שיר חדש

[מתחדשת*]

מתמוגגת לקרוא כאן, כרגיל

[מי_מה*]

מתמוגגת לקרוא כאן, כרגיל גמני.

[עדינה_ניפו*]

מתמוגגת לקרוא כאן, כרגיל

_חמימות וניחוח של קיץ באמצע החורף. ואינשאללה שזה רק בלבול זמני, הפוגה שנועדה לשמח את לבנו, לתת לנו כוח לעוד הרבה ימי גשם...
מתיקות הנצח, מתיקות התה, גוף ורוח יחדיו._
אני הרגשתי ככה גם כן אתמול ושלשום.
הרגשתי קסם מתוק ונוגה באויר.
הימים שלווים ומלאים באור ואושר פנימי...

נזכרתי אתמול איך שבנערותי גרתי כמה שנים בכפר גלעדי ולמדתי בתל-חי, בשנים האילו הייתי נכנסת לדכאונות ממושכים בחורף וביום הקיצי הראשון שהיה מופיע, פתאום כל חושיי קמו לתחייה, האושר היה מדגדג באצבעות הידיים ורגליים והייתי רצה ומדלגת כל הדרך מהקיבוץ עד המכללה כמו גדי על הגבעות!!!
(לשמחתי החורף כבר לא מכניס אותי למצב הקודר הזה אבל עדיין הדבר הנעים הזה שמתעורר עם השמש והחום והשמים הכחולים הוא מופלא )

[הגבירה_בחום*]

_נזכרתי אתמול איך שבנערותי גרתי כמה שנים בכפר גלעדי ולמדתי בתל-חי, בשנים האילו הייתי נכנסת לדכאונות ממושכים בחורף וביום הקיצי הראשון שהיה מופיע, פתאום כל חושיי קמו לתחייה, האושר היה מדגדג באצבעות הידיים ורגליים והייתי רצה ומדלגת כל הדרך מהקיבוץ עד המכללה כמו גדי על הגבעות!!!
(לשמחתי החורף כבר לא מכניס אותי למצב הקודר הזה אבל עדיין הדבר הנעים הזה שמתעורר עם השמש והחום והשמים הכחולים הוא מופלא )_
אוחחחח! גם אני. כל מילה. בדיוק בסדר הזה! @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וברור שאחרי שכתבתי לך מייד תקף אותי כאב גרון עז ביותר פלוס חום גבוה שהפיל
אותי ליומיים של "חופש" במיטה.
(מי היה מאמין שיומיים במיטה הפכו להיות "חופש" (-:)

[אשה_שמחה*]

תודה על התגובות @}


_וברור שאחרי שכתבתי לך מייד תקף אותי כאב גרון עז ביותר פלוס חום גבוה שהפיל
אותי ליומיים של "חופש" במיטה._
רפואה שלמה ושבת שלום לכולן.

[מי_מה*]

האביב הזה עושה לי מועקה. אני לא מצליחה להסתכל על זה כעל מתנה מאלוהים לפני הגשם הגדול הבא. בדרך כלל אני די סובלת בחורף, נתקפת דכדוך כבר מראשית הסתיו, ומתמלאת חיות ואושר בבוא האביב, אבל לא ככה. לא עם היובש הזה. מחסור במים מכניס אותי למצוקה רגשית. ממש.
הו אלוהים, שפע של גשם, בבקשה בבקשה!

[אשה_שמחה*]

מבינה ומזדהה. מאוד.
(ויש לי סוג של תשובה מרגיעה פנימית לזה, ככה לשעת חירום, בהזדמנות נדבר על זה)

הו אלוהים, שפע של גשם
אמן ואמן.

[אהבת_עולם*]

האביב הזה עושה לי מועקה. אני לא מצליחה להסתכל על זה כעל מתנה מאלוהים לפני הגשם הגדול הבא.
גם לי מרגיש ככה.

[אהבת_עולם*]

_הו אלוהים, שפע של גשם
אמן ואמן._

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תשובה מרגיעה פנימית לזה

יש תשובה מרגיעה גם לפה? אהה...סליחה שאני נדחפת אבל...אשמח לתובנות, ניחומים והפתעות טובות.

[שירת_הים*]

שבוע טוב.סוף סוף גמרתי לקרא את הבלוג שלך מהתחלה ועד הסוף.קוראת אותך כבר המון זמן בלי להגיב.את כותבת נפלא.כמו שמישהי כבר כתבה."כמו לצלול לתוך ספר טוב".גם אני גרה במרום הגליל במושב מקסים.וכל פעם שאני קוראת אותך אניתוהה לעצמי אם אנחנו לא מכירות.

[אשה_שמחה*]

תודה לכולכן.
יש תשובה מרגיעה גם לפה? את מתכוונת בעניין הגשם? אולי אצליח לנסח את זה במילים.

תודה שירת הים , שמחה שאת כאן

שבוע טוב שיהיה @}

[הגבירה_בחום*]

מאחר ולאחרונה, הלשון שלי קצת נבלעה, ואיכשהו אני לא כותבת כ"כ, יצא מקריאה זריזה בדף שלך, שאני לא נמצאת כאן (-:
ולא כך הדבר. אז באתי באופן יזום לומר שלום ושלוח נשיקות.
@}

[אשה_שמחה*]

במסגרת חלומות המכונית שלי, חלמתי לפני כמה שבועות שאני נוהגת בכביש צר בהרים (לא אזור מוכר), ואני לא רואה טוב את הכביש כי אני נמוכה מדי. זה מפחיד לנהוג ככה, בלי לראות את הכביש. אז אני מתרוממת הכי שאני יכולה, ואז הראש שלי נתקע בתקרה של האוטו. אני חושבת-"מה זה? איך אני יכולה לנהוג ככה, עם הראש תקוע בתקרה?", ואז- אני לא זוכרת אם זה היה בתוך החלום או מיד כשהתעוררתי, שמעתי קול אומר לי-"תורידי ראש".
היום נזכרתי בזה פתאום. שוב ושוב אני מתבקשת להרפות, ושוב ושוב מתרחקת לדמיונות ותכניות קדחתניות. כמה קשה לי פשוט לחיות, להישאר בפשטות הזו של נשימה אחרי נשימה, של להנות מהחיים- מאוכל, מצחוק, מרגע של שלווה, מיופי ומאהבה.
כמה קל, לעומת זאת, לרצות עוד, להתמקד במה שאין, לפתור בעיות דרך מחשבה סוערת, לדבר בלי לחשוב, ולמצוא את עצמי שוב עצובה וכועסת, סתם, על כלום.
אבל אני שלווה עכשיו. נחה בידיעה שככה זה, ואני ממשיכה ללכת בדרך. עכשיו ברגע הזה זה נראה לי אפילו נחמד, עם הנפילות והכל.
תזכרי, אני אומרת לעצמי- ככה את אמורה לנהוג בדרך החיים.לראות את הכביש רק חלקית, עם הפרעות, כי את לא נוהגת לבד במכונית הזו, וממילא הכל זה רק חלום.

[מתחדשת*]

כמה אני אוהבת לקרוא אותך

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

איזה חלום...אפילו מצחיק (במסגרת ההומור הנמוך שלי...)
גם לי יש חלום אצלי- רצה לכתוב אותו כבר מאוחר.

[עדינה_ניפו*]

ככה את אמורה לנהוג בדרך החיים.לראות את הכביש רק חלקית, עם הפרעות, כי את לא נוהגת לבד במכונית הזו, וממילא הכל זה רק חלום

[אשה_שמחה*]

איזה חלום...אפילו מצחיק (במסגרת ההומור הנמוך שלי...) D-:

תודה

היום יום ההולדת העברי של זהרה. בבוקר סידרתי לה שולחן עם מפה, נרות, ברכה ואת המובייל שהכנתי לה (תפרתי מלֶבֶד ירח וכוכב, וביניהם תליתי בריסטול קטן שעליו כתוב את הברכה היפה של לפני השינה- "מימיני מיכאל משמאלי גבריאל..."). (כן, זו בהחלט השווצה).
אחרי שהיא התעוררה ושמחה, אמרתי לה שהיום, חוץ מזה שיום ההולדת שלה, גם יום הבחירות- בוחרים ראש ממשלה חדש. אז היא אמרה בטון מאוכזב- "מה, במקום אבא?!".
(לקח לי שניה להבין אותה. אורי עובד כמנהל קהילה בקיבוץ שלנו ).

ועוד פנינה, הפעם משל תמר- היא באה אלי ואומרת לי בהתרגשות- אמא! אני יודעת למה הגשם הגיע! כי נתת לזהרה מתנה!

שיהיה יום שבו נבחר בטוב @}

[אהבת_עולם*]

שיהיה יום שבו נבחר בטוב

אמן !!!

<והמחכימון יוצא לי: 'הסבר פנים על פני הסתר פנים'. כלכך מתאים... (אולי בעצם, למי שמכיר את המושג 'הסתר פנים' בקבלה..)>

[הגבירה_בחום*]

אז היא אמרה בטון מאוכזב- "מה, במקום אבא?!".
גדול (-:

[רסיסים_של_אור*]

יו, זה גם יום ההולדת העברי של גלעד שלנו (בן שלוש) !!! מזל טוב.

_שוב ושוב אני מתבקשת להרפות, ושוב ושוב מתרחקת לדמיונות ותכניות קדחתניות. כמה קשה לי פשוט לחיות, להישאר בפשטות הזו של נשימה אחרי נשימה, של להנות מהחיים- מאוכל, מצחוק, מרגע של שלווה, מיופי ומאהבה.
כמה קל, לעומת זאת, לרצות עוד, להתמקד במה שאין, לפתור בעיות דרך מחשבה סוערת, לדבר בלי לחשוב, ולמצוא את עצמי שוב עצובה וכועסת, סתם, על כלום.
אבל אני שלווה עכשיו. נחה בידיעה שככה זה, ואני ממשיכה ללכת בדרך. עכשיו ברגע הזה זה נראה לי אפילו נחמד, עם הנפילות והכל.
תזכרי, אני אומרת לעצמי- ככה את אמורה לנהוג בדרך החיים.לראות את הכביש רק חלקית, עם הפרעות, כי את לא נוהגת לבד במכונית הזו, וממילא הכל זה רק חלום._
מתחברת ומזדהה במלואי

[אשה_שמחה*]

מזל טוב לגלעד @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אחרי שהיא התעוררה ושמחה, אמרתי לה שהיום, חוץ מזה שיום ההולדת שלה, גם יום הבחירות- בוחרים ראש ממשלה חדש. אז היא אמרה בטון מאוכזב- "מה, במקום אבא?!".
D-: בקולי קולות ואז תמיד שלולית מאחורי: אמא מה מצחיק והיא ממש יורדת לחיי שאספר מה מצחיק....

איזו מתוקית התמר הזאת- חופשי מגיע לנו גשם על מעשינו הטובים ושישטוף את הלא טובים (-:
וחוץ מזה אוהבתותך

[מי_מה*]

יומולדת שמח לחוגגים, ולכל השאר 'רק' נשיקות וחיבוקים.

[אמא_ללי*]

יום הולדת שמח למתוקה שלך!

וגם אני (כמו תמיד) מזדהה מאד, בעיקר עם מה ש רסיסים של אור ציטטה.

[שירת_הים*]

יום הולדתשמח לזהרה שלך.שתזכי לגדל אותה בהרבה שמחה ואהבה.

[אשה_שמחה*]

תודה לכולכן על הברכות לזהרה,
שתזכי לגדל אותה בהרבה שמחה ואהבה
אמן.

[אשה_שמחה*]

אני מתרגלת הרפיה. כבר שנים, בעצם, אבל בשבועות האחרונים מעמיקה בתרגול הזה.
כאב הגרון גרם לזה, בשילוב עם המסר העיקרי של הספר שסיפרתי עליו (כוחם המדהים של הרגשות), שאומר שכל הדברים שאני רוצה נמצאים במורד הזרם, ולכן כל נסיון להתקדם במעלה הזרם (כל מאבק, כל התנגדות או התעקשות), מרחיקים אותי ממה שאני רוצה. כשאני רוצה משהו כל מה שאני צריכה לעשות זה להרפות מהמשוטים.
ובאמת, בהרבה נושאים בחיים שלי ראיתי את זה קורה, שוב ושוב. חוץ מבאמהוּת. זה התחום היחיד בחיים שלי שלגביו אני לא מצליחה להרפות, לממש את הרצון העמוק שלי להיות אמא שמחה, זורמת, שלווה. להיות בשלום עם עצמי ועם הילדות שלי.
בזמן ההליכה שלי לפני כשבועיים, כשסגרתי שלושה שבועות של כאב גרון, וכבר הבנתי שזו לא דלקת גרון, שהכאב השתנה בשלב מסויים ונבע מפצע בגרון (כתוצאה מהשיעול), אז הלכתי ובלעתי תוך כאב ושאלתי את אלוהים מה קורה, עד מתי, וקיבלתי תשובה במחשבה- תפסיקי להתנגד. תרפי.
השבועות שלפני כן היו שבועות קשים. עם המחלה והכל, כעסתי המון, נאבקתי במציאות. ובהליכה הזו ביקשתי עזרה. כי אני לא יכולה להרפות. לא כשזה תלוי רק בי. זו לא הנטייה שלי, זה לא מה שקורה, אני אוחזת ואוחזת ונכנסת עם הראש בקיר כשזה תלוי בי. אני צריכה עזרה.
תעשה שאני ארפה, אמרתי לאלוהים, תעשה שלא יהיה לי אכפת כל כך כל הזמן, שאתן לילדות שלי לגדול בשקט בלי להתערב בכל דבר.
ככה דיברתי ודיברתי ובכיתי וביקשתי, ופתאום עלתה לי בראש מישהי, אשתו החדשה של חבר טוב של אורי, שמאז שהכרנו אותה קשה לי אתה נורא, קשים לי המפגשים אתה, עד כדי כך שחשבתי כבר להגיד לאורי שנפסיק להיפגש אתם. אפשר להגיד שהיא ההופכי שלי (או שאני שלה)- אשת קריירה, עובדת בהייטק, רואה את הילדות שלה רבע שעה בערב לפני שהן הולכות לישון (וזה רק היבט אחד של השוני בינינו). נזכרתי במשהו שהיא אמרה לי פעם, כשדיברה על הבת הקטנה שלה, בת החמש – בגיל הזה כבר לא צריך אמא. רק בתור נהגת.
ופתאום הבנתי למה אלוהים שלח לי אותה (כי קודם לא הבנתי), ועוד נתן מסר מאוד ברור כי יש לנו את אותו שם.
הוא נתן לי דוגמא שאני יכולה ללמוד ממנה לדאוג קצת יותר לעצמי, להניח לילדות קצת. בהתחלה ישר עלו לי שיבוצים הזויים וקודחים של הילדות במסגרות באזור, אבל די מהר הבנתי שלא בזה מדובר, אלא יותר באיך שאני כשאני אתן. זו תנועה פנימית זעירה, של מעבר ממצב של דריכות, של אכפתיות-יתר, למצב של מנוחת אחריות , של הרפייה, של "אז מה?".
איך הרבנית פישר אמרה- אנחנו רק נותנות את הרקע הכללי. ה' מגדל אותם.

[הגבירה_בחום*]

מזדהה איתך כ"כ בנושא ה"מאבק להרפות"
במיוחד מזדהה עם זה: זו תנועה פנימית זעירה, של מעבר ממצב של דריכות, של אכפתיות-יתר, למצב של מנוחת אחריות, של הרפייה, של "אז מה?". שכן יש לי עניין לאחרונה עם הקרציה הפנימית שלי (-:
בשבועות האחרונים אני מסתובבת עם פנקס קטן עם הצהרות חיוביות לגבי כל מיני נושאים בחיי שאני רוצה לקבל, או רוצה שיהיו לי. אני חושבת על כל תחום בחיי שדרוש שיפור מבחינתי ואז מנסחת בזמן הווה אמירה שמציינת את המצב הרצוי כאילו הוא נמצא ויש לי אותו (למשל: אני גרה בבית גדול ומואר שמתאים בדיוק לצרכי) ואחת לכמה זמן, בכל מיני רגעים במשך היום אני אומרת אותם לעצמי. בנהיגה, במקלחת, לפני השינה, לפני הקימה. כל יום אני פותחת את הפנקס הזה עוברת שוב על ההצהרות, מוסיפה פה ושם אמירה חדשה שנראית לי נכונה לאותו רגע.
ולמה אני כותבת לך את זה כאן? כי אני מוצאת שזה כלי נפלא להיות אקטיבית תוך כדי הרפיה. אני גם מאלפת את התת מודע שלי להרגיש דברים חיוביים, אני גם יוצרת תדר ותחושה של דברים וכך מושכת אלי יותר ויותר את מה שאני רוצה, גם ברגע שאני אומרת משפט מסויים שוב ושוב בזמן הווה, אני מתחילה להשתכנע באמת שזה המצב ולהרגיש אותו ומאוד מתעודדת (למרות שבפועל המצב ממש עוד לא כך) וגם.... קל יותר להרפות כי אני מזכירה לעצמי שהכנסתי את זה למערכות שלי וזה עכשיו בתהליך עיבוד. זה בדרך.
וכל פעם שעולה הנאחס הקטן הזה עם ה- עד מתי הזה, אני מזכירה לעצמי שזה כבר זורם בעורקים שלי, זה כבר בשלבי התגבשות ומשחררת קצת.

[מתחדשת*]

@}

[מי_מה*]

שכן יש לי עניין לאחרונה עם הקרציה הפנימית שלי , גם לי, וגם כאב גרון. אין מה לאמר, אנחנו ממש 'חבורה' (במילעיל).
הקטע הזה של ההרפיה תמיד מתקשר לי איתך. מאז 'הרפו ודעו כי אני ה' ' וכל תזכורת נוספת ממך לנושא הזה תמיד באה לי טוב. מה טוב? חיוני, אוויר לנשימה ממש!

[סגו_לה*]

@}

[אשה_שמחה*]

אין מה לאמר, אנחנו ממש 'חבורה' אכן.

וכל פעם שעולה הנאחס הקטן הזה עם ה- עד מתי הזה, אני מזכירה לעצמי שזה כבר זורם בעורקים שלי, זה כבר בשלבי התגבשות ומשחררת קצת.
וכך, דרך השחרור הזה, זה מתגבש עוד והופך למציאות. כמה מופלא.

[רסיסים_של_אור*]

מודה לך כל-כך על הכתיבה הזו כרגיל, מזדהה עד קצות השערות (טוב נו, לא כואב לי הגרון אבל מתהלכת עם שק דמעות שיושב ככה על מפתח הלב ומבקש כבר הרבה זמן להתנקז...). תודה

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

גם אני במזדהות.
לפעמים לפני שיחות עם אלוהים אני מתכננת לבקש כל מיני דברים
ואז ברגע האמת אני פשוט מבקשת שישנה אותי.
יש איזה משפט איפושהו "לך אל האומן אשר יצר אותך" - כלומר, לשחרר לגמרי, להתנפץ אל החיים
כמו גל אל סלע מתוך אמונה עמוקה שיש יד מכוונת והשגחה פרטית.
וכשאני מדברת מ"עומקא דה ליבא" (מעומק הלב) אני מקבלת תשובות
מ...ד..ה..י..מ..ו..ת.

[עדינה_ניפו*]

זו תנועה פנימית זעירה, של מעבר ממצב של דריכות, של אכפתיות-יתר, למצב של מנוחת אחריות , של הרפייה, של "אז מה?".
כן, תיארת את זה כל כך יפה תנועה פנימית זעירה.
זה מתקשר לי מאד לתירגול שלי עם הפאולה בימים אילו, שוב ושוב אני נוכחת להבין שלא דרוש מאמץ לא בתירגול הפיזי ולא בתירגול הנפשי.
הכיוון המשמעותי הוא אל ההקשבה, ההתבוננות וההרפיה ואז מתגלה הקסם!

ולמה אני כותבת לך את זה כאן? כי אני מוצאת שזה כלי נפלא להיות אקטיבית תוך כדי הרפיה...
אני מאד מתחברת למה שכתבת גבירה, אוהבת את הניסוח

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

להתחבר לדברים שעושים לנו טוב. לעשות טוב לסביבה. לעשות טוב לעצמנו. לעשות מקום לעצמנו. לפעול בגוף וגם בנפש וגם במוח.לתת. ועוד קצת לתת. ועוד קצת לתת. להסתכל החוצה. לראות את כל הטוב הזה. את כל הפשטות הכל כך מורכבת הזו. המדהימה הזו.
לאהוב את עצמנו ואת העולם. לנשום. לדמיין.לחייך. להיות.
פשוט להיות.

[עדינה_ניפו*]

נקודות, כתבת מקסים!
אני אוהבת את השילוב של להרפות ולהודות!

מתה על הדף הזה, השראה צרופה תמיד!!!

[אמא_ללי*]

[אשה_שמחה*]

כן, תיארת את זה כל כך יפה תנועה פנימית זעירה.

זה לא אני המצאתי. זה ביטוי שמלווה אותי כבר שנים ומקורו בשיר של רחל חלפי, (או אולי אגי משעול? P-: )

להתחבר לדברים שעושים לנו טוב. לעשות טוב לסביבה. לעשות טוב לעצמנו
בדיוק.

תודה @}

[עדינה_ניפו*]

בנות עם הכאב גרון,
רציתי להציע לכן בעקבות התירגול שלי בשיטת פאולה לעשות משהו מאד פשוט ואני מוצאת כיעיל מאד.
לשכב עם הידיים על הגרון, לעצום עיניים ופשוט להתבונן על הגרון.
להתבונן ללא כל שיפוט, לתת מקום לכל מחשבה שעולה, לכל רגש שעולה...
אפשר לנשום אל המקום.
ככה לשכב כמה זמן שאתן מרגישות צורך.
זה מזכיר לי משהו שאחותי דיברה עליו הרבה כשלמדה את "קול הרוח" עם אסתר שמיר,
היא מדברת על לתת מקום לכאב.
גם שם הם שוכבים ומקשיבים, נותנים מקום לכאב.

אני מצאתי שזה מרפה מאד.
הרי הגוף מדבר אלינו אבל לדעתי אין טעם למהר לנסות "להבין" או לפרש, אלא פשוט להיות שם בתוך זה ללא הניסיון להעביר את זה.

[אשה_שמחה*]

הימים האחרונים היו קצת מוזרים- רגועים, שקטים, בלי כאבים או סערות גדולות, אבל קצת משעממים כאלה.
מכל מיני סיבות יצא שהיינו הרבה בבית, או שאפילו הייתי לבד בבית, עם כמיהה לעשות משהו ממלא, לתקשר עם אנשים, לכתוב, משהו, אבל כאילו הכל חסום בפני, אפילו הערוץ לדיבור עם אלוהים.
מצאתי את עצמי הרבה במטבח, "רעבה", או מכינה לעצמי כוס קפה לא קשורה לכלום (אני משתדלת לשתות רק שלוש כוסות ביום וכל אחת מהן מתוזמנת היטב, כך שכוס קפה לא קשורה משבשת את כל האיזון ).
בקיצור, מין שיממון כזה.
שלשום בערב נזכרתי שלמחרת אני אמורה להנחות מעגל נשים. הנושא היה "כי האדם עץ השדה", לכבוד חודש שבט. בדרך כלל אני מכינה מראש כמה נקודות לשיחה, או איזו פעילות. היה כבר יום שלישי בערב ולא היה לי שום דבר, אז ככה, מתוך השיממון הזה ובלי שום ציפיות לקחתי מחברת ורשמתי כמה נקודות שעלו לי אל מול המשפט הזה.
תוך כדי שעשיתי את זה התחלתי להתלהב, זה נושא שאני מאוד מחוברת אליו- הקשר לטבע, במיוחד לעצים. עלו לי עוד רעיונות, נזכרתי בקטע מהספר "הנבואה השמיימית" שמדבר על קבלת השראה מעצים, אז חיפשתי אותו בספר וסימנתי אותו כדי להקריא במעגל. וזהו, כל העניין לקח לא יותר מרבע שעה, אבל רומם את רוחי.

אתמול היה המעגל. בערב קראתי בבלוג החדש של אמא ללי ציטוט מקסים שהיה מתאים מאוד, אז העתקתי לי גם אותו. זה שמצאתי את הציטוט הזה ממש לפני המעגל היה מין סימן מקדים למה שיהיה במעגל עצמו, שהיה התגלמות מופלאה של המשפט (לא זוכרת אם קראתי אותו במדבקה כזו של מכוניות או כאן במרגיעונים)- "הכל בתואם מושלם".
אני כמובן לא זוכרת כל מה שנאמר וגם לא יכולה לכתוב, רק אספר שכמעט בכל מה שנאמר מצאתי הדהוד לדברים שמעסיקים אותי מאוד בתקופה הזו, וכך גם שאר בנות המעגל. דיברנו על זרעים ועל אמונה, על השורשים של העץ- החלק הפנימי, זה שנמצא בחושך, בהסתר, אבל תמיד נמצא שם, גם כשהחלק העליון של העץ עובר כל מיני שינויים.

בסוף כל אחת משתפת במה היא לוקחת אתה מהמעגל. אלו הדברים שאני לקחתי-
ההבנה שכמו שהעץ משתנה, במחזוריות של שלכת- לבלוב- פריחה- פירות (או משהו כזה ), כך גם אני. זה משהו שאני מחוברת אליו מאוד מאז שאני חיה מוקפת בטבע, אבל עד אתמול לא חשבתי עליו בהקשר של תקופות "גדולות" בחיים. רק בהקשר של תקופות קטנות (נגיד שינויים שקורים במהלך החודש, וסת-ביוץ וכאלה), ושל תקופות ענקיות (כמו גלגולי חיים).
והנה, עכשיו אני עומדת בעיצומו של שינוי. הילדות שלי גדולות, בכורתי כבר עוד רגע נערה, ואיך אני מקבלת את השינוי הזה? שמה את הרגל על ברקס דמיוני ולוחצת בכל הכוח. אף פעם לא הבנתי את הסיפור הזה של הגיל, את הנשים שמסתירות את הגיל שלהן או מעגלות אותו כלפי מטה, אבל עכשיו, כששואלים אותי בת כמה שירה, אני אומרת תשע, למרות שזה כבר תשע וחצי.
אז במעגל הכרתי בזה- קורה שינוי. אני מתנגדת לו, מתוך אחיזה במוכר והידוע, מתוך הנחה לא מודעת שזה הולך להיות פחות טוב ממה שהיה עד עכשיו. אבל יש סיכוי שהולך להיות ממש טוב. שדברים טובים, נפלאים מגיעים אלי עם השינוי הזה (ומאתגרים, וקשים, וכואבים ומצמיחים- כמו בכל תקופה).

[רסיסים_של_אור*]

מרגש לקרוא !

[מתחדשת*]

שדברים טובים, נפלאים מגיעים אלי עם השינוי הזה (ומאתגרים, וקשים, וכואבים ומצמיחים- כמו בכל תקופה).
בטוח.

[אשה_שמחה*]

שדברים טובים, נפלאים מגיעים אלי עם השינוי הזה (ומאתגרים, וקשים, וכואבים ומצמיחים- כמו בכל תקופה).

וגם אל הילדות שלי, אל כולנו. כי זה היה חלק חשוב מההבנה- בעיקר לגבי שירה. שהתפיסה שלי של גיל ההתבגרות מורכבת בעיקר מהמון פחד, דחיה, ומהנחה מוטעית שזה יהיה כמו שזה היה אצלי, או אצל אחותי, או אצל מתבגרים אחרים.
ואתמול במעגל הבנתי פתאום שגם לגבי ההתבגרות של שירה אין לי מושג. זה לא יהיה כמו שום דבר שאני מכירה, גם אם תהיה שם מוזיקה רועשת ודיבורים על בנים חתיכים.
וברור שכביכול ידעתי את זה בשכל, אבל עכשיו ההבנה הזו הגיעה ממקום חדש ואחר, אמיתי יותר, מהמקום שאני מכירה כבר כזה שפותח דלת אל שינוי בתפיסה.

אנחנו אצל חמותי. ירדתי לרגע למכולת, לקנות פריכיות כי שכחתי להביא אתי. מצחיק מה שעושה לי ביקור בעיר. זה בטח כמו שחופשה בצימר עושה לרוב האנשים. אני הולכת על המדרכה, אומרת תודה בלב מתפעם לאנשים במכוניות שעוצרות לי ליד מעבר החצייה. המוכר במכולת מנהל אתי סמול טוק ואני מתבלבלת מבפנים אבל נותנת את השורות שלי כמו שצריך.
לרגע אני חוזרת לילדות, ומשחקת שאני גרה בעיר, אלה החיים שלי, מעברי חצייה ומכולת ומכוניות וריח הפיח.
כשאני חוזרת לבניין אני עולה במדרגות, שלוש קומות בדילוגים, מרגישה בכל הגוף את החיוּת שחזרה אלי.

[אשה_שמחה*]

תודה @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יא מדלגת אחת, את מקסימה!

[הגבירה_בחום*]

שלוש קומות דילגת???
סחתיין! (-:
קורה שינוי. אני מתנגדת לו, מתוך אחיזה במוכר והידוע, מתוך הנחה לא מודעת שזה הולך להיות פחות טוב ממה שהיה עד עכשיו. אבל יש סיכוי שהולך להיות ממש טוב. שדברים טובים, נפלאים מגיעים אלי עם השינוי הזה (ומאתגרים, וקשים, וכואבים ומצמיחים- כמו בכל תקופה).
מאוד מזדהה עם זה.
נשיקות

[עדינה_ניפו*]

מצחיק מה שעושה לי ביקור בעיר. זה בטח כמו שחופשה בצימר עושה לרוב האנשים
אני מרגישה בדיוק ככה כל פעם שאני מבקרת את אחותי בתל אביב!
כשאני חוזרת לבניין אני עולה במדרגות, שלוש קומות בדילוגים, מרגישה בכל הגוף את החיוּת שחזרה אלי
מדהים כמה שינוי כזה יכול להיות מרענן, ,תהני לך !

[חוחית*]

מקסים כתמיד @}

[פלוני_אלמונית*]

הוא נתן לי דוגמא שאני יכולה ללמוד ממנה לדאוג קצת יותר לעצמי, להניח לילדות קצת. בהתחלה ישר עלו לי שיבוצים הזויים וקודחים של הילדות במסגרות באזור, אבל די מהר הבנתי שלא בזה מדובר, אלא יותר באיך שאני כשאני אתן. זו תנועה פנימית זעירה, של מעבר ממצב של דריכות, של אכפתיות-יתר, למצב של מנוחת אחריות , של הרפייה, של "אז מה?".
בדיוק. ממש מזדהה. רוצה להיות אמא רגועה יותר, זורמת, נהנית מלהיות אמא וזהו.

[אשה_שמחה*]

תמיד בסוף ההליכה אני מגיעה לקטע של הדרך שהוא כזה...איך לתאר אותו? נגיד שהיו קלפים כאלו עם צילומים, אז זה היה קלף "הדרך".
אני רואה את הדרך מתפתלת לפניי, משני הצדדים העצים, והאור שמאיר את הכל בצורה כל כך מופלאה (לא חשוב אם זה בבוקר, או בשעת דמדומים, ביום שמשי או מעונן).
היום כשהגעתי אל הקטע הזה הוא היה כל כך יפה, שבבת אחת התנערתי מההרהורים שהשתלטו עלי בשלב מסויים של ההליכה, ואז גם שמעתי את הציפורים שרות את שיר השקיעה, המון צפצופים במין המולה מרגשת כזאת שגורמת ללב לעלות על גדותיו, ולרגע נבהלתי- עוד מעט ההליכה נגמרת, צריך להמשיך את השיחה עם אלוהים. אבל לא היה לי יותר מה להגיד, הרגשתי שלווה כזו, וכל הדברים שנאמרו קודם ביני לבינו שבו ועלו בי.
מיד כשהתחלתי ללכת יצא שאמרתי לו- סגרת לי דלת (התכוונתי לזה שאני כנראה לא הולכת ללמוד ספרות).
והוא ענה לי עם המשפט- כשאלוהים סוגר דלת הוא פותח חלון.
ואני אמרתי- כן, אבל לא רואים כלום בחלון הזה, רק ערפל (התכוונתי לשינוי שמתרגש ובא עלינו, לכך שהבנתי שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש כאמא בחינוך ביתי, לגלות דרך חדשה בעיסוק הזה, יחד עם הילדות, אבל כרגע אין לי שום מושג איך הדרך הזו נראית ולאן היא תקח אותנו),
ואז נזכרתי בחלק משיר של שולי רנד- "זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל...כי שמה האלוקים..".

והתעודדתי, ונרגעתי, ונזכרתי שהרצון המהותי שלי הוא להיות שמחה, וידעתי ברגע אחד של בהירות שללכת ללמוד ספרות לא היה עושה אותי שמחה.
וכשהלכתי ככה מוקפת ביופי הזה, בשקט והשלווה האלו, ידעתי כי טוב.

ומיד רציתי לכתוב את זה.
ודמיינתי איך אחזור הביתה מההליכה והילדות יתבעו את תשומת לבי ואני לא אוכל לכתוב, והתרגזתי קצת מראש, ואמרתי לאלוהים- אתה רואה? זה מה שמרגיז אותי. אין לי שליטה על הזמן שלי. כשאני רוצה לכתוב- הן צריכות אותי, וכשיש לי זמן פנוי, אז פתאום לא בא לי כלום ואני לא יודעת מה לעשות.
והוא אמר לי- זה רק בגלל שאת שוכחת שזה אני שכותב דרכך. את רוצה לכתוב עכשיו, כי את פוחדת שתשכחי. מה, את לא סומכת עלי?
אבל חזרתי הביתה והן לא היו בבית, הלכו לחברים, ואני חייכתי בתוכי, פתחתי את הפנקס, וישבתי וכתבתי לכם את הסיפור הזה (עלה לי פתאום הגמד סיפורון ).

[עדינה_ניפו*]

והוא אמר לי- זה רק בגלל שאת שוכחת שזה אני שכותב דרכך. את רוצה לכתוב עכשיו, כי את פוחדת שתשכחי. מה, את לא סומכת עלי?
אוי, הוא גדול האלוהים שלך!!


ואז נזכרתי בחלק משיר של שולי רנד- "זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל...כי שמה האלוקים.."
אני לא יודעת אם קראת סיפור שכתבתי פעם ביחס למשפט הזה,
בעלי קם בקר אחד ממש מוקדם לפני שכולנו התעוררנו, עמד ליד הכיור במטבח והסתכל החוצה מהחלון מולו.
היה ערפל כבד בחוץ והרדיו היה דלוק ברקע.
הוא עמד וחשב לעצמו שהטבע שנפרס מולו הוא כל כך עצום אבל כמה היה רוצה להרגיש שם את אלוהים, להרגיש את הבריאה...
באותו רגע שהמחשבה הזאת חלפה בראשו הוא שמע ברקע את שולי רנד שר את המילים האילו בדיוק-
"זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל...כי שמה האלוקים.." (-:

את מקסימה ומרגשת אותי כתמיד

[מי_מה*]

(עלה לי פתאום הגמד סיפורון ).
סליחה שאני נטפלת לזוטות, אבל זה עשה לי מתוק בלב

[הגבירה_בחום*]

ואני אמרתי- כן, אבל לא רואים כלום בחלון הזה, רק ערפל
כן... גם אני שם... בערפל הזה..

[עשב_השדה*]

אשה שמחה
גמני קוראת כאן
וכל כך נהנית.........
מישהי יכולה לכתוב לי את המילים

השיר הזה של שולי ראנד
כששמעתי אותו בפעם הראשונה פשוט
נשטפתי בבכי
שיר נוגע "אייכה"

[אמא_ללי*]

את מקסימה ומרגשת אותי כתמיד

[אמא_ללי*]

_ואתמול במעגל הבנתי פתאום שגם לגבי ההתבגרות של שירה אין לי מושג. זה לא יהיה כמו שום דבר שאני מכירה, גם אם תהיה שם מוזיקה רועשת ודיבורים על בנים חתיכים.
וברור שכביכול ידעתי את זה בשכל, אבל עכשיו ההבנה הזו הגיעה ממקום חדש ואחר, אמיתי יותר, מהמקום שאני מכירה כבר כזה שפותח דלת אל שינוי בתפיסה._
אני נורא מזדהה עם זה למרות ששירה שלי עוד רחוקה מאד מגיל ההתבגרות... הדרך הזאת דורשת להשאיר משהו בפנים פתוח כל הזמן. לא להתקבע על מה שהיה קודם, לא להניח הנחות, רק לנשום ולהשאיר את החושים פתוחים כדי באמת לראות ולחוות את מה שקורה עכשיו ולא הקרנות של סרטים ישנים. די מדהים.

[רסיסים_של_אור*]

כרגיל מזדהה ומעודדות אותי להמשיך ולכתוב...

[אסנת_ש*]

זה מה שמרגיז אותי. אין לי שליטה על הזמן שלי.
אני כ"כ מזדהה עם זה. בדיוק היה לי חוסר נוחות בגוף אתמול והיום ולא הצלחתי לשים את האצבע במדוייק ממה החוסר נוחות הזה. והנה את כאן ניסחת לי את זה למילים. החוסר נוחות אצלי הוא בדיוק בגלל זה. תודה לך ולאלוהים. (-:

[אשה_שמחה*]

תודה לכן על התגובות, שתמיד מרגשות אותי ומשמחות מאוד.


כבר כתבתי על זה פעם, על איך האמת מוגשת לי כמעט תמיד בעטיפה מבלבלת, דוחה או סתם לא מעניינת ממבט ראשון.
לפני כמה שבועות הייתי אצל אחותי ולפני שהלכתי היא רצתה לתת לי משהו, היא תמיד נותנת לי איזה דיסק עם שיעור של רב או ספר. אבל כל הדיסקים שהיא בחרה לא נראו לי, ואז היא הביאה את הספר הזה- ספר קטן, בעטיפה שכולה תמונת טבע, פרחים בכל הצבעים, מפל מים, כמו הטפטים שהיו בשנות השבעים. לקחתי אותו ועלעלתי בו קצת, וברגע הראשון זה ממש לא נראה לי, היו קצת שגיאות דפוס ומין כתיבה עילגת כזו, אבל אז העיניים שלי נתפסו על השם של הספר- "למצוא את הקדוש ברוך הוא"- והחלטתי לקחת אותו.
אחר כך בבית שוב ניהלתי אתו יחסי דחיה-משיכה במשך כמה ימים, עד שבאחד הימים התחלתי לקרוא בו. הוא נתן לי הרבה מתנות, הספר הזה. אני מספרת את כל זה כי השבוע קראתי בו פתאום שוב, ושוב קיבלתי מתנה (אני מצטטת)-
"רבי נחמן מלמד אותנו שצריך להגיד כל הזמן דברי אמונה, ועל ידי זה לחזק את האמונה-"אתה מנשים אותי, אתה מזיז אותי, אתה מפעיל לי את הלב", אפילו שאתה יודע את זה, כשאתה אומר את זה הרבה פעמים בפה אתה מחזק את האמונה, כמו שכתוב- "אודיע אמונתך בפי".
אז עכשיו בהליכה עשיתי את זה, אמרתי כל מיני דברי אמונה (אהבתי את הביטוי הזה, "דברי אמונה". יש צירופי מילים שפותחים לי את הלב), "אתה נמצא פה אתי, אתה מוליך אותי", ובין השאר ראיתי בשמיים ציפורים ואמרתי-"אתה גורם לציפורים לעוף", ואז חשבתי על נדידת הציפורים, על זה שהן יודעות לאן לעוף, ושככה הוא מכוון גם אותי. זה היה מנחם, לחשוב את זה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יש צירופי מילים שפותחים לי את הלב

אני אוהבת את הצרוף: רצון טוב (-:

[עדינה_ניפו*]

ובין השאר ראיתי בשמיים ציפורים ואמרתי-"אתה גורם לציפורים לעוף", ואז חשבתי על נדידת הציפורים, על זה שהן יודעות לאן לעוף, ושככה הוא מכוון גם אותי. זה היה מנחם, לחשוב את זה.
יפה, זה באמת מנחם

[שי*]

קראתי עכשיו את סיפור ההפלה שלך. הסיפור שלי זהה כמעט לחלוטין לשלך מבחינת הזמנים, אך מעורר קנאה בתמיכה שקיבלת ובהשלמה שלך עם הדברים.
אפשר לשאול אם הסיבה להתנגדות להיריון נוסף, כפי שאת מתארת בתחילת הדף, נובעת מהגיל? אני מאוד מתלבטת ומתקשה בעניין. אשמח אם יתאים לך לענות ואבין מאוד אם לא. תודה

[הגבירה_בחום*]

יש צירופי מילים שפותחים לי את הלב
אני בכלל אוהבת איך שהשפה (כל שפה לדעתי) מבטאת עניינים אנרגטיים לגמרי בביטויים שלה. למשל:
לפתוח את הלב.
מוסר כליות - זה טבוע בשפה
כשאומרים על מישהו ש"יש לו עמוד שדרה" - הרי מה שאני מנסה לעשות עם אנשים בשעורים שלי, זה בעצם לתת לאנשים במתנה בחזרה את עמוד השדרה שלהם. פיסית כמובן, אבל אח"כ בא כל השאר, לא?
זה מקסים בעיני @}

[אשה_שמחה*]

כשאומרים על מישהו ש"יש לו עמוד שדרה" - הרי מה שאני מנסה לעשות עם אנשים בשעורים שלי, זה בעצם לתת לאנשים במתנה בחזרה את עמוד השדרה שלהם. פיסית כמובן, אבל אח"כ בא כל השאר, לא?

מקסים גם בעיני.

שי,
אפשר לשאול אם הסיבה להתנגדות להיריון נוסף, כפי שאת מתארת בתחילת הדף, נובעת מהגיל?

לא, ממש לא. אני בת 37 . ההתנגדות היא קודם כל של בעלי, שרוצה לעבור ל"שלב הבא" בחיינו, שלב רגוע יותר מבחינת אינטנסיביות הטיפול בילדים. וגם כפי שכתבתי ישנו העניין האקולוגי. יש לנו כבר שלוש בנות.
אני לא בטוחה כרגע אם ארצה עוד הריון או לא, אבל כל עוד בעלי מתנגד זו ממילא לא אופציה מבחינתי, אז הפסקתי להתעסק בזה.

[שי*]

אתם דתיים? אם כן אשמח לשמוע איך זה מסתדר לך עם הרעיון האקולוגי.

[אשה_שמחה*]

שי,
לא, אנחנו לא דתיים. כן מאמינים, אבל לא דתיים. בכל אופן, גם אצל דתיים אפשרי היום שימוש באמצעי מניעה במצבים מסוימים.

[מי_מה*]

אני בכלל אוהבת איך שהשפה (כל שפה לדעתי) מבטאת עניינים אנרגטיים לגמרי בביטויים שלה. למשל:
לשים לב. איזה יופי זה שכשאנחנו שמים לב למשהו אנחנו לא רק במודעות אליו אלא באהבה

[הגבירה_בחום*]

לשים לב. איזה יופי זה שכשאנחנו שמים לב למשהו אנחנו לא רק במודעות אליו אלא באהבה
מצד אחד כשרוצים להתייחס אל משהו אנחנו רוצים לשים אליו לב כלומר לשים את הלב שלנו (הבית של הרגשות שלנו) מכוונן על משהו, ומצד שני לפעמים אנחנו רוצים לתת את הדעת שזה מקום אחר לגמרי, למקד את האנטלקט, את החשיבה. זה מאוד מעניין...
הלוואי ונוכל תמיד גם לשים את הלב וגם לתת את הדעת בו זמנית ואז להיות אל האובייקט שמולנו גם במודעות וגם באהבה (-:

[אשה_שמחה*]

לתת את הדעת

ויש גם - מניח את הדעת...
(שזה משהו שאני מנסה לעשות בזמן האחרון, להניח את הדעת בצד רגע, כדי שהחיים יוכלו להיות יותר מניחים את הדעת )

[רסיסים_של_אור*]

_ויש גם - מניח את הדעת...
(שזה משהו שאני מנסה לעשות בזמן האחרון, להניח את הדעת בצד רגע, כדי שהחיים יוכלו להיות יותר מניחים את הדעת )_
ואללה, לא חשבתי על זה ככה בכלל עד לרגע זה ! ללא ספק מאיר עיניים

[הגבירה_בחום*]

ללא ספק מאיר עיניים
והנה עוד אחד! זה נמצא בכל מקום (-:
עצם זה שהעיניים הם איבר שרוצים להאיר אותו. כדי שיוכלו באמת לראות...

[אשה_שמחה*]

זה נמצא בכל מקום
לגמרי.

העולם משתגע. יש לזה המון הוכחות, והמון סיבות, והמון שמות (חבלי משיח/ משבר המזון בעולם ).
לפעמים זה מפחיד אותי, אבל רוב הזמן אני לא מתעסקת בזה. מרגישה שאני לא יודעת מספיק, לא יודעת כלום, בעצם, ולא יכולה לחזות את העתיד, אבל כן יכולה להיות שותפה ביצירת עתיד טוב יותר בכך שאתעסק בחיזוק הטוב בהווה.

אבל יש מקרים, דווקא הקטנים והטפשיים אולי, שזה ממש מרגש אותי. כמו דרישת שלום מלמעלה, קריצה קוסמית.
(באחד מגלגוליי בעולם הרוח הייתי חסידה נלהבת של סדרת ספרי קריון. אז שם הוא קורא לזה דרישת שלום מהרוח, ומתכוון למצבים בהם מסתכלים בשעון והשעה בדיוק, נגיד, 11:11 ).
אתמול חזרתי בלילה מסדנת הכנת פיות צמר. היה ממש כיף, קסום. כשנכנסתי הביתה ראיתי על השולחן שקית עם נעליים חדשות שאורי הביא מהבית של אחותו (היא קנתה אותן בשבילי לבקשתי).
בקיצור, הוצאתי את הקופסא מהשקית ועוד לפני שהוצאתי את הנעליים ראיתי על הקופסא את הציטוט הבא-
"המונע הגדול ביותר מן האדם להשיג את מבוקשו- הוא חוסר האמון שלו שהדבר בכוחו" (ובקטן- רבי נחמן מברסלב).
ולמטה עוד ציטוט- "אם אני אני מפני שאתה אתה, ואתה אתה מפני שאני אני, אז אני לא אני, ואתה לא אתה" (רבי מנחם מנדל מקוצק).
הבוקר פתאום קראתי שוב את הציטוט של רבי נחמן ופתאום הוא נראה לי קצת חשוד , למרות שרבי נחמן אמר הרבה דברים והוא מפתיע אותי לעיתים קרובות. בכל אופן, אתמול בלילה כשראיתי את זה זה עשה לי חזק מאוד את התחושה הזו- שאם יש ציטוטים של רבי נחמן על קופסאות נעליים העולם השתגע לגמרי, במובן הטוב של המילה.

[מתחדשת*]

[מי_מה*]

הפוסט האחרון שלך העלה לי את השיר hnVJVsp7T]הזה U[/po] , כי כן, רבי נחמן על קופסאת נעליים, אנשים בתוך עתון ועכשיו לכי תניחי את דעתך שהעולם משתגע... קשה קשה <נאנחה מימה בתוגה>

(אני מבינה שההשתגעות של רבי נחמן על קופסאת נעליים היא חיובית ובכל זאת, שיגעון)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

"המונע הגדול ביותר מן האדם להשיג את מבוקשו- הוא חוסר האמון שלו שהדבר בכוחו"
מצחיק שאת זו שמקבלת משפט כזה . אם היו אומרים לי אותו ומבקשים להעלות אסוציאציה הייתי אומרת...
אשה שמחה (-:
וזה כמובן במובן הטוב של ההיזכרות @}

[אמא_ללי*]

[אשה_שמחה*]

מימה, תודה על השיר, הוא מהחביבים עלי .


_מצחיק שאת זו שמקבלת משפט כזה . אם היו אומרים לי אותו ומבקשים להעלות אסוציאציה הייתי אומרת...
אשה שמחה_
מעניין (אני הייתי מוסיפה- וחוסר האמונה שלו בכך שיש מי שעוזר לו מלמעלה. המשפט כפי שהוא שם קצת יותר מדי משקל על האדם לבדו, זה גם מה שהחשיד אותו בעיניי).

בוקר טוב לכולנו, מבקשת עזרה מלמעלה ואמון בכוחי לברך את הבית לשבּת בקלילות ובשימחה @}

[אהבת_עולם*]

אני הייתי מוסיפה- וחוסר האמונה שלו בכך שיש מי שעוזר לו מלמעלה. המשפט כפי שהוא שם קצת יותר מדי משקל על האדם לבדו

גם בשביל להתפלל ולבקש עליי להאמין בכוחי: בכוח התפילה שלי, בכוחי למשוך אליי את הדבר שאני מבקשת, בכך שאני ראויה לקבל את מה שאני מבקשת.
כך שנראה לי שאין סתירה.

[רסיסים_של_אור*]

שבת שלום

[אשה_שמחה*]

_גם בשביל להתפלל ולבקש עליי להאמין בכוחי: בכוח התפילה שלי, בכוחי למשוך אליי את הדבר שאני מבקשת, בכך שאני ראויה לקבל את מה שאני מבקשת.
כך שנראה לי שאין סתירה._

נכון
שבת שלום @}

[רסיסים_של_אור*]

רציתי להגיד לך כבר כשקראתי אבל נתתי לעצמי עוד להתבשל עם זה כל השבת, שאני דווקא מאד נתפסתי למשפט השני:
"אם אני אני מפני שאתה אתה, ואתה אתה מפני שאני אני, אז אני לא אני, ואתה לא אתה" הוא כל-כך מתאים לי בתקופה הזו של חיי שלא יכולתי למצוא מילים טובות יותר !

שבוע טוב

[אשה_שמחה*]

שאני דווקא מאד נתפסתי למשפט השני:

כן, גם אני. באמת משפט טוב ורלוונטי במיוחד לכל המרֵצות שבינינו.

שבוע טוב @}

[טליה_טקאוקה*]

כל מה שאת כותבת ממש מקסים ומעורר השראה!!
תודה@}

[פלוני_אלמונית*]

קראתי עכשיו את שחר. פשוט מקסים. ומזכיר לי את ההתחלה שלי עם בעלי. אותה התרגשות!...וואו. איזה כיף להיזכר.
גם לי יש 2 בנות בערך באותם גילאים.גם אנחנו נשואים כמעט 6 שנים...

[אשה_שמחה*]

"אדון לשונות החתולים I
השואל אותי מה אני רוצה I
לו רק ידעת כמה התרחקו חיי I
מדלפק הקסם הזה I
ואיך הסתבכה מאז בנפשי השאלה" I

(מתוך השיר הקיוסק , אגי משעול).

אני מעתיקה לכאן משהו שכתבתי במחברת לפני יומיים-

אני רוצה לכתוב, או כך לפחות נדמה לי, ובמקום להתחיל לכתוב אני מציירת פרחים ונקודות בשולי המחברת.
כל כך רוצה...מה, בעצם? מה שאני באמת רוצה זה רק שקט בקשר לזה. לאו דווקא לכתוב, אלא להיות רגועה בידיעה שאם זה רצון אלוהים אז אכתוב ואם לא אז לא, וזהו. בלי מאבק, בלי התנגדות, בלי מאמץ שנובע מהמחשבה המוטעית שזה תלוי רק בי.
אני מרגישה שלאחרונה שוב התרחקתי מהשקט הזה, הנקי והמדוייק, בקשר לכתיבה. הרבנית בדיוק דיברה על זה אתמול בשיעור- על יצירה, על זה שכולם כל כך רוצים ליצור, "כמה ספרים מתפרסמים כל הזמן! כל כך הרבה ספרים" (מאוד הזדהיתי עם האמירה הזו, הרבה פעמים אני מרגישה כך בעצמי- מין אי נוחות למול השפע המטורף הזה של ספרים ודיסקים, למרות שלפעמים זה גורם לי כמובן להתרגשות ולשימחה).
היא אמרה שזה בסדר ליצור, זה צורך טבעי של האדם, אבל הבעיה היא כשמתחילים להתערבב ביצירה קנאה ותחרותיות ותסכול, ואני מבינה בדיוק על מה היא מדברת כי זה בדיוק מה שקורה לי.
אחת לכמה זמן אני מגיעה אל המקום הזה, הנקי, ואז אני כותבת בלי שיפוט, בלי ציפיות, כותבת ומרפה. לאחרונה אני מרגישה שקורה יותר מדי שאני כותבת לקהל, ולא כותבת ככלי, בלי ציפיות למצוא חן ולקבל תגובות, בלי יומרות להיות מוצלחת או "כותבת טובה".
ומצד שני, יש בי כזו כמיהה לכתוב. לעיתים קרובות בזמן האחרון, בכל אותן שעות שהתפנו לי פתאום מהאינטנסיביות של השהיה עם הילדות, כשאני מרגישה ריקנות, שעמום, חיפוש. רצון להתמלא.
אתמול בשיעור נזכרתי שהרגעים האלו הם קריאה מאלוהים.
ופתאום עלה לי משפט של יונת שרון- שעמום הוא תשוקה לקשר. במקרה שלי, אני יודעת שמדובר בקשר עם הבורא.
כשאני מנסה למלא את הריקנות הזו על ידי שיחת טלפון או אוכל או עוד קפה, היא כמו בור בלי תחתית ששואב ממני את כל הכוחות. אבל אם אני אוספת את עצמי ועושה משהו- שוטפת כלים או מסדרת או מבשלת או עושה יוגה, אז אני מתמלאת שימחה נקייה וחיוּת ופתאום יש לי כוח לעשות עוד דברים שטובים לי (מה שנקרא "מצווה גוררת מצווה"), וכבר לא משעמם ולא ריק בכלל, ואז אני מגלה, שוב, שאור גדול מסתתר בתוך רגעי הריק האלו.
והנה, גם הכתיבה הזו במחברת עשתה לי את זה. הרגיעה ופייסה, מילאה אותי ברוגע שבידיעה שהכל בסדר כמו שהוא.

ביום אחרי שכתבתי את זה קמתי במצב רוח לא משהו, מין תחושה שאין לי כוח לעוד יום, לכל רגעי הריקנות והשממון שיהיו בו ולהתמודדות אתם. יצאתי להליכה, ודיברתי עם אלוהים, והוא אמר לי להסתכל מסביב ולראות את היופי ולנשום את האוויר, ולהתמלא- מזה, כך פשוט, מזה. ואז נזכרתי בחלום שחלמתי ממש לפני שהתעוררתי-
אני משתתפת במין פאנל של משוררים צעירים, גם דפנה חברתי הטובה שם אתי, ונותנים לנו משימה- יש הקצבת זמן וכל אחד צריך לכתוב כמה שירים. אני נורא נלחצת, חשוב לי להרשים אותם, ואני הרי לא ממש כותבת שירים יפים, ואני מקנאה בדפנה שבטוח תכתוב שירים הרבה יותר יפים ממני, ואיך בכלל אספיק לכתוב כמה שירים בכל כך מעט זמן (עולה לי מחשבה להתחכם ולכתוב כמה הייקו). וכל הזמן השיר היחיד שעולה לי הוא זה-
אני מברכת I
שהכל נהיה בדברו I
והכל נהיה I
בדברו I

אני מתנגדת לשיר הזה ומנסה לחשוב על שיר אחר, זה נשמע דתי כזה, בכלל לא מתאים לחברי הפאנל הספרותי, לא מספיק מתוחכם, אבל שוב ושוב המילים האלו חוזרות ולא באות אחרות.
בבוקר, בהליכה, כשנזכרתי בחלום, נזכרתי גם במה שכתבתי במחברת על הכתיבה וידעתי שזו תשובה בשבילי, והתרגשתי ושמחתי (אני גם כל כך אוהבת חלומות עם מסרים ברורים ).

אחר הצהריים הייתי בספרייה עם הילדות. לא חשבתי בכלל לקחת ספר לעצמי, יש לי אחד (שאני קוראת אמנם לאט מאוד ולא בהנאה מרובה, ספרים כבר כמעט לא מצליחים להציל אותי מעצמי, ואני משערת שטוב שכך אבל מתגעגעת לאפשרות). ובכל זאת מתוך הרגל סקרתי את החדשים, ובעודי סוקרת אותם התמלאתי בתשוקה לספר שייתן תשובה, ספר רוחני. אחרי שניות ספורות ראיתי פתאום ספר קטן, עצם הכתיבה. לקחתי אותו וקראתי את המאחורה וידעתי שהספר הזה נשלח אלי בהמשך לחלום.
והנה ציטוט קטן מתוכו-
"הספר הזה הוא על כתיבה. הספר הזה הוא גם על השימוש בכתיבה כתרגולת, כדרך שתסייע לך להבין את חייך ולשמור על שפיות" ( עצם הכתיבה נטלי גולדברג ).

כשקורים דברים כאלו אני מרגישה שהנה ככלות הכל, בפראפרזה על אגי משעול, חיי לא התרחקו בכלל מדלפק הקסם ההוא, הם הקסם בעצמו.

[אשה_שמחה*]

תודה לפלונית ולטליה @}

[הגבירה_בחום*]

פפףף
איך שאני מזדהה עם הבלוג הזה (-:
במיוחד עם הקטע הזה (ביקשת ציטוטים, קיבלת (-:):
_אני רוצה לכתוב, או כך לפחות נדמה לי, ובמקום להתחיל לכתוב אני מציירת פרחים ונקודות בשולי המחברת.
כל כך רוצה...מה, בעצם? מה שאני באמת רוצה זה רק שקט בקשר לזה. לאו דווקא לכתוב, אלא להיות רגועה בידיעה שאם זה רצון אלוהים אז אכתוב ואם לא אז לא, וזהו. בלי מאבק, בלי התנגדות, בלי מאמץ שנובע מהמחשבה המוטעית שזה תלוי רק בי.
אני מרגישה שלאחרונה שוב התרחקתי מהשקט הזה, הנקי והמדוייק, בקשר לכתיבה. הרבנית בדיוק דיברה על זה אתמול בשיעור- על יצירה, על זה שכולם כל כך רוצים ליצור, "כמה ספרים מתפרסמים כל הזמן! כל כך הרבה ספרים" (מאוד הזדהיתי עם האמירה הזו, הרבה פעמים אני מרגישה כך בעצמי- מין אי נוחות למול השפע המטורף הזה של ספרים ודיסקים, למרות שלפעמים זה גורם לי כמובן להתרגשות ולשימחה).
היא אמרה שזה בסדר ליצור, זה צורך טבעי של האדם, אבל הבעיה היא כשמתחילים להתערבב ביצירה קנאה ותחרותיות ותסכול, ואני מבינה בדיוק על מה היא מדברת כי זה בדיוק מה שקורה לי._
אני עוברת בדיוק אותו הדבר עם היצירה שלי. אני רוצה ליצור, אני רוצה ליצור, אני רוצה ליצור. למה אני לא מצלמת? למה אני לא מתכננת צילומים? למה אני לא הולכת לסיורי לוקיישנים? למה למה למה? איך את מצפה ליצור משהו? זה לא יבוא לך לבד, צריך לעבוד בשביל זה מותק..... ובעצם אני רק רוצה לא להיות מוטרדת מזה. רק רוצה להפסיק להצליף בעצמי על היותי אדם לא יצור בתקופות מסויימות בחייו.
זה מזכיר משפט שבחור יהודי צרפתי שפעם הכרתי אמר לי.
הוא בעצמו אמן שעבד באירופה וארה"ב עם כל מי שאת רוצה (אלטון ג'ון, מיק ג'אגר.... כל דמות מרכזית בתעשיה שתחשבי עליה) והתמחה בשנים האחרונות כארט דיירקטור על סטים של סרטים. בנוסף הוא גם יהודי שעשה עליה וניסה לחיות כאן תקופה. בכל מקרה הוא אמר לי:
"פה בארץ, כשמדברים עם יוצרים ושואלים אותם מה הם עושים כיום, הם תמיד יגידו לך: את זה וזה וזה ואת זה, והצגתי כאן, ואני עכשיו כותבת תסריט עם זה, ומצלם את זה ותמיד בניסיון להראות כמה הם עובדים על 10 פרוייקטים במקביל וחלילה שלא יחשבו שהם מתבטלים. בצרפת לעומת זאת, זה דבר מאוד שכיח לפגוש בנאדם ולשאול אותו מה הוא עושה בימים אלה, ושתשובתו תהיה: כלום. אני בשנת חופש, שותה קפה, קורא, הולך לדוג" (-: