אני ממש מבין אותך בעניין הקבוצה. אנשים באמת לא כל-כך זוכרים להגביר את הקול. הרבה פעמים אני שם לב לזה בעצמי אבל לא מעיר להם, כי אני מרגיש לא נעים להיות "שוטר" עבור אחרים. אם הייתי מרגיש שכולם מזכירים אחד לשני אז היה לי יותר קל לעשות את זה. אני קצת אמביוולנטי בנושא הזה. מצד אחד ברור לי שאף אחד לא עושה בכוונה ושפשוט שוכחים. מצד שני, אם אני יכול לזכור את זה, אז למה אחרים לא? זה לא מתחשב.
למרות שהבנתי שבהמנעות מלהזכיר אני בעצם פוגע בך, היה לי קשה עם זה (מדי פעם כן הזכרתי, בכל זאת). עכשיו, אחרי מה שכתבת לי, אני מרגיש לא בסדר. אני מבין יותר עד כמה זה קשה לך ועד כמה בעצם הטלתי בחזרה עלייך את המשימה, שגם ככה היא בטח קשה לך. סליחה. אני מבטיח לנסות לעשות יותר. בכל אופן, אני כמעט תמיד זוכר לדבר ברור כשאת שם (אבל לי זה קל, כי אני לא מאלה שמדברים חלש בכל מקרה).
אגב, חשבתי על רעיון. בשביל להפריע פחות למי שמדבר, וגם כדי שיהיה קל יותר להעיר לאנשים שמדברים חלש, אולי אפשר להחליט בקבוצה על איזה סימן או "מילת קוד" שאפשר ככה לזרוק לו בלי להפריע לשטף הדיבור והמחשבה, וזה פשוט יזכיר לו להגביר את הקול. למשל איזה סימן עם היד, או להצביע על האוזן, או משהו כזה. הכוונה שלי שכולנו נוכל להשתמש בסימן הזה כשנזכור, לא רק את. מה דעתך?
בפעמיים הקודמות קראנו מאמרים שהופיעו בעלון של באופן. לפני שבוע זה היה משהו של
חגית נובק על הלמידה וההתפתחות המשותפת של ההורים והילדים בחינוך ביתי, ועל איך שכל דבר קטן בחיי היום יום הוא למעשה למידה ופתח להרחבה על הנושא. השבוע היה קטע של
אירית לן מגליון מרץ-אפריל 04, שנקרא "להוריד את הקשה של הלחם". זה על דברים שאנחנו מאפשרים לעצמנו ומונעים מעצמנו. הדיון נסב סביב הגישה הזו הטבועה בנו (לא לאפשר לעצמנו דברים שאנחנו רוצים) ודני הביא אבחנה נהדרת (לטעמי): ילדים מונעים על ידי הרצונות שלהם, ומבוגרים מונעים על ידי האילוצים של החיים.
החצי השני של הפגישה היה בשבוע שעבר על נושא של חנה, שהרגישה קושי עם זה שהבן שלה חוזר הביתה ממיתר עם כל מיני מילים גסות, וזה מאוד מפריע לה. הדיון התפתח לכיוון של למה זה מפריע לנו ומה בעצם הופך את המילים האלה לצורמות, ומה כל-כך מפחיד אותנו בזה שילדים מדברים ככה.
השבוע היה נושא שאני העליתי והוא מחסור בזמן והרגשת לחץ זמן באופן קבוע. עבורי היו שני דברים מעניינים שנאמרו. הראשון הוא שכשנמצאים ממש בתוך הפעילות וחווים אותה באופן מלא, לא מרגישים את חוסר הזמן (כמו שדני ציטט מישהו: הזמן לא קיים באופן אובייקטיבי "חיצוני", אלא אנחנו יוצרים אותו כשאנחנו עושים משהו, ובעצם "מפנים את הזמן"). והדבר השני, צופי סיפרה על מסקנה שעלתה לה ולקבוצת חוקרים שהתבוננו בצילומים של פעילות חופשית של ילדים. היא סיפרה שהם גילו שכל פעילות מחולקת לשלושה שלבים: הכנה, פעילות, והרפיה. (היא אפילו הציעה להביא את אחד הסרטים לצפיה). בדיון שמנו לב שהנושא של הרפיה לא מקבל מספיק פוקוס אצל רובנו.
אגב, קיבלת את האימייל של סוניה? זה היה בהמשך לשיחה על נושא הזמן.
אני מקווה שעזרתי לך קצת לגשר על הפער, ואני מקווה שתבואי בשבוע הבא, וננסה לשפר את המצב שם.
אגב, את מתכננת לבוא למפגש בסוף השבוע הבא?
עודד