ריטלין ותרופות פסיכיאטריות

[שרון*]

ועוד משהו. זה לא ממכר. אפשר להפסיק מתי שרוצים. עובדה שרוב הילדים לא נוטלים את התרופה בסופי שבוע ובחופש הגדול ואין להם "קריז" (רק לאמא יש קריזה...)

תופעות לוואי של ריטלין באתר של וויקיפדיה

מינון יתר
הייתי יכולה לנחש את חלק ממה שהופיע שם (ואף ניחשתי אבל לא רציתי לכתוב כאן ניחושים)
Symptoms of a methylphenidate overdose may include vomiting, agitation, tremors, muscle twitching, seizure (convulsions), confusion, hallucinations, sweating, fast or pounding heartbeat, blurred vision, dry mouth and nose, and fainting.



ראיתי פעם תינוק שבלע בטעות "ספיד". זה מאותה משפחה של ריטלין לדעתי (אמפטמינים). הוא פרכס בלי הפסקה והגיע לטיפול נמרץ. אח"כ היה סיפור משעשע כשגילינו שאריות של ספיד בשתן שלו (כרגיל, אני הייתי תורנית). דוז-פואה לרופא שחשב לקחת לו שתן ולשלוח למעבדת רעלים בתה"ש.

[פלוני_אלמונית*]

אבל כבר נכנסתי (ואפילו אוזכר שמי)

שרון? שרון ג

[שרון*]

כן

[רחל_ברמן*]

עורכת, למה לא פשוט ריטלין ותרופות פסיכיאטריות?

(בכל מקרה השם הנוכחי נראה לי משונה. אנשים מתכוונים לדבר על אם זה טוב ושואלים במקום אם זה טבעי. ברור שלא! מישהו ראה ריטלין צומח על עץ בזמן האחרון?)

[רחל_ברמן*]

מצד שני, חברה מאד טובה שלי, כשלמדה לבחינות ההתמחות בנוירולוגיה (!) לקחה פעם אחת קונצרטה שקיבלה כדוגמית. היא אמרה שזה היה מדהים מצד אחד, אבל שהרגישה כאילו היא בחלום. כאילו זו לא היא. ואח"כ, כשפגה ההשפעה, היתה לה נפילה. היא לא תיקח יותר את התרופה.
לקחתי פעם ריטלין לאיזו תקופה. יש לי "הפרעות ריכוז", אז זה לא היה לחלוטין לא קשור, וזה עבד מצויין - בדיוק כמו שזה אמור, ועוד בלי שום תופעות לואי, גם בלי נפילה. אבל שנאתי את מה שזה עשה לי - יכלתי להתרכז ולעבוד, אבל הרגשתי במלחמה עם עצמי, ובסוף היום, למרות שהצלחתי לעשות את מה שהייתי אמורה לעשות, הייתי מותשת ריגשית. אז המשכתי ככה עוד כמה ימים עד שסיימתי את הפרוייקט הדחוף ההוא, כי פשוט לא היה לי זמן למצוא פתרונות אחרים, ומאז זו לא אופציה מבחינתי.

ומצד שני, אני גם מכירה ילדים - ומבוגרים - שריטלין מאפשר להם לתפקד באופן הכי בסיסי, ובהחלט משפר להם את החיים. אבל כן, זו תרופה חזקה, וצריך להיזהר איתה.

[פלוני_אלמונית*]

רחל, ראי בדיון לעיל. צפריר שפרון התעקש שזה כן טבעי באופן מסוים לאנשים מסוימים. ואני קראתי כך לדף כשפיצלתי אותו מדיון אחר שהשתתפתי בו. קראו את מה שכתוב למעלה. יש דיון מעניין שלא הגיע למסקנות סגורות.

<רונית שלא יושניכת _{כן, אני יודעת. אבל ישנה לא חורז לי}>

[רחל_ברמן*]

מה, אשכרה לקרוא את הדף? ועוד את צפריר? נראה לך שיש לי כח לזה בשעה כזו? p-:

טוב, טוב. אני כבר שמה קנקן תה ומתחילה...

[שרון*]

מישהו ראה ריטלין צומח על עץ בזמן האחרון?
יבול הריטלין לא כ"כ טוב בטמפרטורות נמוכות! חכי לאביב

<בקיץ הבא, בקיץ הבא
נרוץ לגינה בכל יום
ועל כל גבעול, ועל כל ענף
יבשיל לנו מסטיק אדום>

[קט_קטית*]

הוא מאד מצליח בתחום מאד חשוב בצבא. לאן היה מגיע אם היה מצליח להתרכז קצת יותר?

לא יודעת S-:
לאן באמת?
לחלל החיצון?
ולאן כל כך חשוב להגיע שצריך לסמם בשבילו ילד קטן?
בטוחה שאם הייתה יותר מודעות לכל העניין הזה פעם,
היו מפוצצים גם אותי עם ריטאלין עד העצם
(במקום זה היה לנו הסדר שחצי מהשיעור הייתי מתאווררת בחוץ).
לאן הייתי מגיעה?
בטח הייתי מקדמת את האנושות לאנשהו, לא?
במקום לגלוש בבאופן ולנגב שלוליות של פיפי P-:

_הייתי יכול להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית
הייתי יכול ללמוד פילוסופיה שנה חמישית
,,,,
אבל אני בן אדם אחר אני,
אני לא טיפוס חומרני אני,
אני אוהב לשמח לבבות של אנשים של הבריות_



<מי היה מגיע לאן ובזכות מה זה נושא מאוד מורכב,
ובדרך כלל תלוי בהרבה גורמים,
בראש ובראשונה ברצון להגיע לאנשהו>

[אילה_א*]

לא מדובר בכאן באנשים שמרגישים שהם ממצים את היכולת שלהם מדובר כאן על תחושת לאן היה מגיע שנובעת ממקום של תיסכול . יכול להיות שהיא ,התחושה הזאת ,זרה לך אבל זה לא אומר שאין לה טעם או ערך או משהו כזה היא פשוט לא רלוונטית אליך, אבל שתדעי שיש אנשים שחיים עם תחושת אם היה ריטלין כשאני הייתי ילד הייתי יכול היום להיות ... ומבחינת החיים שלהם השלוש נקודות האלה מסמנות הרבה.
אז אם לא קשה לך לא ללעוג לזה יהיה נחמד . רק תכתבי אני בסדר אם זה שלא הגעתי לכלום כי התאווררתי בחוץ מבחינתי להגיע לניגוב שלוליות פיפי זה מעולה . לא יודעת למה מישהו אחררוצה להיות אדריכל או בעל תואר במשהו

[פלוני_אלמונית*]

לא מדובר בכאן באנשים שמרגישים שהם ממצים את היכולת שלהם

האם מישהו מכיר א/נשים (עם/בלי בעיות קשב ועם/בלי עזרים לריכוז) שמרגישים שהם ממצים את מלוא היכולת שלהם?

<רונית עדיין לא יושנית>

[שרון*]

אילה, אני לא חושבת שהיא לעגה.
זה היה יותר סרקאזם עצמי לדעתי.

אני מסכימה עם קטקטית ש _מי היה מגיע לאן ובזכות מה זה נושא מאוד מורכב,
ובדרך כלל תלוי בהרבה גורמים_

אבל לא תמיד זה בראש ובראשונה ברצון להגיע לאנשהו


שמרגישים שהם ממצים את מלוא היכולת שלהם
תראי, יש כאן גם ענין של בחירה. אני מתוך בחירה עצרתי במקום מסויים ולא המשכתי הלאה כי כך התאים לי. יכולתי להמשיך. היתה לי הבחירה.
האם לילד עם הפרעות הריכוז והקשב יש בחירה או שזה מתוך אילוץ?


ולאן כל כך חשוב להגיע שצריך לסמם בשבילו ילד קטן?
ואולי כשהילד הקטן הזה יגדל זה דווקא יהיה לו חשוב. ואז הוא יוכל לבחור אם להמשיך לקחת ולמצות את כל הפוטנציאל שלו או להפסיק וללכת לרעות כבשים.

ולמה לתת ריטלין זה לא בסדר, אבל לקחת מריחואנה בשביל להיות "מוארים" או רגועים זה בסדר?
<נזכרת בסצנה הבלתי נשכחת מ"להציל את גרייס" בה שורפים החבר'ה את כל המריחואנה וכל הכפר מתמסטל. השוטרים רוקדים בעירום...>

[פלוני_אלמונית*]

ולמה לתת ריטלין זה לא בסדר, אבל לקחת מריחואנה בשביל להיות "מוארים" או רגועים זה בסדר?
בעיניי שניהם לא מציאה. זה שמריחואנה גדלה בטבע עדיין לא אומר שטבעי לאדם ליטול אותה (ודאי לא לכל אדם). גם שנהב של פילים זה טבעי, ועדיין אף אחד לא ממליץ לתחוב חטי שנהב לנחיריים כדי לרפא נזלת (בבקשה אל תנסו בבית! זה ממש בתור דוגמה דמיונית, שום מרפא איורוודי לא אמר לי לעשות את זה!!!)

אני תוהה אם יש קשר בין סוכר לבן, קפה, וכו' לבעיות קשב וריכוז (מן הסתם יפנו אותי לדיון קיים בנושא) - אולי מה שקורה זה שאנשים ניזונים מדברים שמפריעים לרוגע ולריכוז הפנימי, וגם נחשפים להצפת גירויים מלאכותיים מהסביבה (רעש, דימויים, צבעים עזים וכו'), ואז כדי לנטרל את ההשפעה רושמים להם תרופות. ז"א מוסיפים עוד משהו מלאכותי לחיים במקום להפחית או להוסיף מגע טבעי.

אני למשל לא מאובחנת לכלום (רק כי לא הלכתי לאבחון), אבל כשאני נמצאת בקניון כלשהו יותר מחצי שעה מתחילה להרגיש טשטוש וסחרחורת בגלל הרעש, האור הבוהק, האוויר הלא-מתחלף הרווי כימיקלים מהמזון המהיר וכו'. אולי אדם עם סף רגישות נמוך מעט יותר מסתחרר כך גם מעודף גירויים קל יותר, ואז רושמים לו "תרופה להתמודדות עם הקניון". אולי מה שאנחנו בתור חברה צריכים זה שירשמו לנו פטור רפואי מ'קניונים' למיניהם. סליחה אם זה יצא ערטילאי מדי.

<רונית>

[קט_קטית*]

אילה,
רק תכתבי אני בסדר אם זה שלא הגעתי לכלום כי התאווררתי בחוץ מבחינתי להגיע לניגוב שלוליות פיפי זה מעולה

אני בסדר עם זה שהגעתי לאן שהגעתי, גם אם זה נראה לך כ"כלום".
להגיע לניגוב שלוליות פיפי של הילדים שלי זה באמת מעולה.
מ*&אה?
<ואגב סיימתי תיכון בהצטיינות וגם למדתי לתואר ראשון נחשב ועבדתי בהיי-טק (3 שנים של סבל מתמשך הספיקו לי).
זה ככה להקשות עליך קצת את עבודת הזילזול (-:>

[טלי_מא*]

רונית יאללה כבר עם הפלמונימיות הזותי.

[יחסוך לך לכתוב כלזמן רונית למטה בסוגרים משולשים]

<מא>

[מממממ*]

_יבול הריטלין לא כ"כ טוב בטמפרטורות נמוכות! חכי לאביב
<בקיץ הבא, בקיץ הבא
נרוץ לגינה בכל יום
ועל כל גבעול, ועל כל ענף
יבשיל לנו מסטיק אדום_

ועדיין אף אחד לא ממליץ לתחוב חטי שנהב לנחיריים כדי לרפא נזלת (בבקשה אל תנסו בבית! זה ממש בתור דוגמה דמיונית, שום מרפא איורוודי לא אמר לי לעשות את זה!!!)

אני תוהה אם יש קשר בין סוכר לבן, קפה, וכו' לבעיות קשב וריכוז (מן הסתם יפנו אותי לדיון קיים בנושא) - אולי מה שקורה זה שאנשים ניזונים מדברים שמפריעים לרוגע ולריכוז הפנימי, וגם נחשפים להצפת גירויים מלאכותיים מהסביבה (רעש, דימויים, צבעים עזים וכו'), ואז כדי לנטרל את ההשפעה רושמים להם תרופות. ז"א מוסיפים עוד משהו מלאכותי לחיים במקום להפחית או להוסיף מגע טבעי.
בטוח שכן.
כמו ששרון אמרה במעלה הדיון, בעיות קשב וריכוז הן בעיות בתוך ההקשר של מה שנדרש כיום מילדים ומאנשים להתמודד איתו - שהוא לא טבעי ולא טוב לנו בעליל.
עדיין, אנחנו (והילדים האמורים) נדרשים להתמודד עם זה, והשאלה היא איך לעשות את זה הכי טוב.
(בבקשה לא לצעוק עלי שעדיף שהילדים לא ילכו לבי"ס ולא ישתו קולה. אני יודעת את זה בעצמי.)

חוץ מזה - די, בנות, לא לריב. החיים מספיק קשים גם ככה.

[קט_קטית*]

רונית - אני איתך.
לגבי התזונה - גם צבעי מאכל יכולים לגרום לקשת רחבה של בעיות ריכוז וחיות אחרות...

לפני כמה ימים ראיתי (בפעם ראשונה) תוכנית ב"ערוץ הבריאות" (שהסתבר כ"ערוץ ההיפוכונדריה")
דובר על מאניה-דפרסיה אצל ילדים
הראו ילדה שמאובחנת במאניה-דפרסיה מגיל 5.
המחלה התבטאה בעיקר בשינויי מצבי רוח תדירים.
הביאו אותה לאיבחון אחרי ש"לא פשוט" (כפי שהגדירה אותו הקריאנית) גרם להתקף זעם של שעתיים.
כיום הילדה לוקחת 7 סוגים של תרופות, וההורים מדווחים שהחיים שלהם השתפרו (ממשיכה הקריאנית בקול קסום).
הנה כמה דברים שיעזרו לכם לאבחן את הילד בעצמכם ולפנות לטיפול:
<אני שוב בלי רטלין אז תסלחו לי אם לא אדייק אבל בגדול זוהי רוח הדברים>

• מצבי רוח משתנים
• התנהגות מינית שלא תואמת (או הולמת?) את גיל הילד
• מופנמות
• התקפי זעם

בקיצור נתנו כמה וכמה "הזהרות" כאלה שבעיקר מתאימות לילדים שעוברים התעללות מינית.
אבל מצד שני אולי עם הסמים החדירות יהיו חלקות יותר וכואבות פחות?

[בשוק*]

מקריאה בדף ניתן להבין כי יש צדדים שליליים לאכילת עוגות שוקולד!
אוי!
עכשיו שמעתי הכל...
<נכתב בהומור, נא לא לפרש אחרת!>

[רחל_ברמן*]

למה ההתנגדות לכך שתרופות יכולות לפעמים להיות מועילות, ובכל זאת בד"כ משתמשים בהם שלא כראוי? כי זו בפירוש המציאות שאני רואה.
קחו למשל את הדוגמא של בן דוד שלי, בחור מקסים ומצחיק ועדין, עם האמא הכי מכילה בעולם, שכשהיה ילד תקע לאחיו הגדול מזלג ביד בזמן ריב. הוא כבר לא משתמש בתרופות, לפחות לא באופן קבוע, אבל בזמנו הריטלין איפשר לו להתאפס למשך מספיק זמן כדי ללמוד ולהטמיע דרכי התמודדות אחרות מול העולם. כלומר, היום הוא לא צריך תרופות, כי בתקופות קריטיות של פיתוח דפוסים התנהגותיים היו לו אותן. לא, זה לא ברמה של "מציל חיים", אבל זה בהחלט משפר אותם.
ומהצד השני, כמובן - אני מכירה לא מעט דוגמאות של ילדים שלוקחים או לקחו ריטלין כדי להרגיע את המורים. אבל בעיני, זו דוגמא לשימוש גרוע בטכנולוגיה שלכשעצמה, היא לא טובה או רעה. כמו הרבה בעיות שיש לי עם רפואה מודרנית... (כמו קיסרי למשל).

(והמרגיעון: בכל ויכוח - כולם צודקים (-: )

[אילה_א*]

האם מישהו מכיר א/נשים (עם/בלי בעיות קשב ועם/בלי עזרים לריכוז) שמרגישים שהם ממצים את מלוא היכולת שלהם?
כן אני מכירה ומקנאה בכאלה
קטקטית היקרה הדרך הד*&ה שבה התנסחת גרמה לי להחליט לא להשיב לך עימך הסליחה

[רחל_ברמן*]

ואגב מיצוי יכולת:
יש שני גורמים שמשפיעים על מיצוי היכולת: יכולת המיצוי, וכמות היכולת. כך שמי שלא ממצה את מלוא היכולת שלה, אולי יש לה יכולת מיצוי נמוכה, אבל אולי גם פשוט יש לה הרבה יכולת?

וזה עוד בלי שנגעתי בגורם שלישי: הרצון למצות את היכולת. כי אולי אני יכולה להיות מצויינת בתחום מסוים, אבל מה לעשות, הוא לא מעניין אותי. האם זו באמת בעיה שאני לא ממצה כל יכולת שיש לי? (וזו סוגיה שעולה הרבה בבתי ספר).

[שרון*]

הביאו אותה לאיבחון אחרי ש"לא פשוט"
לא הבנתי - מה לא פשוט?

[רחל_ברמן*]

<נכתב ע"י מי שחגגה את תעודת המחצית שלה בכתה יא', שהייתה התעודה הראשונה מאז כתה א' שלא נכתב בה ולו פעם אחת "אינה ממצה את הפוטנציאל שלה">

[קט_קטית*]

"לא פשוט"= simply no
כלומר פשוט אמרו לילדה "לא" והיא התחרפנה מזה

[אילה_א*]

רחל נגיד שנתרגם הכל לכסף נגיד שיש לך פוטנציאל להרוויח 10000 ש"ח בחודש נטו (שזאת משכורת נעימה )נגיד שבגלל בעיות מיצוי את מצליחה להרוויח רק 3500 נטו (שזאת משכורת מבאסת) האם באמת משנה לך שאולי היכולת שלך פשוט גבוהה מידי ? לא מה שמשנה לך זה שאת חיה בעוני .
נגיד שמספרים לך שיש איזה מאמן שקוראים לו ריט אלין והוא יכול לגרום לך להבין איך למצות לא הכל אבל קצת יותר מהיכולת שלך ולהגיע למשכורת של 6500(ממוצעת - לא עוני בהחלט שיפור אבל לא רווחה) אז את הולכת על הברירה הזאת .
ואז מגיעים לשאלה
האם זו באמת בעיה שאני לא ממצה כל יכולת שיש לי? לא כי מראש מדובר בעבודה שלא תסבלי בה יותר מיד כמו נגיד לנקות שלוליות של פיפי אלא משהו חביב כמו לשבת ליד מחשב לכתוב כל היום ובצהריים לאכול ארוחת צהריים מפוארת במסעדה.
אין צורך למצות פוטנציאל שלא מעניין אותך
אבל יש צורך לנסות להרגיש טוב והרבה פעמים תסכול שנגרם מאי יכולת לנצל פוטנציאל מרחיק את המועמד מאושר ועל זה דיברתי.
רונית בעצם את אומרת שגם את לא מרגישה שאת ממצה את היכולת שלך ?
למה את חושבת שכולם מרגישים כך ?

[שרון*]

אמרו לילדה "לא" והיא התחרפנה מזה
אהה (לא לקחתי ריטלין הבוקר...)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

<נכתב ע"י מי שחגגה את תעודת המחצית שלה בכתה יא', שהייתה התעודה הראשונה מאז כתה א' שלא נכתב בה ולו פעם אחת "אינה ממצה את הפוטנציאל שלה">
לא יודעת כמה פעמים כתבו לי דבר כזה (כמה וכמה פעמים). אבל האם מיצוי הפוטנציאל האינטלקטואלי או ההישגי - אצל ילד או נער - הוא לא בבחינת "לחפש את המטבע מתחת לפנס"?
לפחות אצלי כנערה מתבגרת, חלק גדול מהאי-מיצוי היה קשור בלבטים וחסכים רגשיים של גיל הטיפש עשרה (לבהות בפוסטרים של כוכבי רוק, לחלום על בנים, להתאכזב שלא הזמינו אותי למסיבה שווה, כל מיני כאלה). שעות על שעות נשרפו על זה, במקום ללמוד למבחנים למשל.
רוצה לומר, בעולם חלופי שבו הייתי שמחה ומאושרת בחלקי בגיל ההתבגרות, מן הסתם הייתי ממצה את הפוטנציאל הרבה יותר טוב.
מה זה אומר על אותם ילדים ונערים שלכאורה לא מממשים את עצמם אינטלקטואלית? אולי צריך לחפש את הפתרון בהבט הרגשי ולא המנטלי?

<סתם תהייה. אין לי אג'נדה ברורה נגד ריטלין, למרות שממש לא מתלהבת מהרעיון>

[פלוני_אלמוני*]

חלון פנימה - מהבלוג של חלי גולדנברג.
היא יוצאת כנגד כתבה בגנות הריטלין - צילחו את ההתחלה ותקראו מה עושה לה הריטלין. אולי תבינו יותר.
http://www.notes.co.il/chelli/22677.asp

כמו בכל דבר - גם בריטלין צריך להשתמש בחוכמה ולא לנצל לרעה. גם מריחואנה היא טבעית, לרוב מזיקה ובכל זאת יש אנשים שמקבלים אותה במרשם רופא חוקי. ריטלין לאנשים ללא הפרעת קשב וריכוז הוא לכל היותר טריפ רע ויקר יותר מאפשרויות אחרות (טבעיות או לא).

תסכול - לגלות בגיל 40, שכשלוקחים ריטלין (לאחר אבחון מסודר, על פי מרשם רופא ובמינון נכון), אפשר ללמוד ולהנות מהלמידה. לגלות שאפשר לקרוא מאמרים ברמה גבוהה, לזכור אותם, ולהבין שאילו היית יודע אז מה שאתה יודע היום - היה לך היום תואר אקדמי בתחום שמאוד מעניין אותך והיית יכול מאוד להצליח בו ובמקום זה אתה מדשדש בעבודות שלא מגרדות את קצה היכולת האינטלקטואלית שלך.
להבין שאולי, רק אולי, אתה לא כזה עצלן/טיפש כמו שכל השנים גרמו לך להאמין.
לדעת שהחיים החברתיים היו יכולים להיות הרבה יותר נעימים... (...מאשר להיות בודד לא מבחירה)

[רחל_ברמן*]

אילה א, אני לא אומרת שזה תמיד עניין של עודף יכולת, אבל אני כן אומרת שאנחנו (כחברה) כ"כ רגילים לתייג "חוסר מיצוי של היכולת" כבעיה שאנחנו לא שמים לב שבזה אנחנו גורמים לריבוי יכולות להיות בעיה בפני עצמה. בעיני זה מצב אבסורדי. וזה משהו שאני מבינה רק בתקופה האחרונה כמה הוא מעיק לי על החיים - הציפיה שכל דבר שאני טובה בו, אני חייבת למצות, אחרת אני "מבזבזת" משהו. זה מגוחך - כל תקופת הגדילה כולם מדברים על "להשאיר את כל האופציות פתוחות", ובסוף, אם באמת יש לך אופציות, את לא יכולה לבחור ביניהן בלי שזה יתפס כחוסר מיצוי של היכולת...

ולא שאין לי בנוסף את הבעיה שאחרי שכבר בחרתי, קשה לי למצות את היכולת שלי במידה שאני רוצה. וזו בעיה אמיתית. אני רק אומרת שצריך להפריד.

[רחל_ברמן*]

קרוטונית - אצלי זה לא היה קשור בבעיות רגשיות. זה פשוט לא עניין אותי. מה, לעשות שיעורי בית? השתגעתם?! לבהות בתקרה זה יותר מעניין p-:

(וכמובן שזו לא היתה בחירה, במובן שאני לא מסוגלת להושיב את עצמי לעשות את מה שלא מעניין אותי. ובכל זאת, אני לא מרגישה שזו היתה בעיה. להיפך).

[רונית*]

_תסכול - לגלות בגיל 40, שכשלוקחים ריטלין (לאחר אבחון מסודר, על פי מרשם רופא ובמינון נכון), אפשר ללמוד ולהנות מהלמידה. לגלות שאפשר לקרוא מאמרים ברמה גבוהה, לזכור אותם, ולהבין שאילו היית יודע אז מה שאתה יודע היום - היה לך היום תואר אקדמי בתחום שמאוד מעניין אותך והיית יכול מאוד להצליח בו ובמקום זה אתה מדשדש בעבודות שלא מגרדות את קצה היכולת האינטלקטואלית שלך.
להבין שאולי, רק אולי, אתה לא כזה עצלן/טיפש כמו שכל השנים גרמו לך להאמין.
לדעת שהחיים החברתיים היו יכולים להיות הרבה יותר נעימים... (...מאשר להיות בודד לא מבחירה)_

זה מאוד עצוב.
פלוני, האם תחושת הכישלון מיוחסת אצלך ישירות ובלעדית לעניין הריכוז? כי יש עוד דברים בחיים, מעבר ליכולות, כמו פופולריות חברתית, מצב רגשי, מזל (או תקראו לזה תזמון מוצלח), היצע וביקוש וכו'.

[אנונימי]

תשמעו
בשבילי כמבוגרת לקחת רטלין זה כמו להרכיב משקפיים
לפני הרטלין הכל מטושטש, לא ברור , מעורפל
פתאום הכל נהיה חד, ברור ,אני מבינה מה שאומרים לי, אני זוכרת

[פלוני_אלמוני*]

האם תחושת הכישלון מיוחסת אצלך ישירות ובלעדית לעניין הריכוז?

קראת את הקישור ששמתי? אם לא, זה יכול לתת לך אפשרות להציץ פנימה ואולי להבין יותר.
באופן אישי, התקבלתי לאחת מהפקולטות הכי יוקרתיות שהיו בזמנו וכבר בסמסטר הראשון היה לי ברור שאין לי מה לחפש שם כי לעולם לא אצליח ללמוד ולאסוף את עצמי להתמיד ולהשקיע את מה שזה דרש. התסכול היה מאוד גדול כי בעצם הקבלה שלי היתה אמירה של הכרה ביכולות ובפוטנציאל שלי אבל באופן מעשי התוצאה איתה 'אפס' בעוד שאנשים אחרים, פחות אינטילגנטים אבל 'עם תחת' - הצליחו וסיימו עם תואר.

הפרעת קשב וריכוז שלא אובחנה הובילה לילד X שמרגיש בפנים שהוא יכול להיות/לעשות'להצליח/... לפחות כמו ילד Y אבל בפועל, ילד Y, שהוא הרבה פחות 'מוצלח', מצליח הרבה יותר. חברתית, לימודית ... > תסכול.
הק"ר עלולה לגרום לאי הבנת קודים חברתיים והתנהגויות שגורמות לילדים אחרים להתרחק. במיוחד אם זה משולב בהיפר אקטיביות.
בגילאי הטרום עשרה, כשילדים 'אחרים' לומדים ללמוד ולומדים כישורים חברתיים, ילדים עם הק"ר לא מטופל מתחילים לסגת לאחור, לפתוח פערים חברתיים, לצבור כשלונות שמבחינתם לא מובנים (לא עומדים ביחס ליכולת) ושמובילים לדימוי עצמי נמוך ... גם במשפחה תומכת, ופעם לא היתה מודעות, אי אפשר להתחמק ממחשבות כמו "אם אני כל כך חכם אז איך אני לא מצליח לעשות X-Y-Z שאפילו הילד השני מצליח", "אולי כל אלה שאומרים לי שאני חכם - טועים" וה'אולי' הזה הופך מהר מאוד ל'בטוח'.
גם במבוגרים, הק"ר להתבטא בכל תחומי החיים. קנסות על כל פיגורי התשלומים, לעמוד נבוך מול המורים כששוב שכחת לקיים התחייבות שנתת, לאחר באופן תמידי, לגלות שנסעת חצי מדינה לפגישה חשובה שמתקיימת בעוד שבוע (וכן, כתבת לעצמך פתק - אבל איפה הוא לע#$%ל?), לראות אנשים בפעם השלישית-רביעית-חמישית שאומרים לך שלום ולא לזכור את שמם למרות שברור לך שאתה מכיר אותם ואם אתה לא טועה - אפלו נפגשתם אתמול, לדעת שאתה חייב להגיש דו"ח למחר אבל נכנסת לקרוא ב'באופן' (או לשחק סוליטר) רק לשניה ופתאום כבר אחרי חצות ואתה מת מעייפות, להתנצל בפני הבוס שעד שהגעת למשרד כדי לרשום על פתק נה שביקש ממך לעשות כבר שכחת על מה דיברתם ....

לשם איזון, יש גם יתרונות להק"ר - אפשר לקרוא את אותו הספר או לראות את אותו סרט מתח שוב ושוב ולהנות כמו בפעם הראשונה;-) לעיתים קרובות, אנשים עם הק"ר ניחנים ביצירתיות רבה ויכולים למצוא פתרונות לא שגרתיים לבעיות שאנשים 'רגילים' לא יכולים לפתור.
גם אנשים עם הק"ר שלוקחים ריטלין - לוקחים אותו לפי הצורך. כנ"ל ילדים - אולי יקחו ריטלין כשהולכים לחוג סיפור אבל לא יקחו כשהולכים לחוג כדורגל (לדוגמה).

[שרון*]

לאנשים שלוקחים ריטלין: אתם לא מזדהים רק כאן, או מסתירים את זה גם משאר העולם?

[פלוני_אלמוני*]

לאנשים שלוקחים ריטלין: אתם לא מזדהים רק כאן, או מסתירים את זה גם משאר העולם?
חוסר המודעות, ובעיקר הבורות, גורמים לנו לברור היטב בפני אנחנו חושפים את עצמנו. יש אנשים שמנצלים את המידע לשימוש לרעה ובתור הק"רים, שאחת התכונות שנילוות לזה היא רגישות גבוהה, אנחנו פגיעים הרבה יותר מאחרים מה שיוצר 'כפל סכנה'. היום, עם העליה במודעות ובפתיחות, החשיפה שלי גדלה.
באופן כללי באינטרנט, לאחר התנסות לא נעימה, לא מעלה שמות או פרטים מזהים משום סוג שהוא.
באופן ספציפי לאתר, אני לא חלק מהקהילה כך שממילא לא תכירו אותי גם אם הייתי "משה כהן" ולא "פלוני אלמוני".

[שרון*]

[פלוני_אלמוני*]

היום, עם העליה במודעות ובפתיחות, החשיפה שלי גדלה. - בין היתר כשליחות להגברת המודעות בקרב החברה אבל עדיין בעיקר במקומות 'בטוחים'. (=שמכירים אותי, שותפים לנושא ויכולים להיעזר במידע או שלא אפגש בהם שוב)

[רונית*]

גם במבוגרים, הק"ר להתבטא בכל תחומי החיים. קנסות על כל פיגורי התשלומים, לעמוד נבוך מול המורים כששוב שכחת לקיים התחייבות שנתת, לאחר באופן תמידי, לגלות שנסעת חצי מדינה לפגישה חשובה שמתקיימת בעוד שבוע (וכן, כתבת לעצמך פתק - אבל איפה הוא לע#$%ל?), לראות אנשים בפעם השלישית-רביעית-חמישית שאומרים לך שלום ולא לזכור את שמם למרות שברור לך שאתה מכיר אותם

אני משוכנעת שכל מה שמנית קורה לכולנו. אולי ההבדל הוא בכמות.
ואגב, בתור אחת שישבה 'עם תחת' (לא כל הזמן ולא בכל השלבים, ואני רוצה להאמין שיש לי גם ראש), אני מוכנה להישבע שזה לא בא לי בקלות, וגם לא לאנשים שלמדו בסביבתי. עד כמה שאני יודעת, חוץ מבני מזל בודדים, ריכוז תמיד דורש מאמץ מסוים, בעיקר כשלומדים בשביל תועלת חיצונית ולא מתוך עניין פנימי.

לגבי היצירתיות - מן הסתם אילו היית נוטל ריטלין מראש, חלק מהאסטרטגיות הללו לא היו מתפתחות אצלך בפרט, ואולי החברה האנושית בכלל הייתה מפסידה כמה דברים חשובים ומעשירים.

[פלוני_אלמוני*]

לרונית ושרון - תודה על האמפטיה אבל היום אני כבר 'אחרי'. לא עוד ו:-(, בד"כ.
יש חיים אחרי הגילוי גם אם אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
לא שהיה קל להגיע לתובנה הזאת אבל בתהליך נכון אפשר להעביר את זה למדף בחיים שהוא אולי גלוי ועומד כל הזמן לנגד עיני אבל כבר לא נתקלים בפינה שלו כל אימת שמתכופפים. רק לפעמים - אבל גם מזה לומדים להתאושש יותר מהר מפעם לפעם.

[אדמה_טובה*]

אף ילד לא היה צריך ריטלין, לו ידעה המערכת להתגמש עד כדי כך, שכל ילד היה יכול לבחור איך הוא רוצה לחיות את חייו, בגיבוי מלא של הוריו.
בעית קשב וריכוז, במיוחד אם היא מלווה בהיפראקטיביות לא מאפשרת לילד לרצות בכלל משהו או לבחור משהו. ההפרעה מכבידה על הילד, גם בבית, מחוץ למסגרת. כשיש לו את כל ההכלה והקבלה והאפשור והתמיכה מהוריו.
פגשתי ילד כזה, בן שש, שרמות ההצפה והמוסחות והאימפולסיביות שלו כל כך גבוהות והתנועתיות כל כך מוגברת, שהוא פשוט רץ שעות בלי מטרה. הוא לא מצליח לשחק בשום דבר, אפילו לא קוביות - כי אין לו יכולת להתארגן ואין לו מספיק ריכוז בשביל לקבוע מטרה למשחק. הוא גם לא מצליח לתכנן כלום, אפילו לא איך לבנות מגדל מחמש מקוביות. הוא פשוט עורם ערימות של צעצועים ומפזר אותן שוב ושוב. והוא מתוסכל כל כך, אז הוא גם משליך חפצים וצורח ובוכה וזועם. כל רשרוש קטן מסיח את דעתו. כל דבר בטווח-עין מושך את מבטו. עיניו מתרוצצות, וגם מחשבותיו. כשהוא מדבר, בלגן גדול נשפך החוצה וכשלא מבינים אותו התסכול גואה עוד ועוד. וכל הזמן ההורים מכילים אותו. בשביל לאפשר לו עשר דקות של הנאה ממשחק, נדרש כל כך הרבה מאמץ שכולם יוצאים מותשים מזה. בני גילו לא רוצים לשחק איתו. כי הוא משחק כמו בן שנתיים לדעתם, ולא מסוגל לשהות חצי דקה בתפקיד כלשהו. השקט היחידי שיש לו, זה כשהוא צופה בטלויזיה.
חייו אומללים, ללא שום דרישות של מסגרת נוקשה וחיצונית. אין לו שום יכולת לבחור מה הוא רוצה. בכלל לא ברור אם מה שהוא רוצה זה לרוץ ולרוץ ולרוץ ללא מטרה.
שינוי תזונה לא עזר.
תרופות הומאופטיות לא הקלו.
הוריו מתנגדים לריטלין.
אפשר להבין את החשש מתרופות נוירואקטיביות, אבל אני לא יכולה להבין את ההשלמה עם מצב כל כך מייאש ומתסכל ומתיש ומזיק, בלי לפחות לנסות פתרון אפשרי.

[רונית*]

הוא גם לא מצליח לתכנן כלום, אפילו לא איך לבנות מגדל מחמש מקוביות. הוא פשוט עורם ערימות של צעצועים ומפזר אותן שוב ושוב. והוא מתוסכל כל כך, אז הוא גם משליך חפצים וצורח ובוכה וזועם. כל רשרוש קטן מסיח את דעתו. כל דבר בטווח-עין מושך את מבטו. עיניו מתרוצצות, וגם מחשבותיו.

ילד מסכן. אני לא מאמינה שיש דבר כזה, ילד אינטליגנטי שלא רוצה כלום. פשוט, הסחות הדעת בלתי אפשריות מבחינה ביולוגית בשבילו. מעניין אם ניסו לנקות ולאזן קצת את הסביבה שלו, ליצור סביבת משחקים שקטה יותר, שהצעצועים לא על מדפים פתוחים למשל, אלא נסתרים מהעין, הצבעים טבעיים ועוד. אולי לבטל בכלל את המשימה הזאת שמטילים עליו, לשחק. אולי לשלב אותו בחיים המשעממים יותר של המבוגרים.
התיאור של ההשתוללות עם הצעצועים בדיוק מצביע ששורשי הפרעות הקשב והריכוז הם בתרבות של קניונים ועודף גירויים כרוני. ומאוד מעניין אותי מה יש ל תמי גלילי לתרום להשערות האלה מהזווית שלה.

[שרון*]

רונית, אולי לא היו מתפתחות.
אבל אולי הסבל שעבר הפלוני עולה על ההנאה שבהתפתחות האסטרטגיות?
ואולי החברה האנושית היתה מפסידה אם כמה אנשים היו סובלים פחות (בטהובן, ואן-גוך...)
אז לטובת החברה כדאי שהאנשים האלה יסבלו?
ואני יודעת שזה טיעון קצת דמגוגי.
אבל באים אנשים ואומרים שריטלין עשה להם טוב, ואפשר להבין ממך שזה בעצם רק פינוק.

ריכוז תמיד דורש מאמץ מסוים, בעיקר כשלומדים בשביל תועלת חיצונית ולא מתוך עניין פנימי.
וכשהמדובר בעניין פנימי ובכל זאת את לא מצליחה להתרכז?

[פלוני_אלמוני*]

אפשר להבין את החשש מתרופות נוירואקטיביות - במחקרים נמצא שילדים ללא טיפול יעיל (לאו דוקא ריטלין - תלוי בעומק הבעיה) חשופים יותר להפוך לנוער/מבוגרים עם בעיות התמכרות לסמים, אלכוהול ואלימות. בקרב בני נוער שהורשעו ונכלאו, אחוז בעלי הק"ר לא מאובחן ו/או לא מטופל גבוה בהרבה ביחס לנוער נורמטיבי.

ילד עם הק"ר שלא מטופל יושב בכיתה ושומע/רואה את מורה באותה צורה בה הוא שומע/רואה את הילד מימינו שלוחש לשכנו, את הילדה בטור מימין 3 מושבים אחור שמתכופפת להרים נייר שנפל, את הילד מהצד השני של הכיתה שמחטט באף ... ובעצם את כווווולם. הצפה עצומה שבתוכה - המורה הולכת לאיבוד.
אין לו שום יכולת להתרכז במורה ולסנן את השאר ואת זה עושה הריטלין.
ריטלין לא בא לעשות יש מאין, לא לשנות אף אחד, לא להפוך טיפש לחכם ולא להפוך ילד אנרגטי לשטיח (אם הוא לא מעונין בזה). הריטלין בא לתקן משהו שמקולקל אצל אנשים עם הק"ר! כימית, תפקוד מסויים (דופאמין ...) שיש לאחרים לא עובד אצלם טוב והריטלין מתקן את המעוות.
יחד עם זאת, מאוד מאוד חשוב להדגיש שריטלין ללא טיפול ריגשי/התנהגותי/וכו' משלים - הוא פספוס ענקי. כמובן תלוי בגיל. רבים שלוקחים ריטלין בתור ילדים, לומדים את ההתנהגויות וההרגלים שהם לא יכולים לרכוש ללא הריטלין ומאמצים אותם גם לזמן שהם לא תחת השפעת ריטלין. לפני כן, ללא הריטלין והטיפול המשלים, הם פשוט לא יודעים שאפשר אחרת.

[רונית*]

אז לטובת החברה כדאי שהאנשים האלה יסבלו?
איך הצלחת להבין את מה שאני אמרתי על העוקם! הרי יש סדר כרונולוגי - קודם האדם סבל, וזה כבר נתון. והוא עצמו מנה יתרונות שפיתח כדי לשרוד. וכל זה כבר נתון, אני לא הזמנתי לו מנה של סבל. להיפך, אני מחפשת משמעות לסבל שהוא כבר עבר.
ובדרך מנסה גם להבין מה זה אומר על האבולוציה של כולנו, של האנושות בתור צורת חיים שהיצירתיות קריטית בשבילה, ואז באים ומנטרלים את היצירתיות הזו.
תחשבי על זה במונחים של אפידורל (טיעון שכבר פותח בדיון הקודם בראשית הדף) - למה בעצם לסבול כאבים בלידה? אבל עובדה שהמנגנון הזה, שהוא נתון, ואני לא הזמנתי, מיועד לו תפקיד. ואם משבשים את הכאב ו'מקלים' על היולדת, יש לזה מחיר. כמו כל תהליך טבעי שמתערבים בו.

באים אנשים ואומרים שריטלין עשה להם טוב, ואפשר להבין ממך שזה בעצם רק פינוק.
סליחה, אבל זה ממש לא מה שאמרתי! ניסיתי למצוא את המשותף לכולנו על המדרג שבין ריכוז-על לבין חוסר-ריכוז קיצוני, ולומר שזה לא בינארי. אני מנסה למצוא את הדימיון, ואת טוענת שאין לי אמפתיה.

[רונית*]

_ילד עם הק"ר שלא מטופל יושב בכיתה ושומע/רואה את מורה באותה צורה בה הוא שומע/רואה את הילד מימינו שלוחש לשכנו, את הילדה בטור מימין 3 מושבים אחור שמתכופפת להרים נייר שנפל, את הילד מהצד השני של הכיתה שמחטט באף ... ובעצם את כווווולם. הצפה עצומה שבתוכה - המורה הולכת לאיבוד.
[...] הריטלין בא לתקן משהו שמקולקל אצל אנשים עם הק"ר!_

בתמונה החיה שאתה מצייר, כל כך ברור לי ש משהו מקולקל בסביבת בית הספר! הרי היא לא אידיאלית אפילו לילד המרוכז ביותר! מעניין מה קורה בשבטים שחיים חיים טבעיים יותר (בשמת? מישהו?), אם הם בכלל מכירים תופעות כאלה.

[אחת*]

מעניין מה קורה בשבטים שחיים חיים טבעיים יותר (בשמת? מישהו?), אם הם בכלל מכירים תופעות כאלה.

אבל אנחנו לא חיים בשבטים האלו!!!!!!!!!

[רונית*]

אבל אנחנו לא חיים בשבטים האלו!!!!!!!!!

אבל אנחנו מתעניינים בהם מאוד והם משמשים לנו דרך להבין את עצמנו בתחומים רבים, כגון הריון ולידה, גידול ילדים ותזונה.

[פלוני_אלמוני*]

משהו מקולקל בסביבת בית הספר כפי שהוא מתנהל היום
במיוחד בישראל שבה הצפיפות בכיתה היא מהגבוהות בעולם. פעם הכיתות היו קטנות יותר, המורות סבלניות יותר, הילדים פחות חשופים ורגילים לגירויים מישתנים (מחשב, TV, מוזיקה אינסופית באוזניים ...) וכו'. כל אלו העלו את כמות הילדים עם הק"ר שבעבר יכלו להסתדר במערכת החינוך וקיום כבר לא. אני עצמי, בבית ספר של היום, ספק אם הייתי משיג תעודת בגרות.

[פלוני_אלמוני*]

פתאום עולה בי תהייה לגבי כותרת הדף
שאלתם: האם טבעי ליטול ריטלין ותרופות פסיכיאטריות
אני שואל: האם טבעי לא ליטול ריטלין ותרופות פסיכיאטריות
כמובן אם קיים בזה צורך אמיתי שאינו בר החלפה דהיינו - איבחון מסודר ואופציות אחרות לא יעילות באותה מידה או במידה קרובה דיה ומספיקה.

[אחת*]

והם משמשים לנו דרך להבין את עצמנו בתחומים רבים, כגון הריון ולידה, גידול ילדים ותזונה.

אוקיי סבבה, אבל יש הבדל גדול בין להבין לבין ליישם, מה לעשות שרוב הילדים הולכים למסגרות שונות ויותר קל "לתקן" את הילד מאשר לתקן את המערכת.

[אילה_א*]

תודה רבה לפלוני אלמוני על המילים האלה
ולהבין שאילו היית יודע אז מה שאתה יודע היום - היה לך היום תואר אקדמי בתחום שמאוד מעניין אותך והיית יכול מאוד להצליח בו ובמקום זה אתה מדשדש בעבודות שלא מגרדות את קצה היכולת האינטלקטואלית שלך.
לדעת שאני לא לבד בתחושה הזאת מאוד מעודד.
>אילה מודה לפלוני אלמוני<

[קט_קטית*]

מעניין מה קורה בשבטים שחיים חיים טבעיים יותר (בשמת? מישהו?), אם הם בכלל מכירים תופעות כאלה

בשבט ילד כזה יכול להיות אחלה צייד או לוחם
כל עוד הוא לא צריך ללמוד לתואר בשביל זה...

[מישהי*]

התיאור של ההשתוללות עם הצעצועים בדיוק מצביע ששורשי הפרעות הקשב והריכוז הם בתרבות של קניונים ועודף גירויים כרוני.
כל כך ברור לי ש משהו מקולקל בסביבת בית הספר!

אחד מבני סובל מבעיות התפתחויות קשות עקב ליקויי הק"ר. הוא גדל בחינוך ביתי, בשקט מופתי, בין כבשים ופרחים ושמים.
מעולם לא ראה קניון או בית ספר, מעולם לא הוצף בצרכנות עודפת, וגם אוכל אורגני ועוד כל הפרוטוקול כמעט.
מעולם לא ראיתי ילד עם הפרעת קשב/ריכוז כל כך קיצונית כמו שלו.

[שרון*]

תודה מישהי.
את נותנת לו ריטלין? ניסית שיטות אלטרנטיביות?
אשמח אם תפרטי. אבין אם לא בא לך.

[אנונימי]

אני דווקא חברת קהילה ותיקה כאן
לא מספרת לאיש שאני לוקחת רטלין, ממש לאף אחד. אולי תזהו אותי, כשאני לא לוקחת רטלין יש לי שגיאות כתיב , ממש כך.
יש גם לרטלין חסרונות
יש לי קצת טיקים בעין ימין
(מישהו יודע על זה משהו?)
וכן, יש נפילה אחרי שההשפעה פגה, נפילה מאד חזקה במצב הרוח. אני פותתר את זה ע"י כך שאני מזהה את זה ומשתדלת ללכת לישון.
התחלתי לקחת כמבוגרת, ואני מצטערת שלא לקחתי את זה בבית הספר. היצירתיות שלי בינתיים רק הפריעה לי בחיים. הייתי מוותרת עליה בשמחה הרבה פעמים, ועם הרטלין אני לא צריכה לוותר עליה. אני הפכתי להיות ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
רטלין זו תרופה חזקה ולדעתי חייבים ליווי מקצועי במקביל, כי בלי ליווי מקצועי, זה לא מספיק.

[שרון*]

אהבתי את דימוי המשקפיים שלך.
אם יש נפילה - אולי את יכולה לנסות את אחד מארוכי הטווח. ריטלין אמור להשפיע 4 שעות.
רמתו עולה מהר ויורדת מהר. אולי ריטלין SR או קונצרטה לא יעשו ת"ל כזאת.

ריטלין ידוע כמגביר טיקים. (יש בעצם חילוקי דעות בנושא, אבל היסטורית הוא ידוע כמגביר טיקים)
אולי תנסי לקחת מינון נמוך יותר ותראי אם את מצליחה להגיע למינון אופטימלי שמחדד אותך אבל לא מטקטק?

[אנונימי]

אני במינון הכי נמוך שיש. (10 מ"ג?) משום מה זה משפיע עלי הרבה יותר שעות ,יש לזה השפעה לכל היום פחות או יותר. הנפילה במצב הרוח באה בהמשך היום, לא אחרי 4 שעות. מצד שני אני לא לוקחת כל יום אלא רק כשיש יום שאני רוצה להתחדד ולא להיות "המרחפת" שאני בדרך כלל. אז יכול להיות שממילא יש רמות גבוהות של אנדרנלין וכיוב(את בטח יודעת יותר טוב.....).
אני אנסה בהחלט את הSR אפילו יש לי בבית, אבל לא העזתי. האשה שלא לוקחת אקמול, לוקחת ריטלין.
האם הוא מגביר טיקים לנצח או שזה רק בזמן נטילת התרופה?
לגבי הליווי המקצועי, זה חשוב, כי פתאום יש המון כוח ולא ברור מה לעשות איתו. פתאום נראה לי קל ופשוט לעשות כל מני דברים שבאופן רגיל לא הייתי מצליחה להוציא אל הפועל . בלי רטלין העולם נראה יותר אפור ומרוח. עם רטלין העולם נראה ברור, אני מבינה כשמדברים אלי ולא נמצאית אי שם בספירות עליונות
כשהייתי ילדה קיוויתי שאגדל מהר ואפטר מההורים והמורים שכל הזמן נזפו בי על הריחוף. כשגדלתי הבנתי שעכשיו יותר גרוע- אי אפשר לרחף וצריך לטפל בהכל לגמרי בעצמי. מקומות עבודה לא אוהבים את זה, וכל האנשים מסביב ביקורתיים. גם הבית שחלמתי שאוכל לרחף בו כמה שבא לי דורש תחזוקה .
פעם חשבתי שאולי יש לי את מחלת היאפים. עכשיו אני מבינה שזה פשוט ADD ושאפשר איכשהו לשפר את המצב.

[אנונימי]

סתם דוגמא
אני מסתכלת בהודעה שלי ולא מבינה מדוע נכתבה בשעה 16

[מישהי*]

_תודה מישהי.
את נותנת לו ריטלין? ניסית שיטות אלטרנטיביות?
אשמח אם תפרטי._

הי שרון.
עוד לא התנסינו עם ריטלין, אבל חושבים על זה לקראת גיל חמש.
ניסינו כל שיטה אלטרנטיבית שעלתה על דעתנו, ונשמח לשמוע על עוד.
למעשה, עד לא מזמן חשבנו שמדובר בחרדה, וטיפלנו בזה ככל שיכולנו (סביבה תומכת וכד').

הקשיים מתבטאים בכל תחום שאפשר לדמיין כנראה.
דוגמא: הקושי להתרכז בהקשבה למשפטים, אשר מוביל גם לעיכוב שפתי משמעותי מאד וגם לבעית חרדה.
למשל: אני אומרת לו שאנחנו הולכים לבקר את זלדה. הוא שומע שאנחנו הולכים, אבל את ההמשך כבר מפספס.
כשאנחנו יוצאים מהבית הוא לא מבין לאן, לא יודע מה התכנית, לא יודע מתי חוזרים, נכנס לחרדות ויוצא מתפקוד לגמרי.
כדי להרגיע את עצמו, הוא מאמץ לעצמו דפוסי התנהגות שמנתקים אותו מהסביבה. עם הזמן פחות ופחות מנסה להקשיב, כי ממילא ההקשבה לא מתגמלת אותו. תיאורטית, וכנראה גם בשטח, בעיות ההק"ר הופכות עם הזמן קרקע פוריה לבעיות הנלוות אליהן, הקשורות לשפה, תקשורת, רגש ועוד ועוד.

בקיצור, ביום שננסה ריטלין, ואם זה מה שיגרום לילד שלי לעצור את הקפיציות האינסופית שלו ולהקשיב למשהו עד הסוף, אני אהיה מוכנה ל... לא יודעת. לעשות הכל עבור מי שהמציא את זה.

<וכן, הילד הזה, כמו גם אחיו, מעולם לא קיבל תרופה קונבנציונלית עד היום.>

[מונו_נוקי*]

ניסית קינסיולוגיה חינוכית? הבנתי שזה מאד מומלץ ומסייע לבעיות קשב. את יכולה להתייעץ עם מיכל צמות או לקרוא על שיטת "מוח אחד"
one brain

אני יכולה לספר לך שהבן שלי לא סובל מבעיות קשב אבל בגלל סיבות אחרות אני כותבת לו הרבה. אנחנו מתכננים לוחות זמנים , כמו מערכת שעות של בית ספר. תולים את זה על הדלת כי הדלת בטוח לא הולכת לאיבוד:-D וגם לא זזה ממקומה.
אני כותבת בשביל עצמי וגם משתמשת בציור\סמלים קבועים. עשיתי לי מפתח כזה כדי שלא אשכח.
המרפאה בעיסוק מציירת לו ממש מפה\מסלול של לאן הולכים ומה עושים בכל תחנה.

עוד שיטה היא לחבר שיר . למשל מספר הטלפון בבית, היה לי חשוב שידע אותו בעל פה כשהוא לא איתי, המצאתי שיר. במצבים שקשה לו (או לי:-D) להתארגן אני ממציאה שיר , מעפן כיוון שאני בלתי כשרונית בעליל, אבל זה עובד.
במקום לריב על להתלבש, או על לשכוח ולזכור יש שיר
זה לא צריך להיות מאד בכישרון, אם אני יכולה- כל אחד יכול, בחיי

דוגמא משעשעת: במקום לריב או להזכיר לחגור חגורת בטיחות יש לנו שיר: על משקל השיר "לרוץ מהר לפני שייגמר" אנחנו שרים:"לחגור מהר לפני שנאחר"

באמבטיה יש את השיר האלמותי:"אני רוחץ ידיים" שכמובן מתאים גם לחלקים שלא מתחרזים בכלל.

במשך הזמן הוא לומד לעשות את זה בעצמו

טוב, זה לא ממש קשור בנושא הדף, אבל את רעיון השירים לקחתי בחינוך האנטרופוסופי. לא שיש לי מושג, שמעתי שיש להם המון טקסים ושהם שרים המון לפני כל פעולה, אז החלטתי פשוט לנסות את זה, לא בטוח שהם עושים אותו דבר בדיוק.

======
אגב לא נראה לי שקניונים זה הגורם להפרעות קשב .ואם מדברים על אוכל, הבנתי שיש כאלו שעגבניות ו\או שוקולד עלולים לגרום לתופעות דומות(וזה ראיתי בתוכנית מדע 1 2 3 לפני 20 שנה) . כל אדם הוא אחר, כל אדם שונה.
אחרי שכתבתי כל כך הרבה אני חושבת שאין רע בלנסות ריטלין. אני נגד לתת את התרופה הזו באופן גורף לכל העולם , אבל לפי מה שאת מתארת התיפקוד וההתנהלות היום יומית קשה מאד. הלכתם לאיבחון? אולי שווה לבדוק אופציה של איבחון כדי לדעת אילו כלים קיימים היום כדי לתת תמיכה.

[ADDאית*]

מישהי - לפעמים ה-ADD בוא לא ביוכימי אלא תוצאה של חרדה שגורפת משאבים עצומים שלא משאירים די כדי להתרכז. במצב כזה, כאשר מטפלים בחרדה (לפעמים ע"י תרופות), ה-ADD 'חולף' - כותבת במרחאות כי הוא לא היה מקודם רק שכאשר המוח משוחרר מחרדות הוא מצליח להתרכז. לכן חשוב לעשות אבחון ע"י פסיכיאטר מומחה שידע להבדיל מה מקור ה-ADD.

add ואילה - תכנסו לפורום תמיכה למבוגרים עם ADD
תוכלי לקבל הרבה מידע מנסיון של אחרים ולפעמים גם נפגשים ורואים שאנחנו לא לבד. כשנפגשים, זה המקום היחיד שאני יכולה להיות "אני" בלי לחשוב על כל מילה או תנועה ולדעת שגם אם אני מדברת הרבה, קופצת מנושא לנושא, נעמדת באמצע משפט ועוברת מרגל לרגל ... - כולם יקבלו את זה בהבנה.
הרבה פעמים טיקים חולפים לאחר שימוש קבוע. מינון נמוך יכול לגרום הרגשות שונות ומשונות - כולל עייפות ועוד. את יכולה לקחת אקמול (אפילו אם בד"כ לא) לפני סוף ההשפעה של הריטלין כדי להוריד את השפת הלוואי.

קטקטית - ולאן כל כך חשוב להגיע שצריך לסמם בשבילו ילד קטן
חוץ מהעלבון בדברייך שמסביר מדוע אנשים כאן לא מזדהים - אצל ילדים עם ADD שלא טופלו בריטלין נצפתה עליה משמעותית באחוז המכורים לסמים (כולל קשים). ריטלין נמצא בשימוש למעלה מ-60 שנים, היא אחת התרופות הנחקרות ביותר והיא לא ממכרת.

טיפולים אלטרנטיביים
כל הדברים האלה עוזרים כי הם עוזרים לכולם. תזונה טובה, סבלנות וסובלנות, הכלה וכו' טובים ומועילים לכולם. הבעיה היא שהיכולת שלהם לקדם את הילד/מבוגר קיימת אבל מוגבלת והם לא באים במקום טיפול תרופתי. עם ריטלין אפשר להתקדם מהר יותר ולא לבזבז זמן, לסגור פערים ולהתקדם קדימה. כל זה אומר שעל הילד יעברו פחות אירועים מפחיתי ביטחון עצמי והערכה עצמית וכו', הוא יגדל כאדם בטח=וח יותר בעצמי ולכן בריא יותר בנפשו וכנראה גם יצליח יותר בהמשך חייו.

מחוננים
ל-ADDאים רבים יש מנת משכל גבוהה מהממוצע ורבים מהם מחוננים. דווקא הם סובלים יותר כי באינטילגנציה שלהם הם מצליחים לחפות ולהסתיר את הקושי וכשהוא מתגלה זה הרבה פעמים אחרי שהרב זמן הולך לאיבוד ויותר קשה להשלים פערים. אצל ילדים 'טפשים' הרבה יותר קל לגלות את הקשיים.

בנות
יש הרבה בנות עם ADD ו-ADHD אבל ההיפריות שלהן מתבטאת יותר בתוך הראש ומעט בחוץ אז הרבה יותר מפספסים אותן. הן עלולות לסבול לא פחות ואולי יותר בגלל חוסר המודעות, הגילוי המאוחר, הציפיות והיחס הפחות סלחני.

[שרון*]

משהו שתמיד עלה לי בראש כשלמדנו על בנות עם ADD.

אני הייתי רחפנית רצינית בבי"ס. ברוב השעורים הייתי חולמת. המזל שלי שלא היתה לי בעיה לקלוט את החומר מדקה שתים של הקשבה, וששאר הכיתה נזקקו לדקות ארוכות של הסבר. כך שיכולתי להקשיב דקה ולחלום עוד רבע שעה.
זה מה שהיה במדעים מדוייקים, אפעס במדעי הרוח זה לא כ"כ עבד. כי שם פשוט צריך להקשיב לאורך זמן.

ממדעי הרוח רק ספרות אהבתי - כי שם היה צריך לנתח את היצירות ואני הייתי רואה את זה נורא ברור (היום אני ממש לא זוכרת איך..). ואז בי"א-י"ב היתה לי מורה שלא נתנה לי להשתתף בשעור. הייתי יכולה להצביע שעות והיא היתה מתעלמת ממני. אפילו אם הייתי היחידה בכתה שמצביעה.
זה היה מטריף אותי לחלוטין. אחרי דקות ארוכות כאלה בשעור, הרבה פעמים הייתי אומרת את התשובה - מה שקוראים "מתפרצת" - וחוטפת על הראש ממנה.

גם קושי בארגון היה לי - מתחילה דבר אחד, נזכרת במשהו אחר ומתחילה אותו ואז שוב נזכרת... בגלל זה תמיד נורא היה קשה לי לסדר סביבי - לא יכולתי לחלק לחלקים את האזור, תמיד מתפזרת לכל הכיוונים. אז מה היה לנו - בעיה בתכנון, נטיה לחולמנות, דרגת מוסחות גבוהה.

המזל שלי היה שהפעם הראשונה שממש הייתי צריכה ללמוד כדי להגיע להישגים היתה כשכבר הייתי באוניברסיטה. מזל וחוסר מזל. היה לי נורא קשה ללמוד לבחינות הנוראיות האלה ברפואה שדורשות כל כך הרבה שינון. אני זוכרת כמה נהניתי ללמוד לבחינה בסטטיסטיקה (ולעשות אותה) ולבחינות בכימיה ופיזיולוגיה. כמה שנאתי מיקרוביולוגיה. בכלל הלימודים הפרה-קליניים הטריפו אותי עד כדי מחשבות לעזוב. כשנכנסנו לבתי החולים בשנה רביעית זה מאד השתפר.

ומדי פעם כשהנושא עולה אני תוהה אם אני לא קצת ADD בעצמי. וגם אצלי תמיד עלה העניין של הפוטנציאל הלא מנוצל.
ואמא שלי שאמרה לי שהיא לא מבינה את הציונים שלי בבי"ס. לטענתה אני יותר חכמה ממנה ולה היו ציונים הרבה יותר גבוהים.
לי היתה בגרות שערורייתית יחסית למי שהתקבל לביה"ס לרפואה (ממוצע משוקלל 97 נחשב נורא נמוך. הרי קיבלתי המון בונוסים שהעלו את זה ל- 97. היו הרבה מאד חבר'ה אצלנו עם ממוצע משוקלל סביב ה- 110), אבל פסיכומטרי מאד גבוה שאיזן את התמונה.
לפסיכומטרי לא הצלחתי ללמוד אפילו דקה. הייתי בצבא והיו הרבה דברים מעניינים סביבי. הייתי מנסה ללמוד בחדר בערב כשכל הבנות סביבי היו עסוקות בכל מיני ענינים אחרים ותמיד הייתי תופסת את עצמי עם הספר הצהוב הגדול פתוח באותו עמוד מקשיבה להתרחשויות בחדר במקום לקרוא.
והנה עוד משהו אופייני לי - קונה את הספר על מנת להשקיט את המצפון

ומצד שני, כשלומדים רפואה - כל דבר שלומדים מיד בודקים אם הסימפטומים מתאימים לך זוכרים את שלושה בסירה אחת? בתחילת הספר הוא הלך וקרא בספר על מחלות וגילה שיש לו הכל חוץ מאיזה מחלה של הרחם

[אילה_א*]

כשלומדים רפואה - כל דבר שלומדים מיד בודקים אם הסימפטומים מתאימים לך
כשקראתי את הודעתך נזגרתי בפסיכיאטר שאמר לי שכל מחלה שלומדים עליה יש לכולם .
א ב ל
סבי רלהניח שגם אם ישלך אותה זה במינון נמוך מכדי שתוגדר כחולה.
אני חוששת שזה אותו דבר אצלי עם הADD מול התיאורים של האנשים פה אני לא מבינה איך אין לי דוקטורט (או איזה תוארון אחר)
אבל כשאני בכיתה אני באמת לא מבינה מה רוצים וזה עוד לפני שדיברנו על מבחנים אני לומדת כבר חצי שנה או אולי יותר למבחן תיאוריה של הנהיגה ועדיין אל מבינה איך עוברים אותו . מה זאת אומרתתשובה יותר נכונה מאחרות אין דבר כזה חצי נכון או נכון אבל לא מדוייק מספיק להיות נכון ז המושגים שלא נתפסים במוח שלי .
לאמא שלך תגידי שכל הסטנדרטים של למידה היו שונים בימיה (אני בשוק שאמא של רופאה מתלוננת )

[שרון*]

כשהיא התלוננה עדיין לא הייתי רופאה

ברור שאם כן זה במינון נמוך. אבל את יודעת, המחשבות...שלא לדבר על זה שאצלי אין לי בעיה להשיג ריטלין אם בא לי
עד כה עמדתי בפיתוי.

בואי אני אתן לך דוגמה - מבחן במתמטיקה בתיכון, פתרון משוואה ריבועית זוכרת? מינוס B פלוס מינוס שורש של (פתח סוגריים) B בריבוע פלוס 4AC (סגור סוגריים) לחלק ל 2A.
אני כותבת שורה אחרי שורה. מינוס B שווה 10.
בשורה הראשונה אני כותבת 10 ומתחילה לפתוח את מה שבשורש
בשורה אחת לפני הסוף אני כבר כותבת 1, ומשמיטה את האפס. מה חשוב האפס שמישהו יגיד לי?
אני זוכרת את המבחן הזה עד היום, השאלה היתה מורכבת, פתרון המשוואה היה מורכב, ואני נפלתי בסוף - בפתרון המספרי, בישורת האחרונה. אבל גם בשאר המבחנים הייתי ככה. אפפם לא קיבלתי 100 במתמטיקה למרות שהייתי מגיעה בצ'יק למשוואות המתאימות. בחשבון הפשוט הייתי משמיטה ספרות ולכן הייתי מגיעה לתוצאה סופית לא נכונה. כל עוד הייתי מקבלת ניקוד על הדרך - היה בסדר. הייתי מקבלת חלק מהניקוד...
אני, אפרופו, חושבת שיש כאן גם עניין נפשי רגשי או משהו כזה. אבל זה מתסכל.
בסוף הגעתי להבנה עם החבר'ה בכתה שלי - היה הסדר כזה בבחינות שאני מגיעה למשוואות, שולחת להם את הפתרון הלא מעובד, והם שולחים לי השלבים הסופיים שבהם הייתי נופלת. היינו מעבירים את זה בתוך המחשבונים. כך גם הכתה נהנתה, וגם אני יכולתי להרגע (הייתי פותרת בעצמי, אבל בודקת אם הגעתי לאותה תשובה כמותם). לא היינו עושים את זה על כל השאלות, רק על חלק, וכל אחד בעצם פתר בעצמו כי היה מקבל בעצם רק את המשוואה הבסיסית, אז זה לא נראה כמו העתקה

אבל זה כבר סוטה מנושא הדף.

אולי ריטלין באופן טבעי?

[פלמונית*]

אילה א ,
האם זאת הסיבה שאת לא מוסיפה סימני פיסוק בדברים שאת כותבת? (שואלת ברצינות)

[ADDאית*]

אני תוהה אם אני לא קצת ADD בעצמי
תנסי לענות על שאלוני/מבחני ה"עשה זאת בעצמך" ברשת ותבדקי לעצמך. התיאור שתיארת מאוד מתאים למישהו עם הפרעת קשב שבזכות אינטיליגנציה גבוהה מאוד מצליח להצליח למרות הקשיים.
מצד שני, מי יודע איפה היית היום אם היית מאובחנת ולוקחת ריטלין? אולי מסיימת בהצטיינות יתרה והיום מנהלת מחלקה גדולה בבי"ח מכובד וקליניקה פרטית עם שטיח מקיר לקיר ובאמצע ערימת $$$$ עד התקרה?:-D

[מישהי*]

ומצד שני, כשלומדים רפואה - כל דבר שלומדים מיד בודקים אם הסימפטומים מתאימים לך

ולא רק כשלומדים רפואה, גם בכלל כששומעים על תסמינים והפרעות שונות. ומבין אלו, להפרעות הקשב יש מקום נכבד ומיוחד. אני חושבת שכל אדם שהכרתי, שנתקל ברשימת המאפיינים של הפרעות קשב וריכוז, מיד חדש שיש לו אותן. מה יש בהפרעה הזו שכל כך מושך אנשים לחוש משוייכים אליה?

[ADDאית*]

מה יש בהפרעה הזו שכל כך מושך אנשים לחוש משוייכים אליה? - שאלה טובה

ADD זו הקצנה של תכונות שיש לכולם ברמה שמפריעה לתפקוד לפחות בשני (נדמה לי) תחומים בחיים. זה אומר שלכולם יש תכונות כאלה שלפעמים מפריעות אבל ההבדל הוא, שאצלם זה לפעמים. אצל ADDים זה גם לפעמים. לפעמים לא (מפריע):-P
כולם שוכחים לפעמים, מתבלבלים לפעמים, קופצים לפעמים ... כשיש ADD זה כמעט כל הזמן ברמה שמשבשת את החיים כמו למידה, התמדה בעבודה, יחסי אנוש וכו'.

[מישהי*]

תודה על התשובה. וגם - האם ריטלין משפיע על כולם? מה יקרה אם אדם 'רגיל' יקח ריטלין לפני מבחן, למשל?

[שרון*]

אולי מסיימת בהצטיינות יתרה והיום מנהלת מחלקה גדולה בבי"ח מכובד וקליניקה פרטית עם שטיח מקיר לקיר ובאמצע ערימת $$$$ עד התקרה?
אני פרשתי מרצוני מחיי האקדמיה בגלל סדרי עדיפויות אחרים. סיימתי התמחות והחלטתי שדי לי. האם לעניין הקושי היה גם חלק בהחלטה? מן הסתם. בזמן שלמדתי לבחינות ההתמחות נשבעתי שאני לא עושה את זה לעצמי שוב. אבל גם היה הענין של להיות עם הבנות שלי והאיש שלי קצת יותר, להיות שם בשבילן ובשבילו כשצריך.
לא שאני לא חשה לעיתים תחושת החמצה. אבל בד"כ אני שלמה עם החלטתי.

מה שכן, פתאום עלתה לי מחשבה בראש - בשביל להיות מנהל מחלקה כזה אתה צריך להיות בחוד החנית, להתעדכן כל הזמן. ואני - גם כשהייתי קוראת מאמרים, הייתי שוכחת אח"כ מה קראתי. גם היום אני מוצאת את עצמי קוראת שוב ושוב את אותן שורות בספר כשאני נתקלת בבעיה. אז בד"כ כשמשהו הוא רוטיני - אחרי כמה זמן הוא נקלט, אבל כשיש בעיה מיוחדת ואני רוצה להיות מדוייקת - אני פותחת ספר, אפילו אם הפציינט והוריו עדיין נמצאים לידי.
אני גם לא מתביישת להתקשר אח"כ לפציינט הביתה ולומר שקראתי בבית ואני רוצה להוסיף עוד על מה שדיברנו.
ועוד משהו. אני לא מצליחה לזכור שמות.
בקיצור - אני לא משהו




מה יש בהפרעה הזו שכל כך מושך אנשים לחוש משוייכים אליה?
לא רק להפרעה הזאת.
ובכל אופן, להפרעה הזאת יש פתרון יחסית פשוט עם רווח משני בצידו. אולי זה מה שמושך.

אנחנו נורא סוטים מנושא הדף.
הפרעות קשב באופן טבעי?
מופרעים באופן כללי?
ADD אנונימיים?

[ADDאית*]

מופרעים באופן טבעי?

[שרון*]

האם ריטלין משפיע על כולם? מה יקרה אם אדם 'רגיל' יקח ריטלין לפני מבחן, למשל?
כן. זה יעזור לו להתרכז וללמוד טוב יותר.

[שרון*]

מופרעים באופן טבעי
אני התבדחתי.
אם זה יהיה שם הדף מישהו עוד עלול להעלב.

אמא עם הפרעות קשב
האם זו הפרעת קשב וריכוז
סתם מחשבה בקשר להפעות קשב וריכוז
סתם מחשבה בקשר להפרעות קשב וריכוז
קשב וריכוז

[ADDאית*]

גם אני התבדחתי רק שכחתי לשים בסוף. קורה לי לפעמים. נו.. את יודעת ... הדבר הזה שגורם לפיזור נפש

על אדם ללא ADD ייתכן שהריטלין ישפיע אבל רק מעט. יש גם אנשים עם ADD שריטלין לא עוזר להם.
לדעתי, רוב ההשפעה היא בעיקר מהמחשבה שזה עוזר. ההסבר די פשוט: ריטלין מסדר פעילות משובשת של הדופאמין כך שלא ניתן לתקן מה שלא מקולקל.

[אילה_א*]

_בואי אני אתן לך דוגמה - מבחן במתמטיקה בתיכון, פתרון משוואה ריבועית זוכרת? מינוס B פלוס מינוס שורש של (פתח סוגריים) B בריבוע פלוס 4AC (סגור סוגריים) לחלק ל 2A.
אני כותבת שורה אחרי שורה. מינוס B שווה 10.
בשורה הראשונה אני כותבת 10 ומתחילה לפתוח את מה שבשורש
בשורה אחת לפני הסוף אני כבר כותבת 1, ומשמיטה את האפס. מה חשוב האפס שמישהו יגיד לי?_
אז זהו שאני לא יכולה לזכור על מה את מדברת פשוט גירשו אותי מבית ספר נראה לי משהו כמו 4 שנים לפני שלימדו את זה .
אז אני אאלץ להאמין לך .
לגבי לקרוא שוב ושוב ת אותה שורה לניצן יש סרגל מיוחד שיכול למנוע ממך לעשות את השגיאה הזאת ,מין עזר לימודי.
אני מניחה שאני כותבת בלי סימני פיסוק כי זה עוצר לי את הזרימה של הכתיבה למרות שפעם אחת כתבתי משהו והבינו את ההיפך ואז באה הקורטונית ופיסקה עבורי (אבל לא בדקה אם יש פתיחה ) וכולם הבינו אותי סוף סוף ואחר כך חשבתי כמה נחמד היה יכול להיות אם הייתה לי קרוטונית צמודה שהייתה מתרגמת אותי לאנשים (כמו אלה שאני מתרגמת להם לשפת סימנים היא הייתה מתרגמת אותי לשפת ברורים )

[ADDאית*]

הפרעת קשב וריכוז - מיתוסים, החברה ואני

[מונו_נוקי*]

ומצד שני, כשלומדים רפואה - כל דבר שלומדים מיד בודקים אם הסימפטומים מתאימים לך זוכרים את שלושה בסירה אחת? בתחילת הספר הוא הלך וקרא בספר על מחלות וגילה שיש לו הכל חוץ מאיזה מחלה של הרחם
האמת שבמקור, הוא גילה שאין לו מחלת ברכיים שיש לעקרות בית שמשפשפות את הרצפה, אבל זה ארוך מדי לתרגום.....

יש הרבה אנשים שנהיה להם יותר קל לדעת שכל הקשיים שלהם נובעים מזה שהם ADD למעשה
ADDאית
ראית את הפרק האלמותי של עקרות בית נואשות שלינט נוטלת רטלין כי היא עמוסה מתחזוקת 4 ילדיה והבית?

[שרון*]

ריטלין מסדר פעילות משובשת של הדופאמין כך שלא ניתן לתקן מה שלא מקולקל
אמממ... יש לי הערה לזה.

ריטלין הוא Dopamine re-uptake inhibitor. יעני, הוא מעלה את ריכוזו של הדופאמין בסינפסה העצבית.
הוא מעלה את הריכוז גם אצל מי שיש חסר, וגם אצל מי שזה תקין.

לא אכנס כאן ליותר מדי נוירופיזיולוגיה (תחום מרתק בו קיבלתי ציון לא רע ולמרות זאת אני לא זוכרת שומדבר כמעט), אבל בגדול הסינפסה זה המקום בו מתחבר סיב עצב א' לסיב עצב ב'. זה בעצם מרווח מיקרוסקופי בו קורים ניסים ונפלאות.

במקרה שלנו, קצה עצב א' מפריש דופאמין לעצב ב'. כשיש ריכוז גבוה מדי של דופאמין, קצה עצב א' מסוגל לקחת בחזרה חלק הדופאמין שבסינפסה. מה שנקרא re-uptake.
לא זוכרת יותר מדי את התאוריות, אבל אם אצל ADD הבעיה היא שיש יותר מדי re-uptake, אז דיכוי ה- re-uptake יעלה את ריכוז הדופאמין בסינפסה ויפתור באופן מלאכותי את הבעיה.

אממה, גם בבנאדם נורמלי שייקח ריטלין יקרה בדיוק אותו תהליך. ואם קודם היה ריכוז דופאמין תקין, עכשיו הוא יהיה אפילו עוד יותר גבוה. ואז הבנאדם יתקתק ת'עבודה, לא יזדקק לשעות שינה ולמזון, ובכלל יהיה רובוט חסכוני במיוחד (כמו המכונית שעובדת על מים).

מתי יש התמכרות - כשריכוז הרצפטורים לדופאמין בעצב ב' יורד כתגובה לריכוז הגבוה של דופאמין בסינפסה. במקרה של ריטלין כנראה שזה לא קורה. לכן אין צורך לעלות במינונים (אלא רק כשהילד גדל מאד), ואין תסמיני גמילה.

ומי שצלח עד כאן בלי ריטלין, כנראה שיכול להסתדר גם ככה...

[שרון*]

אבל זה ארוך מדי לתרגום
לא יודעת אם זה ארוך כמו שהאבחנה הזאת לא מוכרת לקורא הישראלי כמחלה של נשים, ואז כל הפואנטה יורדת לטמיון.

[קט_קטית*]

ADDאית

_קטקטית - ולאן כל כך חשוב להגיע שצריך לסמם בשבילו ילד קטן
חוץ מהעלבון בדברייך שמסביר מדוע אנשים כאן לא מזדהים_

מי כמוך יודעת כמה קשה להיות "אני" בלי לחשוב על כל מילה או תנועה ולדעת שגם אם אני מדברת הרבה, קופצת מנושא לנושא, נעמדת באמצע משפט ועוברת מרגל לרגל ... - כולם יקבלו את זה בהבנה.

עזבי כולם.
שלא יקבלו. לא צריכה שיקבלו. מספיק שיתייחסו לתוכן הדברים. אבל זה קשה, יותר קל להוציא דברים מהקשרם להגיד שהעלבתי.
בואי נראה את הכל מהתחלה ותסבירי לי בדיוק מה העליב אותך.

המשפט שלי שציטטת הופיע כתגובה ל

ציטוט: הוא מאד מצליח בתחום מאד חשוב בצבא. לאן היה מגיע אם היה מצליח להתרכז קצת יותר?

שאלה: ולאן כל כך חשוב להגיע שצריך לסמם בשבילו ילד קטן?

תשובה: חוץ מהעלבון בדברייך שמסביר מדוע אנשים כאן לא מזדהים - אצל ילדים עם ADD שלא טופלו בריטלין נצפתה עליה משמעותית באחוז המכורים לסמים (כולל קשים). ריטלין נמצא בשימוש למעלה מ-60 שנים, היא אחת התרופות הנחקרות ביותר והיא לא ממכרת

אז קודם כל התשובה לא עונה כלל על השאלה (של לאן בעצם חשוב להגיע, ולמה להיות באחלה ג'וב בצבא עם אחלה תואר זה לא מספיק טוב וחייב שיתלוו אליו רגשות של חוסר סיפוק עצמי)

מה שאת כן עונה אם אני מבינה נכון זה שריטלין לא ממכר, ושעדיף לתת לילד ריטלין ושלא יקח כבוגר סמים אחרים.
"אני לא מכורה אני יכולה להפסיק מתי שבא לי. פשוט לא בא לי. כי עדיף לי עם"
אני חושבת שעל אותו משקל גם המריחואנה איננה ממכרת.

ראיתי איזה פרק של "פעם בחיים" עם אסי וליאור דיין בגמילה (מסמים ותרופות פסיכיאטריות).
הדודא הכי מטורפת שלו הייתה לריטלין. כל הזמן הוא שאל איך הוא משיג ריטלין.

לא כי הוא מכור. פשוט עדיף לו עם.
(מה ההבדל?)

[מונו_נוקי*]

לא נלך לרב:-D
שמעתי שמי שאין לו הפרעת קשב ויקח ריטלין יהפוך להיות היפר אקטיבי וחסר מנוחה(עע לינט) ואילו מי שאין לו הפרעת קשב יתנהג כמו אדם בלי הפרעת קשב ביום רגיל
לא מוצאת את הקישור לקטע הגדול שהיא לוקחת ריטלין אבל פה הקטע שנגמר כל הריטלין, היא מתמוטטת והחברות שלה אומרות כמה מובן שהאימהות לא קלה לה

[מונו_נוקי*]

אם מישהו לוקח תרופות באופן קבוע בגלל בעיות בדופק שמונעות ממנו לתפקד , או אם מישהו לוקח קבוע תרופות כי בלוטת התריס שלו לא קיימת האם הוא מכור לתרופות?
אני חושבת שמה שמבלבל שמכור הוא מונח רפואי שמתייחס למצב הגוף , כשהוא לא מקבל תרופה. הוא לא מתאר בהכרח התנהגות.

[קט_קטית*]

מונו,
אם מישהו לוקח תרופות באופן קבוע בגלל בעיות בדופק שמונעות ממנו לתפקד , או אם מישהו לוקח קבוע תרופות כי בלוטת התריס שלו לא קיימת האם הוא מכור לתרופות?

אם שואלים אותי אז התשובה היא כן. חד משמעית כן. ההתמכרות היא תלות. בין אם היא פיזיולוגית או התנהגותית.

יש אנשים שלא יכולים לעשות את צרכיהם בלי תרופות משלשלות. מה עוזר להם שעל האריזה כתוב "לא ממכר" כשהמעי כבר שכח איך לפעול מעצמו?
<קטע יפה שמת ביוטיוב, תבורכי >

[מונו_נוקי*]

אני לא מתווכחת בכלל, רק מבהירה לגבי המונח ממכר.

דעתי היא שלכל אדם מגיע להרגיש שהוא מתפקד ומאושר , גם אם הוא נאלץ לקחת תרופות לשם כך,לשתות קפה או לאכול פרוסת עוגת שוקולד כל יום.

[קט_קטית*]

אני לא מתווכחת בכלל, רק מבהירה לגבי המונח ממכר

כנ"ל S-:

[במבי_ק*]

אני קראתי את הפוסט של חלי גולנדברג כשהיא כתבה אותו, בערך לפני שנה, ולדעתי זה פשוט טקסט מעולה שנותן הצצה לתוך עולם שבחיים (!!!) לא הייתי יכולה להבין וכמעט לחוות דרך הטקסט. מי שלא קרא - ממש כדאי.

אם הייתי לוקחת ריטלין לא הייתי מתביישת לכתוב זאת בשמי. שיתבייש מי ששופט על אנשים אחרים על החלטות שהם קיבלו, בדרך כלל בכובד ראש ומתוך עולם אחר ממה שאנחנו יכולים לדמיין שקיים. אפשר לתת רעיונות, ביקורת, מידע אלטרנטיבי, תמיכה - אבל איך לעזאזל זה מגיע למצב שמיש לוקח תרופה שעוזרת לו מוצא את עצמו מתבייש בזה?!

[רונית*]

אממה, גם בבנאדם נורמלי שייקח ריטלין יקרה בדיוק אותו תהליך. ואם קודם היה ריכוז דופאמין תקין, עכשיו הוא יהיה אפילו עוד יותר גבוה. ואז הבנאדם יתקתק ת'עבודה, לא יזדקק לשעות שינה ולמזון, ובכלל יהיה רובוט חסכוני במיוחד (כמו המכונית שעובדת על מים).
מפחיד בטירוף ומפתה בטירוף.. לא יודעת מה יותר.
עכשיו אני הולכת לאבחון. (צחוק צחוק, אבל זה באמת מפתה אותי! יאללה, ריטלין ולדוקטורט! עשיתם לי מרץ, עוד לא הכל אבוד!)

[רונית*]

איך לעזאזל זה מגיע למצב שמישהו לוקח תרופה שעוזרת לו מוצא את עצמו מתבייש בזה?!

במביק, צודקת. למה לי להתבייש. הנה אני יוצאת מהארון: אני לקחתי אפידורל בלידה, וזה עזר לי. אפילו מאוד. לא צריך להתבייש. (ווי לאב יו, רונית)
אה, סליחה. פה זה באופן טבעי . אופס, תשכחו מה שאמרתי. אֶה, כן, אז עברתי לידה מכוננת ומעשירה, הרגשתי כל ציר וחיבקתי אותו ואהבתי כל קרע. אישי הולך לעשות קעקוע על הזרוע של התצורה המיוחדת של הקרעים שלי בפירינאום.

[במבי_ק*]

הנה אני יוצאת מהארון: אני לקחתי אפידורל בלידה, וזה עזר לי. אפילו מאוד. לא צריך להתבייש

מובילה עליך - שתי לידות אפידורליות, ואין מצב שהשלישית בלי (הלוואי שהייתי יכולה, אבל - ניסיתי, אין מצב).

[קט_קטית*]

שוכיינת


אממה, גם בבנאדם נורמלי שייקח ריטלין יקרה בדיוק אותו תהליך. ואם קודם היה ריכוז דופאמין תקין, עכשיו הוא יהיה אפילו עוד יותר גבוה. ואז הבנאדם יתקתק ת'עבודה, לא יזדקק לשעות שינה ולמזון, ובכלל יהיה רובוט חסכוני במיוחד (כמו המכונית שעובדת על מים).

לא שמתי לב מאיפה הבאית את הציטוט אבל זה ממש מה שרציתי להגיד.
כשכולם סביבי יקחו ריטלין מה יהיו סיכויי "להצליח" ?
ולמה לא לגיטימי שכל אדם יקח ריטלין לפני בחינה לצורך העניין?