הדף הזה הוא משהו.
קראתי אותו כשדניאל עוד היה פיצקון ולא היה לי הרבה מה ליישם ממנו, קראתי מה שקראתי, פנמתי מה שהפנמתי והמשכתי הלאה.
היום אני כמעט כל יום מורטת את השערות על איך אנשים "מלמדים" את הילדים שלהם "לחלוק חפצים" (בעיקר צעצועים, כמובן)
זה מוציא אותי מהדעת.
המושג "sharing" מאוד מאוד חזק פה בהורות. אפילו החברים הישראלים שלי אומרים לילדות שלהם "שרינג, שרינג!" כל פעם שהן מתחילות לריב על צעצוע
(אבל זה נושא ל
דף אבל אחר). שרינג! שרינג! זה נורא חשוב ללמד!
קדחת.
ה"מומחים" אומרים שהמושג shering זה משהו שפעוט יכול להבין ולעכל רק בסביבות גיל שלוש ומעלה, אז לא להתרגש אם הוא לא "חולק" קודם לכן.
עוד קדחת בצלחת.
ולמה? כי ההורים האלה בכלל לא רואים מה הם עושים!!
אני עובדת כמרפאה בעיסוק. אני מתלווה למרב"ע האחרת לביקורי הבית שלה איזה יום, ומה אני רואה?
בבית אחד, היא נותנת לאמא ספר כלשהו על הורות. הבת (בת ארבע) באה להסתכל, האמא לוקחת לה את זה מהיד "לא, זה שלי".
בבית השני, ילד אחד בא לתיק שלי (הפתוח, כהרגלו) ומתחיל להציץ פנימה. אמא שלו מושכת אותו הצידה: "לא! זה התיק שלה!"
וכן הלאה וכן הלאה, שוב ושוב. כל פעם שילד (או תינוק) מנסה להתעסק עם משהו שלדעת ההורים הוא לא אמור להתעסק אתו - "זה לא שלך, זה של XXXX".
שום הסבר פונקציונלי.
אז אחרי הוראה אינטנסיבית כזאת, אצם מתפלאים שהילד שלכם קולט ילד אחר, ולוקח ממנו את הכדור "זה שלי!!" ?
הרי זה מה שהוא למד מכם! שוב ושוב ושוב!
מה בדיוק אתם רוצים שהוא יעשה? ימציא התנהגות מקורית לחלוטין, מעצמו? לא יחקה את ההורים שלו?
"לא חמודי, אתה צריך לחלוק את זה עם הילד"
"הההה?" הפעוט אשכרה לא מבין על מה הם מדברים. מה הקטע שלהם?
עכשיו באים?
ביום זה תסכל אותי במיוחד. אחרי שיחה מדוכדכת עם חברה שלי, שבה הבנתי שקשה לו יותר להתנהל כשהוא אתי בסביבה דוברת אנגלית מאשר בעברית, החלטתי (בין השאר) לעודד אותו לשחק עם ילדים אחרים כשיוצא לנו, ולתווך יותר את הסיטואציה במידה הצורך. אז היום בגינה איתרתי ילד הראיתי שגדול ממנו בקצת (מצוין! שיוביל את הסיטואציה, יותר קל לילד שלי), והיה לו כדור, ושאלתי את דניאל אם הוא רוצה לשחק אתו בכדור, והוא רצה, ומה נראה לכן? איך שהתקרבנו הילד תפס את הכדור "שלי!!!" ולא עזר שום דבר. משחק לא היה פה, ודניאל ראה שאין עם מי לדבר והלך במשחה למגלשה. ואמא של הילד כמובן "בוא תחלוק את הכדור עם התינוק!" עזר כמו כוסות רוח למת. מה אני אגיד לכן, זה באמת כוסות רוח למת. אחרי שטחנתם לו בעלות בשכל, פתאום להיזכר שיש גם שיתוף.....
:-(:-(
עכשיו, דיסקליימר:
אני כן יישמתי את אי-הלמדת-הבעלות עם דניאל.
צמצמתי למינימום את ה"של" (חלקי גוף ומשפחה לא נחשב)
כשדניאל נהיה אובססיבי לכל מה שקשור לאבא שלו, והיה הולך בבית ומצביע על כל דבר כזה ואומר "בא!", זה הגיע לשיא הסרבול הלשוני: "נכון, זו הגיטרה שאבא מנגן עליה" "כן, זה הספל שאבא אוהב לשתות ממנו" "זה סכין הגילוח שאבא מתגלח בו". די! מעייף! אלה הנעליים
של אבא!!! אה, כן: כי הן בדיוק במידה שלו
כן מלמדת אותו לכבד חפצים וטריטוריות של אנשים אחרים, אבל לא על בסיס בעלות, אלא על בסיס פונקציונלי: זו המכונית של אנשים אחרים, והם תיכף יגיעו וייסעו אתה הביתה. אל תיכנס לפה, זה הבית של אנשים אחרים, הם לא מכירים אותנו ולא הזמינו אותנו פנימה.
וזה לא מונע אותו מלריב על צעצוע נחשק עם ילדים אחרים. "לריב", אלק. הוא רוצה את עגלת הבובה, אז הוא ינסה לקחת אותה מילדה אחרת, או שהוא ינסה למנוע אותה מלקחת לו אותה. כך שגם הוא לא אוהב במיוחד לחלוק צעצועים שהוא מעוניין בהם. בן שנתיים נורמלי לחלוטין.
אבל מה, לפחות הוא יודע שכדור נועד לזריקה מאדם לאדם, או לגלגול ממגלשה,
ולא להחזקה אובססיבית פן מישהו אחר ייגע בו.
ממש דגים שלא רואים את המים. מה דגים? אמבות. סליחה
כלומר, לא נוהגים לפי הנורמות האלה, ומי שפרצו לו יודע שהמשטרה אפילו לא מעסיקה את עצמה בכגון דא. אז פלוני חדר לביתו של אלמוני באישון ליל ולקח דברים "שלו". שוין.