תמיכה דיאטה

שליחה על ידי יעל* » 25 יוני 2010, 22:21

בזמן האחרון גיליתי את האתר המדהים הזה ומהרגע שאני פה יש לי הרגשה טובה שיכולים לקרות דברים גם אחרת.
אז הוידוי שלי הוא כזה:
בשנים האחרונות היה לי ממש לא טוב ותוצר הלוואי של הענין הזה הוא השמנה, עליתי 30 ק"ג שנוספו ל- 5 מיותרים שהיו שם כבר קודם.
הבעיה האמיתית היא שיצר הרסני במיוחד מניע אותי לעשות כאילו בכוונה ולאכול כמויות שאינן סבירות בעליל ובטח לא גורמות לי לשום הנאה.
הקושי האמיתי הוא בשעות הלילה בהן אני ממש מכווננת לאכילת יתר קשה.
אני לא אוכלת כי אני רעבה לפעמים ממש להיפך, הענין הזה כבר הפך לסוג של אובססיה לפעמים מרוב חשש שלא יהיה לי משהו שאני רוצה לאכול אני כבר מתארגנת לזה מראש ומכינה סטוקים נכבדים של דברי מתיקה, שוקולד, גלידות, עוגות, כל דבר שעושה נזק ועמוס עד גועל בקלוריות וסוכר.
אני יודת שאני צריכה עזרה ואשמח מאד לקבל אותה דווקא פה, קראתי בהרבה מקומות קול הגיון חדש ואהוב מבחינתי וברור לי שהפתרון מצוי בהגיון הזה ולא ביעוץ תזונתי זה או אחר.
אין צורך להסביר לי על דיאטות או הרגלים נכונים כי האכילה היא ממקומות אחרים ריקים ועמוקים.
אני מקווה שברגע זה אני יוצאת לדרך חדשה אני מקווה לקבל עזרה במסע הזה.

שליחה על ידי יעל* » 26 יוני 2010, 20:53

אז ככה.
המשפטים המדהימים שמוצגים לפני שאני מוסיפה הערה עושים לי המון טוב אז תודה למי שמוסיף אותם.
היום ראיתי תמונות של 5 שנים אחרונה ו- 35 - זה לא יאמן.
אני מאמינה שחלק מההשמנה שלי היא שאני לא רוצה להראות טוב לא באמת רוצה להיות רזה, אבל כאבי המפרקים, ההתנוונות והסכרת התורשתית שבדרך צועקים עלי כל יום מחדש.

בהצלחה!@}

יעל שלום

אני חושב שהבעיה שלך היא לא האכילה. האכילה היא התוצאה.
הגורמים לכך יכולים להיות רבים ושונים והם יכולים להיות גם שילוב של כמה גורמים. העבודה למצוא ולטפל בגורמים היא אך ורק שלך. היא חלק מהמסע שלך אל עצמך. מסע שאת חייבת לעשות במהלך חייך. את צריכה לדעת מי את, מה את אוהבת, מה לא, מי ראוי לו שיהיה חבר שלך ובכלל... כל השאלות.

לגבי האוכל. הדרך הטובה ביותר להבין את הקשר הוא לשים לב לכך שאנו מוצפים בפיתויים לאכול. החל ממערכת של סרטים שבהם רואים דוגמניות שסופרות אפילו כמה מים הן שותות אבל בסרט הן אוכלות מנות מכובדות. פרסומות גלויות נוספות שהושקעו בהן עשרות ומאות שעות מחשבה של אנשים חכמים שיודעים את נפש האדם שכל מטרתן היא לגרום לך לעשות נזק לעצמך.
גם חלק גדול מהאוכל בנוי על עקרון של התמכרות. אוכלים קצת ופתאום מרגישים שרוצים עוד קצת ועוד קצת והנה נגמרה החבילה.

הבעיות שיש לך גורמות לכך שאת נכנעת במהירות לפיתויים הללו. את צריכה להתמודד איתם ולכך יש שני כיוונים:

לדאוג לכך שלא יהיו בבית מזונות לא טובים. עתירי סוכר שומן שהם שצריכתם לדעתי היא סוג של שנאה עצמית
לדאוג לאכילה בריאה של כמויות קטנות מאד של מזון טוב. תוך מספר ימים הגוף שלך יתחיל להודות לך על זה שאת אוהבת אותו ונותנת לו מה שהוא צריך ולא מה שיצרני המזון הלא בריא רוצים

ואחר כך, תתחילי במסע חייך. תבררי את כל השאלות החשובות יותר כשאת לא טרודה בלאכול ולהיות מוטרדת מזה שאת אוכלת

מבין אותך כי גם אני הייתי שם ואני כבר לא

בהצלחה

הי יעל,
בעייני העבודה עם דיאטנית שיש לה ניסיון היא הכרחית, הכוונה היא לא לירידה עצמה אלא לעבודה העצמית.
טיפול של דיאטנית לאו דווקא מתמקד במה לאכול אלא בפסיכולוגיה שעומדת מאחורי האכילה ולמה אנחנו אוכלים את מה שאנחנו אוכלים, ומה הרגשות שעולים בזמן האכילה או לאחר האכילה...
ואם לא דיאטנית אז אולי טיפול פסיכולוגי אצל פסיכולוג שטיפל כבר במקרים דומים...
בהצלחה.
אם את זקוקה לעוד עצות אשמח לעזור.(אני דיאטנית)

שלום לך יעל,

בשנים האחרונות היה לי ממש לא טוב
את בעצמך מצביעה על המקור

טוב שאת רואה את זה.
משם גם תבוא התשובה: עכשיו טוב? אם לא, צריך שיהיה טוב

אני חושבת שכל אחד צריך למצוא לו את הדרך שתהיה טובה עבורו לעשות עבודה עצמית, להתקדם. למצוא את הערכים הבסיסיים בחיינו, ולבדוק איפה הם לא מתקיימים, ואיך אפשר להכניס אותם לחיינו. השיטה שאני משתמשת בה היא בד"כ התמקדות.

אני גם קוראת ספר נהדר כרגע, אף על פי שהשם נשמע מוזר, "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים ביותר". מאוד מעניין ובסיסי, לגבי איך אנחנו חיים את חיינו. אני ממליצה בחום על הספר. הטענה היחידה שיש לי נגדו, הוא שהוא אומר שאנשים יכולים לעשות את כל התהליך לגמרי לבד, בכוח המחשבה, אחרי קריאת הספר שלו. וכנראה שיש מתי מעט כאלה, שיכולים לעשות הכל לבד, אבל אני לא פגשתי אותם, ואני בטח לא אחת מהם. לדעתי אנחנו צריכים אנשים אחרים סביבנו שיתמכו בתהליך שלנו, אם כי זה נכון - הוא מגיע מבפנים.

עירית_לוי

הי יעל

אין צורך להסביר לי על דיאטות או הרגלים נכונים כי האכילה היא ממקומות אחרים ריקים ועמוקים.
אני מתחברת לנקודה הזאת,
ולכן רוצה להציע לך את הכיוון הבא:

אם אני ממשיכה את הקו שלך, אז ההנחה שלי היא שהאכילה מאפשרת לך לברוח ממפגש עם חוויה רגשית כלשהי (מודעת או לא מודעת) שעבורך באופן אישי היא קשה מנשוא.
חוויה שהיא עד כדי כך בלתי נסבלת מבחינתך, שבכל פעם שהיא מציפה אותך - את משתמשת במנגנון המילוט הכי יעיל שמצאת. זהו מנגנון מילוט כי האכילה, כפי הנראה, ממסכת את אותה חוויה רגשית מכאיבה: מרגיעה ומאלחשת אותה.

בשעות הערב והלילה, ככל שאנחנו מתעייפים, ככל שה"מיינד" שלנו מרפה את אחיזתו - כך מנגנוני ההגנה שמשמשים אותנו היטב במהלך היום - נחלשים.
אלה הם מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שתפקידם לסייע לנו לשרוד מול החיים מבלי לקרוס מבחינה רגשית בכל פעם שמישהו או משהו נוגע לנו בפצע פתוח, פצע ישן מהעבר שלא טופל עדיין.

וככל שהמנגנונים נחלשים, כך אנחנו פוגשים בצורה ישירה יותר את הפצעים שלנו, את הכאבים. את כל מה שמפחיד אותנו לפגוש. לכן בדרך כלל בלילה לשדים שלנו קל יותר לעלות אל פני השטח.

יש אינספור דרכים לברוח ממפגש עם מה שמכאיב לנו. לכל אחד הסיוט הפרטי שהכי מכאיב לו, ולכל אחד דרכי המילוט שלו.
מה שמשותף לכל אותן דרכים הוא שהן כאילו חזקות מאיתנו. הן מנגנון אוטומטי לחלוטין שנכנס לפעולה מבלי שתהיה לנו מילה בעניין. מבלי שההיגיון או הרצון יצליחו להשפיע השפעה של ממש. השפעה שהיא עמוקה ושאינה כרוכה במשמעת או ב"הפעלת שרירים" נגד העצמי.

מה שאפשר לעשות, אם כך, זה לבחון מהו אותו כאב, מהי אותה חוויה רגשית בלתי נסבלת,
לטפל בה, להתייחס אליה, כך שהיא תפסיק להוות סיוט, כך שלא תצטרכי להמשיך ולברוח ממנה, כך שהיא תפסיק להפעיל אותך כל כך ולגרום לך להתנהל בדרך שאינה תומכת בך, דרך שבשורה התחתונה מחלישה אותך.

כל זה יאפשר לך בהדרגה להצטרך פחות ופחות להשתמש במנגנוני הסחת הדעת מאותו כאב –
מנגנוני ההגנה אשר בשעות היום מאפשרים לך כנראה כלל לא לפגוש אותו,
ומנגנונים אשר בשעות הלילה, אחרי שהוא מתחיל לבצבץ, מאפשרים לך להימלט ממנו אל האכילה הממסכת והמאלחשת.

וזה בעצם - לא לנסות לדכא, לנטרל או להעלים את מנגנון ההגנה (את האכילה), אלא לנסות ולתת מענה וריפוי לדבר שמכאיב ושממנו את מבקשת הגנה.

.
כל דבר שעושה נזק ועמוס עד גועל בקלוריות וסוכר.
וזאת עוד נקודה שאני רוצה להציע לך להתייחס אליה.
אני לא בטוחה עד כמה אני מדייקת כאן, אבל נדמה לי ששמעתי בין השורות צליל של גינוי עצמי

. תבדקי אם אכן כך, ואם כן, אז הנה העניין:

גינוי עצמי, ישיר, עקיף, או גם מעודן וקליל - עלול בלי שתשימי לב לחסום אותך מלצאת מהלופ הזה. מכל לופ באשר הוא.
בכל מקרה, ובלי קשר לדרך שתגלי שהכי תתמוך בך ליצור את השינוי המיוחל, חשוב וכדאי ליצור מודעות הולכת וגוברת להתנגדות העצמית ולשלילה העצמית על ביטוייה השונים.
לעיתים נדמה שאם אני אלקה את עצמי על התנהלות מסויימת, זה יעזור לי להפסיק אותה, אבל לרוב זה מסתבר כאשליה. בשורה התחתונה ההלקאה רק מעכבת.

אם משהו משני אלה מדבר אלייך אוכל להרחיב, ולנסות לתמוך בך מכאן.

שליחה על ידי יעל* » 28 יוני 2010, 21:02

המון תודה לכולכם על התמיכה המרגשת, מהרגע שבחרתי להחשף באתר משהו משתחרר והמלים התומכות ממש ממלאות אותי.
עירית מה שכתבת לי העלה דמעות ונגע במקומות העמוקים ביותר, כבר שלושה לילות בהם אני מחליפה אכילה של מוצרים הרסניים באוכל מזין יותר אבל עדין אוכל והלילה אחרי המפגש עם המלים שלךהדמעות פורצות ופתאם הרעב חלף.
החוויה הזאת גדולה עלי כרגע ואין לי אומץ לבדוק אותה אז הלילה בלי אוכל, המון דמעות ולישון.
תודה.

המפגש עם המלים שלךהדמעות פורצות ופתאם הרעב חלף.

תענוג לקרוא אותך @}
כמו tears for fears...

עירית_לוי

יעל, מה שאת מתארת הוא נפלא ומרגש מאוד מאוד.

נדמה לי שמה שהתרחש בתוכך זה מפגש ראשוני עם הכאב.
מה שאת עשית, מה שאת יצרת בתוכך זו הסכמה עקרונית, ראשונית - להפסיק לברוח מהכאב ולהתחיל להרגיש, להתחיל לחוות. הסכמה לפגוש רובד מסויים מן הכאב.
הנכונות המיידית הזאת מעידה על החוסן שיש בך. חשוב שתכירי בו

.

ונכון, את חשה שאין בך עדיין את הכוח להישיר מבט אל החוויה המכאיבה בכללותה, או לצלול אל תוכה באופן טוטאלי.
זה טבעי ונכון. וטוב שאת קשובה לקול הזה. לא היה סביר אם כבר כעת היית חשה אחרת. הרי עד אתמול כל המנגנונים שלך עדיין היו עסוקים להגן עלייך בחורמה מלפגוש את אותו הכאב. כל האנרגיות שלך - ביום ובלילה - נותבו לכך שלא יכאב, נותבו לכך שלא תפגשי את אותן דמעות.

אגב הדמעות - לתחושתי אלה הן גם דמעות של כאב וגם של הקלה: הקלה על כך שאת יכולה להפסיק סוף סוף להחזיק כל כך חזק את "הפקק", את ההגנה פני הכאב. זו הַחזַקַה מתישה מאוד.

ואפרופו הדיאטה -
ברגע שאת מסכימה לפגוש את את הכאב שמסתתר בִּפנים - אַת כבר זקוקה פחות למנגנון הבריחה, למנגנון הסחת הדעת: לאכילה.
את כבר חווית את זה על עצמך: ברגע שפגשת את הדמעות, וויתרת באופן טבעי על האוכל

.
כלומר, את לא מונעת מעצמך בכוח לאכול, את מסכימה לפגוש את מה שיש בתוכך. האנרגיה שקיימת כאן היא של הסכמה, הרפייה וקלות - ולא של שליטה, משמעת והחזקה.

בהמשך, ככל שתעמיקי לפגוש את אותו כאב -
כך גם תאפשרי לו להשתחרר, וגם תגלי שאת "יכולה לו".
כרגע קיימת מתחת לפני השטח ההנחה שאם וכאשר הכאב יצוף הוא יכבוש אותך לגמרי, ויכַלֶה אותך.
האמת היא שככל שתעמיקי אליו, תעמיקי גם אלייך - אל מפגש עם עוצמתך האמיתית.

ואז כמובן שגם האכילה-לצורך-הגנה, תהפוך פחות פחות רלוונטית, פחות ופחות תידרש לך.

תראי מה קורה לך עם זה, וכשתחושי מוכנה, ותרצי, אשמח להנחות אותך כיצד להמשיך.

שליחה על ידי יעל* » 02 יולי 2010, 23:00

הפסקתי לכתוב כי פשוט לא הולך לי ואני זמנית מרפה

עירית_לוי

הפסקתי לכתוב כי פשוט לא הולך לי ואני זמנית מרפה
ההקשבה הפנימית הזו חשובה. ההרפיה חשובה.
כשיגיע הרגע הנכון לגעת בתוך הנפש - את כבר תדעי...

עירית הנפלאה, תודה על התמיכה.
לקח לי זמן ואני מנסה להתמודד מחדש, קצת חכמה יותר ופוחדת בהרבה.
בתקופה האחרונה עובדת על ההתפתחות והמודעות שלי באופן אינטנסיבי ומה שלפני חודש האמנתי שהוא תהליך הרזיה היום אני יודעת שמדובר בתהליך קשה בהרבה, לרגעים אני נעצרת ולא בטוחה שיש לי באמת את האומץ ובכל זאת אנסה.
רוצה לשחרר, רק לשחרר, לעזוב את התקיעות, הפחדים, העקרונות והלחץ ולראות לאן אני באמת יכולה להגיע, רוצה להצליח להפסיק עם התקפי הזעם, הכעסים המיותרים, רוצה להתנקות, לחוות אושר, להתנקות, רוצה וכל כך מפחדת.

וזה בעצם - לא לנסות לדכא, לנטרל או להעלים את מנגנון ההגנה (את האכילה), אלא לנסות ולתת מענה וריפוי לדבר שמכאיב ושממנו את מבקשת הגנה.

היום אחרי תקופה אני כבר מבינה את המשפט הזה וממש רוצה לצעוק - שמישהו יחזיק לי את היד, אני פוחדת ללכת לשם לבד, פוחדת לחשוף את ההגנות שלי מה אעשה אם לא אצליח להתאושש מן הנפילה.
מה יהיה אם לא אצליח להתרומם מלמטה ולפתור.
את ההתמודדות עם האוכל עזבתי לגמרי, כבר לא חשוב לי דוקא להיות רזה חשוב לי למצוא את נקודת האיזון הפרטית שלי ואני באמת מאמינה שכשאמצא אותה הענין סביב האוכל יתמוסס מעצמו.

שומעת אותך.
שמישהו יחזיק לי את היד יד וירטואלית יכולה לעזור קצת? (תכף יגיעו הידיים שלך מבפנים...)

תודה, תודה היד הוירטואלית ריגשה אותי כרגע עד דמעות.
ושוב תודה
אני עוד לא מעיזה ללכת לשם מבטיחה לעצמי להתחיל ולנסות.

אפשר לא ללכת לשום מקום.לפעמים הדברים מגיעים אלינו.

הכנתי את עצמי מכל הכיוונים לתהליך, שיניתי אורח חיים, אני מנסה להתחבר למקומות נקיים יותר, הכנסתי את עצמי למסגרת של פעילות גופנית החל משבוע הבא.
את הזלילות הבלתי פוסקות של הלילה אני עוד לא מצליחה לעצור ובעזרת המלים של עירית קיבלתי את החיזוק לו הייתי זקוקה והרפתי, כבר לא אכפת לי מהן יותר פשוט הוצאתי כל מיני מזונות הרסניים מהבית וההתנפלות הלילית היא על פירות, פרוסות של לחם מלא עם ריבה ללא סוכר וכדומה, אני כבר לא מכינה מצבורים של גלידות ושוקולדים ללילה והפסקתי לתכנן את התקף הרעב.
אני בוחרת באורח חיים נקי ואת כל נושא התזונה מכוונת למקום של טבעי והדגש הוא על הבריאות.
אני ממש מרגישה מתאים לי יותר בדרך הזו של להרפות.
ונשאר הפחד, הגדול מלהתחיל את התהליך העמוק יותר ואולי בכלל אין ממה לחשוש כי אין שם כלום סתם פחדנית ועצלנות - יש דבר כזה בכלל?
אני מבלבלת את עצמי ואולי רק מציפה ומתחמקת.
בקושי ובאמת - אני ממש ממש מפחדת.

פלונית תודה לך על היד המושטת.
כתבנו כנראה באותו זמן ועכשיו כשאני קוראת את המשפט שלך אני שוב נעצרת ומוקסמת מהדיוק שלך ואיך כל משפט תופס אותי במקום נכון כל כך.
חלק אצלי מרגיש שהם מגיעים וחלק אחר עוצר אותם, הודף בפראות לא אני לא רוצה להיות שם מפחדת מהכאב הזה מעדיפה לעצור אותו או לצעוק על כל העולם מעדיפה לחבק את החבר הכי טוב שלי השוקולד ולהרגיש איך הוא עוצר הכל במהירות, מחבק ומרגיע וכלום לא חשוב יותר אחריו.

חלק אצלי מרגיש שהם מגיעים וחלק אחר עוצר אותם, הודף בפראות לא אני לא רוצה להיות שם מפחדת מהכאב הזה מעדיפה לעצור אותו או לצעוק על כל העולם

התחלה טובה, להבחין שיש כמה חלקים. חלק מרגיש שהדברים מגיעים. וחלק הודף אותם.
את אומרת שאת מפחדת מהכאב הזה - אפשר לומר גם שחלק בך מפחד מהכאב הזה.
חלקים כואבים הם כמו ילדים כואבים. הם מאוד מאוד רוצים אוזן קשבת ומכילה - שזו יכולה להיות את.

ברגע שלך תהיה אוזן קשבת ומכילה - תוכלי לתת את להם אוזן קשבת ומכילה.
ואז יקרה להם מה שקורה כאשר מקשיבים באמת לילדים - הם יתפתחו @}

אין כמו סוכר מזוקק לנחמה. אין בעולם. ה"אבל זה כל כך מזיק" המתבקש יכול להגיע רק אחרי שמקבלים לגמרי ובאופן עמוק - שהשוקולד הזה במצבים מסוימים הוא החבר הכי טוב, זמין תמיד, ממלא את תפקידו מיד והכי חשוב (וכמה מתעתע) סותם את החור השחור בנשמה. החור הזה יפער שוב כמובן ושם מתחילה ההתמודדות עם השאלה - האם אסכים לוותר על החברות הזו כי היא מבוססת על יחסי תלות חד צדדיים?

עירית_לוי

יעל יקרה,

איזה יופי שחזרת.

ונשאר הפחד, הגדול מלהתחיל את התהליך העמוק יותר ואולי בכלל אין ממה לחשוש כי אין שם כלום סתם פחדנית ועצלנות - יש דבר כזה בכלל?
ברגע שנוצרה בך ההסכמה לגעת בכאב – יחד איתה עולה באופן טבעי לגמרי הפחד.
זו התניה אנושית לגמרי. יותר מזה – ההסכמה לפגוש כאב היא מנוגדת לכל האינסטינקטים האנושיים ואין מצב שהיא לא תציף אל פני השטח פחד גדול.

החלטת לגעת בכאב. איך מול החלטה כזאת לא יעלה המון פחד לעשות את זה? הוא, כאמור, חלק בלתי נפרד מכל העניין. וככל שתעמיקי פנימה, בהמשך, סביר שתפגשי עוד ממנו.

מציעה לא להיכנס בעצמך בכוח ולא להפעיל שרירים מול פחד הזה,
ובטח שלא לרדת על עצמך או להיות קשה עם עצמך בגלל שעולה הפחד,
אלא אל מול כל זה - לגדל ולטפח לאט לאט את ההסכמה כמו שתיל קטן ועדין.

כלומר,
לא לדרוס את הפחד - אלא להרחיב את ההסכמה.

אגב, שימי לב שכבר עשית דרך משמעותית בהסכמה הזאת. כל התשתית המרשימה(!) שיצרת לצורך התהליך בזמן שחלף היא ביטוי של ההסכמה הזאת.
עצם זה שהרפת מעצמך ומהניסיון "לעשות דיאטה", ובעצם זה ששמת את הפוקוס על שחרור פנימי – גם הם ביטוי של אותה הסכמה.
מעבר לכך, את הסכמת מיד בערב ההוא לפגוש מנה מסויימת מהכאב. לבכות במקום לאכול. זוכרת?

אם לא היתה בשלות ומוכנות – יכול להיות שהיית מתמקדת בתפריטים בריאים בלבד.

אז ראשית, הכירי בהסכמה שכבר קיימת בך.

שנית, אל תתנגדי לעצמך. אל תתנגדי לעצמך כמי שמפחדת.
ראי כמה זה נורמלי וסביר והביטי כאן עלייך מנקודת מבט שיש בה הרבה חמלה אל הכאב והפחד, והרבה הערכה על ההחלטה האמיצה.

שני אלה יכולים להוות בסיס טוב להרחבת אותה הסכמה.

אני רוצה להודות לכול מי שהתייחס כל יום אני קוראת מספר פעמים את התגובות ולא מפספסת אף תגובה העזרה היא ממשית ואי אפשר להאמין עד כמה התגובות מחזקות אותי.
לא עוד לא רזיתי באופן מרשים בקושי קילו ובכל זאת בתקופה האחרונה אחרי מעגלי חיים שלמים בהם מצאתי את עצמי רודפת אחרי הזנב של עצמי בלבד ומתקדמת בעזרת המון כוחות ואנרגיה אל הכלום ושום הדבר הבנתי שחייבת למצוא דרך אחרת, כן אני מוכרחה להודות שבזכות האתר הזה בזכותכם אני מרגישה שהגעתי למקום הנכון ופה יש לי סיכוי למצוא סוף כל סוף את הכניסה לשביל החדש שלי.
שביל של איזון ורוח של בחירות נאמנות למי שאני, של (אני מוכרחה להוסיף) אכילה איכותית ומזינה, של התפתחות פרנסה אמיתית ומספקת, של קשרים בלי תלות (השוקולד הוא ממש לא היחיד בו נתלתי עד היום) ,שביל שאין בו שקרים, בושה והסתרות, של מסע לסיפור אחר.
ובכל זאת כל פעם מוצאת את עצמי שוב עוצרת ובורחת, רחוק הכי רחוק שמצליחה.
סאלי המון תודה לך על המלים ובאמת שאני רוצה לחבק את הילד
חלקים כואבים הם כמו ילדים כואבים. הם מאוד מאוד רוצים אוזן קשבת ומכילה - שזו יכולה להיות את.

ואני לא יודעת איך ,אני מתחילה את החיבוק ואז העצב מציף אותי ואני כבר לא איתו אני איתי ועם בלבול ובהלה עצומים ולמה הוא בוכה ככה קחו אותו ממני מהר זה קשה לי מדי , אין לי אפשרות להכיל אותו, הוא רוצה יוצר מדי שרק ילך, יעלם, יבלע.

עירית את מדהימה אותי כל פעם מחדש.

בהמשך, ככל שתעמיקי לפגוש את אותו כאב -

כך גם תאפשרי לו להשתחרר, וגם תגלי שאת "יכולה לו".
כרגע קיימת מתחת לפני השטח ההנחה שאם וכאשר הכאב יצוף הוא יכבוש אותך לגמרי, ויכַלֶה אותך.
האמת היא שככל שתעמיקי אליו, תעמיקי גם אלייך - אל מפגש עם עוצמתך האמיתית.*

איך את יודעת שזה מה שיקרה אני כל כך פוחדת שההנחה הזו היא המציאות שלי, יש לי כל כך הרבה סיבות להיפגש עם הכאב ואין לי את האומץ בדיוק כמו שכתבת זו בדיוק נקודת המוצא שלי, אני ממש מסרבת לבכות, להתמודד ובדיוק באותה מידה לא מוותרת לעצמי יש יותר מדי הפעם להפסיד, כאילו אין לי ברירה.
אני פוחדת לפגוש בתוכי במקום את העוצמות איזו מישהי אפסית לחלוטין וכאב תמידי ומכלה.

ולמרות כל מה שכתבתי אני הולכת עכשיו ממש להתמודד עם עצמי אולי הפעם אני אשאר שם ולא אברח הכי מהר שאפשר .
תודה על ההקשבה, על יד וירטואלית שהושטה לי, על מלים חכמות עד תדהמה ועל העזרה המדהימה, תודה.

איך את יודעת שזה מה שיקרה
מרגישים את העוצמות שלך, יקירתי.
(לא בשם עירית כמובן... )

פלונית לרגע את נוגעת לי בלב כל פעם מחדש ומשאירה המון סקרנות, המשפטים שלך נותנים לי תחושת בטחון חזקה מאד, תודה לך

חן-חן....
מן הסתם כי נגעת בלבי גם כן

עירית_לוי

איך את יודעת שזה מה שיקרה
ראשית,
אני מצטרפת אל פלונית לרגע: בהחלט מרגישים את העוצמות שלך. הן עוברות בין השורות בצורה מובהקת.

.
שנית,
מעבר לתחושות שלנו שיכולות להיראות לך אולי ערטילאיות

, את יכולה להסתכל על משהו יותר מוחשי – להסתכל על ההתנהלות שלך מרגע שפתחת את הדף ולראות כמה עוצמה נדרש לשם כל צעד וצעד שעשית:
לפני חודשיים, קראת כמה מילים שלי ומיד (מיד!) הסכמת לוותר בערב ההוא על האוכל כ"משכך כאבים". לאחר מכן התחלת ליצור תשתית חדשה חזקה כדי לתמוך את התהליך שאת מתכוונת לעבור - עשית מהפכות לא קטנות בחייך. ו-החלטת שאת לא מסתפקת בשינוי הרגלי אכילה אלא נחושה ליצור שינוי ברובד הכי עמוק שאפשר.

עבורך אולי כל הפעולות הללו נראות מובנות מאליהן. אני יכולה לספר לך שבמבט מן הצד ברור לגמרי שמה שמניע את הבחירות המאוד מסויימות הללו, ואת הנחישות הזאת - זו עוצמה ממשית. יש בך חוסן ניכר לעין.

.
שלישית,
עצם ההסכמה שלך - גם אם היא עדיין קטנה יחסית לזו שתבשיל בתוכך בהמשך – עצם ההסכמה שלך לפגוש את כאב, עצם הרצון שלך לעשות כזה סוג של עבודה – מעיד על כך שיש בך את הכוחות לפגוש אותו, מעיד על כך שהכאב לא יכַלה אותך. אחרת את היית מסתפקת בשינוי הרגלי אכילה ופעילות גופנית. אני מבטיחה לך.

תראי, מנגנוני ההגנה שלנו הם מאוד חכמים. הם באמת שומרים עלינו מלפגוש כאב שימוטט אותנו. וכאשר אנחנו כבר כן פוגשים כאב כלשהו, גם אם נראה שהוא מציף ועצום – מעצם זה שהוא פה, מעצם זה שהוא עבר את שומרי הסף (את מנגנוני ההגנה), סימן שאנחנו יכולים לו.

לא מזמן יצא לי לפגוש כאב מאוד גדול בתוכי. בהתחלה לא הבנתי מאיפה הוא בא ולמה דווקא עכשיו? (הצפה של כאב יכולה להיחוות כמו רגרסיה בהתפתחות וזה תמיד מופיע כמו איזה שוק. מה הדבר הזה עכשיו???

). ואז הבנתי שהוא בא, דווקא הוא, ודווקא עכשיו, כי עכשיו אני סוף סוף יכולה להכיל את ההצפה שלו לצורך השחרור שלו. הבשלתי למפגש איתו.

עם מה שתוכלי לעמוד בו – את תפגשי, והוא יצוף למעלה ויאפשר לך לנקות אותו מתוכך. ועם מה שלא נכון לך עדיין להיפגש – פשוט לא יצליח לצוף אל פני השטח.
את יכולה לסמוך על המערך הנפשי שלך.

.
רביעית,
והכי חשוב - אֶת מה ששתינו כתבנו לך, בתוך תוכך גם את יודעת. נסי להקשיב לעצמך, מעבר ובין כל רעשי הרקע שמייצר הפחד, ותראי שגם את יודעת שיש בך העוצמה והיכולת הזו.

ואיך אני יודעת שהמפגש עם הכאב לא רק שלא יכַלה אותך אלא גם יחזק אותך ויחבר אותך לעוצמות שלך?

כי אחרי שתפגשי בו, אחרי שתעברי דרכו והוא יעבור דרכך, את תגלי שיכולת לו. את תכירי בזה שיכולת לו. את תכירי בחוסן שלך.
בנוסף, מעצם המפגש איתו משהו ממנו כבר ישתחרר. מנה מסויימת. ועצם השחרור ישאיר אותך קלה ונקייה יותר. ולכן גם חזקה יותר.

אנא אל תדחקי בעצמך.
לאט לאט.

בדקי עם עצמך מדי פעם –

האם אני מסכימה לפגוש את הכאב שבתוכי?
האם אני מסכימה לגלות מהו? מה זה הפצע הישן הזה שמכאיב לי כך ושגורם לי לעמעם אותו באמצעות אוכל?
האם אני מכירה בחוסן הפנימי שלי שיאפשר לי לפגוש בו?

תבדקי.
חזרי אל השאלות הללו כמה פעמים. בלי לחץ.
לאט לאט. צרי הסכמה אמיתית.
כשהיא תגיע – את כבר תדעי.

(יש דרכים לפגוש את הכאב כך שהמפגש איתו יהיה קל יותר וגם יעיל יותר מבחינת השחרור שלו. כאשר תגיעי לרגע הזה, אם תרצי, אוכל לכוון אותך לזה).

השנה היא באמת שנה של שינויים ותהליכים, בתוך כל זה חשבתי שההרזיה היא החלק הקל שאני רק אצמד למתכונים מתאימים אעשה קצת ספורט והנה אני בדרך הנכונה,מאד היה לי קשה לתפוס ולקבל שגם הנקודה הזו אצלי היא לא ברורה כל כך ומחייבת התפתחות, קבלה, גדילה והחלמה, זה ממש עשה לי עצוב, מה גם במקום הטכני הזה אני צריכה תהליך? וברור לי שכן הרי גם כאן אני באותו הלופ שנים של דיאטות ועיסוק בלתי נלאה באוכל (אם אפשר לקרוא לערמות של עוגות וממתקים בשם אוכל).
בלי לרצות גם כאן אותו מאמץ ומאבק סיזיפי אל עבר הכלום זאת הסיבה שאני מרגישה שפה הפתרון העמוק והיסודי ואוכל רק נועד להזין את הגוף לא לחפות עליו.
חלק נוסף שמפתיע אותי הוא שגיליתי כמה אני פוחדת קודם היו לי המון סיבות הן היו אמיתיות, ממש הצלחתי בכשרון לבנות לעצמי חיים מלאים בחוסר יכולת לעשות כלום ועכשיו כשניקיתי חלקים מסוימים אני מתבוננת למקומות שמוכרחים תיקון ומגלה שם פחד מכלה, עירית תודה לך על ההשקעה המדהימה בתשובה, המון תודה ואני מאמצת את המלים שלך ומרגישה כמה הן נכונות לי, אני באמת אנסה את השאלות האלו עם עצמי ובעדינות, יש לי נטיה להיות בולדוזר מתפרץ לפעמים.

עירית_לוי

בהצלחה

.

(אני פה אם יעלה הצורך תוך כדי העבודה עם השאלות).

זה ממש עשה לי עצוב, מה גם במקום הטכני הזה אני צריכה תהליך?
אני רוצה להציע זוית טיפה שונה להסתכל על הענין הזה:
אכן "המקום הזה" הוא לא טכני. יש כאן עבודה עמוקה לעשות. אבל - זו לא עוד עבודה. זו ה-עבודה שאת כבר עושה. פשוט יש לה כמה פנים. ברגע שאת מטפלת בעצמך - גם זה זז. או הפוך, כרגע את מטפלת בעצמך עם פוקוס על האוכל, אבל יחד עם הטיפול באוכל את מזניקה את עצמך קדימה בכל התחומים.
כלומר - אין כאן "בזבוז אנרגיה" או חלוקה שלה לאינספור תחומים.
מקוה שאני ברורה...

תודה לכן אני לא יודעת אם אתן מודעות לאיך שאתן מריצות אותי קדימה.
בזכותכן אני מרגישה ממש אומץ, אני באמת מרגישה את התזוזה מבפנים כמו לבה רותחת ולראיה היום התחלתי לשתות מים המון מים להניח לגוף להתנקות, להחלים.
פלונית לרגע את הכי ברורה שאפשר, כנראה באמת אני כבר עמוק בפנים.
מאד אהבתי את המשפט:

זו ה-עבודה שאת כבר עושה. פשוט יש לה כמה פנים. ברגע שאת מטפלת בעצמך - גם זה זז. או הפוך, כרגע את מטפלת בעצמך עם פוקוס על האוכל, אבל יחד עם הטיפול באוכל את מזניקה את עצמך קדימה בכל התחומים.

כלומר - אין כאן "בזבוז אנרגיה" או חלוקה שלה לאינספור תחומים.*

אני לא בטוחה שהתחלתי את הטיפול בהתמקדות על האוכל, התחלתי תהליך כללי בעקבות המון זעזועים שעברתי, הרצון לרדת במשקל היה חלק מהמטרות שרציתי על מנת להיות יותר מתפקדת ואז כשהתחלתי עם הדיאטה הבנתי שגם התחום הזה מעורער יותר ממה שידעתי והוא באמת רק חלק בתוך שאר התחומים.
לכן המשפט הזה מעודד במיוחד כי היה בהחלט הרגע בו אמרתי לעצמי "את כל כך מתפזרת ובסוף לא תצליחי להתקדם בכלום".
והמשפט הזה מאפשר לי לראות את הזוית הרחבה יותר להתעודד וכן להמשיך.

שוב תודה שאתן איתי.

עירית_לוי

_אבל - זו לא עוד עבודה. זו ה-עבודה שאת כבר עושה. פשוט יש לה כמה פנים. ברגע שאת מטפלת בעצמך - גם זה זז. או הפוך, כרגע את מטפלת בעצמך עם פוקוס על האוכל, אבל יחד עם הטיפול באוכל את מזניקה את עצמך קדימה בכל התחומים.
כלומר - אין כאן "בזבוז אנרגיה" או חלוקה שלה לאינספור תחומים._
שוב, אני מסכימה לגמרי עם פלונית לרגע!

ואני רוצה להוסיף על זה קצת:
סביר להניח שכאשר תגלי מהו אותו כאב שיושב בפנים - את תגעי בדפוס יסודי, בסיסי שמלווה אותך אי אלו שנים, ושגוזל נתחים מהחופש שלך.
וסביר גם להניח שאותו דפוס הוא זה שמקשה עלייך בכל (או ברוב) החזיתות עימן את מתמודדת.
והעבודה על השחרור אותו דפוס, אותו כאב - תהיה בהחלט עבודה ממוקדת.

הדפוס יושב בתוכך.
החזיתות השונות של חייך הן רק המראות שבהן הוא משתקף ומאפשר לך לפגוש אותו. מראות בהן את יכולה כעת לעבוד על השחרור שלו, ואחר-כך ליהנות בהן מפירות של אותה עבודת שחרור וניקוי.

לכן, זה יהיה זה פחות משנה אם תבחרי לעבוד על שחרור הדפוס בחזית אחת, או בכמה חזיתות במקביל (לפעמים הפיזור מקשה, ולפעמים הוא דווקא נדרש ומקל. זה מאוד אישי וספציפי).
את לא באמת עובדת מול תחום או חזית. או מול הרבה חזיתות. את עובדת מול דפוס פנימי.
כלומר העבודה היא לא בחוץ, היא בפנים. היא מתאפשרת הודות לביטויים של הדפוס במציאות, אך היא פנימית.
את עובדת על המהות הפנימית שלך, תמיד.
זו ידיעה שיכולה לעשות קצת שקט, וסדר, ולאפשר את אותו מיקוד עליו שתיכן דיברתן.

אכן עירית ממשיכה את השביל שאליו כוונתי. איזה תואם מושלם (-:

עברתי היום חוויה מדהימה של קבלה, לא הצלחתי להתאושש ממנה עד עכשיו.
פגשתי את הילדה שהייתי לפני המון שנים רגע לפני שהיא הסתגרה, והתחברתי אליה באופן מרגש, פעם ראשונה שחשתי את האהבה אליה, את החמלה, פעם ראשונה שיכולתי לראות אותה באמת לחבק ולקבל אותה, אני מספרת ומתחילה שוב עם הדמעות, זה היה תהליך מפחיד ומתיש ובסוף פתאם הרגשתי סוג של התעלות ונקיון משמעותיים במיוחד, בכל הפעמים הקודמות שניסיתי להתמודד עם הזיכרונות, תמיד הייתי מלאה בכעס כלפיה, ממש שנאתי אותה, הייתי בזה לה ומלאת טינה כלפיה והיום היה שם מפגש אחר.
המפגש הזה סידר אצלי מקומות שהיו רעים מאד כבר מזמן וקילף נתח גדול מאד של ציניות וכעסים, אולי באמת יש לי את הכוח לצמוח ואולי באמת יהיה בסדר.

לגבי ההרזיה, ירדתי כבר 3 ק"ג בלי לעסוק בכלל בתפריטים ובדיאטה, האכילה הלילית השתנתה מאד אני כבר לא במתוקים אלא פרי או משהו ממש קל.
לא היה לי התקף מתוקים כבר לפחות שבוע ומתחילה להרגיש שאני בדרך הנכונה.

תודה לכל מי שעובר את המסע הזה איתי אני ממש מרגישה איך הנתינה שלכם מאפשרת לי לבטוח, להשתחרר, לוותר על הציניות , להתגבר על תחושת האכזבה מהעולם, ממני להשתחרר, מהאמונה שהיתה לי, שאני לבד בעולם, שאי אפשר להכיל אותי ולמה בכלל שלמישהו תהיה אי פעם הסבלנות להקשיב לי, אני ממש רוצה להעביר את המסר שכל העזרה שקיבלתי פה עוזרת לי להפוך לאדם טוב יותר ועל כך אני מודה כל יום.

עירית_לוי

איזה יופי!!

בהצלחה. אנחנו פה.

אתמול טיפסתי על ההר קפצתי ונשארתי בחיים, חלק קשה ומהסס מאד בתוכי נמחק בעזרת הבנה שגרמה לי לזעזוע אמיתי, החלק הזה היה מלא בשנאה ובוז עצמי ואחרי שהוא השתחרר מצאתי בתוכי מקום חדש של חמלה, משהו אצלי ממש זז, רציתי לכתוב משתנה ופתאם לא נראה לי בכלל שמדובר בשינוי אלא בחיבור של נאמנות עצמית מחודשת, היום יכולתי להכיל הכול לכולם, כלום לא הכעיס אותי והפעולות של האנשים סביבי נראו לי אמתיות וכנות יותר.
אני מרגישה רגישות גבוהה יותר עברתי שוב על כל מה שכתבתם לי וקיבלתי עוד כוח, לפעמים נראה לי מוזר איך קשר וירטואלי כזה מצליח להיות כל כך תומך, אני ממש מצליחה להרגיש אתכן.

היום התחלתי להתעמל, כל הגוף שלי במצב מאובן וכל הזמן הזכרתי לעצמי שלא נורא איך שאני נראית עכשיו כי בהמשך אראה אחרת.

בדרך הביתה חשבתי לעצמי שאף פעם לא שמעתי אנשים רזים באופן טבעי מדברים על דיאטה ומתכונים דיאטטים, בעצם זאת שיחה שאני מכירה רק אצל אנשים מלאים- שמנים או כאלו הסובלים מהפרעות אכילה, המחשבה הזו מאד מחזקת את הכיוון שלי שאכן ההרזיה שלי באמת תצליח רק אחרי תהליך עמוק בהרבה ושאני בדרך הנכונה.

אחרי אתמול אני באמת מוכנה יותר להסתכל על מקומות פנימים, אני מקבלת את הפחד שלי באהבה ומוכנה להרפות ממנו ומעצמי, איך להמשיך מכאן, עוד לא ממש יודעת, עירית כתבת לי את המשפט המדהים:

תבדקי.

חזרי אל השאלות הללו כמה פעמים. בלי לחץ.
לאט לאט. צרי הסכמה אמיתית.
כשהיא תגיע – את כבר תדעי.

(יש דרכים לפגוש את הכאב כך שהמפגש איתו יהיה קל יותר וגם יעיל יותר מבחינת השחרור שלו. כאשר תגיעי לרגע הזה, אם תרצי, אוכל לכוון אותך לזה).*

אני חושבת שההסכמה כבר כאן ואני רוצה לחבק אותה בשתי ידים אשמח מאד לקבל את ההכוונה שלך, עד עכשיו עשיתי כברת דרך מדהימה בזכותה.

אני מרגישה כאילו את אחותי!!
המון בהצלחה @}

איך להמשיך מכאן, עוד לא ממש יודעת
את יודעת. פשוט עוד לא התרגם למחשבה ומילים. כבר יש לך התקדמות מדהימה:

אחרי אתמול אני באמת מוכנה יותר להסתכל על מקומות פנימים, אני מקבלת את הפחד שלי באהבה ומוכנה להרפות ממנו ומעצמי

עירית_לוי

הי יעל,

כמה טוב לשמוע!
שוב עשית קפיצה משמעותית.
עוד אחת.

הראשונה היתה, כאמור, בהסכמה לקפוץ למים ולחולל מהפיכה בחייך, הן פנימית והן חיצונית.
השניה, הנוכחית, הינה בחיבור לחוסן ולעוצמה שלך. בידיעה שלהם ובהכרה שלך בהם. את כבר לא תוהה ודואגת כיצד תעמדי במפגש עם הכאב. את יודעת היטב שתעמדי בו.

אחרי אתמול אני באמת מוכנה יותר להסתכל על מקומות פנימים, אני מקבלת את הפחד שלי באהבה ומוכנה להרפות ממנו ומעצמי
תראי כמה הדבר הזה מופלא: דווקא ככל שאת רכה ועדינה ואוהבת יותר כלפי עצמך - כך את מתחברת לעוצמה ולחוזק ולחוסן שלך.
החוסן שלך נבנה מתוך החמלה והרכות שבך.

איך להמשיך מכאן
בואי קודם כל ננסה לתת שם לאותו כאב. בואי נראה מהו אותו "שד" שרוחש בתוכך ושאותו את רוצה לשחרר.
כאשר תהיה לך יותר בהירות לגביו - כך המפגש איתו יהיה גם נגיש יותר, גם פחות מאיים, וגם יעיל מבחינת השחרור שלו.

נסי ליצור בתוכך קשר עם אותו כאב שמבקש בדרך כלל בריחה אל האוכל, ולשאול את עצמך מהו? מה מכאיב שם? מהי החוויה הרגשית שעולה יחד איתו?
מהן הן המחשבות שעולות יחד איתו – אם אכן עולות כאלה?
מהי התחושה הפיזית שמלווה אותו – אם אכן ישנה כזאת?

כתבי כל מה שעולה בך מול השאלות האלה.
תני לכל התכולה הזאת לעלות מבלי לסנן אותה. גם אם היא נשמעת לך לא הגיונית, או לא במתאם לתדמית שלך ביחס לעצמך.
אל תהססי גם אם זה נשמע לך מבולבל. אם יהיה צורך אוכל לעזור לך לעשות סדר בדברים.
חשוב לנו לפגוש את הדבר כפי שהוא - כדי לזהות, למקד ולדייק את הדבר שמבקש להשתחרר.

נסי ובדקי אם המידע הזה מסכים לעלות.

תודה לכן על התמיכה המדהימה.

אינדיאנית תודה לך ריגשת אותי.

עירית קראתי את מה שכתבת לי ושוב התחמקתי לכמה ימים ועכשיו חוזרת עם עוצמות מחודשות, כל פעם מחדש אני מופתעת לגלות את המהירות בה אני בורחת עד שמסוגלת להציץ שוב מתוך הקליפה ולבחור להתמודד וכמה נכון איך צדקתן את ופלונית לרגע כשהדגשתן בפני את הנקודות האלו:

את יודעת. פשוט עוד לא התרגם למחשבה ומילים.

כמה טוב לשמוע!

שוב עשית קפיצה משמעותית.
עוד אחת.

הראשונה היתה, כאמור, בהסכמה לקפוץ למים ולחולל מהפיכה בחייך, הן פנימית והן חיצונית.
השניה, הנוכחית, הינה בחיבור לחוסן ולעוצמה שלך. בידיעה שלהם ובהכרה שלך בהם. את כבר לא תוהה ודואגת כיצד תעמדי במפגש עם הכאב. את יודעת היטב שתעמדי בו.*

בשעת הכתיבה אני כמעט נוגעת בתהליך.
בזמן ההקשבה לתגובות של שתיכן אני מצליחה להבין יותר אותי ובאמת לרוץ קדימה.
יש אצלי התקדמות מדהימה, הבחירות שלי משתנות, אני לוקחת התחיבויות ומצליחה להאמין שאעמוד בהן הפעם.
נקודת המוצא שלי שינתה זוית - בחירה נרגשת ומאתגרת בחיים - יכולת הכלה אמיתית והמון אהבה וחמלה שמציפות אותי בזמן האחרון.
עוד לא עוסקת בספורט אך פעילה בהרבה, למרות האכילה הבלתי פוסקת בחג המשקל נשאר בשלו 3 הקילו שירדו לא עלו חזרה והבוקר אפילו הייתה תזוזה נוספת למטה, אני כמעט מתחילה להאמין שהקשר בין האכילה למשקל הוא שונה ממה שהכרתי.

עירית המאד יקרה לי, לפני מספר ימים התחלתי לפעול לפי המלים שלך ומיד הרגשתי איך אני שותלת את המידע מהר, הכי מהר חזרה בבור.
אחרי כמה ימים שעברו מרגישה שיכולה להתמודד באמת, אני מתחילה להציף אותו מחדש, היו לי חלומות קשים ואני עוד לא יודעת על מה לשים את האצבע ובכל זאת מנסה, אין לי מלים איך להודות לך.

יש לי שאלה אם יש למישהו כיוון כלשהו:

צפות לי תמונות של מעמקים, צלליות של לוויתנים, שוניות מלאות ושוקקות חיים ותחתיהן תהום, תחושות של פחד, חרדה, סכנה, בפעם האחרונה שהלכתי לבריכה שחיתי בעמוקים וממש נכנסתי לפאניקה שיש משהו מעורר אימה מלפני או מאחורי, סרבתי לבדוק, אמרתי לעצמי לנשום עמוק ולא לבדוק כי אין לתחושה הזו שום אחיזה במציאות, אני לא מבינה את זה, אני מרגישה שזה קשור לכל התהליך שאני עוברת, מה יכולות להיות הסיבות לתמונות ולתחושות האלו?
קשה לי עם התוספת הזאת מאד, אני לא מרגישה שצריכה אותה ובאופן כללי לדעתי הים הוא מקום יפהפה וקסום אז מה זה הפחד הקשה שהופיע פתאם?

מה יכולות להיות הסיבות לתמונות ולתחושות האלו?

רעיון-תראי אם מתחבר לך או לא:
צפות לי תמונות של מעמקים, צלליות של לוויתנים, שוניות מלאות ושוקקות חיים ותחתיהן תהום, תחושות של פחד, חרדה, סכנה
אולי את רואה בצורה ציורית וסמלית את מה שתארת קודם:
אני באמת מוכנה יותר להסתכל על מקומות פנימים, אני מקבלת את הפחד שלי

התמונה מכילה הן את החלק הבהיר, המזוהה ולרוב הנעים (צלליות של לויתנים ושוניות מלאות ושוקקות חיים)
אבל תחתן התהום - כל מה שאינו ודאי, חשוך, מפחיד.
אז נכון - יש הפרדה בין השוניות שוקקות החיים לבין התהום המפחידה - אך הן מופיעות יחד באותה תמונה.
את כבר מוכנה לקבל את התמונה בשלמותה, אם כי (מסיבות ברורות לחלוטין) עדיין חוששת מהתהום החשוכה.

אני כמעט מתחילה להאמין שהקשר בין האכילה למשקל הוא שונה ממה שהכרתי.
יכולה לפרט על זה מעט?

אני אפרט:
יש לי הרגשה שבתקופות אובססיביות יותר לגבי המשקל הוא פשוט לא ירד ואם רק היית אוכלת משהו החורג מהתפריט מיד המשקל היה מזנק ועכשיו הורדתי את המיקוד מהשקילה או מהתפריט ב -100% ומסתמנת ירידה אמיתית, אני לא אתאר מחמת המבוכה כמה אכלתי בחג (רק ארמוז עדינות שהיתה לי פגישה נרגשת עם ידיד ותיק בכמויות בלתי סבירות בעליל ) והנה הירידה נמשכת כאילו הרגע בו הסכמתי לשחרר את הרוח יצר את השחרור בגוף.
היה רגע בו חשבתי לעצמי שלא כדאי בכלל לבדוק כי זה ישבור אותי ומיד ידעתי בוודאות שאין יותר אפשרות להישבר אני לא מנסה לעשות דיאטה אני עושה שינוי ואם אקבל אותי למרות הכמויות שאכלתי בלי כעס, זו תהיה התשובה האמיתית.
אני מאמינה באמת שכשהנפש משחררת הגוף משתחרר יחד איתה וזה יבוא לידי ביטוי בירידה מתונה במשקל.

פלונית מאד, מאד אהבתי את הרעיון שרשמת לי, זה מרגיש הכי נכון לא חשבתי על זה בכלל קודם סתם היתה לי הרגשה שהנה עוד משהו צץ, לא יאמן איך התודעה עובדת חבל שבחרתי דווקא בדימוי של הים והלבשתי אותו על תחושה מאיימת וקשה.

חבל שבחרתי דווקא בדימוי של הים והלבשתי אותו על תחושה מאיימת וקשה.
אולי הים "נבחר" לך כי דווקא הדימוי הזה כל כך ידידותי לך ונעים והוא זה שיעזור לך לקבל את התהום, להבין שהיא לא מנותקת מהשוניות שוקקות החיים - אלא שיחד הם מרכיבים בהרמוניה... אותך.

עירית_לוי

כל פעם מחדש אני מופתעת לגלות את המהירות בה אני בורחת עד שמסוגלת להציץ שוב מתוך הקליפה ולבחור להתמודד
זה מאוד טבעי.
כך עובדים מנגנוני ההגנה שלך. וכך את עובדת מולם. זה הדיאלוג ביניכם.
הם עולים, ולאחר זמן מסויים את מגלה שאת יכולה לפגוש את מה שהם קמו לגונן עלייך מפניו, ומסיטה אותם בעדינות הצידה.

זו הדינמיקה שלך איתם. קבלי אותה בפשטות, ותזכרי לא להתנגד לעצמך כאשר את מגלה שאת בורחת או דוחקת את הדברים פנימה.

אחרי כמה ימים שעברו מרגישה שיכולה להתמודד באמת, אני מתחילה להציף אותו מחדש, היו לי חלומות קשים ואני עוד לא יודעת על מה לשים את האצבע ובכל זאת מנסה, אין לי מלים איך להודות לך.
נשמע שהמידע מתחיל לעלות אל פני השטח, וזה מבורך.
עד שתיווצר בתוכך בהירות לגביו –
חשוב שתדעי ושתזכרי כל הזמן - שהוא עולה לא על מנת לגרום לך סבל או להחליש אותך, אלא על מנת להתנקות ולהשתחרר מתוכך.

זה הֵקשֵר שחשוב ליצור כאשר תכולה ישנה מסוג כזה מתחילה לעלות (ב"תכולה", הכוונה שלי היא ל-רגשות, תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות, מחשבות).
הוא גם יאפשר לך להתמודד ביתר יעילות עם הדברים שעולים, לחוש חזקה יותר מולם,
וגם להאיץ את הניקוי שלהם מהמערכת.

וזה הֵקשֵר שאת יכולה ליצור כבר מרגע זה, גם בלי להבין עד הסוף מה עולה, למה וכמה.

.
_היה רגע בו חשבתי לעצמי שלא כדאי בכלל לבדוק כי זה ישבור אותי ומיד ידעתי בוודאות שאין יותר אפשרות להישבר אני לא מנסה לעשות דיאטה אני עושה שינוי ואם אקבל אותי למרות הכמויות שאכלתי בלי כעס, זו תהיה התשובה האמיתית.
אני מאמינה באמת שכשהנפש משחררת הגוף משתחרר יחד איתה וזה יבוא לידי ביטוי בירידה מתונה במשקל._
אני מאוד מתחברת לזה.
מה שאת מתארת ממחיש בצורה כל כך חזקה עד כמה הפעלת שרירים נגד עצמך (לעומת יצירת הסכמה פנימית אמיתית) היא אחד הדברים היותר-לא-יעילים שקיימים

.

הערב הייתי עצובה מאד, עכשיו אני רגועה יותר, לפני 5 דקות כתבתי קטע חושפני מאד ועכשיו מחקתי, משהו בכתיבה, בידיעה שאולי מישהו יקרא ואלי ישמע אותי כאן גרם לי לעשות את זה, למה מחקתי? כי נבהלתי, כי נרגעתי ,כי נמאס לי להיות זאת שמתחננת לרחמים, לא רוצה כבר להיות במקומות החלשים והעלובים האלו רוצה לצמוח להתקדם, היום היה גדוש בארועים קטנים שעירערו אותי, למה כל מה שיוצא משגרה גורם לי להתערער, רק רציתי לחזור הביתה מהר להתכרבל במיטה ולאכול המון שוקולד, התעכבתי לא הגעתי אל השוקולד בזמן לא יכולתי לסבול את הכאב יותר והתמוטטתי, אני מרגישה שלומדת, עוד לא יודעת מה לעשות עם זה ואולי בסוף כן ארגיע את עצמי אבל נראה לי שאת התקף הפניקה של קודם הצלחתי לעבור, כתבתי בעיקר על העצב שלי ואני עדין מאד עצובה, מרגישה ריקה מאד, אבודה,ועצובה, לא ממש יודעת איך להמשיך מכאן , לפחות קצת נרגעתי כבר כן יכולה לבדוק מה עכשיו, יודעת שגם כשאכנס למיטה אצליח לצאת ממנה בבוקר, אולי אעשה לעצמי יום מנוחה מחר, שוב מתחבר לי לשוקולד, כמו מכורה אמיתית, מה זאת ההתמכרות הזאת? השנה נגמלתי ממספר דברים, לא מרגישה שיכולה לפרט כדי לא לחשוף את עצמי יותר מדי, הם כאבו אני עוד לגמרי משתוקקת, איך מפסיקים התמכרות? איך צומחים? עצוב לי אני כן אקח לי משהו מתוק. לא יכולה יותר להתמודד עם זה, אני באובדן שלא מצליחה להתגבר עליו, אובדן שאם רק הייתי מעיזה לחשוף אולי היה יותר קל, כל פעם שדיברתי לכל הסובבים שלי היו עצות שגרמו לי להסתגר יותר, שוב אני מתחילה לבכות, זהו אני בורחת לא יכולה יותר.
אני מקווה שמחר לא אכעס על עצמי שברחתי.

מחבקת אותך. מותר להיות עצובה וריקה, מותר לרצות לברוח.מותר ליפול. לאט לאט, מחר יום חדש.

תודה גדולה לך על החיבוק המחזק הזה אני זקוקה לו.
קמתי קצת חכמה יותר, עם סוג של התפייסות בקר, החלטתי שהיום בלי הפתעות, בלי התרגשות, אפילו בלי עבודה, רק לנוח, מנוחה אמיתית ומנקה.
אתמול למרות המצב בסוף אכלתי פירות יבשים עם יוגורט, לפני מספר שבועות זה לא היה קורה, לא כששוקולד ידידותי במיוחד נח בארון ובטח לא כשיש אבקת שוקולית בבית.
אז הנה נקודת אור גם בבלאגאן שהיה אתמול.
המדהים הוא שכל מצב הרוח הזה הופיע אחרי יום שאהבתי ולא ידעתי לעמוד מול חברות ולהגיד זהו מספיק לי אני הולכת, כבר לא פעם ראשונה שאני מוצאת את עצמי במצב הזה אחרי שהגבולות שלי נמתחו אל מעבר לקצה היכולת, לא יודעת למה יש רגע שאני מוכרחה לסיים את הביחד וללכת אל השקט שלי, אם אני מגיעה אליו אחרי שהרגע הזה עבר זה תמיד נגמר באופן רע, לפחות אצמול הצלחתי להכיל את האוצר הקטן שלי הכעס יצא עלי, ענק, חזק וגועלי במיוחד.
יש אנשים שכל הזמן מצליחים לזרום עם היום, החיים, הזמן - אני רוצה גם, קצת יותר בקלות,בלי לשלוט במהלך הענינים, במין הנאה מאופקת של וודאות האומרת "אוקי, אז איחרתי ב-5 דקות מה כבר קרה?" (רציתי לכתוב 10 דקות וזה הרגיש לי שערוריתי) למה אני מוכרחה להיות תמיד מדויקת, ראשונה, בזמן?וכשאני אומרת זמן מדובר תמיד לפחות ב-10 דקות לפני המועד שנקבע.
מנסה לחבר את עצמי לאנשים מדויקים פחות, מותחת את הגבולות שלי וכועסת, אולי מחפשת סיבות לכעוס, אולי רוצה לשנות? די אבודה בענין הזה, אני כבר מתחילה להבין שהאוכל משמש כסוג של שליטה ורוצה לשחרר אותו, אותי.

הבקר התחיל אני אוהבת את הבוקר, פתאם מרגישה אחרת יפה יותר, טיפונת מתוקה אפילו, קלילות והתרגשות זורמות בי, תחושת גאווה פתאומית הי רגע זאת הייתי אני אתמול שהצליחה לא להרוס לעצמה, שכן עשיתי את הבחירה המזינה, האיכותית, היו יותר חמוציות ואגוזית מתמרים בקערית שהכנתי לעצמי, כן אהבתי אותי מספיק כדי לא להרוס לי, כדי לא לפגוע לי בגוף, גם לא מרגישה הבקר את הכובד של אחרי ארוחת שחיתות לילית, מרגישה סוג של קלילות, פרץ בריאות פתאומית, אולי כן אלך להתאמן היום, אני אספר מאוחר יותר איך פעלתי.
תודה להקשבה, לחיבוק, לכל מה שאתן מעניקות לי נשים מדהימות שאני פוגשת באתר הזה, לא רק בחלק שלי בכל הכתוב באתר.

יעל,
את אוהבת מוסיקה?

<פלונית לרגע מתפלמנת(-:>

איזו שאלה מתוקה ובלתי צפויה לי כרגע, העלת חיוך על הפנים שלי, אוהבת מאד, לא מבינה כלום ואף פעם לא שומעת, אולי עוד משהו, שוקא חשבתי לאחרונה לחבר קצת מוסיקה לעולם שלי, תמיד נראה לי כמו משהו לא מושג ובעצם כמה פשוט.
כרגיע את עושה לי את הסוויץ המתבקש, תודה לך על הכול.

חיוך זה הכי בעולם...

הכי חשוב למה בעצם את שואלת על מוסיקה?
ומאתמול התחלתי באמת לחייך הרבה דברים מתחילים לזוז, אני יותר מעיזה להזיז, התמיכה שלכן ממש מניעה אותי קדימה, נותנת לי את התמיכה שהייתי זקוקה לה כל כך.

היום התחלתי להתעמל, באמת, היו לי מיני נסיונות קודמים ללא החלטה והיום הדברים הסתדרו מאליהם, כשחזרתי מהחוג חשבתי לעצמי בדרך איך אני מאושרת להתחייב, מיד כמעט ושוב נפלתי למלכודת השלמות, זאת אומרת תכנון של ארוחות ,מספר פעמים התעמלות בשבוע וכדומה ואז חשבתי לעצמי הפעם לא, אני לא מחליטה כלום אני שלמה עם ההתחיבות שלי לעצמי להיות במקום אחר בתהליך שלי בעוד זמן מה, אבל אני לא אפול שוב להחלטות דרקוניות, להגדרות ולהתחייבויות שלא נובעות מהמקום השלם שאני רוצה למצוא לעצמי הפעם.
אז זה רשמי ביני לבין עצמי אני יודעת שעכשיו אני מחויבת לתהליך שלי ולא משנה כמה זמן הוא יקח, אני מאושרת להתחייב אליו, אני רואה כאן עתיד לצמיחה של עוד חלקים בתוכי, רק קצת יותר אומץ ואני שם, אולי עוד בסוף אמצע את עצמי בחלום חיי הלא מושג, למה צריך אומץ לעשות את מה שנכון לאני הפנימי שלך? ואני מתכוונת לדברים באמת פשוטים, מין מעצור נפשי כזה כמו בושה או פחד, אני לא יודעת לשים את האצבע על זה, אולי בבקר אוכל להתמקד טוב יותר.

יעל,
מה שלומך?

פלונית הנהדרת הרגשתי חום אמיתי בגוף כשחזרתי לאתר וראיתי את השאלה שלך.
כאילו חזרתי הביתה ולמישהו באמת אכפת, זה מאד לא מובן מאליו בשבילי.
בימים האחרונים איבדתי שוב פעם את השביל הראשי וסטיתי מהדרך, כל מיני קשיים צצו לפני ומצאתי את עצמי מוצפת מדי, החלטתי לא להאבק בעצמי לתת לעצב ולקשיים להציף ואולי הפעם להצליח לא לטבוע, אני עוד כאן, לא ממש חזקה יותר כן זכיתי בתובנות חדשות בתקופה הזו, לדאוג להגן על האני שלי לשמור עליו כמו כמו על אוצר יקר, לא לתת לאנשים או מצבים לפרוץ את הגבולות שלי, להצליח להעמיד אותם בלי מניפולציה ישר אל מול אותם אלו שלא תמיד מצליחים להבחין בעצמם, פשוט להגיד מה אני מרגישה ולבקש מענה לצרכים הפרטים שלי בלי להעביר על עצמי בקורת ובלי כעסים.
לא תמיד הצלחתי כן הייתי רגועה בהרבה והגנתי על עצמי ממצבים שבעבר לאי דעתי להגן בהם עלי.
היו מספר קטעים שלא עמדתי לצדי מספיק ויכולתי בצורה צלולה ומפוכחת להבחין איך אני רצה אל האוכל, מחפשת אותו הכי מתוק, הרסני ופוגע, גם בנקודה הזו אני מתחילה להבין דברים.
יכול להיות שירדתי עוד קילו במשקל, אני לא בטוחה לא נשקלתי כבר כמה ימים, טוב לי כרגע לא לדעת, נכון לי להבין שכל התהליך הזה בכלל לא סביב האוכל, מקומות אחרים לגמרי אצלי, אין לי עוד שום פתרון לחלק מהקשיים, ישנן התמודדויות שהחלק הקשה שלהן עוד רק לפני, השוני הוא שאני מוכנה בכלל להתמודד איתן.
עוד לא הכנסתי אלי את המוסיקה, עוד לא מספיק בוחרת את מה שטוב לי, לא יודעת למה, עצלנות/פחד?
יותר קל לי להכניס את המתוק אל הגוף ולא להתמודד עם מדיטציה ומקומות בפנים, אני מתחילה לחשוב שאני פשוט בוחרת פתרונות קלים שעולים לי בהמשך מאד ביוקר, מחירים שכמעט ואין לי איך לשלם, חובות של דכאונות, עיכובים וכשלונות.
יש מישהו שיכול להבין את הבחירה הזו, אני מנסה לא לכעוס על עצמי, לא להעביר בקורת, ובכל זאת למה?
כל יום מחדש יש לי את האפשרות לשנות וזאת המחשבה הכי אופטימית מבחינתי, בימים אלו היא זאת שעוזרת לי בצעדי תינוק קטנטנים לדחוף את עצמי כל יום עוד קצת קדימה ולמרות הכל אני כן מתחילה להזיז דברים, רק חבל שהקצב שלי לא מהיר יותר, חבל שכל תזוזה סוחטת ממני את הכוחות עד קצה גבול היכולת, הלוואי שהיה קל יותר.
בעקבות כל העבודה העצמית שאני עושה בזמן האחרון הקצוות שלי מאד חשופים, בכי עולה ברגעים לא צפויים ואני מקווה שבאמת כמו שעודדתן אותי כאן אני אצא מהכל שלמה יותר ולא אתמוטט בדרך.
תודה לכל מי שעוברת איתי את המסע הזה לא בטוחה שלבד הייתי נכנסת אליו בכלל.

יש מישהו שיכול להבין את הבחירה הזו
אין סימן שאלה אבל אם את שואלת - אז יש מי שיכול להבין את הבחירה הזו,כן.
ובמעלה הדף לדעתי כבר "שוחחנו" על כך מעט, אין כמו אוכל לנחם "אבלים".
וגם -
תמונת חיינו לעתים כל כך רחבה שרואים רק את הקצה. אני מדברת על הכאב עכשיו. גם מודעות ועבודה עצמית מתמשכות יכולות להזיז בדיוק את מה שמסוגל לזוז. מה שלא בשל ומוכן להחשף, לא יחשף וימשיך לכאוב ולדרוש "נחמה", לעתים זה כל כך כואב שהאוכל על כל נזקיו הוא היחיד שעוזר וזהו. ומה חוץ מקבלה ומעטפת עבה של אהבה יוכלו כאן?

אתמול אכלתי כמו פעם במהירות, בחוסר שליטה, בחוסר כבוד עצמי, בהרס, בשלב מסוים הייתי כל כך שבעה ובכל זאת בשארית כוחותי סיימתי עד הסוף את האריזה.
החלטתי לא לכעוס על עצמי לא להסתגר באשמה וצער, להתייחס אל אתמול כאל ענין זניח ולהמשיך בבטחון בדרכי החדשה.
היום בוקר נהדר, בלי תחושת כבדות בכלל (אחרי לילות כמו אתמול הייתי תמיד מעולפת ובאפיסת כוחות), הספקתי המון, מלאה ביכולת להכיל את הסביבה ואותי, אני די נדהמת מזה, התחושה הנעימה הזו חדשה לי, באמת אני בתהליך, באמת יש שינוי, הנה, אפילו מתחשק לי לעשות כמה דברים שדחיתי המון זמן אם אספיק זה יהיה נפלא.
המחשבה שלי מתחילה לקלוט כמה הכל קשור בקשרים בלתי נראים והנה התרתי אחד אז האחרים נפרמים מאליהם.
אני רוצה לרוץ קדימה רוצה לספר לכם כמה הצליח לי, הלוואי והיום יהיה מלא אכילה שפויה,נעימה, מאוזנת ומספקת.
פלונית _לרגע כמו תמיד מרגישה את הנתינה שלך ושומעת לגמרי את המשפטים המחזקים שלך, תודה לך על המשפט הקצר והמדויק הזה:
ומה חוץ מקבלה ומעטפת עבה של אהבה יוכלו כאן?

ושוב תודה על כל מה שאת מעניקה לי.

בשמחה. ושלרגע לא יהיה לך ספק - נתרמת ממך חזרה

באמת, אני חייבת להגיד לך שעכשיו הפתעת אותי ומאד לטובה, לא חשבתי לרגע שהבלאגן שלי יכול להועיל במשהו, עושה לי חשק להתקדם עוד יותר.

כל בלאגן נוגע למישהו באיזו נקודה,השאלה היא איך מסתכלים על זה. וגם (זהירות מחמאה בדרך...) את גם מקרינה אינטליגנציה רגשית גבוהה, גם מיטיבה להתבטא וגם העוצמות שלך מאד בולטות ולכן קל להזדהות.

עם זאת - עושה לי חשק להתקדם עוד יותר
זהירות מוקש - לא לשאת על גבך איזו ציפיה שאם לא הולך, את מאכזבת מישהו.
המשיכי בדרכך היחודית, הכל כבר שם.

עירית_לוי

יעל יקרה,
זמן מה לא הייתי כאן ואני שמחה לחזור.

_עוד לא הכנסתי אלי את המוסיקה, עוד לא מספיק בוחרת את מה שטוב לי, לא יודעת למה, עצלנות/פחד?
יותר קל לי להכניס את המתוק אל הגוף ולא להתמודד עם מדיטציה ומקומות בפנים, אני מתחילה לחשוב שאני פשוט בוחרת פתרונות קלים שעולים לי בהמשך מאד ביוקר, מחירים שכמעט ואין לי איך לשלם, חובות של דכאונות, עיכובים וכשלונות.
יש מישהו שיכול להבין את הבחירה הזו, אני מנסה לא לכעוס על עצמי, לא להעביר בקורת, ובכל זאת למה?_

אני מציעה להבחין בין הבחירות של המהות הפנימית הגבוהה שלך, בחירות שיש בהן אקטיביות ועומק וראיה לטווח רחוק,
לבין הבחירות של מערך ההגנה הרגשי שלך, שהן אוטומטיות לגמרי.

ומתוך ההבחנה הזאת את יכולה לראות שלמעשה הבחירה לאכול היא בכלל לא בחירה! היא תגובה אינסטינקטיבית. אם האוכל משמש אותך כהגנה מפני מפגש עם פחד וכאב - הרי שה"בחירה" לאכול היא בבחינת מנגנון הישרדותי לחלוטין, מנגנון שהמערך הנפשי שלך רכש לעצמו במהלך השנים והתרגל להשתמש בו. כל זה גורם לי לשים את המילה בחירה במרכאות. השימוש באוכל כמקור נחמה ומרגוע במקרה הזה איננו באמת בחירה.

מה שהוא כאן כן בבחינת בחירה זו ההחלטה של המהות הגבוהה שלך להתמסר לתהליך הפנימי שלך. לצמוח ולשחרר את הפצעים הישנים על מנת להיות חופשיה ממנגנוני ההגנה שלך. להסכים לפגוש את הפצעים המכאיבים על מנת לרפא אותם, ועל מנת להיות חופשיה מהצורך להשתמש באוכל כמשכך כאבים.

את נדרשת כאן שוב ושוב להפנות חמלה כלפי עצמך, וכלפי המערך הרגשי שלך.
ראי את הפגיעוּת הרבה, את הכאבים הלא מטופלים, את כל הצרכים שזמן רב כל כך נותרו ללא מענה - והתייחסי אל כל אלה ברכות ובהבנה. התייחסי אל עצמך ברכות.

שום בחירה בכוח לא באמת תקדם אותך. גם אם מדובר במדיטציה או בכל דבר שעל פניו נשמע "טוב" או "נכון" או חיובי.
כי אולי לך זה לא נכון, לא כרגע.
בדיוק כמו שהחלטת לא להכניס את עצמך אל תוך מבנה נוקשה של תזונה וספורט, כך לא יהיה נכון לכפות על עצמך שום דבר אחר.

לאחר שנים כה רבות בהן התרגלת לשלול את עצמך, לשנוא את עצמך, לגנות את עצמך ולהרע לעצמך - את נדרשת היום להתרגל להיפך הגמור. ללמוד שפה חדשה שבאמצעותה את פונה אל עצמך ומתייחסת אל עצמך. שפה זרה וחדשה לגמרי. מהלך לא קל בכלל.
ואת עושה את זה נהדר. הרי עשית כבר מהפך מרשים!

וברגעים בהם את שוכחת, ופונה שוב בטעות נגד עצמך ושואלת - מתוך הרגל ישן - "למה אני לא בוחרת את מה שטוב לי?"

,
את צריכה שוב ושוב להיזכר ולהזכיר לעצמך שהמהות הפנימית הגבוהה שלך בחרה להוביל אותך אל תוך נתיב חדש, נתיב בו את הולכת אך ורק עם עצמך, אף פעם לא נגד עצמך.
ההרגל הישן הוא חזק. אפשר להבין מדוע הוא מרים את הראש מדי פעם. עם הזמן ההרגל החדש יתפוס יותר ויותר מקום בתוכך.

ומה חוץ מקבלה ומעטפת עבה של אהבה יוכלו כאן?
גם אני אהבתי מאוד את המשפט הזה.

הדף הזה הוא הכל, חוץ מהשם שלו. אולי כבר אפשר לשנות...
היום גם אני מבינה שההרזייה יכולה לבוא רק כשמניחים להלקאה העצמית שנובעת מהתעסקות סזיפית בכשלונות שלנו. אין מקום לנסות לעצור את המנגנונים האוטומטיים. זה רק מחזק אותם. אני למדתי שהרזיה באה מתוך הרפיה והתמקדות במה שאני צריכה ובמה שעושה לי טוב. אצלי זאת ההתמקדות בריצה ממושכת יומיומית שמאפשרת לי להיות קשובה לגוף שלי, לדופק שלי, לדרך שבה אני נעה, מתקשה, מתגברת. זאת עבודה פיזית אבל היא מאד רוחנית בעיני. אני זוכרת שבתקופה שבה התחלתי להיכנס לפעילות, עלו בתוכי המון פחדי מוות. שמתי לב לזה שיש סוג של חוט מחבר שלא היה לי ברור במילים, בין הפעילות לבין החרדות. זאת היתה ההתנגדות לעבודה, הפחד מהנתינה לעצמי. משהו בסגנון- אם אני פותחת פתח לטוב, אז זה פתח. גם רע יכול לעבור דרכו. נתתי לתחושות האלו להיות, אחרי כשבועיים שלשה הן חלפו. אבל אני עדיין בהאזנה לכל מה שעולה. לא נשקלת אבל כשאנשים שרואים אותי שומעים שאני לא יודעת כמה השלתי, הם בד"כ נותנים הערכה דומה: 10 ק"ג. את התהליך התחלתי לפני כארבעה חודשים, ולא נאמרה בו מילה אחת על אוכל.
בכל אופן, תודה לכותבות, הדף הזה מעורר השראה וגם התהליך שאת עוברת.
אני כמעט מתחילה להאמין שהקשר בין האכילה למשקל הוא שונה ממה שהכרתי.
בהחלט. בהחלט.

פלונית לרגע כל פעם את מפתיעה אותי מחדש אני מוקסמת מההומור שלך העדין והנוגע את מצליחה תמיד להעלות אצלי חיוך מהלב,
איך ידעת שהמחמאה תביך אותי?
את כבר מכירה אותי כמו שאני מרגישה?
תודה על האזהרה היא כל כך במקום, תפסת אותי כמו תמיד בנקודה הכי משמעותית ,הנטיה הקיצונית לפרפקציוניזים מכשיל.
הערה אישית לעצמי - נו להפטר ממנו כבר הרי אני לא באמת מצליחה לחיות אותו הוא רק עוצר אותי כל הזמן מהכל וגורם לי להרגיש בורה, מוגבלת, גמלונית ונכשלת.
את באמת גורמת לי להרגיש מיוחדת, תודה, תודה ושוב תודה.
עירית המדהימה כל פעם שאני קוראת את המלים שלך אני מתחילה להתרגש עד בכי, איך את מצליחה לגעת בי באופן הזה אין לי מושג, היום הבנתי בזכותך משהו חדש את ההפרדה בין הרגל לבחירה לא חשבתי על זה קודם, לא תפסתי את המהות של ההבדל הזה ונראה לי שבאמת נקודת מבט חדשה נפתחת ברגע זה ממש בשבילי, עכשיו אני מתחילה ממש להתרגש (כאן המקום להודות שבימים אלו של חוסר שקט נפשי גדול מאד היתה לי אתמול פגישה שהתחילה בהתרגשות רבה עם חבילת שוקולד ענקית ולקראת האמצע, לפני שהיא נגמרה פתאם עזבתי אותה במיאוס ולא כלפי עצמי, היא כבר לא עשתה לי את זה לא הצליחה לעזור בכלל, לא סיפקה כלום, מבחינתי זה ארוע מהפכני ולגמרי חד פעמי, עד אתמול, לא היה סיכוי שלא אסיים ממתק כלשהו עד הסוף ולא משנה כמה מקום כבר אין לי).
המלים שכתבת מדויקות בשבילי בדיוק ומסדרות לי את המחשבות , ממש פינית לי את המרחב שאני צריכה כדי להמשיך, אני מתרגשת, מאד מתרגשת, אני מאושרת שהעזתי לשתף, מאושרת לשמוע אותך ומחלחלת בי אופטימיות מסוג נפלא.
מיטה מתקפלת, תודה לך על מה שסיפרת על החיזוק, אני מתפעלת מאיך מאיך שתפסת ותרגמת למלים:
אני זוכרת שבתקופה שבה התחלתי להיכנס לפעילות, עלו בתוכי המון פחדי מוות. שמתי לב לזה שיש סוג של חוט מחבר שלא היה לי ברור במילים, בין הפעילות לבין החרדות.
לפני כמה זמן התחלתי גם אני לעסוק בספורט ולתדהמתי הרגשתי מען פחד לא מוסבר לא ידעתי לתרגם אותו כמוך,לא הצלחתי לשים עליו את האצבע זה לא היה פחד מוות יותר יותר כמו ניתוק מהעצמי שלי, לא ידעתי איך להתמודד עם זה ועצרתי את הפעילות לגמרי, אחרי כמה שבועות עם פלונית לרגע עם עירית לוי ועם עצמי חזרתי לספורט והנפש שלי קיבלה את זה אחרת.
מה שכתבת מחזק אותי מאד, גורם לי להבין עוד יותר כמה נכון לי לבחור בתהליך.
יש לי שתי שאלות שמאד מענינות אותי,רק אם תרצי לשתף:
האם הבנת לבד את הדרך שלך?
האם שינית הרגלי אכילה, במכוון או שלא במכוון?

אני מאד שואפת אל המקום הזה שסיפרת עליו, מאד מחזק אותי לגלות אותך, לראות את המשפט שכתבת:
נתתי לתחושות האלו להיות, אחרי כשבועיים שלשה הן חלפו. אבל אני עדיין בהאזנה לכל מה שעולה. לא נשקלת אבל כשאנשים שרואים אותי שומעים שאני לא יודעת כמה השלתי, הם בד"כ נותנים הערכה דומה: 10 ק"ג. את התהליך התחלתי לפני כארבעה חודשים, ולא נאמרה בו מילה אחת על אוכל.
מרגישה במקום מאד נכון בשבילי כרגע.

תודה לכן על התמיכה ,העידוד, המלים, מרגישה אתכן איתי ומקבלת המון כוח שלא היה לי קודם.

הדף הזה הוא הכל, חוץ מהשם שלו. אולי כבר אפשר לשנות...

נקודה מעניינת למחשבה.
למה את מתכוונת והאם יש לך הצעה לשם/שמות אחרים?

מעניין אותי מאד לשמוע את המחשבות שלך ואפילו מחמיא.
חושבת על המשפט הזה ברצינות.

עירית_לוי

כאן המקום להודות שבימים אלו של חוסר שקט נפשי גדול מאד היתה לי אתמול פגישה שהתחילה בהתרגשות רבה עם חבילת שוקולד ענקית ולקראת האמצע, לפני שהיא נגמרה פתאם עזבתי אותה במיאוס ולא כלפי עצמי, היא כבר לא עשתה לי את זה לא הצליחה לעזור בכלל, לא סיפקה כלום, מבחינתי זה ארוע מהפכני ולגמרי חד פעמי, עד אתמול, לא היה סיכוי שלא אסיים ממתק כלשהו עד הסוף ולא משנה כמה מקום כבר אין לי
איזה יופי!
כל הכבוד.
עם הזמן, ככל שאת מסכימה לפקוח עיניים ולפגוש את מה שרוחש מתחת לפני השטח שלך,
כך את נדרשת פחות ופחות להשתמש באוכל כמנגנון ההגנה וכמשכך כאבים.

הדף הזה הוא הכל, חוץ מהשם שלו. אולי כבר אפשר לשנות...
הכוונה שלי היא לזה שממש לא מדובר בדף שעוסק בדיאטה. העבודה פה הרבה יותר עמוקה ומעניינת ויעילה מספירת נקודות, לטעמי..

האם הבנת לבד את הדרך שלך?
לפני כמה חודשים, כשאני בעודף משקל משמעותי, אבל גם עייפה מאד, נטולת אנרגיה, מובסת (בהרבה מובנים), הלכתי עם הבכור שלי והחתולה שלנו לוטרינר, אחרי כשנתיים שלא היינו שם. כשנכנסנו למרפאה קידם את פנינו אותו וטרינר, פחות איזה עשרים קילו ממה שזכרתי אותו. מבחור שמנמן ותפוח לחיים הוא הפך לאדם רזה. השינוי היה כל כך מפתיע כי.. לא יודעת להסביר זאת במילים- העובדה שהוא היה שמנמן תמיד נראתה לי חלק מהאישיות שלו, ולא לטובה. תמיד נראה היה לי שהשמנמנות שלו באה ממקום של נהנתנות חמורת סבר כאת. או בקצרה, הוא לא היה נראה לי אחד שיוותר על אוכל, פשוט כי הוא לא נראה לי טיפוס שיהיה מוכן לוותר על כלום (מה שעשה אותו וטרינר מצויין אבל טיפוס די מעצבן)- אני גולשת, סליחה.. בכל אופן, שאלתי אותו בהפתעה אם הוא הפסיק לגמרי לאכול, והוא ענה שהוא ממש לא שינה כלום באכילה שלו. שאלתי- אז איך רזית ככה?? ענה- אני רץ.
תוך שבוע בערך אני הייתי מחוץ לבית בשעה 5:40 (שזו השעה היחידה שבה לאמהות יש זמן יחסית פנוי) והתחלתי ללכת מהר, מקטע קטנטן מזה עשיתי בריצה, אני חושבת שנשמתי כמעט פרחה. לאט לאט הגדלתי את מרווחי הריצה עד למצב הנוכחי, שבו מתוך 3.6 ק"מ, את הרוב המוחלט אני עושה בריצה.
אני לא אוכלת שונה ממה שאכלתי, כי החשוב בעיני הוא לא כמה אוכלת אלא לא להגדיל את המקום של העיסוק באוכל בחיי. אם יצא שאכלתי יותר, יצא. כל יום כמעט אני רצה ממילא. הקימה המוקדמת מחייבת אותי לפרוש למיטה מוקדם (הנה הלכו הזלילות הליליות..), הפעילות הגופנית הסדירה סידרה לי גם את פעילות מערכת העיכול, והעובדה שהריצה היא בבוקר, עוזרת לפי מה שקראתי לשריפת שומנים יותר מריצה בערב. וממילא בערב אין מצב שהייתי עושה פעילות גופנית. אבל הדבר החשוב ביותר שהפעילות הגופנית עושה לי הוא האנדורפינים-בתקופה האחרונה היה לי משבר עמוק בעבודה. הריצה היא אחד הדברים שאיפשרו לי לקום בבוקר, אבל גם להתמקד ולהתארגן במצב שהכל קרס לי. היא חיברה אותי לכוחות שלי, הרחיקה אותי מהחוויה שדיברתי עליה קודם- המובסות ועזרה לי לצאת מהמשבר.

אני רצה כמעט כל בוקר, גם כשאנחנו לא ישנים בבית, יש לי מסלולים אלטרנטיביים בבית של ההורים שלי(בים! איזה כיף) ובבית של ההורים של בן הזוג ואפילו כשיצאנו לנופש באוגוסט אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לאתר עם מד הקילומטרים של האוטו מסלול של 3 ק"מ, וככה נהניתי כל בוקר מריצה בין הפרות של רמת הגולן. זה היה כיף אמיתי.

קראתי מה שכתבתי וחשוב לי להסיר ספק לגבי עניין אחד- אני לא מהאנשים הספורטיביים, מעולם לא היתה לי נטייה לספורט או רצון לעסוק בפעילות גופנית. הייתי צריכה להגיע כמעט עד גיל 40 כדי להבין שגם אני יכולה.

אני לא יודעת ממה להתחיל, מהחיוך הענק על הערה הנוספת שלך מיטה מתקפלת ועל איך שכל זמן הקריאה כולי התפעלות ממך ופתאם מתקיפה אותי מחשבה מבוהלת, ריצה? לא מספיק ללכת, זה מותח לי את הגבולות יותר מדי.
מיד דמינתי אותך קלילה ואורירית, מן איילה כזאת ואז כתבת אני לא מהאנשים הספורטיביים, מעולם לא היתה לי נטייה לספורט או רצון לעסוק בפעילות גופנית.
ההערה הנוספת הזאת כל כך הצחיקה אותי (מיד חשבתי כמה מצחיק התקף הפאניקה הרגעי שאחז בי) ובאופן מפתיע אפילו גורמת לי לחשוב שאולי זה לא כל כך מאיים.
עירית, זה באמת קורה, דברים באמת קורים, יש התקדמות אמיתית.
אני מרגישה איך העידוד שלך, וירטואלי ככל שלא יהיה, מעודד אותי המון, כמו חברה יקרה במיוחד שמכילה אותי בלי סוף ויודעת איך להיות בשבילי תמיד, כשאני צריכה אותה.
אני רוצה לספר לך ולפלונית לרגע על תחושת מסע מרגשת, אני מספרת לכן שאני נמצאת במסע ועכשיו ברגע זה ממש אני אוהבת אותו, שמחה להיות בו,המון פעמים אני באמת ממש מצליחה לשחרר, יש לי תחושות חדשות לגמרי, מקומות של אי יכולת להעניק, מרירות וכעסים משתחררים ממני והתגובות שלי להתרחשויות מפתיעות אותי כל פעם מחדש.
תודה לכן על הליווי המעניק במסע ועל כל מה שאני משיגה בזכותו.
העזרה והנתינה שלכן עוזרות לי להפוך מבפנים לאדם טוב יותר.

אני כאן,מקשיבה.

בשעות הערב יש לי תמיד צורך בלתי נשלט לאכול דברים מתוקים (הכוונה לגלידה, שוקולד וכדומה ), צורך המתעצם עוד הרבה במקרים בהן אני מאבדת שליטה, במיוחד כשאני לא בבית או מתארחת ואין לי אפשרות לדעת מה מתרחש במקרר או בארונות, אלו הרגעים הקשים ביותר מבחינתי.
היום התארחתי ערב שלם (כ - 4 שעות ) אצל חברה, כל הערב עמדה מולי עוגה המכילה שכבת שוקולד נדיבה במיוחד, פתחתי את המקרר וחבילה של שוקולד מקופלת נפלה לי לידים, הסתכלתי על העוגה, בחנתי אותה מספר פעמים והיא לא נגעה אלי, לא התאמצתי בכלל, לא רציתי, אני מרגישה את השינוי והחלק הנפלא הוא שכבר לא חשוב לי בכלל המשקל, אני מרגישה משוחררת ממנו לגמרי, אני מרגישה מלאת אהבה, היום בחרתי בעשיה, היום הכלתי באהבה כנה את הילדים, היום שכחתי להעביר ביקורת ולשפוט, היום הצלחתי לשחרר את הגבולות בין הדברים ולחיות את הרגע הזה בדיוק, היום היה לי נעים, מלא, קל וטוב.
פלונית לרגע אני מרגישה אותך מקשיבה לי אני אוהבת את ההקשבה שלך היא הכי מאפשרת לי להיות שאפשר.
מיטה מתקפלת מאד אהבתי את הסיפור שלך, מאד החמיאה לי ההתיחסות שלך למסע שלי אתכן, כשהתחלתי את הדף הזה האמנתי בכל ליבי שאעסוק ברשימות, בסדר היום וסדר האוכל בתוכו וזו הייתה המטרה הראשונית ואז הצטרפה אלי עירית לוי המדהימה והמסע שלי קיבל תפנית בלתי צפויה המלים שלה נגעו במקומות שלא יכולתי לשאת ופרשתי לפרק זמן וקראתי אותן שוב ושוב וחזרתי ושוב יצאתי למסע והפעם מסוג שונה לגמרי, מפחיד, מחייב וקשה בהרבה, אני ממש בעיצומו, אני נדהמת מהאופן בו נפתחתי לחיים, לאפשרויות שלהם.
אחרי כל כך הרבה שנים בהם סגרתי את עצמי מלהקשיב, אני מוצאת עכשיו כל כך הרבה אנשים זוהרים מחכמה ומצליחה לאפשר להם את הפתח אלי, מצליחה לקבל מהם, פתאם יש לי שיחות חדשות שלא ניהלתי מעולם, שיחות שמעניקות לי זוויות ראיה חדשות לגמרי ומעוררות בי השראה.
היום אני בודקת את הנכונות שלי לוותר על כל הגבולות וההגבלות לאמר כן ללמידה ולהוויה, להסכים לצמוח.
אני אפילו לא מפחדת עכשיו, אני ממש נרגשת ומלאת סקרנות, סקרנות מסוג שלא הכרתי קודם.
המשפט הפנימי החדש שלי היום הוא: "אני אשמח לנסות".

עירית_לוי

טוב לשמוע

.
ההסכמה שלך לעשות את התפנית היתה אמיצה בצורה בלתי רגילה.
אני אומרת לך את זה כדי שתעצרי ותכירי שוב בחוסן שלך, בעוצמות שלך, וביכולות שלך.
כל אלה אינם מובנים מאליהם. לא הם ולא המהלך שעשית אז.

אני לא יודעת לאן להפנות את המחשבות כשאני חיה את הרגע, מוצאת את עצמי ממש מתקשה להניח למיינד שלי לנוח, לא מפסיקה לתכנן.
לא יודעת איך להניח למוח, איך לחיות את העכשיו בלי להכין את כל התכניות הבאות בתור, מה סתם לפנות וכל רגע לבחור מה לעשות, היום אני עדין משוחררת מהצורך להעביר ביקורת אפילו שוכחת להסתכל מה לא נעשה באופן המאים לדעתי, שוכחת לפקח, בני המשפחה מגיבים לשינוי הזה באופן אינסטנקטיבי בשחרור משל עצמם, הכל מתנהל מעצמו בשקט, בצחוק חדש וצלול במיוחד, אני לא מתעיפת ממטלות היום, לא מחכה בלי סבלנות שהוא יגמר.
אולי מה שכתבתי נראה רגיל וברור לאחרים בשבילי יש כאן חופש שאני לא מכירה, אני לא עברתי אפילו יום אחד מאז שגדלתי בלי לעסוק בשליטה ודאגות, בלי לתכנן, לנהל, בלי לדבר ללא הפסקה בלי לרצות להשמע בלי לרצות לעשות, לשנות, להזיז, לתקתק, להרזות, להשתפר, למצוא, לסיים, לתקתק ענינים, לזרז, לשאוף והנה אחרי שיחה מאתמול אחרי מספר חודשים אתכן יש לי חופש, שבבי מחשבה מציצים לרגע מנסים לחזור להשתלט "מה תעשי איתה אחרי המקלחת? איך אפשר לארח כשמחר חוזרים לשגרה?" אני נעצרת מנסה לשחרר את המחשבות האלה ולחזור לחופשה שלי להסרת הגבולות בין חלקי היום, הצריך והמעשים.
הספקתי היום המון, לא ניסיתי להספיק.
אכלתי היום מעט, לא היה לי אכפת.
לא כעסתי, שיתפתי פעולה וזכיתי בתגובות חמות ואוהבות מאי פעם, אני מרגישה שאני מתחילה להבין, אני מרגישה משוחררת מפחד.
בסוף עוד אמצע את עצמי עושה דברים שלא האמנתי - לא יודעת למה המחשבה הזו לגמרי מצחיקה אותי, מדובר בהרבה דברים.
אני מרגישה השתוקקות להתעסק במשהו שלא העזתי קודם, נראה לי שאני בדרך לשם.
מרגישה שעדין זקוקה, לליוי שלכן, לדעת שאתן איתי, האם זו לא תלות?
לא חשוב, לזה אני זקוקה, לכן, לאלו שליוו אותי לאורך הדרך, שמסכימות להיות איתי כאן לחבק, להעיר ולהאיר אותי, לזה אני זקוקה ולא רוצה להסתיר או להתכחש לצורך שלי.

אני לא יודעת לאן להפנות את המחשבות כשאני חיה את הרגע, מוצאת את עצמי ממש מתקשה להניח למיינד שלי לנוח, לא מפסיקה לתכנן.
אולי תכתבי? כתיבה אסוציאטיבית אני מתכוונת. להתישב מול דף ריק ולמלא בכל רשימות המכולת צריכהלעשותכביסהלשטופכליםלקחתאתהילדים וגם רשימות מסוג- פני האומה לאן? הכל על הדף בלי לסנן, כזה מין.

מרגישה שעדין זקוקה, לליוי שלכן, לדעת שאתן איתי, האם זו לא תלות?
תחושה הכי טבעית בעולם. התחלת לרוץ ונבהלת לרגע. זה בסדר. את בסדר.

אני בהחלט אנסה , רציתי לספר לך, התמונות המאימות נעלמו לגמרי אחרי שהצעת לי את הרעיון לפרוש, לגמרי השתחררו, מגדיל לי אפשרויות ומרגיש מאד נעים.
אמנם לא הייתי עדיין במים עמוקים אך הייתי באפיק נחל עם סרטנים וחשתי שלווה מענגת ולא חזרו לי התמונות המאימות ולא נכנסתי לשום התקף של פאניקה באותו הזמן, תודה.

עירית_לוי

לא חשוב, לזה אני זקוקה, לכן, לאלו שליוו אותי לאורך הדרך, שמסכימות להיות איתי כאן לחבק, להעיר ולהאיר אותי, לזה אני זקוקה ולא רוצה להסתיר או להתכחש לצורך שלי.
יופי!
היכולת שלך להכיר בצרכים שלך ולתת להם לגיטימציה ומענה - היא חשובה מאין כמותה.
ליווי בסוג כזה של מסע הוא חשוב. עין חיצונית לך, עין שרואה מחוצה לך היא חשובה, כך אני מאמינה, לכל אדם. עם הזמן לומדים לחדד את יכולת הראייה העצמית הבהירה. וגם אז אפשר להתבלבל. ככה זה בני אדם

.

אני לא יודעת לאן להפנות את המחשבות כשאני חיה את הרגע, מוצאת את עצמי ממש מתקשה להניח למיינד שלי לנוח, לא מפסיקה לתכנן.
בדיוק כפי שזיהית, ההרגל לשלוט הוא חזק מאוד.
קיימת בתוכך אנרגיה שהיתה רגילה להיות מנותבת לעשייה, והיום העשייה מהסוג הספציפי הזה איננה נדרשת לך עוד. ועדיין, האנרגיה הזאת מחפשת מענה, פתח ניקוז. "משהו לעשות"

.
ההצעה של פלונית לנתב אותה לכתיבה נשמעת לי יעילה.

אני רוצה להציע הצעה נוספת:
לאט לאט, בנוסף ל-לחפש לה מענה, אני מציעה לך לנסות להגדיל את יכולת ההכלה שלך את ה"אש" הזאת הרוחשת בתוכך.
זה בעצם ללמד את המערכת שלך לא בהכרח לעשות משהו עם האש שלך אלא להיות איתה.

באופן מעשי, מה שאת יכולה לעשות, זה בכל פעם שאת מתחילה לחוש את התזזיתיות הזאת, את אי השקט - זה לבקש מעצמך להתרחב כדי להכיל אותה.
את יכולה ממש לדמיין את עצמך מתרחבת, כמו כלי שגדל, ומפנה לאש הזאת יותר מקום להיות,
את יכולה לקחת נשימה עמוקה תוך כדי,
או שאת יכולה רק לבקש מעצמך מילולית להתרחב: "האם אני מסכימה כעת להתרחב על מנת להכיל את האש הזאת בתוכי?"
או גם וגם וגם. שלוש הפעולו הללו גם יחד.

עם הזמן, יכולת ההכלה שלך את האנרגיה הזאת תוכל לגדול.

תבדקי אם זה נכון לך. אם זה יכול להקל.

אני שמחה שחזרתם היה לי חסר מאד.

מחקר חדש באניברסיטת חיפה קובע כי חשיפה לתאורה מלאכותית בלילה עלולה לגרום להשמנת יתר.

בהחלט התגעגענו

הלו. מישהו בבית?

הי יקרה
בהחלט יש רק שהוא יצא לכמה דקות את הדלת השארתי פתוחה לגמרי, איפה אני עכשיו?
במקום של מעט לדבר.
בשלב כלשהו הרגשתי איך המלים מחפות לי על הכול וכאילו הופכות להיות העניין עצמו, במקום תהליך נתקעתי במקום של רושם.
עכשיו אני זזה לאט בקצב שלי, מחוברת יותר מתמיד למה נכון לי לעשות, התחלתי להתעמל באופן קבוע, יורדת בבטחה במשקל, ייקח לי זמן היום אני כבר מבינה את זה וזה בסדר, יש לי זמן אני לא ממהרת לשום מקום, חשוב לי להחזיר לגוף את הגמישות שאבדה, חשוב לי למצוא את המקום שלי.

עירית_לוי

נשמע ממש טוב! ההקשבה המדוייקת הזאת פנימה לצרכים, לקצב, ל-מה שאמיתי...
בהצלחה!

טוב לשמוע..

חשוב לי להחזיר לגוף את הגמישות שאבדה, חשוב לי למצוא את המקום שלי.
מנוסח מאד נכון ויפה, לדעתי. המון בהצלחה

הלו. יעל את כאן? מתאים לך לעדכן?