שיר חדש

דווקא נכנסתי כדי להמשיך לקרוא את הבלוג...יללא יללא לא להפסיק...זה חשוב פה לאנשים (מי אני?) שיושבים בבקר גשום בבית, ויש להם מלא "דברים" (כביסה,כלים,בישול,סידור,החלפת חיתולים,יוגה,כתיבה ועוד היד נטויה) לעשות ,אבל בוחרים במקום זאת להתמקם מול המחשב.
מצטרפת

בזמנך הפנוי כמובן, לא רוצה להלחיץ!

תודה @}
אני מאוד רוצה לכתוב אבל אחרי שאתמול לא היינו בבית כל היום, יש המון כביסה,כלים,בישול,סידור, , + כמובן הילדות, בינתיים לא מצאתי ת'זמן. (אפילו את הנס שלך עוד לא קראתי, עדינה

)

רציתי לספר על הנס של אתמול. בעצם היו יותר מאחד (כמו תמיד, כשמתחילים לשים לב לניסים הם מתרבים

), אבל אני אספר רק על אחד- בלילה, לפני שנכנסתי למיטה, שמתי לב שאני שוב סתומה לגמרי (באף). ברגע הראשון התבאסתי, גם בגלל התחושה הלא נעימה של אף סתום אבל ההתבאסות העיקרית (והסמויה) הייתה מהלכאורה-התפכחות ("חשבת שעבר לך בגלל שאמרת קצת תודה? את בהזיות"), וזה בגלל שהייתי עייפה ובאופן כללי מצב הרוח שלי היה לא משהו. פעם הייתי מאמינה לזה בכלל בלי להרגיש, וממשיכה הלאה כשהמחשבה המבאסת והרגש שהיא חוללה מתמזגים להם במארג המצב רוח הלא משהו הכללי.
אתמול מה שקרה זה שעלתה בי מחשבה טובה- "אז אולי אני צריכה להודות שוב? כי בעצם היום לא הודיתי בכלל".
והתחלתי להודות, מהר מהר, ועד שגמרתי להתפשט וללבוש בגדי שינה ולהישכב במיטה האף שלי היה פתוח לגמרי.

משהו שכתבתי במחברת לפני כמה ימים-
צילמתי את תמר, קודם במצלמה ואחר כך בוידאו, כי היא רצתה לשיר ולרקוד ושאני אצלם. ואיכשהוא במקרה ראיתי קצת ממשהו שהיה במצלמה מלפני שנתיים, וכרגיל זה עשה אותי עצובה- לראות את הילדות קטנות יותר, אפילו מלראות את הבית כמו שהוא היה מסודר אז.
וככה יצאתי להליכה, עצובה ממחשבות על הזמן החולף וכאב ההחמצה של רגעים רבים כל כך, ופחד מההתבגרות ומהזיקנה, כרגיל אצלי המחשבות האלה באות בקבוצות, אחת גוררת אחריה את השנייה.
ומיד כשיצאתי מהחניה והתחלתי ללכת- הייתה שעת בין ערביים, ושמיים יפים של חורף, אפורים-תכולים עם המון עננים בכל מיני צורות, והירוק המעוטר באדום וכתום של שלכת- והלב מיד התמלא שימחה לא רצונית, למרות המועקה שעדיין הייתה שם גם היא.
והשימחה וההתפעמות לבשו צורה במילים- כל עוד יש יופי כזה בעולם אין ממה לפחד.
ולמרות שבעיקרון זה הספיק, המשכתי והרגעתי את עצמי במילים ברורות- גם כשאהיה זקנה, עדיין אוכל להתבונן ביופי הזה, אולי אפילו אתבונן בו יותר, ואחרת- יהיה לי הרבה זמן, ופחות חשק לעשייה ולריצות.
זה היה מעודד ולא עצוב לחשוב את זה.
אחר כך המשכתי ללכת, ומחשבות עצובות המשיכו לעלות, והרגש העכור שכבר כמה ימים מציף מדי פעם, והקול של אלוהים דיבר אלי ושאל אותי-"ומה עכשיו? את חושבת על מה שהיה, ועל מה שיהיה, ומה עם מה שעכשיו? תחיי במלאות את מה שעכשיו, ולא יהיה בך צער על מה שכבר עבר, ולא פחד ממה שעוד לא קרה".

בעקבות השיעור של הרבנית ימימה, אני מנסה כל ערב בזמן שאחרי הדלקת הנרות לשבת ולהסתכל על הנרות ועל הטוב שמסביבי, וגם אם זה מצליח רק לשבריר שניה זה נחמד. תמיד בהדלקת הנרות הלב שלי היה מתמלא מהאור שקרן מהנרות, ותמיד הרגשתי רצון לעשות עם זה משהו, אף פעם לא ידעתי מה בדיוק, איך לבטא את ההנאה הזו או לממש אותה בדרך משמעותית. והעצה הזו נתנה לי תשובה- שאני לא צריכה לעשות כלום חוץ מלשבת ולהנות מהאור הזה, ולהודות על הטוב, להסתכל מסביבי בעיניים שרואות את הטוב שיש לי, הטוב שאלוהים מרעיף עלינו.

שירה קראה עכשיו, ביומיים, את הארי פוטר הראשון והשני. היא רוצה להמשיך ולקרוא את כל הסידרה, ואני חושבת שזה יהיה לה מפחיד מדי, שזה לא מתאים לגיל שלה. ומצד שני מרגישה כמו צנזורית.
אני כל כך מבולבלת רוב הזמן (או שככה זה נראה לי עכשיו?). מרגישה שלא יודעת כלום, שלמרות שאני אמא כבר תשע וחצי שנים אני עדיין מגששת באפלה. שזה טוב, כי אז אני נדחקת לפנות לאלוהים ולבקש ממנו הנחייה ועצה, ולבקש שישמור עליהן וינתב אותן כמו שניתב אותי, ולבקש להאמין בו, ובהן, ובטוב שקיים ואפשרי.

כשאני תועה במחשבות אני מרחיקה למחוזות קודרים מאוד, מרשה לעצמי לחשוב מחשבות שאין בהן כל תועלת, שכל מטרתן להכאיב לי.
איך צעקתי היום על תמר הקטנה והמסכנה.
איך דמיינתי יום ביתי ונעים ושום דבר לא היה בדיוק כמו שתכננתי.
איך כתבתי אתמול ב גשמי ברכה , שגם אני הכי אוהבת להיות עם הילדות בבית, (זה היה בלילה, בשקט הזה כשהילדות ישנות וכל אתגרי היומיום נדמים אפשריים ונפלאים), אבל בבוקר נזכרתי בזה ונראה לי שזה היה סתם זיוף מצדי, לכתוב את זה.
אבל עכשיו אני נזכרת בעוד קטע מהשיעור של הרבנית ימימה, דווקא משהו שמישהי מהמשתתפות אמרה, שהמילה מלאכותי בעצם נגזרת מהמילה מלאכה- משהו שלא בא טבעי, שצריך לעבוד בשבילו.
אז אולי ככה בטבעי אני לא תמיד אוהבת להיות עם הילדות בבית. לא תמיד זה כיף לי וממלא אותי, לא תמיד יש לי סבלנות לרעש ולבלגן ולריבים. לפעמים אני ממש רוצה להיות לבד, בשקט, עם עצמי או עם אורי או עם חברה.
ומה שאני עושה כל השנים האלו זה את המלאכה הזו של להיות עם הילדות שלי ולגדל אותן הכי טוב שאני יכולה בכל רגע נתון, גם כשזה לא בא לי טבעי, כשזה מלאכותי. (ועכשיו נראה לי שאצלי זה ככה רוב הזמן, אבל זה כבר בטח קשור לתקופה הזו של החודש

).

(())
בדיוק אני מסתובבת כל היום עם מחשבות על לכתוב משהו שקשור לזה שעבר עלי אתמול.
ד"א, איפה אפשר לראות את השעורים של ימימה?

אחר כך המשכתי ללכת, ומחשבות עצובות המשיכו לעלות, והרגש העכור שכבר כמה ימים מציף מדי פעם, והקול של אלוהים דיבר אלי ושאל אותי-"ומה עכשיו? את חושבת על מה שהיה, ועל מה שיהיה, ומה עם מה שעכשיו? תחיי במלאות את מה שעכשיו, ולא יהיה בך צער על מה שכבר עבר, ולא פחד ממה שעוד לא קרה".
כל מילה!

בכל מה שכתבת היום אני רואה את עצמי מאד ברור.
אהבתי מאד את סיפור הנס שלך.
בכלל הייתי שמחה לשבת ולשוחח איתך כמה שיחות טובות על כל אחד מהנושאים שהעלית (במיוחד אחרי יום שלם בתוך הבית עם הילדים כשאני לסירוגין צורחת ומתאפסת מאבדת את הסבלנות ומגייסת סבלנות...ובא לי חברה של מישהו בוגר שלא בוכה או צועק או משתולל, אַההההההההההההההההה)

טוב, אחרי שפרקתי קצת, אמשיך,

בעקבות השיעור של הרבנית ימימה, אני מנסה כל ערב בזמן שאחרי הדלקת הנרות לשבת ולהסתכל על הנרות ועל הטוב שמסביבי, וגם אם זה מצליח רק לשבריר שניה זה נחמד...אני לא צריכה לעשות כלום חוץ מלשבת ולהנות מהאור הזה
אני רוצה להודות לך על הקטע הזה כי גם אני מנסה לעשות את זה אבל מרגישה שאני קצת מאמצת את עצמי ולא "מצליחה" להגיע למה שדימיינתי כששמעתי את השיעור.
אבל עכשיו אחרי שקראתי את מה שכתבת נזכרתי שכל כך נהניתי אתמול רק לשבת ולהסתכל על הנרות והחנוכיה.
זה היה מקסים כשלעצמו אבל הייתי עסוקה בלנסות לחוות משהו מיוחד שפיספסתי את מה שפשוט היה.

איך כתבתי אתמול ב גשמי ברכה , שגם אני הכי אוהבת להיות עם הילדות בבית, (זה היה בלילה, בשקט הזה כשהילדות ישנות וכל אתגרי היומיום נדמים אפשריים ונפלאים), אבל בבוקר נזכרתי בזה ונראה לי שזה היה סתם זיוף מצדי, לכתוב את זה.
כל כך מכירה את התחושות האילו, העלית לי חיוך על הפנים.

טוב, בא לי לדבר על הכל אבל נראה לי שזה מספיק וחוץ מזה לא ממש מספק אותי כרגע לכתוב שורות קצרות על כל דבר,
זה אפילו מעצבן כשבאמת מה שבא לי זה כמו שכתבתי קודם לשבת לשוחח, להעמיק בשיחה טובה.

תודה שכתבת, לעונג לי לקרוא כרגיל.

אז אני רק אטפל לזוטות . בתור חרשנית הארי פוטר, אני יכולה להציע לך לתת לה לקרוא לפחות גם את השלישי. הוא לא יותר מפחיד מהשני והוא מקסים מקסים (האהוב עלי מכולם). אנחנו עצרנו את הקריאה המשותפת אחרי הרביעי. שם גם היה דרוש יותר תיווך שלי כי מתחילים העיניינים הפולטייים.
חיבוקים ונשיקות לך ולכל המשפחה המצוינת שלך.

חייבת לספר לך סיפור.
הלכתי אתמול בלילה למנזר בית ג'מאל לשמוע את המיסה לחג המולד. ונחשי איך היא נפתחת?

"שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ
שירו לה' ברכו שמו בשרו מיום ליום ישועתו" (תהלים צו א-2)

עשר דקות לפחות, שירה מלאכית מושלמת, הרמוניה קולית נשית נשגבת, חוזרת שוב ושוב, עד שאפשר להתחיל לזמזם. כל כך יפה.
תוסיפי תפאורה של חדר תפילה לבן מואר באור נרות, ריח קטורת, דנדון פעמונים, הפרחים, הלחם, גביעי היין, יוסף ומריה על הקש, שלושה כמרים בגלימות כסופות ו-30 נזירות בלבוש לבן וסנדלים חומים ופנים מאירים.
תוסיפי את העייפות העמוקה שלי שכל התפאורה הזו משרה עליה נמנום, כך שהכול מרגיש כמו בתוך חלום, מחוץ למקום ולזמן.
מה אומר, וסלחי לי על הכפירה בעיקר, היה מואר.

ד"א, איפה אפשר לראות את השעורים של ימימה?
מצטרפת לשאלה.

אגב, לא נראה לי שהיא היתה רבנית, זו פעם ראשונה שאני שומעת שמצמידים לה את התואר הזה.

לילה טוב , זה נשמע מדהים.

מה אומר, וסלחי לי על הכפירה בעיקר, היה מואר. משפט יפה

ולמה כפירה בעיקר?

קוראת, מדובר ברבנית ימימה מזרחי (שאת השיעורים שלה אפשר לראות באתר אשירה), ולא בימימה אביטל
מ לימודי ימימה , שאכן לא הייתה רבנית.

אתמול בערב, בהדלקת הנרות, הצעתי לילדות שכל אחת תספר על נס שקרה לה. ישבנו במעגל סביב הנרות, והם האירו את הפנים שלנו באור הרך הזה שמייפה את הכל.
זהרה סיפרה על זה שפעם אחת היא וליה וקרן שיחקו שלושתן ביחד בלי לריב (בדרך כלל לא הולך להן בשלישיה

), תמר אמרה- "כשזהרה משחקת אתי" (וזהרה אמרה שזה לא נחשב, כי היא משחקת אתה הרבה פעמים, ואני אמרתי שתמר כל כך אוהבת לשחק אתה שמבחינתה בכל פעם שזה קורה זה נס).
אני מיחזרתי את סיפור האף הסתום, ואז שירה סיפרה את שלה (בזמן שהיא דיברה זה היה כל כך יפה שרציתי לכתוב את זה כדי שלא אשכח, אבל ברור שלא עשיתי את זה, ובכל מקרה לא אוכל להעביר במילים את הקסם ששרה על הכל כשהיא דיברה)- היא אמרה שבזמן האחרון היא חשבה הרבה על זה שהיא עומדת להפוך לנערה. לפעמים היא הייתה חושבת-"אוי, החיים עוברים כל כך מהר, עוד מעט אני כבר גומרת את הקטע של הילדות ולעולם הוא לא יחזור", ולפעמים הייתה חושבת שזה דווקא כיף, כי היא תוכל לעשות כל מיני דברים שנערות יכולות לעשות, כמו לעבוד, אבל בכל מקרה כשהיא הייתה חושבת על זה היא הרגישה "שכל הרגשות מתקבצים בתוכה ביחד". ואז היא שמעה קול בתוך הלב שלה- "אל תציצי על העבר, אל תחשבי על העתיד, תהני מההווה", ומאז היא נרגעה.

ואז היא שמעה קול בתוך הלב שלה- "אל תציצי על העבר, אל תחשבי על העתיד, תהני מההווה", ומאז היא נרגעה.

והקול של אלוהים דיבר אלי ושאל אותי-"ומה עכשיו? את חושבת על מה שהיה, ועל מה שיהיה, ומה עם מה שעכשיו? תחיי במלאות את מה שעכשיו, ולא יהיה בך צער על מה שכבר עבר, ולא פחד ממה שעוד לא קרה"

וואו אתן מדהימות!
איזה יופי, את כנראה מעבירה לה את יכולת ההקשבה הזאת לקול הפנימי שלה, לאלוהים שמלווה אותה...
איך אפשר שלא כשאת כל כך מחוברת לזה.
מעורר השראה אמיתית.
מחזק אותי.
תודה

_קוראת, מדובר ברבנית ימימה מזרחי (שאת השיעורים שלה אפשר לראות באתר אשירה), ולא בימימה אביטל
מ לימודי ימימה , שאכן לא הייתה רבנית_

אה

תודה על ההבהרה

(יש קישור בכל זאת?)

התיאורים שלך מחממים את הלב כמו להבות קטנות של נרות חנוכה @}

_מדובר ברבנית ימימה מזרחי (שאת השיעורים שלה אפשר לראות באתר אשירה), ולא בימימה אביטל
מ לימודי ימימה ,_
אופס, ואני כל הזמן חשבתי שימימה מזרחי היא ימימה אביטל.

_ואז היא שמעה קול בתוך הלב שלה- "אל תציצי על העבר, אל תחשבי על העתיד, תהני מההווה", ומאז היא נרגעה.

והקול של אלוהים דיבר אלי ושאל אותי-"ומה עכשיו? את חושבת על מה שהיה, ועל מה שיהיה, ומה עם מה שעכשיו? תחיי במלאות את מה שעכשיו, ולא יהיה בך צער על מה שכבר עבר, ולא פחד ממה שעוד לא קרה"_

אמא ובת מקסימות !

ולמה כפירה בעיקר?
אני יודעת, פה בין ימימה לימימההכנסתי לך את ישו.. ועוד כותבת את זה בשבת ירחם השם..

<לילה טוב>

מצטערת אם אני נדחפת פה עם עוד קישור מוזיקלי, אבל הקטע של לילה הזכיר לי את זה . זו אמנם מנטרה בסנסקריט, אבל הביצוע כל כך 'נוצרי' . מה שבטוח - אלוהים אחד.
(השתמשתי בקטע הזה לסוף הדיסק של ה108 ברכות לשמש. היה פצצות.)

בין ימימה לימימההכנסתי לך את ישו.. ועוד כותבת את זה בשבת ירחם השם..

מה שבטוח - אלוהים אחד. - זו גם התשובה שלי

מצטערת אם אני נדחפת פה עם עוד קישור מוזיקלי
אל תצטערי! תדחפי חופשי. שיר מקסים.
היה פצצות איזה כיף. אולי פעם אני אבוא...

שליחה על ידי ענת* » 26 דצמבר 2008, 23:59

אבל בכל מקרה כשהיא הייתה חושבת על זה היא הרגישה "שכל הרגשות מתקבצים בתוכה ביחד". ואז היא שמעה קול בתוך הלב שלה- "אל תציצי על העבר, אל תחשבי על העתיד, תהני מההווה", ומאז היא נרגעה.
וואו. באמת נס. שיישאר לה, אמן.
אבל מה שהדמיע אותי היה דווקא זה
תמר אמרה- "כשזהרה משחקת אתי"
אני מתה פעם לשאול אותך איך את מתמודדת עם המוכנות המלאה של האחות הקטנה למכור את נפשה למען דקת משחק חסר חשק של הגדולה. (איכשהוא ברור לי מסיפור הנס שזה לא זר אצלכן, למרות שהלוואי שכן.)

מה שבטוח - אלוהים אחד
אני שמחה. איכשהו אני מרגישה את עצמי כל כך לא בטוחה בכל השיח הדתי החדש הזה, שאין לי מושג מה נכון ומה אפשר להגיד, ולא הרגשתי בנוח להגיד כאן שכן, אלוהים לגמרי היה שם, רוחו שורה מעל הכול, ובייחוד על פני הנזירות, ובעיקר באפשרות להשאיר את הלילה הסוער ואת המחשבות הרעות מאחור ולהיות במקום שכולו טוב ואור וקודש.
<אפילו שכורעים ומשתחווים ומנשקים פסלים, שזה היה כל כך זר אפילו לי, למרות שנדמה לי שיש את זה קצת ביהדות החדשה, כמו לנשק קברים וכאלה, או ששוב אני לא מבינה כלום>

ועוד משהו בקשר לאלוהים אחד, שיש שם נזירות מכל העולם, וכך קטעי התפילה השונים נקראו בעשר שפות שונות לפחות, חלק על ידי הנזירות וחלק על ידי הקהל, ובאורח פלא השפה לא היוותה שום מחסום אלא דווקא גשר.

איך שהוא הבלוג החדש שלך התפספס לי ב מה חדש, למרות שקראתי את ההתחלה שלו. ובדיוק בימים האחרונים חשבתי לעצמי איך יכול להיות שכל כך הרבה זמן לא כתבת

אז עכשיו גיליתי והשלמתי את הכל. תענוג צרוף.
את מופלאה

אז עכשיו גיליתי והשלמתי את הכל. תענוג צרוף.
גם אני מוצאת עצמי נעדרת מהאתר לשעות ארוכות (לפעמים אפילו יום שלם!! (-:) ואז באה ושותה בשלוקים גדולים.
תמר אמרה- "כשזהרה משחקת אתי" - עשה לי קווץ.
נשיקות @}

אני מתה פעם לשאול אותך איך את מתמודדת עם המוכנות המלאה של האחות הקטנה למכור את נפשה למען דקת משחק חסר חשק של הגדולה. (איכשהוא ברור לי מסיפור הנס שזה לא זר אצלכן, למרות שהלוואי שכן.)

לא, ברור שזה לא זר לנו, זה די לחם חוקנו בחודשים האחרונים.
איך אני מתמודדת? כמו בנוגע לכל אתגרי האמהות, זה נע בין ניסיון עקר לעזור, להציל, באמצעים נלוזים ולא יעילים כמו שכנוע, הטפה, ולצערי גם איום ופיתוי מוסווים היטב P-:
לבין יישום ההבנה שכל האמצעים האלו ממש לא עוזרים, אם כבר להפך, דרך סתימת הפה שלי בכוח תוך כדי שאני אומרת בלב "תשתקי, תשתקי, תשתקי". אמצעי ההתמודדות הכי יעיל בשבילי הוא תפילה (בזמן אמת או שלא). זה תמיד עושה פלאים (אבל זה כמובן לא עובד לתמיד, אחת לכמה זמן צריך לרענן

).

אלוהים לגמרי היה שם, רוחו שורה מעל הכול, ובייחוד על פני הנזירות, ובעיקר באפשרות להשאיר את הלילה הסוער ואת המחשבות הרעות מאחור ולהיות במקום שכולו טוב ואור וקודש.
גם בלי שכתבת את זה זה לגמרי עבר דרך הסיפור שלך.

תודה אמא ללי , אני שמחה שאת כאן @}
גם אני מוצאת עצמי נעדרת מהאתר לשעות ארוכות (לפעמים אפילו יום שלם!! וואו! סחתיין

אני מוצאת עצמי נעדרת מהאתר לשעות ארוכות (לפעמים אפילו יום שלם!!
D-:

קראתי הכל בנשימה עצורה. וואוו. תודה רבה.

תודה, קופצת ראש @}

_אז הצעתי להם את הכסף, אמרתי שזו תהיה הלוואה למרות שהיה ברור שלא יהיה להם מאיפה להחזיר, והם בהתחלה כמובן סירבו אבל בסוף השתכנעו.
שמחתי מאוד, והייתי די גאה בעצמי, אבל לא העלתי בדעתי איזו השפעה תהיה לזה._

נזכרתי שלא סיפרתי בסוף על העניין הזה- אני לא זוכרת בדיוק מתי זה קרה, אבל הרבה אחרי הנסיעה של הורי ללונדון, בערך בתקופה שבה התעוררתי רוחנית, הייתה לי שיחה עם אבא שלי, שבה הוא סיפר לי בדיעבד מה הנסיעה הזו עשתה לו.
כששחררו את ההורים שלי, אחרי שהיו כלואים במשך 11 חודשים, (ועברו עינויים ולא ידעו אם אי פעם ישובו להתראות, אנשים מסביבם "נעלמו" באופן יומיומי), לקחו אותם מהכלא ישר לשדה התעופה. הם טסו לארץ עם שני ילדים קטנים, מרכז קליטה, קיבוץ, אחרי שנתיים בקיבוץ הם עזבו לעיר (בינתיים נולדה גם אחותי), ומאז היו נתונים במלחמת קיום מתישה (אבא שלי עבד בימים במפעל ובערבים ושבתות היה מצלם חתונות, בר מצוות, צילומי סטודיו לילדים בפורים). הוא אמר לי שבמשך כל השנים האלו הוא חי על אוטומט. עשה מה שצריך, אבל בפנים היה כמו איש מת (אלו המילים שבהן הוא השתמש, יש לו קצת נטייה לדרמטיות

). הוא סיפר על הבלבול העמוק שהיה בו, על התלישות, על כך שמעולם בעצם לא הייתה לו הזדמנות לעבד את מה שעבר בחודשים האלו של המעצר.
והוא אמר לי שהנסיעה הזו העירה אותו מתרדמה בת כמעט עשרים שנה, גרמה לו להרגיש חי בפעם הראשונה מזה שנים, (התעוררות שאחרי זמן מה הביאה אותו להתחיל לכתוב סיפורים, ובעצם למצוא-בגיל כמעט שישים- את היעוד שלו). כששמעתי את זה מאוד התרגשתי, וזה חיזק את ההתעוררות הרוחנית שלי- ההבנה איך מעשה פשוט יחסית של נתינה יכול להשפיע בצורה כל כך עמוקה.

וואו.

וואו.
אוף.. מרגש במיוחד לשמוע את זה מאבא.
זה מסוג המקרים שגורמים לך להרגיש בברור כמה הנתינה מתגמלת קודם כל ולפני הכל את הנותן....
אני מרגישה את זה חזק נורא בכל מיני מצבים.
אני זוכרת שלא מזמן באיזה תור לרופא או משהו התגלגל לידיי איזה מגזין בידור ישן (מאלה שמסתובבים בחדרי המתנה של מרפאות ורק שם יוצא לך להתקל בהם) והיה שם איזה שאלון עם איזו סלב כזו או אחרת, ממש לא זוכרת מי. ואני זוכרת ששאלו אותה שם מה היא הכי אוהבת לעשות. אין לי מושג מה היא ענתה, אבל אני זוכרת שמייד דמיינתי ששואלים אותי את השאלה הזאת וניסיתי לבדוק מה הייתי עונה. התשובה שעלתה מתוכי היתה שאין לי שום יכולת לבחור דבר אחד שאני אוהבת יותר מהכל, אבל אחד הדברים האהובים עלי ביותר באמת, הוא למצוא מתנות שמתאימות בדיוק בדיוק לאנשים.
הרגע הזה שבו אתה נתקל באיזשהו פריט, משפט, איגרת, ספר שפשוט תפור תפור בדיוק למידותיו של מישהו שאתה אוהב והיכולת להביא לו את זה ולזכות לראות את הפנים של מי שקיבל משהו שתפור בדיוק למידותיו כשאתה יודע שמה שהוא באמת קיבל זה את הידיעה שאתה רואה אותו, מכיר אותו, אוהב אותו - הוא רגע שלא יסולא בפז (אני כותבת "אתה" כי מתגלגל לי בקלות יותר ופחות מביך אותי מלכתוב "אני")
@}

אבל אחד הדברים האהובים עלי ביותר באמת, הוא למצוא מתנות שמתאימות בדיוק בדיוק לאנשים.
גם אני, למרות שבשנים האחרונות ממש אין לי היכולת...

אלו המילים שבהן הוא השתמש, יש לו קצת נטייה לדרמטיות
אני קוראת את הסיפור של הורייך ונבעתת ,אילו ימים של אימה הם חוו,
לפעמים שאלה ההורים שלנו,זה רק מין סיפור רקע שבתוכו אנו חיים,ואז אפשר להתייחס לרגשות שלהם כרצון לקבל תשומת לב,או נטייה לדרמטיות.
כל אדם אחר שמספר יכול לגרום לשערות לעמוד,אבל ההורים שלנו לפעמים גורמים לנו לגמד את החוויה.
<לא אומרת בביקורת,אלא בכאב מסוים> אני גדלתי עם המון חברים שהיו מה שנקרא דור שני,אני זוכרת את הזלזול שלנו ששמענו שוב ושוב סיפורי שואה,"או,עכשיו היא תספר איך הם עשו מפרוסת לחם סעודה לכל המשפחה...."
אני זוכרת את עצמי משתגעת מחזרות של סיפורים של סבא שלי,את חוסר הסבלנות שלי...(סליחה סבא)

סליחה על ההשתפכות שלי עכשיו,משהו כאן נגע לי בנקודה פרטית

כל אדם אחר שמספר יכול לגרום לשערות לעמוד,אבל ההורים שלנו לפעמים גורמים לנו לגמד את החוויה.

אני מסכימה. לפעמים זה פשוט בגלל חוסר יכולת לתפוס ולהכיל את הכאב, אז מתמודדים בהקטנתו ע"י הומור או זלזול.

שלום אשה,
הגעתי בעקבות ה סגו לה לכאן (אנחנו נוהגות לדבר על הרבנית ימימה. אני מעריצה)
אני לא יודעת על מה מדבר הבלוג אבל הריח פה טוב.
נעים מאד!

אה, ויומולדת שמח.
ועוד אה,
אשירה
לשיעורים של הרבנית ימימה

רגע, אנחנו מכירות?

שלום לך יערת דבש

נעים מאד גם לי.
תודה על הקישור לאתר, אני מכירה אותו- ככה ראיתי את השיעור של הרבנית ימימה (הגעתי בגלל הרבנית פישר, ואיכשהוא נכנסתי לשיעור של ימימה- היא משהו משהו

).

רגע, אנחנו מכירות?
את מתכוונת בחיים האמיתיים? לא שידוע לי

אז היום יום הולדת, כמו בשיר של ברי שנקודות קישרה לי.
לפני עשר שנים כתבתי- "אפשר שיום הולדת קסום יהיה, שמח
כשאני רב החובל המנווט במומחיות
בין קרחונים וסופות I
ומגיע לאיים I
בודדים ונפלאים I
בהם יש מקום I
בדיוק לשנינו" I

ועדיין, מסתבר שלהיות שמחה ביום הולדת זו מיומנות לא פשוטה בשבילי.
החלטתי שכמו בשנה שעברה, בתאריך הלועזי אני חוגגת בחיצוני, ובתאריך העברי (שיחול בי"ד בטבת) בפנימיות, עם נרות וברכות ותפילה.
אבל חוץ מההחלטה הזו, חשבתי שאני מאוד קוּלית בקשר ליום ההולדת שלי השנה. לא חשבתי עליו כבר לפני חודש, ותכננתי בסוד מה אני רוצה לעשות בו, כדי שכשאורי ישאל אוכל לשלוף את התכנית שלי.
נזכרתי בזה שיש לי יום הולדת רק בתחילת השבוע, ולא עלה לי שום דבר מיוחד שאני רוצה. לא מאכלים טעימים שבא לי להכין או לקנות, לא משהו לעשות. עלתה איזו תכנית לא מחייבת- לנסוע להורים שלי, לאכול אצלם צהריים, ואחר כך להיפגש עם דפנה, אולי ללכת לנחל, או לאיזה בית קפה. אבל דפנה הודיעה שהיא לא יכולה לפגוש אותי היום, ואפילו לא נורא התאכזבתי. כל הזמן היה לי בראש משהו שהיא אמרה לי לפני חודש, כשהיה לה יום הולדת ושאלתי מה היא מתכננת. "לא מתכננת כלום. אפשר לחשוב, ביג דיל, כּוּלה נולדתי".
אז בכל זאת, חשבתי, יש ליום הזה משמעות, ואפשר לחגוג אותו, אבל לא לעשות עניין. ובכל אופן- זה לא שהתאמצתי להרגיש ככה, זה פשוט קרה. ויחד עם זאת, גם היה איזה קושי. כאילו נתנו לי הזדמנות להיות חשובה, להתפנק, לתת לעצמי, ואני מוותרת עליה?
אז ביקשתי מאלוהים שיסדר לי את היום הזה, שיהיה נעים ונחמד, שיהיה מה שצריך להיות, ועזבתי את זה.
זה התחיל מבטיח. ההבטחה הזו שיש בצניעות, בחוסר הציפיות. אתמול בערב הייתי אצל אחותי, דיברנו, צחקנו, היה נורא כיף. אחר כך חזרתי אל הבית החמים, לפני השינה אורי אמר לי מזל טוב והתחבקנו, התפללתי לפני השינה תפילה ארוכה וביקשתי כל מה שאני רוצה שיהיה היום.
גם הבוקר התחיל טוב. פתחתי את העיניים ואמרתי "מודה אני", ואחר כך הסתכלתי על תמר שעדיין ישנה, והתמלאתי אהבה. אורי בא ושר לי היום יום הולדת, וזה היה מקסים ומתוק.
אחר כך קמנו, הילדות נתנו לי את הציורים והברכות שהכינו לי, ברכות נורא מרגשות ומתוקות.
ואז הכל השתבש. כי בלי לשים לב, מכיוון שהכל היה כל כך נפלא, התרחבתי לרצות יותר. רציתי לשטוף כלים בשקט, רציתי שהילדות לא יריבו, רציתי כל מיני דברים לא הגיוניים.
אז כעסתי, צעקתי ובכיתי, והוטחתי אל רצפת קיומי, גם מטאפורית וגם פיזית- איכשהוא הגעתי למצב שבו ישבתי במקלחת על הרצפה ובכיתי וביקשתי מאלוהים שיעזור לי, כי אפילו מילים ברורות לאמר בהן מה אני צריכה לא נותרו לי.
ואחר כך השתררה הריקנות השקטה של אחרי בכי, ושוב יכולתי להתחיל מחדש.
חמש דקות אחר כך באו חברים של הבנות והזמינו אותן אליהם. פתאום הייתי לבד. בשקט.
נכנסתי לבאופן ומצאתי בדף של עדינה ניפו קישור לשיעור חדש של הרבנית פישר, וישבתי עם כוס קפה וראיתי חלק ממנו.
דפנה התקשרה ודיברנו קצת.
ואחר כך הבנות חזרו ויצאנו מהבית לנסוע להורים שלי וירד שלג (רק קצת, אבל הרגשתי שזה במיוחד בשבילי).

אוי, ירדו לי דמעות ממה שכתבת.

יום הולדת שמח ונפלא.
הרבה טוב שיימשך אל כל השנה.
שתזכי לזכור שכל ירידה היא לצורך עלייה.
ושגם הדמעות יהפכו לברכה.

מזל טוב !!!!!

(איזה כיף לך שנולדת בראשון לראשון. את זוכה לפתוח את השנה של כולנו עם האור שלך....)
(ויצא לי המחכימון: 'כל גיל והשמחה שלו')

כמה אני מזדהה.
מסובך מאד עניין יום ההולדת, יש בו איזו מורכבות אינהרנטית. גם אם לא מצפים אז זה רווי באיזו משמעות מיוחדת - יש לי יום הולדת אבל אין לי ציפיות - זה לא השחרור הנעים והסתמי שיכול לקרות בימים אחרים בשנה....

בכל מקרה יום הולדת שמח והרבה מזל טוב

_יום הולדת שמח ונפלא.
הרבה טוב שיימשך אל כל השנה.
שתזכי לזכור שכל ירידה היא לצורך עלייה.
ושגם הדמעות יהפכו לברכה.
מזל טוב !!!!!_

תודה אהבת עולם, איזו ברכה יפה @} (תודה גם על שאר הדברים הנעימים שכתבת).

יש לי יום הולדת אבל אין לי ציפיות - זה לא השחרור הנעים והסתמי שיכול לקרות בימים אחרים בשנה....
נכון

וזה קצת חבל, אבל יש בזה גם מתנות, בייחוד שביום הזה, בהזמנה שגלומה בו לעשות חשבון נפש, לתת לעצמנו, להיזכר בכל הטוב.

_

אתמול כשהייתי אצל אחותי דיברנו על "נקודת החבר", מונח של רבי נחמן (נדמה לי). דיברנו על התפקיד של החברוּת, של השיחה והתמיכה בדרך. על איזו זכות זו ואיזה חסד זה- חברות טובות שאפשר לדבר איתן על מה שחשוב, לברר אתן עניינים. על זה שלמרות שאנחנו אף פעם לא באמת לבד, בכל זאת לפעמים אפשר להשתגע מלדבר רק עם אלוהים כל הזמן

, ואז כמה טוב שיש מישהו לדבר אתו, להתמקד במה שחשוב ולחזור אל אלוהים עם פירות הבירור.
ורציתי לכתוב שאני מרגישה שזכיתי כאן באתר לחבורה של נשים מיוחדות כאלו, שתומכות זו בזו ומחזקות זו את זו.
אף פעם לא הסתדרתי עם חבורות. הייתי תמיד בשוליים, מתבוננת מהצד, אף פעם לא מרגישה באמת שייכת, תמיד מגדירה את מערכות היחסים ומנתחת אותן בתוכי במקום להיות שם ממש, להתקרב ולאהוב. וכאן אני זוכה לחוות חסד חדש- להשתייך לחבורה, וירטואלית אמנם אבל אמיתית לגמרי, שמבוססת על אהבה ופירגון, הקשבה וכבוד. ואני נהנית לראות איך החבורה הזו גדלה ומתרחבת, ואיך הקשרים מעמיקים, איך אנחנו מפרות זו את זו.
אז תודה לכן- לכל אלו שמבקרות כאן, בקביעות או רק לפעמים, ולכל אלו שאני מבקרת אצלן. על החיזוק ההדדי וההפרייה והתמיכה. @}

זו הייתי אני

הגעתי למצב שבו ישבתי במקלחת על הרצפה ובכיתי וביקשתי מאלוהים שיעזור לי, כי אפילו מילים ברורות לאמר בהן מה אני צריכה לא נותרו לי.
וואו,ממש מזכיר את הספר "לאכול,להתפלל,לאהוב" גם שם היא מגיעה למקומות הכי גבוהים בתפילה מרצפת חדר האמבטיה.לא זוכרת אם סיפרת שקראת או לא.
אם לא- ממליצה,נראה לי שתאהבי,אישית לא התחברתי לכל הספר אבל לחלק של התפילה התחברתי במיוחד.

ואיזה כיף ש-3 נשים מיוחדות וחביבות לי באתר (ואפילו מאותה 'חבורה'?

), היה להן יומולדת בסמיכות כזו של זמן: את, אמא ללי ו-מתחדשת.

לא זוכרת אם סיפרת שקראת או לא.
כן, קראתי (סיפרתי ב סיפורים מעכשיו . בזכות הספר הזה אפילו צמתי ביום כיפור

).
גם אני אישית לא התחברתי לכל הספר אבל לחלק של התפילה התחברתי במיוחד

ואיזה כיף ש-3 נשים מיוחדות וחביבות לי באתר (ואפילו מאותה 'חבורה'? ), היה להן יומולדת בסמיכות כזו של זמן: את, אמא ללי ו-מתחדשת.
כן, אנחנו הגדיות של החבורה

.

בזכות הספר הזה אפילו צמתי ביום כיפור

לא הבנתי, אני כנראה לא ממש בעניינים, כי, בעוונותיי, התחלתי לקרוא אותך רק מהבלוג הזה -
חשבתי שאת דתייה.
אז עכשיו לא מסתדר לי שבזכות הספר צמת ביום כיפור, כי נדמה לי שהספר די חדש בשוק יחסית, לא?

אשמח להבהרות...

יקירתי,
כל התיאור שלך של יום ההולדת נשמע כמו תיאור מדויק של רב ימי ההולדת שלי!
בטח של הרבה מאיתנו, איזה יום טעון.
מה שגורם לי לחשוב שיש בו משהו דווקא כן חשוב ויחודי.

לפני כמה זמן חברה סיפרה לי שעד הבעל שם טוב לא נהגו היהודים ממש לחגוג ימי הולדת אבל הוא ייחס ליום הזה משמעות רבה.
הוא היה עושה לעצמו חגיגה גדולה.
הוא טען שמזלו של האדם גובר ביום הזה ושיש לו כח לברך אחרים

יש מספר דברים שהבע"ש מציע לעשות ביום ההולדת (התאריך העברי כמובן),

להודות לה' על זה שהנשמה ירדה ביום הזה.
כדאי לתת צדקה ביום הזה
לקרוא את הפרק בתהילים שמתאים לאותו גיל.
האדם צריך לקבל על עצמו שיעור קבוע, משהו חדש ללמוד בקביעות.
ללמוד מאמר בחברותה
לקבל זהירות או הידור נוסף
התוועדות שמחה עם בני הבית (ארוחה חגיגית)
להתבודד ולהעלות זכרונות ולקבל החלטות טובות לשנה הבאה.

חשבתי שזה נחמד שיש רשימה מוכנה של דברים שאפשר לעשות.
אני לא בטוחה עד כמה דייקתי כי קיבלתי את הרשימה מהחברה בטלפון...
בכל מקרה חשבתי שזאת הזדמנות להפיץ אותה הלאה אם יש כאן דברים שמדברים לאחרים.

עדינה, אחלה רשימה.
ידעתי את זה פעם, אבל לא זכרתי הכול.
תודה

וגם אני מזדהה כל-כך עם חוויית יום ההולדת וכמה נעים שמישהו סופסופ מנסח את זה במילים ועוד בכזה דיוק וריגוש...
מאחלת לך הרבה הרבה שמחה ומזל טוב, שבשנה הזו תמשיכי להתפתח ולצמוח ולהתמלא עוד ועוד שלווה, אמונה ואהבה ויותר מהכל שמחה גדולה על כל היש שבחייך

תודה על הכתיבה הזו שלך שעוזרת לי לחזור ולחבר קצוות פרומים

אני זוכה לחוות חסד חדש- להשתייך לחבורה, וירטואלית אמנם אבל אמיתית לגמרי, שמבוססת על אהבה ופירגון, הקשבה וכבוד. ואני נהנית לראות איך החבורה הזו גדלה ומתרחבת, ואיך הקשרים מעמיקים, איך אנחנו מפרות זו את זו.

גם אני מרגישה ממש ככה

אין לי ברכות בשלף כרגע אז @} לבינתיים

מכירה את כל שתארת מאנשים אחרים. אצלי זה קצת שונה אם כי גם דומה.
אין לי ציפיות גבוהות כלל וכלל בדרך כלל (אה? איזה חרוז) ולא עושה מזה הו הא
אבל אם יש בנזוג בשטח יש ויש ציפיות ממנו. לא לגדולות ונצורות, אבל זר פרחים/תשומת לב מיוחדת/ שיר/פרוזה/הפתעה, משהו...
מיותר לציין שרובם לא ידעו לעשות זאת- איזו נכות נפשית?

חשבתי שאת דתייה.
אני מאמינה, והדרך הרוחנית שלי מותווית בעיקר מהיהדות, אבל אני לא דתייה (לא במובן המקובל, בכל אופן

). האמת היא שההגדרות האלו מכניסות אותי לבלבלות, אז אסתפק בזה

.
לגבי יום כיפור- את יכולה לקרוא ב סיפורים מעכשיו , ב-9/10 (זה לקראת סוף הדף) (מתחדשת, איך עושים כזה קישור ישר למקום בדף שאני רוצה כמו שאת עושה?).

עדינה, תודה על הרשימה.
חשבתי שזה נחמד שיש רשימה מוכנה של דברים שאפשר לעשות. לגמרי

אשתמש בה בתאריך העברי (בשבת הבאה).

רסיסים, תודה על האיחולים, אמן, חוחית, פרח חזרה

@}

אבל אם יש בנזוג בשטח יש ויש ציפיות ממנו
אוי נקודות, נקודות...אם יש מישהו שלא כדאי לצפות ממנו בתחום הזה, זה הבנזוג. לא נכות נפשית, פשוט...ככה הם וזהו

(למרות שאם ממש לא מצפים, באמת באמת, אז אפשר להנות מהפתעות קטנות

)

אוי נקודות, נקודות...אם יש מישהו שלא כדאי לצפות ממנו בתחום הזה, זה הבנזוג. לא נכות נפשית, פשוט...ככה הם וזהו happy (למרות שאם ממש לא מצפים, באמת באמת, אז אפשר להנות מהפתעות קטנות
כל כך נכון, כל מילה!

(מתחדשת, איך עושים כזה קישור ישר למקום בדף שאני רוצה כמו שאת עושה?).

עד השבוע שעבר היה נורא מסובך לעשות קישור להערה. עכשיו פשוט לוחצים על "קישור" בצד שמאל של הפס הירוק (ליד העבר | מחק ) ומעתיקים בקופי-פייסט.

עכשיו פשוט לוחצים על "קישור" בצד שמאל של הפס הירוק (ליד העבר | מחק ) ומעתיקים בקופי-פייסט.
כשאני לוחצת על קישור זה עושה מין צליל כזה ולא קורה כלום. וכשניסיתי ללחוץ על זה ואז לעשות קופי פייסט על הקטע שרציתי זה פשוט העתיק את כל הקטע.

לא משנה, אני לא ממש צריכה את זה בדרך כלל, אבל תודה בכל אופן.

טוב יש לי רשימה של ציטוטים (-:

הגעתי למצב שבו ישבתי במקלחת על הרצפה ובכיתי וביקשתי מאלוהים שיעזור לי, כי אפילו מילים ברורות לאמר בהן מה אני צריכה לא נותרו לי
אוייש... זה מוכר לי מעצמי, לאוו דווקא מימי הולדת. הנקודה הזו שאפילו אין לי כוח וחשק לעמוד בה במקלחת וכל מה שיש להצטנף ולהתחבא עם הבכי בתוך המיים.
אני זוכה לחוות חסד חדש- להשתייך לחבורה, וירטואלית אמנם אבל אמיתית לגמרי, שמבוססת על אהבה ופירגון, הקשבה וכבוד. ואני נהנית לראות איך החבורה הזו גדלה ומתרחבת, ואיך הקשרים מעמיקים, איך אנחנו מפרות זו את זו.
לגמרי!

וגם רוצה לחזור ולומר משהו שדובר בו הרבה כאן, שהציפיות האלה, לפחות אצלי, ממש מכלות כל חלקה טובה בי. אני מרגישה מרגישה שהן שורש כל רע אצלי. בימי הולדת זה קשה במיוחד, כי למרות שכולה נולדתי בו, בכל זאת נולדתי, וכפי שאמרת זו סיבה להרגיש מיוחדת, עטופה, אהובה. וכאילו ביום הזה אני רוצה שמי שאוהב אותי ואני יודעת שאוהב אותי יראה לי את זה במיוחד. ואם זה לא קורה ברף גבוה מהרגיל ביום ההולדת, נולדת לה אכזבה שמתפתחת למן עלבון (גרוני כזה) שמתפתח לזעם ופתאום נראה לי שאני לא אהובה, לא עטופה, זנוחה וגלמודה בעוד שבעצם אני אהובה כמו בכל יום רק בלי האקסטרה שלה ציפיתי.
לפעמים קורה לי שאני מפתחת ציפיות גם מיום רגיל. מפתחת ציפיות לשעור טוב במיוחד, ציפיות שהערב החופשי שלי עם בנזוגי יהיה מפנק במיוחד ושהביחד יהיה ביחד במיוחד (-: ואז מאבדת את הרגישות ליופי שבביחד הרגיל שאין בו זיקוקי דינור וכינורות....

ושוב מאחלת לך באמת מה שמגיע לך יותר יותר מכל - להיות אשה שמחה ואהובה ועטופה
אוהבתותך @}

לי יש גישה אחרת לגמרי לימי הולדת. קודם קראתי ולא רציתי לדחוף פה את הימי הולדת שלי אבל עכשיו אני חושבת שאולי כן כדאי.
בימי ההולדת שלי, אני מצפה למעט מאוד מהסביבה אבל תמיד ברור לי שאני הולכת לעשות משהו כייפי לסביבה שלי. אני עושה בדרך כלל שיעור חגיגי שהוא קצת כמו מסיבה ובדרך כלל גם מארגנת מסיבה. כל ההתרכזות שלי היא בלדאוג שיהיה כייף לכולם ותמיד יוצא שאני מקבלת בחזרה כייף גדול. זה לא מפסיק להפתיע אותי. זה לא משאיר מקום לאכזבה. ימי ההולדת שלי הם כמעט תמיד שמחים נורא!
ושוב מאחלת לך באמת מה שמגיע לך יותר יותר מכל - להיות אשה שמחה ואהובה ועטופה

זה לא משאיר מקום לאכזבה. ימי ההולדת שלי הם כמעט תמיד שמחים נורא!
זאת נשמעת לי אחלה גישה!
הולכת לנסות מייד ביום ההולדת הקרוב.... ממש תיכף בעוד 8 חודשים (-:

בימי ההולדת שלי, אני מצפה למעט מאוד מהסביבה אבל תמיד ברור לי שאני הולכת לעשות משהו כייפי לסביבה שלי.
נשמע טוב

זאת נשמעת לי אחלה גישה!
גם לי. אני רק צריכה לחשוב איך לתרגם אותה לחיים שלי, מכיוון שאני שונאת לארגן אירועים, זה מלחיץ אותי נורא. (מה אפשר לתת לאחרים רק בקטן?). למשל, הרעיון (שאחותי סיפרה לי עליו) של לברך אחרים ביום ההולדת שלי, נראה לי שייך לגישה הזו.

אוייש... זה מוכר לי מעצמי, לאוו דווקא מימי הולדת. הנקודה הזו שאפילו אין לי כוח וחשק לעמוד בה במקלחת וכל מה שיש להצטנף ולהתחבא עם הבכי בתוך המיים.
(האמת שלא הייתי ממש במקלחת מתחת למים. סתם זה החדר שאני בורחת אליו במצבים כאלה כי זה החדר היחיד בבית שיש בו דלת

).

ושוב מאחלת לך באמת מה שמגיע לך יותר יותר מכל - להיות אשה שמחה ואהובה ועטופה
אמן ואמן, מאחלת את זה לכולנו

אני רק צריכה לחשוב איך לתרגם אותה לחיים שלי,
להכין ארוחה טובה למשפחה שלך, אולי להוסיף איזה בקבוק יין ומפה ועוגת יומולדת שווה..
או להזמין אותם למסעדה. בטח יש עוד.
יש משהו בעצם הישיבה החגיגית הזאת ביחד שעושה טוב (לי).

או לבקש ממני לארגן לך....

_{(חזרנו בשלום, כמו שאת רואה)}

יש משהו בעצם הישיבה החגיגית הזאת ביחד שעושה טוב
גם לי

טוב, נעשה ארוחה חגיגית בשבת (זה התאריך העברי).

המשך הסיפור

אחת השיחות המשמעותיות שאני זוכרת מאותה תקופה, היא שיחת טלפון אחת עם אורי, ממש בימינו הראשונים ביחד. זו אחת מהשיחות המכוננות הללו, שבהן אני זוכרת בדיוק איפה ישבתי (על הכורסא בסלון הפצפון בדירה בפלורנטין), מה הייתה השעה (צהריים), את האור שהאיר על הקיר ממול, ויותר מכל את ההתרגשות המטורפת שמילאה אותי כשחומות של ספקות ופחדים קרסו בבת אחת, ודלתות נפתחו בתוכי אל דרך חדשה, רחבה ומוארת ומלאה הבטחה.
בשיחה הזו אורי סיפר לי שהוא רוצה לעבור לגליל. אני לא זוכרת אם עד אז שמעתי אותו מדבר על זה או לא, אבל גם אם כן, לא ממש דיברנו על זה. היינו כאמור בשלב מאוד ראשוני של היחסים, אבל כבר היו יחסים, וזה כנראה היה בדיוק השלב שבו התכניות של אורי התחילו לעניין אותי קצת יותר לעומק. אז הוא סיפר שהוא מתכנן לעבור לגליל, ואני התחלתי לשאול אותו שאלות על זה- לא סתם שאלות, העליתי בפניו את כל הספקות שלי, את כל החרדות, והוא ענה לי תשובות מרגיעות ומפתיעות ששינו את כל נקודת ההסתכלות שלי על החיים (למשל, הרעיון ש"אם הוא אמור לחיות בגליל אז הוא כבר ימצא פרנסה" או הרעיון של פשטות מרצון (לא במילים האלו, כמובן, אבל אותה כוונה).
תמיד הייתי אדם שמושפע בקלות, ולכן זה לא מפתיע שבסוף השיחה החלטתי שאני לא חוזרת ללימודים אלא עוברת אתו לגליל. דווקא אורי היה זה שהרגיע אותי ואמר שלא מוכרחים לעשות את זה מיד, שאם אני רוצה לגמור את התואר שהתחלתי אז הוא יחכה לי.
אחרי התלבטות החלטתי בסופו של דבר לחזור ללימודי התקשורת ולגמור את התואר.
התחלתי ללמוד, ולעבוד, ובזמני הפנוי הייתי עם אורי, וקראתי ספרים רוחניים, ולמחרת הייתי נוסעת שוב ללימודים ולעבודה, ורואה את הכל בעיניים אחרות- את האוניברסיטה, את האנשים שלמדו אתי ואת אלו שבבית הקפה, את הפקקים בדרך ואת החברים.
היו ימים שהייתי מלאת ביקורת, והרגשתי התנשאות על כולם ועל הכל. היו ימים שהייתי מלאת חמלה, כשהאור שלמדתי להכיר האיר באור רך ואוהב את הכל.
וכל הזמן חיכיתי- שייגמר כבר היום ואפגוש את אורי, שייגמר השבוע ונהיה יחד, שייגמרו השנתיים ונעבור לגליל, לחיים האמיתיים שלנו, הרחק מכל השקר והזיוף שהקיפו אותנו.

איזה כיף שאת ממשיכה,
תודה (-:
כתבת כל כך יפה.
אני ממש מתענגת על התיאורים שלך את היחסים עם אורי, יש בהם משהו כזה נעים ומנחם.
משהו אמיתי, מציאותי ויחד עם זאת מרגש.
(אני זקוקה לחומר טוב לקריאה בימים אילו, אין לי שום סבלנות לשטויות וגם לא לקריאה ארוכה, אז זה בול בשבילי!!, תודה

)

נכנסתי, ראיתי שכתבת וכמו ילדה ששומרת את השוקולד לסוף, דילגתי לתגובה של עדינה ויצאתי.
חשבתי שאהיה מסוגלת להמשיך לפשפש במה חדש...אבל איפה? תוך שניות חזרתי כמו ילדה מורעבת לשקולד וגמעתי את כל הפוסט ו...
זה היה כל כך קצר )-:
@}

אני זקוקה לחומר טוב לקריאה בימים אילו, אין לי שום סבלנות לשטויות וגם לא לקריאה ארוכה, אז זה בול בשבילי!!,

נכנסתי, ראיתי שכתבת וכמו ילדה ששומרת את השוקולד לסוף, דילגתי לתגובה של עדינה ויצאתי.

איזה כיף לקרוא. תודה.

זו אני

שמונה וחצי בערב. השעה הזו של היום שהיא לפעמים קשה לי, כשהילדות משחקות בסלון ואני רוצה כבר את השקט, בא לי שהן ילכו כבר לישון. הן צוחקות בקול רם וצועקות ורבות מדי פעם ואין לי כוח לקטע של צחצוח השיניים ושל ההרדמה. רוצה כבר להיות אחריו. לא מתחשק לי להיכנס לחדר השינה הקפוא ולשכב שם בלי פוך (כי אם אני נכנסת לפוך אין מצב שאני יוצאת).

אבל זה מה שעכשיו.
לא שקט עדיין, לא שלווה.

צעקות וריבים ובכי.
אלוהים, תן לי את השקט הפנימי והחיבור אליך, שמאפשרים לי להיות, לנשום, לשמוח במה שיש, עכשיו.
תן לי לספר סיפור לפני השינה, להתענג על הרגע הזה המתוק של לשבת יחד שלושתנו, אני תמר וזהרה, כששירה מקשיבה מהצד, ולהקריא פרק מקרשינדו, ואת דורה או הפיה לילי בפעם המיליון.

שמונה וחצי בערב. השעה הזו של היום שהיא לפעמים קשה לי, כשהילדות משחקות בסלון ואני רוצה כבר את השקט, בא לי שהן ילכו כבר לישון. הן צוחקות בקול רם וצועקות ורבות מדי פעם ואין לי כוח לקטע של צחצוח השיניים ושל ההרדמה. רוצה כבר להיות אחריו. לא מתחשק לי להיכנס לחדר השינה הקפוא ולשכב שם בלי פוך (כי אם אני נכנסת לפוך אין מצב שאני יוצאת).
רגעים כה מוכרים...
נורא מצחיק אותי שאני תמיד רוצה לקפוץ ולהגיד "וואי וואי גם אצלי זה ככה...!"
הרי זה אמור להיות לי ברור, נכון? אבל זה אף פעם לא ברור
וכל פעם מחדש מפתיע אותי לגלות כמה מנחם אותי לשמוע איך אצל כולנו זה אותו דבר.

ועוד משהו שלא לגמרי קשור אבל נזכרתי בו עכשיו-
פעם בסוף שבוע עם ביירון קייטי אחד ה"מאפשרים" שם אמר לי שמחשבות הן כמן בלונים שעפים באוויר מעלינו,
אף מחשבה היא לא רק שלי,
כל פעם אנחנו בוחרים אחת מהמלאי הקולקטיבי,
וכמו שאנחנו בוחרים אותן ככה אנחנו יכולים לשחרר אותן.

ובאמת לא במטרה ללחוץ אבל-
אני מחכה לעוד...

_נכנסתי, ראיתי שכתבת וכמו ילדה ששומרת את השוקולד לסוף, דילגתי לתגובה של עדינה ויצאתי.
חשבתי שאהיה מסוגלת להמשיך לפשפש במה חדש...אבל איפה? תוך שניות חזרתי כמו ילדה מורעבת לשקולד וגמעתי את כל הפוסט_
גם אני תמיד עושה את זה!

או עדינה, גם את?
בסוף נגמור עם הרבה חורים בשיניים (-;

בסוף נגמור עם הרבה חורים בשיניים
טוב, רק שאצלי זה לא שוקולד, לא אוהבת.
אני חולה על פאי תפוחים (בעצם כל פאי פירות, אין דבר בעולם שמשתווה לזה לטעמי!!)

הייתי מצטטת את כל הקטע האחרון מרב הזדהות (ועכשו לפנות בוקר ואני עם קטנטונת עירנית לגמרי, אחרי שכבר גמרה למשוך לנו בשערות ולהצחיק אותנו יושבת לה בחדר המשחקים ומתענגת על כל הפליימוביל בלי אף אח גדול שיצרח עליה

)

_נורא מצחיק אותי שאני תמיד רוצה לקפוץ ולהגיד "וואי וואי גם אצלי זה ככה...!"
הרי זה אמור להיות לי ברור, נכון? אבל זה אף פעם לא ברור
וכל פעם מחדש מפתיע אותי לגלות כמה מנחם אותי לשמוע איך אצל כולנו זה אותו דבר._

_נורא מצחיק אותי שאני תמיד רוצה לקפוץ ולהגיד "וואי וואי גם אצלי זה ככה...!"
הרי זה אמור להיות לי ברור, נכון? אבל זה אף פעם לא ברור
וכל פעם מחדש מפתיע אותי לגלות כמה מנחם אותי לשמוע איך אצל כולנו זה אותו דבר._

גם אצלי זה ככה

גם אני במזדהות @}

נורא מצחיק אותי שאני תמיד רוצה לקפוץ ולהגיד "וואי וואי גם אצלי זה ככה...!"
אז אצלי זה עוד לא ככה בדיוק עם הילדים (-:
אבל מאוד מזדהה עם התחושה שאין כוחות למה שקורה עכשיו ברגע זה שרוצים לדלג עליו, לחפף אותו וגם אני מרגישה שברגעים כאלה אני דווקא מנסה להחדד ולעשות את מה שאני עושה במלוא הכוונה אפילו יותר מהרגיל. זה קשה. לא תמיד מצליח.
נשיקות @}

לפני כמה זמן נפתח כאן הדף על איפה נשות באופן מסתפרות או משהו כזה. נכנסתי אליו כבדרך אגב, וקראתי בו על לימודי סֵפֵּרות טבעית אצל תומר רשף. הדף הזה מאוד ריגש אותי. פתאום התעוררה בי תשוקה ישנה ולא ממומשת להיות ספרית, תשוקה שחשבתי שלא תתממש בגלגול הזה, ששנים נתפסה מבחינתי כהזויה מכל זווית אפשרית.
באותו ערב כששכבתי במיטה עם זהרה ותמר התחלתי לרקום תכנית דמיונית, כמו שאני עושה לפעמים, על איך אני הולכת ללמוד ספרות טבעית. זה נראה לי כמו תכנית דמיונית כי הלימודים בתל אביב, ואני גרה בגליל העליון, ואני אמא בחינוך ביתי לשלוש ילדות ובעלי עובד די הרבה וכו' וכו'.
אבל כמה ימים אחר כך דיברתי על זה עם אורי, והוא אמר שזה נראה לו אפשרי, ומאז עברו עוד כמה חודשים, והיום אני כבר יודעת שהילדות יכולות להסתדר בלעדי יום אחד בשבוע, ואמא שלי כבר הביעה את הסכמתה להיות אתן ביום הזה, וכבר חישבנו כמה זה יעלה כולל הנסיעות, ועכשיו רק נשאר לי לנסוע למספרה הזו מתישהוא כדי להרגיש את המקום ולהסתפר ואם אחליט שאני רוצה אוכל להתחיל ללמוד בעוד כמה חודשים.
ועכשיו אני פתאום לא בטוחה. ולא יודעת אם זה שווה את המאמץ, ואם אני באמת רוצה את זה או שזה דמיון. ואיך זה מסתדר עם ההעמקה פנימה, עם התהליך שאני עוברת, והאם זה נכון לעסוק במשהו "שטחי" שקשור לחיצוניות, ואולי אני הולכת על זה כי אין לי סבלנות לתהליך הבירור של מה אני באמת רוצה לעשות או להיות כשאהיה גדולה.
וכבר כמעט שנכנסתי ללופ המוכר של לבטים וויכוחים פנימיים, שמזוהה מיד ברצון לדבר על זה עם כל העולם, ומזל שעצרתי בזמן.
ודיברתי על זה בהליכה, עם אלוהים, ונזכרתי שאני לא אמורה להחליט עכשיו שום דבר, והתעוררתי מהשקר המשכנע, הפתייני, של "חייבת לחשוב על זה עכשיו".
_

כשאמת באה מולי אני בדרך כלל לא מזהה אותה. כבר כתבתי בקשר לעניין הזה פעם, בהקשר של בני אדם- שרוב מערכות היחסים המשמעותיות בחיי לא זוהו ככאלה מלכתחילה. בדרך כלל להפך. אז גם כתבתי על העניין של ספר בראשית שמתחיל באות ב', שזה מין רמז על איך זה עובד בחיים- לא הרושם הראשוני, לא "ממבט ראשון", בניגוד לכל מה שכתוב בספרים, הדברים האמיתיים והמשמעותיים מובנים ככאלה דווקא ממבט שני (ולפעמים שלישי או חמישי).
וכך גם לגבי אמיתות, דרכים רוחניות.
כשאיזו שכנה שלי סיפרה לי לראשונה על לימודי ימימה , זה נשמע לי ממש לא מעניין, לא קשור אלי.
כשחברתי הטובה התחילה ללכת לשיעורים של הרבנית פישר, היה לי ברור שאני לא אלך.
לפני שבועיים, כשביקרתי את אחי ואשתו, היא סיפרה לי על ספר שהיא קוראת, שהיא ממש ממליצה לי עליו, "כוחם המדהים של הרגשות". ממה שהיא סיפרה זה נשמע לי כמו עוד הפלצה ניו אייג'ית נוסח הסוד, ואני לא בקטע, מה אני צריכה את השיטות האמריקאיות האלו.
לפני שהלכתי היא פתאום אמרה-"קחי את הספר, מתנה ממני. בקרוב יש לך יום הולדת, לא?", ולקחתי אותו, למרות שהיה לי קצת לא נעים כי חשבתי שאני אולי אפילו לא אקרא אותו, וחשבתי שמקסימום אחזיר לה אותו ואגיד שלא התחברתי.
ובכל זאת התחלתי לקרוא, כי הספר שהבאתי מהספרייה היה קצת כבד והייתי צריכה להתרענן עם משהו אחר, אבל הייתי מסויגת ביותר.
ולאט לאט המחסומים שלי התפוגגו והקשב נפתח, וחלקיקים של אמת התחילו להתגלות לפני. ולא שגיליתי את אמריקה כמו שהיינו אומרים פעם, האמת היא תמיד אותה אמת, אבל יש שם רענון של כלים לעבודה, פשוטים ונוחים לשימוש, ואיזו העמקה של האמת, זוויות חדשות שלה, שנותנות כיוון חדש לעבודה, וברור לי שאלוהים שלח אלי את הספר הזה, גם כמענה לבקשות שלי (בקשה להנחייה, לבהירות, שימשיך להוביל אותי בדרך), וגם כדי ללמד אותי צניעות, להראות לי שוב כמה אני נופלת כל פעם מחדש למקום של "אני כבר יודעת, אני כבר מבינה".

_

קיבלנו כורסא. כבר כל כך הרבה זמן שרציתי כורסא. והנה היא הגיעה (ועוד בחינם)- כורסא ממש יפה שמסתדרת לנו מגניב בסלון.
מצד אחד זה מאוד מרגש ומשמח אותי. לקבל משהו שרציתי, לראות שהסבלנות משתלמת.
ומצד שני- זה הרבה זמן, ראבאק. כבר איזה שנה וחצי לפחות שרציתי כורסא.
זה גורם לי לתהות לגבי דברים אחרים שאני רוצה- גם זה ייקח כל כך הרבה זמן?

אבל השימחה וההודייה גוברות.
כי אני יודעת שהכורסא הגיעה בדיוק בזמן הנכון. ושחלק מהשימחה וההתרגשות שבהגעתה קשורות לזמן ההמתנה (כנראה שלא סתם המילה המתנה כוללת את מתנה ).
וגם שאר הדברים שאני רוצה יגיעו בזמנם- לאו דווקא בעוד הרבה או מעט זמן. בשעה טובה, כמו בביטוי השחוק הזה שזוכה אצלי לאחרונה לעדנה.
כל מה שאני רוצה- בהירות לגבי הכתיבה, שטיח קטן לריבוע הרצפה שנהיה חשוף, עכשיו ששינינו את הסלון, בהירות לגבי לימודי הספרות.
וגם אני מבינה עכשיו שיש דברים שמקבלים נקודתית, כמו הכורסא, ויש דברים שמגיעים בחלקים, (בחלקיקים, אפילו), כחלק מתהליך, וככל שאכיר בהגעתם ואודה עליהם כך יגיעו יותר.

הנה, זה למשל משהו שהספר הזה (כוחם של הרגשות), נתן לי-
"אי ההבנה הנפוצה ביותר...שמונעת מאנשים לזכות באיזון, היא האמונה הבאה- עלי להגיע לאן שאני רוצה ברגע זה , או מהר ככל האפשר.
....הדחף הזה פועל נגדכם. כשאתם מרגישים צורך דחוף להיות במקום אחר, אתם דוחפים בכוח נגד המקום שבו אתם נמצאים. זוהי תנועה במעלה הזרם.
אולם פגם חשוב עוד יותר בהנחת היסוד שלכם הוא זה: כשאתם פועלים מתוך האמונה שעליכם למהר למקום המשופר, אתם מתעלמים מכוחו של הזרם, ממהירותו, מכיוונו ומההבטחה הגלומה בו".

ללמד אותי צניעות, להראות לי שוב כמה אני נופלת כל פעם מחדש למקום של "אני כבר יודעת, אני כבר מבינה".
מכירה את המקום הזה....איזה כיף זה לדלג עליו ולגלות אפילו את מה שידענו שוב,במעטפה חדשה.אכן שיעור בענווה.

ועכשיו אני פתאום לא בטוחה. ולא יודעת אם זה שווה את המאמץ, ואם אני באמת רוצה את זה או שזה דמיון. ואיך זה מסתדר עם ההעמקה פנימה, עם התהליך שאני עוברת, והאם זה נכון לעסוק במשהו "שטחי" שקשור לחיצוניות, ואולי אני הולכת על זה כי אין לי סבלנות לתהליך הבירור של מה אני באמת רוצה לעשות או להיות כשאהיה גדולה.
את יודעת משהו? (אל חשש אני אגיד לך (-:)
אני חושבת שכבר לא חשוב. לא חשוב אם את רוצה או לא רוצה באמת.
לא חשוב אם זה יתמוך בתהליך ההעמקה הפנימי שלך או בעצם יהפוך אותך לבנאדם שטחי (זה ידוע. זה קורה לכל מי שלומד ספרות.... (-;)
לא חשוב אם הקורס הזה יהיה הצלחה מסחררת או סתם משהו כיפי ומגניב או ממש ממש פויה.... זה ממש לא משנה.
משנה שיש כאן הזדמנות. הזדמנות שאת חושבת עלי הרבה זמן. הזדמנות שהכל מסביבה מסתדר לך ומסמן לך ללכת. לפתוח את הדלת הזאת. לעלות על הטרמפ הזה ולראות לאן הוא יקח אותך. מה עשוי להיות המחיר הכבד שתשלמי?
אני כ"כ מזדהה עם ההרגשה הזו. גם אני מוצאת עצמי מצהירה על כוונה מסויימת, עושה את כל המאמצים לברר אם היא אפשרית וכשמתברר שהיא אפשרית אני נסוגה לאחור ונותנת לדברים להצטנן מחדש, לעצמי לצאת מהשוונג, לנוגעים בדבר לאבד עניין, להזדמנות להתפוגג. ואז... אז אני יכולה להמשיך להצהיר בבטחה על כוונותיי מבלי שמישהו ינג'ס וינסה להגשים אותן (-:
כשאתם פועלים מתוך האמונה שעליכם למהר למקום המשופר, אתם מתעלמים מכוחו של הזרם, ממהירותו, מכיוונו ומההבטחה הגלומה בו".
אויש! אוף. כן!! תודה על המשפט הזה. הייתי צריכה לשמוע אותו היום. @}

אה... כמה טוב לקרוא אותך.
כבר כמה זמן אני "סוחבת" כמה דברים שאני רוצה לכתוב, ועכשיו שחררת אותי מזה.
כבר כתבת אותי במקומי.

תודה על היותך.

וברור לי שאלוהים שלח אלי את הספר הזה, גם כמענה לבקשות שלי (בקשה להנחייה, לבהירות, שימשיך להוביל אותי בדרך), וגם כדי ללמד אותי צניעות, להראות לי שוב כמה אני נופלת כל פעם מחדש למקום של "אני כבר יודעת, אני כבר מבינה".
במשך כמה שנים רצוף אמא שלי ניסתה לשכנע אותי לקרוא את ביירון קייטי ולשמוע הקלטות של מפגשים עם אסתר היקס (זאת שכתבה את הספר "כוחם של הרגשות").
היא נתנה לי ספר של ביירון קייטי במתנה בביקור אחד שהייתי אצלה בארה"ב, העטיפה כל כך "אמריקאית" שרציתי להקיא.
לקחתי אותו הביתה ושמתי אותו על המדף.
שנה אחר כך המליצה לי עליו חברה שאני מאד מעריכה ונזכרתי שיש לי את הספר.
קראתי אותו והיתה לזה השפעה אדירה על החיים שלי.

בעקבות זה הסכמתי גם לשמוע את אסתר היקס כשאמא שלי הגיעה לארץ עם מזודה מלאה בקלטות שלה!
היתה תקופה ששמעתי אותה המון.
בתקופה הזאת גם התחלתי עם ההתקרבות היותר עמוקה שלי ליהדות,
לפעמים זה קצת בילבל אותי אבל לרב מאד נהניתי למצוא את נקודות ההשקה ביניהם!

אני מאד אוהבת את הדימוי של הנהר.
עוזר לי לעיתים קרובות להפסיק להילחם.

אגב, בהתחלה, כל פעם ששמעתי את ההרצאות של הרבנית פישר לא יכולתי שלא לראות את הדמיון בינה לבין הדברים של ביירון קייטי במיוחד (את מכירה את ביירון קייטי?)

תודה רבה על הפוסט הזה!@}
אשמח לשמוע/לקרוא עדכונים לגבי אילו עוד מחשבות עולות בך בנושא.
את יודעת תחום ההחלטות הוא לא התחום שלי ואני מאוד מאוד אעזר בתבונתך.
נשיקה

תודה רבה על הפוסט הזה
ובלי קשר לכל התובנות הגדולות שיש לי הרבה מחשבות עליהן אבל שום יכולת להגיב לעניין כרגע, רק רוצה לשתף אותך שלי לפעמים יש איזו תשוקה משונה ללמוד איפור או לעצב גבות (יש לי שריטה עמוקה עם גבות ואני תמיד מסתכלת על נשים שמסדרות גבות "יותר מדי" ובא לי לגשת אליהן ולהסביר להן למה זה לא מתאים למבנה הפנים שלהן).
יש לי בכלל כל מיני מחשבות על העיסוק בחיצוני ולמה הוא חשוב אבל זה כאמור לא להיום. @}