, כמה היא ניסתה "לחנך" את הילדים שלי, "לתקן" אותי ואת בעלי...
אני בכל זאת יושבת פה ובוכה.
מרגישה כמו ילדה קטנה שננטשה.
רוצה את אמא שלי

[עדינה_ניפו*]

עכשיו שהוספתי לדף ראיתי שאני מתחילה עם פרצוף מחייך, עוברת לפרצוף עצוב ומסיימת בפרצוף בוכה.
אז רק רציתי לעדכן שזה לא נראה אופטימי במיוחד אבל אני דווקא מרגישה אופטימית.

אני מרגישה קצת בודדה בימים האחרונים, יוצאת החוצה עם אחינועם (הקטנה) על הידיים ומפנטזת לראות איזו חברה, לשבת לדבר עם מישהי אהובה...
יוצאת החוצה עם הילדים והכי בעולם בא לי שהחברים שלהם יהיו פה לשחק איתם כמו פעם...
אז קודם יצאתי החוצה עם הקטנה כהרגלי ושוב אותה תחושת בדידות קפצה עלי ואמרתי לעצמי שכנראה יש סיבה לבידוד הזה עבורי.
אני לא יודעת מה הסיבה אבל אני בטוחה שזה נחוץ לי.
ובאותה נשימה נזכרתי שאני בכלל לא לבד בכל מקרה.

[אשה_שמחה*]

לגבי האבעבועות, אני זוכרת שאמבטיות עם קוואקר מאוד הקלו על הגירוד, אבל נראה לי שעם קטנטנה כזו שיונקת זה יעבור בקלות (מאחלת לך שכך יהיה).
_אני לא יודעת מה הסיבה אבל אני בטוחה שזה נחוץ לי.
ובאותה נשימה נזכרתי שאני בכלל לא לבד בכל מקרה._


אשריך שאת זוכרת את זה @} (והלוואי שיכולתי להיות קצת לידך בזמן הזה).
שיהיה שבוע טוב, עם הרבה חסד.

[עדינה_ניפו*]

(והלוואי שיכולתי להיות קצת לידך בזמן הזה).
קצת היית לידי, בזמן שאני הייתי אצלך את היית אצלי!

[אשה_שמחה*]

[אנונימי]

אני יכולה לחשוב על כל מיני הקשרים לתחושת הבדידות, הנטישה, שיכולים אולי להסביר למה ומה ומו ומי, אבל זה השיעור שלך ולא שלי...
למרות ששלי לא שונה משלך בהרבה כנראה.
וכמעט הזלתי דמעה בעצמי כשקראתי שאמא שלך חזרה לניכר, כמעט הרגשתי את הנטישה בעצמי...

וכמו שכתבת, את באמת כל כך לא לבד במהות, שאם מצליחים להיזכר, אשר לפעמים למצוא בזה נחמה.

אוהבתותך מאד

[אמא_ללי*]

איזה שם מקסים בחרתם לה!
מקווה ומאחלת שהמחלה תעבור בקלות.

[מתחדשת*]

איזה שם מקסים בחרתם לה!

מקווה ומאחלת שהמחלה תעבור בקלות.
רק חבל שבגיל הזה המחלה לא מחסנת אותם, והיא תצטרך לעבור את שוב, כנראה.
בדיוק לפני 3 דקות אמרתי לפ' שצריך להדביק את נושקי באבעבועות בחופש, כדי שלא יחלה דווקא כשיהיה לנו תינוק.


והלוואי שיכולתי להיות קצת לידך בזמן הזה

[בלה_שנדמה_לה*]

_אני בכל זאת יושבת פה ובוכה.
מרגישה כמו ילדה קטנה שננטשה.
רוצה את אמא שלי_
זה כנראה טבוע בנו כל כך עמוק, העזיבה של אימא, שבכל גיל זה מעורר מחדש, במיוחד שהיא נוסעת רחוק. ואולי דוקא בגלל שהיא לכלכה ואת כעסת, והיא התלוננה, ניסתה לחנך ותקן, אולי דוקא בגלל זה קשה לך יותר העזיבה שלה, בגלל שזה מורכב וטעון, כאילו את מבקשת בעצם עוד זמן ללבן את היחסים, עוד זמן לקבל את הבישול באהבה יחד עם הבלאגן, את הסידור יחד עם הלכלוך....
באמת שם מקסים!

<מעניין איך נראית אצלכם בת (-; >

[עדינה_ניפו*]

ואולי דוקא בגלל שהיא לכלכה ואת כעסת, והיא התלוננה, ניסתה לחנך ותקן, אולי דוקא בגלל זה קשה לך יותר העזיבה שלה, בגלל שזה מורכב וטעון, כאילו את מבקשת בעצם עוד זמן ללבן את היחסים, עוד זמן לקבל את הבישול באהבה יחד עם הבלאגן, את הסידור יחד עם הלכלוך
אוי בלוש, הנה פתחת לי שוב את זרם הדמעות (אל תדאגי, זה לא קשה לעשות בזמן האחרון), כל כך נכונים הדברים שלך...

_אני יכולה לחשוב על כל מיני הקשרים לתחושת הבדידות, הנטישה, שיכולים אולי להסביר למה ומה ומו ומי, אבל זה השיעור שלך ולא שלי...
למרות ששלי לא שונה משלך בהרבה כנראה._
יש לי הרגשה שרובינו חשות דברים דומים עם האימהות שלנו.

תודה לכל המאחלות,
נראה לי שאנחנו עוברות את המחלה לא רע בסך הכל.
אמנם היה יום לא קל, היא היתה בידיים יום שלם, לא מוכנה מנשא וגם לא שאוריד אותה אז תודה לאל שיש לי את ענת שהגיעה ובילתה אצלינו יום תמים
בישלה, האכילה, סידרה, העסיקה, תלתה, קיפלה... לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה.

אני לצערי חזרו לי החרדות ומרגישה את עצמי בתוך בועה כבר כמה ימים.
מחכה שהחותם הווה של צפריר יגיע אלי בדואר (נתתי את שלי לאמא שלי), מרגישה שאני זקוקה לקצת עזרה להרגיע את החרדות.

קשות התקופות שהחרדה עולה ומציפה אותי.
אני כל היום בעצם עסוקה בלהרגיע את עצמי כדי שאוכל לתפקד, זה מאד מעייף, אוכל לי את כל האנרגיה.
אני אומרת לעצמי שיש הרי כל כך הרבה דברים שאפשר לפחד מהם, זה באמת אינסופי,
ומה, את רוצה לחיות את כל החיים שלך בפחד? למה שלא תבחרי לא להעסיק את עצמך במחשבות האילו?
תני לעצמך את הזכות לבחור במחשבות אחרות.
אבל זה קשה יותר ליישום,
אני מרגישה את הראש שלי ממש מושך אותי לשם, למחשבות של - מה אם... בלה בלה בלה... איך אני אתמודד, מה אני אעשה....?
מנסה להתכונן לסנריו הכי קשה כאילו שזה יציל אותי.
מנסה לפנות לכח שניחם אותי זה זמן רב אבל מתקשה להאמין בו פתאום, באלוהים.

[רסיסים_של_אור*]

לאט לאט עדינה, יש במחשבות הפחד האלה, בתחושה שלי, מין שד כזה שמנסה להכריח אותנו לטבוע בתוכן, אם ננסה להתנגד בכל הכח זה לפעמים יעשה כמעט את אותה פעולה שהפחד מנסה לעשות לנו... אני חושבת שאולי אולי יכול לעזור לנסות להסכים להיות בשתי תחושות במקביל, לתת לתחושה של הפחד שתחיה, בלי שבאמת נאבק בה, אבל במקביל להתחיל לבנות עוד נרטיב, עוד קול שאומר לעצמך: "יופי, הצלחתי להניק אותה, הנה אני מחליפה חיתול, הנה מרחתי ממרח על הלחם, הנה קמתי מהכסא וכו' וכו'". זה זמני, אבל לפעמים מרוב פחד שזה ישאר כאן לנצח אנחנו משקיעות הרבה הרבה אנרגיה בלנסות להתנגד לזה, שרק לא יגיע, שרק לא יהיה כאן איתי עכשיו... תנשמי עמוק ולי אישית עוזר להתפרק באמצעות הבכי, שכשהוא עמוק וטוב הוא מצליח להביא לתוכי שקט גדול ומעין מסך של אדישות שחוצץ ביני לבין כל הרע האפשרי...

אוהבת אותך מאד ושולחת לך הרבה הרבה שמחה ואור

[אשה_שמחה*]

מחזקת את דבריה של רסיסים, ומוסיפה תזכורת, שמנסיוני התקופה של אחרי לידה היא מין תקופה שבה כמו "מתחילים מאפס", מבחינת האמונה והדרך הרוחנית אני מתכוונת. אני זוכרת שזה מפחיד ומערער, ומקווה שהתזכורת הזו, שזה שלב כזה ושזה זמני, תעזור.
שולחת לך גם אני הרבה אהבה, שימחה ואור.

[הדס*]

גמני עברתי בסביבה (אוף הלוואי וזה היה קצת אפשרי לפעמים..)
ומאד
אוהבת אותך מאד ושולחת לך הרבה הרבה שמחה ואור

מאד התחברתי למה שכתבת על אמא שלך (גם אמאשלי עושה לי מלא בלגנים תוך כדי בישול כביסה משחק וכו..)
ונזכרת איך תמיד אחרי לידה
כל מה שאני רוצה -זה איזה רחם מכיל ועוטף להכנס אליו.. ושיטפלו בי!

ורוצה להזכיר לך (ככה למקרה שהצלחת לשכוח..)
שאת ממש אבל ממש -רגע אחרי לידה!
שטופת הורמונים(איכשהו תמיד מעצבן אותי הביטוי הזה, אבל מאד נכון), עייפות, עומס של בית וילדים,אבעבועות, ועוד קצת עייפות..(וילדים)
ובעצם כל רגע כזה או יום כזה- הוא כלכך זמני וחולף
והתקופה הזאת(שאחרי הלידה) תמיד נראית לי קצת כמו רכבת הרים..

וגמני מרגישה איך לפעמים ביום של כאוס בלאגן וקושי(ועייפות)
קצת קשה לי לאחוז בידו של אלוהים
והיד שלי קצת נשמטת..
אז משתדלת לזכור שהוא -תמיד נמצא שם עבורי, ביד מושטת..

שולחת לך חיבוק גדול ומכיל, כזה שתוכלי להניח את הראש ולנוח מעט
הרבה אהבה לך ולנסיכה הקסומה

[מתחדשת*]

כתבו לך כל כך יפה ונוגע ונכון
לא נותר לי אלא להצטרף

[טליה_טקאוקה*]

_כתבו לך כל כך יפה ונוגע ונכון
לא נותר לי אלא להצטרף_

[אישה*]

עדינה ,
יש לי רק דקה אחת לכתוב,
אז רוצה לומר לך את מה שאני מזכירה לעצמי: דווקא מהמקומות הקשים ביותר, דווקא איפה שאנחנו פוחדות , בודדות כל כך ולא יודעות את הדרך,
דווקא משם אפשר לבקש, מהמקום הזה בו לא נותר אלא להתמסר, למסור את עצמנו כי אין לנו יותר פתרונות וכח ואמונה
פשוט לפנות בבקשה אמיתית, בתחינה לעזרה,

גם אם לא ברור למי בעצם פונים...


אוהבת אותך

[עדינה_ניפו*]

כל כך כל כך תודה לכל אחת מכן.
המילים שלכן נוגעות בי מאד.
אני מלאת הודיה על האתר הזה, על ההזדמנות לקבל כזאת תמיכה כשאני באמת זקוקה לה.
בדרך כלל אפילו עצם הידיעה שאני יכולה לפרוק כאן ויודעת שאתן קוראות כבר מנחמת ועוזרת לי כל כך.
כל אחת מכן כתבה דברים כאילו משמעותיים עבורי.
תודה גדולה מכל הלב.

אתמול בלילה דוד חזר הביתה וסוף סוף היה לנו בערך שעה ביחד (עד שנרדמתי) ופרקתי בפניו את כל מעמסת החרדות שלי.
זה לא היה לי קל, המחשבה שלי אמרה לי לא לעשות את זה, שהוא לא ידע איך להכיל אותי וזה רק יכביד עליו ואולי הוא אפילו ישפוט אותי על זה.
אבל מאז הלידה אני מרגישה שזכינו במשהו חדש ביחד.
אני מרגישה שאני יכולה להישען עליו, אני מזהה איך הוא תומך בי, משרה עלי ביטחון, אוהב אותי,
אז איפשרתי לעצמי להתבטא בחופשיות.
וסוף סוף גם בכיתי את הבכי הזה שרסיסים דיברה עליו, בכי ששיחרר ממני משהו כבד.
דיברתי גם על האשמה שאני נושאת איתי כשאני מרגישה שאני לא מצליחה להיות תמיכה, ביטחון, גב... לילדים שלי.
זה מאד מפחיד אותי, אני לא רוצה שהילדים שלי ירגישו צורך להיות ה"גב" שלי כמו שאני תמיד הרגשתי עם אמא שלי.

והוא (דוד) בתמורה נתן לי בדיוק את מה שהייתי צריכה.
דיבר את המילים שהייתי צריכה לשמוע, עזר לפוצץ את הבועה המשתקת שעטפה אותי.
הבין, הכיל, הקשיב.
היה רך ואוהב ומלא ביטחון.

עכשיו שאני כותבת את המילים האילו זה זורק אותי לדברים שכתבתי על המורה שלי לפאולה.
היא היתה מי שהיא, אותו האדם מן ההתחלה, אבל כשאני הסכמתי באמת להתמסר, לסמוך עליה ולקבל ממנה את מה שיש לה לתת
לי (לשמוע דרכה את אלוהים) התחלתי לשמוע ולקבל בדיוק את מה שהייתי צריכה.
אני שואלת את עצמי האם דוד משתנה או שהיחסים שלנו משתנים או שמה אני פשוט נפתחת לקבל את מה שלא הייתי מוכנה לקבל עד עכשיו.

[אשה_שמחה*]

איזה יופי. כל כך משמח

[אוד_ליה*]

כל כך מזדהה.
בקשר לאמא, בקשר לחרדות, לבדידות...
אגב, זה גם קשור לאחרי הלידה, אצלי אחרי לידת הקטן היו לי חרדות מכל מיני דברים על טבעיים (לא אפרט, בשביל לא לתת לך רעיונות... P-:)- בקיצור- פניתי לטיפול פסיכולוגי שממש עזר לי, בפגישה- שתיים עם כמה "כללי אצבע", להתגבר על החרדות... אם תרצי אפרט.


_היא היתה מי שהיא, אותו האדם מן ההתחלה, אבל כשאני הסכמתי באמת להתמסר, לסמוך עליה ולקבל ממנה את מה שיש לה לתת
לי (לשמוע דרכה את אלוהים) התחלתי לשמוע ולקבל בדיוק את מה שהייתי צריכה.
אני שואלת את עצמי האם דוד משתנה או שהיחסים שלנו משתנים או שמה אני פשוט נפתחת לקבל את מה שלא הייתי מוכנה לקבל עד עכשיו._

מדהים. בדיוק חושבת על הנושא הזה. על חוסר ההתמסרות שלי. על כך שהייתי רוצה שהוא יטפל בי אבל אני "חזקה" מדי בשביל לאפשר לו...

[עדינה_ניפו*]

תגידו, איך מישהי שלא סובלת בלגן וליכלוך יכולה לעשות חינוך ביתי בכיף?
איך שומרים על שפיות?
אני ביד אחת עם תינוקת מעל הכתף ועם היד השניה אני מתרוצצת ומרימה דברים כל היום ועדיין הבית נראה כמו אחרי סופה.
בעוד אני מנגבת כתם של מיץ שהספיקה להתכסות ב 17,000 נמלים, אני שומעת בלון מלא מים מתפוצץ בשרותים, האמצעי עומד מולי מפורר במבה לתוך הפה שלו והגדול שוכב על הריצפה וקורע לחתיכות קטנטנות מעטפה במבט משועמם...
אַההההההההההה!!!!!!

אני מזכירה לעצמי את הטיפול בפאולה שבה דמיינתי את עצמי שוחה בתוך בית מלא במים וכל החפצים של הבית צפים סביבי...
מנסה "לזרום" עם זה!

[אסנת_ש*]

תגידו, איך מישהי שלא סובלת בלגן וליכלוך יכולה לעשות חינוך ביתי בכיף?
מפתחים עמידות D-:
לא שאני מהמסודרות. הרף שלי הרבה יותר נמוך, אבל כמובן שגם הוא מגיע מתישהו ואני מתחרפנת. ואז אני נושמת הרבה ועמוק...
אני זוכרת את התקופה הזו אחרי הלידה שאי אפשר לעשות כמו לפני כי יש תינוק על הידיים, ויש המון תיסכול. כי דברים לא מתבצעים בדיוק כמו שאני רוצה. מדבר אליך?

[עדינה_ניפו*]

אני זוכרת את התקופה הזו אחרי הלידה שאי אפשר לעשות כמו לפני כי יש תינוק על הידיים, ויש המון תיסכול. כי דברים לא מתבצעים בדיוק כמו שאני רוצה. מדבר אליך?
ברור!!!

ורק עוד דבר "שולי", הגדול עומד מאחורי היום כאשר אני ביד אחת עם התינוקת וביד השניה מוזגת תרכיז לתוך בקבוק מים...ואומר לי
"אמא, את יודעת שנראה שיש לך גיבנת בגב?" !

[אשה*]

"אמא, את יודעת שנראה שיש לך גיבנת בגב?" !
D-: (צוחקת מהזדהות כמובן, איך ההערות האלו שלהם תמיד באות ברגעים הכי לא מתאימים, ועוד אחרי ששנים התרגלנו להיות מנומסות ורגישות ו"בסדר" ורק לא לפגוע באחרים...).

לגבי הבלגן, אחזור על דבריה של המייילדת שלי, אחרי לידת בתי השנייה, כשקיטרתי בפניה. היא אמרה לי שבית מבולגן הוא בית שיש בו חיים, וסיפרה כמה עצוב לה לפעמים, עכשיו שילדיה גדולים כבר, על זה שהכל תמיד נשאר במקומו. יכול להיות שזה ממש לא מעודד אותך כרגע P-: אבל אותי זה קצת עודד אז, נתן פרופורציות, הזכיר שהכל חולף...