גשמי ברכה

שליחה על ידי יעל* » 25 מרץ 2009, 18:11

היא כתבה באהבה כה גדולה וכאב כה גדול על תפוחי אדמה, מישהו זוכר? אולי זה?

ושומעת את הקופאית עונה לי ביובש "בבקשה."
גדול..

לא אכחיש, אני בהחלט נכנסת לכאן בצעדים מדודים ושולחת מבטים זהירים לכל הפינות, שמא איזו פרה תחליט לכוון את אחוריה גם לכאן,
מה קרה ממי? למה?

<ואוי, איזה יופי ששבת אלינו!> @}

שליחה על ידי שיחות* » 25 מרץ 2009, 18:49

ממי ? [-:
עזבי ממי, מה שלא רועים לא גועים.

שליחה על ידי מי_מה* » 25 מרץ 2009, 22:44

מה שלא רועים לא גועים
מעולה! אני גועה בצחוק פה.

אבל מה לעשות שקורים דברים שפשוט לא מתחשבים ברגישויות כאלה ודורשים להיכתב.
מה מצוין.

אנונימי

תודה מותק:-]
אך איזה קטע ענק...אני שמחה שחזרת לכתוב.

ואומרת לו בלב נמס "תודה מותק שלי!" ושומעת את הקופאית עונה לי ביובש "בבקשה."
גדול!!!!!!!!!
נזהרת מלצחוק כי עלי ילדון בוכה קודח מחום וכאבי אוזניים שסובל מכל תנודה...

איזה יופי ששבת אלינו!>

אואה, מזכיר לי את אלה שקמות בחמש בבוקר ועד שבע כבר כל הבית נקי וכל הסירים מתבשלים. רף גבוה הצבת פה. (אל חשש, אין צ'אנס שאתקרב אליו).

גם לכאן צריכה להיזהר לא להיכנס רעבה...
(תגידי, אם חלב קוקוס מתבל שעתיים, הוא לא מתפרק? ר"ל - אולי כדאי אותו בלבד לשים לקראת הסוף).

שבת שלום @}

קציצות טונה ברוטב אדום
וואי נשמע מדהים !!!! יש מתכון?

שליחה על ידי שיחות* » 28 מרץ 2009, 19:05

תגידי, אם חלב קוקוס מתבל שעתיים, הוא לא מתפרק?
לא יודעת )-: , הבשר נשאר לגמרי בלי רוטב! הייתי צריכה לשים הרבה יותר נוזלים, כעבור שעה ראיתי שאני מוסיפה מים רותחים, ועוד פעם מים רותחים, בסוף טעמנו והחלטנו שיאללה, גם נורא טעים, גםהבשר כבר די רך וגם היינו כבר רעבים ונהיה מאוחר. השעון קיץ בילבל גם את המטבח אתמול וכל הבישולים התחילו מאוחר מדי כי הלכנו לפי האור. אכלנו עייפים ולועסים (אפשר היה בכיף עוד שעה על הגאז את הבשר), אבל היה טעים.
הקציצות טונה ברוטב אדום:
ובכן, זה לא מתכון, אוקיי? זה כמו הבשר, ניסוי כזה במה שנראה הגיוני, ונסיון לחקות קציצות דג של סבתא שלי שעושה באמת מדג טחון.
אז אקדים ואומר שאת הרוטב הכין בעלי ואני אשאל אותו אח"כ, אבל רוטב אדום, טעים, כמו לפסטה, בעיקרון. הרבה בצל מטוגן להזהבה במחבת בשמן רגיל, מוסיפים אליו פלפל אדום חתוך קטן לקצת טיגון, שום כתוש, ואז עגבניה גדולה ורכה קוביות קטנות, לעירבוב קצת, פלפל מלח (אולי קצת כמון ופפריקה? אני אשאל אותו) ומים רותחים- בקיצור רוטב אדום כיד הדמיון. שמתבשל על אש קטנה ומספיק עמוק (מחבת עמוקה) שיכנסו אליו קציצות.
והקציצות (שכל הבריאים יעצמו עיניים) - מטגנים אותן קלות מכל צד לפני ההטבעה ברוטב, ומכינים כך:
קופסא גדולה טונה בשמן (בגודל של שימורי מלפפונים ולא הטונה הרגילה), לקערה. פנימה: בצל מגורר בפומפיה, שום כנ"ל, שתי ביצים, פלפל מלח כמון,הרקבה כוסברה או פטרוזיליה קצוצה...מה עוד? מה שמתחשק שיהיה בקציצה אבל זה מספיק. ללבב לביבות קטנות עגולות ומעוכות, עם ידיים קצת רטובות- שמים לידך קערית עם מים במקום לפתוח את הברז כל פעם עם יד מלוכלכת- ולהכין קערית עם קמח ולטבול קלות מכל צד ולשים בשמן החם במחבת- שמן לא עמוק - לא יודעת למה הקמח, ראיתי שעושים ככה, אולי זה מחזיק אותן יותר טוב- .
כדי לא לעבוד עם מליון מחבתות וגם בגלל הטעם, גומרים לטגן (שומרים כי זה זמן מסוכן שכל אחד לוקח) ובאותה מחבת מכינים את הרוטב. כשהרוטב חם מאד ומוכן מניחים בתוכו את הקציצות לבישול לא ארוך (עשרים דקות? ) על אש נמוכה עם מכסה, שלא יתאדו כל הנוזלים. אפשר להזליף מלמעלה מיץ לימון כשזה מוכן ולאכול כמנה ראשונה עם חתיכת חלה חמה שבדיוק אפית במקביל. אבל אז כולם די שבעים במנה העיקרית, שזה גם לא כל כך נורא בעיקר אם היא התייבשה לך בבישול והתפרק לה כל החלב קוקוס.

שליחה על ידי שיחות* » 28 מרץ 2009, 19:20

דבר מכין הרוטב: טיגנתי בצל לא הרבה זמן, טיפה שום ופלפל אדום חתוך קטן, פיסות עגבניה מקולפת ומגולענת, קצת זמן, עוד עגבניה, מרוסקת בפומפיה, רסק עגבניות קופסא קטנה, תבלינים- מלח פלפל שחור ופפריקה, אם היה לי בזיליקום הייתי מוסיף, ומים רותחים אחרי שזה כזה עשוי טוב אבל לא נשרף.
(והוא הוסיף, שאפשר היה לעשות את הרוטב יותר דליל ועמוק ולזרוק פנימה כדורים, בלי לטגן קודם, ולבשל ככה. אבל אני מוסיפה שזה היה היה יוצא טעים, אבל פחות.) (סבתא שלי, אגב, מטגנת את הקישואים הריקים לפני המילוי, ממש משחימה אותם, לקוסא מחשי, שזה באמת נראה לי מופרע, אבל הטעם אחר לגמרי.)

אוי, את חייבת לנסות את הקציצות טונה של שרי אנסקי! ממכר בטירוף!

וואו תודה. ינוסה בהקדם!!
(שאלה קטנה- לא צריך להוסיף פירורי לחם כמו בקציצות רגילות?)

שליחה על ידי שיחות* » 28 מרץ 2009, 23:36

(שאלה קטנה- לא צריך להוסיף פירורי לחם כמו בקציצות רגילות?)
בטח שכן! שיט. סליחה.
ינוסה בהקדם!!
אויש, אינדיאנית, אולי כבר תלכי על אלה של שרי אנסקי? ...(-: זה בטח באותו כיוון רק פי אלף מוצלח ועם מתכון מדוייק ואחראי.) אני באמת לא טובה בלתת מתכונים מדוייקים, עדיף להתייחס לזה יותר כאל כיוון כללי להשראה. אנסה למצוא את המתכון שלה ולהביא.

את רוצה? להעתיק לך?

אגב, היא שמה תפו"א מבושלים במקום ביצה ו/או פירורי לחם. בטח טבעונאית, זאתי.

שליחה על ידי שיחות* » 29 מרץ 2009, 01:01

(סליחה, אוף טופיק פראי לשרי אנסקי)
טוב, שמתי את זה בגירסה ה"נכונה" ל יוחנן בצק אבל בינתיים מצאתי גם את זה ויוחנן לא מגיב אז שומרת כאן בינתיים.
http://www.youtube.com/watch?v=K27FxE-s ... re=related

שליחה על ידי שיחות* » 29 מרץ 2009, 01:02

להעתיק לך? כן בבקשה ! (את לא מתכוונת להעתיק מילה במילה נכון? כי אם כן אז לא)

בעקרון זה טונה מקופסא (בשמן, בטח בשמן) עם גזר מגורר דק, תפו"א ובצל שמבשלים וקוצצים, פטרוזיליה ומלח-פלפל. את הקציצות מגלגלים בקמח ובביצה ומטגנים. מה שמוזר בקציצות האלה זה שיש להן טעם של אוכל מזרחי-ביתי למרות שמה מזרחי בהן? הפטרוזיליה? הטונה?
עכשיו השוס. למרות שהן מאד טעימות כמו שהן, היא מציעה לאכול אותן עם רוטב משויה, שלמי שלא יודע (כמוני) זה רוטב שעושים מעבניות, פלפלים אדומים ופלפלים חריפים שקולים בגריל, מקלפים וטוחנים, מערבבים עם שמן זית לימון ומלח (אפשר גם שום קצוץ) ומקררים טוב-טוב.
את לא מאמינה כמה זה טעים. את לא מאמינה.

שליחה על ידי שיחות* » 29 מרץ 2009, 01:35

אוייש נשמע נפלא.
משויה? בחיים לא שמעתי. הבצל גם מבושל לפני שהוא נקצץ או רק התפוח?
סבתא שלי קוראת ל "על האש" - או גריל, כל דבר, לא רק בשר, "שאווי" - אולי זה מאותה מילה, משויה, כי זה בעצם הירקות האלה על גריל.
תודה רבה!

הבצל גם, וזה סיוט לקצוץ אותו ככה.

שליחה על ידי שיחות* » 29 מרץ 2009, 01:49

תודה. מיהרתי להעביר לאינידיאנית את המתכון.

שליחה על ידי שיחות* » 29 מרץ 2009, 01:55

שיש להן טעם של אוכל מזרחי-ביתי למרות שמה מזרחי בהן? הפטרוזיליה? הטונה?
בהמון מאכלים, הופתעתי לגלות ששמים רק מלח ופלפל, ושמן רגיל. נגיד סבתא שלי, כמעט ולא משתמשת בכל התבלינים האקזוטיים האלה, כורכום כמון קארי זנגביל...אצלה מלח פלפל וחאלאס, ויוצא הכי טוב. מה שמזרחי בטעם זה אולי הטיגון של בצק וירק קצוץ בשמן עם פלפל שחור. זה שילוב מאד חזק עוד לפני כל החריפים והצבעוניים.

אצל ההורים התימנים של בעלי, בשר על האש הוא שוויה. זה גם האוכל המרכזי של ליל הסדר כי כתוב איפשהו שבני ישראל אכלו "צלי אש". לא יאומן כמה זה קל להכנה וטעים לעומת ליל הסדר עתיר העבודה אצל אמא שלי. אצלם, יש ביצים קשות, שוויה, סלט ירקות ומרק עוף (שהוכנסו בלחץ הקהל). זה כל הכיבוד. אה, וכמובן החרוסת המדהימה שאני באמת צריכה לקחת את המתכון שלה מתישהו, אם כי ברור שלא יצא לי אותו דבר.
בהמון מאכלים, הופתעתי לגלות ששמים רק מלח ופלפל, ושמן רגיל
אמא שלי גם שמה רק מלח, פלפל, פפריקה ואבקת שום. מאוד נדיר למצוא אצלה תבלין אחר והאוכל לגמרי מזרחי-ביתי.
אמא של בעלי שמה רק כורכום וחוויאג' ומלח. לא משנה אם זה מרק או שניצל או קישואים או מציה כולם זוכים לתערובת המנצחת וכולם ממש טעימים.
יש להן מין ביטחון כזה וידיעה ברורה מה לשים והן לא מתקשקשות עם כל מיני אוכל מתרבויות אחרות.

ויוחנן לא מגיב
מה פיספסתי?

זה רק העצלנות שלי שאני רואה הבדל גדול בין הקציצות שלך לבין אלו של שרי אנסקי?
שלך נראות לי יותר!!!

גם אמא שלי מכינה אוכל עירקי ולובי אותנטי ומעולה בלי לגעת בכל המתוחכמים האלה. מלח פלפל כורכום וכמון הם השליטים של המטבח שלה. לפעמים היא שמה איזו טיפה קינמון או מוסקט ומסתובבת כל הארוחה עם ברק בעיניים ושואלת "את מרגישה ששמתי תבלין? את מרגישה? איזה טעם! כמו שסבתא שלי היתה מכינה. נחשי איזה שמתי!.."

אצל אמא שלי זה בדיוק הפוך. היא מסתובבת עם מבט חשדני בעיניים ושואלת אותי: שמת איזה תבלין? מה זה הטעם הזה? יש לזה טעם לוואי!
(אצל אמא שלי כל מה שחורג ממלח סוכר ושום זה טעם לוואי)

את מרגישה ששמתי תבלין? את מרגישה? איזה טעם!

שמת איזה תבלין? מה זה הטעם הזה?

טוב, הסיפור הבא באמת אין לו טעם וריח, ופדיחה לספר אותו, אבל כשקמה והתחברה לה לעינינו המשתאות הממשלה החדשה, בילית בחיק משפחתי המורחבת ואני רוצה להגיד לכם ששם בציוויליזציה לכולם יש מסכי טלויזיה ענקיים! ומכולם, שמעו את הקולות האלה, עד כדי כך שלא התאפקתי ובאחד באפריל התקשרתי לסבתא ולדודות ולכל מי שלוקח את סדר פסח בפאניקה ושאלתי אם שמעו מה נתניהו אמר הרגע בטלויזיה וכשענו בלחץ לא מה הוא אמר, בישרתי להם שהוא החליט להזיז את התאריך של הסדר בכמה ימים. אבל לסבתא שלי שלקחה אותי ברצינות כמה שברירי שניה יותר מדי אחרי ה "מה זזהה? מזתומרת?!"מיהרתי להסביר שסתם, אחד באפריל, והיא אמרה "לא יקום ולא יהיה" ולא הבנתי אם היא ממש הבינה, ובסוף הבינה, והרגשתי לא נעים. רווח לי כשקיללה אותי איג'ה דו ממזר וסגרה עניין. שיחות קצרות איתה תמיד משאירות טעם קצת רע כי לא ברור אם הבנתי הכל ואם היא הבינה הכל. לפעמים מרוב התלהבות שתינו סתם משמיעות הרבה רעש. כך או כך, עם אמא שלי השיחה גם היתה קצרה כי היא היתה באמצע משהו, פטרה אותי ביאללה יאללה ושהיא תכף תחזור אלי כי יש לה משהו חשוב להגיד לי. התקשרה אחרי איזה רבע שעה ואמרה לי תשמעי עוד אף אחד לא יודע, אז אל תדברי על זה עדיין לפני הסדר, אבל לסבתא יש חבר.
נו באמת, אמא.
אני מדברת איתך ברצינות. היא סיפרה לי היום אבל זה כבר חודשיים.
אמא נו, חאלאס כבר. אחד באפריל, אני יודעת.
טוב אם את לא מאמינה תתקשרי אליה.
סבתא?
אה ממה, מה קרה?
באתן לעבוד עלי בחזרה? לפחות הייתן מחכות קצת!
על מה את מתכוונת ממה?
על החבר שלך, על מה אני מתכוונת.
אני צוחקת אבל בצד השני שקט.
סבתא, נו, חאלאס.
תראי ממה, זה לא חבר, זה ידיד. רק במעדון. אני לא הולכת אצלו והוא לא בא אצלי. את מבינה? הוא רוצה אותי כבר הרבה זמן. אני לא רציתי. אבל מה, יותר טוב לבד? לא תגידי זה אהבה. אהבה היה לי פעם אחת.
סבתא? את מדברת ברצינות?
למה את לא מאמינה? גם האמא שלך ככה. אתם תמיד אמרתם לי שטוב אם יהיה לי משהו. הנה בא, אז לא מאמינים?
אבל מי זה?
זה גבר מהמעדון. יש לו שלושה ילדים. אחד במריקה, ובת אחת ובן אחד פה, ועם הבת הוא לא ביחסים. בגלל הכסף. אני מראש אמרתי לו, אני לא מעוניינת בירושה שלך ולא מתערבת שמה.
כבר לא נעים לי להמשיך לפקפק. מאיזה עדה הוא? אני שואלת בחשדנות, לראות אם היא מתבלבלת.
עיראקי. ואני יש לי בעיה עם עיראקים. את יודעת. (תמיד היא רומזת לי את זה, כאילו שאני אשמה שאבא שלי עיראקי.) אבל הוא בנאדם טוב. אוהב אותי נורא. כבר מזמן רצה אותי.
טוב, זה מה שחשוב, אני ממלמלת ומתעלמת מהמבט המשועשע של אחותי שמיטיבה את אחיזת התינוק שלה בציצי ומנענעת בראשה ביאוש.
מי יודע על זה? אני ממשיכה לבחון אותה באי אמון
היום סיפרתי לאמא שלך, כי ידעתי שאולי הוא יתקשר בערב החג ואי אפשר ככה שאף אחד לא ידע. אני לא יביא אותו הביתה, אבל אי אפשר ככה לא לגיד כלום.
סבתא?
מה מי אלמה?
את עובדת עלי.
מה פתאם, מי אלמה.
היא נשמעת לי עייפה ואחותי בצד השני של ההתרגשות שאוחזת בי מעייפת אותי גם כן, עם התנשפויות המיאוס המתגברות שלה אחרי כל מילה שהיא שומעת אותי עונה לסבתא.
את יודעת מה, אם את לא מאמינה אני יבקש ממנו להתקשר אלייך ביום ראשון מהמעדון.
אני בודקת אותה פעם אחרונה: איך קוראים לו?
היא משתהה. אהה! היא השתהתה. ואז ענתה: יונתן.
יונתן? איזה מין שם זה לזקן עיראקי?
די. מספיק. היא אומרת לי. אני יעשה שהוא יתקשר אלייך.

אני סוגרת את הטלפון וכמעט בוכה. פתאם קלטתי שהיא דיברה אמת ובאמת יש לה חבר, ידיד, בן זוג. מה זה "זה לא באמת אהבה" ? צוחק בעלי. "אז היא רק משתמשת בו גופנית עד שתהיה לה מערכת יחסים רצינית?" אבל אותי זה כבר לא מצחיק ואני מתקשרת לאמא בסערה. תוך כדי החיוג אחותי אומרת "את רואה למה אותך היא הכי אוהבת? כי את פתי. מאמינה לכל מה שהיא אומרת." ובינה לבינה מוסיפה "למה מהטלפון שלי את כל השיחות הדביליות האלה? הם כל היום חוזרים אלי בגללך."
אבל אמא שלי נרגשת לא פחות ומספרת לי איך גילתה את זה במקרה כשסבתא פתאם אמרה משהו, ואנחנו מדברות על זה עוד קצת ואז באים קרובים לבית של אחותי ומוצאים את כל העניין משעשע. אותי זה בכלל לא משעשע. זה פותח עולמות נסתרים בבת אחת, כמו וילון כבד שהוסט, כמו תקווה גדולה שנחשפה לשמש ואפשר להתבונן בה בחופשיות. כאילו הפרט הקטן הזה, החסר, בכל היישות העצומה והרחבה שהיא סבתא שלי, בא והתייצב לנו בתוך החיים.
למחרת אנחנו נפגשות כולנו בבית של אמא. סבתא, אחותי ואני והילדים של שתינו. ואני לא מתאפקת ושואלת אותה כבר בדלת "נו יוחנן לא הגיע?" והיא לא מתקנת אותי, רק בוחנת היטב את פני לראות אם אני מלגלגת לה. אמרתי לך שיתקשר אלייך. ואז התיישבה והתחילה שוב לתאר באריכות את הזהירות שלה עם הכסף שלו, ואיך היא לא רוצה ממנו כלום.
אחותי אומרת לה "סבתא, זה לא חוקי"
היא מזדקפת בתקיפות וטופחת בידיה על ירכיה ושואלת "מה לא חוקי?! מה פתאם לא חוקי."
"לא חוקי להמשיך לעבוד אחרי אחד באפריל."
והבינת אל בינת אל מלעונה מתפקעת מצחוק ואומרת איזה משהו בערבית שבסיומו "את כולכם אני אוכלת בלי מלח" ועוברת להצטדקות:
לא, אני, באמת רוצים אותי מאד במעדון. הגברים מתים אחרי. אבל אני לא רוצה! את העיניים מוציאה להם! לי היה אהבה אחד. אומרים לי יאללה שרה תרקדי, ואני אומרת לו פה אני ירקוד? אומר לי מה יש לא נאה לך? אמרתי לו מותק שלי, אני הייתי רקדנית במעדון לילה ביפו, אתה חושב שאני מפחדת לרקוד פה?
ורקדתי, וואללה רקדתי. שבאו המתנדבים לעשות לנו שמח, אמרו מי מתנדב לרקוד ושמו מוסיקה ככה יפה, וואללה עליתי ועשיתי להם ככה התנועות, השתגעו כולם.
אני, ביום שלא באה במעדון, אומרים לי היה פה עצוב. היה פה משעמם. אני מספרת להם בדיחות גסות. לא מול הגברים חס וחלילה. אבל אם יושבים רק הנשים, הנה לדוגמא אני יספר לכם: באו לבחורה צעירה אמרו לה מחתנים אותך עם העשיר הזה. בכתה אמרה אוי ואבוי לי, הזקן הזה, איך יעשה משהו? נכנסה אחת אמרה: אל תדאגי מותק, אני יעשה שיעמוד. אבל איך? שאלה אותה. אמרה לה: מה הבעיה? עם הספריי! והיצאתי להם הספריי לנסי של השיער מהתיק. צחקו כל כך.
(סבתא שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי, מסתובבת עם מיכל ספריי לנסי בתיק, שזה ספריי ש, סליחה על הביטוי, מעמיד שיער. מתבקש היה לחשוב שהוא בעצם גם אמצעי הגנה נגד תוקפים ואנסים. בחיים לא העליתי על דעתי את המחשבה ההפוכה בדיוק.)

תראי. אם זה עוזר, גם אני פתי.
קשה לתאר.

פוערת זוג עיניים ענקיות ותמימות, אומרת שוב ושוב "את עובדתליי..." עושה ככה כיווץ עם העיניים והגבות ומצודדת סנטר מתוך איזה תקווה שהמחווה הקטנה הזאת תביא לי את החיוך הגואל, ואלה? פני פוקר. נראים כשיות.
"נו, אבל לא באמת עפת. זה לא ייתכן." - "את יכולה לבוא לראות." - "אתה עובד עליי." - "לא."
ומשו. משו בי כזה ילדותי ורוצה שלא ישקרו לי אף פעם, ושאנשים באמת יוכלו לעוף... אז בסוף אני תמיד מתרצה להאמין. בכל פעם זה לוקח יותר זמן, אבל אני תמיד תמיד מאמינה בסוף. והתחושה הזאת, הפנטסטית של "שיואו, זה באמת!"

כמעט רוצים לרוץ ולצעוק את זה בכל הרחובות אל כל החלונות!

ואח"כ הוצאת האויר מהבלון הורוד שניפחתי לעצמי, בקול נפיחה חלושה "אוף... אני כזאת פתי. לא לומדת כלום..."

<סבתא שלך שאקלית. ואני חושבת שאני מבינה אותך עד הסוף...>

אין מילים.
יושבת ומנענעת את הראש, ככה, משמאל לימין, וחושבת לעצמי: אין מילים.
באמת שאקלית סבתא שלך.
ותשמעי, אם לא היית פתי, איפה פה היה הסיפור? איך סבתא שלך היתה יוצאת שאקלית?
הבן הבכור שלי, הכי בעולם הוא מפחד להיות פתי. אז אי אפשר לספר לו שום בדיחה ושום חידה שדורשת שיתוף פעולה ממנו. ישר הוא חייב לצאת יותר חכם ממי שמספר את הבדיחה. מילא אנחנו, אבל את מתארת לעצמך איך זה מבאס את אחיו הקטן, שנמצא בול בגיל שלומדים לספר בדיחות. ואני מבינה את הבכור שלי, הייתי כל החיים בדיוק כמוהו. רק מאז שיש לי ילדים למדתי כמה זה חשוב שיש מי שיקח את הבדיחה על עצמו, שיוציא את הזולת שאקל.
בנדיבות.

האמת בכלל לא אכפת לי להיות פתי. אני תמיד פחדתי להיות חשדנית. זה נראה לי נורא. מעדיפה להיות אהבלה. בכל הרצינות. אגב, אחותי, בגלל החשק לספר את הסיפור כהלכה, יוצאת פה מה זה לא טוב, אבל אחותי, היא מלאך מתוק. אני מה זה אוהבת אותה. זה מובן מאליו לי כשאני כותבת, ופתאם קלטתי איך היא עלולה לצאת כאן, כמו הזקנים בחבובות כזאתי...והיא לא. אחותי האהובה.

ופתאם קלטתי איך היא עלולה לצאת כאן, כמו הזקנים בחבובות כזאתי

אם למישהו ממש מגיע כאפה בימים אלה זה לאחות של ג'ון לנון. גם כן מתנה לחג.

מה זה "זה לא באמת אהבה" ? צוחק בעלי. "אז היא רק משתמשת בו גופנית עד שתהיה לה מערכת יחסים רצינית?"

האמת, יש לי דודה שהתחתנה פעמיים אחרי שהתאלמנה, בשתיהן זה היה לא באמת אהבה .

האמת, אני לא אוהבת מתיחות. עכשיו הבת שלי כל הזמן "עובדת עלי". ממש כל משפט שני ושתבינו היא מתעקשת עד שאני מודה שאני מאמינה ורק אז בהתלהבות רבה: "עבדתי עלייך!!". אני מנסה לומר לה שזה שקר, לא עובד.
חוץ מזה, יש לי תחושה שהוא באמת עוד יתקשר. הסיפור נשמע לי עוד לא נגמר

פיייייי איזה סיפור.

דווקא מלא טעם וריח

שיחות, אפשר לספר סיפור? אם לא במקום- תמחקי:
כשהייתי באולפנא עשו לנו "שבת חרדים" בבני ברק- התארחנו אצל משפחות חרדיות ולמדנו קצת על צורת החשיבה שלהם וכו'. אני באופן אישי יצאתי מהשבת פעורת פה וחסרת מענה. ראיתי אצל החרדים ילדים מחונכים, אוירה של קדושה, ובעיקר תשובות ענייניות ולוגיות לכל שאלה שנובעות מסולם ערכים ברור ומוגדר.
הבעיה הייתה שבתור בת אולפנא מתוחכמת וציניקנית לא יכולתי להודות שאני מזדהה עם המשתמטים החשוכים הללו, אבל גם לא ידעתי מה לענות לעצמי לכל השאלות שעלו על הציבור שלנו!
מה שעשיתי היה לארגן בדרך חזרה מהשבת שכל הכיתה תעבוד על צוות המורים ש... השתכנענו. נבוא בלבוש צנוע מהרגיל ונדבר על זה שהציבור שלנו הוא חסר עמוד שדרה, חסר ערכים וכו' וכו'. המתיחה פעלה וביטלו לנו שיעורים ובמקומם עשו לנו שיחות והרצאות בנושאי הציונות הדתית וכו'. כל הבנות שיתפו פעולה בהתחלה ובהמשך כמה מצפוניות התחילו להתחרט. למחרת הייתי בצו ראשון וכנראה שבכיתה התוודו על האמת והפנו כלפי אצבע מאשימה. הסוף היה קצת קשה כי נורא נפגעו מאיתנו ובעיקר ממני.
מה שאני מנסה לומר הוא שאולי סבתא שלך באמת רוצה קשר והיא רק "בדקה את השטח" כדי לראות איך תגיבו אליו? ולפי התגובות שלכם היא תעיז? יכול להיות?

תודה שביל, על הסיפור, בטח שבמקום. ותודה על התובנה לגבי סבתא שלי. בחיים לא הייתי חושבת לכיוון כזה.
אגב, כתבתי למעלה שזה סיפור בלי טעם ובלי ריח בגלל חוסר הטעם במתיחות (והפדיחה שבלספר עליהן, בכלל), אבל עכשיו בעקבות הסיפור שלך אני כבר לא חושבת שהן חסרות טעם אלא באמת אולי משאלת לב בתחפושת. מה שגם נותן המון חומר למחשבה במתיחות של ילדים. (גם אצלנו היתה תקופה של מתיחות. היא התחלפה בתקופה של שאלות "מה היית בוחרת" - (מה היית בוחרת? לא לאכול יום שלם ושהחתול שלנו לא ילך לאיבוד, או לדרוך על סברס ושהבית שלנו יתמלא שוקולד תות?"- שגררו מבחני מוסר מפותלים והסתבכויות עד צאת הנשמה. לשמחתי שתי התקופות חלפו עברו.

מה היית בוחרת? לא לאכול יום שלם ושהחתול שלנו לא ילך לאיבוד, או לדרוך על סברס ושהבית שלנו יתמלא שוקולד תות?

דילמות קשות את זורקת לפתחנו.
<הולכת להתיר את הקשר שעשית לי במוח>

אנונימי

וואללה, קרעת אותי מצחוק!!!
ובשבע לפנות בוקר של שבת, זה אשכרה מסוכן, כי אין שום רצון שהגורים יתעוררו. (אמנם אני כבר שעות עם זמן נטו לעצמי (והספקים, יא חביבתי, אלו הספקים הספיקותי! גאה בעצמי מאד), אבל רק עכשיו גיליתי שיש פה חומר חדש עבורי להסניף)
אז מחניקה את קולות הגעייה, ומגדילה את החיוך השקט, ומתמוגגת.

גדול. שבת שלום. חג שמח.

זהו, פסח. אי אפשר להתעלם מזה.
שיר לסיום

http://www.zemereshet.co.il/FlashPlayer ... po]version id[/po]=2348

כבר אמרתי, אחד השירים האהובים עלי (יחד עם "הקיץ עבר, החום הגדול").

<דז'ה וו מטורף לעונה שעברה. אני בטוחה שכתבתי על זה כאן>

שיר לסיום? אז עכשיו יהיה בלוג חדש וצריך להגביא עירנות בסקירת ה מה חדש ?

ובלי שום קשר כמעט, השיר ששמת (שהפיונת מזמרת אותו כבר שבועות ללא לאות) הזכיר לי איך הנכד של מתתיהו שלם שלמד שכבה מתחתי פנה אלי לעזרה. הוא היה בכתה ח' ואני בט' והיו לו בעיות עם החברה שלו אז ידידה שלו שהיתה חברה שלי הציע לו להתיעץ אתי (!?!)כי אני נורא מבינה בדברים האלה. מסכן. נו טוב אז היינו מבריזים משיעורים והולכים לעשן בפינת החי שאז עוד היתה בבית ספר ואני יעצתי לו על אהבה. המציאות באמת עולה על כל דמיון...

אלוהים אדירים! אמנם שיר סיום וכל זה אבל את לא באמת מצפה ממני לא לגנוח כאן בקול רם ב...מה? את והנכד של מתיתיהו שלם מעשנים ביחד בבית ספר ואת מסבירה לו על אהבה? גדול. תודה על הסיפור.

album]מתתיהו שלם details[/po].asp?id=57 תראי אלו שירים הוא כתב.

השנה היינו בסדר בקיבוץ של א' וכמובן ששרו שם את פנה הגשם, וגם את שיבולת בשדה, ועוד שירי אביב.....
והיה יפה לראות איך משתדלים לשמר את כל המורשת הזאת.... ואפילו קצת מצליחים...

שיר לסיום? אז עכשיו יהיה בלוג חדש וצריך להגביא עירנות בסקירת ה מה חדש ?

בוחרת המלונים אולי??

אהוי! אבוי! למה לסיום? אני מוחה!
אני רק באתי להגיד שעשיתי את הקציצות טונה בפיוז'ן שלך ושל שרי אנסקי אליבא דעו"א. יש לי כמה מסקנות אבל לא נכתוב אותן על בלוג נטוש.

כי זה בלוג חורפי: גשמי ברכה? את רואה?
לכן שיחות עברה לבלוג חדש עם שם קייצי, חיוכה של בוחרת המלונים, אבל גם אותו היא נטשה )-:
פשוט עוול לאומה.

שליחה על ידי שיחות* » 05 מאי 2009, 01:45

איזה נטשה? רק התחלתי אותו טראח התחיל גשם (הייתי צריכה להתחיל אותו אי שם בספטמבר!), ולמען האמת הגשם עדיין יורד! על החלונות שהתחכמתי וניקיתי אחרי פסח, אחרי האבק, אחרי הסופות. חה חה. לא שאני כזאת נקיינית חלונות, זה קורה אחת לשנה בקושי, אבל הנה זה קרה, ואני רוצה לספר כאן לאחיותיי הלא מנקות חלונות וליוחנן שאולי כן מנקה, שיש בניקוי חלונות משהו מטהר. ממש כך. כמעט כמו בלפתוח סתימה בכיור. אז טראח הכל הווריד הצהיב והתחרדל , וכל חגיגת הצבע המשונה הזו הסתדרה לה בתוך טיפות ענק כבדות שנשרו בהתפנקות שמנמנה על כל מה שניקיתי ועל האוטו, שלא ניקיתי, אבל שנראה עכשיו הרבה יותר גרוע מקודם. האמת, בכלל סיירתי עכשיו שלא בטובתי בדף הלא נחמד על המפגשים הסגורים, חטפתי מצב רוח רע, ובא לי שעוברת תזמין אותי ואת בשמת לקפה ההוא, ושם אני בשיא החוצפה אשאל על מפגשים סגורים, מה הפאקינג קטע. זה כל כך עצוב בעיני. רציתי להגיד את זה במקום בטוח. זה עצוב בעיני. נורא נורא נורא. יש לי מין חלום כזה, שלא לומר הזייה, שכל מי שבחר בחינוך ביתי הוא מין אח בלב ובנפש, קודם כל. רק צרות ההזייה הזאת מביאה לי כבר מלא זמן אבל אני מסרבת לשחרר אותה, כי אני חושבת שהיא הזייה הגיונית. ומה עוד קטע, איך שפתאם נהיה מה זה לא איני לדבר על צורך בחברה. ישר אתה נהיה אחד כזה נמושה שלא מסתדר עם הילדים בבית. פאדיחה. אבל אולי הדבר שהכי דיכדך אותי בדף ההוא, הוא די ערום מתיחכום ומילים יפות - סתם קנאה ירוקה צהבהבה כזאת. ראבאק! מה זה השפע הזה? כל הארץ נדמית לי פתאם כגל כזה עולהההה ויוראאאאד מאצטדיוני כדורגל, של אירועים צבעוניים ועניינים שוצפים קוצפים שלא נחים ולא שוקטים לרגע, מפוצצים מאנשים, ועוד המונים שצובאים על שעריהם, וכולם כולם, אנשים בחינוך ביתי! מתי נולד השפע המרהיב הזה? וואו!

אני, אגב, לא מאלה. אני מהזן החדש-העתיק, המתוחכם, המדוייק יותר, הזוכר להתבונן פנימה והיודע בדיוק למה הוא בחר בחינוך מן הבית. זה שלא מתערבבים לו העקרונות עם התיסכולים מהישיבה בבית וכל זה. הלו. מן הבית אומרים לכם. מה זה כל המפגשים האלה. מה פה לא ברור? מה צריך לאיית? ב ב י ת . נקודה. יא חפשני מסגרות בתחפושת. פייי. ממש מביך. כל העודף חיברות הזה. הפניה הזאת החוצה. איזה מסר אתם מעבירים לילדים שלכם? ומה יהיה עם שטף המלל הזה, איך הוא יעצור? למה נדמה לי שאם השעה כל כך מאוחרת והבלוג הזה נטוש כסככת דוריאנים במונסון אז מותר לי להמשיך עם ההבל הזה שמצחיק רק אותי ביום טוב מאד אבל באחרים רק מבכיה. שלא לדבר על אמצע הלילה. לא, באמת קשה לי עם התחלפות האופנה הזאת, מתי זה קרה? זה היה כ"כ מתוק ותמים פעם להתבכיין על מיעוט החברה בחינוך הביתי. והיה כל כך חמים להתרפק במובנות נפלאה מאליה אל כל אח ורע שחי עם ילדיו בבית, פשוט מפחיד, איך נזרקנו לקצה השני של סקאלת אפנת הקיטורים . ומה אנחנו אמורים לעשות בקצה הזה של הסקאלה? לפצח גרעינים לבנים? לחייך במבוכה ולהנהן? אולי להגיש קפה. קפה שחור וגרעינים לבנים. זהו. זה מה שאני אעשה.

שליחה על ידי מי_מה* » 05 מאי 2009, 06:42

ההבל הזה שמצחיק רק אותי ביום טוב מאד
למה ככה? מצחיק גם אותי ואני ביום לא טוב בכלל. תודה.
(טוב, אז כבר יש לי את המספר טלפון אבל עוד לא התקשרתי כי אני מעוכבת כזאת וכשיש לי זמן אני מתביישת פתאום וכשלא מתבישת אין תנאים . אבל את המספר יש ומי יודע...)

מצחיק גם אותי ואני עוד לא יודעת אם היום הזה טוב או רע (התחיל טוב, חמסה).

מה שיפה בלא לשטוף את האוטו אף פעם, זה שהוא לא נראה יותר גרוע אחרי גשם מאובק כמו של אתמול.
הי שיחות.

(גם אותי לא הזמינו לקפה.
מה יש, לאמהות לא בחינוך ביתי לא מגיע לפעמים שיזמינו אותן לקפה? גם אני רוצה מפגשים. פתוחים, סגורים, קבצנים לא יכולים להיות בררנים (זה נשמע יותר טוב ביידיש)).

ההבל הזה שמצחיק רק אותי ביום טוב מאד
הוא מצחיק גם אותי,
הוא עצוב בעיניי. נורא נורא נורא
והוא לבוש בתיחכום ומילים יפות
@}

קבצנים לא יכולים להיות בררנים
אח, אח כמה נכון...

למי ההפוך עם הרבה קצף? למי תה צמחים? השחור עם חלב לעצבנית בפינה? את רוצה אותו עם קרואסון שוקולד בצד? עם חיבוק?
הנה קחי:

<זה שיונת לא ארגנה כאן אייקון של קרואסון שוקולד, זה הכל בגלל שהמנהיגות כאן לא ממלאת את תפקידה>
<כל שנה האתר מושבת ליותר משבוע, מה הבעיה לארגן ציור קטן של קרואסון?>
<או שוקולד>
<או קפה>

שליחה על ידי יעל_צ* » 05 מאי 2009, 11:14

טוב לראותך אותך פה, עם קפה או בלי.

<היום ירד גשם, לפחות בירושלים, אז עדיין הבלוג הזה מתאים>

ואני שונאת את הדיונים האלו שאני מוצאת את עצמי משתכנעת מכל אחד שם ומשנה את דעתי כל רגע. (אם כי לסיכום דעתי הייתי אומרת שלא יפה ופויה אבל אז מה גם לאכול בפה פתוח זה לא יפה, ואנחנו חיים עם זה. מי זה שאמר: "אני לא מעוניין להצטרף למועדון שמקבל אותי אל בין שורותיו"?)

http://www.sayso.co.il/story.php?title=1284 זה היה אוסקר וויילד

אוסקר ויילד? באמת?
תמיד חשבתי שזה גראוצ'ו מרקס הגאון.
ואללה.

ואייקון של געגועים (וקפה וקרואסון שוקולד גם הולך)..

שאולי כן מנקה
אחח.. הספק, הספק...

אודה וגם אבוש, שהמעבר (בתדירות סבירה) מכיור מלא עדויות כל-טוב-הארץ, לכיור מבריק,
נוסך איזו תחושת זיכוך באויר.(בסימביוזה עם ריח הקפה שבא אחרי)
אבל חלונות?
הממ .זה כבר הארד קור.

או כפי שהיה כתוב על הטישרט של הדיילות בכנס מקינטושאים לפני מספר שנים: I don't do windows

מתי נולד השפע המרהיב הזה?
אין לי מושג, אבל חברתי הטובה ביותר פשוט הולכת למפגש כל יום!!!

אני, תני לי בית.
(אני מבקשת מייד גלי הערצה לכיווני: הצלחתי לתאם הסעות לחזרות באופרה עם אמהות אחרות וזה מוריד לי לפחות חצי מההסעות!)

תבואי אלי!!!! נעשה אחלה מפגש.
כשאת חושבת על מפגש פתוח, את חושבת על עצמך. תנסי לדמיין את האלמונימיות שכתבו בדף ההוא ברשעות, איך הן באות להתנחל אצלך בבית ולאכול לך מכל הסירים ואחר כך להכפיש את שמך בכל רחבי הארץ, ונראה איך ירגיש לך "לעשות מפגש פתוח" P-:

שליחה על ידי מי_מה* » 05 מאי 2009, 21:40

פתאום עלתה לי פה מחשבה , אולי לא מאוד קוהורנטית, אבל מבקשת התחשבות היה לי יום מבטל קוהרנטיות.
אם נגיד שהמפגשים הפתוחים הם מתנה. סתם, חושבת על עצמי פה, בבאופן, שהוא מן מפגש פתוח , לצורך ההשוואה. ואת אומרת לעצמך "וואלה, איזה מזל, איך נפגשתי עם האנשות המדהימות האלה." אז אפשר לחשוב על מפגש סגור כעל מתנה גם כן, כאילו :"וואלה, איך היקום שמר עלי מלהיפגש עם מישהי שממש לא הייתי אמורה להיפגש אתה".

לוחצת 'הוסף' ובורחת מהר לישון.

כשאת חושבת על מפגש פתוח, את חושבת על עצמך. תנסי לדמיין את האלמונימיות שכתבו בדף ההוא ברשעות, איך הן באות להתנחל אצלך בבית ולאכול לך מכל הסירים ואחר כך להכפיש את שמך בכל רחבי הארץ, ונראה איך ירגיש לך "לעשות מפגש פתוח"

וואו, איזה פחדים עולים פה.. כולה משחק משותף של ילדים בפארק

שליחה על ידי שיחות* » 07 מאי 2009, 22:21

מארז, בבקשה את תובנות הטונה.
מימה, כבר התחלתי לסרוג לך מחממי רגליים
קרוטונית, חמסה עלייך
אלטר, אני מזמינה אותך לקפה חם ומתוק, אני הרי גם אמא לא בחינוך ביתי (-:
תה צמחים, יהיה גם תה, (את שולחת לבית ספר? גרושה? משהו?)
עוברת, כפרה עלייך,
יעל, איזה כיף שאת לא באלמוניות
שביל, אני דווקא מה זה נגעלת כשאוכלים בפה פתוח (-:
היי רינצ'י, היי לילה, היי יוחנן
בשמת, כשאני חושבת על מפגש פתוח אני חושבת על מפגש שאינו סגור. לא על טיפוס מסויים מדגם רצוי (אני) או רצוי פחות (ואפסי עוד). ונראה לי שגם את.
ונראה איך ירגיש לך "לעשות מפגש פתוח" ירגיש לי אותו הדבר, אני חושבת. בכל השנים שאירחתי והתארחתי במפגש זה היה תמיד קודם כל מסקרן ונעים כשבאו חדשים לא מוכרים. וגם אחרי שהיתה פעם אחת לא נעימה עם מישהו שלא הבין טוב את הכללים, עדיין זה לא העלה לי או למישהו תהיות לגבי המפגש הפתוח אלא לגבי איך מתמודדים עם טיפוסים בעייתיים בתוך הבית שלך. (ההתמודדות שלי היתה אצילית: ריכלתי על זה, הרכילות הגיעה בלי שהתכוונתי אל אותו אדם שהיה לי קשה איתו במפגשים, והוא הפסיק לבוא.) אבל בכל הרצינות- גם אם היה קורה מקרה כזה מרושע כמו שתיארת (ואולי קרה ואני לא בעניינים) - זה מוזר בעיני על הבסיס הזה לסגור משהו כל כך טוב ומיטיב כמו מפגש פתוח. ברור שיש חראים. בשביל זה להיסגר בחומות? לא יודעת. וגם את שאר דעתי בעניין טירחנתי כבר מספיק, על הערבות ההדדית והבדידות וכל הניג'וס הזה.
אלמונימית, מה רע בפחדים? פחדים, הדבר שהכי הם לא אוהבים זה כשהם מעיזים להתרומם ולהצהיר "אני פחד. קבלוני נא." אומרים עליהם "ווא עלינא, איזה פחדים...כולה כך וכך..." ישר הם נכנסים חזרה ומתייפחים בחושך וממשיכים להתקיים ביתר שאת.

אני הרי גם אמא לא בחינוך ביתי
אפשר הסבר? את אומרת את זה בגלל הקרן קרב הזה? או שמשהו השתנה, כי אם כן, זה ישבור את ליבי (לשם שינוי לא לקרוא בציניות)

מצייתת.
יצא טעים מאוד, כולם ליקקו את האצבעות, אבל היה משהו קצת פרברטי בטיגון משהו שממילא שוחה בשמן. לכן החלטתי שבפעם הבאה רק מדג אמיתי. איפה משיגים דג טחון? או, זה כנראה מה שיתקע את הפעם הבאה. אין לי מטחנה. אבל לפחות עכשיו יש לי מוטיבציה.

_אני הרי גם אמא לא בחינוך ביתי
אפשר הסבר?_
שיחות היא אמא מפוצלת.

שליחה על ידי שיחות* » 08 מאי 2009, 11:27

שביל, שזה לא ישבור את לבך בבקשה (זה כבר עשה את המכסה שלו) - יש לי ילדה בכורה בבית ספר ושני ילדים לא בבית ספר. ילדה שנייה ביקרה כמה חודשים לניסיון מסקרנות ומיצתה את זה והפסיקה. זה לא נעשה מבחירה שלי אלא כתוצאה מאי הסכמה עם אבי הבכורה והמדיניות החוקית בנוגע לאי הסכמה כזאת. עד לפני שלוש שנים כולנו היינו בבית ביחד. מאז, ההפרדה הכפויה הזאת הביאה לחיינו שלל אתגרים קשים והתמודדות יום יומית, ובעטיו של המשבר הזה הבאנו על עצמנו בידוד חברתי רציני בשלל מהלכים שכשאני אהיה זקנה אכתוב עליהם מחקר אובייקטיבי משעמם. תודה על מה שכתבת, זה נוגע ללבי וישר עושה לי לבכות כי בכל רגע פנאי אני נכונה להישטף רחמים עצמיים בעניין וכל טריגר קטן מצליח להניע את כל המערכת. והנה תפסת אותי ברגע פנאי (-:
אבל מה, יש לי ילדים , טפו, חמסה עליהם, מכוערים, חסונים וחכמים. והמטרד הכי רציני בחיים שלהם זה אמא צעקנית ובכיינית. קיבלו יחד עם כל התאוריות ושטיחי המלל המרשים חתיכת סחבה רעועה. וזה מה יש. אני מנסה להסביר להם לפעמים, שבכל משפחה יש בעיות. שכל משפחה אומללה, אומללה לפי דרכה, וכל המשפחות המאושרות וכו', שזה אגב משהו שלמדתי בבית ספר כי היינו חייבים לקרוא אותה, ובימים אלה אני מנסה להכניס לי לראש להפסיק להתנצל בפניהם, אפילו לא בראש. צורה לזה, להתנצל בפני הילדים שלך על הבעיות שחוללת להם בחיים. כך או כך, זה מאד לא פשוט, זה עצוב, והאימהות והזוגיות והמשפחתיות והקהילתיות היו דברים הרבה יותר קלים ונוחים לפני זה. אני באמת עדיין חולמת וכמהה להיות עם כל הילדים שלי בבית. זה כל כך שלם ונכון, ונעים ומלא אהבה. אהבנו כולנו כל רגע כשזה התקיים. קשה ביותר להניח לגורמים זרים להיכנס בכפייה לתוך המרקם העדין והאישי והפרטי כל כך של משפחה, במיוחד משפחה שונה. שבוחרת בחירות "משונות". זה גם מאד מרתיע את מי שאינם שונים. כל השנים עד אז, המודעות שלי לכמות, לעוצמה, לתפוסה במרחב של מי שאינם שונים, הייתה קטנה מאד, כי חייתי במעין בועה חמימה ונפלאה. כשיצאנו לשם, נדהמתי והתקפלתי נוכח זה. אני עדיין פשוט מזועזעת ממימדיה ומראיה של המכונה המערכתית הנוגעת לגידול ילדים. זה פשוט... נפלא מבינתי. ולהתברג לתוך זה שלא ברצונך ולא בטובתך, זאת פעולה כמעט בלתי אפשרית. כמו, להשתדל להכניס קקי פנימה בשירותים, אם תרצי, כשאת נורא צריכה לעשות קקי. להשתמש במערכת השרירים הזו בצורה הפוכה.
זה המצב והוא נוגע בכל נים בחיינו. וכשאומרים לי שיש אנשים עם בעיות יותר גדולות, אני יודעת שזה נכון. ושאין משפחות בלי בעיות. אני יודעת שזה נכון. ואני מרגישה שמתוך ההבנה הזאת צריך לצאת אל המרחב שבו הכל פתוח, לוותר על הקינה על מה שהיה מושלם, ולמצוא את השמחה במה שיש, סליחה גדולה על המשפט הבנאלי הזה. רק שקשה לתפוס את זה שישאר. אבל האין זה כך בחיים באשר הם? תעזבנו יום יעזבכה יומיים וכל זה?
איך כותבים את זה? יעזבכה? נראה קצת מוזר. כך או כך, שביל יקרה, לכבוד יום ששי , ובשביל הנימה האופטימית, ובגלל שזה פשוט בנאלי כמה שזה מתבקש ובבנאלי עסקינן (-: אני מקדישה לך בתודה את השיר הבא: http://www.youtube.com/watch?v=[po]rSwovrDXq s[/po]

שליחה על ידי שיחות* » 08 מאי 2009, 11:34

עולם!!

זה נראה לך לעניין לעקוף ככה בסיבוב ולהכניס את כל השיט הזה לארבע מילים ?!

בחיי, יש אנשים פשוט חסרי תרבות.
אוי, זה כל כך מצחיק. אני כאן כותבת וכותבת, מוסיפה לדף, והנה, זה מתנוסס לי מול הפרצוף במילה אחת: פרופורציה.

_

שליחה על ידי שיחות* » 08 מאי 2009, 11:41

אין לי מטחנה. אבל לפחות עכשיו יש לי מוטיבציה.
בעיני מוטיבציה לוקח מטחנה. (עם מוטיבציה אפשר לטחון. עם מטחנה אי אפשר...מלא דברים!)
תגידי, אולי טונה במים? זה בד"כ לא טעים אבל ככה כחומר גלם?
בקשר לדג טחון, מטרוניתות כבודות יודעות לבקש "ותטחן לי את זה פעמיים" בחנות דגים חיים. לא תטחן לי, תטחן לי את זה פעמיים. ("כי זה עושה הבדל נורא גדול"). מה שמזכיר לי שיש מי שעושים גפילטע-פיש עם שקדים טחונים. חבל, חבל, חבל על הזמן. זו סיבה ממש טובה להתחתן עם אשכנזים, באחריות אני אומרת לכם. כל האוכל הלבן הזה שהם אוהבים להיגעל ממנו בקולי קולות, כאילו שזה יעזור להם, ולטחון ממנו עם מטחנה או בלי. אני חולה על האוכל הזה.

בקיצור, עזבי אותך מלטחון לבד, נשמע חתיכת גועל של התעסקות. לא? יש לך חנויות דגים טריים בסביבה?

שבת שלום.

ולמצוא את השמחה במה שיש.
קשה, נורא קשה. במיוחד כשממלאים את הראש בכל מיני אידאלים נאצלים ואז עסוקים בלבכות על כמה שלא מגשימים אותם (את מבינה שאני מדברת כאן על עצמי ולא עלייך, כן?)
בסופו של דבר אני מבינה שהייתי אמא יותר טובה אם מלכתחילה לא היו לי האידאלים האלה, ולא הייתי מלחיצה את הילדים ואת עצמי בחלום ושברו, והייתי בורה ושמחה וזורמת.
טוב שאת מזכירה לי את זה, במיוחד בתקופה הזו. אולי צריך גם כרטיס ביקור כזה, שיאזן את היום עברה עלינו תקופה קשה. מה יאזן, יחליף!!!

שבת שלום, ממי. תבואי אלינו בראש השנה, חמותי עושה גפילטעפיש סוף. וחזרת שפותחת את הצ'אקרות.

אני שומעת את השיר שצירפת ועולה לי חיוך גדול. חיוך של יום שישי, של בית נקי ומקלחות שזה דבר שיש לי חולשה אליו.
תודה שאת כזאת מקסימה וכל כך לא סחבה.

(-:
לשרותך תמיד

שבת שלום, ממי. ותשתדלי להשתפך קצת יותר, את רואה איך זה עושה לך טוב? (ולנו, שקוראים בשקיקה כמו מקלחת גשם).

תודה יקירתי.
עכשיו הלב עדיין שבור, אבל לפחות אני יכולה גם לכעוס. מבינה קצת יותר את הסוף של "החיים בבית". ורק להוסיף שבאמת לכל דבר יש יתרונות. באמת מכל דבר אפשר ללמוד משהו.
אוהבת, ותמשיכי להיות השראה בשבילי

ותשתדלי להשתפך קצת יותר, את רואה איך זה עושה לך טוב? (ולנו, שקוראים בשקיקה כמו מקלחת גשם).

שלום לך, שיח וטף
הגעתי לכאן במקרה (מתוך אגוצנטריות בלתי מקרית) בעקבות איזכור ניקי (כבוד) וזה יופי של דף (ברכות) שאין לי זמן לקרוא.
טורחת לכתוב לך, מפני שבפעם הבאה, שאכנס עם זמן פנוי (מתישהו בחצי השנה הקרובה), אקרא היטב (ובעונג) ואם אמצא (עדיין) איזכורים עליי אערוכם לנשייה (כולל הערה זו, או כל דיון שיתפתח), בברכת המשך צרות טובות.

>ספל חמאה אינה מזהירה או מאיימת (אלא מכינה מראש למניעת תגובות פתע)<

יאללה, בואו נעשה לה המון אזכורים, שלא ישעמם לה בפעם הבאה!
אני אתחיל:

ספל חמאה

<תמיד הערצתי את הבחורה הזו, אם כי אף פעם לא הבנתי מה הסיפור שלה>
<מאחר שהיא הכניסה לחיי את הסוגריים המשולשים, סלע קיומי, חייב להיות לה סיפור>
<אני מנחשת שמאחורי הכינוי הנסיכותי מסתתר שודד הים האיום רוברטס>
<אבל מה אני יודעת>

ציער אותי מאוד לקרוא את הסיבה שהבכורה לא איתכם בבית

.
(אחד הפחדים הגדולים שלי - להגיע לכזה מצב....)

תסלחי לי שאני לא זוכרת ממה שקראתי אצלך, אבל האם כרגע את בזוגיות, או מגדלת את הבנות לבד? (רק אם מתאים לך לענות...)

שליחה על ידי שיחות* » 10 מאי 2009, 22:02

בזוגיות. תודה. את יודעת, עוברת אורח, אז היא פתחה סלון כלות ותיקות, שהטיפול הכי הולך שם הוא אנטי מרירות, נגד קמטים. את מקבלת עשרה אחוז הנחה על כל פעם שאת רוצה להגיד "ובזוגיות ממש לא מגדלים את הילדים לבד, הא? ממש. בעלי, איזה מותק, הוא קם בלילה, הוא קם בבוקר, הוא קם כשלא מבקשים, ואז, תוך כדי שהוא עוד קם, הוא אומר לך "אם אני כבר עומד אז אולי אני אכין לך קפה בזמן שאני תולה חיתולים?" ומוותרת.
על כל פעם שאת מוותרת את כל המשפט, את מקבלת גם את ההנחה וגם קרואסון. על כל פעם שאת חושבת להיאנח ומחליפה למחשבה נעימה, את מקבלת משהו, לא זוכרת מה זה. אה, מרגרינה. זה היה חמאה פעם אבל חל על זה איזה משהו לחלוטין לא ברור. כך או כך מקבלים את זה בפנכה ולא בספלים כמו פעם. זה למניקור כלות ותיקות. את מכניסה את היד עד המרפק לתוך פיילה כזאת עם מרגרינה והיא יוצאת לך חלקה ונעימה. זה חלק מהקטע של הנגד קמטים, וזה גם יותר בריא מחמאה בגילנו. כאלה שאומרות רק דברים טובים על הבעל וגם מתכוונות לזה, מקבלות בונוס מארז של "מחמאה" שזה מרגרינה בטעם חמאה, וזה לא רע בכלל וגם יש לזה עטיפה יפה. כך או כך, לפיוטשר רפרנס, המשפט האם כרגע את בזוגיות, או מגדלת את הבנות לבד יכול, בעיתות שונות, בתקופות קשות כאלה או אחרות, להעלות אצל בת שיחך, בת מזל ככל שתהיה, צלילים לא ברורים של חרס לעוס.
ואני עוד כותבת לך את זה בתור מישהי עם בעל מתוק. מה זה מתוק, דבש.
<תעבירי את הגולד בנד>

הרגת אותי.
כבר חשבתי שאני אלך לישון והתעוררתי לגמרי.
<מסתכלת על חצי הספל המלא עכשיו>
<עולה בי חזק הסיפור עם הקרפדות והחמאה אבל אני אשתוק>
<זה עובד גם עם גולד בנד לדעתך?>

נעקצתי. חלב ודבש.

שליחה על ידי שיחות* » 10 מאי 2009, 22:25

תראי איך הגולד בנד נראה ותחליטי לבד.
<ברור שזה עובד! זה כבר במצב גוש, מה לא ראית?>
<אלא אם לא הבנתי מה זה ה"זה" ב "זה עובד". אולי עדיף לי לא לחקור במופלא ממני?>