תחילת מעבר לאפריקה

אנונימי

בשל אורכו מתפרש הבלוג על פני עשרה דפים:

_תחילת מעבר לאפריקה
ביקור בארץ
מעבר לאפריקה
המשך חיינו באפריקה
המשך חיינו באפריקה 2
ביקור בארץ 2
המשך חיינו באפריקה 3
המשך חיינו באפריקה 4
ביקור ארוך בארץ
בחזרה לאפריקה

שלום לכולם
למי שמכיר ולמי שעדין לא.
הרבה זמן לא היגעתי לאתר הזה והנה סןף סוף מצאתי תי זמן וסיבה מספקת.
בעוד כחודש נעבור אני ומשפחתי לגור באפריקה. בעלי כבר נסע בכדי למצוא לנו בית ולהתחיל לעבוד ואני ושלןשת בנותי נאלצות להתגורר אצל הורי למשךהחודש הקרוב.
עזבנו את הבית שאהבנו (אך גרנו בו בשכירות) לפני כמעט 3 שבועות וזה היה עצוב מאוד לכולנו. היום גאיה בת ה4 בכתה שהיא רוצה לחזור לבית הישן "שהוא כמו ארמון" ולכל המשחקים הישנים שלה (שנשלחו לא מכבר במכולה), וליבי התכווץ בקירבי. גם לי עלו דמעות בעיניים כי גם אני רוצה לבית הישן שלי ולא היו לי הרבה מילות נחמה בישבילה, כי עד שיהיה לנו שוב בית משלנו, נעים ומרווח עם כל המשחקים הישנים שלנו יקח עוד קצת הרבה זמן...
אולי למישהו יש הצעות יעול איך מעבירים עוד חודש בדירת קיבוץ קטנה בקומה שניה בלי אבא, בלי החברים המוכרים והאהובים
ועם שלוש בנות???
(לבריכה אנחנו הולכים כמעט כל יום)

הי אורית,
קודם כל - שיהיה בהצלחה במסע אל הארץ החדשה.
בתור למודת נסיון מעברים מה שאני יכולה להמליץ זה אם אפשר כן לתת להן כמה צעצועים מוכרים זה יעזור. חוץ מזה, צריך בעיקר סבלנות וליהיות חזקה בהחלטה שלכם. יהיו געגועים, יהיו משברים אבל מה שיעשה את החוויה מעצימה והכי קלה שאפשר זה גם לדבר על כל מה שעולה, גם לחזק את השלמות שלך בכל התהליך והמעבר, גם ליצור סביב זה - לצייר, לדמיין את הבית החדש, לכתוב מכתב תודה לבית הישן ולכל מה שהיה בו (גם לאמבטיה, גם למטבח, גם לשירותים - לכל מה שהיה שם חלק מהיוםיום). ושוב, סבלנות ולהוות את הרגע איפה שאתן מצאות כי אחר כך פתאום רואים שמתגעגעים גם לשם...)
באמת שיהיה בהצלחה מכל הלב. ושובו בשלום.
אילנה

הי אורית,

רציתי לשאול למה בעצם לא נשארתם בבית עד הסוף אבל אז הבנתי בעצמי (הכול במכולה מן הסתם).
תחזיקי מעמד! אחרי זה אפריקה זה כבר כלום..

איזה עצות יפות נתת, אילנה אילן !

אורית, לאן באפריקה?
רק מלדבר על הארץ החדשה (אינטרנט, ספרים) יכול לעבור חודש בקלולי.

אורית - נורא מקווה בשבילכם שתהנו שם,
שהשינוי הדרמטי הזה בחיים יעשה לכם רק טוב.
כל כך הגיע הזמן כבר....
בינתיים

בטוחה שהזמן בקיבוץ יעבור יותר מהר ממה שנדמה לך

תודה לכולם.
אילנה, תודה על העצות המקסימות. קצת משחקים מוכרים לקחנו, אבל זה לא מספק אותן, כניראה, ובשאר העצות הניפלאות אני אשתמש.
הבעיה היא שלי קשה להיות בבית הורי. האוירה פה לא נעימה כי בין הורי אין אהבה ושמחה... (בלשון המעטה)
ואני נעשית עצבנית מזה. זה חוץ מהקושי והחששות שיש לי מהצעד המטורף הזה. בקיצור, לי קשה וזה בודאי מקרין ישירות על בנותי. אני משתדלת לגייס הרבה סבלנות אבל זה קשה. למשל ,להורי קשה מאוד לישמוע ולהכיל את הבכי, הצעקות והריבים של הבנות, מה שבבית שלנו לי אין שום בעיה ויש לי הרבה סבלנות ואורך רוח בישבילו. אבל פה אני בלחץ כי אני מרגישה את הביקורתיות וחוסר הקבלה של הורי. אז הכל פחות נעים.
אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה רק לזמן קצוב ואפילו עשיתי ביחד עם אור, בת שש וחצי , טבלת יאוש.
נראה לי שאחרי עוד חודש פה אני אשמח מאוד לטוס, ולו רק שיהיה לנו כבר בית משלנו ושקט נפשי...

אורית, עלה בדעתי שאתן יכולות להתחיל את המסע כבר מעכשיו. לוותר על הבית של הורייך כבית ולהשתמש בו רק כעוגן, ולחפש אלטרנטיבות. למשל בית של חברים שנסעו לסופשבוע יכול לשמש אתכן כמקלט זמני. הזדמנות טובה להסתכל על כלמיני בתים של אנשים ולקבל זווית מגוונת, פחות סנטימנטלית. כמו תחקיר על בתים.
(מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי).

אורית,

אולי תקראו לטבלת הייאוש בשם אחר? זה נשמע ממש מדכא. טבלת נסיעה או טבלת אפריקה, משהו כיפי.
אני מנסה להיזכר איך היה לפני שאנחנו עלינו לארץ, הייתי בת 10. ואני לא מצליחה לזכור דבר. חוץ מאת השהייה בשדה התעופה לפני העלייה למטוס, הכל נמחק מזכרוני.
אהבתי מאוד את הרעיון של אילנה אילן, לכתוב מכתבים. אולי תכתבו ביחד יומן, עם ציורים, מחשבות, בקשות... וכך הילדים יוכלו לזכור את התקופה האחרונה לפני שאתם עוזבים את הארץ.
שיהיה לכם הרבה טוב באפריקה.

גורמים שונים דיווחו לי על המעבר לאפריקה, האחרון מביניהם היה מוטי טובי, וכל הזמן אני אומרת לעצמי שאני רוצה לדבר איתך וההמשך ידוע, עכשיו אני רואה שגם ככה אתן כבר לא בביתכן.
בכל אופן שיהיה מעבר חלק וקל ככל האפשר, וכמו שאמרת אחרי חודש בדירה קטנה בקיבוץ תשתוקקו להגיע לאפריקה, אולי זאת המטרה של החודש הלא פשוט הזה.
נשיקות, ותדווחי לנו מה קורה.

מה עם לעשות ממש טיול בחוץ? בארץ? להקים איזה מחנה בטבע? ליד מים איפושהו? יש כנרת / חצבני/ בניאס / ים וכו'. אולי לזמן מה זה יוכל להרגיע אתכן וגם, זה זמן טוב לצרף עוד חברים, כי חופש ואוגוסט וכולם מחפשים מה לעשות ואז, אפשר לחזור לבית של הסבים רק מדיי פעם, כדי להתקלח כמו שצריך, לאסוף דברים, להתראות וכו'.
זה יוכל להרגיע גם אותך וגם את הילדים.
בהצלחה!

אורית הי
אני מזכירה לך שאת מוזמנת להעביר כמה ימים בחברתנו. אין לנו בריכה, אבל הים די קרוב, ונחשוב על עוד דברים. וגם תתקשרי, וסתם נדבר.

ת-ו-ד-ה גדולה לכולם.
שלום לך מיה מ. אני שמחה לראות שאת מיושבי האתר. גם אני חשבתי עליך אבל לא היגעתי להתקשר בכל ההמולה וההתרגשויות הרבות שעברו עלינו. ארשום לך הודעה בדף הבית שלך.
הי שרל'ה. שמחה לשמוע גם ממך. ותודה על ההצעה הנדיבה. אני אתקשר בימים הקרובים.
כל ההצעות נפלאות ואני אנסה לראות מה מתאים לנו מהכל ומה באמת בא לנו לעשות בשארית הזמן שלנו בארץ.
רק שתבינו בגדול מה אני צריכה לספוג פה, אז נכון לעכשיו אמא שלי לא מדברת איתי כבר שלושה ימים ביגלל שהיא החליטה שהעלבתי אותה...
מזל שהיא הלכה לישון בדירה אחרת (בכדי שיהיה לנו מקום) אז אנחנו גם לא נפגשות, מה שמקל עלי.
עצוב לי מאוד. מה גם שלבנות שלי אין סבתא באותה הזדמנות, אבל כנראה שלה זה לא מפריע. דרך אגב היא הולכת בדרכי אמא שלה שלא מדברת איתה כבר חודשים...
אז מה אני צריכה את כל עגמת הנפש הזאת לעזעזל?!!!

הי
למי שמכיר אותי, אני כותבת לכם שעה לפני שאנחנו נכנסים לאוטו ונוסעים לשדה התעופה. כן היגיע הרגע ואני נוסעת ברגשות מעורבים.
מתרגשת מאוד לקראת ההתחלה החדשה מצד אחד ועצובה לעזוב את כולכם מצד שני.
לכל תושבות המפגש בראש פינה, הייתם לי לאחיות ולמשפחה. אני אוהבת אותכם ואתגעגע מאוד. תודה על תקופה נפלאה מלאת אהבה קבלה ושמחה.
אני אהיה איתכם בליבי תמיד. אשתדל לכתוב ךכם באתר ובכלל. היו שלום

.

אורית, שיהיה לכם בהצלחה, קליטה קלה ונעימה והמשך נפלא @}

אורית
גם אני מצטרפת לשלל האיחולים. שיהיה לכם מעניין, קל, ומלא אהבה.

הי, תדעי שאנחנו כאן וקוראים, ומחכים לעדכונים וחושבים עליכם!!!

היי אורית, מחכים לשמוע שהגעתם והתארגנם, שאוכל לכתוב: קראתי!

שלום לכולם
סוף סוף יש לנו אינטרנט ואפשר לתקשר עם העולם.
אני מתגעגעת לכולכם מאוד ומרגש אותי לכתוב פה ולדעת שכל חברותי יקראו ואוכל להרגיש מדי פעם שוב איתכם.
אנחנו עדיין מתאקלמים ומתרגלים בכל יום מחדש לעולם הזר והמוזר הזה.
לחלקכם כבר כתבתי קצת על החיים פה וכולם מוזמנים לשאול שאלות ואענה בשמחה.
לכל תושבות המפגש אצל כשר, ענת,נוהר,יונת,שלומית,וחדוה כמובן המון אהבה וגעגועים. ד"ש גם ליפעת, אם תראו אותה, לרחלי,ומזל טוב לנרקיס.

שרלה,ממך לא לקחתי אי-מייל, כיתבי לי פה.
דגנית חברתי הטובה, אני מקוה שאת קוראת באתר ותיראי את ההודעה הזאת.
אם שכחתי מישהו סילחו לי. אני מתגעגעת לכולם ונירגשת מאוד
מחכה לישמוע מכולם

אורית יקרה, שששששיואוווו! איזו התרגשות!
רק שתדעי שכבר התחלתי לכתוב לך שני מכתבים (על נייר אמיתי) והם נבלעו איפהשהוא, חוץ ממכתב ענק שכתבו כל ילדי הקבוצה על בריסטול עם איחולי שנה חדשה, הבטחתי לשלוח,שמתי בממ"ד, ובאותו הלילה היה שיטפון ממכונת הכביסה... לא העזתי לספר לילדים.
חושבים עליכם ומתגעגעים.
ספרו, ספרו, עוד ועוד.
נשיקות וחיבוקים.

הי אורית.
טוב לשמוע שאתם מתאקלמים.
איפה אתם גרים ומה אתם עושים? איך הבנות מסתגלות למקום החדש?
איזו תקופה קשה ומרגשת יש לכם.
אני מקנאה.

אורית יקרה, אנחנו מתגעגעים מאד, טוב כל כך לשמוע. ד"ש חם לאייל ולבנות.

סופסוף התחברתם! איזה יופי!

> אני מקוה שלפחות החיבור לאינטרנט לא עובד בקצב אפריקאי <

קצב אפריקאי זה איטי או מהיר?

איטי -- כמו הקצב שלקח לאפריקאים לחבר אותם לאינטרנט.

איזה כיף ליראות את שמותיכם בדף שלנו.
ענת, התגעגענו מאוד ותהיתי מה קורה איתכם. חבל כל כך על השנה טובה של הילדים, אבל עכשיו אני יודעת על הכוונה וזה מה שמשמח.
אפשר לכתוב מכתבים בכל מקרה , זה גם כיף לקבל, למרות שבמקרה שלך, ענת, זה לא ממש עבד

קצב אפריקאי זה מאוד איטי. הכושים לא מסוגלים לעבוד מהר. מה גם שאם בעל מקצוע אומר שיבוא בשעה וביום מסוימים זה זמן מאוד ארטילאי. אי אפשר לדעת מתי באמת יגיע.זה יכול להיות גם בעוד שבוע. זה מאוד מתסכל.
אני מתרגלת מחדש בכל יום וזה קשה. גרים בבית גדול ומוקף חומה ושער נעול. אסור לטייל ברחוב וגם אין לאן. כך גם קשה להכיר חברים חדשים לילדי החינוך הביתי וזה מאוד מתסכל. הכל זר ומוזר (מי שקיבל ממני מכתבים כבר מכיר את המשפט הזה...)
יש לי בבית שתי עוזרות, יש גנן בגינה בכל יום ויש נהג. כך נהוג פה. המקומיים צמאים לעבודה ושמחיםלמצוא פרנסה. חלקם לא עובדים במשך חודשים ארוכים ואז מצבם קשה.
אני צריכה להתרגל לזה שמסתובבים לי בבית רוב היום, למרות שנוח שיש מי ששוטף כלים ומנקה, תולה כביסה ומוריד. רוב האנשים לוקחים גם מטפלת אבל זה כבר היה הגבול שלי, הרי זה הרעיון של חינוך ביתי ,שאני עם ילדי.
זהו בנתיים, מתגעגעת לכולכם מאוד. המשיכו לכתוב לנו
חדוה ואורנה, איפה אתם??

בקי, מרוב התרגשות שכחתי לענות לך ולספר שאנחנו גרים בניירובי שבקניה. בעלי קיבל פה עבודה עם פיתוי כלכלי שאין לעמוד בפניו והחלטנו לנסות...
המצב בארץ היה קשה וזאת אולי הזדמנות לקצת רווחה כלכלית.}

אסור לטייל ברחוב וגם אין לאן

לאט לאט...גם זה יתגלה. הרי לא יתכן שתישארו בתוך הבית והגן לנצח, לא ככה?

היי אורית

סוף-סוף התחברתם!!!
איזה כיף לראות שוב את השם שלך פה....

שמחה לשמוע שאתם מצליחים להתאקלם למרות השוני העצום,
ד"ש לאייל ולבנות
ו...תשלחו לי את המייל שלכם בבקשה

{@{@{@{@

שלום למשפחת אוקו-ערוסי,
אנחנו קוראים בהתרגשות את הכתוב כאן. שמחים שאתם מתאקלמים, ורוצים מאוד לשלוח אליכם את העלון האחרון שיצא לפני יומיים. איבדנו את הכתובת שלכם, ואנחנו לא יודעים לאן לשלוח את העלון האחרון. אנא שלחו את הכתובת ונשלח את העלון.
ד"ש מכל משפחת כשר

אורית!
איזה כיף לשמוע מכם!!!
(אני יודעת שזה לא מקורי להגיד את זה, אבל בכל זאת...)
ההורים שלי יכתבו מאוחר יותר,
ובינתים, איחולי התאקלמות (יש כזה דבר או שאני המצאתי?)

להתראות!

קודם כלתשובה לברונית- אסור לטייל ברחוב כי מסוכן. רק המקומיים הולכים פה ברגל. ואין לאן, כי אין פה לאן להגיע ברגל.אפשר לינסוע לכל מיני מקומות כמו להאכיל גירפות,לראות כל מיני חיות אחרות,או למוזיאון. יש מה ליראות בעיר אבל לא בטיול רגלי. זאת היתה כוונתי.

מיה שלום לך. מה שלומך?? ושלןם ביתך המקסימה? כיף לראותך כאן ותודה על הדאגה.

חדוה ורני היקרים. אנחנו מתגעגעים אליכם מאוד.אכתוב לכם את כתובתינו בדף הבית שלכם.

נגה , תודה על הברכות החמות .גם אליך ואל משפחתך אנחנו מגעגעים מאוד. ד"ש חם להוריך.

אנא המשיכו ליכתוב לנו כולכם, קצת עצוב להיות רחוקים כל כך מכל האנשים שאוהבים והאתר הזה נותן תחושה כאילו ולו לרגע אני איתכם.
הקהילה ישראלית פה הם לא ממש מסוג האנשים שאנחנו מצליחים להתחבר אליהם, בלשון המעטה, ועלי זה מאוד מקשה. אתם חברינו ואנחנו אוהבים אותכם ומתגעגעים מאוד.

שכחתי ליכתוב את האי מייל שלנו לבקשתך, מיה, אז בנתיים אנחנו משתמשים בתא של זהב [email protected] כולכם מוזמנים להשתמש מכתובת שלנו...

אורית, למה מסוכן? גונבים? חוטפים? דברים כאלה?
אז מה אתם עושים לכם במהלך היום?
>ורד מאד סקרנית לדעת איך חיים במקומות אחרים<

כן ורד. בעיקר גונבים. וכשרואים אנשים לבנים, שקוראים להם "muzungu" אז בטוחים שיש להם כסף.לא מומלץ להסתובב עם הרבה תכשיטים מנצנצים ונוסעים באוטו עם חלונות סגורים כי אם יש תכשיט או אפילו שעון מישהו יכול ליקפוץ דרך החלון וליתלוש...

אז מה עושים כל היום? מה שעשינו בארץ. הבית הוא עולם ומלואו. יש משחקים רבים, יש יצירות ויש וידאו. יש גם מחשב עם משחקים ועכשיו גם אינטרנט. יש עובדות שהבנות היתחילו לשחק איתן מידי פעם. מסתדרים. אבל לפעמים פשוט נמעס להיות כלואים ב"מגדל השן" ורוצים קצת להתאורר. אז מחפשים לאן לצאת. או ליראות חיות או לקניון לקניות. אותי מחניק פה גם ביגלל שזה עיר. אני לא רגילה לחיות בעיר עם הרעש והאויר שמלא עשן מכוניות.(אני יכולה לקטר שעות...)

קטרי, קטרי...בשביל זה אנחנו פה (-:
(וחוץ מזה מה את עושה ענין מלהוריד את כל התכשיטים המנצנצים שלך?)
איש הבית שלנו (אחרי התחבטות איך לכתוב, בעלי, בן זוגי, אישי...) סובל ממחסור חמור בפארטנרים לקפה וסיגריות. כל הטבעיים האלה זה חתיכת מכה, תאמיני לי. היו לו אפילו איזה מלמולי ערגה על שיט בארבע בבוקר בקאיאק. אלה היתרונות של המרחק. מתגעגעים להזיות של מישהו אחר והופכים אותם עם הזמן ל זכרונות של עצמך.

אורית, אין שם עוד ישראלים שאפשר ליצור איתם קשר ולבלות איתם חלק מהיום?
גם זה סוג של איוורור.

אני מכירה מישהי שחיה כמה שנים בקניה, די מזמן. הסיפורים שלה ממש זהים לאלה שלך על הנצנצים למיניהם. ההבדל הוא שהיא באמת אישה מקושטת שכזו.... אז לגביה זה בהחלט היווה בעיה

כתבתי לכם מייל ארוך, רציתי להוסיף תמונה של האפרוחית, אבל לא ידעתי אם אפשר (אייל אמר משהו על איטיות החיבור שם...), אז אם אפשר - אשמח לשלוח

ענת, אתם גדולים. גרמת לי ליצחוק צחוק גדול וזה לא קורה לי הרבה פה. אני בטוחה שגם אייל מתגעגע לקייק מוקדם בבוקר ולפרטנר טוב לקפה וסיגרוית (כולל הקיטורים על הבריאים האלה...). כבר כתבתי שבין הישראלים פה אין אנשים שאנחנו מתחברים אליהם ושכיף להיות איתם כמו עם כולכם.
אז אני אמשיך בקיטורי, תודה ענת.אני פשוט מתגעגעת לחברה טובה. למישהו בראש שלי שאני יכולה פשוט לשבת ולדבר על מה שבאמת בלי להסביר ולהצדיק את עצמי.

אורית ומשפחתה האמיצה שלום, נחמד שהתחברתם, נחמד לקרוא על חייכם בניכר, נשמע גם קצת מפחיד מה שקורה ברחובות.
ד"ש חם ממוטי טובי.

קצת סיפורים מאפריקה.
קניתי תחתונים לבנות.בצבע שחור עם לבבות ורודים
(לבבות ורודים תמיד לוקח אצלם...). לאחר כביסה אחת התחתונים חזרו... ללא הלבבות.(מדובר בכביסה ב-40 מעלות).

הגנן שלנו היה צריך סולם בכדי ליגזום שיחים גבוהים. מה עשה? הוריד עץ בחצר והכין לעצמו סולם....

וקצת מהקהילה הישראלית פה: ביתי הגדולה (בת 7) הוזמנה ליום הולדת. שאלתי את האמא של בעלת השמחה אם נוכל לבוא כולנו, כי כך אנחנו רגילים ואוהבים, אז היא אמרה לי שאת הפעילויות לילדים הגדולים הם עושים בלי הורים מכיון שהילדים לא מרגישים נח ליד הוריהם... אני הייתי נבוכה מתשובתה מפני שאני איני מכירה תופעה כזו...

סתם מתגעגעת לכולם. ספרו גם אתם סיפורים מהחיים בכדי שאוכל להרגיש יותר קרובה בליבי

הי אורית, אני מה שנקרא "חדשה באתר",אבל כבר מרגישה מאוד בבית. יש לי חברה טובה טובה שבעלה באפריקה והיא עכשיו בהמתנה עם שלושה ילדים נפלאים (1,4,6), בקיצור אני אברר איפה הם הולכים להתמקם באפריקה ואם זה רלונטי אני אתן לה ברשותך את הכתובת שלך. אם אתן הולכות להיות קרובות נראה לי ששיחקתן אותה, תחושת בטן. שיהיה לכם בהצלחה. כל הכבוד על היוזמה והאומץ, ואני יכולה להזכיר לך שבאמת קשה כאן עכשיו, ולמרות שבטח אתם מתגעגעים לאללה, אתם מרוויחים לעצמכם את החופש שלכם לחיות בעתיד כאן איך שבא לכם. כי לחיות כאן חיים פשוטים זה מאוד יקר. שולחת לך אהבה וכח.

אורית אייל והבנות שלום.
אנחנו אמנם לא דיירים קבועים באתר אבל קראנו את הכתוב ורצינו גם להגיד משהו. לא יצא לנו לדבר לפני שנסעתם. לא נשאל מה שלומכם כי כבר קראנו. רק תדעו שגם אנחנו משתתפים בחויות שלכם דרך האתר הזה. אנחנו מקווים שיהיה לכם טוב שם. בטוח שתחוו וכבר חויתם שם דברים שאין לכם שום סיכוי לחוות אותם כאן. זהו, אנחנו כאן אם אתם צריכים משהו. תעשו חיים. דפנה, זיו, אריאל, זהר ושחר מלמוד.

שלומות אורית, אייל, אור, גאיה ותומר.
קראתי וקוראת אותך, אורית, יותר לאט עם הכתיבה, אבל מכתב בדרך.
קיבלתי את מכתבך וגם טלפון מאמא של אייל
אופס מיכאל התעורר
המשך יבוא...... אני רצה ביי חיבוקים...

אורית אייל אמוץ( כן אני יודע שגם אתה שם)אור גיאה ותומר
יקרים שלי ראשית אני מאוד שמח שיש דרך להעביר לכם מסרים ותכתובות
ונורא מרגש אותי לכתוב לכם אני לא חזק במילים אז לאט לאט יצא לי משהוא בסוף
המסר שלי לכם הגדילו טיפה והקטינו אוקינוס הגדילו טוב והקטינו את הפחות טוב אתם בהתחלה חדשה במקום אחר אז קחי אויר כי האויר שלך מוקרן על כל המשפחה
אוהבים עינת אלוני מאיה ותמרי גם אני גם אני

עוד סיפורים:
כלי העבודה של הגנן הם-מטאטא זרדים ופנגה (panga) שזה כמו סכין גדולה. עם הפנגה הוא מוציא עשבים ומקלטר (הופך) את האדמה. בעלי נתן לו מגרפת דשא ומקלטרת שהבאנו מהארץ והוא ניסה אותם פעם אחת והחליט שיותר נוח לו לעבוד עם הכלים שלו.
העובדות שלי שותפות את הריצפה ללא מגב. כן כן רק עם סמרטוט. הן מתכופפות ומנגבות את הריצפה. לא ביגלל שאין מגב, פשוט ככה הן רגילות וזה בסדר להן...

איזה כיף, יחד איתי כתבו לי גם משפחת מלמוד היקרה לליבנו. תודה תודה לכם. יש לכם את האי מייל שלנו ונשמח לישמוע ממכם לפעמים פה באתר או באי מייל.
ומוטי היקר. מקוה שתיקרא את ההודעה שלי. כיף מאוד מאוד שכתבת. כתוב בדף הזה גם את האי מייל שלי ואתה מוזמן .
מתגעגעים לכולכם מאוד. כל הודעה או אי מייל מאוד משמחים ומרגשים אותנו, אז תמשיכו...
}ודגנית חברתי הטובה. סוף סוף שומעת ממך. מתגעגעת מאוד אליכם. שימרי על קשר

אורית שלחתי לכם סרטון מצחיק

app]רעיונות לטיול id[/po]=13&dest id=98&dest type=2

המחשב שלנו היה בתיקון כמה ימים, אבל עכשיו הוא חזר ואני שוב על הגל...
אורציק יושבת לידי ומיבבת לי שאף אחד כבר לא עונה לה באתר. נוווווווווווווווו

בימים האחרונים אנחנו עסוקים בעיקר בלשלשל. לוקח זמן להתרגל לאוכל ולמים פה.
אז לכל אחד בתורו כואבת הבטן ואחר כך מגיע השלשול, בא והולך.
מקוה שזה ירגע בקרוב.

אור היתה בת 7 היום. וואו ,איזה גדולה!
עכשיו אני צריכה להפיק לה מסיבת יום הולדת ברוח המקום (ז"א הפקה גדולה ) ולהזמין כל מיני אנשים שאני לא מכירה בישביל שאור תכיר חברים חדשים. ממש מתיש ועושה לי סחרחורת. ה-צי-לו!!!!!!!
המסיבה ביום שבת ואני כבר בלחץ של איך לסדר, מה להכין לאכול וכו.
אין לי אפילו קערות הגשה נורמליות ואני צריכה חהתכיל בקניות לקראת...........

דרך אגב, ענת, אור באמת היזמינה עוגת ברבי, אבל מכיון שאני ממש גרועה בעוגות אני נאלצת ליקנות לה עוגה כזאת...

מזל שיש לי עוזרות בבית שיעזרו לי בבישולים, בסידור והכי חשוב- בניקיונות שאחרי....

משהו שרציתילכתוב מזמן ושכחתי.
לא רחוק מהבית שלנו עובר נחל שמימיו חומים מבוץ.אמחמן נוסעים על הגשר מעליו כמעט בכל יום. תמיד ,בשעות הצהרים עומד כושי על גדת הנהר ערום כביום היולדו ומכבס את בגדיו, או שהם כבר מכובסים ופרוסים על האבנים ליבוש.
הבנות שלי מחכות בכל פעם לראות אם יש שם מישהו. לא ביגלל שהוא ערום, אלא ביגלל שהוא מכבס את בגדיו בנהר...
הרבה מהמקומיים גרים ב"סלמס" בפחונים ואין להם מים זורמים בבית. אנחנו לא יודעים אם זה אותו איש בכל פעם או אנשים שונים, אבל רק נסו לתאר לעצמכם את הסיטואציה...

אורית, אני עוקבת מכאן על העניינים שם, אז אתם גרים בעיר? איך היא נראת, מודרנית כמו שאנחנו מכירים? (חוץ מהנהר שעובר באמצע?)
הסיפורים הקטנים חביבים, תמשיכי.

הי אורית,
לא בטוחה שתזכרי אותי, אבל הייתי במפגש הפרידה אצלך בבית, עם החבר'ה ממדיסין. בעלי אסף, היה מתרגל אצל אייל. בכולופן, אני שמחה לקרוא פה את השתלשלות ענייניכן בניירובי, וקוראת אותך בעניין רב. מקווה שהמשך ההתאקלמות לא ילווה ביותר מדי קשיים...
אני לא יודעת אם את מכירה, אז אני מצרפת לינק, לאתר של למטייל ובו תמצאי המון אינפורמציה על ניירובי בפרט וקניה בכלל.

הי אורית, חושבים עליכם (ויש כמה ציורים שמחכים למשלוח...)
אני אוהבת לקרוא את צהובון האקטואליה תיק דבקה (כל אחד והסטיות שלו). אז היום קראתי שם על התרעות לגבי ניירובי, וקצת נבהלתי -- אבל לא יותר מדי, כי האמינות של תיק דבקה היא לא משהו... זהו, רק שתדעו. שתהיו בריאים.

תודה מיה על ההתענינות. אתמול כתבתי רשימה ארוכה בעקבות שאלתך על העיר אבל לא היצלחתי להזין אותה כי היתהתקלה באינטרנט והכל נימחק לי . כמה מרגיז. אנסה לשחזר קצת מזה היום. רייצ'ל, אני לא ממש זוכרת אותך כי היו המון אנשים במסיבה ההיא, אבל תמיד משמח אותי ליראות שקוראים את מה שרשמתי ובעיקר מישהו שמכיר. אז תודה גם לך.
ולך יונת, אנחנו מתגעגעים מאוד ומצפים בכליון עינים לציורים שלכם. אני שומרת אותם במקום מבטחים יחד עם כל המכתבים האחרים מהארץ. דרך אגב, אור כתבה לגל ומחכה שהוא יענהלה. את יכולה לבקש ממנו שיכתוב לה משהו באתר? אפילו רק שתי מילים ישמחו אותה מאוד. היא מתגעגעת אליו.

ובקשר להתראות על ניירובי. אנחנו יודעים שיש עכשיו הרבה התראות על פיגועים פה ואנחנו ניזהרים.זה קורה הרבה והישראלים מקבלים את ההתראות האלה דרך השגרירות. דרך אגב, כשהינו בארץ, גם אייל היה בודק בתיקדבקא כל יום...

ולסיפורי ניירובי. זו עיר שיש בה גם מודרני- מיניינים גבוהים במרכז, קניונים גדולים עים חנויות רבות ,הרבה מכוניות על הכבישים שעושות עשן שחור. במיוחד המטטו (matatu) שאלה מיניבוסים שמשמשים לתחבורה ציבורית בעיר. הם נוסעים כמו משוגעים ,עם דלת פתוחה שבדרך כלל תלוי מישהו על הדלת וכולם יושבים צפופוים מאוד ביפנים.
כמעט ואין מדרכות בעיר, אבל המון מקומיים הולכים קילומטרים ברגל,פשוט מפני שזה הכי זול,אז יש המון אנשים הולכים בצידי הכביש. בצידי הכביש יש "קיוסקי" -בסטות קטנות שהן כמו מכולות קטנות שהמקומיים קונים בהם, ויש גם מנגלים שעושים עליהם תירס. התירס שיש פה הוא תירס לבן שאינו מתוק כמו הצהוב, ולכן עושים אותו על
האש. יש שכונות של "עשירים" כמו השכונה שלנו, אבל יש הרבה שכונות מצוקה שבנויות מפחונים בעיקר. יש בניירובי 70% אבטלה. לצד הקניונים הגדולים יש בסטות של בגדים ונעליים יד שניה ומקבצי נדבות שחלקם נכים וחלקם ילדים.
פער המעמדות פה מאוד גדול ומביך לטעמי. ואני מתרגלת לזה בכל יום מחדש.
זהו בנתיים. אשמח לענות על כל שאלה בקשר לחיינו כאן. המשיכו ליכתוב.זה משמח אותי מאוד ונותן תחושה שאני קרובה יותר...

לאור הפירוט שלך על התירס זה הזכיר לי משהו - ממליצה לנסות את הקסבה (מבטאים casava), זה מן שורש שנראה כמו תפו"א ארוך וסיבי, ומאוד מאוד טעים, גם אותו מכינים ברחוב, על האש. יאמי.

תודה רייצ'ל.
כבר טעמנו את הקסבה, אבל אכלנו אותו מבושל במי מלח. טעמו דומה לתפוח אדמה. זה נחמד.

אורית היי
אמוץ אתכם?

שלום מוטי החמווווווווווווד. כן, אמוץ איתנו. הוא רוצה למצוא פה עבודה, למרות שזה ממש קשה בימים אלו .מוסר לך ד"ש.
סיפור- בכל בוקר השומר מנקה את האוטו (זה מאוד מקובל...) .בוקראחד היה גשם, בעלי הסתכל החוצה מהחלון וראה את השומר עומד בגשם ומנקה את האוטו...

מחר מסיבת יום ההולדת של אור ואני על סף התמוטטות..... ה-צי-לוווווווו!

את מי הזמנתם?

שליחה על ידי galit* » 06 דצמבר 2003, 09:12

hi orit. i am on the other side of the globe (central america) and its nice to read about your experiances. its not easy to be far away isnt it? (speaking for myself aswell..) too bad my computer can not write hebrew.i hope you will find the way to enjoy your life there. how
long are you planning to stay?.

שבת שלום לכל החמודים.

אורית, זהו? אתם אחרי? איך עברה יום ההולדת?

כן, אנחנו אחרי...

היה בסדר. הזמנו המון אנשים מהקהילה הישראלית אבל רובם הביאו את הילדים והלכו, מה שהיה לטובה, כי הם לא ממש לטעמי... נשארו 4 אימהות ושני אבות שאיתם יכולתי להתמודד. היתה קבוצה של 3 מתופפים מקומיים שעשו אחלה מוסיקה וגם שיתפו את הילדים ואותי (כי אני הייתי המבוגר היחידי שרצה) וזה היה ממש כיף. היה עוד אחד שהתחפש לליצן ושיחק עם הילדים ועשה להם (ולי) ציורי על הידיים והפנים. היתה פינת יצירה של ציור על חולצות ובניית חנוכיות.ןהרבה אוכל שהיום אנחנו ממשיכים לאכול.
יש לנו חצר גדולה ומזג האויר היה ממש בהזמנה והכי חשוב זה שאור מאוד נהנתה וקיבלה מתנות רבות שמוצאות חן בעיקר בעיניה ובעיני גאיה... אז מהבחינה הזאת היה שווה!
אני סיימתי את היום עם כאב ראש מטורף, אבל גם זה עבר.
יום ההולדת הבא בעוד חצי שנה

שלום גלית. כן, קשה להיות רחוקים ומנותקים אבל כיף ליראות שיש עוד רחוקים באתר.
אני חושבת שרק עכשיו אחרי שלושה חודשים אני מתחילה לצאת מההלם ולנסות לימצוא נקודות אור ודברים שאפשר להנות מהם כאן. אני לא בדיוק יודעת לכמה זמן באנו... לכמה שנים עד שימעס ויהיה קצת כסף בצד אני מעריכה.
תודה לכולכם על התמיכה והמעקב אחרי השתלשלות קשיינו ומהלך חיינו. זה נותן לי כח להמשיך פה

המון מזל טוב !!!
חבל שהפסדנו.

סיפור: בעלי מביא לנו דבש שהוא קונה בעבודה ממישהו שעובר ומוכר.
זה דבש של דבורי בר שמביאים מהבוש (bush). זה בא בבקבוק ויש בו המון שבבי דבורים מתות... הוא מאוד דליל, אז אנחנו מעבירים דרך מסננת לכלי אחר וכך נפטרים משבבי הדבורים. טעמו נפלא, מזכיר ריבה.

וואי נשמע אחלה יום הולדת, נראה לי שבאמת אפשר להנות מחווית אפריקה לפי הסיפורים הקטנים, צריך לראות את החיובי בכל דבר ונראה שיש מיזה.

הי, אורית,
לא מצליחה למצא פנאי, פנאי שזה שונה מזמן, פנאי בתוכי , לשבת ולכתוב מסודר. מנסה לעקוב אחריכם, כאן, דרך האתר ולהבין מה שלומכם. אז קודם כל ברכות לאור ולכם , יום הולדת שביעי זה ממש עיניין של גדולים.
אנחנו ככה, קאמי התחילה גן . אחרי תקופה של הלם, היא מרותקת
לסוג ההתרחשות הכל כך שונה הזה.. ויש לה עיניין גדול שם.
לא ברמת התכנים, כמובן, אלא כנראה, "משחקיהם של בני האדם",
הם ששובים ושואבים אותה חזק.
אנחנו מתקשים , חורקים שיניים, אבל מבינים שזה שיעור חשוב לה
ואת זה היא בוחרת עכשיו ללמוד.
עמיחי הרבה להיזכר באלזה, הלביאה שלחופש נולדה.
על-מנת לא להתבסס רק על הזיכרון וללמוד כמה שיותר את השיעור שלנו, שאלתי את הספר בספריה, הוא קורא .. ואחר כך משתף אותי.
כך למדנו שלמרות כל האהבה שהיא קיבלה, אלזה היתה זקוקה לבני מינה. מי לא?? באיך שאנחנו חיים את חיינו , עכשיו, לא היה באפשרותנו לספק לה מפגשים שיספקו את הצורך החזק בחברה וחברים. אני רואה אותה שם, וכאן והשינויים הם מאד גדולים.
כולנו מסתגלים. המפגשים שהיו היו טובים, תמיד, לא היה בהם די.
השהייה בגן , עבור קאמי, היא חוויה של בחירה להתנסות במכלול,
בטוב, ברע, במעניין, בקשה באחר. וכזו היא גם בשבילנו.
עד כאן עיניני גן, ועוד לא אמרתי דבר ועוד יש לי מה לאמר.....

מיכאל ואני לומדים כמה החיים יפים שבעתיים , איתו.
הרבה פעמים עמיחי אומר לי "את כל- כך מאושרת איתו " , כן זה נכון
אני כל כך מאושרת בו ואיתו.
אני מאושרת!!!
שאר העולם , שאר החיים? קשה בפרנסה קשה קשה אבל הנה אולימשהו עומד להשתנות...

אני נאלצת לסיים שולחת חיבוקים והרבה אור לאור ולכולכם, עוד רגע חנוכה.. אז שיספיק השמן להרבה שנות אור.
דש חמה במיוחד לאייל. מכולנו.

כן, מיה.
יום ההולדת היה כיף מבחינת התוכן- המוסיקה והיצירה והעוגת ברבי... אבל היתה חסרה מאוד חברה נעימה...

אוי אורית אני מבינה אותך כל כך, גם זה יגיע, אני מקווה, צריך סבלנות, כמו בכל מקום חדש.
איך הבנות מתקשרות עם העובדים, הילדים, המוכרים בחנויות וכו'?

טיך הבנות מתקשרות עם אנשים? הם כבר קצת מבינות אנגלית. אור יותר, גאיה פחות.דברים בסיסייםכמו -איך קקוראים לך? זאת אחותך? אני רוצה ...
והרבה פעמים הן באות לישאול אותי מה אמרו להן או איך אומרים... והן מיסתדרות.
יקח עוד זמן עד שהן ידברו חופשי אנגלית, ועד אז אני לידן. רוב הילדים שהן פוגשות הם של ישראלים ומדברים גם עיברית ואם לא, אז הן באות לישאול מה אמרו ואיך לענות. ותודה על העידוד מיה. אני משתדלת להזכיר לעצמי שצריך סבלנות ברגעים כמו אלה של רחמים עצמיים וגעגועים לכולכם

סיפור-
ליפני כשבועיים היתה לנו הפסקת מים . 5 ימים היינו ללא מים( זה קורה כאן מידי פעם).
ביום ה-5 בעלי התקשר לעיריה בכדי לישאול מה קורה, והתשובה היתה:
היתה תקלה והיא תוקנה.עכשיו אין לנו כסף לדלק בכדי לינסוע וליפתוח את השיבר...

כן ברונית. זה נישמע מצחיק מרחוק אבל תארי לעצמך להיות 5 ימים בלי מים בבית ובסוף לקבל תשובה כזאת מהעיריה... בטח היית מישתוללת. אנחנו הישתוללנו, וגם צחקנו, ובעיקר היה קשה להאמין. אבל ככה פועלים פה כולם.

בנתיים אני ושתי בנותי הגדולות משלשלות ועם בטן כואבת. אוף, שזה ילך כבר!!!!!!
אני מקשרת את זה לקשיי הסתגלות, שהרי מערכת העיכול האנרגטית מעכלת את מה שקורה לנו. אתמול בערב גיאה בכתה שהיא רוצה לחזור לישראל בדיוק לאותו הבית ולחברים שלה.ליבי היתכווץ מהזדהות עם הקושי שלה שאני חווה ביתר שאת בעצמי. וזה לאחר שכתבתי שניראה לי שאנחנו מתאקלמים... אולי זה חלק?

יש תיאוריה שאומרת שהשנה הראשונה אחרי מעבר כזה היא השנה הכי קשה. (טוב זו לא חכמה)
השנה מחולקת לשלבים.
חודשים ראשונים - אופוריה. הכל חדש והכל מענין. אמנם קשה להסתגל למקום החדש אבל בכל זאת יש תחושה של יצירה והתחדשות.
חצי שנה - אחרי חצי שנה מגיעים ליציבות מסויימת מבחינת המקום. כבר יודעים איפה לקנות, כבר מבינים את השפה, כבר רגילים לדברים מסויימים ואז.... מגיעה הנפילה. אחרי האופוריה וההתרגשות פתאום מגלים שלא הכל ורוד. ומתחילים נורא להתגעגע.
עד שנה - לאט לאט, יוצאים מהדיכאון ומתחילים לבנות את החיים מחדש על בסיס אחר. נוצרים מעגלים חברתיים חדשים ומשלימים עם המקום.

מתצפיות על אנשים אחרים אני חייבת לציין שהתיאוריה הזו כנראה די נכונה.
לי עצמי היתה חוויה שונה. מהשניה שבה נחתנו באורגון ועד השניה ועזבנו הייתי ב HI מוחלט. אהבתי כל שניה שם. הדיכאון הגיע אלי רק כשחזרנו לישראל

ואוו בקי, לא ידעתי בכלל שחזרתם לישראל. אני זוכרת כשעזבתם כי היית מגיע למפגשים בראש פינה, והאמת היא שחשבתי שאת כותבת מהגולה...
בכל אופן, תודה על העידוד. ניראה לי שהתאורי השלך די נכונה, רק שלנו יש נפילה ראשונה לאחר 3 חודשים ואני אישית הייתי בדיכאון וגעגועים עזים חודש וחצי בערך. אני חושבת שזה תלוי איך מתיחסים למעבר מלחתחילה. את מאוד רצית לעבור לאורגון ואני לא ממש רציתי לבוא לפה, כלומר הייתי עם רגשות מאוד מעורבים בקשר למעבר הזה. אז את זה הבאתי איתי לפה וזה משפיע. אחד הדברים שבאמת מחזיק אותי בריגעי משבר זה האתר הזה. כאילו מצמצם את המרחק ומקל על הקושי כשיש למי לקטר\לספר\להתחלק. תודה לכולכם

הי אורית לפי המכתב שאייל כתב לעמוס הבנתי שהצלחת לקרוא את מה שכתבתי ואני ממש שמחה עכיו תנסי להסיר לי איך אני יוצרת דף פרטי משלי באתר כדי שנוכל להתכתב
מאוד מרגש לקרוא את כל הכתוב גם שלך וגם של כל החברות שלך כמה נחמד שיש מי שמעודד גם אם זה מרחוק האמת שאני מאוד מתגעגעת לעידוד שלך אבל מקרוב כמה חסרה לי עכשיו מישהי כמוך שמבינה גם ללא הרבה הסברים את מה שעובר עלי ורק אני ואלוהים יודעים מה באמת עובר עלי תקופה קשה לפעמים קשה מנשוא אבל כיוון שאני מטבעי אופטימית אני מאמינה בכל ליבי שנצליח להתגבר ולעבור את המכשולים בשלום
טוב אני אמורה לעודד ולא להכביד אז נעבור אלייך איך את מרגישה עברו השילשולים?
מה שלום אור גאיה תומר אייל ואמוץ(תמסרי לאייל כל הכבוד על המכתב לעמוס עמוס ממש בכה מהתרגשות כשהקראתי לו את המכתב) חיבוק חם ואוהב ציפי

ציפי יקירתי, ליבי איתך בכל רגע והלואי ויכולתי להיות יותר קרובה וזמינה לך. אני אכתוב לך אי מייל ואנסה להסביר לך איך ליפתוח דף,שזה בעצם מאוד פשוט. נתראה באימייל.

ולמשהו אחר. היום ניגש אלי הנהג שלי (כן, יש לי גם נהג...) ואמר שהוא רוצה לינסוע לבקר את מישפחתו שגרה רחוק אבל אין לו כסף לאוטובוס. הוא ביקש 1000 שילינג, שזה בערך 55 ש"ח. התיעצתי עם בעלי, כי אינני רגילה למעמעד כה מביך, ובעצתו נתתי לו את הכסף. אותו איש לא עבד הרבה זמן ולכן לא היה לו כסף לבקר את מישפחתו הרחוקה.
הרבה אנשים מגיעים מכפרים רחוקים בכדי לחפש פרנסה בעיר הגדולה.הנשים משאירות את הילדים עם הסבתות .
זו המציאות שלהם. בקניה יש 70% אבטלה ומי שמוצא עבודה רואה את עצמו בר מזל...

אוגית מה שלומכם?
מה שלום השלשולים?
תיסכלי על הפס הירוק מעל ההודעה שלי איפה שרשום את השם שלי ותיראי באיזה שעה אני רושמת לך ת'הודעה
את יודעת אני אף פעם לא נמצאת אצל ההורים בשעות כאלה אבל היום היה לי ממש משעמם כי החברות שלי כאלה חסרות חיים וגם אני מרגישה דיי חרא(גם נפשית וגם פיסית) מאז שחזרתי לארץ אז לא בא לי כל כך לכת לישון
אז אני "מציקה לך" פה
לא הגבת על מה שרשמתי לך בקשר למילואים
כל כך שמחתי שדחו לי ת'מילואים ורציתי שמשהו ישמח איתי כי את יודעת אבא לא ממש יודע להראות שמחה ואמא.....................................................(את יודעת מה היא חושבת על זה)
יכולתי להתקשר ולספר לכם אבל פה זה גם דרך נחמדה וכיפית
אז תיכתבי מה שלומכם ותמסריד"ש לכולם
אוהבת ומגעגעת אחיעד

אתמול הינו במסיבת חנוכהשל הבית ספר הישראלי. זה היה ממש כמו מסיבת בית ספר. אחת עם קול ואינטונציה של מורה הינחתה , כל קבוצת גיל עשתה הופעה. אבל מה שהיה הכי יפה זה שורת המטפלות הכושיות שהיצטרפו לחגיגה בכדי שהאמהות יהיו יותר פנויות...

אור היתה אמןרה לשיר עם הקבוצה שלה כמה שירי חנוכה. במשך שלושה ימים ושלושה לילות היא סבלה מכאבי בטן עזים מלווים בהתקפות של שילשולים והקאות (לסירוגין ולחליפין), ובאותו היום היא בכתה כמה פעמים והיסבירה שהיא מאוד מפחדת מההופעה, אבל גם מאוד רוצה להופיע. בסוף היא הופיע עם חברי הקבוצה שלה וכאבי הבטן עם כל הניספחים נעלמו כלא היו...

אתמול הייתי בעוד מסיבת יום הולדת של תאומות בנות 4 ושוב היו מתקנים מתנפחים ומופע קטן, וכמובן שורה של מטפלות כושיות עם תינוקות ישראליים על ידיהן וחבורה של אימהות שישבו ודיברו בצד מבלי להתענין במה שקורה מסביב...
:-\
לפחות כל ימי ההולדת האלה נותנים לנו סוג של עיסוק. הבנות משחקות ונהנות ואני מעבירה עוד כמה שעות.
האמהות הישראליות כבר שמעו עלי והן יודעות שאני באה עם שלושת בנותי אז זה חוסך ממני את המעמד המביך של לישאול אם אני יכולה לבוא בעצמי ועם כולם ,כי פה נהוג להזמין רק את הילדים שבגיל ילד יום ההולדת ומגיל מסוים גם ההורים לא מגיעים....

סיפור-
יש לנו מרפסת מקורה ומרוצפת. כשהיגענו צבע המרצפות היה חום-חלודה. אבל עם כל שטיפה (ושוטפים אותה בכל יום...) הצבע מתחיל להתקלף ומתחתיו מתגלים צבעיה האמיתיים- לבן וירוק מבחיל...

אורית
קראתי את כל הדף בשקיקה....... ואוווווווו:-0
אני מקווה שתתרגלו מהר יותר לרחוק הזה, זה ממש אמיץ בעיניי!
אני אמשיך להתעדכן פה, זה מרתק!
מתגעגעים אליכם שמרו על קשר.....

סיפור-
קיבלנו מבית הכנסת, שהוא גם מרכז קהילתי לקהילה היהודית-ישראלית פה, סביבונים קטנים וורודים , ממש כמו שיש בארץ, שכתובות עליהם האותיות נ,ג,ה...ש! זהמאוד היצחיק אותנו מפני שאף פעם לא ראינו סביבון גלותי...

אני מוצאת את עצמי סתם בוהה במה_ חדש ובכל השמות המוכרים יותר ומוכרים פחות ומתגעגעת...

אתמול הלכנו להדלקת נר ראשון בבית הכנסת. הבנות מאוד התרגשו, התלבשו יפה, התאפרו והתקשטו...
יש פה בית כנסת גדול ויפה שמגודר עם גדר חשמלית וסביבו גינה מדהימה.
מגיעים אליו רק כמה יהודים מבוגרים שגרים פה, לא ישראלים, וחבדניק אחד שמגיע לחגים, ואנחנו.
לפני כמה חודשים היגיע לפה זוג צעיר בכדי להחיות ולתפעל את בית הכנסת.הם פה בהתנדבות והקהילה משלמת להם דמי הוצאות. הם מקסימים ונחמדים מאוד גם עם הילדים.
אז קיבלו אותנו בשימחה (שינוי מרענן מקבוצה של מבוגרים) וראינו את הדלקת הנר הראשון של חנוכה, ופתאום החג קיבל עבורי משמעות אחרת ,גלותית. אני ,יוצאת הקיבוץ "הכופרת" מוצאת את עצמי מביאה את בנותי לבית הכנסת בכדי ליספוג אוירת חג יהודי. זה היה מרגש.
לאחר מכן היתחילה תפילת יום השישי המיגעת והבנות היתחילו להישתעמם ויצאנו החוצה לשחק עד תום התפילה.

פה יום ראשון זה השבתון. היה קשה להתרגל לזה שיום שישי הוא יום רגיל ושבשבת עובדים.
וביום ראשון גם העובדות בחופש, אז הולכים לאכול צהריים...במסעדה.

דרך אגב, אני כותבת רק בישביל עצמי או שעוד אנשים קוראים ?????