חיים בצל הפחד לחלות

[אנונימי]

שיתוף:חיים בצל הפחד לחלות

[אנונימי]

שיתוף ותמיכה חרדת בריאות היפוכונדריה התמודדות וטיפול עדכני 2021.

שיתוף ותמיכה בצורה אנונימית כדי לחלוק לשתף ולהתגבר ביחד על חרדת הבריאות (היפוכונדריה)
הדף נפתח לפני שנים אבל עדיין 2023 יש בו משתתפים שמשתפים כדי לתמוך ולעזור אחד לשני.



כבר הרבה זמן אני מתלבטת. לפתוח או לפתוח, לכתוב או לכתוב. אני מתחילה ומוחקת ושוב כותבת ושוב מוחקת. היום כשהכל נראה קשה החלטתי לכתוב. לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד, לא יודעת אם זה יעניין , אני מקווה להשתחרר ואולי למצוא פתרונות.
אז ככה, אני חיה מאז גיל 15 בחרדה מתמדת. חרדה מאוד ממוקדת - פוחדת לחלות ולמות. כל הזמן בודקת את גופי כשמגלה משהו חריג מגיעה החרדה על כל תופעותיה: גלי חום, דופק מואץ, שלשולים ועוד.... יש תקופות טובות יותר, יש חודשים שלמים בלי קטעי היפוכונדריות אבל כשזה מגיע זה מגיע בגדול.

זה כמו תיק גדול שמלווה אותי. פעם על הגב ופעם לצידי. נמאס לי אני רוצה להשאיר את זה מאחור.
מה לא ניסיתי: הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתיים, ניסיתי רפלקסולוגיה, דיקור. העזרה עוזרת לתקופה מסויימת וזה שוב חוזר.

כל יום הולדת הלחץ עולה (הרי יש מחלות שמגיעות בגיל מסויים) אתמול חשבתי שאני עוד מעט בת 35 ושוב החלו שוטפים אותי גלי חום.
יש לי שלושה ילדים מקסימים ובן זוג נפלא שכמובן שאני חרדה גם להם. אני פשוט מותשת. רוצה לחיות אחרת, להיות רגועה, לא לחשוב שכל כאב קטן בגוף הוא סרטן. לא רוצה ללכת לרופא בליווי בעלי ולרעוד כאילו מה הוא הולך לומר לי. אחר כך אני מרגישה מטומטמת, אבל באותו רגע זה לא עוזר.

כשיש התקף כזה אני "חורשת" את כל אתרי הרפואה למינהם ובודקת מה כתוב על סוג הכאב וכמובן שרמת החרדה מתעצמת(בן זוגי אומר שאני נהנית להלחיץ את עצמי).

[סיפורי_פוגית*]

נשמע קשה
אינסטינקטיבית אני חושבת על שינוי תפיסתי ואמוני כללי לגבי החיים בכלל (לא רק הגוף).
הצעה - להפסיק ללכת לקבל עזרה מאחרים ולהתחיל ללמוד איך לעזור לעצמך.
ישנן המון דרכים, אפשר להתחיל אצל לואיז היי
אפשר לקרוא את "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי ולנסות ליישם, לבד עם עם תמיכה (יש דף על הספר הזה פה באתר, אני לא זוכרת את שמו המדוייק)
אפשר ללכת לקורס בניסים. אפשר ללמוד בודהיזם, או קבלה, או שאמניזם, או זן...
כל דבר שמחבר את הגוף עם הנפש ועוזר להבין את החיבור הזה, וגם קצת מחבר את הנפש עם הרוח עלול לעשות לך טוב...

[אמא_פלונית*]

נשמע כמו ocd
obsessive compolsive diorder
או בעברית : הפרעה כפייתית. יש להם פורום בתפוז אולי תיכנסי ?ותראי אם זה את ?

[מירי_של_שקד*]

פרח אדום,
את לא מתארת לעצמך כמה אני מזדהה איתך.
היפוכונדריה זו מחלה לכל החיים והיא מתחילה בגיל צעיר. יש לזה כל כך הרבה סיבות נפשיות שטמונות בילדות..וקשה להיפרד מהפחד הזה.
אני למשל יודעת בוודאות למה אני כזו, וגם מודעת הרבה פעמים לאבסורד ולסבל שאני גורמת לעצמי, אבל זה לא עוזר באותו הרגע לצאת מזה.
האם היו לך תקופות בחיים שלך שהרגשת הקלה מסוימת מהחרדה הזו? האם את מרגישה שזה הולך ומחריף עם השנים?
אצלי היו תקופות הרבה יותר טובות, ויש לי תחושה שככל שאני 'מתבגרת' וגם מודעות לעוד אלף ואחת מחלות, סכנות וסימפטומים, ושומעת עוד ועוד על מקרים של אנשים חולים, החרדות שלי גוברות..

[מירי_של_שקד*]

ודרך אגב אמא פלונית -
לדעתי את מטעה, אני ממש לא חושבת שזה OCD
ואת זה אני אומרת בתור אחת שחשה תחושות דומות וגם עוסקת בבריאות הנפש

[נועה_בר*]

מה לא ניסיתי: הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתיים, ניסיתי רפלקסולוגיה, דיקור. העזרה עוזרת לתקופה מסויימת וזה שוב חוזר
הטיפולים הספציפיים הנ"ל נראים לי לא מספיק עמוקים ( נוגעי תת מודע ).
הייתי חושבת יותר בכיוון של הומיאופתיה או אייפק - אך רק לזכור שזהו תהליך ארוך. ברמות האלו אין קסמים.
[בעצם יש קוסמת אחת שאני יכולה להמליץ עליה, היא יכולה לתת תשובה במקום אם היא תוכל (או לא) לעזור]

_אינסטינקטיבית אני חושבת על שינוי תפיסתי ואמוני כללי לגבי החיים בכלל (לא רק הגוף).
הצעה - להפסיק ללכת לקבל עזרה מאחרים ולהתחיל ללמוד איך לעזור לעצמך._
זה גם, השאלה כמה כוחות יש לך כי אלו (הכוחות האמיתיים) מגיעים בד"כ כשכבר "נשברים" או נמצאים בתחתית הבאר. אחרת לעשות שינוי זה מאוד קשה לבד. הנפש פשוט מאוד מתנגדת.

_היפוכונדריה זו מחלה לכל החיים והיא מתחילה בגיל צעיר. יש לזה כל כך הרבה סיבות נפשיות שטמונות בילדות..וקשה להיפרד מהפחד הזה.
אני למשל יודעת בוודאות למה אני כזו, וגם מודעת הרבה פעמים לאבסורד ולסבל שאני גורמת לעצמי, אבל זה לא עוזר באותו הרגע לצאת מזה._
מירי, האם יש משהו שעוזר? האם הידיעה "למה אני כזו" לא מאפשרת לטפל ספציפית בדבר, ולעזור?

[פלוני_אלמונית*]

אני מנסה לא להיתלות בגורמים חיצוניים ולנסות לעזור לעצמי לבד. לא תמיד זה הולך. כשאני בתקופה טובה וההגיון הבריא שלי עובד, אני מבינה שהחרדות חסרות שחר וחסרות כל בסיס. כשאני בתוך זה אני פשוט לא מצליחה ותמיד אומרת: אם הפעם הכל יהיה בסדר, בפעם הבאה אני אתנהג אחרת. שטויות במיץ. בפעם הבאה זה יותר גרוע.

התקופות הטובות שלי הן בדרך כלל בהריון. משום מה בהריון אני פורחת.

האם היו לך תקופות בחיים שלך שהרגשת הקלה מסוימת מהחרדה הזו? האם את מרגישה שזה הולך ומחריף עם השנים?
זה אכן הולך ומחריף ולכן אני מרגישה שאני חייבת לעבור איזשהו שינוי. אני בת כמעט 35 ופוחדת מה יהיה בהמשך.

אני אנסה לקרוא את לואיז היי. במקביל אני כן אולי אתחיל דיקור עכשיו, רק כדי להקל על עצמי כרגע. כיוון שכעת אני חווה לחץ וחרדה בעקבות ציסטה שנמצאה בשחלה ומבחינתי זה סוף העולם.

אגב, מי שיראה אותי ומכיר אותי לא מאמנין שאני כזאת היפוכונדרית אני כלפי חוץ שיא הקוליות והרוגע (ומאוד משתדלת להיות כך עם ילדיי) חברה טובה שהייתה איתי פעם בזמן שגיליתי בלוטת לימפה בצוואר נדהמה לראות את תגובתי.

הכתיבה מקלה עליי ,ומירי של שקד. אני שמחה לדעת שאני לא לבד. אני מרגישה כל כך מטומטמת וחסרת הגיון כשזה קורה לי.
אני גם לא חושבת שזה נכנס לקטגוריה של הפרעה כפייתית.

[פרח_אדום*]

אני הפלונית אלמונית

[פרח_אדום*]

_הטיפולים הספציפיים הנ"ל נראים לי לא מספיק עמוקים ( נוגעי תת מודע ).
הייתי חושבת יותר בכיוון של הומיאופתיה או אייפק - אך רק לזכור שזהו תהליך ארוך. ברמות האלו אין קסמים.
[בעצם יש קוסמת אחת שאני יכולה להמליץ עליה, היא יכולה לתת תשובה במקום אם היא תוכל (או לא) לעזור]_

אני גרה בארצות הברית מזה כחצי שנה ולעתי זה רק מעצים את הקושי. אני לא מכירה כאן אף מטפל חוץ מכירופרקט שהוא גם מדקר וחשבתי ללכת אליו. תוך כדי כתיבה אני מבינה כמה זה לא נכון. לא אכפת לי לעבור תהליך ארוך, אבל שהתוצאה תהיה ארוכת טווח ולא רק לזמן הטיפול.

אין לי מושג איך אני מוצאת כאן מטפל/ת טובים.

אגב, מהי שיטת אייפק?? (בורות מצידי, אבל אני ממש לא מכירה)

[נועה_בר*]

אני גרה בארצות הברית מזה כחצי שנה ולעתי זה רק מעצים את הקושי. אני לא מכירה כאן אף מטפל חוץ מכירופרקט שהוא גם מדקר וחשבתי ללכת אליו. תוך כדי כתיבה אני מבינה כמה זה לא נכון.
את הטיפולים הקודמים עשית בארץ?
הדיקור יכול לעזור לך בהחלט בכל הסימפטומים שאת מתארת הקשורים בחרדה
גלי חום, דופק מואץ, שלשולים ועוד....
וגם עם בציסטה שישנה כרגע..
אבל לגעת בבסיס של הפחד הזה לדעתי צריך עבודת עומק רצינית שעוקפת את כל המחשבות הרציונאליות.

אייפק לא נמצא בארה"ב חוץ מאשר בלוס-אנג'לס, שם מתגורר מפתח השיטה אורי קניג
ראי כאן עוד על אייפק

אולי תכתבי איפה את נמצאת? תוכלי גם לפנות ל תמי גלילי גם היא בארה"ב ואולי יש לה מידע על מטפלים אלטרנטיביים.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי לך
לא ממש מבינה בזה אבל על עצמי שמתי לב שכשאני בתקופות טובות בחיי אני פחות עסוקה בכל מיני תסריטים מפחידיםשעלולים לקרות ואילו כשאני בתקופות לא טובות כל דבר קטן מועצם וגדל.
אולי כדאי לשים לרגע את ההיפוכונדריה בצד ולבדוק מה קורה בחיים בלעדי זה, איפהאת יכולה לשנות, לנקות, כך שחייך וקשרייך יהיו הרמוניים יותר ובכך בעצם לחזק אותך ואת דרך התמודדות שלך...

[עדינה_ניפו*]

פרח אדום
איפה את נמצאת בארה"ב?
חייתי שם הרבה שנים במקומות שונים, יש לי משפחה וחברים...
הייתי רוצה לעזור אם אוכל
מכירה הרבה מטפלים שונים...
אם את מעוניינת, תפרטי היכן את חייה שם

[מירי_של_שקד*]

היי פרח אדום
כשקראתי את מה שכתבת אתמול שפשפתי את העיניים - הייתי בטוחה שאני כתבתי את זה....
גם לי בדרך כלל ההיריון הוא התקופה היותר שפויה מבחינת ההיפוכונדריה. גם אצלי אני מרגישה שזה הולך ונעשה גרוע ככל שהשנים עוברות.
וגם אני בכל פעם כשנגמר סרט אימיים ספציפי מבטיחה לעצמי שבפעם הבאה לא אגיב כך, ולא יכולה לעמוד בהבטחה. וגם אצלי, כמו אצלך, כלפי חוץ אני 'ממש לא הטיפוס' - כלומר לא משדרת את הפאניקה הזו. זה כל כך פנימי.
אני מרגישה שדווקא עידן האינטרנט והנגישות לאינטרנט מחריפים אצלי את העניין. אני קוראת את כל ידיעות הרפואה החדשות, נחשפת להמון מידע על מחלות וסימפוטומים, ולא מצליחה לחסום את עצמי מלקרוא וללמוד דברים שאני יודעת שמחלחלים עמוק ומזיקים לי. לפעמים אני אומרת לעצמי שחשוב לקרוא ולדעת כדי להקדים רפואה למכה. דרך אגב - דווקא ביחס לבעלי ולילדות אני הרבה הרבה יותר רגועה - משום מה הם לא נכללים בחרדות הללו. אני חושבת שביחס אליהם אני כמו כל אמא רגילה - נלחצת כשיש מחלה ספציפית אבל לא נכנסת לחרדות והיסטריה. חבל שלגבי עצמי אני לא יכולה לעשות זאת.

[פרח_אדום*]

עוד חלק קשה. אני זוכרת כל פיסת מידע לגבי מחלה זו או אחרת וסימפטומיה. אני זוכרת פרטי כתבות שקראתי לפני עשור. כיום אני משתדלת להימנע מלקרוא, אבל לא תמיד עומדת בכך . זה ממש כמו היצר הרע והיצר הטוב שאחד אומר "אל תקראי זה ישפיע עלייך", והשני אומר "תקראי, תקראי כדי שתדעי ממה לפחד". (מי הרע ומי הטוב???)
אני מקנא בחברות ובהרבה אנשים מסביבי שזה לא משפיע עליהם כלל. בעלי ממש לא מבין מה יש להילחץ מכתבה, מאמר וכו'.
אבל רק כדי לתאר את ההרגשה: כבר במהלך הקריאה גלי חום שוטפים את גופי, ומיד אני מרגישה שיש לי את אותם סמפטומים.
גם אני עם הילדים משתדלת להיות קוליות, וכלפי חוץ אני מצליחה, ולו רק כדי לא להעביר את זה להם. אני לא ממהרת לרוץ לרופא איתם, ולרוב בעלי מצליח לאזן אותי איתם.

מירי, איך את מתמודדת כשאת חווה קושי ספציפי. רק בדיקת רופא מתאים מרגיעה? או שאת מצליחה להתמודד בדרכים אחרות.

ככל שאני כותבת אני מבינה כמה זה מתיש אותי וכמה אנרגיות זה גוזל ממני. בכלל איכות חיי נפגעת, וממה? ממחלה לא קיימת. ובכל זאת הרגש גובר על ההיגיון, כשאני בחרדה אני נטולת הגיון בריא.

עדינה - תודה רבה אשמח לקבל את המידע הרלוונטי.

[מירי_של_שקד*]

היי פרח אדום
יכול להיות שאת אחותי התאומה? את פשוט מתארת אותי! גם אני קוראת וזוכרת פשוט הכל. אני זוכרת עד היום כתבות שקראתי בגיל 10 ו-12 בעיתון על מחלות ואנשים חולים, וזה רק הולך ונהיה גרוע. וכמובן של מקרים של מחלות קשות של אנשים בסביבתי השאירו בי חותם עמוק ובל יימחה. דרך אגב- גם אני כלפי חוץ 'מצליחה' להיות קולית. אבל אני חושבת שהמאמץ הזה להיות בסדר כלפי חוץ והשבר החזק הזה מבפנים דורש המון אנרגיות.

אני כל כך מסכימה שזה גוזל המון כוח. אני חושבת שאם הייתי אוספת את כל האנרגיות שהשקעתי במהלך 15 השנים האחרונות על פחד ממחלות בדברים אחרים, יכולתי להיות בן אדם הרבה יותר מאושר. המון כוח מתבזבז על הדבר הזה, וגם המון שמחת חיים.

מירי, איך את מתמודדת כשאת חווה קושי ספציפי. רק בדיקת רופא מתאים מרגיעה? או שאת מצליחה להתמודד בדרכים אחרות.
לצערי, נראה לי שהגעתי לשלב חדש, שבו גם בדיקת רופא לא מספיקה. באופן כללי בחיים אין לי אמון מי יודע מה ברופאים, ולאור אינספור הטעויות והרשלנויות שהם עושים...קשה לי עם נתינת אמון בהם.

עכשיו אני בתקופה ממש לא טובה, אז קשה לי לגעת בצדדים האופטימיים של העניין. אבל אחד הדברים שעזר לי להתגבר ולהגיע לאיזון יחסי הוא לעשות פעילות גופנית באופן סדיר ומאומץ. הייתה לי הקיץ תקופה של הרבה חרדות (ספציפיות), ונראה לי שבסופו של דבר מה שהרגיע קצת הוא שהתחלתי לעשות הליכה מהירה של 40 דקות ביום. הכושר שלי עלה באופן מהיר, וכל הזמן הייתי אומרת לעצמי: "בן אדם שהולך כמו שאני הולכת לא יכול להיות חולה'. כמובן שעובדתית ורציונלית זה לא מדויק, אבל אני הייתי זקוקה לתחושת החוזק וההליכה נתנה לי את זה. עכשיו נאלצתי להפסיק (מסיבות שאני לא יכולה לפרט בשלב זה...), וזה חסר לי.
דרך אגב, כמו שכתבתי קודם אצלי זה ממש התחיל מגיל 0. ויש לי גם אמא כזו, שהייתה לחלוטין לא מודעת לעצמה והעבירה אליי את העניינים מינקות. היא גם לא הייתה מודעת לזה שהילדה שלה אינטליגנטית במיוחד וזוכרת כל מילה שהיא שומעת. הזיכרון הטוב שלי הוא בעוכריי בקטע הזה. בגלל הדף הזה ובגלל שאני עכשיו הרבה בבית עם עצמי, הרבה זכרונות ילדות שקשורים לעניין הזה צפים ועולים. הם חזקים מאוד, הם קשים אבל הם גם מנחמים במידה מסוימת כי הם עוזרים לי לסלוח לעצמי על הקושי הזה, שנוצר שלא באשמתי.
זכרון א': אני בערך בת 7-8. מרגישה לא טוב מספר ימים. מגיעה עם אמא לקחת את תוצאות בדיקות הדם מקופת חולים. האחות אומרת שיש משהו לא בסדר בבדיקות, שכדאי להכנס לרופא. אמא שלי (אשה מכובדת ומשכילה) מתחילה לעשות סצנות. היא על סף התעלפות, מתחילה לצעוק: "אתם לא רוצים להגיד לי, מה זה, יש לה סרטן אני יודעת. יש לה סרטן בדם. יש לה לוקמיה..." האחיות המומות, מושיבות את אמא שלי על מיטה במרפאה, נותנות לה מים. היא היסטרית לחלוטין. אני עומדת בצד, אף אחד לא שם לב אלי. אני לא אומרת כלום, לא בוכה, לא מראה רגש. לאחר מכן אנחנו נכנסים לרופא, מסתבר שאני חולה במחלת הנשיקה. זה הכל.
זכרון ב': אני בערך בת 10. אמא מנהלת בכירה בעבודה, יש לה הרבה עובדים מתחתיה. אחת העובדות חלתה בסרטן השד. זו אישה בערך בגילה של אמא שלי, רווקה בלי משפחה. אני רוצה ללכת לסרט ואמא עושה איתי תנאי: היא תלך איתי לסרט אם קודם אבוא לבקר איתה את החברה שלה שחולה ואחרי ניתוח. אני מתבאסת אבל הולכת איתה. החברה נראית לא טוב. הן יושבות ומדברות על המחלה בפרטי פרטים, שוכחות שיש לידן ילדה קטנה, לא שמות לב שאני שותה בצמא את דבריהן. אני מבינה כל מילה, מקשרת היטב הכל. היא מספרת שהמחלה לא התגלתה בזמן, שהרופא לא אבחן. יש בחדר תחושה נוראית. אחרי זה כבר לא מתחשק לי ללכת לסרט.
בערך שנתיים אחרי זה, הייתי ממש בהתחלה של ההתפתחות המינית. החזה שלי החל להתפתח וכמו שאמור להיות זה החל במין גבשושית קטנה. אני נכנסתי לחרדה טוטאלית, ולאחר הרבה יגון וכאב עם עצמי לבד באתי להגיד לאמא שכנראה יש לי סרטן. אמא בעצמה נכנסה ללחץ, לא הייתה מסוגלת להרגיע אותי. היא לקחה אותי לקופת חולים. הגענו לאחות וסיפרנו את העניין. האחות המתוקה הורידה את החולצה ונתנה לי לממש את החזה שלה. היא רצתה להראות לי איך מרגיש מרקם של שד. אני נרגעת וחוזרת הביתה.
היום בתור אמא, אני מזועזעת עמוקות מההתנהלות של אמא שלי. איך היא יכלה להתמוטט כך לידי? איך היא לא יכלה להרגיע אותי בבית מבלי לסחוב אותי לאחות? יש עוד הרבה זכרונות אחרים, וכולם קשים. אני משתדלת היום להיות מעבר לכעס הזה על איך שאמא גידלה אותי, אבל זה עדיין כואב. היה משהו מטורף לחלוטין בעניין הזה.

[ההולכת_באתרים*]

אוקיי, זה אולי לא פופולארי כאן אבל אני אגיד בכל זאת. תלכי לפסיכיאטר. יש היום נוגדי חרדה מצוינים. הנזק שאת גורמת לעצמך במחשבות שלך גדול יותר מהנזק של הכדורים. הם יתנו לך שלוות נפש ויהיו הפלסטר שיאפשר לטפל בצורה יותר עמוקה בשורש העניין. האם יש לכם הפרעות חרדה במשפחה? יש לזה בסיס גנטי. אל תפסלי רק משום שזה לא "טבעי". נראה לי שאת חיה באיכות חיים נמוכה כל כך הרבה שנים. מגיע לך לחיות טוב. התרופות יאפשרו מרווח נשימה.

[מירי_של_שקד*]

שלום לך ההולכת באתרים.
מעניין אותי לדעת, מתוך איזו הבנה, הכרות עם הנושא או השכלה רלוונטית את נותנת את המלצתך החמה לקבל נוגדי חרדה. אולי במקרה את מתבססת על דברים ששמעת בתוכניתה המהוללת של ורדה רזיאל-ז'קונט? אם אני או אפרח אדום היינו מחפשות המלצות מהסוג הזה, נראה לי שהיינו הולכות לשמוע תכניות רדיו בידוריות של פסיכולוגיה בגרוש ולא כותבות בבאופן טבעי.
ולענייננו: לדעתי, זו ממש ממש טעות להתחיל לקבל על בסיס קבוע נוגדי חרדה עקב היפוכונדריה, כאשר מדובר באדם שמתפקד, פעיל, מנהל אורח חיים תקין. ההיפוכונדריה היא מתנה לכל החיים, שהאדם צריך למצוא בעצמו את הדרכים להתמודד איתה. האם את מציעה שאדם כזה יבחר לקחת כל החיים נוגדי חרדה? לדעתי האפשרות הזו מתאימה אך ורק למצבים קיצוניים של חוסר תפקוד.
אני אישית, אין שום סיכוי שבעולם שאקח נוגדי חרדה רק בגלל שכדבריך : נראה לי שאת חיה באיכות חיים נמוכה כל כך הרבה שנים. מגיע לך לחיות טוב. התרופות יאפשרו מרווח נשימה. הרי מדובר פה בבעייה עמוקה, שיש לה יסודות פסיכולוגיים ורגשיים כל כך חזקים ונטועים בעבר, אני מסכימה איתך שיתכן ויש לה גם יסודות פיזיולוגיים וגנטיים, אבל הפתרון לדעתי צריך להיות פנימי ולא חיצוני- רוחני, נפשי ולא על ידי תרופות פסיכיאטריות.
אני אישית עוסקת בתחום בריאות הנפש, ויש לי הרבה השגות ותסכול מתמשך על הקלות שבה 'מחלקים' היום תרופות פסיכיאטריות, לילדים ולמבוגרים. את יודעת כמה ילדים קטנים בני 5-6- בימינו מקבלים נוגדי חרדה? זה פשוט לא יאומן!!! אבל לשיטתך, אולי כדאי לתת להם כי זה מעלה את איכות החיים שלהם וגם להם מגיע לחיות טוב. לעניות דעתי, זה פתרון 'פשוט' והרסני. אותו הדבר לגבי ריטאלין, שניתן כמו לחמניה ושוקו לכל כך הרבה ילדים בימינו. וגם את זה לצערי אני רואה יום יום. גם הריטאלין ניתן בגלל בעיה שמקורה אורגני-פיסיולוגי, אך שוב זה הפתרון הקל לדעתי, ויש פתרונות אחרים, ארוכים, מייסרים, קשים, לא בטוחים, נסיוניים לפעמים, אבל עדיפים בהרבה לטווח הרחוק.

ודרך אגב, לגבי המשפט - הנזק שאת גורמת לעצמך במחשבות שלך גדול יותר מהנזק של הכדורים -מאיפה את יודעת???על סמך מה הקביעה הזו? והאם תאמרי את אותו הדברים על ילדים עם חרדות או ילדים עם בעיות קשב וריכוז על רקע אורגני?
אני יודעת שהתגובה שלי תוקפנית. מה שכתבת הכעיס אותי כי הוא מסמל בעיני מוסכמה תרבותית שקשה לי להסכים איתה. תרופות פסיכיאטריות הן נחוצות וחשובות, אבל צריך 'לחלק' אותן בקמצנות רבה ובשיקול דעת.

[פלוני_אלמונית*]

ההיפוכונדריה היא מתנה לכל החיים,
היא בהחלט מתנה. יחד עם זאת אינה חייבת להיות לכל החיים.

[מירי_של_שקד*]

אינה חייבת להיות לכל החיים
...רק על עצמי לספר ידעתי. אולי אני פסימית, אבל נראה לי שצריכים לקרות שינויים מאוד מאוד דרמטיים כדי להיפטר מזה לחלוטין. אני מאמינה שאפשר להתגבר על זה ולחיות עם זה באופן שלם ומאושר, אך קשה לי להאמין שתו-אישיות כל כך חזק יכול להכחד.

[פרח_אדום*]

_תרופות נוגדי חרדה הן הקו האדום מבחינתי. לא רוצה לשים פלסטר, לא רוצה פיתרון זמני. רוצה לחשוב על שינוי שיגיע מתוכי, ויסייע לי להתמודד עם החרדה המאוד ממוקדת - היפוכונדריה. תרופה פסיכיאטרית ,במקרה שלי, זה פשוט פיתרון קל ולא יעיל. מסכימה בהחלט עם מירי שתרופות צריך לתת במצבים של חוסר תפקוד ו/או סכנה לאדם או לסובבים אותו.
כשנולד בני הבכור הרגשתי שהחרדה מתגברת. התחלתי אז טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג שבאיזשהו שלב ממש התנה את הטיפול בשילוב עם טיפול תרופתי. פשוט קמתי והלכתי.
הם יתנו לך שלוות נפש
ממש לא בטוחה, לכדורים הללו יש כאלה תופעות לוואי, שמעבר לנזק הגופני רק המחשבה על אותן תופעות תגביר אצלי את החרדה.


אגב, אני יועצת חינוכית במקצועי ותמיד נדהמתי על הקלות שבה במרפאות הקשב ממליצים על ריטלין. תרופה שלדעתי רק למעטים מסייעת ולשאר היא גורמת לתופעות לוואי קשות (אבל זה כבר לדיון אחר).

[פרח_אדום*]

קשה לי לוחשוב שהיפוכונדריה הארורה הזו תלווה אותי כל חיי. עוד לא ויתרתי על האפשרות למצוא פיתרון שיוכל אפילו רק למתן אותה. משהו שיסייע לי לחשוב חיובי, לחשוב על אפשרויות אחרות לכאב או לכל תופעה אחרת שאני חשה.

אני מנסה לחשוב איך זה התחיל. בגיל 12 חברה סיפרה לי שבת דודתה נפטרה מסרטן. החברה סיפרה לי בפירוט איך היא חלתה , הקריחה ועוד. מאז מבחינתי התחיל הפחד הגדול מסרטן, בנוסף לכל מה ששומעים וקוראים מסביב.
אמא שלי , שהקשר שלי איתה סבוך ומורכב, היפוכונדרית גם היא. אני זוכרת לילות שהיא היתה מעירה אותי רועדת ומבקשת ללכת לחדר מיון. כמובן שלא היה כלום. הסיבות שלה כל כך מורכבות וארוכות לכתיבה (הקשר שלה עם אבי) אבל אין ספק שזו עוד סיבה. עם השנים מצבה השתפר , לפחות כלפי חוץ, אבל הנזק כבר נעשה.

קשה לי. עכשיו אני נמצאת בתקופה שהיא יותר קשה מבחינתי ולכן חשוב לי עכשיו לטפל בזה באיזשהו אופן.

[בובה_זהבה*]

פרח אדום - כאילו אני כתבתי הכל, מילה במילה רק שאצלי זה התחיל בגיל יותר מאוחר מאצלך. זה ממש סבל. יש תקופות טובות יותר יש פחות. מנטרה שאני משננת לעצמי ברגעים הקשים - אם יש בעיה ויש פתרון - אין מה לדאוג. אם יש בעיה ואין פתרון - אין טעם לדאוג. שולחת חיבוק ענקי.

[בובה_זהבה*]

עכשיו אחרי שקראתי הכל אני יכולה לומר לכן - מירי של שקד ופרח אדום - אני חושבת שאנחנו שלישיה.
גם אני זוכרת כל כתבה וסימפטום שקראתי עליהם. כיום מנסה לא לקרוא, לא לעשות חיפוש באינטרנט. רופא המשפחה שלי מאוד מעוניין שאתחיל לקחת תרופות נוגדות חרדה. אני מעדיפה שלא. כתב לי רצפט, שלחתי הבעל לקנות ברגע של שבירה, כדי שיהיה בבית. לא השתמשתי ולא משתמשת. סגור באריזה. מדי פעם לוקחת ולריאן (טבעי). הייתי תקופה של שנה בטיפול של איזון גוף נפש שעזר לי והחזיק אותי עם הראש מעל המיים. אני, בשונה מכן לא זוכרת שום דבר היסטרי בענייני בריאות מהילדות שלי. אחותי, שסובלת מאותה הבעיה שלי (ודווקא לוקחת כדורים במינונים נמוכים) זוכרת אמא היסטרית, נלחצת. מצד שני אני מעולה בהדחקה כי כמעט את כל הילדות שלי אני לא זוכרת אז זה מה שנקרא היפוכונדריה?

[בובה_זהבה*]

ועוד דבר, אני חושבת שצריך לקחת את "המתנה" הזו אם היא כבר קיימת ולהשתמש בה לטובתנו. המודעות למוות אמורה לגרום לנו להעריך את החיים יותר ולא לבזבז אותם בדאגות. לפעמים אני מצליחה בזה יותר ולפעמים פחות.

[חני_בונה*]

קשה לי. עכשיו אני נמצאת בתקופה שהיא יותר קשה מבחינתי ולכן חשוב לי עכשיו לטפל בזה באיזשהו אופן.
מציעה לך ללות את הקושי בשיחה: "מותר לי לפחוד". ולבדוק מה קורה.
לכל תגובה והתנהגות שלנו יש סיבה מצויינת. גם לפחד. בילדות זה נראה שהפחד הוא הביטוי לשליטה שלנו על חיינו. הפחד כאילו מגן עלינו. אנו גדלים איתו ונראה לנו שזו האפשרות היחידה. אז לפני ש"מגרשים" אותו חשוב לתת לו מקום באופן מודע.
מחכימון מלווה: בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה

[ההולכת_באתרים*]

מעניין אותי לדעת, מתוך איזו הבנה, הכרות עם הנושא או השכלה רלוונטית את נותנת את המלצתך החמה לקבל נוגדי חרדה
מניסיון אישי.

אם אני או אפרח אדום היינו מחפשות המלצות מהסוג הזה, נראה לי שהיינו הולכות לשמוע תכניות רדיו בידוריות של פסיכולוגיה בגרוש ולא כותבות בבאופן טבעי.
למה לקחת תרופות נוגדות חרדה זה 'פסיכולוגיה בגרוש' ולהמליץ על דיקור זה לא?

אני יודעת שהתגובה שלי תוקפנית. מה שכתבת הכעיס אותי כי הוא מסמל בעיני מוסכמה תרבותית שקשה לי להסכים איתה
נראה לי שההתנגדות שלך כל כך חזקה וקבועה מראש שגם אם אני אביא ראיות, הוכחות ומה לא, לא יעזור כי את מקובעת.
וכן, התגובה שלך מאוד תוקפנית ולא לעניין מה גם שיש בה את אותה צרות מחשבה שאת מאשימה בה את החברה של היום.

דרך אגב, גם דיכאון זו מתנה לכל החיים. את ממליצה לאנשים לחיות עם זה?
אני לא אמרתי שהיא צריכה לקחת את זה כל החיים. דרך אגב במה שונות תרופות פסיכיאטריות מתרופות נגד לחץ דם למשל שאנשים כן לוקחים כל החיים?
למה? כי קוראים לזה תרופות פסיכיאטריות? ומה עם גלולות למניעת היריון שנשים משתמשות בהן שנים?
כי החלטת שזה עניין 'רוחני' ולא הפרעה פיזיולוגית? על סמך מה?

[מירי_של_שקד*]

היי, ההולכת באתרים, אני לא רוצה להתחיל לנהל בדף הזה דיון אישי של שתינו. אז אעשה בקצרה. אני מאמינה שתרופות פסיכיאטריות הן דבר טוב בבסיסן, אך צריך להגביל מאוד את השימוש בהן. למשל, במצבים מסכני חיים. את כתבת:
דרך אגב, גם דיכאון זו מתנה לכל החיים. את ממליצה לאנשים לחיות עם זה? זו דוגמא מצוינת. דיכאון קליני ברמה המז'ורית הוא בהחלט מצב מסכן חיים, שיכול לדחוף אנשים רבים להתאבדות. ולכן, אני חושבת שמצב של דיכאון מז'ורי אין מנוס מלקיחת תרופות פסיכיאטריות. דווקא המצב הזה אל מול מצב של היפוכונדריה בולט בשוני שלו - ככל הידוע לי, היפוכונדריה אינה מסכנת חיים ואינה דוחפת את האדם להתאבדות. הבעייה המרכזית היא פגיעה באיכות החיים. ביחס לכך התשובה שלי מתחלקת לשלושה חלקים:
א. שאלה של מוטיבציה - אם האדם מרגיש באופן סובייקטיבי שאין לו כוחות להתמודד ולמצוא את הפתרון המעמיק, האינדיבידואלי ומתאים לו לכל החיים, כדאי שישתמש בפתרון תרופתי. לא כל אדם מעוניין להכנס לעומק הבעיה שלו, להבין אותה ולנסות לטפל בשורש שלה, ולכן יש בהחלט כאלה שפתרון תרופתי מתאים להם. לעניות דעתי הבלתי קובעת - זה פתרון של עזרה ראשונה, ועדיף לחפש פתרון עומק, אם יש מוטיבציה לכך.
ב. עדיפות לפתרונות טבעיים - מה לעשות, אני מעדיפה באופן כללי בחיים את הדרך הטבעית. את כתבת לי על תרופות להורדת לחץ דם ועל גלולות. גם במקרים האלו אני חושבת שלא צריך לקחת תרופות כל עוד לא מוצו האפשרויות הטבעיות. אני למשל הפסקתי לקחת גלולות למניעת היריון ולמדתי את שיטת המודעות לפוריות (מומלץ בחום). זה הרבה יותר קשה מלקחת גלולות ודורש המון המון המון השקעה, אבל זה שווה בעיני, זה פתרון טוב ולכל החיים, ויש בזה לדעתי מן החיבור הרוחני של האשה לגופה, מה שממש אין בגלולות.
ג. עניין רוחני או הפרעה פיזיולוגית - ברמה העקרונית ניתן לקחת כמעט כל בעיה התנהגותית/נפשית שיש היום ולעשות לה רדוקציה של 'הפרעה פיזיולוגית' 'בסיס גנטי' וכו'. מלימודים פורמליים ולא פורמליים שלי בתחום זה, אני יודעת שהמודלים המקובלים היום הם מודלים של אינטראקציה בין מוכנות גנטית או רגישות פיזיולוגית, לבין גורמים סביבתיים ש'מסייעים' למוכנות או לרגישות לפרוץ החוצה. מכאן אני מסיקה שאין כזה דבר שהוא 'רק' הפרעה פיסיולוגית או 'רק' בעיה רוחנית. תמיד מדובר בשילובים מעניינים ולא ברורים של השנייים. לאור זאת בהיותי אדם מאמין אני מעדיפה לטפל בצד הרוחני, שאותו כאדם יש לי כוח לשנות מפנימיותי, ופחות להתעסק עם הצד הפיזי, שכבן-אנוש אין לי השפעה גורפת עליו.

[מירי_של_שקד*]

פרח אדום ובובה זהבה!
האם זה מנחם להיות אחיות לצרה? האם צרת רבים חצי נחמה או נחמת טפשים? מה דעתכן? אותי זה קצת מנחם....אולי בגלל שאני מרגישה מאוד 'בודדה' בעניין הזה. מי יכול להבין אותי? דכאון או חרדה כמעט כל אשה חוותה או תחווה בחייה בתקופה כלשהיא (לפי סטטיסטיקות), אבל היפוכונדריה זה כבר עניין ליחידי סגולה...אני חושבת על זה שהרבה אנשים קרובים לי היו מתעלפים אם הם היו יודעים מהעניין הזה. אני לא מספרת על זה לאף אחד חוץ מבעלי ושתי חברות טובות, לא מפני שאני מתביישת אלא שאני לא רואה את הטעם - מה זה יעזור??? מישהו יוכל להבין אותי?

קשה לי לוחשוב שהיפוכונדריה הארורה הזו תלווה אותי כל חיי. עוד לא ויתרתי על האפשרות למצוא פיתרון שיוכל אפילו רק למתן אותה. משהו שיסייע לי לחשוב חיובי, לחשוב על אפשרויות אחרות לכאב או לכל תופעה אחרת שאני חשה.
פרח אדום, אני כל כך מזדהה! גם אני מתוסכלת מהמחשבה שאני 'כזאת', והייתי רוצה פשוט להפטר מהעניין. אבל במחשבה יותר ריאלית, נראה לי שיספיק לצמצם, למתן, להכניס את העניין לשליטה מתמדת ולמצוא תחבולות ערמומיות להתגבר על השד הזה שבתוכי. לפעמים מצחיק אותי לחשוב שאני עשויה להיות סבתא היפוכונדרית בת 80. אבל זה הרבה יותר הגיוני מבחורה צעירה והיפוכונדרית, בטוח שעד אז מועדון החברים יגדל משמעותית...


ועוד דבר, אני חושבת שצריך לקחת את "המתנה" הזו אם היא כבר קיימת ולהשתמש בה לטובתנו. המודעות למוות אמורה לגרום לנו להעריך את החיים יותר ולא לבזבז אותם בדאגות. לפעמים אני מצליחה בזה יותר ולפעמים פחות. מעניין שזו מחשבה שעוברת לי פעמים רבות בראש. אני גם מנסה להפוך את החרדה הזו למשהו שימקד אותי בחיים, יאפשר לי להבחין בין עיקר וטפל, ולדלג על הזוטות בחיים. זה לא הפתרון האולטימטיבי לבעיה, אבל זה חלק מהפתרון. (ואולי בכלל אין פתרון אולטימטיבי לבעיה הזו...). אני לוקחת את מה שכתבת לכיוון דתי, אני מניחה שאתן לא שומרות מצוות אז אולי לא תאהבו את הקישור הזה. אני אדם דתי ואני מנסה לפעמים 'לרתום' את האמונה שלי לצורך התגברות על הבעיה הזו. למשל, לנסות לשמר בקרבי את תחושת האמונה התמימה שיש לי תפקיד חשוב בעולם הזה, לא יודעת כמה שנים אצטרך למלא אותו, אבל העיקר הוא למצות את כל הכוחות והכשרונות שבי בכל רגע נתון. והעיקר להיות אדם טוב יותר בכל רגע נתון. וזה קל לי בעיקר במה שנקרא: 'מצוות שבין אדם לחברו'. בזכות המחשבות האלו הצלחתי להחליט כמה החלטות חשובות. למשל, אני ממש ממש משתדלת להקפיד לא לרכל ולא לומר לשון הרע על אנשים. וזה קשה לי אבל אני מקפידה מאוד, כחלק מהתפיסה שלי כאדם בעל תפקיד בעולם, וכרצון לשמור על 'ניקיון' רוחני. יש עוד כל מיני דברים בסגנון הזה, שקצת עוזרים. לא יודעת אם הצלחתי להבהיר את עצמי.

האמת היא שיש לי רגעים שקצת הומור עצמי וציניות עוזרים. קצת לצחוק על עצמי ועל האבסורדיות שבעניין. אבל לפעמים אני כל כך עמוק בעניין שאין מה לדבר...אי אפשר לצחוק על שום דבר.

[בובה_זהבה*]

כ"כ מכירה את להיות עמוק בתוך העניין... שאי אפשר לצחוק על שום דבר. כל הגוף קפוץ. מתוח. דרוך. התאבון (הבריא בד"כ) נעלם. חוסר יכולת להתרכז ולחשוב על דברים אחריםץ חוסר יכולת "לצאת מזה". אתמול שוב זה "תקף" אותי והכי כאב לי זה שהבן שלי בפעם הראשונה הרגיש, או שזו הפעם הראשונה שהוא אמר משהו. הוא שאל - אמא את כועסת? אמרתי שלא. למה אתה חושב שאני כועסת. בגלל הפרצוף שלך, הוא ענה. רואים על הפנים שלך. והתחלתי להבין שהולכת להיות לזה השפעה גם עליו, מה שבעציב אותי מאוד.

האם אני מוצאת בצרת הרבים נחמה? לא יודעת אם נחמה, אבל אולי הבנה. יותר הבנה. לא תאמינו, אבל רק בעקבות הקריאה אתכן ירד לי האסימון שזה מה שנקרא היפוכונדריה.

ולא אני לא דתיה, אבל אין ספק שההיפוכונדריה הובילה אותי לנתיב חדש בחיים, רוחני יותר, מודע יותר, מעריך יותר, אוהב יותר. מנסה להיות יותר בן אדם. חיזקה אצלי את ההבנה של הקשר בין הגוף לנפש. חשפה אותי לעולם אחר לחלוטין מזה שהייתי בו.

[פרח_אדום*]

האם צרת רבים חצי נחמה או נחמת טפשים
זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשקראתי את מה שבובה זהבה כתבה. חייכתי וחשבתי לעצמי, "נו אז אני באמת לא "המשוגעת" היחידה". גם אותי מנחם ומרגיע לדעת שיש מי שיכול להבין את עוצמת החרדה ופחד המהותי לחלות. ההיפוכונדריה הרי לא מהוה חלק מהשיחות היום יומיות שאני מנהלת עם חברות. וגם אני בטוחה שרוב האנשים שהיו שומעים שאני, שילדתי בלי אפידורל שלא לוקחת שום משכך כאבים, היפוכונדרית היו נדהמים. אפילו בעלי לא מבין את זה. אבל כאבי לידה הם כאב חיובי,, לא כאב שמעיד על מחלה. במקצועי אני יועצת חינוכית ועד השנה עבדתי. אף אחד מהאנשים שעבדתי איתם לא היה מעלה בדעתו שאני כזאת. אני, שמצליחה להרגיע ועודד וליעץ להרבה ילדים והורים לא מצליחה לעזור לעצמי. ברגיע משבר אני כועסת על עצמי ומתפללת שאוכל להתמודד אחרת.

לא פעם, כשעולה בשיחה זו או אחרת עניין של מחלה, שם של חולה, ומתארים בפרוטרוט מה קרה ואיך קרה, אני מעבירה נושא וממש אוטמת את עצמי מלשמוע. לפעמים אני מבקשת להפסיק.

אתמול הייתה לי הארה. אני כל הזמן חושבת ממה אני הכי פוחדת ולמה?
נזכרתי שכשהייתי בת 16 בת משפחה שלי שהייתה בת 11, נפטרה מסיבוך של דלקת ריאות. זו הייתה הפעם הראשונה שהלכתי להלוויה ושהייתי בכלל בבית קברות. הרגע שהורידו אותה לקבר היה טראומטי מאוד מבחינתי. בעיקר הנחת הבלוקים והחול. אף אחד לא עמד לידי, אף אחד לא חשב שצריך להיות מבוגר לידי כל ילד שעמד שם , והיו הרבה. מאז נראה לי התחיל הפחד המהותי שלי לחלות ולמות. מאז אני לא הולכת להלוויות ואם אני ממש חייבת אני עומדת מאחור. אגב, זה משהו שלא חשבתי עליו אף פעם (אפילו לא במהלך הטיפול הפסיכולוגי)

מאז שנולדו הילדים המקסימים שלי הפחד הוא כפול, איך הם יסתדרו בלעדיי חלילה וחס אם יקרה משהו.

גם אני יכולה להתלוצץ על כך ולהתייחס לזה בהומור . אבל שאני בעיצומה של חרדה, אני אדם אחר. זה רחוק מלהצחיק אותי. אגב, כשאני מתגברת על החרדה ומבינה שמה שגיליתי שמה שיש לי זה לא איזשהי מחלה קשה אני מתייחסת לחיים אחרת (לתקופה מוגבלת) אני ממש מרגישה שזכיתי, אני מאושרת . עד "העונג" הבא.....

_לכל תגובה והתנהגות שלנו יש סיבה מצויינת. גם לפחד. בילדות זה נראה שהפחד הוא הביטוי לשליטה שלנו על חיינו. הפחד כאילו מגן עלינו. אנו גדלים איתו ונראה לנו שזו האפשרות היחידה.
אני מרגישה שבאופן בלתי מודע החרדה היא זו שמגנה עלי. הפחד מהמחלה והלחץ ממחלה כאילו מרחיק אותה ממני. בכל פעם כשאני מנסה להדחיק פחד או להתעלם אני מיד חושבת "עכשיו כשאני רגועה זה יבוא לי בהפוכה. אני אלך לרופא ואז אגלה שזה משהו רציני. ואז החרדה רק מתעצמת.

ובכלל עוד לפני שאני מגיעה לרופא לרופא אני מריצה תסריטים של מה הוא יגיד לי ולאיזה בדיקות הוא ישלח אותי.
כשאני חושבת על זה זה ממש משעשע. האמנם??

[פרח_אדום*]

כל הגוף קפוץ. מתוח. דרוך. התאבון (הבריא בד"כ) נעלם. חוסר יכולת להתרכז ולחשוב על דברים אחריםץ חוסר יכולת "לצאת מזה".

בדיוק כך

[ההולכת_באתרים*]

אני מאמינה שתרופות פסיכיאטריות הן דבר טוב בבסיסן, אך צריך להגביל מאוד את השימוש בהן. למשל, במצבים מסכני חיים

שאלה של מוטיבציה - אם האדם מרגיש באופן סובייקטיבי שאין לו כוחות להתמודד ולמצוא את הפתרון המעמיק, האינדיבידואלי ומתאים לו לכל החיים, כדאי שישתמש בפתרון תרופתי. לא כל אדם מעוניין להכנס לעומק הבעיה שלו, להבין אותה ולנסות לטפל בשורש שלה, ולכן יש בהחלט כאלה שפתרון תרופתי מתאים להם. לעניות דעתי הבלתי קובעת - זה פתרון של עזרה ראשונה, ועדיף לחפש פתרון עומק, אם יש מוטיבציה לכך.

מסכימה.


היפוכונדריה זה כבר עניין ליחידי סגולה...אני חושבת על זה שהרבה אנשים קרובים לי היו מתעלפים אם הם היו יודעים מהעניין הזה. אני לא מספרת על זה לאף אחד חוץ מבעלי ושתי חברות טובות, לא מפני שאני מתביישת אלא שאני לא רואה את הטעם - מה זה יעזור??? מישהו יוכל להבין אותי?
תתפלאי, אני מכירה כמה אנשים כאלה (אני ביניהם) שסובלים מהתופעה ומתארים את אותן התחושות. ממש במדויק.

[מירי_של_שקד*]

היי פרח אדום.
קראתי והזדהתי. מצחיק, גם אני ילדתי לידה טבעית ולא לוקחת משכחי כאבים. אני מרגישה בדיוק כמוך -איזה פער עצום יש בין כאב של לידה שהוא כאב טוב לכאב שיכול להיות סימן של מחלה נוראית...
את כתבת -
מאז שנולדו הילדים המקסימים שלי הפחד הוא כפול, איך הם יסתדרו בלעדיי חלילה וחס אם יקרה משהו. גם אני. אין לי שום ספק שההיפוכונרדיה שלי החריפה כאשר נולדה בתי הבכורה. העובדה שאני אמא ופתאום אחראית לא רק על עצמי החריפה את העניין. פתאום מחשבות נוראיות על מה שיכול לקרות אם אמות, חרדה נוראית על איך הבנות שלי יוכלו לחיות חיים נורמליים אם יקרה לי משהו. כשהייתי קטנה היו איתי בחוג שני ילדים קטנים, אחים, שהתייתמו מאימם. הייתי בערך בת 7-8 אבל אני זוכרת את הפנים שלהם כל כך טוב וחזק כאילו זה היה אתמול. כל כך ריחמתי עליהם, הרגשתי את הכאב שלהם חותך עמוק גם בלב שלי. בכלל כל הנושא הזה של יתמות מעורר בי זעזוע עמוק. פרח אדום, את בוודאי מכירה את זה מעבודתך כיועצת. מה יותר נורא מילד שאיבד את אחד מהוריו, במיוחד את אמו. כשאני שומעת או נתקלת בכאלו מקרים, הכאב פשוט משתק אותי, לא עוזב אותי. אחר כך אני חושבת על זה ימים ולילות.
בדיוק השבוע היתה ב-ynet כתבה על 'בנות ללא אם'. כמובן שקראתי כל מילה, וזה כמו בעיטה חזקה לבטן. את יודעת מה הבעיה עם הפחד הזה? שהוא מציאותי. הרי אף אחד לא יכול להבטיח לי, לך, או ל - בובה זהבה שזה לא יקרה לנו. ולכן מבחינה רציונלית אין סיבה לפסול את הפחד הזה, אבל למען איכות החיים צריך למצוא דרכים לנטרל אותו ולצמצם אותו, שיהיה כמה שפחות נוכח בחיים.

ואני שואלת את עצמי עוד כמה שאלות, שנוגעות לכמה דברים שכתבה פרח אדום, ושמשותפים גם לי:
מה המקום של אמא 'נוכחת-נעדרת' מבחינה רגשית בהתפתחות של הבעיה הכאובה הזו? לדעתי זה חלק גדול מהפאזל
למה את ואני בחרנו דווקא במקצוע טיפולי-רגשי? גם זה לדעתי חלק מהעניין

ההולכת באתרים
כנראה שהתהום בינינו לא עד כדי כך עמוקה. הנושא בדמי ומכאן תגובותיי החריפות. מתנצלת מעומק הלב אם פגעתי בך, ומצטערת שגם את חברה במועדון האקסלוסיבי הזה.

[פרח_אדום*]

כשהחלטתי לכתוב, חשבתי שהדף יהיה למחיקה מחמת "חוסר עניין לציבור". מסתבר שהמועדון "האקסלוסיבי" הזה מרחיב את חוג חבריו.

[בובה_זהבה*]

רוצות להיקרע עכשיו - גם אני ילדתי ללא אפידורל וגם אני נמנעת ממשככי כאבים....
חוזרת לקרוא את שכתבתן....

[בובה_זהבה*]

ועוד דבר - איני עובדת בתחום טיפולי, אך יש לי תואר ראשון ב.....פסיכולוגיה.
כיום נוטה יותר ויותר לחשוב על שינוי עיסוק לכיוון טיפולי יותר. אך בינתיים רק בגדר הירהורים ביני לביני..

גם אני נמנעת עד כמה שאפשר למלקרוא לשמוע וכו'. שבוע שעבר כשהייתי עסוקה במשהו חשוב הבעל סיפר לי על מכר שלנו שחלה. כעסתי עליו. איך עכשיו כשאני כ"כ צריכה להיות מגוייסת למען משהו שחשוב לי אתה מספר לי זאת. אתה לא יודע איך שזה זורק אותי? לאן זה לוקח אותי...


ובכלל עוד לפני שאני מגיעה לרופא לרופא אני מריצה תסריטים של מה הוא יגיד לי ולאיזה בדיקות הוא ישלח אותי. כ"כ מוכר...


ומתארים בפרוטרוט מה קרה ואיך קרה, אני מעבירה נושא וממש אוטמת את עצמי מלשמוע. לפעמים אני מבקשת להפסיק. אני תוהה בינילביני - בחירה או בריחה?

ותוך כדי שאני כותבת אני קוראת את המרגיעון "כולנו משפחה אחת".

אני רק מוצאת לנכון להוסיף כי במקרה שלי יש בהיסטוריה המשפחתית יתמות (אבי נהרג כשהייתי בת 4.5) אך, למרבה הפלא, אין מדובר ביתמות ממחלה, כי אם כתוצאה מתאונת דרכים. לאור העובדה שגם אחותי סובלת אותו הסימפטום כמוני, אני מניחה כי אימי הגיבה בהיסטריה לכל חולי / מחלה שפיתחנו לאחר מותו. אני חייבת לסיים כרגע.

[נוסעת_סמויה*]

בתור דאגנית כרונית, מצאתי שזה לא ממש יעיל לנסות לומר לעצמי שהסיכוי להתממשות החרדות שלי הוא נמוך.
מה שכן עוזר לי הוא עבודה על החוסן הנפשי שלי, כלומר על היכולת הנפשית שלי להתמודד עם אירועים שליליים.
בתקופות שבהן למדתי בודהיזם ותרגלתי מדיטציה בודהיסטית, הצלחתי להרגיש שאני מסוגלת להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, אפילו מחלה חשוכת מרפא, ולכן המחשבות הדאגניות הפסיקו לענות אותי. המוח שלי נרגע מהצורך לטחון כל תסריט בנפרד, כי היה לי כלי כללי ויעיל להתמודדות עם כל התסריטים באשר הם.

עוד דברים שעוזרים לי להתמודד עם חרדות:
נשימה עמוקה
פעילות גופנית
הספר byt]אל דאגה results[/po].asp?free text=%E0%EC+%E3%E0%E2%E4&category=title name&image.x=34&image.y=9 של דייל קרנגי, ספר ישן מאוד שכולל אוסף טכניקות שימושיות להפחתת חרדה. ירשתי אותו מאבא שלי, שסיפר לי שבנעוריו הספר הזה הציל אותו משקיעה בחרדות (אפרופו הבסיס הגנטי ).

נשים יקרות - בעיניי אתן גיבורות.
חזקו ואמצו @}.

[נוסעת_סמויה*]

וגם -
אומגה 3 (אומגה 3 יעילה לטיפול בדיכאון, חרדה ו-OCD, וגם בריאה באופן כללי. אולי שווה לנסות.

ושווה גם לעשות חיפוש בגוגל על hypochondria treatment / therapy. היפוכונדריה היא לא בעיה נדירה, וכדאי לנצל את הידע שכבר נצבר אודותיה.

[סוזנה*]

קודם כל על מנת לדייק מדובר בפחד ולא בחרדה (פחד זה ממשהו שאנחנו יודעים וחרדה זה כללי, לא ידועה הסיבה).
אני במקצועי אחות ועבדתי תקופה עם פגועי נפש...לפני כן עבדתי במחלקה פנימית וראיתי אינספור חולים קשים, ועטפתי אינספור מתים בכל מיני גילאים ואז הגיעו תקופות, גם הרבה אחרי שעזבתי את העבודה, בהם אני חולמת בלילה או בהקיץ שאני חולה בכל מה שאפשר (המבחר אין סופי...), מונשמת, מורדמת, משותקת...הצטברו יותר מדי דברים בחיי ועזבתי הכל ויצאתי לטייל בחו"ל למספר חודשים - לבחון ולחקור ולהתחבר לעצמי. לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב ממה אני מפחדת והרשימה התארכה לה... ואז התחלתי לחשוב למה אני מפחדת מזה? האם זה פחד שלי או פחד שקיבלתי "מתנה" ממשפחה/חברים? ואז אני מוכנה להחזיר להם אותו , זה לא הפחד שלי, קחו אותו חזרה.אפשר לקרוא לזה מעין ניקוי מדפים והחזרת ציוד... בכל אופן תרגלתי נשימות ומדיטציה והחלטתי לא לתת לפחדים האלו לפספס את הדבר הנהדר הזה שנקרא חיים... שאני יוצרת את המציאות שלי...ושאני משחררת את כל הפחדים ואז שלווה ירדה עליי...והיום כשהמראות מביה"ח/הפחדים מגיעים בהיסוס לקצה הדלת אני מודעת יותר ומסרבת להכנע לפחד....אני בוחרת בחיים. דרך אגב פחד ממחלות ברב המקרים הוא גם פחד מכאב פיזי ולא במודע גם רגשי... זה הרצון לשמר שהכל יהיה טוב (לדעתי...)

[בובה_זהבה*]

נוסעת סמויה וסוזאנה - אני מבינה שאתן ממליצות על מדיטציה.
האם יש חשיבות לתרגול מדיטציה מסויימת לדעתכן?
נכון להיום אני עושה "מדיטציה" ולא יודעת כלל אם אכן מדובר במדיטציה או במנוחה או הרפיה. אני פשוט שוכבת לי במיטה בעיניים עצומות. מנסה לנקות המחשבות.

והחלטתי לא לתת לפחדים האלו לפספס את הדבר הנהדר הזה שנקרא חיים... שאני יוצרת את המציאות שלי...ושאני משחררת את כל הפחדים ואז שלווה ירדה עליי - וכל זה מהמדיטציה?

בהחלט אריץ חיפוש על דרכי טיפול.

תודה

[מירי_של_שקד*]

היי סוזנה, אני מתלבטת אם את אכן צודקת - האם זה פחד ולא חרדה. לדעתי זה משהו בין לבין. בדיוק היום אני צריכה ללמד שיעור על חרדה, אז החומר טרי אצלי... פחד מוגדר ביחס לדבר מאוד ספציפי וקונקרטי- למשל אני יושבת בכתה, פתאום אריה נכנס לחדר ואני נתקפת פחד ממנו. חרדה לעומת זאת היא אם אני אשב בכתה ואתחיל לפחד שמא יכנס פתאום אריה. אני חושבת שהיפוכונדריה מצד אחד מאוד מבוססת על המציאות והרבה פעמים הההתקפים שלה מבוססים על 'ממצאים' קונקרטיים בשטח, ומצד שני התחושה המתמידה של חרדה מאסון מממשמש ובא היא דיפוזית מדי כדי להקרא סתם פחד.
ובכל מקרה אני מעריצה את הסיפור שלך ואת דרך ההתמודדות. למרות שבמקצוע שלי אפשר לעבוד בבתי חולים אני יודעת שלעולם לעולם לא ארצה להכנס לשם, כי הכאב יציף אותי, ואני צריכה להיות במקומות יותר בריאים ומוחזקים. יישר כוח על העבודה שעשית.

נוסעת סמויה
גם אני מתמודדת בעזרת דברים דומים - התעמלות, המון המון קריאה וחיפוש עצמי ואיסוף של טכניקות שמתאימות לי.
זה מוזר, בזכות הדף הזה פתאום חשבתי לעצמי שבעצם אף פעם לא ראיתי בבעיה הזו משהו שאני רוצה להפטר ממנו טוטאלי אלא יותר מין שריטה עמוקה כזו שדורשת את תשומת ליבי.

[בובה_זהבה*]

היותכם גורמת לי להרגיש יותר בריאה. זו המחשבה שעברה בי בראש היום.

באופן אישי לי נראה יותר כי מדובר בחרדה מאשר בפחד.

[פרח_אדום*]

נכנסת לדף כבר יומיים ולא מצליחה לכתוב כלום. הכל מתערבב לי. אני כותבת ומוחקת ושום דבר לא מסתדר לי. אני חושבת שעצם הכתיבה וקריאת התגובות מסייעת לי לעבור איזשהו תהליך.
אני מתחילה להבין שכנראה ה"מתנה" הזו תלווה אותי כל חיי, עכשיו אני צריכה להחליט ולחשוב איך אני מתמודדת עם זה ומה אני עושה. אני מתחילה להבין ואולי קצת לקבל ולהשלים שרק שינוי אמיתי שיבוא מתוך תוכי יסייע לי למזער את החרדה, וכנראה שלא ממש להיפטר ממנה.

סוזנה, אימצתי את הרעיון של כתיבת הדברים (ליתר דיוק, מחלות) מהם אני הכי פוחדת. בינתיים הרשימה עוברת לי כל הזמן בראש אני גם אעלה אותה על הכתב ואנסה לעשות סינון. אולי אני אצליח לשחרר כמה דברים. גם אני עושה הרפייה וזה עוזר לי לנקות את המחשבות. אבל כשיש פחד אמיתי זה לא עוזר.

אני בכל זאת חושבת שאני אעזר כרגע באיזשהו טיפול לא קונבנציונאלי (דיקור, רפלקסולוגיה וכו') אני רק צריכה למצוא מטפל מתאים ואמין. מאמצת גם את המלצותיכן לגבי פעילות גופנית. בתקופות שבהן עסקתי בפעילות גופנית הרגשתי טוב יותר.

היותכם גורמת לי להרגיש יותר בריאה. זו המחשבה שעברה בי בראש היום.
גם אני מרגישה כך.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל משום מה לא הולך לי אני מוצפת. אני אנסה לכתוב בהמשך.

[מירי_של_שקד*]

היותכם גורמת לי להרגיש יותר בריאה
מצטרפת....
ופתאום אני חושבת על זה שמבחינה הסתברורית ברור שגם בסביבתי הקרובה יש כמוני...אולי חבל שאנחנו במחתרת..

[בובה_זהבה*]

פרח אדום - אני מחכה לך בסבלנות

קראתי לא פעם ואולי גם אתן את העניין שיש להפוך את הפחד לדחף. למשהו מניע. עכשיו השאלה היא איך עושים את זה?

לא יודעת אם הייתי רוצה להיפטר מה"מתנה" הזו לגמרי, שכן בזכותה התחלתי בשינוי משמעותי בחיים. איך אומרים - בכל טוב יש רע ובכל רע יש טוב. אך בהחלט הייתי שמחה להשאיר רק 5% ממנה.

מירי - הסתברותית בטוח יש, רק שלפעמים קשה לי לשאת בנוסף לחרדה שלי חרדה של אחרים הקרובים לי.

אתכן - נוח ונעים

[תמרוש_רוש]

שלום.
סליחה שאני מתפרצת לדיון, אבל...
מירי, ראיתי פה את השם שלך ופתאום חשבתי על משהו: האם יש קשר בין ההיפוכונדריה לבין אני מבקשת סליחה מהגוף שלי? ואני מתכוונת לא כל כך לתוכן הדף כולו אלא בעיקר למשפט הזה עצמו, ולמשפטים הראשונים שפתחו אותו.
(סליחה על שנים של חוסר הקשבה לגוף... התעלמות מצרכיו... מאיתותי רעב ועייפות)
כאילו... כאילו ההיפוכונדריה היא מין סוג של אי-הקשבה לגוף, רק מהקיצוניות השניה, שנראית אולי כמו הקשבת יתר, בערך. או משהו כזה.

[גבעה_ירוקה*]

אוי,הגעתי לדף הזה,ואין לי אפשרות לקרוא הכל עכשיו,אבל מיד חושבת על הילדה שלי,בת 12 שמזכירה לי את סיפורי הילדות שלכן,בובה ופרח ומירי,היא כלכך חרדה לעצמה,פוחדת מהכל,החל במחלות ,תאונות,אסונות טבע,והמשך בזה שמשהו יקרה לי או לאבא שלה,או לאחיה,היא רוב הזמן עסוקה בלפחד,והייתה כך מגיל מאד צעיר,רגישה כלכך,ומיוסרת,למרות שאני רואה שיפור בשנה האחרונה,אולי בעיקבות טיפול פסיכולוגי שהיא עברה,
ואני נלחצת מהלחץ שלה,גם אם לא תמיד מראה לה,ולא יודעת איך להרגיע,למרות שניסיתי להתייעץ,מרגישה מעורבת מידי,כי אמא הרי רוצה לראות את ילדתה שלווה ובטוחה.... והיא כלכך לא,וכמובן שאני לא מצליחה לא להאשים את עצמי,מחפשת איפה טעיתי ואיך אני יכולה לפצות....
אולי אוכל ללמוד יותר אם אקרא את כל הדף,מה שאעשה ברגע שאמצא זמן... ובנתיים תודה לכן על האומץ לחשוף ולשתף,ומאחלת לכן מרפא,לכאבי הפחד המייסרים

[מירי_של_שקד*]

תמרוש רוש
כיף לפגוש אותך. ברור, ברור שיש קשר. כלומר, אני מדברת באופן ספציפי על עצמי. ברור שהרבה מהקונפליקטים אצלי בנשמה מתרכזים סביב הגוף. אני גמורה מעייפות כרגע, אז לא ארחיב. אבל זה בהחלט עניין. ואולי אני גם צריכה לקרוא שוב את אני מבקשת סליחה מהגוף שלי כדי להבין עמוק יותר את הקשר בין הדברים. אכתוב בהמשך, ותכתבי לי בבקשה מה שלומך...

גבעה ירוקה
את בצומת כל כך משמעותית. לא רוצה להשמע דרמטית, אבל כמה שפרח אדום בובה זהבה ואני לא נתקדם ונשתפר, את העבודה האמיתית והתיקון האמיתי היה צריך לעשות 20 שנה קודם. ולכן יש לך כל כך הרבה כוח בידיים. קודם כל את מודעת לבת שלך ולפחדים שלה. אמא שלי למשל לא היתה מודעת לכך בילדות ועד היום לא יודעת שיש לי שריטה כזו. אני חושבת שאת צריכה לנסות ולהעניק לה המון חוויות של בטחון בעצמה, בחיים, בגוף שלה ובבני אדם. טיפול פסיכולוגי זה נהדר וחשוב, אבל נראה לי שצריך גם לאתגר אותה מעבר לזה. מה שכתבת ריגש אותי כי אני כבר אמא ועדיין כואבת מאוד את כאבי הילדות שלי. אני חושבת הרבה על האמא שאני יכולתי להיות לילדה הקטנה שהייתי ואיך הייתי עושה דברים אחרת. אצלי הכל פנטזיה אבל את באמת יכולה לעשות משהו.

[חני_בונה*]

בספר "גלגולים קודמים,ריפוי עתידי" של סילביה בראון יש התייחסות להיפוכונדריה.
זוית ראיה חדשה -מעניינת מאד.

[בובה_זהבה*]

הי חני

את יכולה קצת להרחיב על זוית הראייה הזו?

[חני_בונה*]

בספר מובאים תיאורי מקרה של אנשים שסובלים ממכאובים או תסמינים מסויימים. באמצעות היפנוזה האנשים מתחילים תהליך של רגרסיה לגילגולים קודמים ובגילגולים אלה מצוי ההסבר למכאובים שלהם. הקשר בין המכאוב הנוכחי לפגיעה בגלגול קודם הוא השלב הראשון של הריפוי. השלב השני הוא לשחרר כאב ופחד מגלגול קודם.
בדוגמה שמובאת לגבי היפוכונדרים- מסתבר שהיה גיוון רב בדרכי הסיום של הגילגולים הרבים שהם חוו, וגם היה להם אופי מיוחד.

[בובה_זהבה*]

אני רואה שאף אחת לא ביקרה כאן לאחרונה. בכל מקרה אני פה כדי להמליץ - רכשתי לפני כשבועיים את ספר המתחים והחיים הטיבטי. לי הקריאה בו עושה טוב. הופכת את המוות לידידותי יותר, מפחיד פחות.

[נאוה_פרנס*]

ספר המתחים והחיים הטיבטי

פרויד היה אומר משהו על הטעות.... - אהבתי!

[תלד*]

לכל החרדות
קראתי עכשיו, וכן גם אני מזדהה
חושבת שהומאופטיה, צי-קונג, אקופנטורה וכ"ו יכולים לעזור
סביבה תומכת והרבה פעילות.
גם אני שם לעיתים.
ומה שכתבתי למעלה עוזר לי.

[בובה_זהבה*]

חה חה חה
לא נותר לי אלא לצחוק קצת על עצמי. ותודה לנאוה שהסבה את תשומת ליבי
ספר המתחים והחיים הטיבטי

והתכוונתי כמובן לספר המתים והחיים הטיבטי.

[בובה_זהבה*]

תלד - את משלבת את כל אלה?

[פרח_אדום*]

הרבה זמן לא כתבתי. בעיקר בשל העובדה שהכתיבה הציפה אצלי כח מיני אירועים בעבר שכנראה תרמו רבות להיפוכונדריה.
בתקופות ללא חרדה (ויש הרבה כאלה) אני משוחררת (ממחשבות) מאושרת. אבל... תמיד חרדה שמא שוב יצוץ משהו שילחיץ אותי (חרדה מפני החרדה).
בשבוע האחרון זה מתחיל שוב. אני לחוצה מאיזה שהיא בעיה. עכשיו אני בשלב הטרום חרדה, מצליחה להדחיק ולהתעלם. אולם מידי פעם אני מרגישה איך זה מתעצם. לא רוצה להתחיל שוב את סצינת הפחד.

זה כל הזמן איתי. מצד אחד אני אומרת לעצמי "זה כלום, תתעלמי" ומצד שני אני מלחיצה את עצמי. נכנסת לפורומים, מזינה שאלות. התשובות מלחיצות אותי עוד יותר. וכך הלאה.
עצם העובדה שאני בחו"ל תורמת לא מעט. ההתנהלות הרפואית פה לא פשוטה וזה יותר מערער אותי.

[בובה_זהבה*]

הי פרח
המרגיעון שיצא כשהתחלתי לכתוב - "התשמע קולי באשר הנך".
ומה שיש לי לומר הוא - תפסיקי ומיד עם האינטרנט כמקור מידע רפואי. את מבססת הכל על השערות והנחות ופחדים.
אם את רוצה לקבל מידע רפואי לגבי מצבך - פני לרופא. הוא יידע להפנות אותך לבדיקות המתאימות במידה וצריך. ותזכרי שרוב הדברים הם ברי טיפול. אני כותבת ממקום שמאוד יודע מה את חווה. בעצמי נהגתי לחפש באינטרנט מידע, עד שאחותי החכמה (שגם היא היפוכונדרי) אמרה לי להפסיק. עוד היא ייעצה לי ואני מייעצת לך - אם את סובלת מסימפטום פיסי מציק - המתיני שבועיים וראי מה קורה. ואם ממשיך או מתגבר - רק אז פני לרופא.

ומזכירה לך משפט שאני מזכירה לעצמי: אם יש בעיה שיש לה פתרון - אין טעם לדאוג ואם יש בעיה שאין לה פתרון - מה הטעם לדאוג.
חיבוקים רבים.

[פרח_אדום*]

_ומזכירה לך משפט שאני מזכירה לעצמי: אם יש בעיה שיש לה פתרון - אין טעם לדאוג ואם יש בעיה שאין לה פתרון - מה הטעם לדאוג.

אהבתי, אני הולכת לשנן את זה.
השיטוט באתרי רפואה קצת חזק ממני, אבל אין ספק שהוא תורם לרמת הלחץ. הכתיבה, התגובות, ההרגשה שאני לא לבד ממש מחזקת אותי.
תודה, תודה, תודה.
כבר הולכת להעביר את המשפט לאחותי ההיפוכונדרית (את עניין הגנטיקה, מישהו בדק?)

[מירי_של_שקד*]

שלום לך פרח אדום!
אני מאוד מאוד מסכימה עם מה שכתבה לך בובה זהבה -
תפסיקי ומיד עם האינטרנט כמקור מידע רפואי. את מבססת הכל על השערות והנחות ופחדים.
גם אני 'מכורה' לעניין של חיפוש באתרים רפואיים באינטרנט. זה הרסני, מיותר, חסר תועלת ומעצים חרדות באופן קיצוני.
אני מקווה שהבעיה הזמנית שיש לך תיפתר במהרה ותכנסי שוב לתקופה רגועה יותר.
אני יכולה להגיד לך שבזמן האחרון חזרתי לקרוא שוב את לואיז היי וזה מאוד עוזר לי. שווה לנסות.

[בובה_זהבה*]

פרח - מה שלומך?
אני חושבת שעניין הגנטיקה נבדק בצורה זו או אחרת בכל אופן לגבי חרדה ואם אני לא טועה -מצאו שיש קשר.

[פרח_אדום*]

חוזרת לכתוב אחרי תקופה. אני במצב ממש לט טוב, ומקווה שאולי דרככן אוכל לחשוב בצורה רציונאלית.
אני מרגישה שהפעם החרדה משתלטת עלי ומונעת ממני לחשוב בצורה הגיונית, ויותר מזה.... משפיעה על התפקוד שלי עם ילדיי.
אני מתנצלת מראש על הבלבול וחוסר הארגון בכתיבה.

אני חצי שנה אחרי לידה. יש לי בת מדהימה ואני מניקה אותה באופן מלא. הייתי משוכנעת שאני לא אמורה לקבל מחזור, אבל לא. המחזור הגיע אחרי ארבעה חדשים. אחרי 22 ימים הגיע פעם נוספת, והיום שוב הגיע אחרי 21 ימים. (המחזור השני היה יותר כמו הכתמה חומה יומית).
ולמה אני בלחץ?
קודם כל למה קיבלתי, אני הרי מניקה. למרות שאני יודעת שנשים מניקות עשויות לקבל. שנית, יום רביעי הייתי אצל הגניקולוג ונבדקתי. הבדיקה לטענתו תקינה, אחר כך עשיתי גם אולטראסאונד, הטכנאית אמרה שהכל תקין (למעט ציסטה קטנה, שלטענתה אינה מדאיגה). לאחר הבדיקה שמעתי שהיא אומרת לרופא שלא נראה שאני לפני מחזור ואילו היום קיבלתי. נראה לי שהיא היתה רואה שרירית הרחם עבה או משהו כזה, לא?
מחשבותי נודדות לאין ספור כיוונים ותרחישים מפחידים (ואם הדימום מצוואר הרחם, ואם הרופא פספס משהו, ואם הטכנאית לא מנוסה ועוד ועוד). הרי אף פעם לא קיבלתי מחזור אחרי 21 ימים.

אני לא מצליחה להרגיע את עצמי, אני חלשה אני תשושה ואני פשוט עייפה מלחשוב. אחרי בדיקת הרופא נרגעתי קצת ועכשיו עוד פעם חוסר המנוחה נזה.

האם לדעכתכן זה תקין? האם זה שכיח בהנקה? את הגדולים לא הנקתי כך שאין לי קנה מידה.

אוף, רוצה להגיע לאיזון, נמאס לי להרגיש חולה.

אשמח לתשובות מרגיעות ומאירות עיניים, ועוד פעם מרגישה כזו מטומטמת. לא נראה לי שאף אחת מגיע לרמות כאלה, וגם המשפט התמידי שלי "הפעם זה שונה, הפעם זה רציני" אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף.

[נאוה_פרנס*]

חרדה, יש לה חיים משל עצמה.
כשהיא מופיעה, יש לה נטייה לגדול ולגדול בלי קשר לשום דבר אחר במציאות.

ההכרה שמה שקורה הוא התקף חרדה ולא מצב אמיתי היא התחלה של פתרון.

1. הזכירי לעצמך שזהו התקף חרדה, הזכירי לעצמך את ההיפוכונדיות שלך וייחסי להם את מה שקורה.

1. זהי את הטריגר להתקף

1. תקשרי את ההתקף למישהו שיודע להקשיב. זירמי עם המילים דרך סעיפים 1,2 ואח"כ הרחיבי כמה שאפשר.

חשוב שתזהי את מה שקורה ושתסללי לעצמך במילים את הדרך החוצה:
למנות את מה שיש
לפרט מה ניתן לעשות - דברים פשוטים - כדי להרחיב את הידוע בסיטואציה
לפרט את התוצאות הממשיות האפשריות שהן בנאליות ובטוחות (כל מה שהוא לא האסון שאת מפחדת ממנו)
להזכיר לעמצמך ש לא ניתנת לנו בעיה ללא הכוח להתמודד איתה

1. קרקוע - מיצאי את הדברים שעוזרים לך להיאחז במציאות הממשית, הפיזית, הפשוטה, היציבה: נקיון, גינה, תעסוקה לידיים (רקמה, סריגה וכדומה)

1. יצירה - אם יש לך אפשרות או חיבה לחימר - כדאי לעבוד איתו, לשחרר אליו את הרגשות + ליצור את מה שאת מרגישה בחומר

את יכולה לצייר את מה שאת מרגישה ואח"כ את מה שאת רוצה להרגיש ואז לתלות את השני במקום בולט ולנסות להתחבר.

1. ריקוד - את יכולה לרקוד את הרגשות ולהתקרקע תוך כדי.

ריקוד מקרקע מערב בעיקר רגליים - לרקוע עם דגש על העקבים.

1. מוסיקה - יש מוסיקות שמשחררות כאב. אחד הכלים שאני מוצאת אותם יעילים במיוחד במצבים כאלו: הדידריג'ו האוסטרלי.

זהו כלי שנגינתו מאוד מקרקעת. תני למוסיקה להיכנס לגופך מהאדמה, דרך הרגליים.
והביאי אותה אל בית החזה, הסרעפת והבטן - תני לויברציות להרעיד את הכל ולשחרר את מה שנתקע. בכי הוא תוצאה מתבקשת.

בהצלחה!!

[פרח_אדום*]

נאוה, קודם כל תודה על התגובה המהירה.
אני מנסה לשנו לעצמי כל הזמן שזהסבירות שזה התקף היפוכונדרי היא גבוהה מאוד. אני מצליחה כבר ממש לשכנע את עצמי ואז שוב עולה המחשבה ש"ומה אם אני משלה את עצמי וזו באמת בעיה". להערכתי כאן טמון המפתח לפיתרון, לתת לעצמי להשתחרר הממחשבות השליליות ולהתחיל להאמין שזה עשוי להיות נורמאלי (ולאו דווקא הסמפטומים הנוכחיים, אלא בכלל).

אני לא ממש מצליחה לזהות את הטריגר להתקף הנוכחי, אני מתחילה קצת לשחזר את השבוע האחרון, ויש לי כבר סברה.
כל מה שהצעת בסעיפים 5-7 , נהדר בשלב שאני לא במהלך התקף. כעת אני פשוט לא מרוכזת, ולא פנויה לאיזושהיא עשייה. אני בהחלט חושבת שאחרי שאצא מההתקף הזה שהוא באמת קשה יחסית לקודמיו, אני אתחיל לחשוב על משהו.
.
אגב, את סעיף 3 לא ממש הבנתי, אשמח להסבר

התלבטתי אם למחוק את תיאור ההתקף על סמפטומיו,, כיוון שאני פשוט מתביישת העצמי. אבל רק למען העתיד חשוב לי להשאיר. אני מקווה שהכל יעבור מהר, ואני אוכל לקרוא ולהזכיר לעצמי כמה כל המתח הזה היה מיותר וכמה מחשבותיי השליליות היו לריק.

[נאוה_פרנס*]

סעיפים 5-7 הם למצב התקף!!
את מתמקדת כאן ועכשיו בעשייה שאינה במחשבות או החרדה.
יש מי שסורגת, יש מי שמנקה, יש מי שמבשלת אבל זה כלי להתקרקע.

חרדה היא מצב של חוסר חיבור לאדמה.
תנסי לעשות מה שאמרתי במקום להסביר למה את לא יכולה.

זה לא מקרי שלא הבנת אותו - הוא יגרש לך את החרדה.
סעיף 3 מדבר על
אני מנסה לשנו לעצמי כל הזמן שזהסבירות שזה התקף היפוכונדרי היא גבוהה מאוד. אני מצליחה כבר ממש לשכנע את עצמי
לא לשכנע את עצמך אלא לומר לעצמך - את מציגה לעצמך את המציאות החדשה: זה כלום! זה התקף חרדה! זו היפוכונדריה!

ואז שוב עולה המחשבה ש"ומה אם אני משלה את עצמי וזו באמת בעיה". להערכתי כאן טמון המפתח לפיתרון, לתת לעצמי להשתחרר הממחשבות השליליות ולהתחיל להאמין שזה עשוי להיות נורמאלי (ולאו דווקא הסמפטומים הנוכחיים, אלא בכלל).
זה השלב של לחפש אחיזה במציאות.
אסביר:
יש לך כאב ראש נוראי - דקירות בתוך הראש.
מחשבה חרדתית, היפוכונדרית: "יש לי סרטן במוח"
אחיזה מציאותית: "סרטן לא כואב, אילו זה היה סרטן במוח הייתה משתנה לי ההתנהגות או שפתאום הייתי מתעוורת בבת אחת או מערכת אחרת הייתה קורסת ללא סיבה. זה אומר שזה לא סרטן! מה זה כן? אולי לא שתיתי? אולי אני רעבה, אולי זו התחלה של שפעת ואולי אני סתם דואגת יותר מדי - בכל מקרה, לא מתים מזה "

מתוך תשובתך אני תוהה: מהו הרווח המשני שלך מהחרדה?
מה את מרוויחה מהחרדה? אילו מחשבות שלך על עצמך, על אחרים או על העולם היא מחזקת?

[פרח_אדום*]

בוחרת להתחיל דווקא מהסוף
מה את מרוויחה מהחרדה? אילו מחשבות שלך על עצמך, על אחרים או על העולם היא מחזקת?

אני חושבת על זה הרבה. כילדה, אהבתי להתחלות. המצאתי כאבי בטן שבעקבותיהם אושפזתי בבית חולים. (אמא שלי עד עכשיו לא יודעת שזו היתה הצגה). האמת שזה באמת התחיל ככאב בטן, שמשך הרבה תשומת לב ולכן שימרתי את זה. לאחר מכן בסביבות גיל 15 התחילו התקפי היפוכונדריה אמיתיים עם כל מיני מכאובים למיניהם. גם אז הרווחתי הרבה תשומת לב בעיקר מאימי..
האמת, לא הייתי צריכה להמציא מחלות כדי לזכות בתשומת לב, הייתי המרכז בבית, אז עדיין זו תעלומה בעיני.

אני מנסה לחשוב כל הזמן מה הרווח המשני שלי בהתקף הנוכחי, וככל שאני מתעמקת מזה אני מבינה שחוץ מהפסדים פגיעה בזוגיות - הסבלנות של בעלי אוזלת, פגיעה בתפקוד עם הילדים - אני לא נותנת להם את המקסימום, אין שום רווח

לא לשכנע את עצמך אלא לומר לעצמך - את מציגה לעצמך את המציאות החדשה: זה כלום! זה התקף חרדה! זו היפוכונדריה!
העניין שהוא, שהסמפטומיים הנוכחים כל כך מדאיגים אותי, ואני לא מוצאת להם הסבר הגיוני שיכול לגרום לי להאמין שזה תקין.

מקבלת את עצתך לגבי השאר, ולגבי התרכזות בעשייה, אני בהחלט חושבת שאני מלאה בתירוצים למה לא לצאת מזה. ושוב אני תוהה, מה אני מרוויחה מהחרדה???

הדבר בכי טוב שעשיתי כרגע, ביקשתי מבעלי שיחסום את כל האתרים שבגללם מפלס החרדה רק עולה. כך אני נמנעת מלאגור מידע רפואי שרק תורם לחרדה. אני כבר חצי רופאה (בעיקר בתחום רפואת נשים ונוירולוגיה) בקיאה בענייני פגים (אף אחד מילדי לא היה פג) ועוד היד נטוייה. ועל זה נאמר אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
אני פשוט מוצפת במידע שלא נמחק ולא ימחק מהזיכרון. העניין הוא שדברים חשובים שאני צריכה לזכור נמחקים מיד מהמאגר.
חייבת לצאת מזה, ואני אצא מזה!!!

[נאוה_פרנס*]

כילדה, אהבתי להתחלות
גם אז הרווחתי הרבה תשומת לב בעיקר מאימי..
האמת, לא הייתי צריכה להמציא מחלות כדי לזכות בתשומת לב, הייתי המרכז בבית, אז עדיין זו תעלומה בעיני.
וככל שאני מתעמקת מזה אני מבינה שחוץ מהפסדים ... אין שום רווח

כנראה שקיבלת מאימא סוג אחר של תשומת לב.
אבל יכול להיות משהו נוסף:
מה את חושבת על עצמך?
האם את יכולה להיות אימא טובה? רעיה טובה? האם היית ילדה טובה?
אולי הדרך היחידה שלך להיות ראוייה לאהבה היא דרך היותך חולה / מסכנה / נזקקת.
מי היה חולה כשהיית קטנה?
למי סלחו בגלל מחלה?
על מי דיברו בבית? את מי נסעו לבקר?
האם את רוצה שיסלחו לך שאת לא מושלמת וחושבת שזו הדרך היחידה?

פגיעה בזוגיות - הסבלנות של בעלי אוזלת, פגיעה בתפקוד עם הילדים - אני לא נותנת להם את המקסימום
או אולי זו דרכך להוכיח לכולם שבעצם את לא טובה כמו שהם חשבו ולכן אינך ראוייה לאהבה?

מרגיעון: מילים טובות מגרשות עננים שחורים

[מירי_של_שקד*]

פרח אדום יקרה!
רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת, ואני שולחת לך חיבוקים והרבה הרבה עידוד ותמיכה. תראי שזה יעבור כמו שעבר כל מה שהיה.
בתור אחות לצרה, אני מכירה היטב את ההרגשה. ואחת הבעיות היא המאבק בין הרגש לשכל - בשכל את יכולה לומר לעצמך "זה הכל דמיונות שווא, אני בריאה והכל יהיה בסדר בדיוק כמו שהחרדות התבדו בפעמים הקודמות". ואז גם באה ההבטחה שאם הכל יהיה בסדר לעולם לא אפול שוב לבור הזה. אבל הרגש מתעתע...הוא לוחש לך "אולי הפעם זה אמיתי? אולי זה-זה? אולי עכשיו אני באמת חולה?". התמודדות קשה.
נראה לי שההגדרה של התקף לא מדויקת. לעניות דעתי זו כמעט תכונת אישיות שמצויה כל הזמן, לפעמים בעוצמות חזקות יותר ולעיתים פחות. להיפוכונדריה יש מאפיינים רגשיים, קוגניטיביים והתנהגותיים ונראה שלי שכשהיא בשיאה אז פשוט כל המאפיינים פעילים בעוצמה, ומשהו חזק (מבפנים או מבחוץ, או גם וגם) צריך להתערב. אני אישית מרגישה שניתוח של הבעיה הזו והכרות עמה עוזר לי קצת לתפוס מרחק, ולהתבונן בעצמי מבחוץ - לנסות לצפות בי מהצד ולראות מה מניע אותי, איך אפשר להבין את מה שעובר עלי. בקיצור לנתח את עצמי כמו שהייתי מנתחת אדם אחר שעומד מולי, מבלי להכנס למעורבות רגשית עמוקה. זה עוזר לתפוס פרספקטיבה מסוימת.
ולעניין הספציפי - חשוב לי לומר לך שלדעתי במקרה הנוכחי את באמת באמת נלחצת לחינם. אני לא רופאה (למזלי, עוד זה היה חסר לי...) ולא מכירה אותך, אבל נראה לי שהפעם את באמת עושה עניין ממשהו שלא צריך לעשות ממנו עניין. מה שאת מתארת הוא נורמלי לחלוטין. תקראי כאן באתר באינספור דפים על מחזור בתקופה ההנקה, ותראי שיש שונות גדולה מאוד בין נשים לגבי קבלת מחזור בהנקה. ואת בהחלט בנורמה בכל קנה מידה. ודרך אגב, אל תצפי מעכשיו למחזור מסודר - יכול להיות ששוב לא תקבלי כמה חודשים, שיהיו לך איחורים והקדמות וכו'. המחזור בתקופת ההנקה אינו סדיר. אני רוצה לספר לך שאחרי לידת בתי השניה קיבלתי מחזור לאחר שני וחצי, הבעיה היא שקדמו לו כאבי ביוץ מטורפים שכמובן לא ידעתי לזהות ככאבי ביוץ. הרופא מאוד נלחץ, החליט שיש לי דלקת חריפה ברחם ושאני חייבת אנטיביוטיקה חזקה אחרת, כדבריו "יכול להיות שלא יהיו לך יותר ילדים...". באולטטאסאונד ראו שאני הולכת לבייץ. זה היה מאוד מפליא כי מעולם לא היו לי כאבי ביוץ ולא ידעתי אפילו מתי אני מבייצת, ופתאום כאבי תופת שלא מאפשרים לי לזוז. את מכירה את צורת החשיבה ההיפוכונרדית, ויכולה לדמיין מה אני כבר חשבתי לעצמי.
ולגבי בדיקת אולטראסאונד - לא כל טכנאית אולטראטסואנד יכולה לזהות אם את לפני מחזור, ביוץ וכו'. לדעתי רק כאלו שמנוסות בבדיקות לנשים עם בעיות פוריות שצריכות לזהות את זמן הביוץ יודעות זאת..

יש לי תחושה שההיפוכונרדיה שלך עברה שלב בדומה לשלי - בהתחלה עוד הייתי נותנת אמון בחוות הדעת של הרופאים, היום אני מסכימה לחלוטין ש- 'הטוב שברופאים לגהינום', וקשה לי לתת אמון בהם.
אבל - את מתארת תופעה כל כך נורמלית, את למה להפוך את הטבעי ללא-טבעי?? אני מקווה שאת מבינה שאני כותבת לך ללא שמץ של ביקורת, וכאחות לצרה.

ודרך אגב- כתבתי זאת בעבר ואכתוב שוב - הספרים של לואיז היי מאוד עוזרים לי להתמודד עם העניין הזה. ויש עוד דברים, ברמה הרוחנית, אם תרצי לדעת. מעבר לזה - אם יש לך זמן וכסף עכשיו הייתי הולכת עם כמה טיפולים טובים של דיקור או כמה טיפולים של עיסוי. את בטח מכווצת כולך מרוב פחד וצריכה קצת שחרור לשרירים. ולסיום - התעמלות, הפתרון האולטימטיבי!

[פרח_אדום*]

איזה כייף לקרוא תגובות, עצם הקריאה מאגיעה ומעודדת אותי. אני לא חולקת את הפחדים עם אף אחד (למעט בעלי), אני חיה בחו"ל רחוק מהמוכר והבטוח. התקשורת הוירטואלית מסייעת לי לצאת מתוך הבור העמוק.
אני מרגישה שלאט לאט אני יוצאת מתוך הבועה שעטפה אותי בשבוע האחרון. הרגשתי ממש מרחפת, כאילו אני מתהלכת לצד הגוף שלי. תחושה מפחידה ומעיקה. לאט לאט אני מרגישה שיש חיבור בין הגוף לנפש, אני מתחילה לחיות כרגיל.
נאוה יקרה, קראתי את השאלות שהצבת בפני בתגובה האחרונה ולא הצלחתי למצוא דרכן את התשובות. על פניו לא נראה לי שהרצון להיות מושלמת הוא זה שמניע את החרדה/ההיפוכונדריות. אני מאוד מתחברת לעשייה כדרך להתמודדות עם החרדה ואני אכן חושבת על מספר כיוונים שיסיחו את דעתי.

מירי, אחותי לצרה, אני נהנית לקרוא את אשר את כותבת. אני כל כך כועסת על עצמי (לפעמים אפילו ממש שונאת), השיתוף שלך מסייע לי להבין שאני לא לבד, שיש עוד כמה כמוני, ומאפשר לי להתייחס לעצמי בסלחנות.

הספרים של לואיז היי מאוד עוזרים לי להתמודד עם העניין הזה. ויש עוד דברים, ברמה הרוחנית, אם תרצי לדעת.

שני ספרים בדרך אלי, מקווה שיגיעו בשבוע הבא. מאוד רוצה לדעת עוד.
מצאתי מדקר (שהוא גם כירופרקט) אני מתלבטת אם ללכת אליו או לחפש מישהו אחר.

[מירי_של_שקד*]

פרח אדום, אני שמחה לשמוע שאת מתחילה להרגיש יותר טוב. אני מאמינה שאחרי שתתחילי לקרוא את הספרים ולעבוד איתם תרגישי שיפור משמעותי.
וחוץ מזה -
אני כל כך כועסת על עצמי (לפעמים אפילו ממש שונאת), אני מכירה את התחושה, ולדעתי היא קשורה קשר ישיר לכל התופעה של ההיפוכונדריה. מה שאני אומרת עכשיו הוא השערה פראית שלי, לא משהו שידוע בספרות או במחקרים, אבל לי נראה שיש קשר בי היפוכונדריה לבין חוסר אהבה עצמית ואפילו רמות מסוימות של דחיה ביחס לגוף. וזה כמובן מתקשר ישירות לכעס - אני למשל צריכה לעבוד על עצמי חזק בכל פעם שכואב לי משהו (פיסית) לא לכעוס על עצמי, כי התחושה המיידית שלי מלבד חרדה היא כעס על כך שהגוף 'בוגד בי' ומה פתאום הוא עושה לי את זה...ובדיוק על הנקודה הזו אפשר לעבוד באמצעות החומר של לואיז היי.

[רונית_נשר*]

הי פרח אדום,
רק היום גיליתי את הדף הזה,
וכמובן שלא במקרה.

אחותי ביקרה אצלנו בשבת וניהלנו שיחה שלמה על היחס למחלות במשפחה שלנו.
אני, שחשבתי שכבר "טחנתי" והפכתי כל פיסת אינפורמציה - בנושא הזה,
שכחתי משהו חשוב מאד שאחותי הקטנה הזכירה לי.
היא אמרה לי:
תזכרי שאצלנו היה רק תסריט אחד: מחלה=בית חולים.
אמא לא הייתה חולה בשפעת או דברים כאלו, אלא ישר מתעלפת ומובהלת לבי"ח.( תמיד, ורצוי באמצע הלילה, לבי"ח).
אגב- אזעקת ארגעה-
אמא בסדר גמור כיום, חיה בטוב,מדי פעם יש "גלים" של חרדה בריאותית אצלה.אבל החלימה מההיפוכונדריה (ויש לה סיבות פסיכולוגיות "מצוינות" לכך, אני לא שופטת אותה כלל) .

סיפור שרציתי לספר לך על אמא שלי :
במלחמה האחרונה, באחד הלילות ( שוב...באמצע הלילה...) היא הרגישה לא טוב ועמדה להתעלף-
ורצתה שנקרא לאמבולנס.
אנחנו עמדנו לידה,
ולרגע רונית הקטנה בת ה-10 נבהלה מאד-
אבל רונית שעברה כבר כמה עשורים תפסה את מקומה-
ופשוט שאלתי את אמא שלי- ממה כל כך נבהלת? למה בעצם את רוצה להתעלף? ממה את באמת פוחדת?

( וחייבת להגיד שבזמן הזה היו לי דפיקות לב מואצות ומחשבות של:
ומה אם זה כן התקף לב, מה אני והשטויות הפסיכולוגיות שלי באמצע הלילה...את השיחות האלו אפשר גם לנהל בתוך אמבולנס וכו...)
ואמא שלי הקשיבה, פתאום נרגעה...ונשמה עמוק -
ואמרה- שהיא מפחדת להיות לבד בבית מחר במלחמה, כי אנחנו עובדים.
ומה היא תעשה באזעקות...
פחד להיות לבד...( שנובע אצלה מפחד נטישה עתיק...)
וכבר תוך כדי הדיבור על הפחד, חזר לה הצבע ללחיים, והנשימות הפכו סדירות יותר.
( ובינתיים בחדר למטה- אחותי, שגם התארחה אצלנו במלחמה, הייתה בהתקף חרדה - כי מה אם אמא שוב תתעלף...)
אז אמא כבר הייתה בסדר- אבל הייתי צריכה לרדת ולהרגיע את אחותי בשאר הלילה...
ואמא נרגעה, ואחותי נרגעה, והמלחמה הסתיימה...והכל בסדר...

העיקרון של הסיפור הזה הוא שיש סיבות משפחתיות. תמיד...
יש פחדים עמוקים ( פחד מאיבוד שליטה, פחד נטישה...) שמוצאים לעצמם תחפושת בפחד ממחלות.
ואם עולים על הפחד המקורי- כבר אין פחד ממחלות.

רציתי שוב לשאול אותך ( ראיתי ששאלו, אך לא מצאתי את התשובה) - איפה את מתגוררת בארה"ב?
יש לי כמה קולגות ברחבי ארה"ב שעובדים בשילוב של פסיכולוגיה עם עבודה אנרגטית-
כמו ה EFT למשל, שעוזר לשחרר פחדים ופוביות .
( עכשיו אני גם קולטת שהשבוע אני מצלמת תכנית על פוביות...ואולי בגלל זה גם נמשכתי לדף הזה)

את גם יכולה לעשות מדיטציות מקסימות מהאתר של אורין וסאנאיה רומן.
יש להן אנרגיה מקסימה.
את פשוט מקשיבה ונרגעת...

אני כן ממליצה על טיפול פסיכולוגי משולב במשהו אנרגטי או טבעי.
דיקור יכול להיות יופי, אבל לא בטוחה שמספיק.
נראה לי שכן הייתי ממליצה לך על משהו משולב בטיפול שיחתי.
לא חייב ארוך טווח.

ותזכרי שאלו הם גלים- באים והולכים.
המחשבות והחרדות הללו- אלו הן אזעקות שווא.
את יכולה לדמיין שזו אזעקה רגישה מדי-
את מכירה את אותן אזעקות של בית או מכונית שמתחילות לפעול גם כשזבוב עובר בסביבה?
אז כך זה אצלך כעת כנראה, אזעקה רגישה מדי.
וצריך לזור לאזעקה הזו להיות קצת פחות רגישה-
לזעוק כשבאמת צריך...

שולחת לך חיבוק גדול,
רונית.

[פלוני_אלמונית*]

רונית, ממש אהבתי את מה שכתבת. מאוד מרגש ומאוד מאוד מוכר.
עם חלק מהדברים הסכמתי יותר ועם חלק פחות. למשל:
_העיקרון של הסיפור הזה הוא שיש סיבות משפחתיות. תמיד...
יש פחדים עמוקים ( פחד מאיבוד שליטה, פחד נטישה...) שמוצאים לעצמם תחפושת בפחד ממחלות.
ואם עולים על הפחד המקורי- כבר אין פחד ממחלות._ מסכימה עם החלק הראשון, אך לא עם הסיפא של המשפט. לא ברור לי שבהכרח המודעות בפני עצמה יכולה להביא לתיקון והתגברות. נראה לי שהמודעות היא שלב הכרחי בדרך אך אינה מספיקה.

ודרך אגב- גם אני ממליצה מאוד על EFT - טיפול שעוזר לי מאוד (ואני גם מתכוונת ללמוד אותו בזמן הקרוב, בעזרת ה').

[רונית_נשר*]

הי לך פלוני אלמונית,
את ממש צודקת, ובדיוק לזה התכוונתי, אך לא התנסחתי נכון.
המודעות, לדעתי, היא חלק גדול מהדרך - אך לא תמיד מספיקה.
התכוונתי שאם יודעים את שורש הבעייה- ניתן לטפל זה.

אז כל עוד אני משוכנעת שה"בעייה" היא שאני פוחדת ממחלות -
אני מטפלת בפחד הזה - של פחד ממחלות בלבד-
ולא תמיד זה מספיק-
כי אולי יש פחד עמוק יותר שאינו מטופל?

זה כאילו שאני מטפלת ב"בן דוד של הפחד" ולא בפחד עצמו.

יחד עם זאת, מהניסיון הטיפולי-
כן הייתי רוצה לאמר שלעיתים המודעות לנושא עצמו- מספיקה לריפוי.
כי אנו בעידן שבו באמת המחשבה מתדרת את האנרגיה אחרת...
אבל נכון שלא תמיד זה מספיק - ויש צורך בטיפול נוסף.

יום נעים,
הרבה בריאות
רונית.

[מירי_של_שקד*]

תודה רונית. הפוני אלמונית מלמעלה זו אני - כשהבעל במילואים, גם המחשב מתגעגע ומשתגע.

[פרח_אדום*]

קוראת את כל התגובות, והכל מדבר אלי. כמעט בכל תגובה שאני קוראת אני מיד חושבת, פה טמון הקושי. כשאני מסדרת לעצמי הכל בראש כנראה שהסמפטום - היפוכונדריה, הוא כנראה תוצר של כמה בעיות.

לי נראה שיש קשר בי היפוכונדריה לבין חוסר אהבה עצמית ואפילו רמות מסוימות של דחיה ביחס לגוף. וזה כמובן מתקשר ישירות לכעס - אני למשל צריכה לעבוד על עצמי חזק בכל פעם שכואב לי משהו (פיסית) לא לכעוס על עצמי, כי התחושה המיידית שלי מלבד חרדה היא כעס על כך שהגוף 'בוגד בי' ומה פתאום הוא עושה לי את זה...
מירי, זה בדיוק מה שאני מרגישה. אני כועסת על הגוף, ועל הבגידה בי.
כמו שציינתי קודם אני מאוד לא מחוברת לגוף ולנשיות שלי. אני מאוד לא שלמה איתו (לפעמים אפילו מתביישת). וזה משהו שמלווה אותי מגיל ההתבגרות. אם אני משמינה לא טוב לי. אם אני מרזה, זה יותר גרוע (למה רזיתי? מה קורה לי בגוף? אין לי ספק שקבלת הגוף תסיעע לי להתמודד.

רונית, תודה על על ההערות והארות.
_יש פחדים עמוקים ( פחד מאיבוד שליטה, פחד נטישה...) שמוצאים לעצמם תחפושת בפחד ממחלות.
ואם עולים על הפחד המקורי- כבר אין פחד ממחלות._
גם כאן אני יכולה לומר שהפחד מאיבוד שליטה מאוד בולט את עצמי. גם במצבים שאיבוד בשליטה=הנאה, אני נמנעת או לא מפיקה את המקסימום.

יוצא לי לחשוב הרבה על החרדה ועל המניעים, ולמה אני לא משחררת אותה ממני. אני מנסה לדמות את החרדה לבלון הליום שקשור לי ליד. ברגע שאני אתיר את הקשר הוא יעוף ויעלם. אבל החרדה קשורה חזק, ואני צריכה להחליט לשחרר אותה ממני.
לפעמים אני חושבת שהחרדה, היא זו שמגינה עלי מפני מחלות, אני פוחדת, אני בהתקף חרדה ואז מתבדה. אני פוחדת להיכנס לרוגע ולשאננות ואז פתאום להתבדות ולגלות שהזנחתי משהו . (אני מקווה שאני מובנת)

התקופה הזו היא בין הקשות שאני עוברת. עוד לא ממש השתחררתי (אני כבר חמישה ימים במחזור, כרגע לא נראה שהוא עומד להסתיים וזה לא תורם לרמת הלחץ).
העניין הוא שאיך שהוא אני לא מאפשרת לעצמי להירגע.
הקטנה בוכה, אני חייבת להפסיק, אכתוב בהמשך
ושוב תודה ענקית

[פרח_אדום*]

קוראת את מילותיי שוב ושוב. קוראת ומבינה, אני לא משחררת את החרדה. אני לא באמת עוזרת לעצמי. אני מחפשת ותולה את הריפוי בגורמים חיצוניים.

איך שהוא מגיעה להבנה שהשינוי חייב להתחיל ממני. ברגע שאני אתחיל שינוי כל גורם אחר יוכל לסייע (דיקור, שיאצו, או כל דבר אחר). ושינוי= שינוי תפיסה, שחרור החרדה .
משהו בתוכי לא מאפשר לחרדה לצאת.
אני ממש מרגישה שיש חסימה, משהו תוקע אותי ולא מאפשר לי להשתחרר מהחרדה, ואפילו לשמר אותה.
אין לי כיוון לסיבה האפשרית.

[רונית_נשר*]

פרח אדום יקרה,
תוך כדי שקראתי את מילותייך - עלה לי רעיון עבורך-
ותראי אם זה מדבר אלייך. ( אם לא- תשימי בצד...)
לפעמים כשאנחנו בחרדה, אנחנו "מאבססות" עליה, ועל איך להפטר ממנה כל כך, שזה רק מעצים אותה.
כי הרי אנרגיה מושכת אנרגיה...

מה שיכול אולי לעזור הוא אם תרצי ( אפילו רק ליום אחד או יומיים, או רק לכמה שעות)
להניח רגע את נושא החרדה, את הסיפור שלה, את הדרמה שלה,
ולהתמקד בריפוי, באפשרות לריפוי, בהעברת מסר למוח ולגוף שיש אפשרות אמיתית של שינוי וריפוי למצב.

ויש הרבה דרכים.
זה כאילו איזה שער שצריך לעבור בו לפעמים, כשיש מבוי סתום.

אפשרות אחת היא לצייר את המילים:
אפשרויות חדשות.
אפשרות לריפוי.
ריפוי.
יש ריפוי.
או-
what i feel, i can heal
אהבה.

ולנשום אותן במשך יומיים -שלושה.
מבלי להתייחס לאיך, מה, למה כמה.
רק לדעת שיש אפשרות ריפוי - את כרגע לא יודעת מהי.

אפשרות נוספת :
לכתוב את המילים האלו על הגוף, ממש על הגוף עצמו, על המקומות בהן בדרך כלל את מרגישה את החרדה.
אפשר גם לכתוב על בקבוק המים שאת שותה, או על כוס המים ( בעקבות "מסרים מהמים" שאני כל כך אוהבת)

בקיצור להקיף את עצמך בכל דרך אפשרית בידיעה ש:
יש ריפוי.
יש אפשרויות אחרות.
זה יכול להיות קל, ופשוט.

ולמה בעצם?
כי בחרדה אנחנו מתכווצות.
כי בחרדה יש האחזות, ויש מחשבה ששום דבר לא יעזור, שזה פרמננטי.
ולפעמים צריך ללכת אחורה, וללמד את המוח קודם כל,
שיש אפשרות ריפוי ( ויש!)
ואחר כך תהיה קרקע פוריה לשינו וריפוי.
הרי בתכל'ס החרדה לא ממש רוצה שתיפטרי ממנה, או תפטרי אותה.
נוח לה אצלך,
את הרי מארחת טובה ומתייחסת אליה הרבה, לא?

זהו,
סתם משהו שעלה לי כשקראתי את דברייך.

חיבוק גדול,
רונית.

[פרח_אדום*]

קראתי, אני צריכה להפנים, אגיב בהמשך

_הרי בתכל'ס החרדה לא ממש רוצה שתיפטרי ממנה, או תפטרי אותה.
נוח לה אצלך,
את הרי מארחת טובה ומתייחסת אליה הרבה, לא?
אהבתי!

[מירי_של_שקד*]

רונית, ממש התלהבתי ממה שכתבת!
האם יש לך ניסיון בעבודה עם מטופלים שסבלו מבעיה דומה?

[רונית_נשר*]

הי מירי של שקד,
מה שלומך?
התשובה היא - כן, בהחלט.
בשנים האחרונות אני פוגשת יותר ויותר מטופלים עם חרדת מחלות -
אני מניחה שזה גם ממאפייני החיים בתרבות המערבית התחרותית והלחוצה ( אצל חלקם)
וגם ( בעיקר אצל נשים אני רואה את זה) המחסור בחיי קהילה ושבט, תחושת ה"לבד הקיומית", ותחושה שאין לידך איזה אמא או אבא שיתמכו גם בזמן קושי.
זה מה שאני גיליתי תוך כדי עבודה עם אותם מטופלים, ועם עצמי במצבים מסויימים ( גם לי היו תקופות של חרדות , לא ממחלות ממש אלא מסיפטומים ).

אגב, אני מניחה שלכולנו יש במידה זו או אחרת חרדת מחלות,
השאלה היא איפה על הרצף זה נמצא, מתי זה כבר מפריע ומשבש את החיים.

ואם כבר בפחדים ממחלות אנו עוסקות -
אז השבוע עברנו, ועדיין עוברים, תקופת המתנה לא פשוטה.
גם לאחותי הצעירה , וגם לאמא שלי היו תוצאות ביופסיה לא טובות...אז עשו עוד בדיקה ממוקדת.
וכל אחת מהן מגיבה אחרת, בצורה שונה לחלוטין.
אחותי הייתה עסוקה בחיפוש מידע באינטרנט, ואמא שלי כבר נמצאת בפחדים של איך היא תיסע לבד לכימו' וכו' -
למרות שמי אמר בכלל שיהיו תוצאות סרטניות? ..

לשמחתי יש כבר חצי בשורות טובות- לאחותי אין סרטן, זו "רק" דלקת קשה. ובזה ניתן לטפל די בקלות.
ועם אמא שלי- אנו מחכים, נקווה שגם יהיו בשורות טובות.

זה מדהים לראות איך המחשבות פשוט יוצרות את הפחדים ומגבירות אותם.
וכל מה שהיה צריך זה ,שוב, להזכיר לאמא שלי להרגע, ושעדיין היא לא נוסעת לשום מקום ושום כימו', ובטח לא לבד...
ולשאול אותה קצת על הפחד, ולתת לה מקום אמיתי...ולהזכיר לה שהיא כבר עברה דברים בחייה, וניתן להתמודד עם כל מה שיבוא.
והיא נרגעה. ממש נרגעה.
ולפעמים זה מפתיע אותי- איך היא מאמינה לי בכזאת קלות?
כי כמובן אחרי שאני מרגיעה אותה, הדאגות תופסות מקום גם אצלי במחשבות, אבל היום אני כבר יודעת לתת להן מקום בלי להאמין להן, פשוט לראות אותן - ולא להיות מתופעלת מהן.
כי ברור שאני דואגת, וגם חרדה מה יהיה, ואם שוב יהיה לה סרטן- האם באמת היא תתמודד היטב כמו בפעם שעברה...אינני יודעת בוודאות...אבל כן יודעת שהדאגות לא יעזרו לי ולא לה כעת.

טוב,
הרבה בריאות,
ואהבה,
רונית.

[תמי*]

גם אני ממליצה מאוד על EFT -
מהו הטיפול הזה? אפשר קצת פרטים.
ותודה על הדף החשוב הזה.

[רונית_נשר*]

EFT
ראשי תיבות של
טכניקה לשחרור רגשי.
אני שמה לב שמאד קשה לי להסביר מה זה בכתב. יותר קל לי בע" פ - אבל ננסה בכל זאת..

זו טכניקה שאני התמחיתי בה בארה"ב , שם זה היה לצורך טיפול בטראומה , פוסט טרואמה ופוביות.
בעיקרון ניתן להשתמש בטיפול הזה כמעט לכל דבר מנטלי או רגשי - או פיזי שנובע מרגשי.

( זה מאד פשוט, אגב, אני מלמדת חלק מהמטופלים שלי להשתמש בטיפולי הבסיס לטיפול עצמי. וניתן ללמןד את זה די מהר)

מה בעצם עושים בטיפול :

ע"י תיפופים והזרמת אנרגיה ממוקדת בנקודות שהן "שערים" בגוף -
ובו זמנית אמירה : מעין משפט שכולל בתוכו גם את הדבר אותו רוצים לרפא או ממנו פוחדים וגם אנרגיה של קבלה ואהבה עצמית-
אנחנו מזרימים אנרגיה ומשחררים מהזיכרון התאי בתוך הגוף, את האנרגיה הכלואה או את הזיכרון של הפחד / הטראומה / הכאב.
תלוי בסוגיה עליה מדובר.

בסוף כל סבב אני נוהגת לעצור להתבוננות ע"י מדיטציה משותפת עם המטופל, ולראות האם עולה אינפורמציה חדשה, או האם עולה משפט ממוקד יותר.

כך עוברים רובד רובד ויש תוצאות נפלאות.מנקים עוד קצת ועוד קצת, עד להקלה.

חייבת לאמר שוב, שלי בהתחלה השיטה הזו נראתה הזויה לחלוטין ( ואני מטפלת בכמה שיטות לא קונבנציונליות - אבל זו נראתה לי במיוחד מוזרה) - והיא עובדת נפלא.
יוצאים בסוף הסבבים הללו עם חיוך על הפנים, ועם תחושת הקלה.

בארץ אני מכירה עוד כמה שמטפלות בשיטה ( למשל- ד"ר נורית מרכוס) - ואשמח להכיר עוד כמוני- שמשלבות EFT בטיפול שיחתי.

לא יודעת אם הצלחתי להעביר את האנרגיה של הטיפול הזה, מקווה שכן.

הרבה בריאות,
רונית נשר.

[פרח_אדום*]

רונית, תודה רבה על השיתוף והנכונות לסייע.

אני מנסה ליישם הרבה מן הנאמר, אבל משום מה יש מעין התנגדות פנימית לשינוי. אין לי מושג ממה נובעת ההתנגדות.
בכל פעם שאני קוראת ומתחברת לאיזשהו פיתרון, כשאני מנסה ליישם זה תקוע. המשפטים לא יוצאים.

כרגע נראה שיצאתי מהתקופה הקשה האחרונה ומבחינתי זה הזמן לעבוד על עצמי ולהשתחרר, אבל זה לא מצליח.
איך אני משחררת את החסימה/התנגדות פנימית??

[פרח_אדום*]

למעלה משנה לא כתבתי בדף, כשפתחתי את הדף הייתי במצב לא פשוט. היו תקופות טובות, היו תקופות פחות טובות.
אבל לפני כשלושה שבועות (בעקבות מספר סמפטומים) שקעתי שוב לתוך הפחד והחרדה.
אני מרגישה כמו פרח נבול מבפנים. אני הולכת ומתנהלת כשאני אכולה מדאגות. כלפי חוץ כאילו כלום, מבפנים אני כבר מרגישה כבויה ועייפה.
אין לי כוח. בפעם האחרונה שפתחתי את הדף מאוד התעודדתי ממה שנכתב.
בעלי כבר מותש, (ויש לו הרבה סבלנות). לשמוע כל פעם ממה אני חוששת, ולנסות להפריך את זה בצורה ראציונאלית. הוא עמוס בעבודה ומאוד קשה לו.
הכי פשוט היה ללכת לרופא אבל אין לי את הכוחות הנפשיים לכך. אני מודאגת, אני אפילו פוחדת להעלות על הכתב את מה שאני מרגישה על מנת שלא יכתבו לי שזה עלול להיות סימן לדבר כזה או אחר.

לא יודעת למה אני כותבת , הרי אף אחד לא יוכל לאבחן אותי וירטואלית, אבל כנראה שאני מרגישה שאני אצליח לשאוב כוחות.
אני זועקת לעזרה, אבל לא מספיק עוזרת לעצמי.
מקווה שזה בסדר להעיר שוב את הדף.

[סוניה_זרחי*]

פרח יקרה:

1. ממה את פוחדת? אולי תנסי ללכת עם הפחד שלך צעד אחד נוסף? מה יקרה אם יתגלה אצלך חולי נורא?

האם יתכן שהדבר שממנו אנחנו הכי פוחדים, הוא בעצם מעיד על משהו שאנחנו משתוקקים לו....נשמע נורא? אני אתן דוגמא: אולי אם אני אחלה בצורה רצינית, אני אקבל טיפול/יחס/תשומת לב/מנוחה שאני כה זקוקה להם ולא יודעת לקבל כיום? למשל: מישהי שהכרתי שכל כך פחדה שיוולד לה ילד פגוע, עם בעיה או מחלה קשה.... חשבתי, איך אני יכולה להרגיע אותה.... והרי אני לא יכולה להיות בטוחה שלא יוולד לה תינוק פגוע.... אז לבסוף שאלתי, אולי בסתר ליבך את רוצה שיוולד לך ילד כזה? מה יקרה אם יוולד ילד פגוע?..... היא חשבה קצת, והבינה שזה יכניס דרמה לחיים שלה, ואולי יאלץ אותה לעשות שינוי בזוגיות, או להפך, זה יסית את תשומת הלב מהבעיות בזוגיות וכד'....

1. ממליצה לך על ספר: "המסע" מאת ברנדון בייס. הוצאת פראג
2. האם זהו דף בית שלך? האם נוח לשוחח איתך פה, ולא בדף בית?

[פרח_אדום*]

תודה סוניה על התגובה.
האם יתכן שהדבר שממנו אנחנו הכי פוחדים, הוא בעצם מעיד על משהו שאנחנו משתוקקים לו....נשמע נורא? כן, נשמע לי נורא (במובן שאפילו בתת מודע אני ארצה לחלות גדי להרוויח משהו). כשהייתי צעירה יותר, בתחילת גיל ההתבגרות, היה בי רצון להיות חולה, שירחמו עלי, יתנו לי קצת תשומת לב ביימתי כאבי בטן במשך שנתיים שבעקבותיהם אפילו אושפזתי. עד שבאיזשהו שלב הבנתי, שאפשר גם למות ולסבול ממחלות ולא רק לקבלן "בזכותן" יחס חם ותשומת לב, ובמקום הזה התחילה חרדה אמיתית. כיום החרדה היא חלק בלתי נפרד מחיי .
יתכן והפנמתי איפשהוא את החשיבה הזאת. כיום הרצון להיות חולה כדי לזכות בתשומת לב נשמע לי חולני. מאידך, גם ההתנהגות שלי והפחד ממחלות, חולניים לא פחות.
ההיסחפות שלי בתיאור המחלה שממנה אני כביכול סובלת, מדהימה אותי.

"המסע"
את יכולה בבקשה לפרט קצת על הספר? אני מתגוררת בחו"ל וצפויים לבוא לבקר אותי בקרוב אז אולי אני אבקש אותו. ביקשתי גם את זה של לואיז היי "רפא את גופך" . קיבלתי ספר אחר שלה שפחות נוגע לשליטה ולחשיבה החיובית.

האם זהו דף בית שלך? האם נוח לשוחח איתך פה, ולא בדף בית?
אין לי כרגע דף בית, ואפשר לשוחח פה.
מצטערת שאני מבולבלת ולא מנוסחת כראוי

[ב_עילום*]

ההיסחפות שלי בתיאור המחלה שממנה אני כביכול סובלת , מדהימה אותי

את נשמעת באמת סובלת.

המצב נראה לך כמשהו שלא אמור להיות (מין משהו ילדותי או חולני)

הוא לא.
יש לך באמת בעיה, את לא אשמה , אין שום דבר שעשית לא בסדר או שלא עשית .
וכאשר תביטי בזה כך, תוכלי למצוא עזרה מקצועית לצאת מזה.

[סוניה_זרחי*]

פרח יקרה
ניתן כמובן לקנות את הספר באנגלית. בחו"ל. (אם את קוראת אנגלית באופן חופשי) (ניתן גם להכנס לאתר של הוצאת פראג, ולהזמין אותו בדואר)
הספר מתאר מצד אחד התמודדות של הסופרת עם מחלה שהיתה לה, ומצד שני נותן כלי, שהיא גילתה ופיתחה בעקבות הבעיות שלה שעוזר להתמודד (גם באמצעות הכלי וגם בעצם הידיעה שיש כלי...) עם הגורמים הרגשיים שגורמים למחלות.
אז: גם אם היא לא גילתה או המציאה שום דבר חדש....הכלי שלה מקסים. וגם אם ה"מחלה" היחידה שלך, זה הפחד מהמחלה, וגם אם יש בגופך מחלה, הכלי נותן מענה.... (גם אם את לא יודעת מה היא המחלה, או היכן היא בגוף)
ה"כלי" כולו מתואר בספר, וניתן לעשות אותו: 1.לבד ו/או 2. עם חבר/חברה. ו/או 3. להשתתף בסדנאות שמתקיימות ברחבי העולם.
ה"כלי" הוא בדרך של מדיטציה ודמיון מודרך. אני לא מנוסה ולא מיומנת במדיטציות, אז לא עשיתי לעצמי לבד, אלא השתתפתי בסדנא, וזה מאד "הצליח" לי.
ממליצה, ממליצה לקרוא את הספר.

לגבי הנסיון להבין מה "תרוויחי" ממחלה קשה, כמובן שזו רק השערה, ונתתי כמה דוגמאות. יכול להיות שאצלך ה"משאלה" היא אחרת לגמרי, ובודאי לא ממש גלויה לך ולא קלה לידיעה.
מהצד, זה נדמה, שאם הפחד ממחלה כה גדול, היית מהר מהר הולכת לבדיקות, על מנת לגלות אם יש מחלה וכדי שתוכלי מהר לטפל בה (ברפואה קונבנציונלית או אלטרנטיבית). המצב של השיתוק והחרדה יכולים לרמוז שהבעיה במקום אחר. אבל זו רק השערה שמנסה להפנות מבט לעוד אפשרויות, ולא איזה ידיעה או התרסה.

הלוואי והייתי יכולה להיות לידך, לחבק אותך, להגיד שהכל יהיה בסדר, ולתת לך כוח לעשות את מה שצריך לעשות.
(צריך??? לא, לא צריך. כדאי! רצוי! אפשר! ללכת או לבדיקות או לטיפול מכל סוג שהוא: המסע, עצמת הרכות, רפואה סינית וכד' בקשי ממישהו קרוב לקחת אותך בידיים ולדאוג לך לטיפול)

[פרח_אדום*]

אתמול הלכתי עם בן זוגי הנפלא לרופא. שנינו שמענו את אותם הדברים. בעלי יצא מהרופא מחוייך ואמר את רואה זה כלום, ואילו אני שמעתי משהו אחר לגמרי. הרופא אמר לחכות עוד קצת זמן, לדעתו זה פסיכוסומטי ואם התופעות לא יעברו או יתגברו נתחיל סדרת בדיקות. הוא רק אמר זה ונשימתי נעתקה.
אחר כך הייתי אצל חברה, הרגשתי כבר יותר טוב. אבל הלילה היה קשה. אני מוצפת בלילה, פוחדת לישון שמא בבוקר התחושות יתגברו/יתחזקו.
הבוקר קמתי מעוכה. כל הגוף כואב לי, מרוב כאב אני מתקשה להניע את אצבעות הידיים. בראש רצים סרטים. אני נמצאת עם הילדים וחושבת מה יהיה?
כלפי חוץ לא מרגישים. אני מדברת בטלפון עם חברות, יוצאת, מפגישה את הילדים עם חברים, מבשלת עובדת בבית, והכל לכאורה.
ניסיתי להרפות את הגוף בלילה. לא מצליחה לקחת נשימה עמוקה שתשחרר את הגוף. אני ממש מרגישה שהנשימה נתקעת.
מקווה שהלילה יהיה רגוע. אני נחושה לסלק את החרדה. לפחות להצליח עם ההרפייה. לקחת נשימה עמוקה
שיהיה לי בהצלחה