רגרסיה ומאבקים בגמילה מחיתולים

אני זקוקה לעיצה. התומרון שלנו כבר בן שלוש וחצי.בתהליך גמילה מ א ו ד מ א ו ד ארוך. היוזמה באה מהמשפחתון הקודם שלו ושם הוא היה "משקה" את העצים. עכשיו הוא התחיל גן חדש ומאחר ששם לא מרשים להשקות הוא עושה פיפי בשירותים בלי שום בעיה הוא לא עושה שם קקי - הוא לא מתאפק אבל אין לו - לדעתי הוא מכוון את עצמו בתת מודע. אבל בבית הוא פשוט לא מוכן - לא פיפי, לא קקי אין מצב. פעם אחת לפני שהתחיל הגן הוא עשה פיפי באסלה, אני עזרתי לו לכוון כדי שלא ישפריץ למעלה. וזהו. מאז הוא פשוט לא מוכן. הוא יודע בדיוק מתי יש לו ומה יש לו ופשוט במקום ללכת לשירותים הוא מבקש חיתול. זה מוכר למישהו ? יכול להצביע על משהו ? אני שואלת אותו מידי פעם אם הוא רוצה לעשות בשירותים ותמיד זה לא. אין לי כוונות לדחוק בו אבל נראה לי שיש פה משהו אחר ולא הגמילה.
רעיונות ?

אולי הפריע לו שכשהוא עשה באסלה בבית כיוונת לו שלא ישפריץ, בהתחלה זה באמת משפריץ להם לכל מיני כיוונים, אבל הם אוהבים לכוון או לא לכוון בעצמם.
אולי משהו מפריע לו בשירותים שלכם? יש הבדל בין השירותים בבית ובגן? בגודל, בצורה?
כשבננו נגמל הוא אהב לעמוד ברגליים מפושקות על האסלה, להשען בידיו על הניאגרה ולעשות כך קקי. התברר לי שבגן הוא לא מוכן להשתמש בשירותים. שאלתי אם הם נותנים לו לעמוד על האסלה והם אמרו שלא כי הניאגרה לא יציבה. כשהם הבינו שזו דרכו הם נתנו לו לעמוד איך שנוח לו והעניינים הסתדרו גם שם. (ההרגל הזה לא ארך זמן רב, אבל לפעמים יש להם שיטות משלהם בהתחלה)

אולי הפריע לו שכשהוא עשה באסלה בבית כיוונת לו שלא ישפריץ - אולי אבל מה עכשיו?
השירותים בגן אכן שונים הם קטנים, מיועדים לילדים -אז מה אני אעשה? אני לא יכולה להתקין עאלה בבית, אני מנסה להסביא לו שכשעומדים על הסולם (עם האסלה) השירותים נמוכים ודומים לאלה של הגן - זה לא עוזר.
נראה לי שהוא תקוע איפשהוא אבל לא ברור לי איפה ואם צריך ואפשר לעזור לו לזוז

אולי את יכולה לתת לו לעשות במקלחת?

אנונימי

דף זה עוסק במאבקי כוח ושליטה של פעוטות סביב נושא ה גמילה מחיתולים ורגרסיה של ילדים גמולים שחזרו להרטיב במיטה או לעשות בתחתונים.

|| ראו גם: גמילה מקקי בחיתול, ילד גמול חוזר להרטיב ||

|| דפים נוספים בנושא גמילה נמצאים ב-מדור חיתולים ||

שלום לכולם.

סקויה בת כמעט שנה וחצי, ועד לפני שבועיים מעולם לא גרה בבית משלה, אלא רק טיילה. עם חיתולי בד רוב הזמן, וחד-פעמיים בנסיעות. היא הולכת ורצה ויושבת על הסיר, ואומרת "שישי" ו "פוטי" (שזה באנגלית ופורטוגזית פיפי וסיר בהתאמה) לפני, בזמן או אחרי שזה רלוונטי, לפי המצב רוח. היא רוב היום בלי חיתול, ובלי בגדים בכלל. אנחנו שמים חיתול בלילה, כשנוסעים, ואצל חברים.

אבחנות עד כה - היא מבינה שזה חשוב לנו, ומנצלת את היכולת כדי להתעלל בנו או כדי להיות נחמדה. היא מורידה חיתול בעצמה, לפעמים כדי ללכת לסיר, ולפעמים כדי לעשות ליד, ולפעמים כדי לעשות על המיטה. היא שונאת לעשות קקי בסיר, כנראה בגלל שזה מלכלך אותו. היא מוכנה ושמחה שנשים לה חיתול, אבל היא אולי תוריד אותו בתוך דקה.

השאלה היא - מה המוטיבציה שלה לעשות בסיר? איך ניתן לתגמל אותה על עשייה בסיר, או על הודעה מוקדמת, ואיך להבהיר לה חוסר שביעות רצון כשהיא עושה ברצפה או במיטה?

שאלה שניה - האם העובדה שהיא לפעמים עם חיתול ולפעמים בלי לא מבלבלת אותה? היא עם חיתול, ואומרת "פוטי". ואנו אומרים - זה בסדר, את עם חיתול. אולי צריך להוריד, אבל עד שהורדנו, זה כבר מאוחר מדי (היא עם חתול בד וסיכות בטחון).

מה דעתכם על חיתולים לבישים (Pull-ups)?

תודה, סקויה, מודי ואלה.

אולי לשאול אותה , את רוצה לעשות קקי בסיר? לבני הבכור הייתי שמה קצת נייר טואלט בסיר ואז היינו מרוקנים יחד את הקקי לשירותים ונפרדים ממנו יחד . ביתי כבר גמולה מגיל שנה ו-8 ואתמול (בת שנתיים+) עשתה קקי ומרחה אותו יפה יפה בחדרה. זה קורה... רק סבלנות.

השאלה היא - מה המוטיבציה שלה לעשות בסיר?

אצלנו אני חושבת שהמוטיבציה היא השמחה שזה גורם לנו.
כשהיא עושה בסיר אנחנו מתלהבים נורא והיא מתלהבת יחד איתנו.

<לרצות את ההורים זה מניע טוב?>

היא עם חיתול, ואומרת "פוטי". ואנו אומרים - זה בסדר, את עם חיתול.
זה נראה לי לא טוב. כלומר, אם היא עם חיתול ומבקשת לעשות בסיר, אז הייתי מורידה לה את החיתול ונותנת לה הזדמנות לעשות בסיר.

שלום
אני אמא לילדה בת שנתיים. הילדה שלנו נגמלה מעצמה. היא הייתה מאוד מוכנה. תיקשרה והתבטאה להפליא. היא כמעט ולא פספסה וגם במהלך שנת הצהרים היא בלי טיטול. ביומיים האחרונים נראה שבאופן מכוון היא החליטה לבדוק גבולות והיא התחילה להרטיב את כל הרהיטים בבית (בעודה ערה). בגן לעומת זאת זה לא קורה. אני לא יודעת על איזה רקע זה נובע, ואנחנו קצת חסרי אונים. יש לנו תחושה חזקה כי מדובר פה במנגנון כוח שהילדה אימצה לעצמה. האם להחזיר אותה לטיטולים? כיצד להגיב?

במנגנון כוח שהילדה אימצה לעצמה
למה היא צריכה מנגנון כוח?
ניסית לשאול אותה למה היא עושה את זה?

אם זה קורה רק יומיים, עדיין לא הייתי קוראת לזה "אימצה".

לפני כמה זמן היא נגמלה?

התחלנו להציב לה גבולות בסיסיים ובאופן הדרגתי לגבי הפסקת שתיית חלב באמצע הלילה, גבול נוסף הוא שהיא לא ישנה איתנו, גבול אחר זה לא להרביץ. אני מרגישה שהיא נמצאת בסיטואציה שבה השליטה שלה מצטמצמת אז היא פונה לעניין הצרכים שבו היא "גברת לעצמה".
לשאלתך בעניין העיתוי לגמילה - היא מתעניינת בכל הקשור לפיפי וקקי עוד מחודש יולי. באופן מעשי היא בלי טיטול לאורך שעות הערות כחודש וחצי . כל זה בהסכמה שלה.
לא נראה לי שהיא תוכל לספר לי למה היא עושה את זה. היא פשוט עדיין לא הגיעה לרמה כזו של תקשורת.

מאוד קשה גם להיות מגורשת מהמיטה ומהקרבה לאמא ואבא בלילה, גם לא להביע את הכעס על זה (להרביץ), וגם להפרד מהניחומים שהיא התרגלה להם בלילה (החלב). לא פלא שהיא מביעה את התסכול בערוץ שאותו אתם לא יכולים לסגור בפניה.

אני מציעה שתתחילו מ"גבול" אחד ולא מכל כך הרבה, ושתנסו לעזור לה בשאר הדברים במקום פשוט לאסור אותם עליה. למשל, אם היא מרביצה, תנסו לעזור לה להביע את עצמה (למשל לומר לה "את כועסת" או "את רוצה עכשיו X") במקום למנוע ממנה להביע את עצמה בדרך שלה (אפילו אם זה מכות). סביר שאם היא תראה שאתם מבינים אותה, היא מעצמה תפסיק להרביץ.

אני גם תוהה למה חשוב לכם להוציא אותה מתוך ה-מיטה משפחתית. אם צפוף לכם, אפשר אולי להניח מזרון או מיטה ליד המיטה שלכם.

ועוד דבר שאני תוהה, זה למה פתאום החלטתם להתחיל להציב גבולות? מה השתנה?

אז מה לעשות?

לדעתי:

לתת לו לישון איתכם או לידכם ב-מיטה משפחתית
לנסות לטפל בסיבות לכעס במקום בסימפטומים שלו (מכות)
לבקר את הרופא לוודא שזה לא מסיבה בריאותית

מעירה את הדף לחיים. הבכורה בת שנתיים ועשרה, גמולה כעשרה חודשים מפיפי וקקי. לפני חצי שנה נולד אחיה והנה מזה כשבוע- היא מתאפקת עם הקקי עד שהוא "בורח" בתחתונים ורק אחרי שהוא כבר יצא- מודיעה "אמא אני צריכה קקי". בפעם הראשונה שזה קרה- הופתעתי, כעסתי בשקט וניסיתי לא לעשות מזה עניין. היא אולי היתה עסוקה, אולי לא שמה לב, שיחררתי. בפעם השנייה שזה קרה התרגזתי, דיברתי איתה וביקשתי שתקשיב לגוף שלה ולסימנים שהולך לבוא קקי. מה זה אומר התרגזתי? בהתחלה הרמתי קול, צעקתי משהו, ונתתי לה לרוקן את הגוש לשירותים בעצמה. היא עשתה את זה בזהירות. יש לך עוד קקי? לא, היא שוללת. מאז כבר היו הפעם השלישית, הרביעית והיום החמישית. חמישה ימים של חירבון בתחתונים. אני עצובה, מוטרדת, מנסה להבין איך להתנהג, מה לעשות. ינוקא בלי חיתולים בבית, עושה 98 % מצרכיו בכיור/שירותים/סיר מגיל שבועיים. כשזה קורה אני בד"כ מניחה את ינוקא במיטה/ על המשטח ומתפנית אליה. אבל זה קורה גם כשהיא מבקשת פיפי, וגם כשהיא היתה מבקשת קקי ועושה באסלה...

בשמת א , תבשיל קדרה , נועה בר ואחרות- אני זקוקה לעצות והמלצות. <מותשת>.

לוטם קודם כל אל תתרגזי כי תיכנסו למעגל קסמים של תשומת לב שלילית.
תבדקי אם אין לה כאבים בפי הטבעת או פצע או חירבונים גדולים שגורמים לה לכאבים ומכאן לבעיות בעשיית הקקי בצורה נורמאלית כבעבר.

תשאלי אותה למה היא עושה את הקקי דווקא בתחתונים ולא באסלה? מה הסיבה המדוייקת לזאת.
ותקשיבי טוב טוב לתשובה בתור שלב ראשון.

זה לאו דווקא קשור לאח החדש.
לילדים יש הרבה עניינים עם יציאות, במיוחד כשיש "רגרסיה" אחרי גמילות. במקרים רבים זה מקושר עם פחדים או שינויים.
מסכימה מאד עם עצת הפלוני שממעל.

ובכן, תודה לכל המגיבות.
בינתיים העניין שודרג. לא רק קקי:-/
אבל אני מגיבה באדישות ולא עושה עניין.

רוצה להצטרף לדיון בבקשה

קקי הוא עניין מורכב וקקי בתחתונים עוד יותר. קודם כל, יש לשלול בעיה רפואית או קושי פיזי. מדובר בילדה שעל פניו נראה שאין לה בעיה רפואית כיון שכבר עשתה בשירותים, אבל בכל זאת לבדוק שמשהו לא מפריע לה. אם נראה שהעניין הפיזי תקין, חשוב להבין מה היא אומרת כאן כי האמירה שלה היא די חזקה. נראה שהיא מבינה שזה לא נורמטיבי, כיון שכבר היתה מורגלת לעשות בשירותים.
אני לא יודעת אם היא היתה קודם עם חיתולים (כי את מספרת שבנך לא)
כמו שאני רואה את הדברים (ואת מוזמנת להתעלם כמובן) מקיומו של הקקי לא בתחתונים וחשוב שהיא וגם אתם תבינו את זה ולא תסכימו לקבל את זה, בטח לא באדישות, כי אז לאמירה שלה אין שום משמעות, הנה אני מנסה להגיד לכם משהו דרך פעולת הקקי בתחתונים ואתם אדישים וממשיכים לנקות לי אותו. גם לכעס אין תועלת גדולה כאן. חשוב להבהיר לה שהמקום של הקקי הוא לא בתחתונים ולהראות לה איפה כן אפשר - בשירותים זו רק אפשרות אחת. אפשרות נוספת היא בסיר, או בחיתול. לא להבהל מלחזור לחיתול לזמן מה זה לא עושה שום רגרסיה. להסביר לה שהחיתול או השירותים או הסיר מה שהיא בוחרת אוספים את מה שהגוף לא צריך יותר. אם היא מסוגלת להפסיק משחק/ כל פעילות אחרת וללכת לשירותים מה טוב אם לא החיתול בא לעזור, הוא אוסף את הקקי. להדגיש שחוסר היכולת כרגע לא אומר שהיא חזרה להיות קטנה אבל אפשר לשאול אולי היתה רוצה לחזור להיות קצת קטנה ולכן עושה בתחתונים?
לאפשר לה להיות קטנה בדברים אחרים.
קקי קשור הרבה פעמים לענייני שליטה, כי זה הדבר היחיד שעליו אתם לא יכולים לשלוט, בעצם היא תוציא אותו מתי שהיא רוצה והוא באחריותה בלבד. חשוב לאפשר לה שליטה על המקום הזה אבל לא לאבד את הגבולות שלכם, בטח לא אם זה מביא אתכם למערכת יחסים של כעסים סמויים או גלויים שלכם איתה.
המון בהצלחה

הי, רק עכשיו קראתי סוף סוף. הדף שכב לו למטה ולא הגעתי לקרוא בו.
בגדול אני לגמרי בגישה של מתוקה

גם אצלנו היתה רגרסיה, בלי קשר להולדת אח, פשוט היא הגיעה לשלב שבו היא התחילה להתנסות בעינייני השליטה.
לא להבהל מלחזור לחיתול לזמן מה זה לא עושה שום רגרסיה. להסביר לה שהחיתול או השירותים או הסיר מה שהיא בוחרת אוספים את מה שהגוף לא צריך יותר.
אחרי מספר פעמים שראיתי שהיא לגמרי שולטת וזה לא סתם בורח לה הבנתי שהיא צריכה את השליטה בצרכים שלה.
לא הייתי מוכנה בשום אופן לפיפי וקקי בבית ולכן היא חזרה לטיטול. בכל פעם שאלתי אותה אם היא רוצה עם או בלי

והיא לרוב בחרה בטיטול. ממש לא היה לי קל עם החזרה אחורה אבל סמכתי עליה לגמרי שהיא תעבור את זה הכי מהר בדרך הזו.
בכל פעם ששמתי לה טיטול אמרתי לה "הטיטול שומר את הקקי והפיפי שלא הולך לשרותים כדי שלא תצטרכי להיות רטובה ולא תרטיבי בבית. אם תירצי אפשר תמיד ובכל רגע להוריד את הטיטול וללכת לשרותים.
ז"א הטיטול הוא לא עונש הוא בא לאפשר לך בחירה. הוא כאן כדי לעזור לאסוף את הצרכים עד שתירצי להטיל אותם לאסלה. הטון שלי היה מאוד החלטי ורגוע. נתתי בידיה את הבחירה ולאט לאט היא חזרה לשרותים.
מה שמאוד עוזר זה לראות ילדים אחרים שהולכים לשרותים, זה נותן להם חשק.
וגם, לביתי מאוד חשוב הליווי לשרותים. יכולה להיות תחושה שאם הילד "גדול ועצמאי" הוא כבר לא זקוק לנו, והוא הולך לבד... ובכל זאת, מאז שהם נולדו הם רגילים שאנחנו איתם, מטפלים בהם סביב נושא הצרכים. אצלנו מאז שחזרה לשרותים ובעיקר עם הקקי היא ממש זקוקה לתמיכה פיזית - שנחזיק אותה בזמן החירבון. שווה לתת את הדעת שכך שזה יכול להיות חשוב לילד לא להפסיד את הטיפול וההתעסקות בו, רק בגלל שגדל.. לפעמים חשוב להם שנהיה איתם הלאה גם כשגדלו.
קקי קשור הרבה פעמים לענייני שליטה,
כמובן. ומילה בנושא בשליטה.
זה פשוט מדהים איך בדיוק באותו השלב שבו התחיל הנושא של היציאות לצאת מאזור השרותים, כך גם היא התחילה בכל התחומים האחרים לדרוש שליטה בחייה. זה מאוד לא קל, אבל בסוף עובר...
יש ימים שהוויכוחים הם על כל דבר, היא רוצה להחליט ולקבוע, היא מנסה גם להחליט דברים עבורי, סתם - ברמה הכי פשוטה של בואי מכאן ולא משם...
אני מנסה לתת לה בכל רגע שאפשר "להרגיש המנהלת", הגדולה, החשובה והיכולה, אני בטוחה שכך היא תרגיש טוב יותר כאשר אצטרך לנהל משהו עבורה שהוא לא בשליטתה.

מקווה שמשהו עוזר.

אני לא מסכימה לחזור לחיתולים, זה הכי רגרסיה שבעולם בשבילי, אני מעדיפה שתעשה בתחתוניה. כן, ברור שזה עניין של שליטה. היא מתווכחת על כל דבר.
כבר יומיים אינה עושה כלום. שומרת בפנים, נראה לי. מדי פעם מבקשת ללכת לעשות קקי ובדרך אומרת "לא עשיתי בתחתונים, את שמחה?". יושבים על האסלה. "תחבקי אותי אמא". אני מחבקת אותה, יש לה פרצוף של קקי אבל כלום לא יוצא. מחזיקה.
יומיים זה לא נורא. יש לי קיבת ברזל ובצבא הייתי מחזיקה עד שישי שבת. בינתיים דיברתי איתה על תפקיד הקקי כ"זורק הזבל" של הגוף. על פעולת המעיים, הכליות, הפיפי, הקקי. פתאום היא אומרת לי "אמא, לעשות קקי זה כמו ללדת. זאת לידה של קקי".
חשבתי הרבה על המשפט הזה. זה משפט שאמרתי לעצמי בלב המון פעמים לפני הלידה של אדם, בלב בלבד. ככה לא ללחוץ, לנשום נשימת סרעפת, הרפייה, לשחרר. והנה היא פתאום קלטה אותי, אולי זה קשור?
ישבנו, התחבקנו, ניגבנו. נאדה.
הסיר פתוח לשימושה, שלושה סירים בבית.
דיברנו אתמול על הגמילה שלה מחיתולים. לפני 11 חודשים, קיץ. יום אחד היא הודיעה שהיא לא רוצה יותר חיתול. הורדנו, עברנו לתחתונים. תוך 3 ימים נעלמו הפספוסים והיא היתה גמולה.
זו אחריות שלך, הקקי שלך, אמרתי לה היום בשירותים. תעשי אותו איפה שאת רוצה, בסיר, באסלה, תאפשרי למעיים שלך להתנקות.
היא התחילה לטפל בעצמה בפרחי באך. ראתה אותי רוקחת לי וביקשה גם. בחרה בדיוק את הtype שלה ועוד משהו של ניקיון...

אתמול והיום הקקי חזר לגמרי לאסלה.
אני צריכה קקי, היא מודיעה פתאום, ובעודי מתפנה אליה לגמרי ומניחה את ינוקא בחדר, היא מספרת לי "אין לי בתחתונים". אני עוזרת לה להתיישב והיא מציצה אל התחתונים שלה, ללא רבב. "תראי, אמא, נקי! את שמחה?" . אני מחזירה אליה- את שמחה? "כן". יופי.
אחרי שהיא סיימה היא פתאום אומרת לי-" איפה התינוק, אמא?"
על המיטה, אני עונה לה.
"אני שמחה שיש לך זמן אלי" היא אומרת...
ואגב, גם הבוקר היא ביקשה לבחור את פרחי הבאך שלה. זה היום השלישי בו היא מטפלת בעצמה בפרחי באך. גם אני מטפלת בעצמי באמצעותם.

זקוקה לעצה דחופה ולא מצאתי דף שנראה לי מתאים. אם מישהו יודע על דף כזה - אשמח לשמוע.

ליבי בת שלוש וחודש. איתי בבית. גמולה מחיתולים בלילה וביום כבר כמעט שנה.
אנחנו במיטה משפחתית ועד לפני כחודשיים היא הייתה מעירה אותי במהלך הלילה ומודיעה שיש לה פיפי, כדי שאקח אותה לשרותים. הכל עבד מצויין ללא פספוסים בלילה. ביום מדי פעם בורח לה כשהיא מתעקשת להתאפק עד השנייה האחרונה.

לפני כחודשיים סיפרתי לה שיש לי תינוק בבטן.....בערך מאז היא התחילה לעשות פיפי בלילה במיטה - ללא כל הודעה מוקדמת. כמעט כל לילה. בימים האחרונים החלה גם לעשות פיפי במהלך שנת הצהריים מדי פעם. החלפת הסדינים והכביסות היומיומיות מתישים אותנו לגמרי. המזרן שלה מסריח.

ניסינו לצמצם שתייה ולהקפיד על ישיבה על האסלה ממש לפני שהיא נכנסת למיטה בלילה. לא עוזר.

לשאלתנו למה היא לא מודיעה יותר בלילה ועושה פיפי במיטה, ענתה "כי אני רוצה".
במקביל שאלתי אם היא מרגישה כשהיא צריכה פיפי בלילה. היא ענתה שלא.

חשבתי אולי היא מנסה לשמר את מעמדה כתינוקת שלנו. הצעתי לה לחזור לחיתול בלילה תוך הסבר שכך יהיה לה יותר נעים לישון עם פיז'מה וסדין יבשים, ולנו יחסך הצורך המעצבן להחליף סדין כל יום. היא סרבה.

ניסינו חיזוקים חיוביים- כל יום בו לא עשתה פיפי בלילה הקודם - קיבלה פרס(שוקולד קטן). במשך שבוע כמעט רצוף, עם פספוס או שניים בלבד, היא שיתפה פעולה ואכן לא עשתה בלילה, אבל נראה כרגע שהרווח שלה בלעשות - עולה על הרווח שלה מלא לעשות.

אציין שבחלק מהפעמים נראה שהיא ממש עושה מתוך שינה, ו/או ממשיכה לישון מיד לאחר מכן, ולה זה לא מפריע.
ברור לנו שזה סוג של תקשורת מודעת/לא מודעת, אבל אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה.

כרגע אנחנו לא מגיבים בכעס אלא יותר בהבעת הפתעה-אכזבה-דחייה מהריח והרטיבות. אנחנו אומרים ש"חבל שהיא לא מודיעה". בכל מקרה היא מבינה שאנחנו מאד לא אדישים לזה.
אציין שחוץ מעניין התינוק שבדרך(שאני לא מקלה ראש בהשפעתו הפוטנציאלית עליה), לא השתנה שום דבר משמעותי בשגרת חיינו.

ועדכון מהרגע לכשלון שיטת הפרס-
היא ביקשה שוקולד. עניתי "שוקולד זה בשביל מי שלא עושה פיפי במיטה" אז היא ענתה- "אז אני אעשה עלייך פיפי!". ברור שהיא רואה בעשיית הפיפי סוג של נשק שיש לה נגדנו (לעומת "נשק השוקולד" שאנו אוחזים בו....)

אשמח לשמוע מנסיון אחרים, תובנות ועצות להתמודדות. תודה @}

בתנועה מתמדת הי

מעניין, בדיוק לפני כמה שעות עלה הנושא הזה בשיחה אצלנו במפגש.
כמה מחשבות, תראי אם יש משהו מכאן שמדבר אליך.

באופן כללי, לא הייתי עושה מזה ביג דיל. בכלל. זה לא אישיו. זה יעבור מעצמו.

כמוך אני חושבת שזה קשור להיריון (שיהיה בשעה טובה! @}), ואין שום דבר - לדעתי - שתוכלי לעשות כדי לשנות את זה. בהחלט יכול להיות שהיא חווה איזשהו קושי עם הידיעה שעומד להצטרף תינוק חדש למשפחה, וזה מה שהיא משדרת גם.
הייתי מציעה לקבל את זה. פשוט לקבל את זה.

אין ספק שהחלפת סדינים יומיומית היא לא פשוטה - אולי אפשר לחשוב איך אפשר להקל בתחום הזה. (רק השרייה קלה של הסדין במים עם טיפת אבקה, ייבוש, והופ הוא חוזר למיטה, למשל).
בעניין המזרון המסריח - ממליצה שברגע שתצא השמש, להוציא אותו החוצה (מרפסת, גג, חצר) לכמה שעות של שמש ישירה, ובהמשך להשתמש בשעוונית. יש בכל סופר פארם (ממליצה לקנות שלוש שיהיה להחלפות).

כרגע אנחנו לא מגיבים בכעס אלא יותר בהבעת הפתעה-אכזבה-דחייה מהריח והרטיבות.
מציעה לוותר על זה.
ההבעות שלכם יכולות להתפרש כ- אכזבה-דחייה ממנה. גם אם תבהירו שזה לא ממנה.
הפיפי שלה הוא במידה רבה חלק ממנה. מה גם, שהוא משהו מאוד טבעי בפני עצמו.
מסרים שליליים בעניין יכולים לגרום לה לתחושת אשמה כבדה על משהו שהיא לא יכולה לשלוט בו, שהרי אם היתה יכולה - היתה שולטת. אל תניחו שזה שהיא לא עשתה בלילה במיטה במשך שנה, אומר שהיא יכולה לשלוט בזה. עצם העובדה שזה מה שקורה (ואת גם מתארת שזה קורה מתוך שינה) מעידה על קושי.
אם היתה יודעת להתגבר על הקושי, היא היתה עושה זאת.
ועם מבט לעתיד: כשהיא תרגיש בשלה - היא גם תפסיק לעשות במיטה. זה יבוא מעצמו.

ניסינו חיזוקים חיוביים- כל יום בו לא עשתה פיפי בלילה הקודם - קיבלה פרס(שוקולד קטן).
נדמה לי שבאתר The Natural Child Project יש מאמר נפלא על כך שמתן פרס זה בעצם הצד השני של ענישה. כי אם אני מקבל משהו כשאני "מתנהג יפה" - מה יקרה כשאתנהג "לא יפה"?
מעבר לכך יש בזה מסר בעייתי לטעמי: ניסיון לגרום לילד להתנהג באופן שיירצה אותי (כלומר ניסיון לעצב אותו), במקום לנסות ולפתור לו איזה קושי או צורך שהוא מביע.
כך שאני באופן אישי לא מתחברת לדרך הזו, המסר שיוצא ממנה הוא מסר שמנותק מהמציאות והחיים הרגילים - שבהם לא מקבלים פרסים על התנהגות טובה. אני מתרשמת שיש לילדים נטייה טבעית לשתף פעולה, וצריך למצוא את הדרך אליהם.
(בהקשר הזה, אני ממליצה על בלוג אמא בלמידה מתמדת המציג אלטרנטיבה נפלאה למתן פרסים או גישות דומות).

בכל מקרה היא מבינה שאנחנו מאד לא אדישים לזה.
עירית לוי נוהגת לומר משהו שאני מאוד אוהבת:
התנגדות מקבעת את ההתנהגות, ההרפייה ממסמסת את הבעיה.
(לא בדיוק המילים, רוח הדברים, היא בטח תיכף תבוא ותדייק).

ולכן, אני חושבת שזה יהיה מצוין שתהיו אדישים לזה.
ככל שתרפו מהנושא כך הוא ימהר להיעלם.

מעבר לזה, הייתי באמת רואה בזה איתות לקושי שהיא חווה, ומנסה לתת לו מענה:
אולי היא זקוקה באמת לזמן "חזרה לשלב תינוקות"? אולי היא זקוקה ליותר מגע? אולי מנשא? וכו' וכו', אתם בטח תדעו.

ובכל מקרה, היא בסך הכל ילדונת קטנה שעושה פיפי במיטה.

זה קורה לעוד הרבה ילדים, בגילאים שונים - באמת, זה לא יוצא דופן.

@}

הנה המאמר:robin]Rewards and Praise: The Poisoned Carrot grille[/po]/rewards praise.html.

בלי קשר. ממליצה בחום.
@}

אורלי הי גמלך@}
ראשית, תודה על התשובה המפורטת.
רוצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית-

שהרי אם היתה יכולה - היתה שולטת
זה בדיוק הדיאלוג היומיומי שלי עם אבא של ליבי. האם היא עושה את זה "בכוונה" או לא. האם היא אכן שולטת או לא. מאחר והיא באמת הראתה לאורך זמן שהיא מסוגלת פיזית להרגיש -להתאפק-להודיע, הנטייה הראשונית שלנו הייתה להאמין שהיא כן שולטת בזה ועושה את זה במודע.
אני כרגע יותר נוטה לכיוון של "היא מנסה להביע משהו" ולא בטוחה שהיא שולטת בזה, והוא כרגע יותר לכיוון של "היא עושה דווקא" ומחשבה להפעיל סנקציות(אנחנו בדיונים).

מסר שמנותק מהמציאות והחיים הרגילים - שבהם לא מקבלים פרסים על התנהגות טובה
מה, אצלכם בבית לא מחלקים מדבקות עם חיזוקים בסוף כל יום? (-:
וברצינות, גמני לא עשיתי את "תרגיל השוקולד" הזה בלב שלם. עובדה שזה חוזר אלינו כמו בומרנג. את המאמר שהזכרת קראתי די מזמן, ואכן התחברתי לכתוב בו. בכל זאת אגש להתרענן בנושא.
האמת היא שרעיון החיזוקים החיוביים הגיע מחבר של האבא שהוא פסיכולוג(...), ובמצב החוסר אונים שאנו שרויים בו, לרגע חולף זה היה נראה נסיון שאין מה להפסיד מלנסותו. טעינו. טועים )-:

לילדים נטייה טבעית לשתף פעולה, וצריך למצוא את הדרך אליהם
חכי חכי שהבת שלך תתחיל להתקרב לגיל שלוש (-:.....הדרך הזו אליהם לפעמים כ"כ רצופה מהמורות שכמעט בלתי אפשרי להתקדם מילימטר מבלי לאבד את השפיות ו/או לברוח לאיומי הפעלת סנקציות(השנואים עלי אבל נשלפים לפעמים ברגעי משבר שלנו).

התנגדות מקבעת את ההתנהגות, ההרפייה ממסמסת את הבעיה
כרגע באמת אין לי שום פתרון חוץ מהמהלך הדרסטי של להתחיל להתעלם ולהפוך את זה ל-NON ISSUE.
ננסה ונראה.

איתות לקושי שהיא חווה
כאמור, זה ברור לנו מהרגע הראשון. השאלה איך מתמודדים עם הקושי הזה ונותנים לו מענה, ולא רק משאירים אותו תלוי באוויר (אולי הוא אח"כ מתייבש ונופל? באמת לא יודעת (-:). טוב, ניגשת לקרוא שוב בדפי ילד שני.....
לילה טוב@}

האם היא עושה את זה "בכוונה" או לא
שאלה (לבנזוג

): למה לה לעשות את זה "בכוונה"?

היא עושה דווקא
(שוב לבנזוג): למה לה לעשות דווקא?

זווית הסתכלות חדשה:
כשהיא עושה פיפי במיטה - היא לא עושה לכם כלום. אין לזה שום קשר אליכם. זה הכל קשור אליה. היא לא מנסה לרמוז לכם שום דבר, לא לשלוט בכם, לא מנסה לעשות לכם שום דבר. זה שלה. וכאמור: כנראה עדות לקושי.

כל התייחסות התקפית לעניין (ענישה, דיבורים על אכזבה וכו') לא תענה לה על המצוקה הרגשית שהיא נמצאת בה (קשה לה!), ורק תעמיס עליה תחושות קשות נוספות (היא אשמה שהיא עושה פיפי במיטה).

אני מציעה לך ולבנזוגך להסתכל על כל האפיזודה הזו כעל סוג של "מחלה". אתם הרי לא כועסים עליה אם היא מקיאה כשתופס אותה איזה וירוס, נכון? אני מניחה שאתם גם לא מרגישים שהיא מקיאה "לכם בכוונה", נכון?
אז אותו דבר. היא כרגע חולה ב- "מצוקה רגשית כלשהי". המצוקה הזו תחלוף - כמו כל וירוס, אבל למצוקה יש סימפטומים: פיפי במיטה. זהו.
כך שאני מציעה לקבל את מה שקורה כמות שהוא בלי עניינים ובלי שיפוטיות כלפיה. זאת בנוסף להתייחסות לקושי שהיא מעלה (תיכף אתייחס לשאלה שלך).

האמת היא שרעיון החיזוקים החיוביים הגיע מחבר של האבא שהוא פסיכולוג
טעינו. טועים
א. זה לגמרי בסדר לטעות.
אני טועה לפחות פעמיים ביום.

ב. הגישות הפסיכולוגיות הרווחות היום דוגלות בגבולות ובמתן חיזוקים חיוביים. הם לא שמעו על חינוך בלי גבולות ועל הגישה של כבד את ילדיך. לצערי, רובם לא קוראים כאן באתר.

חכי חכי שהבת שלך תתחיל להתקרב לגיל שלוש
בלתי אפשרי להתקדם מילימטר מבלי לאבד את השפיות ו/או לברוח לאיומי הפעלת סנקציות
אני מזכירה לך שכבר בגיל שנתיים יש התמודדויות לא פשוטות וקונפליקטים לא מעטים.

חוזרת על ההמלצה: בלוג אמא בלמידה מתמדת. יש שם שתי ילדות, הגדולה בת חמש (או שש). יש שם דוגמאות מעולות לתקשורת מכבדת עם ילדים.
תראי, אין לי ספק שקל מאוד לגלוש לאיומים ולסנקציות. בעיקר כי זה מה שרובנו מכירים (אותנו לא חינכו ב- חינוך בלי גבולות). השיחות שלנו כאן באתר עוזרות לנו בעצם לצאת מהדפוסים הישנים והמוכרים ולבחור בדרך אחרת להתנהל עם ילדינו. ולא קל לאמץ דרכי תקשורת חדשות, לא קל לבחור לדבר בשפה חדשה ואחרת לגמרי. אבל הרווח הוא עצום.

_כרגע באמת אין לי שום פתרון חוץ מהמהלך הדרסטי של להתחיל להתעלם ולהפוך את זה ל-NON ISSUE.
ננסה ונראה._

אחלה.
אבל תורידו ציפיות. אל תצפו לכלום - באמת (את הרי יודעת ש "ציפיות הן רק לכריות"...

).
תרפו כי באמת שאין לכם מה לעשות, וכל אנרגיה שלילית בעניין מעמיסה על ליבי - ומעמיסה עליכם! הרבה הרבה עומס רגשי, תסכול וכעס אתם לוקחים גם על עצמכם.
תעזבו. תעברו למוד "היא עוברת איזה וירוס" וזהו.
כולה פיפי

.

השאלה איך מתמודדים עם הקושי הזה ונותנים לו מענה, ולא רק משאירים אותו תלוי באוויר
מגששים.
את מדברת איתה קצת על ההיריון? על התינוק? על מה היא מרגישה?
תנסי לגשש קצת ותראי.
אני לא בונה על זה שתמצאי ממש תשובות ברורות, אלה יעלו עם הזמן מתוך התבוננות שלך בה.
צפריר היה אומר כאן: התבונני. פשוט התבונני בה והקשיבי למה שעולה.
היא כבר תדע לספר לך למה היא זקוקה.
התשובות נמצאות אצלה.

@}

מסרים שליליים בעניין יכולים לגרום לה לתחושת אשמה כבדה על משהו שהיא לא יכולה לשלוט בו, שהרי אם היתה יכולה - היתה שולטת. אל תניחו שזה שהיא לא עשתה בלילה במיטה במשך שנה, אומר שהיא יכולה לשלוט בזה. עצם העובדה שזה מה שקורה (ואת גם מתארת שזה קורה מתוך שינה) מעידה על קושי.

_זה בדיוק הדיאלוג היומיומי שלי עם אבא של ליבי. האם היא עושה את זה "בכוונה" או לא. האם היא אכן שולטת או לא. מאחר והיא באמת הראתה לאורך זמן שהיא מסוגלת פיזית להרגיש -להתאפק-להודיע, הנטייה הראשונית שלנו הייתה להאמין שהיא כן שולטת בזה ועושה את זה במודע.
אני כרגע יותר נוטה לכיוון של "היא מנסה להביע משהו" ולא בטוחה שהיא שולטת בזה, והוא כרגע יותר לכיוון של "היא עושה דווקא" ומחשבה להפעיל סנקציות(אנחנו בדיונים)._

לדעתי זה שהיא לא עשתה בלילה במיטה במשך שנה דווקא כן אומר שהיא שולטת. אני מתקשה להאמין שהיא באמת לא שולטת (פיזית, על הסוגרים).
ויכול מאוד להיות שהיא עושה דווקא .
רק ש"מותר לה" בהחלט לעשות דווקא.
בנסיבות האלה, של אח חדש בדרך, האם זה באמת משנה, לעניין הטיפול במקרה, אם היא עושה דווקא או לא? מה שחשוב הוא לנסות לשקם את האיזון המשפחתי שאבד (ואולי לא יימצא אלא לאחר לידת האח). לנסות לשקם, ולעשות את זה בצורה שמכבדת את הילדה.

לדעתי זה שהיא לא עשתה בלילה במיטה במשך שנה דווקא כן אומר שהיא שולטת. אני מתקשה להאמין שהיא באמת לא שולטת (פיזית, על הסוגרים).
אוי, כנראה שלא הסברתי את עצמי טוב.
לא התכוונתי לומר שהיא לא שולטת פיזית.
כן ניסיתי לומר שמשהו בקשר הרגשי לזה השתנה. ניסיתי לומר שיש איזשהו קושי נפשי שמונע ממנה לשלוט בנושא - מבחינה רגשית.

זה אגב סימפטום ידוע אצל ילדים, שכשיש להם קושי רגשי (גם מחלה פיזית אגב), הם חוזרים להרטיב בלילה.

קומ"ג-
האם זה באמת משנה, לעניין הטיפול במקרה, אם היא עושה דווקא או לא?
זה משנה בעיני מאחר והיא בגיל שכן אפשר לתקשר איתה.
בהרבה מקרים אחרים בחיי היומיום כשהיא עושה דווקא- משהו שהיא יודעת שאני לא מרשה או הפוך ממה שביקשתי ממנה- אנחנו פותרות את זה בדיאלוג - אחת מאיתנו מתגמשת ועוברים הלאה.
ובהקשר לאח שבדרך-
אני חושבת שאני מסוגלת להכיל להבין ולתת מקום לקושי שלה בצורה שמכבדת אותה.
אבל-
במקביל שואפת לנסות לעזור לה לתעל את הקושי הזה לצורת ביטוי אחרת שתהיה פחות מעיקה עבורנו.
אני יודעת שגידול ילדים (ולצורך העניין כל יחסים עם הזולת) זה לא "תכנית כבקשתך", והיא תביע את הקושי בזמן ובמקום שמתאימים לה, אבל טרם התייאשתי מלמצוא את הדרך המכבדת שתאפשר לה את החופש להביע ולנו את איכות החיים הצנועה שהתרגלנו אליה (מיטה יבשה בבוקר).

ואורלי-

היא עוברת איזה וירוס_ _כולה פיפי
אני לא רואה את זה ככה. אם לבת שלך היה וירוס הקאות שנמשך חודשיים אני מרשה לעצמי לשער שהיית כבר הולכת איתה לכל רופא אפשרי ומבררת מה לעשות עם זה, ומנסה כלמיני דברים. גם אם לכאורה לה זה לא היה מפריע.
עבורי בכולאופן להתעורר בלילות רבים מריח חריף לא מוגדר שמתברר כשלולית פיפי לידי וכן או לא לקום ולהחליף פיז'מה וסדין ואח"כ לא להצליח להרדם חזרה עד הבוקר- זה לא זניח.

למה לה לעשות את זה "בכוונה"? אולי כי היא כועסת עלינו? לא יודעת.

אני מזכירה לך שכבר בגיל שנתיים יש התמודדויות לא פשוטות וקונפליקטים לא מעטים
אני לא בקטע של תחרות או לשכנע אותך אבל רק אומר- YOU AINT SEEN NOTHING YET

זה אגב סימפטום ידוע אצל ילדים, שכשיש להם קושי רגשי (גם מחלה פיזית אגב), הם חוזרים להרטיב בלילה
בהחלט, לזה התכוונתי

ולא לקושי פיזי. אז אנחנו מסכימות.

_אני חושבת שאני מסוגלת להכיל להבין ולתת מקום לקושי שלה בצורה שמכבדת אותה.
אבל-
במקביל שואפת לנסות לעזור לה לתעל את הקושי הזה לצורת ביטוי אחרת שתהיה פחות מעיקה עבורנו._
לא חושבת שיש סתירה. רק שבגלל שמדובר בעניין כל כך בסיסי, צריך מאוד להיזהר (אבל גם את זה את כבר יודעת...)

אני מנסה לחשוב על דרך שבה ניתן לתעל את הקושי הזה .

_אציין שבחלק מהפעמים נראה שהיא ממש עושה מתוך שינה, ו/או ממשיכה לישון מיד לאחר מכן, ולה זה לא מפריע.
ברור לנו שזה סוג של תקשורת מודעת/לא מודעת, אבל אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה_
מה יקרה אם פעם אחת "לא תשמעו את המסר"? תמשיכו לישון? תשחררו את עצמכם מהטיפול ב"תינוקת"?
יהיה צורך לדאוג, טכנית, לסידור שיספוג את הפיפי וישאיר את רוב המיטה יבשה. למשל שמתחת לסדין תשימו שעוונית, ומעל הסדין תמתחו שמיכת פליס (בד מחלחל) . או כל וריאציה דומה שלא תתן לה לישון בתוך שלולית ממש.
להמשיך לישון בלילה (אפילו אם התעוררתם, לא לקום ולא להעיר אותה). כל עוד היא ישנה, גם אתם "ישנים" (באמת או כאילו). רק בבוקר להתייחס לזה - כרגיל, להחליף, לייבש ולנקות.
כמובן, אם היא ערה או מתעוררת, להחליף מייד - לא לתת לה להמשיך לשכב שם כשהיא ערה, כאילו זה עונש חלילה.
אני מתכוונת שכל עוד היא ממשיכה לישון, גם אתם תמשיכו.

שכל עוד היא ממשיכה לישון, גם אתם תמשיכו
זה במקרה בדיוק מה שניסיתי לעשות הלילה- התעוררתי לריח הזה, אחרי כמה דקות קלטתי מה זה, ראיתי שהיא ישנה עמוקות. רק הוצאתי את הפוך הרטוב מתחתיה, וכיסיתי אותה במגבת יבשה כדי לעצור את הריח מלהגיע אלי ואולי קצת לספוג את הפיפי ממנה. הבעייה היא שמאותו רגע ואילך אני לא הצלחתי להמשיך לישון בגלל הריח ובגלל עצם ההתעוררות )-:

<חסרון משמעותי ראשון שאני מוצאת למיטה המשפחתית>

בבוקר כשהיא התעוררה ואמרה שהיא עשתה פיפי במיטה - הגבתי באדישות ורק עודדתי אותה לפשוט את הפיז'מה הרטובה.

הי אמא של ליבי,
גם אנחנו בסיטואציה דומה (בעניין התינוק שבדרך). אצלנו הקושי מתבטא בדרך קצת שונה; "קריזות", בכי כמעט מכל דבר ועוד התנהגויות מורטות עצבים. ההריון מאוד מעסיק אותה (במודע ההתייחסות שלה מאוד חיובית), והיא מרבה לדבר על זה ואף לחלום על זה בלילה.
היא שאלה לדוגמא, אם עדיין ישאר לנו זמן בשבילה לאחר שהתינוק ייולד, אם היא תוכל לינוק שוב ועוד. היא סיפרה שחלמה שהתינוק נולד פתאום מהפה שלי כשהיינו אצל חברים, ויצא לבוש (לדבריה, את הבגדים אני אכלתי והם עברו לתינוק דרך חבל הטבור (-: )
אולי בגלל שהיא גדולה מליבי בשנה, קל לה יותר להתייחס לחששות שלה באופן מילולי. כשקראתי את הדף, פתאום חשבתי שאולי העובדה שהיא התחילה לרוץ בתכיפות רבה לשירותים, מה שגרם לנו לעשות בדיקת שתן מחשש לדלקת, הינה על רקע "התנהגותי", כמו שהרופא שלה קורא לזה.
אין לי ממש פתרונות לעניין, אבל אני משתדלת להקדיש לה יותר תשומת לב רגשית ופיזית בזמן שמתאים לי (היא מבקשת הרבה חיבוקים ושאשחק איתה יותר מבד"כ), ואני מרגישה שזה קצת צימצם את התופעות שהיה לנו קשה להתמודד איתן, אם כי הן לא נעלמו.

אני מקווה שתחזיקו מעמד ושיעבור מהר...
להת' מחר.

_היא עוברת איזה וירוס כולה פיפי
אני לא רואה את זה ככה. אם לבת שלך היה וירוס הקאות שנמשך חודשיים אני מרשה לעצמי לשער שהיית כבר הולכת איתה לכל רופא אפשרי ומבררת מה לעשות עם זה, ומנסה כלמיני דברים. גם אם לכאורה לה זה לא היה מפריע._

אני מאוד אוהבת את הדימוי של הוירוס! מעולה ממש. אכן יש בעיה, וכמו מחלה מתמשכת צריך לחשוב איך "מטפלים" בה.
והרי מצוקה רגשית היא לא סיבה מספיק טובה לגשת לרופא

ובטח כשהמצוקה באה מסיבה ידועה, ברורה ומקובלת כמו הריון של אח .
לדעתי, אם הנושא מפריע לך זו תהיי "התייפייפות" לומר שאפשר יהיה לנסות להתנהג "כאילו כלום", אני לא רואה את הדברים מסתדרים יחד, אז למה להדחיק את מה שמפריע.
צריך למצוא לזה פתרון. כמו לכל דבר אחר שהיה עולה והיה מציק.
את הקושי ועל הקושי צריך לדבר ולדבר ולדבר ולדבר, אבל כל דבר אחר אפשר למצוא לו פתרון אני בעד לטפל בו. לא רואה למה צריך להעביר את כל המשפחה מסכת של תיסכולים וכעסים ( שאולי מכסים את הקושי האמיתי שצריך להתמודד איתו ולדבר עליו.... אולי? )
יש חיתולים, ועדיף רב פעמיים, כך שאם היא רטובה היא יכולה לבקש החלפה בלילה, וגם, עדיין יהיה לה לא נעים כך שאולי תחזור במהרה לשרותים.
את לא פוסלת את ההרטבה שלה!
את מאפשרת לה בלי ביקורת להרטיב, אבל לא את כל המיטה, אלא בחיתול!
את לא אומרת אין בעיה - כי יש!
את אומרת לה בלי שיפוטיות שהפיפי הולך לשרותים או לחיתול כי אחרת היא רטובה וגם אתם, ואתם לא ישנים טוב בלילה!
את אומרת לה יש פתרון ולא משאירה אותה בתיסכול - שהנה, שוב, לא הצלחתי להגיע לשרותים ואני לא בסדר כי הרטבתי!

אני מרגישה שיש כאן אכן איתות לקושי ולהשאיר אותה בהרטבה הוא להעמיס עליה קושי נוסף, וגם עליכם כמובן. לדעתי חבל.
אם לך לא יהיה קושי לשים לה חיתול, היא לא תקבל את זה כעונש או כביקורת. את אומרת שזה המצב ואתם מאוד אוהבים אותה ורוצים לעזור לה.
היא יכולה להחילט בכל זמן להוריד את החיתול וללכת לשרותים, ואם בלילה קשה לה, אז החיתול שומר או אוסף את הפיפי, עד שהיא תחליט או תירצה להביא אותו לשרותים .
כך את נותנת לה את הכבוד שאת מאמינה בה שהיא תבחר במה שטוב לה, ותעשה מה שטוב לה - בזמנה. יש לה את כל הגיבוי ממך להיות קטנה, וכדאי מאוד לתת לה הרבה גיבוי כזה - לא במילים, אלא במעשים.
זה ממש בסדר שאת רוצה עוד להיות קטנה ( לא הייתי אומרת את זה בהקשר לפיפי, כי זה יכול להצטייר שיפוטי שהיא היתה גדולה ועכשיו היא קטנה ) כל בכי או קושי היתי מחבקת ועוטפת אותה כמו תינוקת, אפילו קצת ב OVER.

על "לדבר את הקושי" אכתוב או אומר לך הע"פ, כרגע חייבת לצאת.

שרון,

לא ראיתי את ההודעה שלך.
היא מבקשת הרבה חיבוקים ושאשחק איתה יותר מבד"כ, ואני מרגישה שזה קצת צימצם את התופעות שהיה לנו קשה להתמודד איתן, אם כי הן לא נעלמו.

טוב, "שמחה" לדווח שעברנו רשמית גם לפיפי בשנת הצהריים.....)-:
לפני כמה ימים הייתה פעם אחת בזמן השינה ועוד פעם כשהיא כבר הייתה ערה ופשוט התעצלה לקום לשרותים.
היום נרדמנו חבוקות על הספה ואני התעוררתי עם בגדים רטובים מהפיפי שלה....והיא אפילו עדיין ישנה.
ועוד-
אתמול בלילה לפני השינה, בעודנו מנסים לשכנע אותה ללכת לאמבטיה ותוך כדי מנסים לעדכן זה את זו בעניינים שוטפים
הלכה לחדר השינה וכשחזרה קראה- "אמא, בואי תראי, עשיתי פיפי על המיטה שלכם" "אבא, בוא תראה..." ואכן, היא פשוט נעמדה לה ועשתה על המיטה.....!!! אמרתי לה שאני מאד כועסת עליה, אבל בלב הרגשתי שאולי זה מראה שהיא -
א.מחפשת תשומת לב מאיתנו שלא מספיק קיבלה אתמול באופן ספציפי
ב.משתמשת בעניין עשיית הפיפי כהבעה של הכוח שלה מולנו, כי היא יודעת שזה מפריע לנו. אולי היא מביעה בכך כעס כלשהו.

ולקינוח- היום היא אמרה לי בפעם הראשונה בחייה- "אני לא אוהבת אותך" (ואני עניתי שמותר לה, ושאני בכל מקרה מאד אוהבת אותה).
ברור לי שיש פה בעייה שורשית שלא תעלם רק ע"י חיתול או אדישות.

נראה לי שאולי כרגע באמת נסיון לתת לה יותר תשומת לב רגשית ופיזית עלולה לעזור, למרות שיש רגעים שאני מרגישה על מדרון מאד חלקלק ומאד חוששת לעשות משהו "לא נכון" שיהיה אח"כ יותר קשה לתקן.

שרון נועה וקומ"ג, תודה על המילים שלכן @}

_היא עוברת איזה וירוס כולה פיפי
אני לא רואה את זה ככה. אם לבת שלך היה וירוס הקאות שנמשך חודשיים אני מרשה לעצמי לשער שהיית כבר הולכת איתה לכל רופא אפשרי ומבררת מה לעשות עם זה, ומנסה כלמיני דברים. גם אם לכאורה לה זה לא היה מפריע._
אש"ל (קצר יותר, זה בסדר?),
מה שאני מציעה לא סותר את מה שאת אומרת.
אני לא אומרת להתעלם מהווירוס. הרי כבר כתבתי:
_הייתי באמת רואה בזה איתות לקושי שהיא חווה, ומנסה לתת לו מענה:
אולי היא זקוקה באמת לזמן "חזרה לשלב תינוקות"? אולי היא זקוקה ליותר מגע? אולי מנשא? וכו' וכו', אתם בטח תדעו._
ובקיצור, יש מה לעשות: לתת לה מענה לצורך הרגשי שהיא מבטאת. (וגם פירטתי איך אפשר לנסות להבין למה היא זקוקה).
ההשוואה לוירוס נועדה כדי לשים את הכעס שלכם והאכזבה שלכם בפרספקטיבה אחרת: על ילד חולה לא כועסים כשהוא מקיא נכון? אז כנ"ל כאן: גם על ילדה עם מצוקה רגשית ("וירוס") שעושה פיפי (במקום להקיא) - לא כועסים.
מעבר לזה, בוודאי שזה סביר לגמרי לחפש פתרונות להקל עליכם - על כולכם, הקושי שלכם הוא אמיתי וכלל לא זניח - ובדיוק בגלל זה אני מנסה כאן לשבת יחד אתך ולחשוב מה אפשר לעשות.

למה לה לעשות את זה "בכוונה"? אולי כי היא כועסת עלינו? לא יודעת.
אולי היא באמת כועסת.
מה לדעתך אפשר לעשות עם זה?

(עברה לי בראש שאלת המשך לבנזוגך ששוקל להפעיל סנקציות: האם הוא חושב שכעס עליה בחזרה יפתור את הנושא?)

אמא, בואי תראי, עשיתי פיפי על המיטה שלכם
משתמשת בעניין עשיית הפיפי כהבעה של הכוח שלה מולנו, כי היא יודעת שזה מפריע לנו. אולי היא מביעה בכך כעס כלשהו.
אני מתחברת לשתי האפשרויות שהעלת ויש לי הרגשה שיש כאן שני נושאים מעורבבים:
מצד אחד, נראה שיש לה קושי רגשי כלשהו שעליו את מחפשת דרך לתת מענה (מאוד מתחברת למה שנועה הציעה: אובר חיבוקים, אובר מגע, אובר הרעפת אהבה).
מצד שני, ייתכן שיש כאן גם נושא של מאבקי שליטה עם פעוטה. אולי תמצאי רעיונות בדף הזה.

_אני מזכירה לך שכבר בגיל שנתיים יש התמודדויות לא פשוטות וקונפליקטים לא מעטים
אני לא בקטע של תחרות או לשכנע אותך אבל רק אומר- YOU AINT SEEN NOTHING YET_
ההשוואה לחלוטין לא רלוונטית ואני מודה שאני לא לגמרי בטוחה מה ניסית לומר במשפט הזה.
האם את אומרת שגישת החינוך ללא כפייה קשה ליישום עם ילדים בני שלוש?
אם זה המסר, כאמור הבלוג שאליו הפניתי למעלה דן בדוגמאות לפתרונות מכבדים לקונפליקטים עם שתי ילדות, הגדולה שבהן בת חמש.
(ויש כמובן עוד דוגמאות באתר, אם תרצי).

מצד שני, ייתכן שיש כאן גם נושא של מאבקי שליטה עם פעוטה.
אגב, אם את מתחברת לזה,
נראה לי שעל אחת כמה וכמה כדאי להניח לסוגיית הפיפי, כלומר נון-אישיו, (אבל כן למצוא פתרונות טכניים להקל עליכם) ופשוט לנקות ולהחליף בענייניות ובלי ביקורת.
ברגע שתפסיקו להתייחס לזה, זה יפסיק לשמש כלי לשליטה.
זה מעבר למה שיש לדף ההוא להציע.

_אני מזכירה לך שכבר בגיל שנתיים יש התמודדויות לא פשוטות וקונפליקטים לא מעטים
אני לא בקטע של תחרות או לשכנע אותך אבל רק אומר- YOU AINT SEEN NOTHING YET_
ועוד מילה בעניין הזה,
אני מזמינה אותך - אם תרצי - לפרט קונפליקט אחד או שניים מהתקופה האחרונה שבהם את מרגישה שקשה לך ליישם חינוך ללא כפייה, וננסה לחשוב ביחד על פתרונות חלופיים לגישות של סנקציות/איומים/חיזוקים חיוביים.
@}

אני לוקחת את אליה לעשות פיפי מתוך שינה על הידיים בכיור של האמבטיה במשך הלילה.
פיפי אחד ב-22:30 עוד כשאני ערה. פיפי אחד ב-24:30 בערך. ופיפי אחרון (שבזמן האחרון היא לא עושה אותו) בסביבות 4 5. כשהיא חולה או כשאני עייפה מדי לקום לפעמים יש פיספוסים (לפעמים הם רבים ומעצבנים)בד"כ אם היא כבר עשתה פיפי אחד במיטה יבוא אחריו (ההשלמה שלו) עוד אחד תוך שעה. אולי תקחי אותה לעשות בכיור מתוך שינה?

הי בתנועה מתמדת,
קיבלת כאן עצות מצוינות. אנסה להוסיף כמה מחשבות שעולות אצלי ואולי עשויות לעזור:

קודם כל, התקדמתם. אתם כבר יודעים מה לא עובד:
לצמצם שתייה ולהקפיד על ישיבה על האסלה ממש לפני שהיא נכנסת למיטה בלילה.

חיזוקים חיוביים (שוקולד)

הבעת הפתעה-אכזבה-דחייה מהריח והרטיבות

את כל השיטות האלה אפשר וכדאי לזנוח. כנ"ל לגבי עונשים וסנקציות. גם אם שימוש בעונשים יביא להפסקת ההרטבה, היא פשוט תתגלגל בבעיה אחרת. את יודעת, יש מימרה תלמודית יפה 'חלום שלא נפתר הוא כאיגרת שלא נקראה'. הסמפטום (ההרטבה) הוא האיגרת שליבי שולחת אליכם, ואם לא תפענחו את האיגרת הזו, היא תיאלץ לשלוח לכם איגרת אחרת.

האם היא מרטיבה בכוונה? במובן מסוים נראה שכן, גם אם לא לגמרי במודע. יכול להיות שהרטבת הלילה התחילה כביטוי למצוקה (כמו ילדים שמתחילים לגמגם בתגובה לשינוי כלשהו בחיים), אבל לאור ההתפתחויות האחרונות, נראה שההרטבה ממשיכה כי ליבי מפיקה ממנה משהו שנחוץ לה עכשיו (תחושת כוח? תחושה שהיא עדיין התינוקת שלכם?).

אני חושבת, אם כן, שהכיוון צריך להיות:
א. לנסות להתייחס להרטבה בשיא הענייניות. תגובות של הפתעה-אכזבה-דחייה מהריח והרטיבות עלולות, מצד אחד, לשדר לה מסר שלילי בנוגע לעצמה, ומצד שני, נדמה שכעת הן מהוות דווקא גורם מחזק להתנהגות הזו.
ב. לנסות להבין איזה צורך ליבי מבטאת באמצעות ההרטבה, ולחפש דרכים לענות לצורך הזה. להתבונן בה ובעצמכם בסיטואציות ובאינטראקציות מגוונות. לנסות לבדוק אם יש משהו שמאפיין את הימים המעטים שאחריהם היא לא מרטיבה. לשוחח איתה ולשאול שוב מדוע היא חושבת שהיא עושה פיפי (לחכות לשעת רצון, ולשאול בענייניות והתעניינות אמיתית). לנסות ולתעות, עד שתבינו. אני מבינה שההיריון שלך הוא 'החשוד המיידי' בתור הטריגר להרטבה (מצטרפת ל שיהיה בשעה טובה @}), אבל כדאי לשמור על פתיחות גם להשערות נוספות.
ג. לשבת עם ליבי לשיחה ולהסביר שיש לנו בעיה. בלילה בורח לה פיפי, וזה בסדר גמור. אבל לאבא ואמא לא נעים להתעורר במיטה עם פיפי, ואולי גם לליבי עצמה זה לא נעים. להציע לה לחשוב יחד על פתרונות שונים, אבל להתעקש על פתרון שעונה גם לצורך שלכם להתעורר במיטה יבשה.

אני שוב מדגישה: כנראה שכרגע, התוצאות של ההרטבה (התגובות שלכם, כנראה) מהוות דווקא גורם מחזק להתנהגות זו. מבחינתה של ליבי, משהו בתגובות שלכם הוא פרס טוב יותר משוקולד. כדי שההרטבה תיפסק, צריך שיקרו שני דברים:
א. הצורך שליבי מבטאת באמצעות ההרטבה יקבל מענה בצורה אחרת.
ב. ליבי תיווכח שמשהו השתנה, וההרטבה כבר לא מביאה בעקבותיה את התוצאות הרצויות לה.

אשמח להמשיך בדיאלוג.
בהצלחה רבה @}.

אחרי שכתבתי את ההודעה הקודמת, ניסיתי להיכנס לנעליים של ליבי ולנחש מה היא מנסה להשיג באמצעות ההרטבה. אולי (עם או בלי קשר לידיעה על ההיריון) היא מנסה לבדוק האם אתם מסוגלים לאהוב ולקבל אותה גם כשהיא 'ילדה רעה'?

פעם מישהו אמר לי שבקשרים רומנטיים, בהתחלה כל צד מציג את עצמו במיטבו כדי למצוא חן בעיני האחר, אבל אם הקשר מעמיק, בשלב כלשהו קורה הדבר ההפוך: כל צד מציג דווקא את הצדדים החלשים והקשים שלו, כדי לבדוק אם הצד השני באמת מסוגל לקבל אותו. הרעיון הזה דיבר אלי. מה דעתך? אולי קורה כאן משהו דומה?

אפשרות אחרת, שלא סותרת את האפשרות הראשונה, היא שליבי בודקת האם אתם מסוגלים לעמוד מולה, להתמודד עם הצדדים הקשים שלה בלי לוותר על הצרכים שלכם, בלי להתפרק ובלי להשפיל אותה. כשהיא מרטיבה כהתרסה מולכם (היא פשוט נעמדה לה ועשתה על המיטה), אולי היא בעצם בודקת האם אתם מסוגלים למצוא את הדרך להגיד לה 'עד כאן'?
(ואין ספק שזה אתגר ענק, להצליח להגיד 'עד כאן' באופן שמכבד את ליבי ובדרך שאת מרגישה איתה נוח).

< לצערי לא אוכל לעקוב אחרי הדיון בימים הקרובים >

נוסעת סמויה,

התחלנו לדבר על זה השבוע כשהייתן פה. בינתיים אני קוראת שהיתה הסלמה במצב

.
אז ככה: אני מסכימה שהגישה הכללית צריכה להיות עניינית, בלי להפגין כעס או אכזבה. הגישה של להתייחס לזה כמו אל וירוס היא טובה, אם את יכולה לעמוד בה. לפי מה שאת מתארת, השילוב של הריח וההתעוררות מונע ממך לחזור לישון. בהנחה שזה יימשך (ומה לעשות, במצבך הנוכחי יש סבירות לא קטנה שזה יימשך

), זה לא פתרון טוב מבחינתך.

נראה לי ששווה, כמו ש נוסעת סמויה הציעה, להעלות את הנושא בפניה, ולשאול אותה מה צריך לקרות/מה אתם צריכים לעשות כדי שהיא תפסיק להרטיב בלילה. יכול להיות שהיא תפתיע אתכם בתשובה מסודרת, ויכול להיות שלא יהיה לה מושג מה אתם רוצים מחייה. בכל מקרה, תבואו עם איזה רעיון או שניים מן המוכן ותעלו בפניה.

רעיון שחשבתי עליו: אולי תחתוני-גמילה, ח"פ או ר"פ, שתקראו להם תחתונים ותתייחסו אליהם כמו אל "תחתוני לילה", ככה שהיא לא תרגיש כאילו מישהו כופה עליה לחזור לחיתולים.

מה שלא יהיה, יש שני דברים שנראים לי חשובים: קודם כל, שעדיף כמה שפחות להיכנס למאבק בתחום הזה, כי הוא נפיץ ומועד לפורענות. יחד עם זאת, חשוב שהפתרון שתגיעו אליו יכבד גם את ההורים, לא לסבול כתוצאה מרצון להימנע ממאבק, כי היא בטח תרגיש את זה באיזושהיא רמה.

שמעתי היום על רעיון מעולה (ופרקטי!):

שמים על המזרון שעוונית.
עליה סדין.
עליו עוד שעוונית.
עליה סדין נוסף.

ילד עושה פיפי, מורידים שכבה אחת של סדין ושעוונית, וממשיכים לישון במיטה יבשה, נקייה ומריחה טוב.
(כל זה בהנחה שזה קורה פעם אחת בלילה. אם יותר, אז יותר שכבות).

(נדמה לי שזכויות היוצרים על הרעיון שמורות ל- עוף החול @})

תודה לכל הנשים היקרות שנכנסות לפה ומנסות לעזור. זה ממש מחמם את הלב @}

רוצה לעדכן שאתמול בערב הצעתי לה (מאד באגביות), לישון עם חיתול מיוחד שהוא כמו תחתונים שימנע את הההרטבה הגלובלית ואי-הנוחות הכללית הנובעת ממנה.
היא הסכימה לראות במה מדובר וכשראתה את חיתול הגמילה המ-ה-מ-ם של פמפרס עם ציור של פילפילון חמוד עושה פיקניק, ביקשה ללבוש אותו ללא דיחוי (-:
כך עברנו לילה "יבש" עם חיתול ספוג בבוקר. הערב שוב הסכימה ללא היסוס ללבוש אותו ואף ביקשה שנלך לקנות עוד.

אני מודה שאני קצת אמביוולנטית לגבי הפתרון הזה.
אני תוהה האם יוביל להמשך לבישת חיתול בלילה בשנה-שנתיים הקרובות, האם להצטייד עכשיו בחיתולים ר"פ בגודל שלה וגם עבור התינוק שבדרך, האם זה צעד "דרסטי" מדי שרק ינציח את הרגרסיה....לא יודעת. בכל מקרה ברור שכרגע זה קצת מוריד לחץ בכל הכיוונים(בנושא הפיפי לפחות).
היום גם החלטתי לעשות מאמץ מיוחד לשלוט בתגובותי כשאני עייפה/טרודה/עצבנית, בעיקר במצבים בהם זה באמת לא קשור אליה, והיא רק מקבלת את הריקושטים.

<אולי זו ההזדמנות לציין שבשבועות האחרונים אני אכן טרודה יותר מהרגיל בגלל פרוייקט שיפוץ והרחבה של דירה שקנינו. העבודה בדירה עומדת להתחיל בשבועות הקרובים ואני כ"אדריכלית הבית" אחראית על הכל....וחוץ ממתח "טבעי" שקשור בקבלת החלטות כספיות ותכנוניות, חוששת שלא נספיק לסיים ולעבור לפני הלידה.>

ולסיום הערב רק עוד שתי תגובות שבוערות לי-

אורלי-

במשפט YOU AINT SEEN NOTHING YET התכוונתי לומר ש-
גם אני, כשהייתי אמא לבת שנתיים, אמרתי לעצמי - מה, זה ה-TERRIBLE TWO'S שמדברים עליהם (בעיקר במיינסטרים) בכזו הבעת סיוט!?! זה רחוק מלהיות מה שעושים מזה......הרי אם רק נהיה יצירתיים ומכבדים ומאפשרים ומתקשרים וקשובים נצליח לפתור כל קונפליקט עם בני שנתיים....

ניסיתי לרמוז לך שמה שעבד יחסית בקלות אז, כבר לא עובד כ"כ בקלות כעבור שנה, והאתגרים הולכים ונהיים מורכבים יותר ויותר ולא תמיד התיאוריות היפות (באמת!) עובדות כ"כ יפה בפרקטיקה, ואז נתקעים..... מאחלת לך שבבוא העת תצליחי ליישם את כל התאוריות בכל הדפים הרלוונטיים- באופן מיטבי.

ודרך אגב- יש רק בעייה קטנה עם ה-רעיון מעולה (ופרקטי!)- הילד ישן עם פיז'מה המועמדת להרטב...אז הנה השיפור שאני מציעה לשיטה-

שמים על המזרון שעוונית. על הילד ניילון נצמד (של "ניילונית" או ש"ע)
עליה סדין. עליו פיז'מה.
על הסדין עוד שעוונית. על הפיז'מה עוד ניילון נצמד.
עליה סדין נוסף. עליו פיז'מה נוספת.

וכאמור וממשיכים לישון במיטה יבשה, נקייה ומריחה טוב

(ואם הילד עושה יותר מפעם אחת בלילה אפשר פשוט להכפיל את השכבות)
D-:

ניסיתי לרמוז לך שמה שעבד יחסית בקלות אז, כבר לא עובד כ"כ בקלות כעבור שנה, והאתגרים הולכים ונהיים מורכבים יותר ויותר ולא תמיד התיאוריות היפות(באמת!) עובדות כ"כ יפה בפרקטיקה, ואז נתקעים.....
אש"ל,
ואני ניסיתי לומר לך - עזבי אותי - בואי דברי עם הורים לילדים גדולים יותר מגיל שלוש, ותראי איך זה עובד שם.
ובוודאי שהאתגרים גדולים יותר בגיל שלוש מבגיל שנתיים.
אבל עניין הגיל הוא לא המהותי כאן בעיניי.
יש כאן עניין אחר.
ואני חוזרת על הצעתי - באמת, מכל הלב - את מוזמנת (כאן, או בדף אחר, או באיזה הזדמנות שנראית לך) להביא קונפליקט אחד מורכב ומאתגר, וננסה לחשוב ביחד מה עושים, כדי לא להגיע למקום שבו נתקעים.
ולמרות שאני לא מדברת מניסיון של אמא לילדה בת שלוש אלא רק בת שנתיים, אני מאמינה בלב שלם שכמעט תמיד ("כמעט" לצורך הסתייגות כללית) אפשר למצוא דרך מכבדת לשני הצדדים.
נכון, זה דורש אנרגיה.
נכון זה דורש יצירתיות.
נכון זה דורש לחשוב אחרת ממה שהורגלנו, זה דורש להתנהג אחרת, זה דורש להתגבר על כל הכפתורים שנלחצים אצלנו.
ונכון שזה לא קל. אבל זה אפשרי - כך אני מאמינה - גם בגיל שלוש וגם בגיל עשר.
ואני מאמינה שכל עוד חושבים כך - שזה אפשרי - אז גם יש את הכוח והמוטיבציה להמשיך ולחפש את הפתרון המכבד, גם כשנראה שאין כזה באופק.

@}

שליחה על ידי טלי* » 28 אפריל 2006, 02:41

בקשר לתקשורת הריני להמליץ על סדרת ספרים מדהימה בהוצאת אדל פייבר ואליין מייזליש: "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו" "אחים ללא יריבות" ועוד.
שם ישנה התייחסות לנושא אח חדש.

הפעם זה כבר מאוחר, אך אולי היה עדיף לשמור בסוד את עובדת התינוק, כך הפחדים של הילדה: "מה יהיה עם התינוק?" נעלמים על פי רוב במציאות בשטח.
בהצלחה.

כך עברנו לילה "יבש" עם חיתול ספוג בבוקר._ _אני מודה שאני קצת אמביוולנטית לגבי הפתרון הזה.
אני מבינה את האמביוולנטיות, אבל לא מציחה לחשוב על פתרון אחר, פרט לפתרון ה"וירוס", וזה יכול לעבוד רק אם אתם לגמרי משחררים ומוכנים להתמודד עם האופציה של תקופת הרטבה שעלולה להיות מאד ארוכה. יהיה יותר קל לשחרר ולומר "גמילת לילה תהיה בעוד X זמן", אפילו שנה, בתחתוני גמילה, מאשר בהרטבת המיטה (נראה לי).

ה ב-כ-ל-ל לא על הפרק (מספיק מודגש?).
בהחלט, ברור לי

כתבתי את זה כתגובה למי שהעיר, שלא הועלו כאן רעיונות פרקטיים.

אולי זו ההזדמנות לציין שבשבועות האחרונים אני אכן טרודה יותר מהרגיל בגלל פרוייקט שיפוץ והרחבה של דירה שקנינו. העבודה בדירה עומדת להתחיל בשבועות הקרובים ואני כ"אדריכלית הבית" אחראית על הכל....וחוץ ממתח "טבעי" שקשור בקבלת החלטות כספיות ותכנוניות, חוששת שלא נספיק לסיים ולעבור לפני הלידה
אהא... אולי ליבי מסמנת טריטוריה

אולי היה עדיף לשמור בסוד את עובדת התינוק
איך אפשר? ילדים יודעים ה-כל (אם כבר, הם שומרים סודות מאיתנו).

_אולי היה עדיף לשמור בסוד את עובדת התינוק
איך אפשר? ילדים יודעים ה-כל_ מסכימה בחום. בני היה בן שנה כשנכנסתי להריון, ונשבעת לכן שהוא ידע לפני כולנו (וסירב פתאום לרדת מהציצי, אחרי תקופה ארוכה של שתיים-שלוש הנקות ביום).
בכל מקרה, זה נראה לי ממש לא לעניין להסתיר משהו כזה מילדה בת שלוש.

תודה לכן על כל ההתיחסויות @}
אכנס להגיב שוב בהמשך היום.

אולי כדאי לך לשקול פרחי באך.
בני השלוש לא תמיד יודעים להגיד מה מציק להם. את ציינת שאת לחוצה משיפוץ הבית, ההריון לא מקל.
הלחץ מוקרן החוצה גם על ליבי, וכדאי שיהיה איזון.
הרטבה בלילה מעידה (לדעתי לפחות) על לחץ/פחד. פרחי באך עשויים להקל על המצב.

הי בתנועה מתמדת,
אני שמחה לשמוע על ההקלה במצב. הרבה יותר קל לשקול אפשרויות ולהרהר בפתרונות כשקמים בבוקר למיטה יבשה

.

האם להצטייד עכשיו בחיתולים ר"פ בגודל שלה וגם עבור התינוק שבדרך, האם זה צעד "דרסטי" מדי שרק ינציח את הרגרסיה....לא יודעת.

באינטואיציה שלי - חכי עם הקנייה. אולי לא יהיה בה צורך.
כדאי לחכות שבוע-שבועיים ולראות איך הדברים מתפתחים. צריך עדיין לראות אם ליבי ממשיכה לשתף פעולה בנושא תחתוני הגמילה גם כשההתלהבות הראשונית מהם פגה.
בעוד שבוע-שבועיים תוכלו גם לראות אם מסתמנת מגמה כלשהי לגבי שיעור הלילות הרטובים - עלייה או ירידה, ואז אפשר יהיה לחשוב איך ממשיכים הלאה.

מכל מקום, אולי כדאי שבמקביל ליחס הענייני שלכם כלפי ההרטבות של ליבי, בכל בוקר שבו ליבי קמה יבשה תביעו את שמחתכם (משהו בנוסח: "תראי איזה יופי, התחתונים שלך יבשים לגמרי. הצלחת לשמור את הפיפי בבטן כל הלילה").
הבעת שמחה כזו יכולה לתת לליבי תמריץ לחזור ולשלוט בהשתנה הלילית. להבדיל משוקולד, זהו גמול טבעי על התנהגותה, שלא ניתן לעשות בו מניפולציות. הערות כאלה גם יזכירו ויבהירו שאתם רואים בהרטבת הלילה נסיגה זמנית בלבד, ואולי יסייעו למנוע התקבעות של המצב. מה דעתך?

נוסעת סמויה-

בכל בוקר שבו ליבי קמה יבשה תביעו את שמחתכם
נגעת בדיוק בנקודה שהעסיקה אותי....תהיתי ביני לביני - אם אני עכשיו מחליטה לא לעשות עניין מפיפי, האם הבעת שמחה כזו היא במסגרת תשומת לב רצוייה או לא. במקרים האחרונים בהם אכן עמדתי מול חיתול יבש, באופן ספונטני אמרתי לה איזה יופי. למקרא דברייך אני מרגישה עכשיו שבאמת אין לי סיבה להמנע מכך. אולי זה אפילו יעזור.

בהודעה קודמת כתבת-
היא מנסה לבדוק האם אתם מסוגלים לאהוב ולקבל אותה גם כשהיא 'ילדה רעה'
דעי שאני מסתובבת עם המחשבה הזו כבר כמה ימים, וככל שאני חושבת על זה יותר, לנוכח סיטואציות שונות, אני מגלה כמה המשפט הזה פקח את עיני....
לאחרונה, בנוסף להרטבות, היא אוהבת, כמעט כל יום בשלב כלשהו, להודיע שהיא רוצה "להרביץ"(לי, לאבא, לילדה כלשהי), להודיע שהיא רוצה לחטוף צעצוע(במפגש עתידי) או לשחזר סיטואציות בהן חטפה צעצוע או הרביצה למישהו ("חטפתי לה", "הרבצתי לה"). אני מגיבה לאיומים בחזרה על אסור/מותר/ומדוע, ועל סיטואציות בזמן אמת בתקיפות חד-משמעית, אבל לא הבנתי ממש מה המקור של זה עד שקראתי את דברייך.
חשבתי בדיקת גבולות....בדיקת יכולות.... אבל עכשיו אני יותר מהכל מתחברת למשפט הזה שלך כי נדמה שיותר מכל - היא מחכה לראות את התגובה שלי.
תודה על כל דברייך- כל מילה פנינה עבורי.

נועה נועה - תודה על ההצעה, לא חשבתי על זה. (אין מה להפסיד, נכון? (-:)

מיצי - בעצתך הנבונה סיפרתי לליבי על התינוק מיד אחרי הסקירה המוקדמת, ואני מרגישה שזה היה דבר מאד נכון לעשותו.
אין ספק שהם מרגישים ה-כ-ל. ואחרת גם הייתי מפספסת את כל הדיונים המקסימים שיש לי איתה על מה היא תעשה עם התינוק, ומה הוא יעשה, וכו' וכו'.

קומ"ג - כתבתי את זה כתגובה למי שהעיר, שלא הועלו כאן רעיונות פרקטיים
מצטערת אם התגובה שלי לזה נשמעה קצת תוקפנית, אבל היה נשמע לי שהתייחסת לאפשרות ההפרדה שלה ממיטתנו, כתגובה להרטבה, כאילו שזה משהו שאני העליתי.
אני מוכנה לקחת אחריות על דרכי ההתמודדות הלא-מוצלחות שאולי נקטתי בהן בסיטואציה זו(עד לפתיחת הדף הזה), אבל לא מוכנה להיות "חשודה" ברעיון עד-כדי-כך-לא-מוצלח (כמו ההפרדה דנן).

אולי ליבי מסמנת טריטוריה יכול מאד להיות D-:

אורלי- אפשר למצוא דרך מכבדת לשני הצדדים אמן!

מקווה שלא שכחתי אף אחת.....רוצה בינתיים לעדכן שאנחנו כבר כמה לילות עם החיתולים, וגם לפעמים בשנ"צ.
הכל בהסכמה גמורה (ואפילו בהתלהבות מסויימת) מצידה.
היום ביקשה מאמא שלי (שלא מעודכנת בכלום) ללבוש חיתול ולצאת עמו החוצה, וכך היא עשתה, אך לא הרטיבה בו. היא מביעה נכונות ללכת לשרותים גם בזמן לבישת החיתול, ולא בכל פעם קמה עם חיתול רטוב.
בנוסף, לראשונה מזה כחודשיים התעוררה בוכה לילה אחד (עם חיתול) כי יש לה פיפי, ואכן לקחתי אותה לעשות....
אכן, ילדינו, נסתרות הן דרכיהם.....(-:

אשמח לשמוע דעות..
הגדולה בת שנתיים וחצי.

לפני לידת אחיה הייתה עם חיתול אבל קקי עשתה רק בשירותים - הייתה מודיעה שהיא צריכה והלכנו. פיפי רק לפעמים.
אח"כ נכנסתי לתשיעי והיא הפסיקה.. ואני הלכתי איתה כי הנחתי שבמילא עם אח חדש ומעבר בית וכל מיני שינויים אין טעם להוסיף גם גמילה.
הקטן כבר בן 8 חוד'.
יש ימים שהיא מבקשת תחתונים ואז לא מפספסת בכלל. פיפי - קקי לא מבקשת חיתול. או מודיעה שהיא צריכה קקי ורוצה לשירותים ומתברר שהיא כבר עשתה בחיתול.
ויש ימים שהיא רוצה רק חיתול. באופן כללי אנחנו הולכים איתה ומשתדלים לא להלחיץ בנושא.

אבל כשניסינו לדבר איתה על זה ולהבין למה בעצם היא לא רוצה תחתונים וזהו [כי אין לנו ספק שהיא מזהה מתי היא צריכה] היא אמרה שהיא רוצה להישאר קטנה.
זה כמובן מתווסף לדברים אחרים - כמו לשכב על אמא ולהודיע שהיא תינוקת [שעם זה אין לי שום בעיה], לשחק במשחקים שלו [ורק בשלו], .
השאלה לגבי הגמילה- פשוט להניח לה בנושא ולחכות שהיא תגיע לזה לבד?
או שיש כאן בעיה שדורשת התייחסות אחרת מצידנו?

אני לא מבינה איך לקבל את ההרטבה של מיה שלי במיטה (סיפור דומה מאוד). לקבל ולהכיל, איך?
האם היא לא תקבל את עצמה כמרטיבנית אם אני אקבל אותה ככזאת? מה להגיד במילים? - למשל אני מחליפה את הסדין שלה ואת הבגדים. מה לומר לה עכשיו?
זה לא נורא זה יעבור?
אני אוהבת אותך ו... מה?
אני מתוסכלת כל כך מהסיפור הזה של הפיפי הבלתי נגמר ואני מרגישה שהותשתי אבל ממש. כל לילה השכמות עזרו לזמן קצר מאוד. פיפי לפני השינה עזר זמן קצר, הקפדה על שעת משחק איתה עזרה תקופה, שיטת הפרס זמן קצר, אבל הפיפי מופיע שוב כל פעם מחדש, כל כעס שלי או משהו כלפיה הוא עילה מספקת לפיפי בלילה.
אני עצמי עשיתי פיפי עד גיל 15 מה שלא עוזר לי להשאר אדישה לתופעה וגם לא ארוכת רוח יותר מדי. אני מרגישה שאם אחכה יותר מדי גם היא תתפוס עצמה כעושה פיפי במיטה ומי יודע עד מתי
אוף הצילו!

אוי חשבתי על רעיון נחמד וקליל שאני הולכת לנסות שניה לפני שאני רצה לדחוק במיה ללבוש חיתולים (לא מקובלים עליה עקב היותה ילדה גדולה) - האם בעידוד של בוקר יבש אין משום שיפוטיות חיובית?
אם כך למה לא לגייס את השיפוטיות לטובתנו על מנת לפרק מטענים?
החל מהבוקר ובכל בוקר אני הולכת לנסות טאקטיקה חדשה (ואפשר לנסות גם על ליבי ולשתף, אם בא לך כמובן) והיא:
"בוקר טוב מיה! אני רואה שהמיטה יבשה היום! איזה כיף להתעורר יבשה!"
ומוצלח מזה :"בוקר טוב מיה! איזה כיף - המיטה רטובה! ממש בריכת שחיה בתוך המיטה, איזה מצחיק איזה פיפי ג - ד - ו - ל וואו! כל הכבוד!"
בכלל זה גיל פיפי-קקי-טוסיק-פות-פין-בולבול רציני אז למה לא לגייס את זה לטובת הפיכת העניין לקליל יותר ומצחיק?
הרי אין כמו צחוק לפרק מטענים, זה רק אנחנו שהופכים כל דבר לרציני כל כך, ומדברת כאן אחת שנטיה לדכאון אינה מילה זרה לה.
ובכל אופן מנסיון העבר - תמיד עדיפה התמודדות עם הומור מאשר חומת מלל - עם ילדים ומבוגרים גם יחד.
אני מקווה לטוב ואודיעכן/ם דבר.
Put on a happy face!...
בוקר טוב לכולן!
ועוד מעט - בוקר טוב למיה!
(פתאום אני מתרגשת להעיר אותה לעוד בוקר רטוב במקום להתבעס מהבוקר הרטוב הקרב - וזה כבר שיפור לא?)
איזה כיף שיש ילדים! שמחה גדולה!

תמיד נהנית לקרוא מה שאני כותבת

הי אופי

אני לא מבינה איך לקבל את ההרטבה של מיה שלי במיטה (סיפור דומה מאוד). לקבל ולהכיל,איך?

את זה אפשר לנסות לעשות כך:

בפנים אצלך: קבלה שככה היא עכשיו. הורדת ציפיות לאפס. להישאר עם ההבנה שזה חלק ממי שהיא עכשיו וממה שעובר עליה כעת, וכמה טוב שהיא מבטאת את המצוקות והקשיים שלה באופן שאפשר לראות, ולא קוברת אותם עמוק בפנים.
בפועל: בבוקרו של יום לקבל כל תוצאה שהיא - רטוב או יבש - באותו אופן: זה לא אישיו. זה לא משנה. לא משנה אם רטוב לא משנה אם יבש. לא להתייחס לתוצאת הלילה בכלל.
התייחסות עניינית בנוגע להחלפת הביגוד ו/או הסדינים: "בואי אני אחליף לך מכנסיים". או: "בואי תרדי רגע מהמיטה נחליף את הסדין". וזהו. שום דבר מעבר.

זה המקום לומר שאני מסתייגת משיטת החיזוקים החיוביים כי יש תמיד את הצד השני של המטבע:
אם אני מקבל מחמאות על מיטה יבשה, מה זה אומר עלי כשאני מרטיב?
בחיזוק חיובי יש עדיין שיפוטיות. ושיפוטיות אינה הולכת יד ביד עם קבלה.

האם היא לא תקבל את עצמה כמרטיבנית אם אני אקבל אותה ככזאת?
את לא עוסקת בתיוג. כמו שאת מקבלת אותה כשהיא בוכה כי היא נפלה וקיבלה מכה (ואת לא מתייגת אותה כבכיינית), כך תקבלי את השלב שבו היא נמצאת כעת והיא תקבל את המרחב להיות מה שהיא כמו שהיא ללא ציפייה ממנה לכלום. הרי משהו עובר עליה, יש לה "וירוס פיפי" (שבמקור השורשי שלו אפשר גם לטפל, כפי שיפורט בהמשך).

כל כעס שלי או משהו כלפיה הוא עילה מספקת לפיפי בלילה.
אופי, בת כמה בתך?

יש לי מחשבות כלליות בנושא כעס על ילדים. תראי אם את מתחברת למשהו מהן (ואם לא, דלגי הלאה

).
ברמת האידיאל (- התיאוריה, לא היישום שלה) אני מאמינה שהבעת כעס על ילדים אינה חיובית אף פעם. [אני מפרידה כאן בין הלגיטימיות שיש לתחושות הכעס שעולות בנו (הו, והן עולות!

), ומדברת כרגע על הביטוי שלהן בלבד].

אני מאמינה שכשילד עושה משהו לא מקובל קורה אחד משניים:

או שהוא עדיין לא הפנים את נורמות ההתנהגות הנהוגים אצלנו (והפנמה מלאה שלהן יכולה לקחת הרבה זמן)
או שהוא במצוקה וזו דרכו לשדר לי שמשהו קשה לו.

אם זה המקרה הראשון, אז וודאי שאין לי מה לכעוס על ילד שלא מבין איך מתנהגים, ילד שרק נמצא בשלב של לימוד והטמעה של הנורמות החברתיות שלנו. כעס על ילד במצב כזה יכול להיות פוגע, מעליב ומשפיל. זה כמו שמישהו יבוא ויצעק עלינו למה אנחנו לא יודעים לדבר אמהרית שוטפת.

אם זה המקרה השני, אז ודאי וודאי שאיני רוצה לכעוס על ילד ששרוי בעצם במצוקה.

מכיוון שאני מאמינה שילדים מעדיפים לשתף פעולה עימנו (חברותיות מולדת - עקרון הרצף), והמקרים שהם לא משתפים פעולה הם מקרים שמעידים על קושי או חוסר הבנה, אני מוצאת שהבעת כעס אינה מועילה, אינה מלמדת, אינה מקדמת ובעיקר עלולה לפגוע ברגשות הילדים.

אני רק מדגישה: הכעס שעולה בנו הוא לגיטימי! יש הרבה דברים שקשה להכיל ולקבל בסבלנות, וכפתורים נלחצים אצל כולנו ללא התראה. זה קורה, זה אנושי, זה מובן לגמרי. אנחנו רק צריכים למצוא דרך לא לשפוך את הכעס הזה על ילדינו. אני מאמינה שכולנו - ילדים והורים - נרוויח מזה. (יונת פעם הציעה ללכת ולצעוק לתוך ארון בחדר השני...

).

עד כאן בעניין כעס

.

אני עצמי עשיתי פיפי עד גיל 15 מה שלא עוזר לי להשאר אדישה לתופעה וגם לא ארוכת רוח יותר מדי
אני מניחה שזה חלק שמקשה ביותר על אותה "קבלה" ששאלת לגביה.
אבל, ברשותך, לי יש הסבר קצת שונה ממה שכתבת:
אני מרגישה שאם אחכה יותר מדי גם היא תתפוס עצמה כעושה פיפי במיטה ומי יודע עד מתי
מדברייך עולה (ותקני אותי אם אני טועה) שאת חושבת שהמשכת לעשות פיפי במיטה בגלל שתפסת את עצמך כ"מרטיבנית", וזה מה שאת חוששת כעת שעלול לקרות לבתך.

אני מנחשת תסריט אחר:
אני מנחשת שאולי קיבלת הרבה ביקורת על היותך "מרטיבנית" וייתכן שגם כעסו עליך לא מעט בהקשר הזה (ואולי בעוד הקשרים). זה הניחוש שלי. ייתכן שזה היה חלק מהעניין שזה נמשך זמן רב כל כך (זוכרת? את עשית קשר קודם בין כעס על ילד לבין פיפי בלילה... זה הופך למין מעגל קסמים).
מעבר לזה, העובדה שהרטבת עד הגיל הזה מרמזת (בעיניי) על קושי אמיתי ולא פשוט שהיה חלק מחייך. אני לא מתיימרת לדעת מה היה בחייך, אנחנו אפילו לא מכירות

, אבל זה הניחוש שלי. אין לזה, לדעתי, שום קשר לזה ש"תפסת את עצמך כמרטיבנית".

רוצה לומר, אולי קודם כל את יכולה לאפשר לעצמך לקבל את עצמך באהבה כמי שעשתה פיפי במיטה. ולהבין שלא היית "לא בסדר". את היית (ועודך) מצוינת! הרבה יותר מבסדר. החיים הם אלה שהקשו עליך, וכך הקושי בא לידי ביטוי.
קבלי את עצמך המרטיבנית באהבה והבנה. הקבלה של בתך, כבר תבוא מאליה. @}
^{(ואם הפיסקה אישית מדי לטעמך את מוזמנת למחוק ).}

ואם לחזור רגע לבתך ולפיפי שלה

מה שאת כן יכולה לעשות (מעבר לקבלה עניינית של הדברים), זה לנסות להבין איזה קושי רגשי היא מבטאת, איזה צורך רגשי. אולי זה קשור לעניין הכעס שהעלת קודם, או לדברים אחרים, אולי לשילוב שלהם. רק את יודעת

.
שווה להתבונן בה במהלך היום ולנסות לראות אילו קשיים עוד עולים ולהתקדם משם (אגב, האם היא בגן? אם כן, אולי זה קשור למשהו שקורה שם?). אולי חסר לה מגע, קרבה, אולי זמן משותף של עשייה? (לא צריך לשחק דווקא, יותר בכיוון של בישול משותף, כביסה, ניקיון וכו', דברים שאת ממילא עושה).

בקיצור, היא מאותתת לך שמשהו חסר לה או לא במקום.
אם תנסי לגעת במקורות של זה, האיזון יתחיל לחזור למקומו, ועימו, אני מניחה, גם בעיית ההרטבה בלילה תעבור שינוי.

@}

לפני כחודשיים סיפרתי לה שיש לי תינוק בבטן.....בערך מאז היא התחילה לעשות פיפי בלילה במיטה

זה מצוין שאת יודעת בדיוק למה היא עושה פיפי במיטה. עכשיו מה שנשאר זה רק למצוא איך לעזור לה להשיג את מה שהיא רוצה בדרך שלא תפריע לכם כל כך. נסי לנסח לעצמך מה היא רוצה, ולנסות לתת לה דרכים אחרות השיג את זה. הנה הניחושים שלי:

לדעת שאתם עוד אוהבים אותה. (דרכים אחרות להשיג את זה: לחבק אותה בכל הזדמנות, לעשות דברים שהיא אוהבת.)
לשלוט במשהו חשוב בחייה, כי הולך לקרות משהו עצום שאינו בשליטתה. (דרכים אחרות להשיג את זה: לתת לה להחליט על דברים אחרים שמעסיקים אותה.)
להראות לכם כמה היא כועסת. (דרכים אחרות להשיג את זה: להרביץ לכריות, משחק דרמטי, סיפורים, וכמובן לדבר על זה.)

לדעתי האישית התגובה לפיפי עצמו היא הרבה פחות חשובה מאשר התגובה למה שהיא מנסה להגיד לכם באמצעות הפיפי.

(אחרי שקראתי את הדף אני רואה שכבר כתבו לך את רוב מה שכתבתי כאן. אבל הניסוח שלי יותר קצר, ואולי זה יעזור לך או למישהו אחר שיקרא, אז אני מוסיפה אותו בכל זאת.)

(וגם: החיתול אמנם מקל עליכם, אבל הוא בטח לא פותר לליבי את הבעיה שהביאה אותה לעשות פיפי במיטה. לכן עדיין כדאי לנסות גם את הדברים האחרים.)

יונת, כתבת-
לדעתי האישית התגובה לפיפי עצמו היא הרבה פחות חשובה מאשר התגובה למה שהיא מנסה להגיד לכם באמצעות הפיפי.
גם לדעתי, והעניין בטיפול. השימוש בחיתול מיעוד בעיקר להורדת מתח מהמערכת. לא "לפתור" את הבעייה. עובדה היא שמאז שכתבו לי פה את כל הדברים מאירי העיניים שנכתבו, היומיום שלנו נראה ומרגיש הרבה יותר טוב.
תודה על העזרה בפוקוס נוסף.@}

היומיום שלנו נראה ומרגיש הרבה יותר טוב.
איזה יופי @}

בזמן שכתבתי לא ראיתי את מה שכתבת בתנועה מתמדת.

כאשר נכנסנו לפאזה יותר רגועה והמתח ירד, המנגנון שלה פחות מרגיש צורך להרטיב כל לילה.
כל זה מבלי ששינינו שום דבר אחר פרט למודעות מוגברת לקושי שלה (ודאגה לשים אותו ככל האפשר מעל לקשיים השונים שלנו...)
נשמע טוב מאוד מה שאת מתארת.

אני במקרה זה יכולה להעיד שכשאני אומרת לליבי - "איזה יופי, החיתול יבש הבוקר" אני באמת שמחה לראות את זה.
אני מאמינה לך. לגמרי.

אין מאחורי זה שום מחשבה מניפולטיבית.
אני בטוחה שאת לא מנסה לעשות שום מניפולציה עליה.
אבל נדמה לי שיש מאחורי משפט כזה ציפייה. ציפייה ממנה שכך זה יימשך. הציפייה הזו אנושית ומובנת לגמרי, אך יש בה לטעמי ניסיון (לא מודע אולי) לעצב התנהגות (שהיא לא תעשה יותר פיפי במיטה).
והניסיון הזה לטעמי, יכול להביא למצב שבו ילד מאמץ התנהגות שהוריו מצפים ממנו, מתוך רצון לרצות אותם. ולא מתוך נטייה טבעית שלו. ובמקרה של פיפי במיטה, יש בכך - בציפייה ובניסיון (הלא מודע) לעצב התנהגות - אי מתן מקום עד הסוף לקושי שהביא לפיפי מלכתחילה.
אני כותבת עד הסוף כי ניכר שאתם כבר מתייחסים לקושי ועונים עליו.

תראי, אני כותבת את כל זה קצת בהקצנה בעיקר כדי לחדד את הנקודה.
אני לא חושבת שנגרם איזה נזק דרמטי מלומר בשקט ענייני: "יופי, החיתול יבש". זאת בניגוד למסיבות הילולה (שאני בטוחה שאת לא עושה

) על כל בוקר יבש.
אבל כן חשוב לי להבהיר את קו המחשבה הזה, לא בשביל המילים הספציפיות אלא יותר בשביל נקודת המוצא.

(אגב, למי שזה מעניין אותו, בענייני ילדים מרצים כדאי לקרוא את "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר. לא שאני משווה בין המקרים או טוענת לכך שזה רלוונטי לכם, חלילה (!) שלא ישתמע, אני רק מנצלת הזדמנות להמליץ על ספר עם תובנות חשובות בעיניי בנושא. בקיצור, ההמלצה היא לא לך אישית, בתנועה מתמדת

).

אורלי, תודה על דברייך.
אני ממשיכה לחשוב ולהפוך בראשי בכל ההיבטים של הנושא באופן יומיומי. ברור לי שעוד לא יצאנו פה מה"סבך"(עניין הפיפי), אנחנו רק מתחילים לסמן את הכיוון הרצוי על המפה. אבל זה כבר מרגיש לא מעט.

בעניין דיון המחמאות והדברים שאת ונוסעת סמויה מעלות - מאד רוצה להביע דעתי אבל לצערי זה יגזול ממני זמן ואנרגיית חשיבה שאין לי "לבזבז" כרגע. באופן אינטואיטיבי אני נוטה להיות פחות "קיצונית" (-: ממך בעניין, אבל דברייך מעוררי מחשבה.

דרך אגב, את "הדרמה של הילד המחונן" קראתי (ובכיתי) כבר בראשית שנות העשרים שלי. כ"כ משקף את איך שגידלו אותי )-:

<הצעה לדף- איך לא לחזור על הטעויות של ההורים שלי>

אחרי שכתבתי את ההודעה. וקראתי אותה הבנתי פתאום שאני צריכה להרפות.
וזה מה שעשינו.
נשארנו עם חיתול לא הצענו בכלל אופציה של תחתונים. רק הצענו פיפי בשירותים בבוקר איך שקמים ולפני השינה.
ההודעה כאמור נכתבה לפני שבוע - והיום היא כבר גמולה לגמרי אחרי 3 לילות גם בלי חיתול [שהיו לפי בקשתה כי אנחנו בכלל לא שקלנו עוד להוריד חיתול בלילה].
והיא קמה יבשה בבוקר.
אז כן יש פיספוסים מדי פעם... ועניין הקקי בשירותים עוד לא לךגמרי מסודר אבל היא כבר בכלל בלי חיתולים. יש ימים בלי פיספוסים בכלל.
בקיצור - ברגע שאני הרפיתי היה לה מקום לקחת את האחריות על עצמה.

פו, איזה יופי!

בתנועה מתמדת , מה נשמע אצלכם?

שלום לכולן
יש לי ילדה בת שנתיים. הרבה ללא חיתול. נראה שיש לה מודעות לפיפי, ע"פ שהיא אף פעם לא אומרת שיש לה.
מקקי היא נגמלה כבר לפני חצי שנה. בתחילת הקיץ הורדתי לה חיתול בניסיון לגמול אותה, ומאז היא אומרת כל פעם שיש לה קקי. אין פספוסי קקי.
החורף הגיע, ופיפי היא עדיין לא אומרת (לפעמים אני לוקחת אותה לעשות פיפי, היא לא תמיד מסכימה). החלטתי להחזיר אותה לחיתולים, כדי שלא תיהיה רטובה.
לצערי, היא גם חזרה לעשות קקי בחיתול

אני בהתלבטות האם להשאיר חיתול, להמשיך לתת לה להרטיב מכנסיים, בקיצור זקוקה לעצתכן.
תודה

אולי בכל זאת למישהי תהיה עצה.

אצלנו היה סיפור גמילה/בלי חיתולים שלווה בהמון פספוסי פיפי במשך חודשים, את יכולה לקרוא אותו ב גמילה מחיתולים בגיל צעיר וב גמילה מחיתולים איך מתחילים נדמה לי.
דעתי האישית? שמעתי פעם שבסביבות שנה וחצי שנתיים יותר קשה לגמול מפיפי, ועם קקי אין בעיות - לעומת גיל שנתיים וחצי שלוש, שאז קל לגמול מפיפי אבל מתחילות בעיות של קקי.
אני אישית, לא עצה של מומחית, הייתי מעדיפה להמשיך לספוג את השלוליות, ולא להגיע למצב של בעיות גמילה עם קקי, קקי בתחתונים, פחד מהאסלה וכולי. לא טוב להרגיל אותה שוב לעשות קקי בחיתול. בסיפור שלנו בפירוש "ספגתי" (תרתי משמע

) את עניין הפיפי בהשלמה, וזה אכן השתלם בסוף. מצד שני, זה לקח משהו כמו 4-5 חודשים עד שהוא התחיל לשתף פעולה עם פשפושים, ועוד איזה חודש-חודשיים עד שהתחיל להודיע וללכת לבד לסיר.
ועוד דבר, שדי ברור (אחרת לא היית כותבת בדף הזה), בשביל להפסיק מאבק שליטה חייבים להרפות, לקבל ולהשלים, וככל הנראה ההרפיה הזו תצטרך לבוא ממך @}

התכוונתי לדף לוגיסטיקה של גמילה מחיתולים

ועל פי התאריכים שם, היינו בתקופת הפיפי מאמצע מרץ בערך (זה מהזיכרון שלי, לא מאותו דף) ועד סוף יולי. חתיכת זמן. חלק מהיום הוא כן היה בחיתול - כשהיה עם סבתא, בלילה, וגם לפעמים ממש מוקדם בבוקר (חמש בבוקר, כשהוא קם לשחק ואני עדיין הייתי אפופת שינה).

מצד שני, גילוי נאות: שיטת ה"בלי" לא עבדה למשל לקטנה של רוקדת לאור ירח , שנכנסה להמון מאבקים עם זה (מעניין איך אצלן עכשיו).

_החלטתי להחזיר אותה לחיתולים, כדי שלא תיהיה רטובה.
לצערי, היא גם חזרה לעשות קקי בחיתול_
התשובה בגוף השאלה, לא?
דעתי האישית היא, שאין להחזיר חיתול.
זו דעתי, וכל אחד יכול לחשוב אחרת ממני.
גם הפיפי ייפסק. בהדרגה.
אז מה אם היא רטובה, בעצם? תדאגי שיהיו איתכן בגדים להחלפה, תימנעי ממקומות שאינם מתאימים לילדים בתקופת גמילה (הספה של סבתא, נגיד...), וכלום לא יקרה גם אם ייגמרו הבגדים להחלפה ואת תתנצלי בכנות ותגידי שאין יותר. שאמא ואבא עושים גם את הפיפי בבית שימוש ולכן הבגדים לא נרטבים.
זה בכלל לא רעיון רע שלפעמים היא תבין שיש מחיר לפיפי במכנסיים, ולא נעים להישאר רטובה, לא כעונש, אלא מפני שלקחת שני זוגות להחלפה והיא הרטיבה את שניהם. או מפני שחורף והכביסה לא התייבשה לגמרי ואופס נשארת בלי מכנסיים. זה בסדר. אם את לא מרגישה רגשי אשמה על זה, אז היא קולטת יותר בקלות את הקשר בין עובדות החיים, ואולי מחפשת את האינטרס שלה ודואגת לעצמה (כלומר: הי, זה לא עסק כל כך שווה, לא לשים לב לפיפי...).
בעיקרון: כמה שפחות דאגות ולחץ סביב העניין, יותר טוב.
יכול להיות שהפיפי נורא הלחיץ אותך, ולכן היא לא נגמלה מזה.
זה לא יאומן כמה הילדים קולטים את החרדות והלחצים שלנו, וישר מגיבים.

גם יותר קשה לילד שגדל בחיתולים לזהות מתי השלפוחית "מלאה" מספיק בשביל ללכת לבית שימוש, ומתי היא "מלאה מדי" וכבר בורח לה.
נקודה שחשוב להבין, אולי בהשוואה לגידול בלי חיתולים: כשגדלים בלי חיתול, התינוק בעצם לומד לשחרר כשהשלפוחית שלו רק קצת מלאה. לא מגיע למצבים שהוא מתפוצץ, בדרך כלל (אולי בנסיעות כשאין אפשרות לעצור מייד). לעומת זאת, כשגדלים עם חיתול והשליטה בסוגרים מתנוונת, הילד מתחיל את הגמילה ממצב שבו הוא מרגיש כשהשלפוחית מתפוצצת, ולאט לאט חוזר לזהות עוד רגע אחורה ועוד רגע אחורה, למצב שזה "תיכף יתפוצץ". לכן הוא חייב להתאפק - כי הוא מזהה רק בדקה התשעים ואחת, ואחר כך חוזר אחורה לזהות בדקה התשעים (לא משאיר הרבה מרווח להספיק!) ואז בדקה השמונים ותשע, וכך הלאה.
עכשיו שאת מבינה את זה, את מבינה בוודאי כמה זה תהליך, וכמה זה קשה לה.
לכן מציעה:

לתקן את נזקי החזרת החיתול: להתנצל, להגיד לה שחשבת שזה יהיה לה יותר טוב והתכוונת לטובתה, אבל עכשיו את מבינה שזה לא היה רעיון טוב, ואת מתנצלת ואין יותר חיתולים של תינוקות. (אם את רוצה הסבר למה בחרתי כל מלה, תשאלי, אבל תדעי שא. בחרתי פה כל מלה בפינצטה, עם סיבה, וב. ילדה בת שנתיים תבין אותך לגמרי, אם את מדברת מהלב).

להוריד חיתול, לקחת נשימה ארוכה, ולהכין המון בגדים להחלפה. להלביש חם מאוד בחלק העליון (אפילו סוודר על סווטשרט, אם קר, וכמובן כובע, כי הגוף מאבד הכי הרבה חום מהראש), כדי שחלק תחתון רטוב יהיה פחות משמעותי.

אלה הרעיונות שלי.
מקווה שעזרתי.
תקחי רק מה שמדבר אלייך.

אז אצלנו ככה:
בבית בלי חיתולים מלבד לילה ולפעמים צהריים.
במשפחתון עם, עם סבתא/אבא בלי.
באיזשהו שלהנמאס לי לנגב שלוליות ובמקום לשאול אותה/להציע לה ללכת לשירותים, פשוט לקחתי אותה. בהתחלה היו יומיים שהיא די התנגדה. אמרה לא ואפילו קצת נלחמה. מצד שני כשכבר היתה מעל האסלה/עץ, כן עשתה. בהתחלה הרמתי אותה כמו מעל עץ ובימים האחרונים התחלתי יותר להושיב.
הרגשתי שאני מכריחה אותה וזה לא לעניין. אחרי יומיים כאלה עברנו להרבה פחות שלוליות, והקטע היה שהיא התחילה לבקש להוריד מיד כשהמכנסים נרטבו, זה נעשה לה לא נעים וגם, אחרי יומיים שהכרחתי אותה כביכול, היא אמרה כמה פעמים לפני ולא אחרי, פעמים בודדות, אבל בכל זאת. המצב כרגע שאני פשוט מסתכלת על השעון וכל חצי שעה לוקחת אותה להשתין. אם היא שתתה אז יותר, אם היא לא שתתה בכלל אז קצת פחות. במקומות שאחרים מתערבים לי ("עכשיו לקחת אותה, את לא מרגילה אותה טוב") יש פיפי על הריצפה, כנ"ל אם אני לא שמה לב לזמן. קורה נקודתית שאני שמה חיתול לזמן קצר כי לא נוח לי שהיא תשתין במקום מסויים, אבל באופן כללי רוב הזמן אנחנו בלי.
יש לנו בעיה רצינית עם קקי. כשהיא היתה פיצית בחיים לא זיהיתי פיפי, תמיד פספסתי, אבל קקי היה ברור מאד. בתחילת הקיץ היא כבר הודיעה על קקי לפני ואז לקחתי וחיתלתי אותה כל המלחמה בבתים של אחרים. מאז היא מודיעה תוך כדי/אחרי. אני שואלת את עושה קקי היא עונה לאחרונה "לא". אני מקפידה להלביש תחתונים בשעות שנראה לי שאולי תעשה כדי שלא ימרח הקקי ואצטרך להחליף גם מכנסיים, מעדיפה להחליף רק תחתונים. יש אצלנו עדיין לפחות זוג מכנסיים אחד רטוב ביום ואם אני מאד עייפה אז הרבה יותר, אבל עדיף ככה. שמתי לב שבנסיעות היא מתאפקת ואז כשמגיעים בורח לה שניה לפני שאני שולפת אותה מהאוטו. לפעמים היא משתינה ממש באויר בדרך לשירותים, 20 ס"מ מהם, היא משחררת רגע לפני.
אני תוהה מה עושים עם הקיקי. יום אחד כשהתארחנו במקום שגם ככה היה לי מאד לא נוח בו עם הבלי חיתול לקחתי אותה לפשפש והיא עשתה קקי באסלה אבל זה היה חריג.
אני גם תוהה אם לא הסרתי אחריות ממנה לגמרי לעניין והעברתי אלי. הרי אם יכלה לסמן פיפי לפני בגיל 4 חודשים, כנראה שיש יכולת כזו יותר או פחות מפותחת היום. הייתי מעדיפה שזה יבוא ממנה. בפעמים שהיא ממש מתנגדת אני עוזבת אותה בדרך כלל, אבל אם היא סתם אומרת "לא" אז אני בכל זאת לוקחת אותה. קצת לא נוח לי עם זה, אבל היא בכל זאת עושה, לא ברור לי שזה ממש לעניין.

בואי תבדקי איתי משהו:
ראשית, תעזבי את עניין האחריות.
היא גדלה בלי חיתולים (זמן עבר). כרגע מעורבב. בבלי חיתולים שאלת האחריות מאוד ברורה: היא עלייך!
גם הפיספוסים, הם שלך!
מתי האחריות "שלה"?
כשהיא לוקחת אותה, ולא דקה אחת קודם!
לא עוזבים כדי שהיא תיקח, אי אפשר לדחוף אותה "לקחת אחריות". זה יקרה מעצמו, פחות או יותר עד גיל 18 (-;
במלים אחרות: תשכחי מהביטוי הזה, ויהיה לשתיכן הרבה יותר קל בחיים.
זה מאבק הכוח שאת יזמת - של מי האחריות.

[בהערה מוסגרת, ובהשראת מה שיונת שרון כתבה על הבעייה שלה עם המלה "גבולות", שעצם השימוש בה מונע חיפוש פתרונות יצירתיים לקונפליקט עם ילד, אני רוצה להגיד שכל הדיון הזה ב"אחריות" שילדים קטנים צריכים לקחת נראה לי אובססיה מערבית מיותרת. מי שצריך לקחת אחריות זה נשיא שמטריד מינית, או ראש ממשלה מושחת. אופס, נסחפתי. בכל אופן, לא ילדה קטנה שכבר מבולבלת לגמרי מהחוקים בנושא הפיפי קקי]

שנית, שימי לב, שכאשר את לקחת את האחריות - היא עשתה קולות של התנגדות כי היא עוד היתה במאבק הכוחות, אבל שיתפה פעולה! זה עשה לה טוב! הפסקת לצפות ממנה (דבר נורא ואיום שדופק את כל הבלי חיתולים וכמובן את הגמילה ממי שכן בחיתולים ואת כל ההורות שלנו בכל תחום) והתחלת לצפות מעצמך.
לקחת אותה מתוך הבנה ברורה: היא צריכה עכשיו פיפי נקודה! וחשוב לי שהפיפי יהיה באסלה נקודה! אז אני דואגת לאינטרסים שלי נקודה!
והשידור הכל כך ברור הזה עבר אליה, והיא שיתפה פעולה.
מאיפה באה ההתנגדות?
ממך!
מרגשי האשמה שלך. "הכרחתי אותה". מותק (לקרוא מוֹצֶק P-: ), אי אפשר להכריח ילד לעשות פיפי... היא שיתפה פעולה.
היא לא משתפת פעולה במקום שאת לא סגורה עם עצמך, מרגישה אשמה, לא בטוחה שאת עושה את הדבר הנכון, וכל זה.

בקיצור: יישר כוח, המשיכי בדרך זו, לאט לאט יתפזרו הערפילים ויהיה יותר ברור לך ויותר נעים לשתיכן.
מה דעתך?

אשמח לעצות. הוא בן שנתיים וחמישה, גמול כבר חצי שנה. כבר אין חיתולים בבית, ופיפי הוא עושה בשירותם או בגינה, עם זה אין בעיות. קקי הוא כבר היה עושה באסלה, אף פעם לא אהב סיר. ואז התחילה רגרסיה... הוא בהחלט שולט בצורך של קקי, אבל מעדיף לעשות בתחתונים. אני מניחה לו, והמאבקים הם סביב הניקיון אחרי שכבר עשה. הוא לא מוכן שננקה את זה...
מודה- זה מייגע אותי
מודה - אני מגיעה לפעמים גם לתגובות לא נעימות ואבא שלו יותר גרוע...
הצעתי לו לנסות בסיר (כי אולי הוא לא רוצה להפסיד אקשן ואז אפשר לעשות בכל מקום, לא להעלם לחדר הקטן)
הצעתי לו לעשות בגינה או על הרצפה (יותר קל לי לנקות את הטוסיק ככה מאשר את התחתונים המלאים, הם מורחים את הכל...)
אבל הוא רוצה לשמור את הקקי בתחתונים. לפעמים הוא מבקש לשבת על האסלה אחרי שכבר עשה קקי בתחתונים. קטע טקסי נראה לי. אני חושבת שהוא שונא ששוטפים לו את הטוסיק ומעדיף ניגובים, אבל זה העניין עם להשאיר את הקקי בתחתונים, בלתי ניתן לניגוב, מרוח לגמרי...
חייבת לציין שאני ממש לא אשה היסטרית לניקיון, כלומר לא זה העניין, נדמה לי.
והכי גרוע שאני הייתי בדיוק אותו הדבר בילדותי ועדיין אני לא מצליחה לפצח את הבן שלי! ואפילו מוצאת את עצמי עם תגובות קרובות להוריי. אוף.
השורשים של הרגרסיה - כשברחנו במלחמה היה לו קשה לעשות פיפי בלי גינה (היינו בעיר) והקקי התחיל להעלם מתחומי האסלה.
ואופס, זה גם בדיוק השלב שנכנסתי להריון... והוא מאוד מעורב, כלומר לא עלה בדעתנו לשמור את זה ממנו בסוד וגם אם כן, הוא הרגיש את זה עוד לפני ( את ההריון...).
בקיצור, פחות מפריע לי העניין של קקי בתחתונים, אלא זה שהוא "שומר" את התוצרת ומסרב לנקות את זה.
תודה

והכי גרוע שאני הייתי בדיוק אותו הדבר בילדותי ועדיין אני לא מצליחה לפצח את הבן שלי
לדעתי, זה המפתח לכל.
יש משהו שבא ממך, ושאם תפתרי אותו אצלך - הוא ישתחרר.
אני ממליצה לפנות לצפריר שפרון, אפשר אפילו בדף שלו פה באתר (שבו הוא מייעץ חינם). באופן פרטי הוא מייעץ בתשלום.
או, אפשר לטיפול אייפק. זה גם סוג של טיפול שבו אפשר לזהות מהר שורשים של בעיה רגשית, ולטפל מהר.

_התשובה בגוף השאלה, לא?
דעתי האישית היא, שאין להחזיר חיתול._
גם דעתי. הורדתי לה שוב חיתול ואני לוקחת אותה לעשת פיפי. היא לא תמיד מסכימה. מרגיש לי כמו שכתבה רוקדת לאור ירח מצ אחד, היא מסרבת. מצד שני, היא לעיתים משתפת פעולה. כשהיא ממש מתנגדת אני עוזבת ואח"כ מנסה שוב.
ברור שכשאני לוקחת אותה אין מכנסיים רטובים, אם אני לא לוקחת יש ויש.
רוצה להדגיש, היא גדלה גם בלי חיתולים וגם עם חיתולים. תלוי איפה היינו, מה היה מזג האוויר, מצב רוחי..... אין לי ספק, שיש לה מודעות לצרכיה.
לא בטוחה שזו הדרך.

_החלטתי להחזיר אותה לחיתולים, כדי שלא תיהיה רטובה.
לצערי, היא גם חזרה לעשות קקי בחיתול_
אצלנו היה מצב דומה. [חוץ מזה שגדלה רק עם חיתולים]
הגדולה שלי נגמלה בגיל שנה וחצי מקקי לגמרי.
על פיפי סירבה לשמוע.
אחיה נולד באוגוסט. כבר מסוף חודש שמיני הרבה פעמים לא היה לי סבלנות לאחריות הזאת.
והיא הייתה יותר ויותר עם חיתולים. וחזרה לעשות קקי בחיתול.
מאחר וכאמור נולד אח חדש ולאמא שלה לא היה סבלנות לאחריות הזאת היא חזרה לחיתולים באופן מלא.
קצת אחרי הלידה היא נגמלה מרצונה ובאופן מלא תוך פחות משבוע [גם לילה וגם יום]...

מה דעתך?

סידרת לי את הדברים וזה מאד מתאים. בכלל בזמן האחרון אני נוטה יותר להחליט בשבילה ורק במקום בו יש התנגדות אני עוצרת. כשהיא לא רוצה לעשות היא באמת מתנגדת לשבת על האסלה או שירימו אותה מעליה/מעל עץ.

בקשר לקקי- יש לך רעיונות? זה רק במכנסיים/תחתונים. פירטתי בהודעה הקודמת בדיוק מה קורה/קרה עם זה.

אגב בשמת, אני חושבת שכתבתי אחריות אבל התכוונתי בכלל ל שליטה וזה קצת הפריע לי כי זה הגוף שלה וכאילו אני מנסה לשלוט לה. אבל בכל זאת מקבלת מה שאמרת.

בהערה מוסגרת, ובהשראת מה שיונת שרון כתבה על הבעייה שלה עם המלה "גבולות", שעצם השימוש בה מונע חיפוש פתרונות יצירתיים לקונפליקט עם ילד, אני רוצה להגיד שכל הדיון הזה ב"אחריות" שילדים קטנים צריכים לקחת נראה לי אובססיה מערבית מיותרת
הפסקת לצפות ממנה (דבר נורא ואיום שדופק את כל הבלי חיתולים וכמובן את הגמילה ממי שכן בחיתולים ואת כל ההורות שלנו בכל תחום) והתחלת לצפות מעצמך
בשמת, דברים מאלפים. אלא מה, אני חושבת שבבלי חיתולים אנחנו כן מקבלים שהאחריות עלינו (תוך שיתוף פעולה), ובגמילה בכל זאת מצפים שהילד יראה רצון להיגמל ויעשה דברים בנדון. אני חושבת שהסיבה לזה היא, שאין לנו פרדיגמה אחרת של גמילה (מלבד זו שקשורה ל אובססיה מערבית מיותרת ...) . את בעצם אומרת שהגמילה היא כמו בלי חיתולים מבחינה זו.

בקשר לקקי- יש לך רעיונות?
פשוט ייקח יותר זמן. להרפות, לשחרר, לנשום עמוק, להפחית חרדות, לעשות כל מה שאת יכולה להקטין נזקים, ולגייס טונה של סבלנות.

את בעצם אומרת שהגמילה היא כמו בלי חיתולים מבחינה זו
זה אני לא יודעת.
מה שאני רוצה להתמקד בו הוא הקטע של האחריות והציפיות.
זה חלק מהחינוך לדחיפה אל ה"עצמאות". וככל שאני מתעמקת יותר, ככה ברור לי יותר כמה ולמה זה מזיק.
בגמילה מחיתולים זה עוד יותר חשוב:
הרי בחיתולים יש כבר אלמנט מנוון. זה אנחנו עשינו להם.
אני מזכירה שמחקנו את "לחכות לבשלות" - הבנו שהם נולדים "בשלים" אבל כל רגע בחיתולים מקלקל להם את זה. בבלי חיתולים מקלקל קצת, עם 100% חיתולים מקלקל דרמטית.
אז גם אם הילד רוצה להיגמל, וגם אם הוא עושה דברים בכיוון - הוא בכל זאת תינוק. ומבולבל. ועם מנגנון קצת מקולקל. כל העסק לא ברור לו.
והציפיות שלנו הרסניות לגביו.
כי אלה לא ציפיות כמו שג'ין לידלוף מדברת עליהן. היא מדברת על ידיעה שקטה ובטוחה שסומכת על הילד, ומגלה סבלנות וסובלנות לתהליך. כמו הילדה בת השנתיים שרוצה לגרר קסבה עם כל הנשים. היא מקבלת פומפיה קטנה וחתיכה קטנה, מגררת שתי דקות, וזהו. משאירה והולכת לה לשחק. אז מה, יש להן ציפיות שהיא "תגמור מה שהיא התחילה"? "תגלה אחריות"? "מה זה, לא עושים חצי עבודה"? "אבל רצית לעבוד כמו כולם"? מה פתאום.
הן צוחקות ושמחות, על הגילוי הראשון הזה של הצטרפות לחברת הנשים המכינה מזון, ושלוות ובטוחות בהמשך התהליך ובסופו בעתיד כלשהו.
תשווי את זה אלינו וללחץ שלנו...
הציפיות שלנו הן ההיפך מידיעה שקטה ובטוחה שסומכת על הילד.
הן לחץ: נו כבר, נו כבר, מאפס למאה בעשרים שניות (אופס, רואים שהייתי מנויה על ירחוני רכב...).
הן חרדה: אוי ואבוי, הילד לא יידע לעולם.
הן פרפקציוניזם: הילד שלי לא מושלם! הוא עושה טעויות! איך זה שהוא לא יודע! הרי לימדתי אותו! איך זה שברח לו!
הן אשמה: מה עשיתי?! מה עשיתי שככה מגיע לי? אני לא יודעת לגמול. בטח עשיתי טעות ולכן הוא מפספס ואף פעם יותר לא יצליח להיגמל!
הן השוואה: אבל X כבר נגמל קודם!
הן פחד מביקורת. מה אמא שלך תגיד. מה החמות תגיד. מה השכנה תגיד. וכמובן, מי שמלאה ביקורת עצמית ורגשי אשמה כבדים גם מסדרת לעצמה המון המון נשמות טובות בחיים שיקפידו לבקר אותה ולהטיל ספק בכל דבר אצלה, וכמובן לראות בילד מושלם עדות לאמא טובה - ואם הילד לא "מושלם" (לפי הסטנדרט הפולני שנבנה מאגדות) אז האמא בהחלט רעה.

תודה @}

שוב אני

הפעם עם בשורה טובה.
בהתלבטות שהיתה לי אזהחלטתי לא להחזיר אותה לחיתול. כל פעם שהיא עשתה פיפי, החלפתי מכנסיים, וחזרתי על המשפט "בפעם הבאה תגידי לפני שהפיפי יוצא ונלך לשירותים. לפעמים לוקחת לפעמים לא.
הקקי חזר מהר מאוד לשירותים ללא פספוסים.
ובשבוע האחרון הילדה מבקשת כל פעם שיש לה פיפי!!
היום היינו בפארק, היא הורידה לבד מכנסיים, התכופפה, עשתה פיפי והרימה אותם.
איזו נחת!!!

תודה לכולן.

בשורה טובה
נהדר

משהו מוזר קורה לדרורי שלנו (המרגיעון אומר "הציפיות רק לכריות")
הוא בן 3 וחצי וכבר משהו כמו 8-9 חודשים שהוא גמול ביום לגמרי. כמעט כמעט בלי שום פספוסים.(כמה טיפות על התחתונים לא נחשב בעיני - בעיות של בנים אומר אבא)
בהתחלה ניסינו לעשות גמילה גם ביום וגם בלילה, ובלילות זה פשוט לא הלך. כשהגיע החורף, החלטנו ביחד איתו שנחזור לחיתולילה ועם בוא האביב ננסה שנית.

אחרי שאבא חזר מהמילואים, ועם פרוץ האביב וחג הפסח, והחופשה מהגן, החליטו אבא ודרורי (לי לא ממש היה כח לחזור לכביסות האלו) שחוזרים לגמילת לילה. דרור הביע התלהבות רבה מילולית.
אבל מה, מאז לא רק שהלילות רטובים ולפעמים אפילו 3 פעמים בלילה , הוא מתעורר בוכה ורטוב ורוצה שנחליף לו ה-כ-ל.
גם הימים חזרו להיות רטובים.
זה כבר כמה ימים שכל הזמן הוא מפספס ביום.
לפעמים זה נראה כמו פספוס ולפעמים זה נראה לי כאילו בכוונה.
כמו אתמול שהוא עמד ליד המחשב ופשוט עשה פיפי. ביקשתי ממנו להביא סמרטוט ולנגב אחריו, והוא עשה את זה בשמחה. וכמובן רצה שמיד אחליף לו את האיכסה הזה.
היום הוא עשה פיפי על שרפרף באמבטיה 30 ס"מ מהאסלה, כלומר לא נראה לי שמדובר בפספוס.
גם בצהרון הוא שוב עושה פיפי.

אני חושבת שהוא מנסה להגיד לנו משהו. ואין לי מושג מה.
אמרתי לו שעצוב לי כל הפיפי הזה, ושננסה לחשוב ביחד איך בפעם הבאה זה לא יקרה.
כששאלתי אותו למה הוא לא הספיק או למה פספס, הוא נתן לי מן הסבר מלומד על זה שהפיפי יוצא לו מהבטן מגיע לבולבול ופשוט יוצא החוצה.
כאילו שהוא מנתק את זה מעצמו. לא יודעת לגמרי מה זה אומר.

מבולבלת לגמרי. בעיקר מזה שאני לא מצליחה להבין מה הילד שלי רוצה להגיד לי. מה קרה, גיל 16 כבר הגיע?
וברצינות, יש למישהו רעיון?

תודה

הי בשמת ושנה טובה
לאחר שעזרת לי מאד בגמילה מטיטולים
של המלאכית רציתי שוב לבקש את עזרתך ברשותך.
אני חודש אחרי לידה, המלאכית בת שנתיים וארבע חודשים.
התחלנו גמילה מטיטולים בלילה כחודש לפני שילדתי והיינו בעיצומו של התהליך.
ז"א לילות יבשים, לילות רטובים ולילות של התעוררויות ובקשת פיפי (הכל מהכל).
המגמה הייתה חיובית ומוצלחת גם שבוע לאחר הלידה , ארבע לילות יבשים רצופים.
אך לאחרונה כבר 10 ימים כל לילה מתעוררים רטובים, המון פעמים באמצע הלילה היא מרטיבה.
אני לרוב באמצע הלילה מחליפה לה מצעים ומורידה את התחתון.
לפעמים היא מרגישה לפעמים לא. כשהיא מתעוררת אני מציעה לה פיפי לרוב היא מסרבת
ואחרי כמה רגעים היא עושה במיטה.
היא כל לילה לפני השינה מכריזה שהיא לא עושה במיטה, והיא הולכת לעשות פיפי בשירותים.
אני כמובן לא כועסת אבל אומרת שאם יש לה פיפי בלילה שתעיר אותי - זה לא קורה!
האם זה נכון להחליף לה? , אני מפחדת שהיא תתקרר (ממש שלוליות)
לפעמים היא לא מרגישה שאני מחליפה ובבוקר היא קמה בתחושה של יבשה והיא אומרת
"נכון לא עשית פיפי במיטה?" מה לומר לה?
ובכלל מה נכון לי לעשות
כמובן שכולם אומרים שאני סתם מתעקשת ואני עושה לעצמי המון עבודה קשה בנוסף לתינוק בן יום
(כל עניין הכביסות), הם מציעים להחזיר לה טיטול.
היא בשום פנים ואופן לא רוצה ואני גם לא מנסה לשכנע.

תודה ושנה טובה

_המגמה הייתה חיובית ומוצלחת גם שבוע לאחר הלידה , ארבע לילות יבשים רצופים.
אך לאחרונה כבר 10 ימים כל לילה מתעוררים רטובים, המון פעמים באמצע הלילה היא מרטיבה_
הייתי מנחשת שזו תגובה ללידה ולתינוק החדש, לא?

"נכון לא עשית פיפי במיטה?" מה לומר לה?
את האמת. תמיד. זו הצעתי. ואת גם עצובה, גם את זה מותר להראות לה. את לא כועסת, את מבינה, אבל זה קשה לך.

_כמובן שכולם אומרים שאני סתם מתעקשת ואני עושה לעצמי המון עבודה קשה בנוסף לתינוק בן יום
(כל עניין הכביסות), הם מציעים להחזיר לה טיטול._
אוף הכולם הזה.
מה את רוצה? מה את מרגישה?
לדעתי מה שמייצג את דעתך וגישתך הוא:

היא בשום פנים ואופן לא רוצה ואני גם לא מנסה לשכנע.
במלים אחרות: את איתה. לא מתאים לך.
אני איתך.
הרי זה תהליך. יש בו נסיגה, מאוד צפויה ומובנת. לידת אח היא טלטלה רצינית בשבילה. אבל זה שלב, וזה יעבור.
אלה הצעותי:

לקבל שזה שלב, ויעבור.
לתת הרבה אהבה, להזכיר לה במלים שאת אוהבת אותה מאוד, ואפשר גם לספר לה איך יש לב מיוחד לכל ילד. עם כל תינוק נולד לב חדש, והאהבה רק גדלה. אני אוהבת את הסיפור הזה, ונעים לילד לשמוע שהתינוק החדש לא מחליף אותו בלב של אמא אלא מתווסף ומגדיל את האהבה.
לסנן טלפונים ולהמנע מלדבר עם כל ה"נשמות הטובות". מי שאין ברירה אלא שהוא ייחשף לנסיגה של הילדה, וגם שיעיר הערות "תומכות", אומרים לו ברוגע: "ככה זה, לידת אח תינוק מביאה לנסיגה, זה ידוע, אבל לא מפסיקים בגלל זה את הגמילה". גם הם יפנימו, וגם זה יעבור...

ומזל טוב, והחלמה מהירה!