שאלות נפוצות בחינוך ביתי

[אנונימי]

דף ערך

ראו גם "שות של יונת שרון על חינוך ביתי , באתר כבד את ילדיך .

עבור תגובות והצעות לדף זה פתחתי את דיון בשאלות נפוצות

[מיכל_מ*]

בדף ג'ון הולט יפעת כתבה על מאמר של הולט בשם common]שאלות נפוצות על החינוך הביתי objections[/po]/index.html. היא גם הפנתה אל האתר של הקרן (?) של ג'והן הולט, שם מצאתי שאלות ותשובות נוספות מטעמם. התחלתי לתרגם משני המקורות בערבוביה, ואני לא מתאפקת ומעתיקה לכאן חלק ממה שתרגמתי.

השאלות מקושרות אל המקור באנגלית (שהופיע גם למעלה). אלו שממוספרות נכתבו ע"י ג'והן הולט, במקור כפרק 2 בספר Teach Your Own.

בנוסף, לשאלות אחרות אני מוסיפה קישור אל דפים מתאימים באתר או למאמרים באתרים אחרים (חלק מחכות בסבלנות עדיין לתשובות/ קישורים).

אתם מוזמנים להציע שאלות נוספות, תשובות נוספות או קישורים נוספים בדף דיון בשאלות נפוצות.

---

common]שאלה 10 objections[/po]/index.html#10 מה שהכי מדאיג אותי, הוא שאני לא רוצה שכל ראיית עולמם של ילדיי תהיה מושפעת ממשקפיים "בצבע אמא".

אם את מתכוונת ל- לקבוע את ראיית העולם של ילדייך, את לא יכולה לעשות זאת, גם אם היית רוצה. את גורם משפיע על ילדייך, גורם חשוב, אבל בשום פנים לא היחיד, או אפילו החשוב היחיד. איך, מאוחר יותר הם יראו את העולם, יקבע על ידי הרבה מאוד דברים, רבים מהם ודאי לא לטעמך. ורובם לא בשליטתך. מצד שני, זה בלתי אפשרי, אפילו אם את רוצה, לא להיות בעלת השפעה כלשהי על ראיית העולם של ילדייך.



common]שאלה 11 objections[/po]/index.html#11 אני תוהה אם יכולות להיות לי (חסרות לי כאן כמה מילים, מ.מ.) הסבלנות וההתלהבות התמידית הדרושות למגוון תחומי העניין שוודאי יהיו להם?

למי, באיזה בית ספר, יהיה יותר או אותו דבר (כמוך)? אני הייתי תלמיד טוב בבתי הספר "הטובים ביותר", ולמעט מאוד מבוגרים היה אכפת, ולו במעט, מה מעניין אותי. מעבר לכך, אולי את מצפה ליותר מדי מעצמך. הלמידה של ילדייך לא תגיע כולה ממך, אלא מהם, ומהאינטראקציות שלהם עם העולם סביבם, שכמובן כולל אותך.

את לא צריכה לדעת את כל מה שהם רוצים לדעת, או להתעניין בכל דבר שהם מתעניינים בו. בקשר לסבלנות, אולי בהתחלה לא תהיה לך מספיק. כמו להרבה הורים המחנכים בבית, את עלולה בהתחלה לנסות לעשות יותר מדי, לדעת יותר מדי, לשלוט יותר מדי. אבל כמו השאר, את תלמדי, בעיקר מנסיון, לסמוך על ילדייך.



common]שאלה 15 objections[/po]/index.html#15 אני לא רוצה להרגיש כאילו אני מגוננת על הילדים שלי או מתחמקת מהתמודדות עם צרות.

למה לא? זו זכותך, וזה בהחלט תפקידך כהורה, להגן על ילדייך מצרות. לפחות כמיטב יכולתך. רבים מילדי העולם רעבים, או בתת תזונה, אבל לא תרעיבי את ילדייך כדי שהם ידעו איך זה. לא תתני לילדייך לשחק באמצע כביש סואן. זה תפקידך, כמיטב יכולתך, לעזור להם לגלות את הפוטנציאל האנושי הגלום בהם, ולשם כך את מכניסה כמיטב יכולתך טוב לחייהם ומוציאה כמיטב יכולתך רע. אם את חושבת – ואת חושבת – שבי"ס הוא רע, אז ברור מה את צריכה לעשות.


common]שאלה 16 objections[/po]/index.html#16 לדעתי יש חשיבות לכך שהם ילמדו איך להסתדר עם אתגרים ובעיות.

יהיו כאלה בשפע. להתבגר ודאי מעולם לא היה קל, וזה קשה במיוחד בעולם כל כך חרד, מבולבל וחדור פחדים כמו שלנו. ללמוד להכיר את עצמך, ולמצוא חיים שראוי לחיות אותם ועבודה שראוי לעשותה, הם אתגר ובעיה מספיקים, בלי הצורך לבזבז זמן על האתגרים המזויפים וחסרי הערך של בי"ס – לרצות את המורה, להתחמק מצרות, להתאים לחבורה, להיות מקובל, לעשות מה שכולם עושים.

common]שאלה 17 objections[/po]/index.html#17 האם תהיה להם הזדמנות להתמודד עם הצורך לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות?

אני לא בטוח למה בדיוק הכוונה בשאלה הזו. אם הכוונה היא, האם ילדי חינוך ביתי ידעו מה זה כשצריך לבצע דברים קשים ותובעניים כדי להשיג מטרות שהם קבעו לעצמם, הייתי אומר, כן, החיים מלאים בדרישות כאלו. אבל זה בכלל לא אותו דבר כמו לעשות משהו, ובמקרה של בי"ס בדרך כלל משהו טיפשי ומשעמם, פשוט בגלל שמישהו אחר אומר לך שתקבל עונש אם לא תעשה אותו. בין אם ילדים מתנגדים לתביעות כאלו או נכנעים להן, זה רע עבורם.

התמודדות עם הקשיים המובנים (אינהרנטים) של משימה שבוחרים בה או שאין מנוס ממנה בונה אופי, ציות-סתמי לכוח סמכותי הורס אותו.





מה קורה עם חיי החברה של ילדים שלומדים בבית

יש לילדי-חינוך-ביתי הרבה דרכים לפגוש ילדים אחרים. מחקרים הראו שלילדי חינוך ביתי יש הערכה עצמית גבוהה יותר מאשר למקביליהם בבית-הספר. יש יותר סיכוי שיהיו להם חברים במגוון גילאים והם חופשיים מההתנהגות הבדלנית, של "קליקות" הנפוצה כל כך בבית-ספר. הנה רק כמה מהדרכים בהן ילדי חינוך ביתי נפגשים ומתחברים עם צעירים אחרים: בשכונה, בצופים ובתנועות הנוער, בקבוצות ספורט, בחוגי מוסיקה או ריקוד או התעמלות או אומנות, בהשתתפות בחלק מפעילויות בית הספר, בקבוצות חינוך ביתי, ובמתנ"סים.

נערה שעזבה את ביה"ס והפכה לילדת חינוך ביתי כתבה ל GWS – "אני חושבת שהחינוך הביתי מאפשר לי לפתח את כישורי החברתיים הרבה יותר מאשר שביה"ס איפשר". (...). חינוך ביתי לא מונע חברה מהילדים.

• תשובה נוספת לשאלה זו במאמר של רני כשר באתר מקום, המשלב גם תוצאות מחקרים - "מחקרים מראים שילדים המתחנכים בבית חשופים לכמעט אותו מספר של קשרים חברתיים שיש לילדים בבתי ספר". "כדי ללמוד להיות חברותי, הילד אינו חייב לשהות זמן רב עם ילדים רבים אחרים. את המיומנות החברתית רוכש כל ילד בבית (...)".

[מיכל_שץ*]

שאלה 11: אני תוהה אם יכולות להיות לי (חסרות לי כאן כמה מילים, מ.מ.) הסבלנות וההתלהבות התמידית הדרושות למגוון תחומי העניין שוודאי יהיו להם?
הצעה לתרגום
"אני תוהה אם אוכל להיות יסודית, לקיים מעקב (ולעמוד בדרישות של קיום מעקב אחרי ההתקדמות), לגלות סובלנות והתלהבות לאורך זמן, למגוון תחומי העיניין שוודאי יהיו להם?

איך? מתאים? קצת הוספתי הסבר למושג follw-up כי אני לא מכירה מקבילה בעברית, וביום יום, לדאבוני, אני משתמשת באנגלית.

[איל*]

שלום!
אני מחפש מידע בקשר לחוגים או מפגשי הורים/ילדים לבני שנתיים שלוש שלא הולכים לגן, באיזור ירושלים.
ובאותה היזדמנות אם תוכלו לקוון אותי, למידע, לבעד ונגד שליחה לגן, במיוחד בתחום החברתי.
בתי בת השנתיים מפותחת מאד ויש לי הרגשה שחסרה לה חברה.

[מיכל_מ*]

הי איל, תנסה בדפים קבוצות בירושלים, מפגשים במוצא עלית.
בקשר לחברה בחינוך ביתי, יש סעיף כזה בדף חינוך ביתי, שמפנה לכמה דפים בנושא.
בהצלחה!

[רסיסים_של_אור*]

ואני רוצה לתהות לגבי המילה האסורה: "שעמום" בחינוך הביתי. יש מצבים מאד ברורים שבהם מרגיש לי שהחברה' שלי משתעממים ומשם מגיעים כל מיני התנהגויות אלימות שלהם זה כלפי זה ועוד ועוד...

[יונת_שרון*]

1. דני לסרי על השעמום
2. תומס זאז אמר: Boredom is the feeling that everything is a waste of time; serenity, that nothing is
3. לפעמים מה שנראה כמו שעמום או אלימות אצל הילדים זו פשוט קריאה למעורבות שלי, בקשה שלהם לעשות משהו איתי.

[נעמה...*]

מישהו יודע כמה משפחות בחינוך ביתי יש בארץ? כמה מתוכם בunscooling וכמה ב homescooling?

[נאוה_פרנס*]

לא ממש.
אין רישום מסודר,
יש מי שיש להם אישור, יש מי שהגישו בקשה ונדחו ובכל זאת ממשיכים בחינוך ביתי, ויש מי שבכלל לא מוכרים במערכת.
יש מי שמחוברים ל"באופן" יש מי שמחוברים לקהילה הירושלמית ויש מי שאף אחד מאיתנו לא מכיר....
יש שוני בהגדרות "חינוך ביתי" - חינוך ביתי לבן שנתיים אינו כמו חינוך ביתי לבן 11

מהו המידע שאת מחפשת ולאיזה צורך?

[נעמה...*]

סתם,מעניין לי לדעת האם זו קבוצה שולית או נתח הולך וגדל מהאוכלוסיה
אולי כדאי לארגן איזה סוג של מפקד שנתי.זה חשוב מאד לדעתי,
גם כדי לקבל "לגיטימציה "מהממסד(למרות שלרובנו זה לא ממש משנה),וגם כדי למפות צרכים ולבדוק איך אפשר לסייע לקבוצת האוכלוסיה הזו שכבר איננה כלכך קטנה כבעבר.

[נאוה_פרנס*]

אנשי חינוך ביתי רבים מפחדים מהתארגנות.
ועוד יותר מהם חושבים שאי אפשר למצוא מכנה משותף לכל משפחות החינוך הביתי.

יש אצל יונת שרון את הרשימה הלבנה ומידע נוסף,
אבל אני לא בטוחה שזה מעודכן.
זה גם כולל משפחות עם תינוקות מתחת לגיל שנה כך ששוב, זה לא ממש משקף

[תות_שדה*]

פתאום נזכרתי שלא שאלתי אף פעם (ותמיד רציתי): מה קורה עם מס' שנות הלימוד של ילדי החינוך הביתי?
איך סופרים להם? או שלא סופרים? או שזה לא משנה למשפחות החינוך הביתי?

<תוהה>

[מתלבטת*]

שלום,
עיינתי רבות במדור חינוך ביתי, ונהניתי מהדיונים המרתקים. בני אמנם עדיין פעוט, אבל אני מוצאת עצמי מתחבטת בנושא המשך דרכו החינוכית. הספקות שעולים בי לגבי חינוך ביתי הם אכן חלק מהרשימה המפורטת למעלה, ומכיון שאינני מוצאת את התשובות שניתנו למעלה מספקות, הייתי מעוניינת בטיעונים נוספים, דעות וחוויות שלכם, בעלי הנסיון.

אני לא רוצה להרגיש כאילו אני מגוננת על הילדים שלי או מתחמקת מהתמודדות עם צרות.
נכון, לא הייתי מרעיבה אותו או נותנת לו לשחק בכביש סואן. אבל גם לא הייתי מונעת ממנו לנסוע ברכב למרות הסכנה הטמונה בכך, ולא הייתי מגדלת אותו בבועה סטרילית כדי שלא יידבק במחלות. זה עניין של פרופורציות. אני בהחלט מרגישה שזו אינה סיבה טובה להמנע מחינוך "נורמטיבי", ואני מודה בפני עצמי שזו כן אחת הסיבות שאני שוקלת חינוך ביתי.
האם, כאשר אני נמנעת מלחשוף אותו לסכנות בעולם החיצוני, אני לא מונעת ממנו לפתח כלים להתמודדות עם החברה הסובבת אותנו? האם הוא לא צריך, בין היתר, ללמוד להתמודד עם מערכות נוקשות ומעצבנות? עם מבחנים? עם בריונים מסוגים שונים? עם אנשי מערכת מטופשים?
הייתי בהחלט מעוניינת שיהיה לו קל, בהמשך חייו, להשתלב בלימודים אקדמאים, להשתלב בצבא וכן הלאה.
ברור לי שבחינוך ביתי יהיה לו נעים יותר ופחות רצוף מהמורות, אבל האם הוא ידע להשתלב במערכת כשיגדל? האם אני לא הופכת אותו לחריג?

לדעתי יש חשיבות לכך שהם ילמדו איך להסתדר עם אתגרים ובעיות.
האם תהיה להם הזדמנות להתמודד עם הצורך לעשות דברים שהם לא רוצים לעשות?
התשובות שניתנו: אל דאגה, בהמשך חייהם הם יאלצו להתמודד מול אילוצים שכאלה. נכון, בהמשך חייהם, אבל האם זה לא יהיה מאוחר מדי וקשה יותר עבורם?
בוגר בי"ס פתוח סיפר לי שבין חבריו ללימודים ישנם מעטים מאוד שהצליחו לסיים לימודים אקדמאים, ולא בגלל שלא ניסו. בשלב הזה היה מאוחר מדי להתאים את עצמם למערכת שדורשת עמידה בזמנים ומעבר מבחנים. אפשר להתווכח האם תואר אקדמי נחוץ, אבל לא זה העניין. בהנחה שזה מה שיבחר בני, לא הייתי רוצה שיהיה לו קשה יותר מלאחרים, בוגרי חינוך קונבנציונלי. הייתי שמחה אם לא היה צריך לעבור מבחנים ולעמוד בזמנים בכל הנוגע ללמידה, אבל לא כך עובד העולם.

כאמור, אשמח לשמוע את דעתכם ומנסיונכם, בהווה ובדיעבד, ומתנצלת מראש אם כבר עייפתם מלדון בדברים...

[מפתח_סול*]

כבר הרבה זמן שאנחנו מתחבטים בשאלה האם לאפשר לבננו לא ללכת לבית הספר. היום עלתה השאלה מחדש כשבני לאחר שלא הסכים להכנס לכיתה פנה אלינו והסביר בצורה מאוד יפה את סלידתו מבית הספר (הוא אינו מבין מה המורים רוצים ממנו, הילדים לועגים לו והוא אינו מוצא את מקומו שם) וביקש שנחשוב על האפשרות ללמוד בבית. העניין הוא שיש לו שתי אחיות קטנות שאותן אנחנו רוצים להשאיר בחינוך הפורמלי.האם הוצאת הבן תיגרור אחריה בהכרח גם מעבר של הבנות הבייתה? ואיך מסבירים להן שהוא לא הולך והן כן?

[יונת_שרון*]

האם זה ההבדל היחיד ביניהם? האם יש דברים אחרים שאחד הילדים יכול/צריך לעשות והאחרים לא?

במחשבה שניה, אולי יותר חשוב לשאול: איך אתם מסבירים לעצמכם שהוא לא הולך והן כן?

[מפתח_סול*]

להסביר איך הוא לא הולך והן כן לעצמנו זה מאוד פשוט. הוא לא הולך או ליתר דיוק לא ילך כי הוא ממש לא מסתדר עם המערכת שנקראת בית ספר.יש לנו טענות כלפי המערכת ואנחנו לא ממש אוהבים אותה אבל לא ברמה של לא לשלוח לשם אלא אם אי אפשר לסבול יותר וזה במקרה של הבן. בתי הקטנה שהייתה איתי בבית עד גיל שלוש ושמונה חודשים מאוד אוהבת ללכת לגן ולא מוכנה לפספס אף יום גם כשהיא חולה.הסיבה שהן ישארו במוסד(כך אנחנו מכנים את מוסדות החינוך אצלנו בבית) היא שאני מרגישה שאני צריכה לעשות עם עצמי משהו נוסף לגידול ילדים. אני מוכנה "להקריב" את חיי לטובת בני כי אני יודעת שהוא סובל ואני רוצה לעזור לו. חיי יהיו יותר קשים עם שלושתם יהיו וכן זה סוג של התפשרות(זה בטח נשמע נורא אבל כך אני רואה את הדברים. במצב אידאלי כולם היו נשארים בבית אבל מכיוון שאני מרגישה שאני צריכה גם שעות לעצמי נראה יותר מתאים שהוא ישאר והן לא. אפשר להגדיר זאת כדרך הזהב בין השפיות שלי לשפיות של ילדי.

[אמא_בבית*]

הוצאת הבן לא תגרור בהכרח את הוצאת הבנות וגם לא שאלות שלהן. אם באמת כל כך טוב לבת בגן, היא תרצה להמשיך ללכת. אולי כשתדע שגם אחיה בבית, תרצה לנסות מדי פעם להשאר גם.
מה שכן, מהנסיון שלי אני חושבת שתגלי שלכם - אני מתכוונת להורים - קשה עם הדואליות הזאת.
לשלוח ילדים למערכת החינוך זה אומר לקום בזמן, להכין סנדויצ'ים, לקחת את הילד בזמן מהגן (מה שמאוד מגביל השתתפות במפגשים עם הגדול) ולתת לו מקום לפרוק את כל המטען הרגשי שהוא בא איתו משם ולהיות מעורבים בכל המערכת הזאת (ימי הורים, חגים וכו').
לעומת זאת עם הבן, פתאום תהיה עוד נוכחות בבית בשעות הבוקר שדורשת הרבה תשומת לב וכבוד לקשיים שאולי יעלו עם השינוי, מחשבות והתלבטויות, אולי השתתפות במפגשים, הסעות לחברים בחינוך ביתי וכו'.
לקיים את שתי המערכות האלה זה די מתיש.
לי יש שתי בנות בבית ספר ושלושה בנים בבית ואני מרגישה שזה מצב מאוד מאתגר.
הרבה יותר קל אם כולם יהיו בבית ואז נוכל לחיות בקצב שלנו או שכולם יהיו במסגרות ואז יהיה כאן קצת שקט בבוקר...

[מפתח_סול*]

ואיך מסתדרים עם או יותר נכון בלי זמן איכות עם עצמי? אם להתוודות מאוד קשה לי להיות אמא ולא בגלל שאני לא אוהבת את הילדים שלי המקסימים טפו טפו אלא שגיליתי שאני אדם שמאוד צריך את השקט שלו (חה חה חה) אני מאוד אוהבת להיות עם הילדים אבל מאוד צריכה את השקט שלי לעשות דברים אחרים שאני אוהבת לעשות בשקט ואני מאוד מפחדת שלא יהיה לי את הזמן הזה ואז אני פשוט אשתגע.

[אמא_בבית*]

קשה לי לתת עצות.
גם אני אוהבת זמן לעצמי ושקט.
לפני שהילדים היו איתי בבית, עבדתי בחוץ וחזרתי בצהריים לילדים כך שזמן לעצמי ושקט לא היו לי.
את צריכה לחשוב מה את אוהבת לעשות ולראות אם את יכולה לשלב את זה עם הילדים.
דוגמא ממני: אני אוהבת לקרוא ספר במיטה ולנוח בצהריים לכן אצלינו, אחרי ארוחת צהריים, הילדים רואים סרט דיוידי ויש לי שעה וחצי לקרוא ספר במיטה ולפעמים אפילו להרדם. זה לא קורה כל יום כי לפעמים אנחנו במפגשים ולפעמים באים אורחים ולפעמים הקטן לא רוצה לראות טלויזיה אלא להיות איתי. זה בסדר כי זה קורה מספיק פעמים כדי שהצורך הזה יתמלא.
עוד אהבה שלי היא לשבת בשמש ולדבר עם חברה. זה קורה די הרבה במפגשים. אז באמת תקופה ארוכה הייתה מעורבות גדולה שלי בהתנהלות של הילדים במפגש. עכשיו הם יותר מסתדרים ואני מוצאת את עצמי יושבת במפגשים, סורגת ומפטפטת. זה נורא כיף.
יש לי חברות שהולכות פעם או פעמיים בשבוע לחוגים למינהם לבד ובאותו זמן הבן זוג עם הילדים, יש כאלה שהבן זוג לוקח את הילדים קבוע פעם או פעמיים בשבוע להורים שלו או לאנשהו והן לבד בבית.

[יונת_שרון*]

הסיבה שהן ישארו במוסד(כך אנחנו מכנים את מוסדות החינוך אצלנו בבית) היא שאני מרגישה שאני צריכה לעשות עם עצמי משהו נוסף לגידול ילדים.
אז אם הן יבקשו להשאר בבית, אפשר להגיד להן את זה: אי אפשר להשאר כי עכשיו אמא עושה א-ב-ג.

גיליתי שאני אדם שמאוד צריך את השקט שלו.
גם אני. אמנם עם תינוק או פעוט אין הרבה זמן לבד, אבל ברגע שהם גדלים נוצרים מרווחי זמן גדלים והולכים שבהם הם לא דורשים תשומת לב.

[מפתח_סול*]

תודה על השיתוף זה עוזר . אנחנו עוד חושבים ומתלבטים אבל נראה לי שבסוף זה יגיע

[בן_עמי*]

בס"ד
להולכת ובאה
אנחנו השארנו ב"חינוך ביתי" רק את הבן, ( בכיתה ב וג ) כשהבנות רצו גם- הן נשארו יומיים שלוש ב "חופשת מחלה", ואחר כך הן כבר ביקשו לבד לחזור לחברות בבית הספר.
אם הבת אוהבת ללכת לגן- יש סיכוי גדול שהיא תרצה לחזור לבד.
ובענין הזמן לעצמך- נראה לי שתגלי שכשהילד נשאר בבית גם הוא ירצה קצת זמן לבדו לתחביבים-
הבן שלי אהב מאוד להעביר זמן לבד עם חימר, לגו, טיפטופי - נרות, אוספים ועוד.

[מה_עושים_עם_הילדים_בחופש*]

אני מקוה שאני לא פוגעת בריגשותיו של מישהו אבל פשוט לא ידעתי איפה לשאול וגם יש באתר המונהמון.. דפים שקשורים איכשהו לנושא שלי אז יצא לי לכתוב פה.. אז קודם כל אני מצדיעה והייתי אומרת אפילו כורעת ברך לכל המחנכים בחינוך ביתי. אז בבקשה הייתי שמחה מאוד אם תוכלו לתת לי כמה עצות אם כי אני מאמינה שיש לכם מלא (הלא אתם חיים כך כל הזמן..?!) איך ובמה אפשר להעסיק את הילדים בחופש? אני בטוחה שעצותכם תתרום להרבה מאוד אנשים.. אז ספציפית לשאלתי יש לי שני בנים הגדול בן 7 והשני בן 5 שחכתי לציין פרט חשוב, שאין לנו אפשרות להוציא הרבה כסף אם בכלל.. אולי זה גם צרת רבים..?

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מה עושים,
אנשים שחיים כך כל הזמן לא שואלים שאלה כזו. הילדים רגילים להעסיק את עצמם ולהפעיל את עצמם. לא צריך כל הזמן 'לעשות להם לוליינות' כדי לרצות אותם.
כך שהמילה להעסיק בטח קצת זרה בז'רגון הרווח.
בכל אופן, ממליצה מכל דבר קצת:
קצת לעשות איתם, קצת לתת להם לבד, קצת סרט/טלוויזיה, קצת גיגית ברכה בחצר, קצת טיולים בטבע או בים או איפה שאתם אוהבים.
וכשעושים איתם מה אפשר: לשמוע ביחד מוסיקה, לקרוא ביחד סיפור, להוציא צבעי מיים ולצייר ביחד, לבנות בלגו, לבנות ארמונות בחול, לעשות פרוייקטים בבית (לצבוע איזה כיסא או שרפרף ביחד, או להדביק קישוטים במקום כלשהו, או לבנות איזה מובייל), רעיונות ליצירה אפשר לחפש ברחבי הרשת באינטרנט , לאפות ביחד עוגיות, לדבר הרבה אחד עם השני ולגעת ולהכריז על אהבתכם הרבה הרבה (-:
חופשה נעימה ומלכדת.

[א*]

בלי לפגוע ברגשות של אף אחד,תשאלי אותם(בן 5 ו7),ותציני את התקציב שעומד לרשותכם.בהצלחה.

[רוני.של.4*]

הילדים רגילים להעסיק את עצמם ולהפעיל את עצמם
זה נכון לילדים בחינוך ביתי, אבל לא בהכרח לילדים שרגילים שכל הזמן מישהו מפעיל אותם או אומר להם מה לעשות, וכמה, ואיך, ומתי. כשאני הוצאתי את הילדות שלי מביה"ס והגן לקח להן כמה חודשים טובים ללמוד להעסיק ולהפעיל את עצמן. עכשיו (קצת יותר משנה אחרי) כבר אין לנו יותר "אמא משעמם לי" או "אמא, אני רוצה לעשות יצירה! תעזרי לי!" - הן עושות לבד, לוקחות לבד, נהנות מהעצמאות שלהן. אבל בהתחלה בהחלט הייתי צריכה לעזור להן למצוא את עצמן...
ונקודות - אחלה רעיונות בלי קשר... אגב, הבנות שלי בחופש מאוד נהנות מזה שהחברות שבבי"ס נמצאות בבית, ואפשר לבלות יותר זמן ביחד. בשביל הילדים, רק להיות אחד עם השני יכול להיות כיף גדול.

[רוני.של.4*]

התשובה הפשוטה שלי היא שאנחנו פשוט לא רוצים שום בי"ס. אנחנו לא רוצים שמישהו אחר יגדל/יחנך לנו את הילדים, ולפחות אני באופן אישי לא רוצה לגדל ילדים של מישהו אחר... אני לא מרגישה צורך בבי"ס, נעים וטוב ככל שיהיה. יש בתי ספר כאלה (כמו זה שקישרת ועוד אחרים), בשיטות שונות ומגוונות, ויש הורים שטוב להם לשלוח אליהם והילדים שמחים ומאושרים. לנו אישית - לא רוצים! אנחנו ספציפית היינו שם, וברחנו. עכשיו רוצים בית, משפחה, חופש. אני מרגישה שאני לא רוצה להוציא את הילדים שלי למקום שלא קשור לחיים שלנו, שנמצא מחוץ לקונטקסט הזה. טוב, יש לי המון מה להרחיב אבל תסתכלי מה השעה! יותר טוב לי שאלך לישון עכשיו... לילה טוב

[יונת_שרון*]

למה אתם לא מקימים בי"ס לפי האג'נדה שלכם?

כי האג'נדה היא חיים בחיק המשפחה.

[רוני.של.4*]

כי האג'נדה היא חיים בחיק המשפחה
בדיוק כך. אישית, קודם כל, לא הייתי רוצה לחיות בקומונה בשום פנים ואופן. טוב לי עם הנפרדות שיש למשפחה שלי ממשפחות אחרות. זה טוב ונעים לפגוש אנשים, זה מפרה ועוזר ועושה טוב לכולם, אבל בסופו של יום אני רוצה את הפינה של המשפחה שלי ואת הפרטיות. מעבר לכך, כפי שכתבתי קודם, אני לא רוצה לעשות הפרדה בין חיי המשפחה שלנו לבין ה"חינוך". בי"ס, ולא משנה באיזה אופן, זה לא משהו שאני רוצה בו או מאמינה בו.

[רוני.של.4*]

אבל כולם לא משפחה, וגם אם זו היתה אחותי לא הייתי רוצה לעשות בי"ס עם ילדיה. כי למרות שהם אהובים ויקרים לי ביותר, הם לא ילדיי. ובי"ס, באופן כללי, זה מוסד שבעיניי מיותר. לפי השקפתי, ילדים לא צריכים לשבת במקום נפרד מהוריהם ומשפחתם, ללמוד בצורה מלאכותית "מוסדרת", X ילדים בתוך כיתה/מבנה/אפילו גינה, עם מורה או שניים.... זה פשוט לא מה שאני רוצה עבור ילדיי. ולא - גם אני לא התכוונתי לקומונה פולגמית אלא לקהילה כמו בנווה איתן, שנשמעת כיפית למדי אבל לחלוטין לא בשבילנו. וגם שם, אגב, אין בי"ס "של הקהילה" אלא ממשיך החינוך הביתי, ילד ילד ואיש איש למשפחתו, למרות ובזכות הקהילתיות המאפשרת. גם בקהילות שבטיות, נגיד, אין באופן טבעי בתי ספר. יש קהילתיות, יש ביחד, יש קבוצה - אין בי"ס. הילדים מתרחקים מההורים ככל שהם גדלים, לפעילויות השונות, בדיוק כמו שאני רואה שקורה גם בחינוך הביתי שאני נתקלת בו. כל ילד לפי מה שמתאים לו ולמשפחה שלו... בלי בי"ס. עם הרבה דברים אחרים

[שני_צו*]

אז כן הייתם מעוניינים בבי"ס?

לשם מה את מעוניינת בבי"ס?
איזה פונקציות את רואה את בית הספר ממלא?
מה לדעתך יחסר לך בעתיד ללא בית ספר?

[יונת_שרון*]

כן, אבל אם נגיד כולם יהיו משפחה... אז זה בסדר?

זו היתה התפיסה של החלוצים בקיבוצים. אם זה מעניין אותך איך זה עבד, חפשי את הספר "הילדים הם של כולנו" מאת גינה גלי.
בסופו של דבר, הקשרים בתוך המשפחה חזק יותר מהקשרים האחרים, גם אצל קיבוצניקים.

[אמא_בגבעתיים*]

היתה כזאת משפחה אחת גדולה שקראו לה קיבוץ (לפני ההפרטות וסום עידן הלינה המשותפת) ראי דף דפקט קיבוצי
אני לא יודעת אם אנחנו נהיה בחינוך ביתי, אבל אני כן יודעת שאין כמו קשר משפחתי. ובתור מורה אני אומרת לך שאיך שאני מלמדת את התלמידים בכיתה (תיכונסטים) אף פעם לא ילמדו ככה הורים את ילדיהם. לטוב ולרע הורים אף פעם לא יהיו כמו מורים מחוץ למשפחה
דווקא המחיכמון כתב לי "כולנו משפחה אחת"

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לכי על זה, מאיזה איזור את? ומה החזון?

אני חושבת שיש משהו מאוד מלאכותי בללכת כל יום למפגש של כמה שעות (במקרה הטוב חצי יום), עם קבוצה כל שהיא. בלי לשאול אם בא לך היום, בלי להתחשב בשעה שהלכת לישון אתמול, בלי להתחשב במצבי הרוח שלך ולכן בית הספר הוא פשרה עבורי ל-ח-לו-טין.
המצב האידאלי שקשה לו להתקיים פה הוא בערך מה שקורה בנווה איתן.
יש בתי ספר שהם הרע במיעוטו - אבל זה רק הרע במיעוטו - עדיף לו לילד שיבחר אם הוא רוצה ללכת או להישאר בבית. למרות שקשה מאוד לנהל מסגרת שתתקיים על בסיס שכזה, אם כי בגילאים הצעירים בוודאי שזה אפשרי.
כמובן שצריך את הסידור הכלכלי שהורה אחד תמיד בבית.

[יונת_שרון*]

יצאתי עם בחור שהיה בחינוך ביתי , הוא היה מלא זעם על ההורים שלו שגרמו לו לריחוק חברתי, והאמת - היו לו בעיות קשות מאוד באינטראקציה...

אני אשמח לשמוע על זה עוד.
ישראלי? יש עוד פרטים שאת יכולה לספר?

[רוני.של.4*]

בדיוק כמו שצמח צריך סביבה טובה בשביל לגדול , בני האדם הם יצורים חברתיים, ובשלב מסויים "קבוצת השווים" הופכת למרכזית
אני כמעט ולא מכירה משפחות של חנ"ב בהן הילדים נמצאים ב ריחוק חברתי_ ולילדים יש _בעיות קשות מאוד באינטראקציה . רוב האנשים (כולל אנחנו) נמצאים בחברה באופן קבוע ויומיומי, וכשהילדים קצת גדלים ומסוגלים להתנתק אז גם ללא ההורים. זה משהו שיכול להתאפשר מצויין גם ובמיוחד בחינוך ביתי. אני חושבת שכאן מגיע תפקידי כהורה, לאפשר לילדים שלי את כל ההתנסויות האלה, ולא למנוע מהם חברה, וגם לא למנוע מהם את ההפרדות ממני כשמגיע הרגע בו הם נזקקים לכך. והפרדות אין משמעה יום יום בי"ס - אפשר להפרד ע"י הליכה לחוגים בלעדיי, ביקור אצל חברים בלעדיי, וכן הלאה. לאט לאט הנפרדות מתגברת, והיכולות שלהם נבנות, ואני יכולה להתרחק קצת יותר בכל פעם (וגם הם). אבל לכפות פרידה שלא מרצון להרבה שעות בכל פעם, בלי שאני נמצאת בטווח קריאה, בגיל שהוא לעניות דעתי צעיר מידי? לא ולא. זה לא מתאים לנו.

קבוצת שווים - לא קונה את זה. לפחות לא מהבחינה של "כולם צריכים להיות באותו הגיל בדיוק". הילדים יכולים לפתח חברויות ושייכות חברתית גם לקבוצת ילדים בגילאים שונים. חבל שלא היית אצלי בבית אתמול וראית כיצד משחקים יחדיו במשך שעות רבות חמישה ילדים בגילאים הנ"ל: 9 וחצי, 9, 7, 5, 4. כולם שיחקו יחד, בנים ובנות, בחדווה ונחת. בת ה-9 עם בת ה-4 וכל מי שבאמצע.

לגבי הלמידה, פעם מישהי אמרה לי שהיא לא יכולה לעשות חינוך ביתי כי היא לא מרגישה ש"כל התשובות נמצאות בידיה" - אז גם אני לא. לגמרי לא. אני לא חושבת שאני המורה של ילדיי, ושאני צריכה לספק את כל התשובות (וגם למורה אין את כולן, מן הסתם). אחד מתפקידיי הוא גם לעזור ולהדגים לילדים שלי איך מוצאים את התשובות בעולם, ולא רק לנסות לדעת הכל מכל וכל: אם בתי שואלת אותי שאלה על גננות, אנחנו מתקשרים לגנן שלנו שיכול לענות עליה. אם יש לה שאלה על כלכלה, אנחנו פונים לסבא שהוא בנקאי ויכול להרחיב הרבה יותר ממני. כמובן שאני עונה על מה שאני יודעת, ועוד יותר אני מנסה לאתגר אותה לענות בעצמה ולחפש בעצמה. יש אינטרנט, יש ספריות, יש אנשים בעולם לא הכל אמא.

[דניאלה*]

יצאתי עם בחור שהיה בחינוך ביתי , הוא היה מלא זעם על ההורים שלו שגרמו לו לריחוק חברתי, והאמת - היו לו בעיות קשות מאוד באינטראקציה...
מבלי להכיר את הבחור והסיטואציה,
הייתי אומרת שזה נשמע כמו מישהו שההורים שלו לא היו בכלל עם היד על הדופק בכל מה שקשור לצרכים שלו.
הרבה פעמים עושים בחירה אידאולוגית והולכים אחריה בצורה עיוורת ואדוקה,
וזה קורה בקרב אנשי חינוך ביתי כמו גם בקרב כל קהילה.
העניין הוא שלעשות בחירות גרועות או להיות הורים לא קשובים ולא מוצלחים, את זה אפשר לעשות בהמון תחומים.
אני חושבת שהרבה מאנשי החינוך הביתי נרתעים מהטענה שיש צורך באיזשהו מוסד
או גורם מלאכותי כדי להתחנך וללמוד.
(אגב, בארצות הברית למשל יש הרבה משפחות של חינוך ביתי שמשתייכות לפלגים דתיים וימניים ולא רוצות שהילדים שלהן יספגו את התכנים בבית הספר.
שם הרבה פעמים הבידוד החברתי - היחסי - הוא חלק מהאג'נדה החינוכית של ההורים. זה מאוד שונה מהמצב בארץ,
שבו רוב המשפחות שבוחרות בחינוך ביתי עושות זאת מטעמים שונים לחלוטין, עד כמה שידוע לי).

[יונת_שרון*]

את יכולה לפחות להגיד בן כמה הוא?
את מבינה, פשוט יותר מדי פעמים נתקלתי בשקרים שאנשים מפיצים בקשר לאנשים בחינוך ביתי ואני נעשית חשדנית אחרי שהפעם המאתיים שאומרים לי שבני משפחת הלפרן היו אנאלפבתים לפני שפקידי משרד החינוך הצילו אותם, או שהילדים על הגבעה התאבדו למרות שאף אחד לא יכול להצביע על שום ידיעה עליהם מלבד בספר המקורי.

אז עם כל הכבוד, אני אשמח לאיזשהו רמז כדי שאוכל לזהות במי מדובר (אנחנו קהילה קטנה) ולדעת שלא המצאת את כל הסיפור.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

היו אנאלפבתים לפני שפקידי משרד החינוך הצילו אותם
D-:

בלי להיכנס ליותר מידי פרטים פה, חלק מהילדים ביקשו ללכת לבית הספר והלכו.

דברי שבח יש לי על צביקה ואימקה.

[תפוח_אדמה*]

אל תעלבי, אני חושבת שזה תופעת לוואי של הטרול שהסתובב כאן באתר.

[יונת_שרון*]

צר לי שנעלבת אבל אני מקווה שאת מבינה מאיפה החשד -- יותר מדי מקרים בעבר איששו חשדות כאלה (בלי קשר לטרולים).
אני בטוחה שבכל סוג של חינוך יכולים לצאת ילדים שכועסים על ההורים שלהם ושיש להם בעיות שונות, אבל לגבי כל סיפור ספציפי -- אני ממשיכה לפקפק עד שאני רואה ראיות.

[רסיסים_של_אור*]

אותי דווקא הדיון האחרון מעניין במובן הזה של ילד שמבקש ללכת לבית ספר ואנחנו כהורים מקבלים החלטה שזה לא מתאים לנו ולו וההשלכות של החלטות שאנחנו מקבלים על הילדים שלנו. מרגיש לי כאילו יש כאן איזה הנחה סמויה שבתור מי שבחר בחינוך ביתי, ברגע שהילד מבקש בית ספר אנחנו צריכים להענות לו אחרת אנחנו לא קשובים ולא רגישים לילדים שלנו ומשהו פה מרגיש לי לא כל-כך נכון ונוח.

[רוני.של.4*]

ומשהו פה מרגיש לי לא כל-כך נכון ונוח.
מסכימה. אנחנו לא כאלה ותיקים בחינוך ביתי... אבל הספקתי בינתיים לגבש לי כמה חוטי מחשבה בנושא הזה. חשבתי על העניין של "הילד ביקש בי"ס" - ואני מתארת לעצמי שיש כל מיני גישות, החל מ"הוא ביקש אז צריך לתת לו להתנסות" וכלה ב"חינוך ביתי הוא דרך חיים ובי"ס הוא לעולם לא הפתרון".
אני באופן אישי מרגישה שכשילד מבקש ללכת לבי"ס, צריך קודם כל לנסות לרדת לעומק הבקשה: ממה היא נובעת? מה חסר לו שהוא חושב שבי"ס יוכל לספק? האם אני יכול לספק את זה בדרכים אחרות - עכשיו, או אי פעם? האם אני בכלל צריך לנסות לספק את זה? האם הצרכים שלי או הערכים שלי מנוגדים לצרכים של הילד (להיות יותר או פחות בבית, יותר או פחות בחברה, יותר או פחות למידה, וכן הלאה)?
עוד דבר זה עניין הגיל - יש דברים שילד בן 7 יתקשה להתמודד איתם, ונער בן 14 יוכל יותר בקלות. יכול להיות שבי"ס זה אחד מהם... זה גם תלוי כמובן באיזה בי"ס מדובר. מכיוון שלנו יש נסיון עם מערכת החינוך הציבורית, והבנו את הפואנטה שלהם, אני יכולה להגיד די בוודאות שאין מצב שהילדים שלי ייכנסו למסגרות שלהם אי פעם שוב.

[אמא_בגבעתיים*]

האם לא מפריע לכם שהחינוך הביתי לא מאפשר להורים לעשות קריירה? (בהנחה שהם רוצים לעשות). האם זה הגיוני שהילד יעשה מה שטוב לו ומפתח אותו ונעים לו, בעוד שההורה המטפל (בדרכ האמא) צריכה לעשות מה שטוב לילד? ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי, האם זה הופך אותי לאמא גרועה|?

[ריש_גלית*]

מרגיש לי כאילו יש כאן איזה הנחה סמויה שבתור מי שבחר בחינוך ביתי, ברגע שהילד מבקש בית ספר אנחנו צריכים להענות לו אחרת אנחנו לא קשובים ולא רגישים לילדים שלנו ומשהו פה מרגיש לי לא כל-כך נכון ונוח.
בהחלט. הרי כשילד מבקש לא ללכת לבית הספר, ההורים כמעט אף פעם לא ייענו לו. זה לגמרי רגיל לשמוע ילדים שסובלים בתוך המערכת ואף אחד (מההורים, מהמשפחה, מהסביבה) לא מעלה בדעתו להציע להם לעבור לחינוך ביתי.

[ריש_גלית*]

האם לא מפריע לכם שהחינוך הביתי לא מאפשר להורים לעשות קריירה? (בהנחה שהם רוצים לעשות). האם זה הגיוני שהילד יעשה מה שטוב לו ומפתח אותו ונעים לו, בעוד שההורה המטפל (בדרכ האמא) צריכה לעשות מה שטוב לילד?
על זה יש כל מיני תשובות - כמספר האנשים כן מספר התשובות. אני באופן אישי מוצאת שהחינוך הביתי מאפשר לי יותר התפתחות ועשייה ממה שהתאפשר לי קודם, אבל זה מכלול של כל כך הרבה דברים וקונסטלציה אישית וספציפית כל כך, עד שכל ניסיון לענות תשובה כוללת נועד לכישלון, מבחינתי.
יש לי חברות שמרגישות שהחינוך הביתי כובל אותן וגורם להן לוותר על ההתפתחות האישית שלהן, להתפשר על הקריירה וכו', ואותן אני מעודדת מאוד לעשות מה שנכון להן (אם הן שואלות לדעתי ורוצות עידוד). אבל גם במקרים האלה - כל משפחה לגופה, כל אמא וצרכיה, כל ילד וצרכיו. הצרכים החברתיים והאינטלקטואליים של הילדים שלי, ושלי, ושל בן זוגי, שונים לחלוטין מהצרכים של כל אחד מבני משפחות אחרות שאני מכירה ומתלבטות בשאלות של בית או בית ספר.
ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי, האם זה הופך אותי לאמא גרועה|?
נראה לך שמישהו פה יענה לך "כן"? (-:

ויש עוד גישות לעניין, כולן אינדיבידואליות. הצורך של אנשים לגדל את הילדים שלהם בבית, מחוץ למערכת חינוך כלשהי, הוא מורכב, הוא אישי, הוא נובע מהמון דברים - והוא גם לא דבר סטטי. הכל משתנה כל הזמן. מה שחשוב זאת ההקשבה שלנו לעצמנו, לצרכים המשתנים שלנו וכו'.
אם למשל בעוד שנתיים יציעו לי עבודה מדהימה בהמון כסף, ואני אוכל לעבוד שנתיים ולחסוך לטיול החלומות שלי עם כל המשפחה בחו"ל, אז ייתכן שנחליט להכניס את הילדים לשנתיים לבית ספר ממלכתי (כדי לא להוציא את כל מה שארוויח על שכר לימוד לבי"ס פרטי) ואחר כך נגשים את החלום. דוגמה דמיונית לגמרי, כן? (-:

האם זה הגיוני שהילד יעשה מה שטוב לו ומפתח אותו ונעים לו
נשמע לי כאילו את יוצאת ההנחה שח"ב נותן לילד בדיוק את מה שהוא צריך, וחינוך בית ספרי לא. אבל מה שנכון (לדעתי) לגיל שנה-שנתיים-שלוש-ארבע (אני לא מצליחה לרגע לדמיין את בני הצעיר, בן ארבע וחצי בספטמבר, בגן) - שהילד יגדל בחיק המשפחה - לא בהכרח נכון לכל ילד בגיל שבע-שמונה, ובטח שלא בגיל 14. כלומר, הבחירה בח"ב היא לא תמיד מתוך מחשבה כבדת-ראש על "טובת הילד". לפעמים היא נובעת מהנאה אמיתית ופשוטה מלגדול כולם ביחד בחיק המשפחה. ובלי שעון מעורר בבוקר.

[רוני.של.4*]

כמו ריש גלית - אני חושבת שאין תשובה אחת, ואפילו למשפחה אחת לא תמיד יש רק תשובה אחת... יהיו שיגידו לך שהחינוך הביתי הוא הוא ההתפתחות האישית. יהיו שיאמרו - אני הבאתי את הילד לעולם, ולכן אני צריכה לדאוג לרווחתו ולא הוא לרווחתי. אני מכירה לא מעט אמהות ואבות בחינוך ביתי עם קריירה מצויינת, על אף ובזכות החינוך הביתי (ונכון שזה לא מתאפשר עם תינוקות וילדים מאוד צעירים בבית, אבל כן כשהם גדלים קצת, או כשדואגים לאיזשהוא סידור זמני מידי פעם, במיוחד כשמדובר בקריירות שהן לא להיות במשרד מ 9-5 - ויש כאלה אפשרויות לא מעט).

אמא גרועה
חלילה וחס! לא כל מי שבוחר לשלוח ילדיו למסגרות הוא הורה גרוע, ולא כל הורה בחינוך ביתי הוא כליל השלמות ההורית. אין קשר בין השניים... לא מבינה מהיכן הגיעה השאלה, האמת.

כל היום בחברת ילדים
יכול לטרף, לפעמים. ולכן חשוב לדאוג לזמן בלי הילדים - מידי פעם, או על בסיס קבוע, תלוי בך ובצרכייך. יש אנשים שיכולים לבלות יומם וליל עם ילדיהם ולא צריכים אפילו שעה ביום לבד, ואחרים צריכים יותר. כל אחד והצרכים שלו

[עשב_השדה*]

היי אמא בגבעתיים
אני לא גידלתי ילדים בחינוך ביתי, אם כי בגיל צעיר בטח ההייתי שמחה לעשות זאת אם האפשרות הזו היתה בטווח התודעה אצלי
אני חושבת שאת שואלת שאלה מאדדד רלוונטית,
ואני חושבת שחלק ממה שהחינוך הביתי מציע זה הבחירה החפשית ולא ללכת בתלם כצפוי
זה לטעמי תמיד נכון וטוב גם אם את לא בחינוך ביתי
מאחלת לך למצוא את הדרך שתהיה מדוייקת לכל הקומפלקס וכן בעיקר לך(עם כל הכובעים :אמא, קרייריסטית, בת זוג, ובכובע של עצמך לעצמך, הנפרדת מכל התפקידים, זה לא פשוט אבל אולי עם חשיבה יצירתית אפשרי)
עשב

[שירי_ג*]

באתי להיות הרעה. גם כי בא לי לפעמים ובעיקר כי נמאס לי שאמהות אחרות מנסות לכבס על חשבוני את מצפונן באמצעות שאלות כמו

ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי, האם זה הופך אותי לאמא גרועה?

כי האמת היא שלדעתי זה אולי לא הופך אותך לאמא גרועה אבל בפירוש לאמא פחות טובה ממה שיכולת להיות.
הורות דורשת זמן. אם מישהי בוחרת להאמין ששעה לחוצה בבוקר וארבע שעות ברוטו (הסעות לחוגים ולחברים, החוגים עצמם, הכנת שעורי בית במקרה של ילדי בי"ס, הכנת וחיסול ארוחת ערב, סידור הבית, כביסות, מקלחות וללכת לישון. כמה נשאר בנטו?) הם זמן מספיק שבאמת נותן לה את הפנאי להקשיב, להתבונן, להרגיש וממש לראות את הילד שלה, את צרכיו, את קשייו, את התהליכים שהוא עובר - שיבושם לה. לדעתי היא משקרת לעצמה.
בעיקר שנואה עלי מכבסת המילים "זמן איכות". ילדים לא צריכים זמן איכות עם אמא. הם צריכים אמא. אמא שתהיה זמינה להם, שתהיה קשובה להם, שתהיה בסביבתם כך שירגישו בטוחים ומוגנים ואהובים תמיד. כשיש להם את זה, אז באמת מספיק להם אם אמא תשב רק איתם חצי שעה/שעה ביום. כשאין להם את זה אז השעה הזו מועילה בעיקר למצפון של האמא.
ולא, להיות זמינה להם בסלולרי במשך היום זה לא נקרא.

ולגבי
ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי
סבבה. לא בא לך, לא חייבת. אבל זה בפירוש עניין של סדר עדיפויות שאת מגדירה לעצמך. העניין שלך, הצורך שלך בהשגים שמוערכים ע"י החברה הכללית והלצערנו מאוד חומרנית ותחרותית שסביבנו, הייתרונות הכלכליים שיש לך מהקריירה, את שמה את כל אלה לפני היותך הורה לילדייך. שוב, זה לגמרי לגיטימי, אבל אם בחרת בזה אז בחרת להיות הורה פחות טוב. להשקיע פחות בלהיות הורה לילדייך. במודע.

גם מפריע לי העניין הזה של האתגר וההנאה - שכאילו יכולים להיות מושגים רק מחוץ לבית, רק אם יש לך "קריירה". אני פשוט לא מצליחה להבין למה זה שאני משקיעה את מירב זמני בדבר החשוב, היקר והאהוב עלי ביותר גורר את השאלה "ומה עם לעשות משהו משמעותי בחייך?". מה יותר משמעותי מזה? ואיך משהו כל כך משמעותי יכול להיות לא מהנה ולא מאתגר?

להיות אבא ואמא זה ביולוגיה. להיות הורה זו דרך חיים. צריך את הזמן והסבלנות לצעוד בה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שירי ג
מורידה בפנייך את הכובע - כל מילה בסלע
זה בטח יתפרש כהתקפה, אבל את יודעת זה השיח הבעייתי בין הורי חינוך ביתי לבין הורי חינוך בגן/בי"ס, במקרה הטוב יש שיח, במקרה היותר רווח יש רק מבטים וחוסר תקשורת, כי עצם קיומך זה איום על אמא עם קצת נקיפות מצפון...

[ריש_גלית*]

נדמה לי שהשואלת היא אמא לתינוקת בת שנתיים, אז אולי התהיות שלה באות ממקום קצת שונה משלכן, אמהות לילדים גדלים יותר. אני זוכרת את עצמי כשהבכורה היתה בת שנתיים ודרכי לא היתה ברורה לי. לא שהיום דרכי כל כך ברורה לי! P-:. אבל אולי כדאי לענות בעדינות, בעיקר כשלא יודעים מי נמצא בצד השני של המודם. @}

[רוני.של.4*]

שירי - מילותייך מילים כדורבנות. חודרות וחזקות. עם זאת, חשוב לזכור שזה לא הכל שחור או לבן: לא חייב להיות או חינוך ביתי, או לראות את הילדים רק אחרי 5 אחה"צ... למען האמת, רוב הילדים בסביבה שלנו חוזרים הביתה ב-1 מביה"ס, ולרובם אמהות נוכחות בבית. הרבה מאוד הורים טובים, מסורים, נוכחים, אוהבים, אך בטוחים שבי"ס וגן הם ברירת מחדל. במשך דורות מכניסים לנו לראש כי לטובת ילדינו אנו שולחים אותם למסגרת חוץ ביתית, כי גם לטובתנו אנו עושים זאת, כי טוב למשפחה לחיות כמה שעות ביום בנפרד... אני מדברת בתור מי שהיתה שם, ויודעת כמה שזה היה הרבה יותר קל ופשוט לעשות את הבחירה הזו לשלוח את הילדים החוצה, וכמה פחות השקעה זה דורש, בדיוק כמו שכתבת. הדרך שלנו אל החינוך הביתי התחילה בכלל מלשלוח לגן בגיל שנה עד השעה 3-4 לאט לאט הזדחלנו אל פחות ופחות שעות גן, אח"כ גן ובי"ס רק לחצי יום, את הילדה השלישית כבר לא שלחנו לגן עד גיל שנתיים וחצי כמעט... וגם אז אחרי פחות משנה כבר החלטנו להוציא את כולם לחינוך ביתי כשכבר היתה לי ילדה אחת באמצע כיתה ב'... היום בדיעבד, אני מסתכלת על עצמי עם המון ביקורת על ההורות המוקדמת שלי. אבל אחרים קשה לי לבקר, בעיקר משום שהייתי שם, ואני יודעת שלא תמיד דברים הם כפי שהם נראים לעין למתבונן מבחוץ. ואני לא חושבת שהורה ששולח את ילדיו לביה"ס עושה את זה מתוך רצון להרע להם. זה בדיוק מה שלפעמים יגידו עלינו - איזה הורים איומים אנחנו, לא מסוגלים לשחרר את הילדים, מונעים מהם דברים מצוינים ומשובחים כמו חינוך ממלכתי וחברת בני גילם. אז איך אני יכולה לעשות את אותו הדבר לאחרים?

כל זאת כמובן, מתוך הסכמה גדולה לדברייך. גם אותי יכול לשגע שאנשים מתעצבים עבורי על כך שאני לא ממצה את יכולתי, שאני לא "עושה משהו עם עצמי", שאין לי זמן לעצמי וכיוב'. בלי להסתכל רגע ולהבין שמה שאני עושה - הוא הוא המשהו הזה עם עצמי, ולמעני, ולמען ילדיי. הוא הוא מיצוי היכולת האולטימטיבי. אם הם לא מבינים את זה, נראה אותם מתחלפים איתי ליום אחד!

[שירי_ג*]

רישגלית ורוני, התגובה שלי היא לא גורפת לכל מי שילדיו במסגרות אלא לדברי הכותבת מהם השתמע שחינוך ביתי=ויתור על עצמי ושהנאה ואתגר=קריירה וגם תגידו לי בבקשה שאני אמא מאוד טובה.
יש הרבה מאוד סיבות ואילוצים לא לחיות בחינוך ביתי. גם אנחנו הוצאנו את הילדים מהמסגרות (כשהגדולה היתה בגן חובה). לפני כן בנזוגי עשה דוקטורט ואני פירנסתי. במשרה מלאה. זו היתה הבחירה שלנו כהורים. שילמנו כסף לגנים נפלאים ומיוחדים, ידענו שאנחנו משקיעים בילדינו את הטוב ביותר שאנחנו יכולים ומוכנים לתת בזמן הנתון, אבל גם ידענו שיש טוב מזה ולא התיימרנו לנכס אותו לעצמנו כשלא עשינו אותו.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לשם ההבהרה בשנה זו אנחנו נפרדים מחינוך ביתי לבי"ס אלטרנטיבי. אני כמובן בחרדות והשינה בלילה נהיית יותר יותר חטופהומלאת חלומות. אני מאוד מאוד מקווה לטוב.
כן, עד 13:00, מתוך אילוץ התפרנסות (חד הורית), לא מצאתי דרך אחרת לעשות זאת כרגע ונראה לי שכל קונסטלציה של עבודה מהבית במקביל אליהם תפגע בהם.
נראה, נתחיל, נחווה ונבין.
בכל אופן החינוך הביתי מוכר לי מקרוב גם על בשרי וגם מבני משפחתי ואני חושבת שזו אפשרות שיש לשקול באופן רציני ביותר. למעשה זו האפשרות הראשונה שיש לשקול כשמביאים ילד לעולם לפחות על גיל 6 וגם אחר כך. (-:

[פרח_שמש*]

אני חושבת שכשילד מבקש בי"ס ולא נותנים לו זו בעיה!! אני לא חושבת שזה משרת את המטרה אם לא קשובים ונענים לצרכיו של הילד, הרי זו מהות העניין,לא? הקן אכן חמים ונעים, אבל יש לילדים רצון להיות בחברת בני גילם, יש רצון לפרוש כנפיים ולצאת מהקן כשמגיעים לגיל ההתבגרות. היום חוויתי לראשונה בפארק את הרצון של הבן שלי בחברה (הוא בסה"כ בן שנה וחודשיים) והוא התחיל לרדוף אחרי ילדים קטנים ולהתיישב לידם ולשחק איתם --אני עדיין לא יודעת מה אני עושה עם זה .... בכל אופן- צריך להיות קשובים לילד ולרצונותיו ולא לכפות עליו את האידיאולוגיות שלנו. דווקא מתוך רצון להיטיב. זו דעתי.

[יונת_שרון*]

צריך להיות קשובים לילד ולרצונותיו ולא לכפות עליו את האידיאולוגיות שלנו. דווקא מתוך רצון להיטיב.

אני מסכימה שזה אידיאל נעלה. יחד עם זאת, בחיים האמיתיים רוב האנשים כן כופים על הילדים את האידיאולוגיה שלהם, בין אם זה בכך שבחרו לגור דווקא בישראל (או דווקא בחו"ל), או בכך שבחרו לגור דווקא בעיר (או דווקא בכפר), או שבחרו לעבוד שעות רבות כדי להרוויח מספיק כסף (או לחיות בצניעות כדי להיות נוכחים בחיים), וכן הלאה אינספור בחירות אידיאולוגיות שאנו כופים על ילדינו.

אז בהחלט כדאי לשמור על פתיחות אידיאולוגית ועל קשב לצרכים של כל בני המשפחה. לפעמים פתיחות כזאת מביאה אנשים לחינוך ביתי, לפעמים לבי"ס. אני חושבת שאם היית לוקחת מדגם מקרי של ילדים (וזה אולי רעיון לסמינריון בשבילך ) ומנסה לברר מה היה קורה אם ההורים שלהם היו מוכנים להיות מספיק קשובים ופתוחים אידיאולוגית, אז מספר לא מבוטל מביניהם היו עוברים מבי"ס לחינוך ביתי. יותר מאשר בכיוון ההפוך.

לגבי הגשמה עצמית בבית, ממליצה לעיין בדפים זמן לעצמי בחינוך ביתי ו-ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה.

[חלוקית_נחל*]

בכל אופן- צריך להיות קשובים לילד ולרצונותיו ולא לכפות עליו את האידיאולוגיות שלנו. דווקא מתוך רצון להיטיב.
פרח יקרה, כאם לבנות פעוטות, בנות 4 ו-2.5 אני בהחלט מתווה באמצעות האידאולוגיה שלי את המרחב הביתי המוגן בתחומי תזונה, חינוך, פעילות פנאי וכו'. אני דואגת לגמישות ולהתחשב ברצון הבנות שלי ומנסה למצוא פתרון ולמלא את הצרכים שהן מעלות, גם על ידי הצעת פתרונות שהם לא חשבו עליהן אבל מקובלים עליהן. ולפעמים כשאני מאמינה שהעניין חשוב, ולא מצליחים להגיע להבנה, אני קובעת עבורן כי זה בעיני התפקיד שלי כהורה. בגילאי התבגרות זה סיפור אחר, אני עוד לא שם. אני חושבת שהגבולות והעמדות ישתנו בהתאמה לשינוי ביכולתם וכישוריהם של ילדי ועדיין יהיו דברים שלא אאפשר. כי לי כהורה יש מחוייבות ותפקיד ביחס לילדי, אחריות כלפיהם. וכשיש לי "אידאולוגיה" זה בתחומים שחשובים לי, שהתעמקתי בהם, ואני בוחרת לנהוג בצורה מסויימת ולא פועלת על אוטומט, רק כי כולם עושים. צריך לשים לב ולדייק, איפה מבוטא הרצון להיות כמו כולם לעומת צורך אמיתי בשינוי. הרבה פעמים בנותי מבקשות דברים רק כדי לבדוק את הגבול שהצבתי וכשאני טועה ונכנעת הן מתקנות אותי. לדוג' בהגבלת זמן צפייה במחשב/וידאו. לסיכום רוצה לומר שהעניינים מורכבים ומשתנים.

ובנוגע לתגובה של שירי, היא לא ביקרה את הצורך של האם בהגשמה עצמית, אלא את ההשלכה שעשתה אותה אם על אמהות חינוך בייתי, שבהכרח לא מגשימות את עצמן. ואז מילותייך תקפות גם אליה,
כי הרי גם היא לא יכולה לקבוע למישהו אחר מה טוב בשבילו. אני מסכימה איתך שאפשר להיות פחות שיפוטיים. גם כלפי אמהות בחינוך בייתי ש"נתקעות" בבית, בחברת ילדים.

[חלוקית_נחל*]

אני מצטטת את אורנה שפרון מתוך תימות בחינוך ביתי: _ככלל אני חושבת שזכותם של הורים לגדל את ילדיהם על פי אמונותיהם היא חובתם המוסרית. גם בעבור ילדיהם וגם בעבור עצמם.
ולכן השאלה הפוריה תהיה (לעניות דעתי) מה אנחנו עושים למען ילדינו ומה אנחנו עושים למען האמונות שלנו, לא בהכרח כדי לשנות את האמונות שלנו. לפעמים ממש ממש קשה לנו לוותר על כל מיני רעיונות חינוכיים, ואז אם אנחנו בוחרים בכל זאת "לכפות" על הילד משהו נדע לפחות שאנחנו עושים את זה למען עצמינו ולא למען ילדינו. הכנות הזאת מאד עוזרת גם לנו וגם לילדים._

[חלוקית_נחל*]

למען הסר ספק, אינני מייחסת שום כוונות שיפוט וביקורת ל אמא בגבעתיים אני חושבת שהניסוח שבחרה הכיל מיני אמונות שכיחות ושיפוטיות כלפי החינוך בבית ואמהות והורות. כולנו בסופו של דבר באותו המילכוד, מנסים לעשות את הטוב ביותר, על פי יכולתנו וזה מה שחשוב בעיני. ש אמא בגבעתיים תרגיש טוב עם עצמה ותשלים עם בחירתה שנכונה עבורה בתקופה זו, מבלי להשליך ולייחס דברים לאמהות אחרות.

[שני_צו*]

נמאס לי שאמהות אחרות מנסות לכבס על חשבוני את מצפונן
שירי, ממש לא נראה לי שאמא בגבעתיים באה לכבס. היא באה לשאול, כי היא מתעניינת ושוקלת דרכה.
ונימת השאלות שלה נובעת מהיותה בת החברה שלנו ובורה בענייני חינוך ביתי, לא מתוך כוונות זדון.

ולאמא מגבעתיים..
קריירה זה מונח מאוד מתעתע..
אם את חושבת שלהיות עם הילדים שלך זה חשוב, ועולים צרכים נוספים שלא באים לכדי מימוש, אז את יכולה לחקור אותם.
מה מכיל המונח הזה קריירה מבחינתך? זמן מחוץ לבית ללא ילדים? זמן יצירה? הכנסה כלכלית? שיחת מבוגרים?
אחרי שתפרקי את העניין לגורמים. אפשר לעבור נושא נושא ולחפש לו מענה ספציפי. ואולי לגלות שחלק מהדברים לא חשוב לך בכלל, או סובל דיחוי של מספר שנים.

[רוני.של.4*]

צריך להיות קשובים לילד ולרצונותיו ולא לכפות עליו את האידיאולוגיות שלנו. דווקא מתוך רצון להיטיב
יפה. אני מסכימה עם זה. רק שלא תמיד בי"ס הוא הפתרון, ואני לא רוצה לחזור על כל מה שכתבתי למעלה (שאלות מנחות בלי תשובות בינתיים...) אז אני מפנה בחזרה אם בא לך לקרוא, ואולי לרדת קצת יותר לסוף דעתי. אתן לך דוגמה לגבי חיי חברה: אם הילד שלך מרגיש מבודד ושחסר לו חיי חברה, אולי זו הזדמנות להסתכל על היומיום שלכם ולחשוב - האם את דואגת לכך שתהיה לו מספיק חברה? או האם נוח יותר לשבת ספונים בבית... יש הורים שמאוד אוהבים לשבת בבית, והילדים פחות. צריך למצוא את עמק השווה ולעזור לילדים לספק את הצרכים שלהם, מה שלא יהיו. וזה לא בהכרח אומר שצריך לשנות את כל אורח החיים שלכם ולהחליף אידאלים. זה אומר לשנות משהו בתוך האידאל עצמו, או להתאים את המצב מחדש לילדים ככל שהם גדלים. אם זה אומר להצטרף למפגשים חברתיים, ליזום פגישות, לצאת יותר להיות בחברה... ילד בבי"ס יכול להרגיש מאוד בודד (יכולה להעיד על עצמי בלבד) וילד בחינוך ביתי יכול להיות מוקף חברים (=בנותיי). הילד שלך בן שנה וחודשיים - בטח שהוא מחפש ילדים! ילדים אוהבים ילדים. וגם מבוגרים. הם צריכים חברה. לא מספיק להם להיות עם אמא בבית, ואני חושבת שמכאן הטעות שלך - שאת מסיקה שחינוך ביתי = לשבת בין 4 הקירות רק עם אמא שלי כל היום, ולהשתגע.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יש לילדים רצון להיות בחברת בני גילם, יש רצון לפרוש כנפיים ולצאת מהקן כשמגיעים לגיל ההתבגרות. היום חוויתי לראשונה בפארק את הרצון של הבן שלי בחברה (הוא בסה"כ בן שנה וחודשיים) והוא התחיל לרדוף אחרי ילדים קטנים ולהתיישב לידם ולשחק איתם --אני עדיין לא יודעת מה אני עושה עם זה
לבן שנה וחודשיים יש בהחלט רצון לפרוש כנפיים - לארבע דקות בערך. אולי שמונה. כשאמא לידו. בטריטוריה מוכרת. כשהוא מרגיש בטוח.
הפיכה שלו ל"אחד מהמון" עם דמויות מטפלות זרות (=גן) ודאי לא מסייעת לו לפרוש כנפיים. זה בפירוש קיצוץ כנפיים.

(אני יודעת שהתייחסת לגיל ההתבגרות ולא לגיל של בנך. אבל בכל זאת עשית קישור בין המשפטים הללו ואליו אני מתייחסת).

[שירי_ג*]

לגבי שיפוטיות- אני חושבת שלא נכון לשפוט את בחירותיו של כל אדם באשר הוא ובאשר הן, בעיקר כשאינני מכירה אותו ואת כל אילוציו וסיבותיו ולכן נמנעת מלעשות זאת. עם זאת יש לי ביקורת, ואותה כתבתי, על הנטייה לבחור בדרך מסויימת תוך הדחקה של חסרונותיה. למשל לבחור להיות אשת קריירה ועדיין לצפות לקבל את מדליית אם השנה. זה לא מוריד מהלגיטימיות של הבחירה בקריירה. את עצם הבחירה אינני שופטת כלל.

לגבי הכביסה של אמא מגבעתיים, יתכן שכלל אין לה צורך לכבס (ואז אני מלאת קנאה) אלא רק לתהות. התגובה שלי באה מהבטן למשפט
ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי, האם זה הופך אותי לאמא גרועה?
שאותו ושכמותו אני שומעת מכל עבר כבר הרבה זמן וקצת התפוצצתי.

[אמא_בגבעתיים*]

9 לגבי הכביסה של אמא מגבעתיים?, יתכן שכלל אין לה צורך לכבס (ואז אני מלאת קנאה) אלא רק לתהות._
למען האמת התגלגלתי לאתר זה די במקרה ונקלעתי בלי להתכוון לצומת שבו אני צריכה להלחליט אם לקבל הצעת עבודה, או להישאר בבית עם יהלי בן השנתיים.
אני מתלבטת מזה כ3 שבועות ואני לא יודעת אם הפורום הזה יעזור לי לקבל את החלטה שאיתה יהיה שלמה וברור לי שבכל מקרה אולי אטעה בשיקול דעתי ואולי יהיו עוד הזדמניות בהמשך. אבל זה לא משנה את העובדה שאני לתת תשובה סופית עד מחר בבוקר.

ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי, האם זה הופך אותי לאמא גרועה|?
יש ימים, למשל כמו היום, שלא רציתי להיות בבית, לדאוג לכבס את הכביסה הלא מטפורית ושאר עבודות הבית הלא נגמרות ושיחקתי עם יהלי בלאכיל את הבובות ודמיינו שאנחנו בים שטים בסירה ושיחקתי איתו תוך כדי שסידרתי את הבית ואפילו מצאתי זמן עכשיו כשהוא ישן לקרוא ולכתוב, אבל ממש לא נהנתי רק רציתי להיות במקום אחר. בלעדיו.
אני מאוד אוהבת את יהלי . אבל אני צריכה קצת זמן איכות עם עצמי ואם מבוגרים אחרים.
אנחנו כבר 3 חודשים בחינוך ביתי והמפגשים מאוד כייפים והנשים שהכרתי עד עכשיו מקסימות ואני לומדת מהם הרבה
אבל קודם כל כשאין מפגשים, משעמם ליהלי לבד והאמת שגם לי
ואם אנחנו במפגש אז אני לא מספיקה לסדר את אחרי הבישולים ואז ב10 בלילה אני עובדת בניקיון
זה קשה!
לא אכפת לי מהגשמה העצמית שלי בעיניי החברה, אבל לא באמת נשאר לי זמן לעצמי בחינוך ביתי
ובקשר לדחיית הקרירה - אני לא חושבת שאצליח לקבל עבודה במקצוע שלי בעוד 8 שנים


אני מרגישה שכל הצדדים האחרים שלי מעבר להיותי אמא פשוט מטשטשים.

אני לא יודעת אם לקרוא להצעת העבודה שקיבלתי קריירה וכנראה שלא אקח את העבודה כי ההוצאות ההכרחיות בשביל לקחת אותה (רכב, דירה יותר יקרה וגן) יהיו יותר מהמשכורת הזעומה של מורה מתחילה בישראל ובבקונסטלציה של חילופי אמהות אני חוששת שאני אקרוס מהעומס
שלא נדבר על זה שאני מפחדת לשלוח אותו לגן

ומה בעצם אני רוצה מכן? האמהות שנהנות מהחינוך הביתי , אישור, עידוד?
אז קודם כל אני מקנאה בכן, שהחלטתם מה טוב בשבילכן ואתן שלמות עם החלטתכן
אני ככ אמבווילנטית שהטלתי מטבע- יצא להישאר בבית עם הילד

[רישגלית*]

למיטב הבנתי שירי "מקנאה" רק במי שאין לה צורך לכבס (-:. כביסה זאת אכן משימה גדולה וקשה בחיי כולנו, נדמה לי, חינוך ביתי או לא.
ויש לי הצעה - למה שלא תצאי לאיזה משוט קטן באתר ותקראי קצת מה העניינים פה, כי יש לי הרגשה, לפי התגובות שלך כאן ובדפים אחרים, שלא קראת הרבה באתר לפני שהתחלת לכתוב. יש המוני דפים על חינוך ביתי, למשל, שאולי יכולים לעניין אותך וכבר דנים ארוכות בשאלות שאת מעלה כאן. @}
זה לא אומר שאי אפשר להמשיך כאן. אבל אולי יהיה נחמד לעשות את זה בקצת דרך ארץ.
אגב, שירי ג, גם התגובה שלך ל אמא בגבעתיים נקראה לי קצת... חמומה. או, באוי נגיד, לא במיוחד מקרבת למי שנמצאת בתחילת הדרך ואולי שוקלת להשאיר את התינוקת בת השנתיים עוד קצת בבית.
מצד שלישי, קיץ, חם לי, מצדי אפשר להמשיך גם בלי דרך ארץ ובלי כפפות משי (איכס, מי אמר כפפות, בלי מזגן ביולי בתל אביב).

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

תשמעו או יותר נכון שמענה:
אני קצת מכירה את שירי ג ויאמר לזכותה שהיא באמת כל כך רחוקה מלהיות אגרסיבית, גם אם ההודעה שלה נקראת כך.
אני אקח את הזכות רגע לפרשן אותה,לפחות מנקודת המבט שלי.
כשזוג מגדל ילדים בבית - הוא יוצא דופן. אני אדבר פה על האישה כי המצב הרווח הוא שהגבר מפרנס והאישה בבית עסוקה בקיום הקן בצד המעשי שלו. אם כן, האישה הופכת ליוצאת דופן בקרב משפחתה, בקרב שכניה, בקרב חבריה ובקרב הסביבה בכלל. זו חוויה די מעצבנת בסופו של דבר. השאלות, המבטים וכל מה שמתפרש מהם.
אני וגם שירי העידה פה, נשאלתי מליוני פעמים איך אני מסוגלת להיות עם ילדיי בבית כל היום. זו שאלה שבאה אולי מתמימות ומרצון באמת להבין, אבל כשהיא חוזרת על עצמה כל הזמן ומזכירה לי את הקלקול שיש שם, וכמובן שיש בה גם שיפוטיות והמון שיפוטיות על כך שאני מפסידה את עצמי, ואת 'פיתוח הקריירה' ועל כך שאני מפקירה את ילדיי בין קירות הבית וכו' וכו' (לפחות לדעתי ומצטערת אם זה לא מקרב ויוצא שיפוטי) - אפשר להבין שפה המקום להביע את דעתנו ולאמר למה אני עושה זאת. ונראה לי שזה מה ששירי ניסתה להגיד.

זו השאלה שנשאלה:
ואם לא בא לי כל היום להיות בחברת ילדים ובא לי לעשות עבודה שמאתגרת אותי, האם זה הופך אותי לאמא גרועה?

ושירי ענתה בכנות רבה:
כי האמת היא שלדעתי זה אולי לא הופך אותך לאמא גרועה אבל בפירוש לאמא פחות טובה ממה שיכולת להיות.

שוב, זה לגמרי לגיטימי, אבל אם בחרת בזה אז בחרת להיות הורה פחות טוב. להשקיע פחות בלהיות הורה לילדייך. במודע.

את בוחרת במודע לתת למישהו אחר לעשות את העבודה עבורך ואת פחות אמא לילדייך. זו עובדה. אי אפשר להתווכח עם זה. לדעתי עד גיל בערך 6 את בפירוש אמא פחות טובה, אחר כך זה כבר יותר נתון לוויכוח (מבחינתי, אני מזכירה)

האם זה לא נכון מה ששירי ענתה לדעתכן אמא בגבעתיים ו פרח השמש ?

ואני לא מבינה למה שירי בסוף יוצאת שיפוטית. השאלה שנשאלה הייתה שיפוטית (האם זה הןפך אותי לאמא גרועה) ואני מתארת לי שרצית תשובה כנה, או שמא אנחנו בגינוני נימוסים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

יש עוד כל מיני דברים שקורים כשהורים יוצאים לעבוד וילדיהם במסגרות. אני מתכוונת בעיקר על אלה שעובדים עד אחה"צ (רק ככה מפתחים קריירה לא?).
מה קורה למזון שמכניסים לקיבה? האם הוא לא יותר תעשייתי, יותר קפוא, פחות טרי?
איך נראים הבקרים? האם יש זמן להקשיב לגוף?
איך הבית נראה? האם הוא לא הופך למעין אכסניית שינה?
מה קורה למערכות היחסים, האם הן לא מתרחקות?
מה קורה לתרבות הצריכה? כשנמצאים הרבה בחוץ ומרוויחים, יש צורך לפצות על הקושי בקניות, הלא כך?

[רישגלית*]

נקודות, אהבתי מאוד את הקטע האחרון שכתבת, אני בדיוק אחרי שיחה מתישה עם אמא שלי על מה שהילדים שלי מפסידים או לא מזה שהם בבית... וזה תמיד מעודד לקרוא את הדברים האלה.
לגבי מה ששירי התכוונה או לא - אני הרי יודעת בדיוק מאיפה זה בא ולמה היא ענתה ככה. אני משתדלת לא לענות ככה פשוט כי זה כן נשמע אגרסיבי ושיפוטי בעיני, ויש דרכים להגיד את זה אחרת. לעומת זאת השאלה של אמא בגבעתיים לדעתי לא היתה שיפוטית אלא יותר מתגוננת: "אם זה הופך אותי לאמא גרועה".
אמא לתינוקת ראשונה שמנסה להישאר איתה בבית בניגוד לדעתו של כל העולם ואשתו, כמו שאמרת בעצמך, זקוקה לטונות של עידוד, ואם היא לא תקבל אותן פה - איפה כן?
ואולי השאלות שלה נשאלות בתום לב, מתוך רצון אמיתי להצטייד בתשובות למי ששואלים אותה את השאלות האלה?
נכון, בשבילנו זה יכול להיות מרגיז להידרש שוב ושוב לאותן שאלות... אבל גם לנו ענו כששאלנו, לא? (-:

[רישגלית*]

אני אולי לא נכנסת לך בול לשבלונה של כותבת בבאופן,
נו, כשתמצאי את השבלונה - נא לשכפל ולהפיץ בפארק הירדן! (-:

[שני_צו*]

אני מתכוונת בעיקר על אלה שעובדים עד אחה"צ (רק ככה מפתחים קריירה לא?)
היום גם עד אחהצ זה לא קריירה. משרה חלקית וגמישה ונוחה לאמהות היא כזו שמאפשרת לקחת את הילדים בארבע מהגן.
קריירה זה כשהמטפלת לוקחת מהגן..
(הסתבר לי לאחרונה)

[יונת_שרון*]

יונת שרון אני לא בטוחה שהורים היו עוברים לחינוך ביתי אלא אולי מבינים שמשהו מאוד רקוב קורה בתוך מערכת החינוך הרגילה

דיברתי על הילדים: כמה ילדים היו רוצים לעבור מחינוך ביתי לבי"ס, לעומת כמה ילדים היו רוצים לעבור מבי"ס לחינוך ביתי -- בהנחה שההורים היו פתוחים לכל אפשרות. זה מחקר שדי פשוט לעשות.

ואז אולי היינו פועלים לשינוי מהותי כאנשים, כחברה, שינוי פנימי איכותי כבני אדם- כי בעניי הבעיות שמתגלות בחינוך זה רק סימפטום לבעיה עמוקה ומהותית בהתפתחות האנושות... אבל הי, זה רק אני...

מזמינה אותך לדפים לשנות מבפנים ו-שינוי חברתי באופן טבעי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

רישגלית,
רוצה רגע לפתוח איתך את עניין הסגנון וכו'.
תראי, את תצדקי אם תאמרי שיש צורך להיות לא מזוהה רגשית כשמסבירים דיעה או מחשבה - אז הדברים יוצאים הכי קורקטיים ומכילים אבל-

1. לא תמיד זה מצליח...אנחנו לא כאלה קדושות..

אם זה הופך אותי לאמא גרועה".
זו שאלה שיפוטית. אולי לא כלפי החוצה, (למרות שגם באופן עקיף) אבל בוודאי שזה שיפוטי כלפי עצמה.
מכיוון שהיא מעלה את השאלה על גבי הרשת ומבקשת תשובה כנה, שירי נתנה את התשובה הכנה ודווקא היא ענתה לה שהיא לא הופכת לאמא גרועה אבל כניראה שלאמא פחות טובה. מה לעשות, זו דעתה וזה בסדר גמור שאמרה את דעתה, הרי זה מה שהתבקשה. היא הכניסה את עניין המכבסה שקצת ישב לה על הלב...נו שויין, אפשר היה גם בלי זה, בסדר - אבל שוב - ראה סעיף 1.

אם היא כבר בדרכה של החינוך הביתי ושאלה את השאלה כדי להתחזק כלפי הסביבה, בוודאי שרק הייתה מזדהה עם תשובתה של שירי.

[אמא_בגבעתיים*]

בנות לא נעלבתי מהתשובה של שירי
תודה על האכפתיות

[רוניתה_פיתה*]

מקדימה ואומרת: אני עדיין בּוּרה (-: טרם העמקתי בקריאה בדפי החינוך הביתי.
אני אמא לבן שנתיים ורבע. כרגע אין לי כוונה להכניס אותו לגן. אבל{{}}:
הוא החל את חייו כאדם מאוד פתוח וחברותי. בחודשים (שנה?!) האחרונים הוא הפך להיות "אנטי". הכל זה "רק אמא", פרצופים זועפים כלפי כל מי שפונה אליו, בעיקר מבוגרים (כולל סבים אהובים, עד שמפשיר), אבל אפילו כלפי ילדים שיוצרים איתו קשר. בכל מפגש בינאישי כזה, נדרש זמן, ונחישות רבה מהכיוון המזמין, עד שהוא ייפתח, יחייך, ידבר וישחק.
ללא ספק ההריון ולידתה של אחותו (4.5 חודשים) הם ה{{}}משפיע העיקרי על העניין הזה, ובטח יש עוד כמה.

יש לי תחושה שמפגש קבוע עם דמות מטפלת "זרה" (אחרת) עשוי לאפשר לו להיפתח יותר ל"זרים". אבל התחושה הזאת מתנגשת עם תחושה אחרת שלי - שכרגע הוא זקוק מאוד לי (שקצת נטשתי אותו, ופתאום אני פחות פנויה אליו). ושוב, לצד הראשון - אני חוששת שמשהו בהתנהלות שלי מולו, ובאמונות שלי לגבי המסוגלות שלו בלי נוכחותי, מגביל אותו, והוא נסגר לעולם (אני ממש רואה איך בא לו לשתף פעולה עם המפגש/משחק הכייפי שמציעים לו, אבל הוא מחוייב לאיזה "אנטי", ו"נאלץ" להזעיף פנים ולהתרחק).
זו בעצם לא ממש שאלה לכאן, אאז שמח לקבל הפנייה לאן היא כן מתאימה. אני תוהה כיצד ב"חינוך הביתי" (נו, בגיל שנתיים...) אפשר לתת מקום לדמות מטפלת אחרת, והאם נשמע לכן שזה באמת נכון בסיטואציה שתיארתי כאן?

תודה רבה על העצות @}
(מעדיפה לקבל תגובות ברוח נעימה (-:{{}})
(כשחושבים על זה, אשמח גם לקבל איזו רוח נעימה (-:{{}})

[רוניתה_פיתה*]

טוב, נראה לי שמצאתי את התשובות שלי ב{{}}חינוך ביתי לקראת הילד השני{{}}. פתאום השתקף לי המצב בפשטותו.
בכל זאת, אם מישהי רוצה להגיד לי משהו, זה ישמח אותי מאוד (-:

[רוני.של.4*]

רוניתה - יש אמהות שנעזרות במישהי שבאה להיות ביחד איתן, קרי מטפלת, או בייביסיטר... זו יכולה להיות בת השכנים שמגיעה לכמה שעות בשבוע, להיות איתכם ביחד. הכל תלוי בצרכים שלך וכמה את חושבת שאת זקוקה לעזרה הזו בבית... דמות נוספת לא מחייבת יציאת הילד מהבית או הפרדתו ממך. עוד אפשרוות: יום סבא-סבתא קבוע פעם בשבוע, אם הם יכולים. וכמובן, יכול מאוד להיות שמה שהוא בעיקר צריך זו לא עוד דמות מטפלת, אלא קצת יותר אותך... אולי אם מישהו יוכל להיות עם הקטנה (בזמן שאת בסביבה, לא מדברת על הפרדה - ע"ע בת השכנים) ואת תוכלי קצת להיות איתו נטו, זה ישחרר אצלו את הצורך החזק ברק אמא כל הזמן, כי הוא יראה שהוא יכול לקבל אותך גם בלי להתחלק בך עם האחות.

1<קל לומר קשה ליישם, נאנחה רוני בעצב בעודה מנסה להקליד תשובה, להיניק, ולשכנע בת 4 אחת שתיכף היא באה להכין א. בוקר...>
2<כל הנאמר לעיל הוא מפי אמא ל-4 שאף פעם אף פעם לא מזמינה בייביסיטר, שונאת לבקש עזרה מאמא שלה, ולרוב לא מצליחה להקדיש זמנאישי לילדיה על בסיס קבוע כך שמומלץ לקחת בעירבון מוגבל...>

[בשמת_א*]

דווקא לא בערבון מוגבל. אני מסכימה עם רוני.

[רסיסים_של_אור*]

שלום רוניתה ,אני דווקא לא בעד פתרון כלשהו אלא בעד שהיה והתבוננות. יש בחיים שלנו כל מיני תקופות שבהן חל שינוי גדול כמו אחרי לידה. מצד אחד (מניסיוני האישי בלבד כמובן) יש לנו רצון למהר ולתקן ולקבל כל מיני החלטות אבל כיוון שהרבה מאד משתנה סביב לידה זה ממש לא הזמן לקבל החלטות גדולות או לחפש פתרונות מקרו. נראה לי שבעצמך דייקת את העניין -
שכרגע הוא זקוק מאוד לי ואולי אפילו, במקום כלשהו, גם את זקוקה לו. הרי פתאם נולדה אחות וערערה לגמרי את הקשר המאד אינטימי וקרוב שהיה לכם. לא בטוח שמה שאת צריכה זה להכניס עוד גורם למשוואה. אפשר לתת לזמן לעשות את שלו ובינתיים לעבוד קצת על האמונות שלנו. להבין שלא עשית לו עוול כשנולדה לו אחות ושהשינוי הוא מבורך, למצוא את הזמנים האישיים שלכם בתוך המשולש החדש ועוד ועוד אבל בעיקר לא למהר לקבל החלטות ולהוסיף עוד שינויים למה שהוא גם ככה שינוי גדול !

בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

צריכה דחוף תמיכה
אני בחינוך ביתי עם שניים ועומדת לצאת לעבודה ב... משרה מלאה!!!!!! (למה? כי זה עכשיו או לעולם לא)
אז בבוקר בעלי יהיה עם הילדים ובצהריים יהיו כ3 שעות עם מטפלת ואני אראה את הילדים רק אחרי 4 וחצי (מלא פרצופונים בוכים).
קשה לי נורא עם המחשבה הזו. אני אמנם יודעת שהם יהיו בידיים טובות ובודאי יותר טובות ממסגרות, אבל זה לא טוב כמו להיות איתי...
כל כך הייתי רוצה להיות איתם עוד שנה ואז לצאת לעבוד, אבל המשמעות של עוד שנה בלי עבודה בתחום שלי היא כבר לא לעבוד בזה בכלל, וזה ויתור גדול מידי (והרי אם לא אתפרנס קצת לא אוכל גם לעשות הסבה שתעלה גם היא כסף)
לא יודעת מה השאלה, רק רוצה קצת השתתפות בצער, קצת להתלונן על העולם המטורף הזה...

[לוטם_מרווני*]

אני אמנם יודעת שהם יהיו בידיים טובות ובודאי יותר טובות ממסגרות, אבל זה לא טוב כמו להיות איתי...
תיהי שלמה עם ההחלטה שלך לצאת לעבודה. אני בטוחה שתהני, בכל זאת הם יהיו בידיים טובות!

[רוניתה_פיתה*]

רוני.של.4, בשמת א{{}}, רסיסים של אור - תודה רבה על השיתוף בחכמתכן.
אני בהחלט מרגישה ש{{}}ה{{}}שיעור שלי כאן הוא ללמוד איך לבקש עזרה, בצורה מדוייקת ופשוטה (אפילו בתשלום), ובכלל ללמוד איך לשלב הורות לפי הערכים שלי, עם אינדיבידואליות שלי.
מצד שני, זה ממש מדוייק לגביי, שאני מהר מדי מחפשת פתרונות, או יותר נכון מיד מסתכלת על כל שינוי כעל "לכל החיים". צריכה ללמוד יותר להתבונן בנחת.
ממש תודה @}

[ר_ו_ת_ה*]

לרוניתה פיתה, הבן שלי כבר בן 4, ונולד לו אח כמעט לפני שנה, וגם הוא נהיה הרבה יותר זעפן וחשדן ודבוק לאמא, מאז לידת אחיו
מאד הזדהיתי עם התיאור שלך אותו...
מת לשחק, אבל גם הוא זקוק להרבה זמן עד שמשתחרר ונהנה
אני ממש רואה איך בא לו לשתף פעולה עם המפגש/משחק הכייפי שמציעים לו, אבל הוא מחוייב לאיזה "אנטי", ו"נאלץ" להזעיף פנים ולהתרחק
אז קודם כל זה משתפר עם הזמן, וכמובן שבשבועות שאני מצליחה להקדיש לו זמן רק שלו- אני רואה שיותר קל לו (מודה שלא כל שבוע אני מצליחה )
אנחנו גם מצאנו בייביסיטרית מקסימה שמגיעה פעמיים בשבוע, כשאני בבית, והוא מת עליה
זה מקל על כולנו בימים שהיא פה
לקח לי זמן להגדיר מה אני צריכה ולהצליח לפנות לעולם לקבל את העזרה שאני צריכה (גם לי יש נטיה להסתדר לבד בד"כ), היום זה עובד מצוין
מכירה את זה טוב, ומאחלת ימים טובים

[POOH_והתוספות*]

שוב, לצד הראשון - אני חוששת שמשהו בהתנהלות שלי מולו, ובאמונות שלי לגבי המסוגלות שלו בלי נוכחותי, מגביל אותו, והוא נסגר לעולם (אני ממש רואה איך בא לו לשתף פעולה עם המפגש/משחק הכייפי שמציעים לו, אבל הוא מחוייב לאיזה "אנטי", ו"נאלץ" להזעיף פנים ולהתרחק).
גם אנחנו עברנו תקופה כזו.
ובתגובה ניסיתי להגביר אז את המפגשים שלנו.
ברוב המפגשים הוא היה צמוד אלי בהתחלה ונמנע מלעשות הכל בערך..
לאט לאט הוא למד שאני שם גם אם הוא עושה דברים אחרים ולא רק יושב לידי כל הזמן [בעודי מניקה את אחותו].
למשל הוא למד שגם אימהות אחרות יכולות לתת לו אוכל/מים/יד/לענות על שאלה.
ואותו כנ"ל לגבי ילךדים אחרים.
הוא למד [שוב מאד לאט..] שהוא יכול ללכת לעשות פעילויות שונות ואני אהיה שם להקשיב לו כשירצה לחזור לספר לי ולדווח ולקבל פידבקים.
בהתחלה הוא התרחק רק לטווח עין ממני ולאט לאט יותר.

אני מצידי כאמור השתדלתי לצאת מהבית כמה שיותר ולהזמין אלינו כמה שיותר.
ובעיקר שהמפגשים יהיו כמה שיותר קבועים - כלומר שהדמויות [גם הילדים וגם המבוגרים] יהיו כמה שיותר קבועים כדי שזה יאפשר לו ליצור מערכת יחסית מתמשכת ולא מערכת יחסים שמתחילה מחדש בכל מפגש.

כאמור זה דרש המון סבלנות שלי..
ואצלנו גם יש אחות גדולה מדהימה שעזרה לו.

ובשלב אחר בחיינו לקחתי עזרה בתשלום.
כי זה מה שהיה נכון ומתאים אז.
לא התאים לי לצאת מהבית באופן תדיר כן הייתי צריכה עזרה.
וגם איתה לקח זמן למערכת היחסים בינה ובין הילדים להיבנות...

[רוניתה_פיתה*]

וואו!
ר ו ת ה{{}}, POOH והתוספות, תודה!!
בדיוק

[משתפת_בחששות*]

רוצה להתייעץ -
אשמח לשמוע מניסיונכם או מחשבותיכם -
אנחנו מגדלים את בתנו 1.4 בבית ונהנים מאוד מאוד.
הסידור שלנו הוא עבודה חלקית + לימודים כל אחד ומשמרות עם הקטנה. עמוס עמוס עמוס.
עם תחילת שנת הלימודים הסידור הוא שבמשך הסמסטר בראשון-שני אני אעבוד+אלמד עד 3, בשלישי עד 2, ואז רביעי יהיה שלי במלואו וחמישי מ-12. כשאני לא בבית היא עם בן זוגי בשילוב של שעתיים בייביסיטר פה ושם.
הקושי - עצוב לי להיות איתה פחות, לא נכון לי אידיאולוגית, אבל רוצה גם להתפרנס (לצערי זה אומר לעבוד /-:) ואני אוהבת ללמוד.
הרעיונות הראשוניים שלי - להתחיל לעבוד בבוקר ממש מוקדם - ואז לנסות לקצר קצת את הימים.
כל רעיונות או מחשבות יתקבלו בשמחה
ברור לי שהמשפחה מעל הכל, אוהבת אותה, את בן זוגי וילדים בכלל מאוד מאוד, וצריכה רק ללמוד כדי למלא את הנפש ולממש את עצמי מקצועית דרך הלימודים.

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני חושבת שהגיל של הבת שלך צעיר מאוד ולכן זה קשה להפרד. אולי הפשרה היא לחכות עוד 3-4 שנים.יש הבדל בין להשיאר תינוקת שרוצה בעיקר ידים של אמא והנקה לבין ילדה שרצה לשחק עם חברים וטוב לה ונעים לה בחברתם , ואם יש מבוגר אחראי שנוח לה לתקשר איתו היא תוכל לדון עימו בעינינים שצצים.(רמי לקח לי את הבובה,אני רוצה לאכול..)

[שירה*]

יש לי שאלה. אני לא בטוחה שזה הדף המתאים, אבל ננסה.
האם יש תקדים לחינוך ביתי מהסוג שרוב המשפחות פה באתר מפעילות?
אני אנסה להסביר את עצמי.
אני יודעת שיש תקדים לחינוך ביתי בסביבה לא משכילה, שהרבה אנשים הם אנאלפביתים, והילדים גדלים לתוך המשפחה, לתוך העיסוקים והתפקידים שיהיו להם כשיגדלו (אם זה לבשל עם אמא או לדאוג לחווה עם אבא או ללמוד לתפור כי זו הפרנסה של המשפחה הזאת וכן הלאה). בחינוך כזה אני משערת שאין הרבה אפשרויות להרחיב אופקים, ללמוד על כל מיני דברים שמעניינים, וגם אין שאיפה כזאת.
מנגד, אני יודעת שיש תקדים לחינוך ביתי בסביבה משכילה ובעלת ציפיות גדולות מהתלמידים. חינוך כזה של מורים פרטיים. חינוך של אריסטוקרטים.
אבל לחינוך ביתי בסביבה משכילה, בשאיפה לאפשר לילדים להגיע לאן שהם רוצים, להעמיק בכל נושא שיתאים להם, ובאטמוספירה חברתית כזאת שבה זה יהיה ממש מוזר אם הם לא יידעו אי-אלו דברים במתמטיקה, היסטוריה ועוד - כמה זמן זה קיים בעולם? זו תופעה חדשה, לא?

[יונת_שרון*]

כן, יש איזה תקדים או שניים...
ראי למשל רשימת מחקרים שנערכו על חינוך ביתי (בשנים האחרונות נעשו עוד כמה מחקרים שלא הספקתי לצרף לרשימה).

[אבישג_א*]

יונת, אולי תפרטי בדיוק למה כוונתך ?
כי השאלה ששירה שואלת מעניינת גם אותי ואני דווקא כן קראתי מחקר או שניים (או שלש או עשרים או אני לא יודעת כמה).
להבנתי היא מדברת על חינוך ביתי בהיסטוריה ולא על מה שארע בארצות הברית בשנות השישים ובאופן מאסיבי יותר החל מאמצע שנות ה-80
הטענה המוכרת היא כמובן שבית ספר הוא מוסד שקיים מעט שנים באופן יחסי, מצד שני ברור לי שחינוך ביתי בצורתו המוכרת יותר כאן בארץ הוא רעיון חדש.
לפני הקמת בית הספר (ובחברות פרימיטיביות עד היום - סבתות שלי גדלו בחינוך ביתי) הילדים היו בבית ולמדו את המלאכה של הוריהם : חקלאות, תחזוקת בית, במשפחות מהמעמד הגבוה שכרו מורים כדי ללמד את מה שעל הילדים לדעת (נימוסים, השכלה כללית). אפשר למצוא מאפיינים משותפים מסויימים בין החינוך שהם קיבלו לחינוך החופשי ובכל זאת קיים מרחק רב בין החינוך החופשי לחינוך הביתי לפני מאות שנים (התחלתי לכתוב את ההבדלים אבל אין לי כוח לפרט כרגע, אני משערת שהרעיון ברור).

[שירה*]

תודה, אבישג, הבנת אותי בדיוק.
(ותודה גם יונת. הסתכלתי על הקישור שצירפת. מרשים ביותר, אבל עונה לשאלה אחרת.)