רוני של 4 בבית

אפילו הארכתי להם את הרצועה
LOL

בדיוק כך.

שוב נסחפנו אל תוך החיים, ושוב לא הצלחתי לכתוב המון זמן.... אז אני רוצה רק לתעד קצת מה עובר עלינו לאחרונה ואיך נראה יומנו... כמה דברים השתנו/נוספו/ירדו מהלו"ז השבועי שלנו, כמו למשל חוג שומרי הגן ביום שני פעם בשבועיים, ששינה את המפגשים שלנו (הרבה ילדים מהמפגשים הולכים לחוג, לא רק אנחנו) וכעת יש לנו מפגש לסירוגין שבוע בשני, שבוע בחמישי. עזבנו את חוג המלאכות שלא היה מוצלח, ונשארנו עם היוגה. תמר כל כך רצתה חוג כמו הגדולות שמצאנו לה חוג התעמלות שמתאים לקטנים (3 וחצי) ביום שני אחה"צ, אז יום שני הוא די יום אטרף בשבילנו... במקום חוג המלאכות, הציעה לנו אמי שהיא תלמד אותן מלאכות יד כשהיא תחזור ארצה (עוד חודש!!) ואני מאוד שמחה כי היא זו שבהתחלה איימה עליי שלא אצפה שהיא תשתף פעולה עם הפארסה הזו

מאיה (6 ורבע) קוראת המון - היא קוראת כל שלט אפשרי, כל מדבקה של צנצנת על השולחן, כל פתק שמישהו השאיר בטעות, וכן הלאה. היא מתאמנת בקריאת ספרים ביחד איתי וגם בלעדיי, ותמיד באה אליי לאשר "נכון שכתוב כאן XYZ?". היא גם כותבת כל הזמן, על כל דבר שהיא מציירת למשל היא כותבת מעליו מה ציירה, כותבת מכתבים לסבתא, וכדומה. כשראיתי שהיא בקושי יודעת לכתוב את הספרות (כי היא מתאמנת על אותיות ומילים הרבה, ואין לה הזדמנות להתאמן על ספרות) הצעתי שנכין ביחד ספר טלפונים - מה שהתקבל בהתלהבות רבה מאוד וגם יובל הכינה אחד, זה היה כיף

אני כל כך נהנית למצוא דרכים יצירתיות ללימוד ועשייה, במקום להושיב אותה לכתוב כל ספרה 20 פעמים שזה כל כך משעממממםםםםם.....

יש לי כמה מילים על הומסקולינג לעומת אנסקולינג, ובכלל על הצורך של הרבה אנשים לתייג ולהכניס לקופסה את מה שבעצם לא צריך ולא כדאי להכניס לשומקום... אנחנו התחלנו בידיעה ברורה ש"אצלנו לא יהיה אנסקולינג, הילדים לא יתרוצצו כל היום ללא מעש, וחייבים ללמד כדי שמשהו ייכנס לראש". אממה - גילינו את החיים

האמיתיים

אלה שלומדים בהם גם מלהתרוצץ "ללא מעש" ושלא ממש מלמדים בהם לימוד פרונטלי. והבנתי שאולי קצת ענווה לא תזיק לי, וגם קצת התבוננות נכונה ואמיתית. אז אנחנו עדיין מחפשים את הדרך הנכונה עבורנו - אנחנו עוד ירוקים בחינוך הביתי/חופשי/ווטאבר, ואני כבר בכלל לא בטוחה שלשבת וללמד לימוד פרונטלי הוא הדרך הנכונה עבורנו, או הנכונה בכלל. מה שכן החלטתי - להפסיק לנסות לקרוא למה שאנחנו עושים בשם. כי מה זה לעזאזל משנה?? שיהיה חופשי, שיהיה ביתי, שיהיה הום או שיהיה אנ... מה זה חשוב? החשוב הוא שאנחנו עושים את מה שמרגיש לנו נכון לאותו הרגע, לאותו היום, השבוע, השנה.... זה לא אומר שזה יהיה נכון בשבוע הבא או בגיל 12. וזה גם לא צריך - זה צריך להיות נכון ומתאים לעכשיו. עכשיו טוב לנו, ונחמד, ואני בהחלט מרגישה שהילדות מקבלות מעל ומעבר כשהן בבית - מהכל. אז אנחנו לא הכי זורמים בעולם - יש לנו דברים קבועים שאנחנו עושים הרבה במהלך השבוע, ומעט ימי בית. אז מה? ככה אנחנו, ככה טוב לנו. ואנחנו לא לגמרי חופשי, ולא לגמרי ביתי, ולא לגמרי שום דבר. אנחנו קצת מזה, קצת מזה, קצת מזה ומזה, ובסוף יוצא לנו סלט נהדר של משפחה ולימוד ובעיקר הנאה

יש הרבה דברים שאנחנו לומדים מכורח החיים, יש מעט שאני רוצה להקנות קצת יותר (קריאה וכתיבה, בסיס בחשבון), יש המון פעילויות שנכנסות בגדר "חוגים" שהן בעצם הרבה דברים שהם היו לומדים גם בבית הספר - פעילויות ספורטיביות, העשרה, וכו'. בקיצור - שמח אצלנו

נהניתי לקרוא.רק הערה קטנה:
אנסקולינג לא אומר שאין פעילויות קבועות או מובנות בתוך השבוע. זה רק אומר שלא לוקחים ספרי לימוד ולומדים לפי תוכנית של משרד החינוך, או תוכנית מסודרת מובנית מראש לפי מערכת שעות בלימודים כאלה של רק ראש כל יום. חוגים בעיני הם בהחלט חלק מאנסקולינג ובודאי שמפגשים עם משפחות אחרות. אבל אם יש לך צורך לא להגדיר אז סבבה, זה בסדר גמור...(קריצה, לא מסתדרת עם האייקונים כאן כל כך).

זה רק אומר שלא לוקחים ספרי לימוד ולומדים לפי תוכנית של משרד החינוך, או תוכנית מסודרת מובנית מראש לפי מערכת שעות בלימודים כאלה של רק ראש כל יום.
אלא אם כן יש ילד שבדיוק בתקופה שהוא רוצה ספרי לימוד כאלה, או תוכנית מסודרת כזאת.

רוני, אני כל כך אוהבת לקרוא אותך.
כמו בכל דבר שנתקלת בו עד היום - את גמישה, יצירתית, תומכת, סקרנית ושומרת על מבט משועשע.
ממש השראה.

אלא אם כן יש ילד שבדיוק בתקופה שהוא רוצה ספרי לימוד כאלה, או תוכנית מסודרת כזאת
טוב ברור, וגם אם זה עולה בקנה אחד עם הבית. אני מתכוונת שאם את מחליטה שאלייך הביתה לא נכנסת במבה נניח, אז כנראה לא תכניסי גם אם הילדים מבקשים, לא? לאחרונה שמעתי על בת 17 שאמרה להוריה שהיא רוצה טלויזיה אצלה בחדר. הם נותנים לה לא מעט חופש לפי מה שאני רואה, אבל הם אמרו לה טלויזיה לא אצלנו בבית, גם אם זה רק בחדר שלך אנחנו לא מעוניינים במכשיר הזה בבית. לגבי אנסקולינג וספרי לימוד, אני מבינה מה את אומרת ומסכימה, אבל יכולה גם להבין הורים שיתנגדו לזה.

אנסקולינג לא אומר שאין פעילויות קבועות או מובנות בתוך השבוע
בררררוווררררר (לקרוא עם ריש אמריקאית, אם אפשר בבקשה). מה שאני מתייחסת אליו זה בעיקר לנטייה של אנשים לתייג לפי מצבי קיצון: הרי אני מכירה (ולפעמים אפילו מוקירה) אנשים שדוגלים בחינוך חופשי מוחלט ללא כל מחברת או ספר בבית, לא ידברו לעולם עם הילדים על נושאים שהילדים לא העלו בעצמם כדי לא להעמיס על נפשם הרכה, ואם הילד יבקש לדעת משהו ישלחו אותו ללמוד בעצמו... יש הרבה כאלה? ממש לא... לפחות לא שאני מכירה, אבל יש כמה בהחלט. מהצד השני של המתרס החנ"בי יש גם אנשים, ואפילו אנשים נחמדים ומצויינים, שדוגלים בחינוך לפי שיטת משרד החינוך, רק שהם עושים את הכל בביתם ולא שולחים את הילדים החוצה. אלה הצטיירו, לפחות לי, כשתי הדוגמאות הקלאסיות שאנשים מדברים עליהן כשהם מדברים עם ההבדל בין הום סקולינג לאנסקולינג, ובעצם מה שניסיתי להגיד (יצא לי אולי קצת עילג) זה שנסיונות התיוג האלה הם בולשיט. לא צריך להיות ככה או ככה - אפשר למצוא כל נקודה באמצע הסקאלה ולהיות עליה, או לנוע ולנוד על הסקאלה לפי רצוננו. וזה מה שרוב חברינו ומכרינו שבבית עושים

הי רוני, נפגשנו אצל פו לפני הטיסה שלנו לניו יורק ועכשיו מצאתי את הדף שלך. רציתי לשתף שהיה מעניין לקרוא אותו וכמובן מעניין לפגוש אותך עם החבורה הקטנה והמקסימה שלך אז יישר כח ותדעי שקוראים אותך פה מעבר לים.

סיגל

וואו. המון זמן עבר. כולה כמה חודשים, אבל בתחושה שלי - שנים. נפלנו איכשהוא לתוך המציאות הזו, של החינוך הביתי, ופתאום כל אפשרות אחרת נראית לנו הזויה לגמרי... חוץ מזה שההורים שלי שבו ארצה, ואמא שלי התחילה להעלות לי את הסעיף מידי פעם בנוגע לזה שהילדות בבית, למרות שבסה"כ היא ממש ממש בסדר. בשבוע שעבר, היה יום קצת מעצבן והילדות לא כל כך מצאו את עצמן... נו, יש ימים כאלו. ביקרנו אצלה אחה"צ והיא לא הפסיקה להעיר: הילדות משועממות. הן יוצאות מהכלים. הן לא מפסיקות לאכול מרוב שעמום. אין להן מה לעשות. אח"כ היא ישבה איתי ברגע של חסד על המרפסת, בו הילדות (המשועממות שאין להן מה לעשות) ישבו וציירו בשקט ליד השולחן. שתינו קפה. פתאום יוצאת לה השאלה ההזויה הזאת: ומה עם תכנית הלימודים?.... נו, מה אני אמורה לענות על שאלה כזאת בדיוק?

הי רוני,
רונית אמא של נטע (מהגישושים ברמת-הנדיב)
גיליתי פתאום את הבלוג שלך. מקסים!!
את(ם) בהחלט מעוררת השראה, גם בתיאורים פה, וגם בשהייה במחיצתכם.
המשיכו ליהנות, להסתובב, ללמוד ו"להסתובב בחוסר מעש".
נתראה... @}

רק לומר שאני נהנית לקרוא אותך! וגם אני מוצאת את עצמי מתקשה להסביר את הנושא, יש בו כל כך הרבה אספקטים שאי אפשר להתחיל אפילו!

שאלו אותך שאלה בככר, שמעניינת גם אותי.. בזמנך

רוני, איך אפשר ליצור איתך קשר? פרטי הקשר שלי בדף הבית.

נכנסתי כדי למחוק את הבלוג הזה. מכל מיני סיבות. ואז התחלתי לקרוא בו, והתגעגעתי... והחלטתי שלא

דווקא בא לי להמשיך, גם אם יוצא לי לכתוב פעם בכמעט שנה

אז ככה: מצחיק אותי קצת לקרוא את עצמי בהתחלה. הייתי כל כך תמימה. הייתי כל כך שבויה בתיאוריות, ואמונות, וקונספציות שלא קיימות יותר. תמימה, נו... היום אנחנו כל כך אחרת, וזה נחמד לראות את השינוי. נחמד ומצחיק.

אנחנו עדיין פעילים מאוד - משתתפים בכל מיני פעילויות וחוגים, מפגשים וסיורים. אבל יש לנו גם הרבה יותר ימי בית, גם לבד וגם ימים שאנחנו מארחים. למדתי לדרוש את הזמן הכל כך חיוני הזה, בבית, בלי להתרוצץ/לנהוג/להכין ערימות של אוכל למסע... ואני

שחררתי לחלוטין את הצורך "ללמד" או "שהם ילמדו" משהו מכל דבר שאנחנו עושים. בהתחלה היה לי חשוב ש"תהיה למידה בכל דבר שאנחנו עושים" - היום ברור לי שזה קורה בין אם אני אשים לזה לב ובין אם לאו, ואני ממש לא צריכה להיות "עם היד על הדופק" כל הזמן. היה לי חשוב ללמד אותן כל מיני דברים, כמו חשבון... שחררתי. יש לנו בבית חוברות של חשבון - הן לפעמים רוצות לעבוד בהן ומבקשות שאשב איתן. אם הן רוצות, אני יושבת, לא מבקשות, אז לא

וכיף לנו. מאוד.

ואמא שלי - אוהו, איזה שינוי!! היא מפרגנת, ובגדול! ובכיף! מספרת לחברים כמה טוב לנו, בגאווה אפילו

לי היא פחות אומרת את זה, אבל משדרת גם בלי מילים. היא עושה דברים עם הילדים כל הזמן, וזה כיף מאוד. היא נהנית מזה שיש לנו זמן איתם גם בבקרים לבד. איזה יופי זה!

נכנסתי כדי למחוק את הבלוג הזה לאאאא!!!

באמת תהיתי לאן הוא נעלם, והנה הוא כאן. איזה כיף. דעי לך שמשפטים שלך מתחילתו מלווים אותי מתחילתי... אנחנו גם עוד בחיתולינו מבחינת חינוך ביתי (גיל גן) ודברייך מעוררים ומהווים השראה. ובעיקר ללמוד מזה: מה שנכון לנו היום לא בהכרח יהיה נכון לנו בעוד שבוע/חודש/שנה. ומה שנכון לנו (או לכם) לא בהכרח נכון לכם (או לנו...).

ואמא שלי - אוהו, איזה שינוי!! היא מפרגנת, ובגדול! ובכיף!
משמח לשמוע. ומעורר קנאה.

למדתי לדרוש את הזמן הכל כך חיוני הזה, בבית, בלי להתרוצץ/לנהוג/להכין ערימות של אוכל למסע... גם אני! חשוב שזה יאמר. מישהי כתבה כאן- חינוך ביתי- בבית! כמה כיף להיות בבית.

בשבת שעברה היתה לי שיחה הזויה משהו עם גיסתי וחמי. מדי פעם הם מושיבים אותי לשיחת "פנינו לאן" כזאת. אז הפעם הנושא היה

מה יכתבו ילדי חינוך ביתי ברזומה שלהם לכשיתבגרו

אותי השיחה שעשעה - הייתי קצת בהלם מזה שאנשים אשכרה חושבים שצריך לנהל חיים שלמים רק בשביל שיהיה לנו משהו לכתוב ברזומה... אבל מסתבר שכנראה אני המוזרה, משום שזו הדיעה הרווחת. גיסתי הגנה בכל תוקף על עמדתה, שבבואם להתקבל למקום עבודה חדש הילדים שלי בחיים לא יתקבלו בגלל שלא יוכלו לכתוב ברזומה שלהם "12 שנות לימוד". ועוד - מכיוון שאין להם 12 שנות לימוד, תהיה להם קב"א נמוכה בצבא והם לא יוכלו להתקבל לתפקידים השווים באמת, או לצאת לקצונה. ואז לא יוכלו לכתוב ברזומה שלהם שהם היו קצינים, ושוב, לא יתקבלו לשום עבודה, וייאלצו לעבוד במק'דונלדס כל חייהם בהפיכת המבורגרים על הפלנצ'ה. דווקא הקטע עם הצבא נכון ככל הידוע לי, אלא אם כן הם בחרו לעשות בגרות או איזה קורס בן חצי שנה שמקנה להם את ה-12 שנות. אבל רבאק - להירקב 12 שנים במוסד שאנחנו לא מאמינים בו ולא תומכים בו, ומרגישים שהוא מזיק ועושה עוול לילדינו, רק בשביל שיהיה לנו מה לכתוב ברזומה? כמאמר הפקצות - פחחחחחחחחח!!111 ואז עלתה השאלה, אם הן נכנסות לבי"ס רק בכיתה ח', נגיד. מה הן תכתובנה אז? כמה שנות לימוד? האם מחשבים לפי השנים שבאמת היו "בלימוד" או ש-12 זה אוטומטית לכל מי שעשה בגרות?

בקיצור - שיחה הזויה, כבר אמרתי. גולת הכותרת היתה סיפורה הנוגע ללב (באמת) של גיסתי, שסיפרה לנו כי בכתה י' או יא' החליטה כי ביה"ס הזה הוא שעמום ובזבוז זמן, וביקשה מחמי לאשר לה לא ללמוד שם ולעשות בגרות לבד. יכולת בטוח היתה לה - גיסתי בחורה אינטליגנטית ובעלת יכולות גבוהות ביותר. אבל חמי היקר שכנע אותה להמשיך ולבזבז את זמנה יקר הערך בתיכון

אח"כ הוא שכנע אותה לצאת לקצונה למרות שלא רצתה. ועכשיו, למרות שאז היא הרגישה חרא ועשתה דברים שלא רצתה, עכשיו היא מרגישה שזה היה נכון, כי יש לה מה לכתוב ברזומה. אוף. כמה עצוב.

מיכל א, תודה

תודה שאת קוראת, כיף לדעת שאני לא כותבת רק למגירה... למרות שגם זה בסדר.

לגבי אמי - תראי, זה לקח לה המון זמן. תחשבי שהתאריכים שכתובים פה למעלה בתחילת הבלוג, זה כבר כמה חודשים אחרי ההחלטה שלנו והוצאת הילדות מהמסגרות (רשמית הן יצאו ביוני אחרי סוף שנת הלימודים... אבל בתכל'ס, כבר הרבה קודם הן היו הרבה יותר בבית מאשר במסגרות) אז תעשי חישוב של יותר משנה וחצי, כמעט שנתיים, של התבשלות של אמי והזמן שלקח לה לראות ולהבין ולקלוט כמה שהמעבר לחינוך ביתי עשה לנו טוב

וכמה שכל חששותיה התבדו, ושהילדות שמחות ומאושרות ולומדות ומתחברות והן לא בודדות בכלל ולא "מתבזבזות ומשתעממות בבית". פגשתי לפני כמה חודשים, לגמרי במקרה, אשה שהבן שלה מאוד ידוע בקהילה, יש לו כבר ילדים גדולים, היה מחלוצי החינוך הביתי בישראל. היא (הסבתא) כל כך היללה את הבן ואת הנכדים שלה על הדרך הנפלאה הזאת, על כמה שהם מיוחדים, על כמה שהם שונים לטובה משאר נכדיה שלמרות שגם הם נפלאים ואהובים הם פשוט אנשים אחרים... זה היה מקסים לשמוע. אני משוכנעת שגם הבן הזה קיבל על הראש בהתחלה... אבל עכשיו הם קוצרים את הפירות המתוקים

ועכשיו, למרות שאז היא הרגישה חרא ועשתה דברים שלא רצתה, עכשיו היא מרגישה שזה היה נכון, כי יש לה מה לכתוב ברזומה.

אני זוכרת שיחות עם אבא שלי בגילאי יסודי על זה שאין מה לעשות, צריך ללכת לבי"ס.
יש לי 18 שנות לימוד ובשום שלב לא חשבתי שהיעדר אלטרנטיבה היה משהו חיובי. (כן חשבתי לאורך שנים ארוכות שזה פשוט ככה ושאין ברירה)

אני שמחה לקרוא דברים שאת כותבת..

רק הערה לגבי הצבא -
אני בטוחה שמי שממש רוצה, יכול למלא "12 שנות לימוד" ולכתוב בסעיף בי"ס חנ"ב.
אני בטוחה שהדפ"ר שלהם יהיה בסדר גמור (כולל היכולת להבין את משפטי הבנת הנקרא המתוחכמים ההם), ולא זה מה שיפיל אותם.
> מתה מסקרנות מי מילדי יבחרו לתרום למדינה, כמה ואיך <

והכי חשוב -
אני שמחה לקרוא דברים שאת כותבת.

אני בטוחה שמי שממש רוצה, יכול למלא "12 שנות לימוד" ולכתוב בסעיף בי"ס חנ"ב.
אני לא סגורה על זה. מכירה מישהי שבנה התגייס לא מזמן לצבא, ולמרות דפ"ר גבוה הקב"א שלו היתה נמוכה בגלל החינוך הביתי, ובגלל שבחר שלא לעשות בגרות. גייסו אותו לפרוייקט נערי רפול (שיש לו שם אחר עם קונוטציה יותר חיובית עכשיו, לא זוכרת מה, אבל זה אותו פרוייקט). יכול להיות שטוב לו שם, אבל השורה התחתונה של אותה גיסה היתה - אם אני מגייסת עובדים, וברזומה כתוב שאין בגרות ובצבא היה בנערי רפול, אני בכלל לא אמשיך לבדוק אותו הלאה ולראות איזה איש מדהים וכשרוני הוא, כי זה מה שמוצג לי דבר ראשון ועל זה אני אפסול

אני שמחה לקרוא דברים שאת כותבת.
תודה יקרות

טוב, ברור שזו בעיה שלה.
מישהו אחר כן יראה את הפוטנציאל כי הוא יבחן דברים אחרים לגמרי.

שבבואם להתקבל למקום עבודה חדש הילדים שלי בחיים לא יתקבלו בגלל שלא יוכלו לכתוב ברזומה שלהם "12 שנות לימוד"
נראה לי שרוב המראיינים יסתקרנו לדבר עם מי שכותב שהוא בוגר חינוך ביתי, ככה שלפחות עד הראיון הם יגיעו בקלות רק בזכות הפיקנטיות.

ועוד - מכיוון שאין להם 12 שנות לימוד, תהיה להם קב"א נמוכה בצבא והם לא יוכלו להתקבל לתפקידים השווים באמת
השאלה מה ייחשב בעיניהם שווה באמת. אני מכירה כאלה שלא גמרו בי"ס והגיעו להיות בחמישית קצין חינוך, או רקדנית מצטיינת, וכמובן בחיל מודיעין. אני חושבת שעבור מי שהגיע למקומות כאלה קצונה היא לא כל כך רלוונטית לחיים אחר כך.

_טוב, ברור שזו בעיה שלה.
מישהו אחר כן יראה את הפוטנציאל כי הוא יבחן דברים אחרים לגמרי._

נראה לי שרוב המראיינים יסתקרנו לדבר עם מי שכותב שהוא בוגר חינוך ביתי, ככה שלפחות עד הראיון הם יגיעו בקלות רק בזכות הפיקנטיות.

השאלה מה ייחשב בעיניהם שווה באמת. אני מכירה כאלה שלא גמרו בי"ס והגיעו להיות בחמישית קצין חינוך, או רקדנית מצטיינת, וכמובן בחיל מודיעין. אני חושבת שעבור מי שהגיע למקומות כאלה קצונה היא לא כל כך רלוונטית לחיים אחר כך.

אני מסכימה עם כל המשפטים הנ"ל, כמובן. היה לי קשה להעביר אותם לגיסתי - היא פשוט לא קלטה את זה. כל מה שהיה לה להגיד זה: "מה, אז כל הילדים בחינוך ביתי יהיו אמנים ואנשי רוח? נראה לך שאף אחד לא ירצה להיות עורך דין, או רואה חשבון, או רופא?" וכמובן שזה לא מה שהתכוונתי, אבל זה מה שהיא הבינה

אבל ברור שזו בעיה שלה , ולא שלי

נראה לה שכל עורכי-הדין, הרופאים ורואי החשבון גמרו בהצלחה בי"ס (כלומר לא למדו אקסטרני), שרתו בצבא והיו קצינים?
רופא, עו"ד או רו"ח אחד שיצא מנערי רפול או מאנקורי יכול לערער את התזה הזאת, לא?

אנא עארף?... אני, מה יש לי להתווכח, אני. אני יודעת את מה שאני יודעת, ואף אחד לא יכול לערער אותי. היא מתעקשת להיות סגורה ומשובללת ולא להפתח לרעיונות חדשים, וזה עניין שלה לגמרי. ובאמת שאני לא מרגישה שאני צריכה להוכיח משהו לאף אחד, גם אם זו גיסה אהובה ויקרה (באמת!)

_מכיוון שאין להם 12 שנות לימוד, תהיה להם קב"א נמוכה בצבא והם לא יוכלו להתקבל לתפקידים השווים באמת,
או לצאת לקצונה. ואז לא יוכלו לכתוב ברזומה שלהם שהם היו קצינים_

לוחמים מצויינים אפשר להיות גם בלי 12 שנ"ל
וגם קצינים קרביים אפשר בלי הרבה מאמצים.
(ויעידו אלפי קיבוצניקים...)
בנוסף, את יכולה לחדש ולבשר לגיסתך,
שאם מדובר על בנות או על מיועדים להיות תומכי לחימה,
צה"ל הנהיג לאחרונה במסגרת שיטת המיון החדשה, את יום המאה
http://www.yehida.co.il/index.php?option=[po]com content[/po]&view=article&id=179:-q-&catid=24:2009-04-29-22-54-21&Itemid=162
המתבסס פחות על "מה יודעים עליך" ויותר על מבחני מיון, שאובייקטיבית,
אין סיבה שילדי חנ"ב יצליחו בהם פחות.

(בעתיד הם בטח יהפכו להיות עניין קפיטליסטי כמו הפסיכומטרי, אבל זה כבר סיפור אחר...
ועד אז בטח יהיו פה באתר, הודעות בסגנון:
"מתארגנת סדנת הכנה לילדי חנ"ב ליום המאה...")

שמחה לפגשך גם כאן.

בתור כותבת רזומה מדופלמת, אני רוצה להגיד לך שהכל תלוי באיך כותבים את מה שעשית.
כבר ראיתי רזומה של אנשים נפלאים ועובדים מצוינים שלא ידעו מה לכתוב, אז הם המעיטו בערך מה שעשו משהו לא-נורמלי. ולמרות שהם כתבו את העובדות הנכונות, יצאה תמונה סופית פשוט שקרית, ולא לטובתם

אם בחור צעיר וקצת תמים מדי כותב ברזומה "אין לי 12 שנות לימוד" ואחר כך "לא עשיתי צבא" - נו, ברור שייראה רע.
אבל "בוגרת חינוך ביתי בתכנית למידה עצמאית, עם התמחות ב- XYZ (ספרות, בניית טיסנים, זואולוגיה, מה שבא לה) נראה קצת אחרת

וכשאת מתבגרת ולא בבית הספר יש לך זמן לעבוד בכל מיני דברים, להיות שוליה של אנשים, להתנדב ולהיות פעילה בכל מיני פרוייקטים - אם את רוצה, כמובן. להתבשל בקצב שלך עם "מה לעשות כשאהיה גדול/ה"
וגם זה "נספר" ברזומה. בייחוד בעבודות ראשונות.

ובכלל, אחרי העבודות הראשונות, למי אכפת איפה היית ומה עשית בתיכון? בצבא? מי בכלל טורח לחשוב על זה? מעניין אותם הכישורים שלך, הכשרה מקצועית, לימודים אקדמיים אם רלוונטי ובעיקר בעיקר בעיקר - ניסיון. ואיזה מין בנאדם את.

מתה מסקרנות מי מילדי יבחרו לתרום למדינה, כמה ואיך
גם אני

תבשיל, אני יושבת על הידיים כדי לא לפתח את מה שכתבת ולא לפצוח כאן בנאום מתלהם ומטופש על התפיסה הישראלית הצרה של "לתרום".......................... עזבי. למה לקלקל לאנשים את התיאבון.
בואי רק נגיד שמאז שעברתי לאוסטרליה "המדינה" התחלפה אצלי ב"קהילה" (למי מהאוסטרלים אכפת אם הוא תורם "למדינה"? לממשלה הפדרלית? אכפת להם אם הם מסייעים לאנשים בקטגוריה ספציפית או בקהילה ספציפית, שנגישה להם וזקוקה לעזרה) והמילה "שירות" ב"התנדבות". והרבה יותר נעים ככה....

אולי מה שאנחנו כהורים בלמידה טבעית (ההגדרה של חברה שלי לאנסקולינג) יכולים לעשות, אחרי שעיבדנו והרחבנו את מושג ה"למידה" וכיוצא בו, גם לצאת ולבדוק את מושג ה"תרומה" והחובה החברתית, ואולי להרחיב קצת את גבולותיהם מעבר להגדרה הישראלית הצרה והאידיוטית.

וזה לא שהם לא מתנדבים. הם מתנדבים באבוהה. למגוון אדיר של ארגונים והתארגנויות. רק שיש משהו הרבה יותר "טבעי" בהתגייסות שלהם - מתוך הבנה של לאן בדיוק האנרגיות שלהם הולכות, יכולת לכוון אותן ביעילות למקום הנכון, מינון נכון, הם ממפים בעצמם את השטח ומחליטים איפה הם יכולים להביא הכי הרבה תועלת ואיזו מטרה יותר דגולה (כולן דגולות, ובכל זאת צריך לבחור) ועוד. בלי להגיד "אני מתגייס כדי לתרום למדינה" ואז להניח למדינה לגייס אותך בתהליך שלא תמיד יעיל, ולהניח לה להחליט איפה הכי טוב לבזבז אותך לדעת, ואחר כך עוד להתעצבן על אלה שמפאת ניסיון ארגוני נואש לחסכון במשאבים מקבלים פטור בשניה שהם מבקשים אותו (ולפעמים שניה אחת קודם). ואלה התורמים המהוללים נזעקים "אני תרמתי!" תרמתי בזה שלא ישנתי מספיק ולא אכלתי מספיק והרסתי לעצמי את השיניים או את הברכיים. סאחה. אבל מה באמת תרמת? ומי באמת נהנה באופן ישיר מהתרומה הזאת?

הנה, נאמתי.
(אוף)

תרועות לרושרוש. @}

תרועות לרושרוש.
איזה כיף שנאמת!!

ותודה, נחמד לדעת שקוראים ועוד יותר - שמסכימים

אהה (אנחת רווחה) כבר חשבתי שאני מנג'סת.
@}

יש לי חברה ממש ממש טובה. עוד מימי הצבא אנחנו חברות, ויש לי איתה חיבור עמוק ממש, כזה לכל החיים. חברתי היקרה אמרה לי לפני זמן מה, שהיא מעריצה את היכולת שלי להיות עם הילדים בבית, ושבעיניה זו הקרבה מדהימה שאני עושה למען ילדיי.

הקרבה.

הקרבה???

לא ולא! כמובן שמיד העמדתי אותה על טעותה, והסברתי לה את הברור והמובן - שאני בכלל לא מרגישה שאני מקריבה, או סובלת, או מפסידה משהו בגלל שאני בבית עם הילדים. נהפוך הוא - אני נהנית להיות איתם, ללמוד איתם וללמוד מהם, לגלות את החיים מחדש... בזכות אורח החיים הזה הכרתי המון אנשים טובים שלא הייתי נתקלת בהם לולא עשינו את השינוי הזה. בזכות ההחלטה שלנו להוציא מהמסגרות, למדתי מי הם ילדיי. בזכות החינוך הביתי גיליתי מהו לימוד אמיתי, שמח, מתוך רצון ואהבה לנושא מסויים, ולא מתוך כורח או בשביל לסמן וי באיזו רשימה. בין ההחלטות הכי הרות גורל והכי מוצלחות בחיים שלי, ההחלטה לעבור לחינוך ביתי נמצאת בראש הרשימה (בין היתר, כמובן, ההחלטה ללדת בבית, וגם ללא כל ספק ההחלטה לקנות טרמפולינת ענק לחצר

).
וזה לא שאין קשיים - ברור שיש. לכולם יש. עוד לא יצא לי להתקל במשפחת בריידי אמיתית ומושלמת כזאת, בה הילדים לעולם לא רבים או מוציאים את הוריהם מהכלים (ולהיפך). ואין לי שום כוונה או רצון להיות במשפחה כזאת. כי דווקא המשברים (הקטנים והגדולים כאחד) הם אלו שמלמדים אותנו הכי הרבה. אנחנו יוצאים מהם מחוזקים, ולפעמים גם מוחלשים רגעית אבל עם ידיעה מה לא כדאי לעשות בפעם הבאה, שזה בתורו מחזק אותנו יותר. ובגלל שאנחנו ביחד רוב הזמן, אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב, ומזדמנים לנו אולי יותר משברונים והתמודדויות מלמשפחה הממוצעת, שבה כל אחד מתמודד בנפרד - ההורים בעבודה, הילדים במסגרות, ובעצם יש פחות התמודדות משותפת. וככה טוב לנו

לא מתוך הקרבה, אלא מתוך אמונה אמיתית שככה באמת הכי טוב

יווו איזה יופי!
עשית לי חשק

עשית לי חשק
תודה... חשק למה? לחינוך ביתי? לטרמפולינה, אולי?

לאחרונה גיליתי שהלכתי לאיבוד. בתוך כל העשייה המשותפת והגילויים הנפלאים, שכחתי קצת את עצמי. גם אם נשים לרגע את החינוך הביתי בצד, אני אמא די טוטאלית... אני מניחה שכאן באתר זה לא יוצא דופן, אבל בעולם שבחוץ זה גורם לעתים להרמות גבה (מה זאת אומרת את לא יכולה להשאיר אותו בלילה? מה, אין בייביסיטר? אה, יונק? בן כמה הוא?? את שלי השארתי עם סבתא מגיל חודשיים עם בקבוק, וכשהיה בן שנה נסענו לחו"ל...). אז כן, אני לא מתביישת בזה (ואפילו גאה!) אבל כשזה מגיע לסוג של מיני-דכאון זה כבר לא כל כך טוב

ולפעמים צריך איזה ניעור, כמו זה שקיבלתי אתמול מחברה שלי, כדי להביא להבנה שגם לי מגיע משהו שהוא רק שלי, בלי אף אחד שצריך אותי בדיוק באותו הרגע - לא ילד, לא בעל, לא לקוחה, לא חברה... מיד ברחתי לאמבטיה עם ספר אבל גם לשם רדפו אחריי אחרי 5 דקות (והצטרפו, כמובן... דווקא היה כיף בסוף

) אבל אח"כ דיברתי עם האיש שלי, והסברתי לו שאני צריכה קצת זמן לבד. ככה, מידי פעם, לא צריך יום שלם ולא צריך כל יום, אבל אם היה לי משהו שהוא רק שלי, לשעתיים פעם בשבוע, נניח, זה היה יכול להיות מצויין בשבילי. הוא הביע רצון ונכונות לעזור, ואני מקווה שזה באמת יקרה. ואם זה לא יקרה, אמא שלי תגוייס. כי אני לא יכולה להמשיך ללכת ככה לאיבוד. אם אני איעלם (או אתחרפן, מה שיבוא קודם) אז מי יהיה שם בשביל הילדים שלי?

רוני, אני איתך! גם אותי שואלים שאלות מצחיקות כאלה (מה? הוא לא יישן אצל סבא וסבתא יומיים בלעדיך? מה זאת אומרת הוא הולך לינוק עד שהוא יפסיק מעצמו?)

אני רק אספר לך שלא סיימתי תיכון (עברתי לעשות בגרות אקסטרנית בבית), לא סיימתי בגרות (עקב תאונת דרכים קשה), לא עשיתי צבא (עקב אותה תאונה) ועדיין למדתי באוניברסיטה הפתוחה והתקבלתי גם לאוניברסיטה בלונדון בלי בעיה (בסוף החלטתי לא ללמוד שם אבל קיבלו אותי בקלות).
רזומה? הרבה תלוי באיך כותבים ומציגים את זה כשצריך

.

תובנה נהדרת.
ישמי אותה מהר לפני שתשכחי אותה (או את עצמך) במרוץ החיים.

אבל כשזה מגיע לסוג של מיני-דכאון זה כבר לא כל כך טוב ולפעמים צריך איזה ניעור, כמו זה שקיבלתי אתמול מחברה שלי, כדי להביא להבנה שגם לי מגיע משהו שהוא רק שלי, בלי אף אחד שצריך אותי בדיוק באותו הרגע
נכון
נכון
נכון
נכון
נכון.

בטח את תמצאי את הדבר או הדברים שמתאימים לך

. ספרי לנו מה זה היה

חשק למה? לחינוך ביתי? לטרמפולינה, אולי?
לטרמפולינה היה לי חשק עוד קודם... (בינתיים אנחנו הולכים בשביל זה לחברים ונותנים לו להתקפץ חופשי על המיטה והספה)
ולחינוך ביתי... כן. מאוד.

רגע לפני שאני משלימה את קריאת הדף,
מה מנג'סת? מה יושבת על הידיים?
קומי מיד, שחררי את ידיך, והמשיכי להקליד.
מהי התנדבות (לא עולה בדעתי עכשיו שם דף מדויק יותר)

אצלנו - יום שני בערב הוא בבית מאחה"צ וכל יום רביעי הוא לוקח את הבנות לטיול ליום שלם.

אני מעדיפה מהי תרומה או להיות אזרחית ישראלית (דגש על אזרחית, ולא חיילת פוטנציאלית בהשעייה תמידית) או לתרום באמת לחברה....

אה, ואצלנו, יום שישי בבוקר הוא לוקח את הפשוש לשוק ולי יש שעתיים-שלוש לעצמי.
(לפעמים אני לא מתאפקת ומצטרפת אליהם

)

שלום רוני

נפגשנו כמה פעמים בחירות, לפני כמה עידנים.
המסגרת העריכות של מדור המפגשים, אני אחראית לעשות קצת סדר ולעדכן מה פעיל כיום

תוכלי בבקשה לתת לי פרטים עדכניים של המפגש בזיכרון? אם בכלל הוא בזיכרון - יש מצב שאני לא כל כך בעניינים... אנחנו כבר חצי שנה מתגוררים בדרום

בנוסף, אני רוצה להציג בדף החדש שיהיה, כמה שמות של אנשים בחינוך ביתי, שמשפחות חדשות יוכלו ליצור איתם קשר ולהתעדכן דרכם: גם פעילויות, וגם דרכם להכיר משפחות שקרובות אליהם במרחק וגם בגילאי הילדים (השרון הוא אזור מאוד רחב). האם תרצי להיות רשומה כאשת קשר? כמובן, לא היחידה (יש כבר עוד מתנדבת שהסכימה, ואני מאמינה שיהיו עוד).
אפשר בדפבית שלי ואפשר גם "במייל" [email protected]

סליחה - אני אחראית לעשות סדר באזור השרון, ולא חלילה בכל הארץ!

במקום אחר נשאלתי מה הגיל שלדעתי חשובה המסגרת בגלל כל הדברים האלה ש"הם לא יכולים לקבל בבית". זה מה שעניתי לפי השקפת עולמי, והרגשתי שאני רוצה שזה יהיה גם כאן, אז הנה:

אני חושבת שבשום גיל אין צורך מהותי במסגרת חינוכית. אני יודעת שזה נשמע קצת קיצוני לאנשים מסויימים (אולי לא פה באתר...), אז אני אסביר: גם משפחה היא סוג של מסגרת. גם סדר יום קבוע או הידיעה של מה עושים כל יום היא סוג של מסגרת. גם השתייכות לחוג או לתנועת נוער היא מסגרת, וגם קבוצה קבועה של חינוך ביתי, וכן הלאה.

אני באופן אישי, מאוד לא מאמינה במסגרות חינוכיות באופן כללי - אבל אני כן יכולה לומר, שאנחנו עושים מאמצים רבים לספק לילדים שלנו את כל צרכיהם בכל הגילאים (ויש לי אחת בת כמעט 10, אפשר לתאר שהצרכים שונים משל בן השנתיים, למשל) וזו עבודה לא מעטה. אבל זה משתלם, כי אני רואה שככה אני יכולה לתת להם את מה שאני מאמינה בו בכל מאודי, שזה חינוך ביתי איכותי, הכולל גם אינטראקציות חברתיות בשפע מכל מיני סוגים, בלי להזדקק לעזרתה של מסגרת חינוכית זו או אחרת. אבל כן - אין ספק שזה דורש הרבה התארגנות מצדי, הרבה אמרגנות, הרבה נסיעות והרבה תכנונים. בשבילי, זאת העבודה שלי. יש אנשים שיגחכו ויגידו, בשביל זה היא בחינוך ביתי? בשביל לעבוד? אז אני אומרת - כן! זה לא סותר את זה שבמקביל אני גם נהנית מהחיים שלי ולא מרגישה שאני צריכה לעצור אותם בשביל משהו חיצוני ולא רלוונטי עבורנו כמו גן או בי"ס, שעוצר את החיים המשפחתיים בבוקר וממשיך אותם אחה"צ... אבל בתוך המסגרת המשפחתית הנעימה והזורמת והלגמרי "חיה את החיים" הזאת, אני בהחלט עובדת. עובדת בלארגן ולהסיע לחוגים, עובדת בלארגן ולהסיע לחברים, עובדת בזה שכל היום הראש שלי חושב על התועלת החינוכית שהילדים שלי מפיקים מכל דבר הכי קטן שהם עושים, ואיך לעשות את זה בצורה משחקית וכיפית (למשל, להמציא משחקי חשבון תו"כ שיחה בלי שהם ישימו לב: כמה פלחים יש בתפוז, תמרי? אנחנו צריכות לחלק אותם לכולנו, אז תגידי לי כמה כל אחד יקבל שיהיה שווה בשווה). וזאת העבודה הכי חשובה והכי משמעותית שעשיתי בחיי. בהן צדק! ככה שבתוך המסגרת המשפחתית שלנו, אני עושה כל מאמץ לספק להם את צרכיהם, כי מבחינתי, "מסגרת חינוכית" לא באה בחשבון.

הם מקבלים לדעתי המון ומפיקים המון מזה שהם בבית. כולל חברתיות יומיומית מגוונת וענפה, עניין רב בשביל המוח, ומקום לפתח יצירתיות מתוך חופש אמיתי

מרגישה בדיוק אותו דבר כמוך. שמחה לשמוע כמה את מסופקת. גם אמי מרימה גבה כשאני אומרת לה שאני מוגשמת לחלוטין בחינוך הביתי של ילדיי. רציתי לעדכן שאני קוראת אותך מניו יורק. לא יודעת אם את זוכרת שנפגשנו אצל פו. בכל אופן, תמשיכי לעדכן.

הי סיגליות, בטח שאני זוכרת! זוכרת גם שהתלבטת, שגם את הוצאת מגנים (אם כי יותר קטנים) ושמחה לשמוע שטוב לכם. יש לכם קהילה נחמדה של חינוך ביתי בניו יורק? את מוצאת את עצמך חברתית עם הילדים?

במה שונים ילדי החינוך הביתי משאר הילדים? אווווו.... שאלה מעניינת. מעשה שהיה כך היה:
השבוע הלכנו לפגוש משפחות חנ"ב נוספות לסיור במקום מוקף מדשאות ירוקות. הגענו קצת מוקדם, וישבנו לחכות על הדשא. הילדים שלי שיחקו והתרוצצו להם, כאשר לפתע יצאה לה כיתת ילדים (להערכתי, לא גדולים יותר מכיתה ג' או ד') עם טיסנים שכנראה הכינו בסדנה. הילדים יצאו בשעטה והחלו לשוחח זה עם זה:

יא מניאק, תראה ת'טיסן.
באמא ש'ך, יא חרא, תביא ביס מהשוגי!
(לאחר התנגשות ראשים קלה בשל השתוללות על הדשא) יא בן זונה!!! ס'תכל לאן 'תה הולך, יא חרא אחד!

וככה זה המשיך. תקשורת רוויית קללות ושליליות, שלא נדבר על הכאפות שהתעופפו שם לכל עבר - הם לא התקוטטו, או רבו, פשוט כיפכפו זה את זה בחוזקה כאקט "חברי", סוג של הסתחבקות אלימה כזאת. היו שם כמה מתקנים שהילדים התפרעו עליהם, ללא שום מחשבה על שמירה על שלמותם, למען הילדים הבאים שיבואו לשחק, או פשוט כי צריך לשמור.

די מהר התחפפנו משם והלכנו לחפש את חברינו. אח"כ היתה פעילות נחמדת לזמן מה, ולאחריה יצאנו עם הילדים בחזרה אל המדשאות. הילדים מצאו מדרון תלול להתגלגל בו, ובילו שם זמן מה בגלגולים וצחוק. כצפוי כשמתגלגלים, הם גם התנגשו זה בזה. המילים "יא מניאק" ו"חרא אחד" לא נשמעו - מקסימום התנצלות קלה, אבל בעיקר צחוק ושעשוע והרבה הרבה נעימות וכבוד לספייס אחד של השני. אפילו כששני ילדים התגלגלו בטעות זה מעל זו, הם מיד מצאו דרך להפוך את זה לשעשוע ומשחק, ולא למריבה וכעס.

זה היה מאוד נעים לצפות בהם, בהשוואה לחבורה שתיארתי קודם לכן. משהו באנרגיות היה כל כך שונה. אח"כ גם אכלנו (ביסים והשתתפות במזון היו כמובן, אך שוב, ללא קללות. במקום "יא מניאק תביא ביס" שמענו "אפשר לקבל קצת?" מנומס ונעים), והילדים התארגנו להם בעצמם למשחקים בדשא. בלי מכות, בלי קללות, בלי לחפש משהו לשבור או להרוס. אנרגיה חיובית, נעימה. ברור שיש קטטות מידי פעם, בכל זאת מדובר בילדים, ולא בבובות... לפעמים לא מסתדרים, לפעמים קשה לגשר... אבל גם אצלי בבית וגם אצל החברים שאנחנו פוגשים כל הזמן, המקסימום שמתקרב לתקשורת שלילית שאני שומעת הוא "מגעילה!". וואלה, עם זה אני יכולה להסתדר

היי, רוני. פתאום מצאתי אותך כאן. לא יודעת אם את זוכרת אותי- בזכותך ילדתי עם פאם ולואיז הנהדרות.
אשמח להמשיך לקרוא בבלוג שלך, יש כאן הרבה חומר למחשבה.

הי צפונית

אתם עדיין שם? אם כן, יש מצב שנוכל להפגש בקרוב מאוד... ועל זה באתי בעצם לכתוב היום, בעצם... על ההתלבטות האיומה הזאת שאנחנו נמצאים בה עכשיו - האם להשאר בארץ במצב כלכלי לא יציב ולא ודאי? האם לחזור לארה"ב ולעזוב את כל מה שבנינו כאן ב-4 שנים? שוב להתרחק מהמשפחה? ואם נשאר, מה מבטיח לי שיהיה לילדים שלי מה לאכול? קשה... קשה מאוד

מתחילה לבדוק מה מצב החינוך הביתי בדרום ניו ג'רזי...

וואו!

אוי )-:

וואו!
אוי sad
איך חברותי המלומדות תמצתו את כל הרגשות שלי בנושא.

שליחה על ידי פלוני* » 28 מאי 2011, 12:09

ואם נשאר, מה מבטיח לי שיהיה לילדים שלי מה לאכול?

)':

אנונימי

_וואו!
אוי_

_וואו!
אוי_
גם אנחנו מרגישים ככה. מאוד קשה לנו. כרגע זה עומד על 95% לטובת ארה"ב (מבחינת יכולת קיום כלכלית - מכל שאר הבחינות כמובן שלא).

וכעת, לחדשות בהרחבה:

העסק של בן זוגי שיחיה (להלן יכונה "הפרה") נמצא בארה"ב, ממנה שבנו לפני 4 שנים. יכולת ההשתכרות שלנו מעסק זה (להלן תכונה "החליבה") היא דולרית. כמו כן, היא קיימת אך ורק שם, מה שאומר שהוא צריך לנסוע די הרבה, לתקופות די ארוכות, ועדיין זה לא מניב מספיק כסף (להלן - "חלב").

ככה שמה שיוצא זה די פשוט: יש לנו פרה. הפרה נמצאת ממש ממש רחוק. אנחנו חולבים אותה בשלט רחוק - מה שגורם לכך שהיא תניב הרבה פחות חלב ממה שהיא יכולה, וממה שאנחנו צריכים כדי לקיים את עצמנו ואת ארבעת אוצרותינו. זו פרה טובה, באמת! רק שהיא צריכה מישהו שיחלוב אותה יום יום, ויטפח אותה, וילטף אותה, ויאהב אותה מקרוב.

בעיה נוספת היא החלב - והרי ידוע שהחלב האמריקאי, בהשוואה לישראלי, יורד בערכו מידי יום. כשחזרנו לארץ, עשינו חישוב כלכלי מסויים מאוד שיאפשר לנו לחיות כאן ברווחה ובכבוד. ב-4 שנים האחרונות, ערך החלב ירד כל כך, שכרגע הוא לא מאפשר לנו לחיות בכלל - לא בכבוד, ואפילו לא בפחיתות כבוד... נוסף לנו גם עוד ילד, הוצאנו את הילדים ממסגרות, סגרנו את יכולת ההשתכרות שלי לתקופה מסויימת, ונכנסנו חזק לבור כלכלי

עכשיו אנחנו צריכים לחזור ולשקם את הפרה שלנו, אחרת נמצא את עצמנו גרים בעצמנו ברפת ואוכלים חציר לארוחת הבוקר. אני לא מוכנה להגיע עם הילדים שלי לפת לחם. אני לא מדברת אפילו על מותרות - אני צריכה שיהיה לנו אוכל מזין ובריא, קורת גג הולמת, ואפשרות לחיות בכבוד. ואת זה, לצערי הרב מאוד מאוד מאוד, אנחנו לא מצליחים לקיים כאן

זהו. עד כאן החדשות בהרחבה. המשך יבוא...

תודה על הפירוט

אהבתי את הדימויים.
האם אי אפשר להעביר את הפרה לאחו נוח יותר?

שליחה על ידי פלוני* » 28 מאי 2011, 22:03

אהבתי את הדימויים.
אני דווקא ממש לא. לא נעים לקרוא על ניצול של בע"ח.
אז אני לא אמשיך את הדימוי.
מה עם למכור את העסק?

האם אי אפשר להעביר את הפרה לאחו נוח יותר?
מה עם למכור את העסק?
לצערנו לא. העסק אינו מסוג העסקים הניתנים למכירה, וגם לא ממש להעברה, בטח לא לשוק הישראלי.
תודה על ההצעות בכל אופן. חשבנו על הכל מכל כיוון אפשרי, וכרגע זו כנראה תהיה האופציה היחידה עבורנו לשרוד.

חשבתי דווקא על אחו שנעים בו יותר לגדל את הילדים.
איפהשהו בצפון אמריקה, אבל לא ניו ג'רזי.

חשבתי דווקא על אחו שנעים בו יותר לגדל את הילדים.

ואולי אחו אחר בארצנו מקום שהוא יותר זול למחיה, בצפון הרחוק או בנגב.
ההבדל בשכירות בין המרכז לפריפריה הוא אלפי שקלים

_שבתי דווקא על אחו שנעים בו יותר לגדל את הילדים.
איפהשהו בצפון אמריקה, אבל לא ניו ג'רזי._
מה רע בניו ג'רזי? תכל'ס, שם אנחנו מרגישים בבית. משם הגענו. יש שם קהילת חנ"ב גדולה, הרבה מרחבים ירוקים, וחברים שרק מחכים לנו שנחזור... להתחיל מחדש לגמרי, במקום חדש לגמרי - אני לא חושבת שיש לי כוחות לעשות את זה שוב

מעבר לכך, הפרה שלנו צריכה להשאר שם לפחות כרגע.

_אולי אחו אחר בארצנו מקום שהוא יותר זול למחיה, בצפון הרחוק או בנגב.
ההבדל בשכירות בין המרכז לפריפריה הוא אלפי שקלים_
זה נכון מאוד, אבל זה לא פותר לנו 3 בעיות מהותיות: האחת היא ההכנסה שלא תשתנה עקב מעבר לדרוםן/צפון הרחוקים. השניה היא הריחוק מאבא שצריך לנסוע המון לחו"ל ולתקופות ארוכות (חודש וחצי-חודשיים כל פעם, בשוונג אחד... כמה פעמים בשנה). השלישית היא הריחוק מהחברים והמשפחה, והצורך שיעלה בנסיעות רבות וארוכות יותר, מה שיגרום להוצאות לא מבוטלות על דלק. מבוי סתום

רוני, לבי איתך

מאחלת לכם רק טוב.
(לאכול צריך. נקודה)

וואי רוני, מקווה שכל מה שתעשו ילך לכם בקלות ובשמחה..
לי דווקא היה מתאים להתרענן באיזו ארץ אחרת...(-:

אוי, רוני, לא פשוט. מצד אחר, כבר הייתם פה, אתם יודעים מה היתרונות והחסרונות ואיך להפיק את המיטב, והדלת לעולם יכולה להסתובב שוב לכיוון השני, חזרה לארץ.
אנחנו כאן, לעוד שנה, ככל הנראה (אז הבן זוג מסיים פה דוקטורט וכרגע הוחלט שחוזרים). ואת טיעון הדלת המסתובבת יצרנו כדי לחיות עם החששות הכבדים שיש לנו כשאנחנו חושבים על החיים בארץ. על האלימות, צרות העין, הקושי הכלכלי שנראה שכה קשה לחמוק ממנו, סופי השבוע הקצרים (לאו דווקא בסדר זה, כמובן)... אז כרגע אנחנו חיים את הרגע ולא חושבים רחוק.
יש לכם תאריך יעד?

יש לכם תאריך יעד?
זה תלוי בהמון דברים. התכנון המקורי הוא לשלח הכל מכאן בתחילת יולי, ולנסוע בתחילת אוגוסט (אני והילדים כמובן. הוא יהיה שם עוד קודם). אבל כרגע יכול להיות שנצטרך לשלוח יותר מוקדם מזה. בטח נדע יותר בשבוע שבועיים הקרובים...

טוב, אנחנו נשמח לפגוש אתכם במציאות... שיהיה קיפול יעיל ומעבר כמה שיותר חלק.

שולחת לך

מרחוק.
מדהים איך שוב כשניפגש, תהיי רגע לפני מעבר.
חושבת עלייך

היי רוני, חברתי הביאה לתשומת ליבי שאתם עוברים לניו ג'רזי. לא יודעת אם את זוכרת או לא שנפגשנו אצל פו לפני שמשפחתי עברה לניו יורק לפני כשנה וחצי. בכל אופן, אנו עדין בחינוך ביתי ומקושרים בניו ג'רזי עם עוד חברים דומים כך שאשמח לחדש את הקשר במידה ויש עניין. אנא צרי קשר במייל סיגל אט ג'ימייל דוט קום

את יודעת, רק עכשיו ראיתי שענית לי עוד בפברואר! עברנו הרבה מאז. אשמח לשוחח ולעדכן אותך לגבי כל שאלותיך. צרי קשר במייל.

תודה סיגל! אצור קשר בהמשך...

אנחנו בניו ג'רזי ובחינוך ביתי. לאן אתם עוברים?

(ואגב, גיליתי מעט באיחור את הכתיבה שלך, ואני נהנית ממנה מאוד. את מקסימה.)

דניאלה, גם אני אשמח לקשר עם המשפחה שהזכרת.

עוד קצת הגיגים לפני נסיעה...

הבית שלנו הפוך לגמרי. אנחנו אורזים, מנקים, מנפים, מחלקים, מוכרים, מוסרים, אורזים עוד קצת. הדבר נותן את אותותיו בילדים - הם קצת יוצאים מדעתם מכל העניין הזה. יש שעות שכל מה ששומעים אצלנו בבית זה צרחות - ילדים שצורחים זה על זה, או צורחים סתם בלי סיבה ועל אף אחד, כאילו כל התקשורת בינינו מתמצה לסגנון אחד ויחיד של צרחות. לעתים נדמה לי ששכחו לדבר אצלנו בבית. אני משתדלת לא לתת לזה לחדור אליי, ובמקום לצרוח בחזרה (כדי שישמעו גם אותי קצת....) אני עונה בקול שקט במיוחד. מי שרוצה לשמוע אותי, שיואיל נא להנמיך את הטונים של עצמו ולבוא אליי קרוב. בונוס מיוחד שמור למצליחים במשימה - מי שמתקרב לאמא מספיק כדי לשמוע, זוכה לחיבוקים

(חיחיחי, כאילו אין מספיק חיבוקים גם בלי זה... אבל אצלנו בבית זה מצרך מבוקש כל הזמן). אז קשה מהבחינה הזאת. וקשה לא ליפול למלכודת הצרחות... גם אנחנו ההורים נופלים בה לפעמים, כמובן, וזו הרגשה לא נעימה מחד, ומאידך יש משהו משחרר בלצרוח. רק שאני לא ממש מעוניינת לצרוח על הילדים - אולי אפשר לעשות סשנים של צרחות מעת לעת, בלי קשר לשום דבר, רק לשם הצרחות (והפחדת השכנים - זה יכול להיות די משעשע!).

האמת גם שקצת חיפפתי עם פרחי הבאך לאחרונה. אני חייבת לחזור לזה באדיקות, כפי שעשינו בחודשים האחרונים. אני בטוחה שזה יחזיר את האיזון לכולנו, לפחות חלקית.

ועם כל ההתארגנות הנ"ל, התחלתי לחפש ולקרוא קצת על החינוך הביתי בניו ג'רזי. האמת שזה מעודד. אב הבית התעורר, ולכן אני חייבת ללכת אך אחזור יותר מאוחר להמשיך את המחשבה...

יש מצב שחצי שנה לא נכנסתי לבאופן? יש מצב כזה???

יש. מסתבר. בהתחלה המחשב שלי עשה ברוגז עם מה חדש, ושום דבר לא הועיל (כולל שיחה טלפונית עם יונת ונסיונות מכל כיוון אפשרי, והרמת ידיים נואשת בסוף). ואז היינו חודש וחצי חסרי בית, משהו בין אורחים אצל הסבים לבין נוודים בין חברים שמוכנים לקבל אותנו ליום יומיים כדי שהסבים לא ישתגעו... ואז המעבר. אוי, המעבר. אני חושבת שלא עברתי תקופה קשה כזאת בחיים שלי. בחיים. השילוב בין החודשים שלפני לחודשים שאחרי... הביאוני עד הלום - ששה חודשים בלי באופן.

אז עכשיו אנחנו כאן, כבר ארבעה חודשים. פגשנו את כל האנשים הנפלאים שכתבו לנו כאן ועזרו לנו למצוא הגיון בטירוף הזה של המעבר. אני יכולה להגיד שבחודש האחרון, פחות או יותר, אני מרגישה שאנחנו מוצאים את מקומנו. גילינו כל מיני דברים מעניינים על החיים המחודשים בארה"ב, על עצמנו, ועל החנ"ב המקומי. גיששנו וחיפשנו ויגענו - ונראה לי שבסוף מצאנו! קבוצות חנ"ב מקומיות שלרוחנו. פווווו זה היה די קשה. אני עוד אכתוב על זה. מתגעגעת לכתיבה (פייסבוק זה לא אותו דבר, יו נואו).

ומה עם הפרה, אתם שואלים? (ועם הפלוני שבמעלה הדף סליחה - אם זה עוזר, מדובר בפרת חופש. מה גם שמדובר בביטוי ידוע באנגלית - The money cow)
הפרה היתה ממש ממש חולה כשהגענו. חולה אנושה, אפילו. היו רגעים (ועדיין) שחששנו לחייה בשל מצבה המדורדר. כשלא היינו כאן, לא טיפלו בה טוב. על סף התעללות בבע"ח, הייתי אומרת. לא חלבו אותה כמו שצריך, והיא סבלה מתסמינים דכאוניים וסופניים. מיד כשהגענו נכנס הרפתן לפעולה - בדק וטיפל, האכיל והשקה, חיבק וליטף, הוציא אל המרעה. ולאט לאט הפרה משתקמת. כבר עברו 4 חודשים, ורק עכשיו מתחילים לראות ניצנים של החלמה. היו בדרך שבועות קשים, שבועות בלי חלב בכלל, בהם לא ידענו מיום אחד למשנהו אם נוכל להמשיך ככה, ואם לא אז מה בדיוק האופציות העומדות בפנינו? היינו בחושך כלכלי נוראי. אבל החושך הזה הוביל אותנו לכמה תובנות מאוד חשובות:

הבנקים הם מקור כל הרשע והפשע. אם אפשר להסתדר בלי חשבון בנק (וכך עשינו בחודשיים הראשונים) - רצוי ביותר. גם כשפותחים חשבון, רצוי להסתדר כמה שיותר במזומן ולוותר על הצ'קים לחלוטין.
כרטיסי אשראי לא באים בחשבון, בשום מצב שהוא.
אפשר למצוא כמעט הכל, חוץ ממזון וקורת גג, בחינם ובאהבה ב-FREECYCLE (ה"אגורה" האמריקאי. משמע - גדול פי מיליון, שווה פי מיליון).
כשעושים חושבים, מגלים שרוב הדברים שחשבתם שהם לגמרי נחוצים, הם בעצם מותרות.
כשמשלמים כל החיים מיסים לבולען הכסף האמריקאי, מגיע לנו גם לקבל בחזרה משהו כשאנחנו נופלים לבור (ותודה למחוז סומרסט על הביטוח הרפואי).
גם כשאין אגורה בכיס, תמיד אפשר למצוא משהו להכין ממנו אוכל במזווה (האם הילדים יסכימו לאכול את זה - זה כבר עניין אחר...)
בלי עוזרת הבית ממש מלוכלך (טוב, הייתי חייבת להכניס פה גם אחד נגטיבי. לא הכל שושנים פה, יו נואו).

קצת על החנ"ב הניו ג'רזאי:

תמי גלילי, צדקת יקירתי באומרך כי ניו ג'רסי היא גן עדן לחינוך ביתי. מסתבר שניו ג'רסי היא אחת המדינות היחידות בארה"ב ללא חוקי חנ"ב נוקשים, שלא לאמר מוטרפים: בניו יורק צריך להגיש עבודת תזה קטנה עם פורטפוליו של כל סטודנט וצפי שנתי. בפנסילבניה על כל תלמיד ותלמיד להבחן מידי שנה ולהוכיח את ידיעותיו, שעליהן להיות תואמות לידיעות בני השנתון שלו. חשבתם שתהליך קבלת האישורים בארץ הוא דרקוני? THINK AGAIN, ידידיי. לעומת זאת, כאן בגן העדן הספרינגסטינאי שלנו, לא מעניין את אף אחד מה אנחנו עושים עם הילדים שלנו. אין חובת דיווח לשום גוף חינוכי או ממשלתי, אין טפסים למלא, אין ביקורי בית ואין קב"סיות המתדפקות על פתחי הבית. מה יש? שקט!!! זה מה שיש! סוף סוף נחת... בעצם מה שהם אומרים לנו כאן בג'ייזי זה - תעשו מה בראש שלכם, ותנו לנו להמשיך בקמפיינים המושחתים שלנו לעליה לשלטון. בשבילנו זו ברכה.

ברכה נוספת, אותה גילינו להפתעתנו די מהר לאחר בואנו, היא שבשל הנוחות שבהיעדר כללים וטופסיאדה, הגיעו למדינתנו הקטנה לא מעט אנסקולרים!

עכשיו, אנחנו יכולים להתווכח על הביטוי עצמו עד מחרתיים, ואני הראשונה שתתייצב נגד תיוג משפחתנו ובעד מציאת הגדרה חיובית יותר לאופן חינוכנו את הילדים (למרות המחשבות ההתחלתיות שלנו על לו"ז למידה מוסדר.... כן, כן. זה מה שיצא מאתנו בסוף. ואיך את חושבת שהילדים יוכלו ללמוד באוניברסיטה? את מורידה אותי ביגון שאולה. אופס, סליחה, אמא שלי השתלטה לי על המקלדת). בכל אופן, סליחה על הסטיה מהנושא העיקרי והוא - חברים! חברים בראש שלנו! שמבינים אותנו! שיודעים על מה אנחנו מדברים! אחד החששות הגדולים שלי לפני המסע לכאן היה כיצד נשתלב בקהילה המקומית. כשחיינו כאן בעבר החינוך הביתי היה רחוק מאתנו כמזרח ממערב. התמונה שהצטיירה אצלי בראש התפצלה לשניים: בצד אחד קבוצות דתיות קיצוניות שמחנ"בות כדי שהילדים חלילה לא ייחשפו לתועבות כגון תורת האבולוציה או המפץ הגדול. בצד השני אנשי "בואו נקים בי"ס אצלנו בסלון" היושבים עם ילדיהם ועוקבים אחר לו"ז נוקשה ומסודר. אוקיי, שוב נפלתי לסטריאוטיפים. SHAME ON ME. ואכן, בהתחלה כל מה שנתקלתי בו היו אנשי חנ"ב דתיים נוצריים שהזמינו אותנו לקבוצות לימוד עפ"י הכתובים, ולפי משנתו של ג'יזס קרייסט. אההההה... לא ממש אנחנו. ואז נפלנו על הקבוצה הנהדרת שלנו. התחלנו לבוא למפגשים וגילינו עולם שלם של אנשים נפלאים, פתוחים, חמים ומקבלים. פשוט תענוג צרוף. משם התגלגלנו לקבוצת מדעי-חצר שנפגשת אחת לחודש, לקו-אופ חוגים שמתחיל בינואר, והימים שלנו החלו מתמלאים בפעילויות מענגות ומסעירות כמו החלקה על הקרח פעם בשבוע עם הקבוצה, או טיולים בחצר של ג'ניפר כדי לאסוף ולשמור זרעים לזריעה באביב הבא תו"כ דיבור על מהו זרע וכיצד ניתן לשמרו, בקבוצת המדעים הנפלאה. והכל בנועם, בקבלה, בחיבוק אל תוך עולם החינוך הביתי המקומי.

ואנחנו מתגעגעים. כל כך, כל כך מתגעגעים. לחברים שלנו, למשפחה. לקהילה המחבקת שאין כמוה בארץ. לנינוחות, להרגשה של באמת באמת בית, שיקח עוד זמן עד שנרגיש אותה כאן באמת. לשמש הישראלית המלטפת. לפיתות מפרדיס.... שמישהו יסביר לי למה אין פה פיתות נורמליות???

ואנקדוטה משעשעת לפני השינה, אפרופו העוזרת שאיננה (כלומר, היא קיימת, אבל האפשרות לממן אותה איננה) - ביאושי נרשמתי לאתר של פליי ליידי ומיד קראתי את המשימה הראשונה שלה - הבריקי את כיורך! אצתי רצתי אל מטבחי, חדורת רצון טוב ואמונה כי ביכולתי להבריק את הכיור! ואז גיליתי ש.... הוא מלא כלים. בגלל שהמדיח גם היה מלא ועבד, ולא נשאר מקום לעוד כלים. ועכשיו המדיח סיים, וצריך לפנות את כל הכלים ממנו אל הארונות, ואז להעמיס לתוכו את כל הכלים מהכיור. ורק אז להתפנות להברקתו. והזבובה רוצה שאני אשרה את כל הכיור שלי באקונומיקה, היא השתגעה? היא לא יודעת שבבאופן אנשים לא מחזיקים אקונומיקה בבית? מקסימום סודה לשתיה. וקצת חומץ. אבל לא ביחד, כי אז זה הופך לניסוי מדעי וכדאי שהילדים יהיו ערים בשביל זה, כי אנחנו בחינוך ביתי. צריך לנצל כל הזדמנות ללמידה. ואז ראיתי את הארון שליד הכיור, ונזכרתי שיש בו עוגיות. העוגיות היו ממש ממש טעימות, חבל שלא הכנתי לי גם תה ביחד איתן, אבל כבר אחרי חצות ועוד לא כיבו את הירח. אז יותר טוב שאלך לישון....

וכך נכשלתי במשימה הראשונה של פליי ליידי - הבריקי את כיורך בלילה, כדי שבבוקר תתעוררי ותהיי גאה בכיורך המבריק והנקי. אולי במקום מיילים מפליי ליידי, אני צריכה ריטלין?

לילה טוב, חלומות פז, מלאי רז. נתראה שוב בבוקר! אני מקווה שהפעם לא יקח לי חצי שנה לחזור הנה....

קראתי יקירה , בשקיקה ובאהבה.
שולחת חיבוקים והרבה איחולי המשיכו והצליחו.

הזבובה רוצה שאני אשרה את כל הכיור שלי באקונומיקה, היא השתגעה? היא לא יודעת שבבאופן אנשים לא מחזיקים אקונומיקה בבית? מקסימום סודה לשתיה. וקצת חומץ. אבל לא ביחד, כי אז זה הופך לניסוי מדעי וכדאי שהילדים יהיו ערים בשביל זה, כי אנחנו בחינוך ביתי. צריך לנצל כל הזדמנות ללמידה.
D-:

לפני כמה זמן יצא לי לתהות מה עלה בגורלכם, ואיך הולך לכם בחו"ל (למרות שאנחנו לא מכירות, בקושי וירטואלית...).
שמחה לשמוע שהעניינים מתקדמים לכיוונים טובים.

יש מצב שחצי שנה לא נכנסתי לבאופן? יש מצב כזה???
אוף כמה חיכיתי!
סוף סוף חזרת אלינו!!!!!
(אני כותבת לך אימיילים ארוכים בראש אבל זה תמיד תוך כדי נהיגה לצפון או משהו מופרך כזה, ככה שהם אף פעם לא נכתבים באמת )-: אולי מפני שאני שונאת מיילים...)

כשעושים חושבים, מגלים שרוב הדברים שחשבתם שהם לגמרי נחוצים, הם בעצם מותרות
על זה אני אשמח לשמוע עוד.

אבל לא ביחד, כי אז זה הופך לניסוי מדעי וכדאי שהילדים יהיו ערים בשביל זה, כי אנחנו בחינוך ביתי. צריך לנצל כל הזדמנות ללמידה. ואז ראיתי את הארון שליד הכיור, ונזכרתי שיש בו עוגיות. העוגיות היו ממש ממש טעימות
גילגלת אותי מצחוק פה.
גם אצלי זה ככה. למשל אם אני מוצאת תולעת בחסה אז זו כמובן סיבה לקרוא לילדים לראות תולעת. פעם כשהם בדיוק ירדו לשחק למטה ואני פתחתי כרובית, שמרתי את התולעת עם קצת עלי כרובית בקופסה כדי שלא יחמיצו...

אבל אם כבר פליי ליידי, מה שהיא אומרת זה ככה: אם הכיור מלא כלים, תסלקי ממנו את הכלים לאיזו גיגית מלאה מים. אחר כך תתעסקי עם הכלים. קודם כל תפני את הכיור, ואז תבריקי אותו.

אוי כמה אתם חסרים פה. אבל רשמתי לפני להביא פיתות מפורידיס כשנבוא לבקר...

כיף לקרוא אותך יקירתי.
כל פעם כשצ׳וטטנו בתקופה האחרונה רציתי לשאול על הפרה ושכחתי. יופי שאת מעדכנת.

בוקר טוב!

מיכל שאת מכירה - זרקי איזו עצם? מכירה כמה וכמה

בכולופן תודה שאת קוראת, ותודה על איחולייך.

סלט פירות - לקח לי רגע אבל האסימון נפל

שמחה לשמוע שהעניינים מתקדמים לכיוונים טובים. תודה

אני מקווה שאכן כך ימשיך...

אני כותבת לך אימיילים ארוכים בראש LOL אכן. מכירה את הסיטואציה... זה על אותו משקל של כתיבת נאומים חוצבי להבות כדי להסביר לבן הזוג משהו אקוטי בקשר למריבה שהיתה בבוקר, ועד שמגיעים הביתה הכל מתמוסס לו...

_כשעושים חושבים, מגלים שרוב הדברים שחשבתם שהם לגמרי נחוצים, הם בעצם מותרות
על זה אני אשמח לשמוע עוד._
אז אני אכתוב עוד, למרות שזה תלוי מאוד גם במה חשבת שהוא נורא נחוץ מראש - מי שהוא מראש מינימליסטי בדרישותיו, ודאי לא יבין על מה אני מדברת.

שמרתי את התולעת עם קצת עלי כרובית בקופסה כדי שלא יחמיצו...
LOL - גם אני עושה את זה! או שאני מיד קוראת להם מהחלון לחזור לראות, ואז קורה אחד מהשניים: א' - הם לא מבינים מה אני מתלהבת, כולה תולעת. ב' - אני אוכלת את עצמי אח"כ כי הם לא רוצים לחזור החוצה לשחק, ויושבים לי על הוריד עוד שלוש שעות עד ארוחת הערב.

אם הכיור מלא כלים, תסלקי ממנו את הכלים לאיזו גיגית מלאה מים. אחר כך תתעסקי עם הכלים. קודם כל תפני את הכיור, ואז תבריקי אותו.
זהו, שלרציונל הזה אני לא מצליחה להתחבר. לא יותר הגיוני קודם לנקות את הכלים ורק אז את הכיור? והרי, אם אצחצח את הכיור, ואח"כ אדיח כלים, הוא יהיה שוב מלוכלך בן רגע... טוב. כנראה שיש לי עוד מה להתעמק בעניין הזה. או שלא - האמת שמבחינת סדר עבודה אני בסדר, הבעיה העיקרית שלי היא היעדר העוזרת

וגם היעדר הזמן והכוח להגיע לנקיון יסודי פעם בשבוע-שבועיים. וזה מה שחשבתי שהזבובה יכולה לעזור לי איתו.

רשמתי לפני להביא פיתות מפורידיס כשנבוא לבקר
בזה הרגע שכחתי מהפיתות, ועכשיו אני מנסה להתרכז בקטע של הנבוא לבקר, ולקוות שאולי בגלל שכתבת "כש" ולא "אם" זה אומר שיש כבר תכניות

האמת היא, שזו אחת השאלות שיובל שואלת אותי חדשות לבקרים - מתי אתם באים, והאם, ואולי, וכן הלאה.

לא יותר הגיוני קודם לנקות את הכלים ורק אז את הכיור?
בטח (-: אבל זה כפול עבודה וככה לא תעשי את זה (-:
אם אחר כך תדיחי כלים, בסך הכל תעבירי בסוף הרחיצה מגבת כלים על הכיור (לפני שהולכת לכביסה) והופ, שוב מבריק. כי כבר הברקת אותו. מאותו רגע בעיקר שומרים עליו מבריק אחרי כל פעם.

אה, תוכניות יש, אבל טיסה לארה"ב היא משהו די יקר, ופרוייקט... (לא טסים לארה"ב לשבוע בלבד). אז ייקח קצת זמן...

קודם כל תפני את הכיור, ואז תבריקי אותו
תקשיבי, זה פתח תיבת פנדורה של נקיונות... אחרי שהברקתי את הכיור והדחתי את הכלים ופיניתי מדיח והעמסתי מדיח... פתאום שמתי לב שהמשטחים במטבח יכולים גם הם לקבל קצת תשומת לב. נכנסתי להם באמ-אמא. ואם כבר המשטחים, אז כל מה שמונח עליהם צריך היה לקבל קינוח משלו - מינימום ניגוב אך עד רמת הקרצוף במקומות הנדרשים. עברתי משטח משטח - יש לי מטבח גדול והרבה דברים לנקות. אח"כ הסתכלתי על הרצפה - טינופת. אז נכנסתי גם בה.... הרצפה שלי איומה לנקיונות, ריצוף עם שקעים עמוקים ומחוספסים בין לבין המרצפות, משהו שלא מקבל מגב וסמרטוט רגילים אלא דורש ירידה על הברכיים וקרצוף נפרד של כל מרצפת ומרצפת. כמו בספרים... מזל שגבי יצא עם הילדים לקניות, ככה יכולתי לעשות את זה בשקט. עבדתי אולי שעתיים וחצי על המטבח ה!@#$%^& הזה. העוזרת שלי בזמן הזה, גומרת את כל הבית

. עכשיו התמוטטתי....

אני יודעת שאני תלמידה גרועה ביותר, הזבובית טוענת שצריך לעבוד כל פעם קצת ולהשאיר לאח"כ, אבל לא הייתי מסוגלת. כולי תקווה שכשהם יחזרו הם יעריכו את העבודה שעשיתי וישמחו בה גם הם. לאישי היקר יש נטייה לדלג על הטוב ולהמשיך ישר אל מה שלא נעשה: "ומה עם השירותים? מה, לא שאבת גם את הרצפה בסלון אם כבר?" וכן הלאה. אני מוכנה לקראתו עם המטאטא, אם רק יעז... (מזל שהילדים לא בבי"ס, אני כבר יכולה לשמוע את טענות ה"רק 99? איפה עוד נקודה" שלו

).