לפני כמה זמן נפתח כאן הדף על איפה נשות באופן מסתפרות או משהו כזה. נכנסתי אליו כבדרך אגב, וקראתי בו על לימודי סֵפֵּרות טבעית אצל תומר רשף. הדף הזה מאוד ריגש אותי. פתאום התעוררה בי תשוקה ישנה ולא ממומשת להיות ספרית, תשוקה שחשבתי שלא תתממש בגלגול הזה, ששנים נתפסה מבחינתי כהזויה מכל זווית אפשרית.
באותו ערב כששכבתי במיטה עם זהרה ותמר התחלתי לרקום תכנית דמיונית, כמו שאני עושה לפעמים, על איך אני הולכת ללמוד ספרות טבעית. זה נראה לי כמו תכנית דמיונית כי הלימודים בתל אביב, ואני גרה בגליל העליון, ואני אמא בחינוך ביתי לשלוש ילדות ובעלי עובד די הרבה וכו' וכו'.
אבל כמה ימים אחר כך דיברתי על זה עם אורי, והוא אמר שזה נראה לו אפשרי, ומאז עברו עוד כמה חודשים, והיום אני כבר יודעת שהילדות יכולות להסתדר בלעדי יום אחד בשבוע, ואמא שלי כבר הביעה את הסכמתה להיות אתן ביום הזה, וכבר חישבנו כמה זה יעלה כולל הנסיעות, ועכשיו רק נשאר לי לנסוע למספרה הזו מתישהוא כדי להרגיש את המקום ולהסתפר ואם אחליט שאני רוצה אוכל להתחיל ללמוד בעוד כמה חודשים.
ועכשיו אני פתאום לא בטוחה. ולא יודעת אם זה שווה את המאמץ, ואם אני באמת רוצה את זה או שזה דמיון. ואיך זה מסתדר עם ההעמקה פנימה, עם התהליך שאני עוברת, והאם זה נכון לעסוק במשהו "שטחי" שקשור לחיצוניות, ואולי אני הולכת על זה כי אין לי סבלנות לתהליך הבירור של מה אני באמת רוצה לעשות או להיות כשאהיה גדולה.
וכבר כמעט שנכנסתי ללופ המוכר של לבטים וויכוחים פנימיים, שמזוהה מיד ברצון לדבר על זה עם כל העולם, ומזל שעצרתי בזמן.
ודיברתי על זה בהליכה, עם אלוהים, ונזכרתי שאני לא אמורה להחליט עכשיו שום דבר, והתעוררתי מהשקר המשכנע, הפתייני, של "חייבת לחשוב על זה עכשיו".
_
כשאמת באה מולי אני בדרך כלל לא מזהה אותה. כבר כתבתי בקשר לעניין הזה פעם, בהקשר של בני אדם- שרוב מערכות היחסים המשמעותיות בחיי לא זוהו ככאלה מלכתחילה. בדרך כלל להפך. אז גם כתבתי על העניין של ספר בראשית שמתחיל באות ב', שזה מין רמז על איך זה עובד בחיים- לא הרושם הראשוני, לא "ממבט ראשון", בניגוד לכל מה שכתוב בספרים, הדברים האמיתיים והמשמעותיים מובנים ככאלה דווקא ממבט שני (ולפעמים שלישי או חמישי).
וכך גם לגבי אמיתות, דרכים רוחניות.
כשאיזו שכנה שלי סיפרה לי לראשונה על
לימודי ימימה , זה נשמע לי ממש לא מעניין, לא קשור אלי.
כשחברתי הטובה התחילה ללכת לשיעורים של הרבנית פישר, היה לי ברור שאני לא אלך.
לפני שבועיים, כשביקרתי את אחי ואשתו, היא סיפרה לי על ספר שהיא קוראת, שהיא ממש ממליצה לי עליו, "כוחם המדהים של הרגשות". ממה שהיא סיפרה זה נשמע לי כמו עוד הפלצה ניו אייג'ית נוסח הסוד, ואני לא בקטע, מה אני צריכה את השיטות האמריקאיות האלו.
לפני שהלכתי היא פתאום אמרה-"קחי את הספר, מתנה ממני. בקרוב יש לך יום הולדת, לא?", ולקחתי אותו, למרות שהיה לי קצת לא נעים כי חשבתי שאני אולי אפילו לא אקרא אותו, וחשבתי שמקסימום אחזיר לה אותו ואגיד שלא התחברתי.
ובכל זאת התחלתי לקרוא, כי הספר שהבאתי מהספרייה היה קצת כבד והייתי צריכה להתרענן עם משהו אחר, אבל הייתי מסויגת ביותר.
ולאט לאט המחסומים שלי התפוגגו והקשב נפתח, וחלקיקים של אמת התחילו להתגלות לפני. ולא שגיליתי את אמריקה כמו שהיינו אומרים פעם, האמת היא תמיד אותה אמת, אבל יש שם רענון של כלים לעבודה, פשוטים ונוחים לשימוש, ואיזו העמקה של האמת, זוויות חדשות שלה, שנותנות כיוון חדש לעבודה, וברור לי שאלוהים שלח אלי את הספר הזה, גם כמענה לבקשות שלי (בקשה להנחייה, לבהירות, שימשיך להוביל אותי בדרך), וגם כדי ללמד אותי צניעות, להראות לי שוב כמה אני נופלת כל פעם מחדש למקום של "אני כבר יודעת, אני כבר מבינה".
_
קיבלנו כורסא. כבר כל כך הרבה זמן שרציתי כורסא. והנה היא הגיעה (ועוד בחינם)- כורסא ממש יפה שמסתדרת לנו מגניב בסלון.
מצד אחד זה מאוד מרגש ומשמח אותי. לקבל משהו שרציתי, לראות שהסבלנות משתלמת.
ומצד שני- זה הרבה זמן, ראבאק. כבר איזה שנה וחצי לפחות שרציתי כורסא.
זה גורם לי לתהות לגבי דברים אחרים שאני רוצה- גם זה ייקח כל כך הרבה זמן?
אבל השימחה וההודייה גוברות.
כי אני יודעת שהכורסא הגיעה בדיוק בזמן הנכון. ושחלק מהשימחה וההתרגשות שבהגעתה קשורות לזמן ההמתנה (כנראה שלא סתם המילה המתנה כוללת את
מתנה ).
וגם שאר הדברים שאני רוצה יגיעו בזמנם- לאו דווקא בעוד הרבה או מעט זמן. בשעה טובה, כמו בביטוי השחוק הזה שזוכה אצלי לאחרונה לעדנה.
כל מה שאני רוצה- בהירות לגבי הכתיבה, שטיח קטן לריבוע הרצפה שנהיה חשוף, עכשיו ששינינו את הסלון, בהירות לגבי לימודי הספרות.
וגם אני מבינה עכשיו שיש דברים שמקבלים נקודתית, כמו הכורסא, ויש דברים שמגיעים בחלקים, (בחלקיקים, אפילו), כחלק מתהליך, וככל שאכיר בהגעתם ואודה עליהם כך יגיעו יותר.
הנה, זה למשל משהו שהספר הזה (כוחם של הרגשות), נתן לי-
"אי ההבנה הנפוצה ביותר...שמונעת מאנשים לזכות באיזון, היא האמונה הבאה- עלי להגיע לאן שאני רוצה
ברגע זה , או מהר ככל האפשר.
....הדחף הזה פועל נגדכם. כשאתם מרגישים צורך דחוף להיות במקום אחר, אתם דוחפים בכוח נגד המקום שבו אתם נמצאים. זוהי תנועה במעלה הזרם.
אולם פגם חשוב עוד יותר בהנחת היסוד שלכם הוא זה: כשאתם פועלים מתוך האמונה שעליכם למהר למקום המשופר, אתם מתעלמים מכוחו של הזרם, ממהירותו, מכיוונו ומההבטחה הגלומה בו".